רקע ותמצית טענות הצדדים

1. לפני תביעה כספית על סך 150,000 ₪.
2. מכתב התביעה עולה, כי התובע הינו בעל חנות למכירה ושיווק ציוד ספורט. לטענתו, במועדים הרלוונטיים הנתבע מס' 1 (להלן: "מחמוד") היה יו"ר קבוצת הפועל טייבה והנתבע מס' 2 (להלן: "סלאח") היה ראש עיריית טייבה ויו"ר הקבוצה.
3. התובע טוען, כי בתחילת חודש יולי 2001, או בסמוך למועד זה, פנו אליו הנתבעים יחד עם אדם בשם עומר טויל (להלן: "עומר") והציגו עצמם כנציגים והאחראים על קבוצת הפועל טייבה וביקשו לרכוש ממנו בגדים וציוד ספורט לקבוצה. התובע מציין בכתב התביעה, כי הנתבעים הבהירו לו, כי הקבוצה מנוהלת ע"י עמותת הפועל טייבה. התובע טוען, כי הוסכם בין הצדדים שההזמנות יתבצעו טלפונית על ידי מחמוד וכי הציוד יימסר בחנותו לידי נציג הקבוצה ששמו עבד אלפתאח. כמו כן, הצדדים הגיעו להסכמות באשר למועד ביצוע התשלום ובאשר לתרומה שהתובע יתרום ככל שהעמותה ו/או הקבוצה תעמוד בתשלום. עוד הוסכם, כי במקרה של אי תשלום במועד תבוטל התרומה והקבוצה ו/או בעליה ו/או העומדים בראש יחויבו בסכום התרומה.
4. התובע טוען, כי הנתבעים רכשו ממנו ציוד בסך של 68,643 ₪ וכי בסוף חודש אוקטובר 2001, כאשר הגיע מועד התשלום, הוא פנה לנתבעים בבקשה שישלמו את חוב הקבוצה. לטענתו, הנתבעים השיבו לו, כי העירייה אמורה לאשר תקציב לקבוצה תוך מספר חודשים וכי הוא יקבל את כספו. הנתבע לטענתו, האמין לדברי הנתבעים לאור העובדה שסלאח כיהן כראש העירייה ולאור הבטחותיו האישיות, כי במידה והקבוצה לא תשלם את חובה הוא ישלם מכיסו. בנסיבות אלו המשיך התובע לספק ציוד לקבוצה עד לחודש פברואר 2002.
5. לטענת התובע, הוא פנה לנתבעים בבקשה, כי ישלמו את חובם אולם הם נקטו בסחבת ונתנו לו תירוצים שונים. בשל האמור, הגיש ביום 17.9.02, תביעה כספית נגד הקבוצה והנתבעים. בהמשך, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התביעה נגד הנתבעים תימחק ויינתן פסק דין נגד הקבוצה. לטענת התובע, במסגרת הדיון בתובענה האמורה טענו בפניו הנתבעים, כי הקבוצה לא תפורק וכי ניתן לגבות ממנה כסף באמצעות התאחדות הכדורגל. כמו כן, טוען התובע, כי הם הבטיחו לו, כי ככל שלא ניתן יהיה לעשות כן אז סלאח ייעשה כמיטב יכולתו בכדי לאשר לקבוצה תקציב מיוחד וישלם לתובע את כספו. עוד טוען התובע, כי מחמוד סיפר לו שאחיינו אשר שיחק בקבוצה נפטר ושם הקבוצה שונה כך שהיא נקראת על שמו. לטענתו, מחמוד אמר שהקבוצה לא תתפרק וכי אם תתפרק אזי הוא ערב אישית לשלם לתובע את סכום פסק הדין.
6. התובע מוסיף וטוען, כי בתום עונת המשחקים 2002/2003 התפרקה הקבוצה ולא ניתן היה לגבות ממנה את החוב. בשל כך פנה לנתבעים. התובע טוען, כי סלאח הבטיח, כי ישלם את חוב הקבוצה מכיסו במידה ולא ניתן יהיה לשלם את החוב דרך העירייה.
7. התובע טוען, כי הנתבעים לא קיימו הבטחותיהם ולא שילמו לו את החוב. עוד טוען, כי הם שיקרו לו ורימו אותו כאשר כבר טרם ההתקשרות עמו ידעו שמצבה הכלכלי של הקבוצה רעוע, וכן שהיא תרד ליגה וגורלה היה ידוע. לטענתו, הנתבעים התעשרו על חשבונו שלא כדין. שכן, הם הפיקו תועלת מהציוד אשר סופק להם אולם לא שילמו את התמורה עבורו.
8. בנסיבות האמורות טוען התובע, כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום החוב. לטענתו, הסכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו סופקה הסחורה ועד למועד הגשת התביעה עומד על סך של 235,335 ₪. התובע העמיד את תביעתו על סך של 150,000 ₪.
9. לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות והיא הוגשה לאחר התיישנותה. הנתבעים טוענים, כי בתביעה קודמת שהגיש התובע במסגרת ת.א 5061-08-08, ואשר נמחקה, אין זכר לטענת התובע באשר להבטחות שניתנו לו לאחר הדיון שהתקיים בחודש מרץ. לטענתם, מטרת הטענות האמורות הינה לעצור את מרוץ ההתיישנות. עוד טוענים, כי לא הותר לתובע לפצל את סעדיו ומשכך הרי שהוא מנוע כעת מלהעלות סעדים נוספים והיה עליו למצות את מלוא הסעדים בהליך אחד. לטענת הנתבעים, התביעה שהתובע הגיש נגדם במסגרת ת.א 5401/02 נמחקה לאחר שהתובע השתכנע שאין לו עילה אישית נגדם ולכן דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין. עוד טוענים הנתבעים, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר וכי הדבר מצדיק דחייתה.
10. הנתבעים טוענים, כי לתובע יש עילת תביעה נגד קבוצת הפועל טייבה בלבד וכי הוא מיצה את העילה האמורה עד תום. לטענתם, הם לא סיכמו דבר עם התובע וכל הפעולות בוצעו על ידי הקבוצה. הם טוענים, כי אם היה למי מהם קשר עם התובע הרי שזה לא היה באופן אישי אלא בשם הקבוצה. סלאח מכחיש את הטענה לפיה נתן לתובע הבטחה כלשהי באופן אישי. לטענת הנתבעים, הם לא קיבלו פנייה כלשהי מהתובע ולראייה הוא מחק את התביעה נגדם בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים. הנתבעים מכחישים את טענות התובע בדבר הבטחות על ידי מי מהם בנוגע לפירוק הקבוצה או תשלום על ידי העירייה. לטענתם, הם לא התחייבו לתובע, כי ישלמו את החוב באופן אישי. הנתבעים טוענים, כי אין ממש בטענה לפיה הם קיבלו טובת הנאה מהתובע או התעשרו על חשבונו שלא כדין. לטענתם, אין לקבל את ניסיונו של התובע להסב את חוב הקבוצה אליהם באופן אישי. כמו כן, הם מכחישים את הסכומים הנתבעים.

הראיות

1. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל עו"ד עלא עואודה (להלן: "עואודה")- שייצג את התובע בתביעה קודמת שהתנהלה בין הצדדים במסגרת ת.א 5401/02. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מחמוד. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. בנוסף, הצדדים הגישו ראיותיהם. התובע סיכם טענותיו בכתב והנתבעים סיכמו בעל פה.

דיון ומסקנות

1. האם הנתבעים חייבים באופן אישי לתובע את הסכום הנתבע על ידו, אם לאו. זו השאלה העומדת במוקד פסק דין זה.
2. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים שיפורטו.
3. אין מחלוקת, כי במחצית השנייה של שנת 2001 ובתחילת שנת 2002 סיפק התובע ציוד לקבוצת הכדורגל הפועל טייבה. כל החשבוניות שצורפו לכתב התביעה מופנות לקבוצת הפועל טייבה ולא לנתבעים באופן אישי.
4. קבוצת הפועל טייבה הינה עמותה. אין חולק, כי עמותה הינה אישיות משפטית נפרדת מהחברים בה (סעיף 8 לחוק העמותות תש"ם – 1980).
5. אין מחלוקת, כי קבוצת הכדורגל לא שילמה לתובע את התמורה המגיעה לו בעבור הציוד אשר סיפק לה. משכך, לאור האמור בסעיף 8 לחוק העמותות, ניתן היה להגיש נגדה תביעה בגין חובה לתובע, כפי שאף עשה התובע בתביעה שהגיש בשנת 2002.
6. התובע טוען, כי הנתבעים התחייבו בפניו, כי במידה שהעמותה לא תישא בתשלום בעבור הציוד הרי שהם יעשו כן באופן אישי. על סמך התחייבות זו לכאורה של הנתבעים הוגשה התביעה שלפני. הנתבעים שוללים טענה זו.
7. הנה כי כן, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם הנתבעים נטלו על עצמם, באופן אישי, את חובה של קבוצת הכדורגל כלפי התובע, אם לאו. על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח, כי ניתנה לו התחייבות אישית מטעם הנתבעים, או מי מהם, כי הם יישאו באופן אישי בחוב הנטען, למרות שכאמור אין חולק, כי מדובר בחוב של העמותה. מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל האמור.
8. אציין, כי התובע מעלה טענה בכתב התביעה, כי בעת שהנתבעים פנו אליו להזמין ממנו ציוד, הם ידעו שמצב הקבוצה רעוע. טענה זו לא הוכחה. לא הוכח לפני שהנתבעים פנו לתובע בבקשה לרכישת ציוד עת ידעו שהקבוצה עומדת לפני פירוק, או כי לא יעלה בידה לשלם את התמורה.
9. התובע העיד, כי בפגישה שנערכה לצורך מכירת הציוד לקבוצה, הוא נפגש עם מחמוד ועומאר. הוא הוסיף, כי בשלב מאוחר יותר נכנס סלאח לתמונה. לטענתו, הם סיכמו הכל (עמ' 7 ש' 19-20). התובע טוען, כי בפגישה האמורה הייתה התחייבות של עומאר מחמוד וסאלח. בהמשך טען התובע, כי מי שהתחייב אישית היו סלאח ומחמוד (עמ' 7 ש' 21-22). התובע העיד, כי בפגישה עם עומאר ומחמוד הם לא דיברו על התחייבות אישית או על אופן התשלום וכי כאשר סלאח נכנס לתמונה אז הם סיכמו על התשלום ומחמוד אמר לו שסלאח הוא איש עסקים עשיר ושאין צורך לדאוג לגבי התשלום. לטענתו, הדברים נאמרו לו לפני ביצוע העסקה (עמ' 7 ש' 23-26, עמ' 8 ש' 1-2). אציין, כי אף אם הדברים האמורים אכן נאמרו על ידי מחמוד הרי שאין באמירה זו בכדי לחייב את סלאח בגין חובה של הקבוצה.
10. בנוסף, מצאתי את דברי התובע לא סבירים. אין זה הגיוני בעיני שכבר במעמד רכישת ציוד לקבוצת כדורגל כאשר בשלב זה לא הוכח לי כאמור, שמצב הקבוצה היה רעוע, ייקח על עצמו אדם אחד לשלם מכיסו את מלוא התמורה עבור הציוד לעמותה שברי שחברים בה חברים רבים לרבות שחקני הקבוצה עצמה שלהם לכאורה מיועד הציוד.
11. מחמוד העיד, כי בשנים 2000-2001 הוא היה אחד מתוך שבעה או שמונה חברי הנהלה של קבוצת הכדורגל הפועל טייבה. לטענתו, הוא היה אחד החברים ולא יו"ר ההנהלה (עמ' 18 ש' 26-29). לטענתו, היו"ר הרשום בהתאחדות היה סלאח (עמ' 20 ש' 10-11). בהמשך נטען בפניו, כי למרות טענתו שהוא לא מנהל הקבוצה יש לו חותמת של הקבוצה וזה מעיד שהוא מנהל הקבוצה והאחראי על כספי הקבוצה ועל כך השיב מחמוד, כי אצל כל חבר הנהלה יש חותמת (עמ' 21 ש' 19-21, 25). מחמוד עומת עם תצהירו שהוגש בתביעה משנת 2002 בו הצהיר, כי הוא מנהל הקבוצה היחיד והוא שלל זאת וטען, כי אינו היחיד (עמ' 21 ש' 29-30). בתצהירו טען מחמוד, כי התובע פנה אליו יום אחד, בעת שהוא היה באימון הקבוצה, והציע למכור ציוד לקבוצה. לטענתו, השיב לתובע, כי הוא לא הכתובת (נ/1 סעיף 5). בעדותו טען, כי התובע פנה אליו בתור אחד מהאחראים על הקבוצה. הוא שלל טענה לפיה התובע פנה אליו משום שהוא ידע שהוא אחראי על הכספים (עמ' 20 ש' 14-17). מחמוד העיד, כי הוא הזדהה בפני התובע כמנהל הקבוצה (עמ' 19 ש' 8).
12. אין מחלוקת, כי מחמוד היה חבר הנהלה במועד הרלוונטי. כמו כן, הוא העיד, כי הזדהה בפני התובע כמנהל הקבוצה. ברי, כי אין בכך בכדי ללמד, כי הוא התחייב לשאת באופן אישי בחובה של הקבוצה. אף אם הייתה מוכחת הטענה לפיה הוא היה האחראי על הכספים הרי שלא די בכך בכדי לחייבו אישית בחובה של הקבוצה. באשר לטענה לפיה מחמוד היה מנהל הקבוצה היחיד הרי שמחמוד שלל טענה זו וטענתו בנדון לא נסתרה. מצאתי עדותו בעניין זה סבירה. אין זה מתקבל על דעתי שמחמוד היה חבר ההנהלה היחיד של קבוצת הכדורגל הפועל טייבה וסביר יותר בעיני שהיו חברי הנהלה נוספים. אוסיף ואציין, כי הטענה לפיה מחמוד היה המנהל היחיד אינה עולה בקנה אחד עם האמור בכתב התביעה, אשר במסגרתו נטען, כי סלאח היה יו"ר הקבוצה (סעיף 3).
13. מחמוד טען בתצהירו, כי זמן מה לאחר שהתובע פנה אליו בהצעה למכור ציוד לקבוצה נודע לו, כי התובע נפגש עם הנהלת הקבוצה וסוכם שהקבוצה תרכוש ממנו ציוד (נ/1 סעיף 7). בעדותו טען, כי הדברים נודעו לו מהאפסנאי עבד אל פתח דאהר (עמ' 20 ש' 18-21).
14. הנה כי כן, בעוד שהתובע טוען, כי מחמוד היה צד להליכי המו"מ לגיבוש העסקה הרי שמחמוד שולל טענה זו וטוען, כי נודע לו על ההסכמות בנדון בדיעבד. אף אם תתקבל טענת התובע בעניין זה שמחמוד היה שותף למו"מ, הרי שלא יהיה בכך בכדי להועיל לו. שכן, אין בעובדה שמחמוד ו/או סלאח ייצגו את הקבוצה במהלך המשא ומתן עם התובע בכדי ללמד, כי הם נטלו על כתפיהם באופן אישי את התשלום לתובע בגין אספקת הציוד לקבוצה. ההסכם באשר לאספקת הציוד נכרת בין הקבוצה לבין התובע. הנתבעים לא היו צד להסכם ולכל היותר הם ייצגו את הקבוצה.
15. מחמוד טען בתצהירו, כי לאחר תקופה ארוכה התובע החל להגיע לעירייה וביקש ממנו פגישות עם ראש העיר והגזבר וזאת בשל העובדה שבאותה תקופה הוא עבד בתפקיד נציב תלונות הציבור בעירייה (נ/1 סעיף 8). מחמוד העיד, כי הוא לא הבטיח לשלם לתובע אף פעם. לטענתו, מלבד חבר הנהלה בקבוצה הוא היה נציב תלונות הציבור בעירייה ומשום שהתובע הכיר אותו ומאחר וחברי הנהלה אחרים אינם עובדים בעירייה אז התובע מצא אותו בעירייה ופנה אליו כל פעם (עמ' 20 ש' 22-26). הוא נשאל, האם התובע היה פונה אליו רק בשל היותו נציב תלונות הציבור והשיב, כי התובע היה מספר לו שלא קיבל כסף וביקש את עזרתו בכדי להיכנס לסלאח ולגזבר בלי תור (עמ' 20 ש' 27-29). מחמוד נשאל מאיפה הכיר את התובע והשיב, כי תחילה התובע הגיע אליו למגרש ולאחר מכן התחיל לבוא לעירייה (עמ' 21 ש' 5-6).
16. אין בטענתו של מחמוד לפיה התובע פנה אליו כאשר לא קיבל את כספו בכדי לתמוך בטענה, כי הוא התחייב לתובע אישית לשלם לו ובשל כך ראה התובע לנכון לפנות אליו. בין אם התובע פנה למחמוד בשל תפקידו בעירייה או בשל תפקידו בקבוצת הכדורגל הרי שאין בפניות האמורות בכדי ללמד, כי מחמוד התחייב באופן אישי לשאת בחובה של הקבוצה וגם לא מצאתי כל סיבה הגיונית מדוע ייעשה כן.
17. לאחר שהתמורה בעבור הציוד לא שולמה לו הגיש התובע תביעה נגד עמותת הפועל טייבה והנתבעים. ביום 27.3.03 נערך דיון בתובענה האמורה (ת.א 5401/02) ובמסגרתו הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסכמה, לפיה התביעה נגד מחמוד וסלאח תמחק והעמותה תשלם לתובע סך של 105,922 ₪ לשם סילוק החוב. התובע טוען, כי העמותה התפרקה וכי היא לא קיימה את פסק הדין ולא שילמה את חובה כלפיו.
18. לטענת התובע, בבסיס הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת ת.א 5401/02 עמדה הבטחת הנתבעים, כי ככל שהקבוצה לא תשלם את חובה כלפיו הרי שהם יישאו בחוב באופן אישי. לטענתו, מחמוד התחייב בפניו בעת שהיו בקפיטריה בהיכל המשפט ובאותו מעמד הוא קיבל התחייבות טלפונית מסלאח (ת/1 סעיפים 20-21). הנתבעים שוללים את הטענה האמורה.
19. התובע העיד, כי כאשר הגיש את התביעה הראשונה הוא הגיש אותה משום שמחמוד וסלאח לא שילמו לו. הוא אישר, כי כבר אז הם היו חייבים לו אישית והוא נכווה מהם. התובע נשאל מדוע לא החתים אותם על דבר מה לאחר שהגיש את התביעה והגיע עמם להסכם. בתגובה טען התובע, כי רצה להחתים אותם וכי אמרו לו שאין צורך ושסלאח איש עסקים וישלם והוא האמין להם (עמ' 8 ש' 13-23). לטענתו האמורה של התובע, לפיה הוא ביקש להחתים את התובעים על הסכמתם, כי יישאו בחוב החברה וכי הם סירבו לכך, אין זכר בתצהירו.
20. התובע נשאל מדוע הסכים למחוק את סלאח ומחמוד מהתביעה אחרי שנכווה מהם לטענתו והשיב, כי מחק אותם על סמך התחייבות אישית שלהם לפיה אם העמותה לא תשלם אז הם ישלמו. הוא הוסיף, כי הם אמרו שהעמותה בטוח תשלם משום שהיא רשומה על שם אחיינו של מחמוד (עמ' 9 ש' 4-9). בהמשך העיד התובע, כי הם שוחחו בטלפון ועומאר אמר שהוא ימחק אותם והם ישלמו את החוב. לטענתו, נאמר לו שהעמותה תשלם ושהוא ידאג אפילו לשלם לו אישית. הוא העיד, כי בשיחה היו עורך הדין ומחמוד ואולי עומאר (עמ' 9 ש' 11-14). התובע טען, כי הוא לא התנה את פסק הדין משום שהאמין להם. לטענתו, סלאח איש עסקים עשיר מאוד והוא ומחמוד חברים (עמ' 9 ש' 15-18).
21. עואודה העיד, כי בשנת 2003 לא הייתה התניה בכתב של תשלום אישי משום שמחמוד נתן התחייבות וכאשר ביקשו שיחתום משום שלא הסתפקו במילת כבוד הוא שאל אם אינם מסתפקים במילת הכבוד שלו ודבריו היו משכנעים מאוד (עמ' 16 ש' 11-22). עואודה העיד, כי ישב עם התובע, עם יזיד ועם מחמוד בקפיטריה והוא ביקש ממחמוד לחתום ומחמוד ויזיד אמרו שאין צורך לחתום (עמ' 16 ש' 26-27). מחמוד שלל את הטענה האמורה והעיד, כי לא היה מקרה שעו"ד עואודה ביקש ממנו לחתום על מסמך מסוים והוא סירב. עוד העיד, כי אינו מכיר את עורך הדין (עמ' 22 ש' 28-31). אציין, כי אף בתצהירו של עו"ד עואודה לא מופיעה טענה לפיה ביקשו להחתים את מחמוד לאחר שנתן את התחייבותו וכי הוא סירב לכך. כמו כן, עואודה טוען, כי יזיד היה עד לאירוע אולם התובע בחר שלא לזמנו לעדות והדבר פועל לחובתו.
22. מחמוד העיד, כי בתובענה הקודמת שהתובע הגיש נגדם הוא לא סיכם דבר עם התובע וכי הסיכום היה בין עורך הדין של העירייה ועורך הדין של התובע (עמ' 22 ש' 21-22). לטענתו, עורך הדין של העירייה יצא ואמר שיש הסכם פשרה בין העיריה לתובע ושהוא וסלאח נמחקו מהתביעה (עמ' 22 ש' 32, עמ' 23 ש' 3-4). הוא העיד, כי לא היו הבטחות אישיות שלו. מחמוד הוסיף, כי מצבו הכלכלי לא היה טוב משום שבמשך שלוש וחצי שנים הוא עבד בעירייה ולא קיבל משכורת משום שהעיריה הייתה בהקפאת הליכים בבית המשפט. לטענתו, במצב כזה בוודאי שהוא לא יבטיח לתובע לשלם לו באופן אישי (עמ' 23 ש' 6-9). עדותו לעניין זה הותירה עלי רושם אמין ותומכת בהתרשמותי שלא הייתה כל סיבה סבירה שבשלה מחמוד יתחייב באופן אישי לשלם לבדו את חוב הקבוצה לתובע, בשים לב שמדובר באישית משפטית נפרדת ומחמוד אינו החבר היחיד בעמותה. יתרה מזאת, גם לא הוכח שמחמוד הפיק טובת הנאה מוגברת ואישית מהציוד שסיפק התובע שבשל כך יתחייב באופן אישי לשלם לתובע את החוב . מהציוד נהנו מן הסתם כל השחקנים החברים בעמותה. דברים אלו יפים גם לגבי סלאח שכיהן בתקופה הרלוונטית כראש העיר.
23. מחמוד נשאל כיצד שכנע את התובע למחוק את התביעה נגדו והשיב, כי לא הייתה לו שיחה על כך עם התובע והוא לא שכנע אותו. הוא הוסיף, כי התובע שאל אותו פעם אם הקבוצה הולכת להתפרק והוא השיב שהוא לא מאמין שזה יקרה ואמר שבסוף הקבוצה תשלם לתובע. מחמוד הוסיף, כי הוא לא התחייב באופן אישי לשלם. עוד טען, כי הוא לא יכול היה לנבא שהקבוצה תתפרק והעיריה תפשוט רגל (עמ' 23 ש' 11-17). בהמשך שב וטען, כי בעת שישבו בקפיטריה לא הייתה שום הבטחה אישית כלפי התובע (עמ' 23 ש' 29-30).
24. מעדות התובע עולה, כי לגישתו עוד לפני הגשת התביעה בת.א 5401/02 הנתבעים התחייבו לשאת באופן אישי בחובה של הקבוצה אולם לא עשו כן ובנסיבות האמורות הוגשה התביעה האמורה נגדם. לא סבירה בעיניי טענת התובע, לפיה הגיע להסכם עם מחמוד וסלאח לפיו התביעה נגדם תימחק, אולם ככל שהקבוצה לא תשלם את חובה הרי שהם יעשו זאת במקומה, ולא מצא לנכון לדאוג, כי תהיה לו אסמכתא להתחייבות האמורה. העובדה, שלטענתו ההסכמה התגבשה לאחר שהוא כבר נכווה מהנתבעים אשר אמורים היו, לשיטתו, לשלם לו בעבור הציוד אולם לא עשו זאת, מחזקת את התרשמותי, כי אין זה סביר שהתקבלה התחייבות כאמור בלי שהיא תועדה. לשיטת התובע, במועד בו התגבשה ההסכמה הנטענת הרי שהוא כבר ידע שהנתבעים הפרו לכאורה את התחייבותם כלפיו. לפיכך, לא סביר, כי התובע יסמוך על המילה שלהם באופן כזה שהוא ימחק את התביעה נגדם מבלי שתהיה אסמכתא להסכמות אליהן הגיעו.
25. עואודה העיד, כי הייתה התחייבות של מחמוד בפגישה בקפיטריה והתחייבות של סלאח בשיחה טלפונית אשר התנהלה בין התובע לסלאח. עוד העיד, כי שמע את השיחה (עמ' 17 ש' 14-15). לטענתו, הוא לא הוציא מכתב לפיו הם התחייבו והוא עד לכך משום שלא היה צורך במכתב כאמור. הוא טען, כי הנתבעים הפגינו אמינות רבה והוא והתובע לא הבינו שאין בכוונתם לקיים את הבטחותיהם. לטענתו, לכן לא נשלח מכתב והוגשה תביעה לאחר שהמשא ומתן התפוצץ (עמ' 17 ש' 1-7). עואודה העיד, כי אי האמונה התפתחה והשיא היה כאשר הוגשה התביעה בתיק הקודם (עמ' 16 ש' 30-32).
26. לא סביר בעיניי, כי עו"ד עואודה היה עד להתחייבויותיהם הנטענות של מחמוד וסלאח כלפי התובע ולא ראה לנכון, לאחר שהתברר שהנתבעים אינם משלמים לתובע את חוב הקבוצה, לפנות אליהם בכתב בנדון תוך התייחסות להתחייבות אשר הם נתנו והוא היה עד לה. אף באמור יש בכדי לחזק את התרשמותי, כי אין ממש בטענה לפיה ניתנה התחייבות כאמור.
27. התובע טוען, כי לאחר שנמחקה התביעה נגד הנתבעים, הוא פנה אליהם ומחמוד אמר לו לפתוח תיק הוצאה לפועל נגד הקבוצה. לטענתו, הוא עשה כן אולם הוא לא הצליח לגבות את הכסף מהקבוצה מאחר והיא פורקה ו/או הייתה בהקפאה (ת/1 סעיף 26). התובע טוען, כי בנסיבות אלו פנה לנתבעים, במספר הזדמנויות, ובכל פעם סלאח הבטיח, כי יישא באופן אישי בחובה של הקבוצה ככל שלא ניתן יהיה לשלם אותו דרך העירייה (ת/1 סעיף 27).
28. התובע העיד, כי הוא אינו יודע אם העמותה התפרקה בפברואר 2004 וכי מחמוד אמר לו ליתר ביטחון שיש כסף בעמותה ושאולי יעקל את כספי העמותה בהתאחדות או במרכז הפועל. הוא טען, כי היה עליו ללכת בכל הכיוונים וכי אם העמותה לא תשלם אז הנתבעים ישלמו כמו שהתחייבו (עמ' 11 ש' 31-32, עמ' 12 ש' 1-4). לטענתו, הוא ביקש שיעשו תקציב אישי לקבוצה וישלמו לו וכך לא יהיו חייבים אישית (עמ' 14 ש' 9-11). סבורני, כי ככל שהייתה ניתנת לתובע הבטחה אישית מצד הנתבעים לפיה הם יישאו בחוב הקבוצה ככל שהיא לא תעשה כן, הרי שהוא היה עומד על כך שהם ישלמו את החוב ולא היה פותח בהליכי הוצאה לפועל נגד הקבוצה או מבקש שיעשו לקבוצה תקציב אישי בכדי לשלם לו.
29. לטענת התובע, לאחר שבקשותיו, כי תקבע לו פגישה עם סלאח לא נענו, הוא הגיע לעירייה עם עו"ד עואודה כאשר הוא מצויד במכשיר הקלטה. לטענתו, סלאח לא היה במקום וכי בשל כך הם פנו לעו"ד יזיד – מי שייצג את הנתבעים בהליך הקודם, אשר הודה, כי הנתבעים נתנו התחייבות אישית לתשלום החוב (ת/1 סעיף 28). בעדותו, התובע שלל טענה לפיה אין בהקלטה אמירה של יזיד לפיה הבטיחו לשלם לו (עמ' 10 ש' 25-26).
30. התובע נשאל מדוע הגיע ליזיד לעיריה והשיב, כי הגיע לסלאח ולאחר שלא מצא אותו הלך ליזיד. הוא העיד, כי שוחח עם יזיד מכוח זה שהוא היה עד למתרחש ולא כיועץ משפטי של העירייה (עמ' 13 ש' 14-17). לטענתו, יזיד היה עד להתחייבות האישית בבית המשפט (עמ' 13 ש' 20-21). נטען בפניו, כי גם בתמליל בשורה 246, יזיד מכחיש שהיה עד להתחייבות אישית בבית משפט והוא השיב, כי יזיד ענה שאינו יודע מה לומר לו כאילו התייאש מההתנהגות הנתבעים (עמ' 13 ש' 22-24).
31. מעיון בתמלול אשר הוגש לתיק בית המשפט עולה, כי במהלך השיחה נטען בפני יזיד, כי הנתבעים נטלו על עצמם באופן אישי את תשלום החוב. כאשר נטען בפניו, כי מחמוד אמר שאם הקבוצה מתפרקת אז הוא יישא בתשלום החוב יזיד אישר את הטענה האמורה (שורות 64-66). אלא שאף אם עולה מהשיחה עם יזיד, כי אכן הנתבעים, או מי מהם, התחייב לקחת על עצמו את החוב באופן אישי הרי שלא די בטענתו של יזיד בנדון בכדי ללמד, כי הנתבעים אכן התחייבו כנטען. התובע לא זימן את יזיד לעדות על אף שלטענתו הוא היה עד להתחייבות הנתבעים כלפיו טרם מחיקת התביעה נגדם. העובדה שהתובע נמנע מלזמן את יזיד לעדות על אף שלכאורה היה בעדותו בכדי לשפוך אור על התובענה פועלת לחובתו.
32. אציין, כי במסגרת השיחה האמורה טען התובע, כי מחמוד לא התחייב אלא סלאח (שורה 112). כאשר נטען בפני עו"ד עואודה, כי התובע שלל בשיחה האמורה שמחמוד התחייב הוא השיב, כי יש עוד תשובות (עמ' 17 ש' 19-21). לא עלה בידו להסביר מדוע התובע טען במהלך השיחה, כי מחמוד לא התחייב.
33. התובע העיד, כי בפגישתו עם סלאח ביום 17.2.04 סלאח התחייב לשלם לו סך של 60,000 ₪. הוא הוסיף, כי עורך דינו תיעד את זה בכתב ידו על נספח י"ט (עמ' 11 ש' 1-2). התובע נשאל איפה בנספח י"ט כתוב שסלאח מתחייב באפן אישי ובתגובה טען, כי הוא התחייב באפן אישי לשלם את הסכום הזה מכיסו. הוא נשאל מדוע זה לא צוין במסמך והשיב, כי זה לא נכתב וכי לא ניתן לרשום הכל (עמ' 11 ש' 8-10). עדותו בעניין זה לא הותירה עלי רושם אמין. ככל שסלאח התחייב באופן אישי, אזי מדובר בפרט מהותי שברי שהיה מקום לרשמו.
34. לטענת התובע, הוא חזר הביתה והיה צריך לחשוב על ההצעה של סלאח (עמ' 11 ש' 11-12). התובע העיד, כי הוא לא הוציא לסלאח מכתב לפיו ההצעה אינה מקובלת עליו ותחת זאת התקשר אליו ואז סלאח הציע לשלם סך של 75,000 ₪ מכיסו הפרטי (עמ' 11 ש' 13-18). התובע נשאל, האם לאור העובדה שהוא הגיש תביעה בשנת 2002 ומחק אותה לאחר שהייתה התחייבות אישית של הנתבעים ואז עוברת שנה והוא לא קיבל את הכסף האם לא ראה לנכון לתעד כל דבר. בתגובה טען, כי הוא האמין לסלאח וכי היה בקשר הדוק וכמעט יום יומי עם מחמוד שאמר לו לא לדאוג. לטענתו, הוא לא נקט בצעדים אחרים משום שהאמין להם (עמ' 11 ש' 19-24).
35. התובע נשאל, האם לאחר שראה שהקלטת מהפגישה עם סלאח ב- 17.2 לא עבדה האם עשה תרשומת של השיחה והשיב, כי עורך דינו רשם ותיעד. נטען בפניו, כי הכוונה לשיחות עם סלאח והוא השיב, כי אינו יכול לתעד אלף שיחות (עמ' 12 ש' 5-10). לאחר שנטען בפניו, כי בנספח י"ט לא מופיעה התחייבות אישית הוא השיב "אז י"ט אחר" (עמ' 12 ש' 11-12). נטען בפני התובע, כי הוא מסתמך על המסמך אשר עורך דינו כתב אצל סלאח וכי במסמך האמור אין מילה בנוגע להתחייבות אישית וכי אין מסמך כלשהו אשר מחייב את סלאח אישית ובתגובה טען, כי יש מסמכים. לטענתו, יש תיעוד. התובע שב וטען, כי כאשר התובענה נגד הנתבעים נמחקה זה היה בתנאי שאם העמותה לא תשלם אז מחמוד ישלם. התובע הוסיף, כי סלאח אמר לו טלפונית שלא ידאג ושהוא ישלם (עמ' 12 ש' 13-17). התובע העיד, כי הוא ועורך דינו לא הוציאו מכתב בנדון משום שהוא האמין להם וכי הוא לא עורך דין שצריך לכתוב כל דבר (עמ' 12 ש' 18-22).
36. עואודה נשאל, האם לא מצא לנכון לתעד את הפגישה עם סלאח, כשנה לאחר הדיון בבית המשפט, והשיב, כי אין בכך בכדי לשלול את זכותו של התובע לקבל את הכסף ולא שולל את ההתחייבות (עמ' 17 ש' 10-12). עואודה העיד, כי נספח י"ט זה מה שסוכם בישיבה שהוא היה אצל סלאח. הוא הוסיף, כי הייתה התניה באופן אישי. לטענתו, סלאח לא חתם על זה משום שלא רצה לחתום על שום מסמך (עמ' 17 ש' 22-32). עואודה נשאל מדוע לא הוציא לסלאח מכתב לפיו הם נפגשו, זו הייתה הצעתו וכי סלאח סירב לחתום אולם הסכים לחוב האישי והוא השיב, כי ייתכן ששיקול הדעת שלו היה מוטעה (עמ' 18 ש' 11-14).
37. התובע ועו"ד עואודה טוענים, כי טרם מחיקת התביעה התחייבו הנתבעים לשלם את חובה של החברה ככל שהיא לא תעשה כן. לא סביר בעיניי, כי לאחר שחלף הזמן והחוב לא שולם לתובע לא ראו התובע ועו"ד עואודה לנכון לתעד את שיחותיהם עם מחמוד וסלאח או להוציא להם מכתב באשר להתחייבותם. יש באמור בכדי לחזק את התרשמותי, כי לא ניתנה התחייבות כאמור על ידי הנתבעים.
38. על נספח י"ט מופיע גובה החוב וצוין, כי יש הצעה לשלם סך של 60,000 ₪ בארבעה תשלומים החל מיום 23.2.04. על גבי המסמך לא צוין על ידי מי ניתנה ההצעה ובוודאי שלא מופיעה חתימתו של סלאח אשר מאשר, כי ניתנה הצעה כאמור. כאשר התובע נשאל מדוע לא צוין במסמך, כי סלאח התחייב לשלם באופן אישי הוא השיב, כי לא ניתן לפרט הכל. ברי, כי ניתן וצריך היה לציין במסמך, כי ניתנה הבטחה כאמור מצדו של סלאח. אציין, כי בתצהירו של עואודה לא מופיעה טענה לפיה הוא ביקש מסלאח לחתום על המסמך אולם הוא סירב לעשות כן. אף בהנחה שסלאח סירב לחתום על המסמך הרי שאין בכך בכדי להסביר מדוע לא צוין על גבי המסמך, כי מדובר בהתחייבות אישית של סלאח.
39. התובע העיד, כי מחמוד לא נכח בשיחה אשר במסגרתה סלאח הציע לשלם לו 60,000 ₪ אולם הוא היה שותף ועודכן והתחייב שידאגו לשלם לו באופן אישי (עמ' 14 ש' 28-31). הוא נשאל מדוע בתצהירו לא צוין שמחמוד עודכן לגבי הפגישה עם סלאח ובתגובה טען, כי הוא עודכן (עמ' 15 ש' 20-22).
40. מחמוד העיד, כי סלאח מעולם לא סיפר לו שהוא התחייב אישית אלא שהקבוצה תשלם (עמ' 22 ש' 6-10). לטענתו, נודע לו מהתובע, כי התקיימה פגישה בעירייה בין התובע לסלאח ודובר על תשלום סך של 60,000 ₪. מחמוד טען, כי הוא לא נכח בפגישה האמורה (עמ' 22 ש' 11-12). לטענתו, התובע פנה אליו בדרך החוצה מהעירייה ואמר לו שהוא דיבר עם סלאח אשר הבטיח שהקבוצה תשלם לו ושסלאח נתן הצעה. מחמוד הוסיף, כי רק עכשיו נודע לו על מה סיכמו (עמ' 22 ש' 14-15).
41. אף אם הייתה מתקבלת טענת התובע לפיה בפגישה האמורה ניתנה לו הבטחה כאמור מסלאח הרי שלא היה בכך בכדי לחייב את מחמוד. כמו כן, ברי, כי אין בכך שהתובע יידע את מחמוד באשר להבטחתו לכאורה של סלאח בכדי ללמד, כי אכן ניתנה הבטחה כאמור.
42. התובע העיד, כי היו לו שלוש- ארבע פגישות עם סלאח וכעשר פגישות עם מחמוד (עמ' 14 ש' 13-14). עוד העיד, כי בכל הפגישות אמרו לו שמתחייבים בפניו באופן אישי (עמ' 14 ש' 20-21). לא סביר בעיניי, כי התובע קיבל הבטחות רבות מסלאח ומחמוד אשר התחייבו בפניו באופן אישי, בכל הפגישות עמו, אולם לא מצא לנכון לתעד אף לא אחת מההבטחות האמורות. העובדה שהתובע הקליט את השיחה עם יזיד מחזקת את התרשמותי, כי ככל שאכן היו ניתנות לתובע הבטחות כאמור הרי שהוא היה מתעד לפחות את חלקן.
43. בעת עדותו נטען בפני מחמוד, כי בפרוטוקול מיום 13.1.03 עומאר טוויל אמר שהתובע שאל את מחמוד מה עם הכסף וכי מחמוד השיב, כי "עוד שבוע, עוד שבועיים". בתגובה טען מחמוד, כי הם חיכו לתקציבים מהעירייה (עמ' 19 ש' 12-16). הוא העיד, כי התובע אף פעם לא דרש ממנו אישית את הכסף (עמ' 19 ש' 22).
44. התובע העיד, כי כאשר אמרו לו שישלמו לו עוד מעט דיברו על תשלום אישי. בהמשך טען, כי הכוונה היא סלאח והקבוצה. לטענתו, אמרו לו שישלמו לו והוא לא יודע אם אישי או לא (עמ' 9 ש' 27-28). נטען בפני התובע, כי פניותיו לנתבעים היו בתור מנהלי הקבוצה והוא השיב, כי בתור מנהלי הקבוצה הם אחראים על הקבוצה ובאפן אישי על הכסף שלו (עמ' 12 ש' 32, עמ' 13 ש' 1).
45. בתמלול השיחה שנערכה עם יזיד ולאחר שנטען, כי הקבוצה נמצאת בהליך של מחיקה טען התובע "אז שיכסה סלאח את הגירעון של הקבוצה מהעירייה" (שורה 90). בעדות נטען בפניו, כי הוא לא אמר שסלאח יכסה מכיסו הפרטי אלא מהעירייה. בתגובה טען התובע, כי טרטרו אותו ולכן הוא אמר שיש אלטרנטיבה מהעירייה (עמ' 13 ש' 2-3). התובע העיד, כי אחרי שהתייאש מהעמותה הוא אמר שישלמו לו מהעירייה משום שסלאח הוא ראש עיר ויכול לעשות תקציב ולשלם לו. הוא הוסיף, כי לא מעניין אותו מאיפה ישלמו לו (עמ' 13 ש' 6-7). נטען בפניו, כי מהשיחה עם יזיד עולה שכל הזמן דיברו שהקבוצה תשלם לו ולא אישית והוא שב וטען, כי הנתבעים התחייבו לשלם לו אישית (עמ' 13 ש' 8-10).
46. ברי, כי אף אם הנתבעים או מי מהם אמרו לתובע, כי יפעלו בכדי שהוא יקבל את כספו הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי הם התחייבו לשלם לו את כספו מכיסם. התחייבותם של הנתבעים, כבעלי תפקיד בקבוצה, לפעול בכדי להסדיר את חובה של הקבוצה כלפי התובע אין בה בכדי לחייב אותם באופן אישי כאשר לא הוכח, כי ניתנה על ידם התחייבות כאמור. אציין, כי גם לא סביר בעיני שהנתבעים ייטלו על עצמם באופן אישי את התחייבויות הקבוצה. סביר, כי התובע לא היה היחיד שסיפק דברים לקבוצה. אין זה סביר בעיני, כי הנתבעים יסכימו לקחת על עצמם לשלם מכיסם הפרטי את התמורה עבור הציוד המוזמן עבור כל הקבוצה.
47. אי לכך מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל על כתפיו ולהוכיח, כי הנתבעים, או מי מהם, התחייבו בפניו כי יישאו באופן אישי בחובה של הקבוצה כלפיו.
48. בשולי הדברים אוסיף, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. ביום 27.3.03 התגבשה בין הצדדים הסכמה לפי התביעה שהוגשה נגד הנתבעים במסגרת ת.א 5401/02 תמחק. התובע טוען, כי באותו מעמד ניתנה הבטחת הנתבעים, כי יכסו את חובה של הקבוצה ככל שהיא לא תעשה כן. ברי, כי זמן קצר לאחר מתן פסק הדין התברר לתובע, כי הקבוצה אינה משלמת את חובה וכי הנתבעים הפרו את הבטחתם הנטענת. התביעה שלפניי הוגשה ב- 23.2.10 קרוב לשבע שנים לאחר מתן פסק הדין בת.א 5401/02. לפיכך, הרי שהתובענה הוגשה בשיהוי ניכר אשר אף בו יש בכדי לחזק את מסקנתי לפיה יש לדחות את התובענה.
49. לאור כל המפורט לעיל, התובענה נדחית. אני מחייבת את התובע בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעים ביחד ולחוד ושכר טירחת עו"ד בסך 10,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ד, 01 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.