1. תובענה זו עוסקת בסכסוך כספי בין שתי ספקות גז, התובעת 1 מחד (להלן: "דורגז") והנתבעת 1 מאידך (להלן: "סופרגז"), הנובע מביטול רשיונה של דורגז להמשיך ולספק גז בקניון חיפה (להלן: "הקניון") ומסירתו לסופרגז, לאחר שעשתה כן באופן בלעדי במשך כ- 13 שנים.

רקע

2. הנפשות הפועלות בסכסוך זה הן כדלקמן:

א. דורגז - ספק גז מורשה (התובעת 1).

ב. התובעת 2 - סוכנת של דורגז, באמצעותה סופק הגז בקניון חיפה.

ג. סופרגז - ספק גז מורשה (הנתבעת 1).

ד. קבוצת עזריאלי בע"מ, חברה בע"מ, שרכשה ביום 14.1.10 את הזכויות בקניון מהבעלים הקודם של קניון חיפה קבוצת דנקנר נכסים בע"מ (ראה העתק של העמוד הראשון של החוזה, שצורף כנספח א' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2).

3. אין מחלוקת בין הצדדים בעובדות הבאות:

א. כי הבעלים הקודמים של הקניון היה בעל עניין או שליטה בדורגז, והבעלים החדשים של הקניון, הנתבעת 2, היא בעלת עניין ושליטה בסופרגז.

ב. כי בעת בניית הקניון הרשה (במפורש או מכללא - כפי שנראה להלן) הבעלים הקודמים (להלן: "הבעלים הקודמים" או "קבוצת דנקנר"), לתובעת להתקין את תשתית מערכת אספקת הגז בקניון, ובתמורה לכך תקבל זכיון בלעדי לאספקת הגז בקניון (ראה סעיף 16 לכתב התביעה. אמנם בסעיף 6 לסיכומיהן טענו התובעות כי לא הובטחה להן בלעדיות חוזית כספק גז בקניון, אולם הן המציאות, והן האמור בסעיף 16 לכתב התביעה, מלמדים אחרת. היינו - ניתן להם זכיון בלעדי לאספקת גז בקניון, שבפועל נוצל כ- 13 שנים עד לביטול הרשיון ע"י הבעלים הקודמים והבעלים החדשים של הקניון, כפי שנראה להלן).

ג. ההתקשרות בפועל שבין הבעלים הקודמים לדורגז לא נעשתה על דרך של הסכם בכתב.

ד. מעת תחילת פעילותו של הקניון (תחילת שנת 1997), ועד למועד ביטול הרשיון בתאריך 27.4.10, תקופה של כ- 13 שנים, שימשה דורגז כספק גז בלעדי בקניון.

ה. כי התקופה המקובלת של הסכמים עם ספק גז, במסגרתם מותקנת תשתית במבנה ללא תשלום, עומדת על בין 5 ל- 7 שנים (ראה דברי ב"כ התובעת, עמ' 15 לפרו' ש' 26-27).

4. כאמור ביום 14.1.10 נחתם הסכם למכירת הזכויות בקניון מהבעלים הקודם לנתבעת 2 (להלן: "הבעלים החדשים" או "קבוצת עזריאלי").

לאחר חתימת החוזה, בתאריך 17.1.10, שלחה החברה לניהול קניונים ד.ח.פ. בע"מ, שניהלה את הקניון מטעם הבעלים הקודמים, מכתב ובו הודיעה לנתבעת 2 על סיום ההתקשרות עמה ועם דורגז (נספח ג' לת/3).

בתאריך 31.1.10, נשלח מכתב נוסף אל הנתבעת 2, מאת חברת קניון עזריאלי חיפה (ייזום וניהול) בע"מ, שקיבלה את ניהול הקניון מטעם הבעלים החדשים, הודעה נוספת על סיום החוזה עם התובעות (נספח ד' לת/3).

היות והתובעות טענו גם בכתב התביעה וגם בסיכומיהם כי חברות אלו לא היו מוסמכות לשלוח המכתבים מטעם הבעלים הקודמים ו/או החדשים, נציין כבר כעת (את שציינו הנתבעות בכתבי טענותיהן בסיכומיהן), כי חברות הניהול מטעם הבעלים הקודמים והבעלים החדשים, הם שלוח של הבעלים הקודמים והחדשים, בהתאמה, בגדר ידן הארוכה, ואין בסיס לטענת התובעות בנדון.

חיזוק למעמדן של חברת הניהול בקניון כשלוח של הבעלים ניתן ללמוד מהעובדה, כי מי שחתם על הסכמים עם נותני השרותים בקניון היתה חברת הניהול (ראה נספח א' לנ/2 - המהווה את נספח לב להסכם המכר בין הבעלים הקודמים לבעלים החדשים אודות מכירת הקניון, ובו פירוט ההסכמים של חברת הניהול עם נותני השרותים בקניון).

חברת הניהול חתמה על הסכמים כאמור, מכוחו, כשלוחו וכידו הארוכה של בעלי הקניון.

5. במסגרת סעד זמני שהגישו התובעות בתיק זה, למתן צו מניעה להפסקת היותן ספק גז בקניון, ולאחר שגם הבעלים החדשים צורף לבקשה עפ"י הוראתי (ראה החלטתי מיום 11.3.10 עמ' 4 לפרו'), והביע עמדה נחושה על ביטול הרשיון לדורגז להמשיך ולספק גז בקניון, הסכימו התובעות לביצוע החלפת ספק גז מסודרת בקניון, תוך שהן טוענות לתביעות ו/או נזקים כספיים שנגרמו להן כתוצאה מביטול הרשיון, אותם תובעים במסגרת תובענה זו (לאחר שנתתי להם רשות לתיקון כתב התביעה המקורי על מנת להופכו לכתב תביעה כספי). ראה פרוטוקול דיון יום 25.3.10.

ביום 27.4.10 דורגז הפסיקה לשמש כספק גז בקניון, וסופרגז באה במקומה.

התביעה הכספית של התובעות

6. טוענות התובעות בכתב תביעתן כי עם ביטול רשיונן לשמש כספקי גז בקניון נגרמו להם הנזקים הבאים:

א. נגרמה הפרת וסיכול חוזיהן מול הצרכנים בקניון חיפה, ונשללו מהן הכנסות עתידיות בגין מכירת גז לצרכנים אלה אשר הן זכאיות לקבל במסגרת החוזים שחתמו עמן (להלן: "אובדן הרווחים").

ב. נגזלה מהן השקעתן במערכת תשתית אספקת הגז שהתקינו בקניון (להלן: "סכום ההשקעה").

7. את אובדן הרווחים שלהן כאחת, העריכו התובעות בסכום של 350,000 ₪ (סעיף 43 לכתב התביעה).

את סכום השקעתן כאחת העריכו התובעות בסכום של 250,000 ₪ (סעיף 40 לכתב התביעה).

8. על כן העמידו התובעות את סכום תביעתן על סך של 600,000 ₪ נכון ליום הגשתה בחודש פברואר 2010.

9. התובעות טוענות כי הנתבעות, יחד ולחוד, חייבות לפצות אותן על נזקיהן דלעיל, מהטעמים הבאים:

העילות לחיוב באובדן רווחים:

א. מכח עוולת גרם הפרת חוזה שבסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשל"א-1971, שכן גרמו להפרת החוזים שנחתמו בין התובעות לצרכני הקניון, ונמנעה מהן האפשרות להמשיך ולהרוויח מחוזים אלה שנים נוספות (בכתב התביעה, סעיף 41, תבעו לאובדן 3 שנות רווח, ובסיכומיהן "ירדו", סעיף 68, לשתי שנות רווח).

ב. הודיעו להן על הפסקת הזכיון בפרק זמן לא סביר.

העילות לחיוב בסכום ההשקעה בתשתית:

א. עם ביטול הרשיון, זכאיות התובעות לקבל מהנתבעות השקעותיהן שהשקיעו במבנה הקניון ברשות הבעלים הקודמים, ובכך אף גרמו להשבחת מבנה הקניון.

ב. מכח דיני עשיית עושר, שכן הנתבעות קיבלו לידיהן מערכת תשתית גז מן המוכן ששוויה יקר.

טענות הגנה של הנתבעת 1 (סופרגז)

10. דין התביעה להימחק נגד סופרגז על הסף, שכן אין יריבות בינה ובין התובעות.

מי שביטל את הרשיון לתובעות בקניון הם הבעלים הקודמים והבעלים החדש, קבוצת דנקנר וקבוצת עזריאלי, ולסופרגז אין נגיעה להחלטת הביטול ותוצאותיה.

11. היות ולא נחתם חוזה שהסדיר את פעילות התובעות בקניון, יש לומר כי פעלו בהרשאת בעלי הקניון, והרשאה זו יכולה להיות מבוטלת לאלתר מכח הדין ע"י בעלי הקניון, ללא כל זכות לטענות נזקים ו/או אובדן רווחים מטעם התובעות.

12. בכל מקרה, מרגע ההודעה הראשונה על ביטול ההרשאה לתובעות (17.1.10 - ראה סעיף 4 לעיל), ועד להפסקת פעילותן של התובעות בקניון כספקי גז (בתאריך 27.4.10), חלפו למעלה מ- 3 חודשים, שהינה תקופה סבירה להפסקת פעילות בצורה מסודרת.

13. התובעות פעלו באופן בלעדי כספקי גז בקניון במשך למעלה מ- 13 שנים, באופן שהרוויחו (לגרסתן הן) מיליוני ₪ בתקופה זו, סכום שגם אמור "לכסות" את השקעתן בתשתית מערכת הגז בקניון.

14. בכל הקשור לטענת החזר ההשקעה בתשתית, יש לומר כדלקמן:

א. בכל הקשור לצוברי הגז - אלה נקנו מדורגז בכסף מלא ע"י סופרגז.

ב. בכל הקשור לציוד הקצה המותקן אצל הצרכנים (שוכרי החנויות בקניון), כל טענה בנדון על התובעות להפנות לצרכנים ולא לנתבעות, שכן הנתבעות אינן עושות כל שימוש בציוד הקצה האמור.

בכל מקרה חלק גדול מציוד הקצה אצל הצרכנים הוחלף ע"י סופרגז.

ג. מכאן שיש לומר שטענת ההשקעה בתשתית, ככל שיש בה ממש, רלבנטית רק למערכת הולכת הגז מהצוברים דרך מבנה הקניון.

מערכת זו הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממבנה הקניון, ועפ"י סעיף 12 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הפכה להיות חלק מהמבנה, ועברה לבעלות בעלי הקניון. בכל אופן, גם מערכת זו היא מערכת ישנה, לא בטיחותית (כקביעת מכבי אש), וסופרגז השקיעה במערכת זו סכומים ניכרים להחלפה, שיפוץ ושיפור.

15. על כן מבקשת סופרגז לדחות את טענות הנזקים הכספיים שבכתב התביעה.

טענות הגנה של הנתבעת 2 (קבוצת עזריאלי)

16. פעילותה של דורגז בקניון הופסקה כדין, שכן מעולם לא היתה לה זכות קנויה לפעול בקניון אלא ברשות הבעלים הקודמים, שביטל את ההרשאה כפי שעשה זאת גם הבעלים החדשים.

17. קבוצת עזריאלי, הבעלים החדשים, אף לא ידעה קודם לרכישת הזכויות בקניון על פעילותה של דורגז בו, ומיד לכשנודע לה על כך היא ביקשה כי פעילות זו תיפסק.

18. על כן, ביטול ההרשאה לדורגז נעשתה כדין.

19. גם אין ממש בטענת התובעות כי לא ניתן להן מספיק זמן מרגע הביטול ועד לכניסתו לפועל. גם אם היתה התקשרות בין הצדדים, היא לא היתה מגובה בהסכם שהגביל את זמן ההודעה על הביטול. משכך, ההרשאה לתובעות לפעול בקניון כספק גז יכולה היתה להתבטל לאלתר, מרגע ההודעה על הביטול.

בכל אופן, מרגע ההודעה על הביטול ועד לביטול בפועל חלפה תקופה של מעל 3 חודשים, ומדובר בפרק זמן סביר.

20. גם אין ממש בטענת גרם הפרת חוזה, מהטעמים הבאים:

א. מעיון בהסכם שבין דורגז לחלק מהצרכנים, רואים כי ניתנה לכל צד רשות לבטל את ההסכם בהודעה מראש של 45 ימים לצד האחר. משכך, היו יכולות התובעות, מרגע קבלת ההודעה על ביטול ההרשאה, שנכנסה כאמור לתוקף בפועל לאחר למעלה מ- 3 חודשים, להודיע לצרכנים על ביטול ההסכם, בצורה מסודרת וכדין.

ב. גם אם התברר שבחלק מההסכמים שבין התובעות לצרכנים אין אפשרות לביטול ההסכם תוך 45 ימים, הרי מדובר במחדל של התובעות באי הכנסת סעיף כזה לאותם חוזים, וזאת לנוכח העובדה שידעו ו/או היו צריכות לדעת כי לא מוקנית להן זכות לשמש כספקי גז לתקופה בלתי מוגבלת בקניון.

ג. במקרה דנן היה גם "צידוק מספיק" (כלשון סעיף 62 לפקודת הנזיקין) להפסקת פעילותן של התובעות כספקי גז בקניון, באופן שלא מתקיימת עוולת גרם הפרת חוזה.

ד. גם לא ידוע על כל טענה מטעם מי מן הצרכנים כנגד מי מהתובעות בגין ביטול הרשאתן לשמש כספקיות גז בקניון.

21. באשר לטענות להחזר השקעת התשתית ואובדן רווחים (הטענות הכספיות של התובעת), הנתבעת 2 למעשה טוענת טענות דומות לאלה שכבר פורטו בכתב ההגנה של הנתבעת 1, עליהן עמדנו לעיל. לשם הקיצור נפנה לשם.

22. לאור האמור לעיל, טוענת הנתבעת 2 כי יש לדחות התביעה נגדה.

דיון והכרעה

23. אלה הן השאלות הדורשות הכרעה בתובענה זו:

א. מה מעמדה של דורגז בקניון?

ב. האם הפסקת פעילותה כספק גז בקניון נעשתה כדין?

ג. האם בנסיבות המקרה דנן זכאיות התובעות לפיצוי בגין אובדן רווחים?

ד. האם בנסיבות המקרה דנן זכאיות התובעות לפיצוי בגין השקעתן בתשתית מערכת הגז בקניון?

24. טרם שנכריע בשאלות דלעיל אסלק כבר בשלב זה שתי טענות, האחת של התובעות והשניה של הנתבעות, שהועלו במסגרת סיכומיהן, על מנת להתרכז בעיקר:

א. טענו התובעות בסיכומיהן (פרק ח', סעיפים 50-52) כי ההסדר שבין הבעלים החדשים לסופרגז על פיה אספקת הגז בקניון יוחדה לסופרגז בלבד, מהווה הסדר כובל אסור עפ"י חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988.

טענה זו לטעמי עלתה לראשונה בצורה ברורה וחד משמעית בסיכומי התובעות, ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה.

כמו כן, תמוה בעיניי מדוע בחרו התובעות להעלות טענה זו בסיכומיהן, כאשר הן היו בעלות זכיון בלעדי במשך כ- 13 שנים בקניון (ראה דברינו בסעיף 3(ב) לעיל)?!

האין לומר על כגון דא כי "הפוסל במומו פוסל"!!

לא זו אף זו - אפילו היה בסיס לטענה כאמור, הרי מדובר בסוגיה נכבדה שיש לברר אותה בתחום דיני ההגבלים העסקיים, המצריכה דיון מעמיק. על כן, ניתן היה לצפות מן התובעות שיעלו טענה זו בצורה ברורה וחד משמעית במסגרת כתב התביעה על מנת לאפשר לנתבעות להתמודד עם טענה זו, ולא להסתפק בהעלאתה בסיכומים (השווה לעניין זה: רע"א 9324/05, עדיגר השקעות בע"מ ואח' נ' שניב תעשיות נייר בע"מ ואח' - החלטתו של כב' הש' גרוניס, פורסמה במאגר נבו).

על כן, דין הטענה להסדר כובל להידחות בנסיבות אלה.

ב. טענו הנתבעות בסיכומיהן לראשונה כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן אף אם ניתנה רשות ע"י הבעלים הקודמים לספק גז כלשהו לספק גז לצרכני הקניון, הרי שרשות זו לא ניתנה לאף אחת מהתובעות:

בכל הנוגע לתובעת 2 - מנהלה של תובעת זו מר מיכה מזרחי (להלן: "מזרחי"), העיד כי רשות זו לא ניתנה לתובעת 2 (עמ' 18 לפרו' ש' 27-28).

בכל הנוגע לתובעת 1 - מזרחי לא ידע לציין למי בדיוק ניתנה הרשות ע"י הבעלים הקודמים, האם לאלון גז בע"מ שמה הקודם של דורגז עד שנת 2004 (ראה תדפיס רשם החברות נ/1) או לחברה אחרת (עמ' 18 לפרו' ש' 20-30).

הוסיפו וציינו הנתבעות כי עפ"י נ/1 עולה כי עד שנת 2004 שמה של התובעת 1 היה כאמור אלון גז בע"מ. דהיינו - במועד תחילת אספקת הגז לקניון בסוף שנת 1996 או תחילת שנת 1997 (עדותו של מזרחי, עמ' 18 לפרו' ש' 26) התובעת 2 לא שימשה כסוכן של התובעת 1 אלא היתה זו חברה אחרת מקבוצת דור, אשר אינה צד להליך זה (ראה סעיפים 10-14 לסיכומי הנתבעות).

בסיכומי התשובה דוחות התובעות טענה זו מהטעמים הבאים:

1. הרחבת חזית - טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות ומהווה הרחבת חזית אסורה.

2. בכל מקרה, הנתבעות נתפסות לטעות, שכן חילופי בר הרשות מקים המחוברים, אינם מאיינים את הזכות שהומחתה לחברה חדשה שפעלה במקום ללא התנגדות הבעלים.

טענות התובעות בסיכומי התשובה לדחיית טענת הנתבעת בנדון מקובלות עליי.

הטענה כי רשות ניתנה בזמנו לספק גז אחר ולא למי מהתובעות, לא נטענה בכתבי ההגנה של מי מהנתבעות, והעלאתה לראשונה בסיכומי הנתבעות מהווה הרחבת חזית אסורה.

בנוסף, אף אם חברה אחרת קיבלה את הרשות לספק גז ולהתקין את מערכת תשתית הגז בקניון בעת הקמתו, אין מניעה כי תמחה זכות זו לחברה אחרת, לרבות הזכות לשיפוי בגין שווי המחוברים (ראה פרופ' מיגל דויטש, "קניין", כרך א', עמ' 462 - צורף לסיכומי התשובה מטעם התובעות).

על כן, אפילו אם חברה אחרת קיבלה את הרשות לספק גז, לא היתה מניעה כי תמחה זכות זו לדורגז.

בכל אופן, גם הבעלים הקודמים וגם הבעלים החדשים ראו בדורגז את בעלת הרשות לשמש ספקית גז בקניון, שהרי את מכתבי ביטול ההרשאה שלחו לתובעת 2, הסוכנת של דורגז.

על כן, דין טענה זו של הנתבעות לסילוק על הסף להידחות.

שאלה א' - מעמדה של דורגז בקניון

25. כאמור, שאלה ראשונה אותה נברר נוגעת למעמדה של דורגז (ספק הגז) בקניון.

ודוק - התובעת 2 משמשת כסוכנת של התובעת 1, דורגז, ולכן למעשה יש לברר מה מעמדה של דורגז כספק הגז בקניון.

26. אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נחתם הסכם בין הבעלים הקודם לבין דורגז, המסדיר את מעמדה בקניון.

מר זאב גולן, מנהל חטיבת הגז הביתית והמסחרית בדורגז (להלן: "גולן"), ציין בתצהיר עדותו הראשית (ת/2) כי בעת הקמת הקניון היו הבעלים הקודמים אדישים לשאלת מיהות ספק הגז, כל מה שעניין אותם זה אבטחת תשתית ומיזעור עלויות בעניין. בנסיבות אלה לא היה צורך בהסכם כתוב בשום שלב.

גם מר פאר נדיר מנכ"ל קניוני קבוצת עזריאלי ציין כי לא הוצג לקבוצת עזריאלי כל הסכם התקשרות עם התובעות, אלא נודע להם כי דורגז מספקת גז כספק גז לצרכני הקניון לאורך השנים (סעיף 2 לנ/2; עמ' 34 לפרו' ש' 20).

27. בהעדר הסכם בכתב עולה השאלה מה מעמדה של דורגז בקניון?

נשאל גולן בחקירתו הנגדית האם הוא יודע על הרשות שניתנה לדורגז לספק גז לקניון, והשיב שלא ידוע לו מי נתן לדורגז את הרשות לספק גז לקניון, אולם ידוע לו כי בעלי השליטה בדורגז היו גם הבעלים הקודמים או שותפים או חלק מהשותפים בפרויקט הקמת הקניון (עמ' 14 לפרו' ש' 6-8).

הוסיף וציין גולן כי דורגז הקימה את תשתית הגז בקניון "לא לשם שמים בלבד", אלא למטרות עסקיות ורווחיות (עמ' 14 לפרו' ש' 9-11).

כשנשאל גולן הכיצד ציין בתצהירו שלא היה צורך בהסכם בכתב, שהרי דורגז נכנסה להשקעות ניכרות בהקמת תשתית הגז, והכיצד לא הגנה על השקעתה, והשיב: "כשבעל הבית אומר לעשות תשתית עושים את התשתית בלי לשאול שאלות" (עמ' 14 לפרו' ש' 25-26). הוסיף גולן וציין כי כיום הוא שינה את המדיניות והוא מקפיד על עריכת הסכמים בכתב (עמ' 14 לפרו' ש' 28-31).

28. מזרחי בחקירתו הנגדית ציין כי נכח בכל המפגשים של מתכנני הקניון, מנהלי הקניון ובעלי הקניון, והיה ברור שהוא מתכנן ומבצע את מערכת הגז באמצעות התובעת 2 באישורם (עמ' 19 לפרו' ש' 1-5).

הוא ביצע את עבודת התשתית בפועל ברשות הבעלים הקודמים (עמ' 19 לפרו' ש' 6-10). לשאלה האם ידוע לו מי נציג הבעלים שנתן לו את הרשות, השיב שהוא לא זוכר את שמו כי עברו כ- 13-14 שנה, אולם הוא מניח שזה היה מפקח מטעם הבעלים הקודמים, שפיקח כי הקניון נבנה בהתאם לצרכים (עמ' 19 לפרו' ש' 18-19).

לשאלה האם דיברו על תקופת הזמן בה ישמשו התובעות כספק גז בקניון השיב שלא זכור לו שדיברו על תקופה, רק היה ברור שהתובעות יהיו ספק הגז בקניון (עמ' 19 לפרו' ש' 20-21).

29. התמונה העולה מעדי התובעות היא כדלקמן:

א. לדורגז אין כל זכות קניינית בשטח הקניון. בעל זכויות הקניין בקניון היה הבעלים הקודם, ולאחר העברת הזכויות - הבעלים החדשים.

הבעלים הקודם לא העביר כל זכות קניין לדורגז ביחס לשטח הקניון, ולא נקשר כל הסכם ביניהם ביחס לשטח (השווה לעניין זה ע"א 618/05, גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות מדינת ישראל, פורסם במאגר נבו, סעיף 9 לפסה"ד).

ב. היות ולא נסתרה גרסת דורגז והתובעת 2 בעקבותיה, כי ניתנה להן רשות מטעם הבעלים הקודמים לבנות את מערכת תשתית הגז, ואף לספק גז בקניון (באופן בלעדי), וכך עשו במשך כ- 13 שנים (מתחילת שנת 1997 ועד חודש אפריל 2010), יש לומר כי מעמדה של דורגז הוא מעמד של בעל רשיון להשתמש במקרקעין.

רשיון במקרקעין איננו בגדר זכות במקרקעין.

היות ולא הוכח ע"י דורגז כי נתנה תמורה תמורת הרשיון (וטענת דורגז בסיכומיה כי עצם בניית מערכת תשתית הגז היא התמורה, שכן בכך הורידה נטל מעל בעלי הקניון מלבנות את מערכת הגז, אינה נכונה בעיניי ובוודאי שלא ניתן לקבל טענה כזו ללא הסכם מפורש בין הצדדים), יש לומר שמדובר ברשיון שלא ניתן בתמורה (השווה לעניין זה: ע"א 618/05 ס' 10-12 לפסה"ד).

30. אפילו היה לנו ספק בעניין הרשות המפורשת שניתנה ע"י הבעלים הקודמים לדורגז לעשות שימוש בשטח הקניון כספק גז, גם אז בנסיבות המקרה דנן היינו אומרים שהוכח לנו רשיון מכללא, שניתן לדורגז לעשות שימוש בשטח הקניון כספק גז.

יצוין כי על מנת ליצור רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש, ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין, ממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אחר ברכושם.

העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ובמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רשיון אף מכללא.

ראה לעניין זה:

ע"א 32/77, טבוליצקי נ' בית כנסת בית מדרש החסידים, פ"ד ל"א (3), 210.

בנסיבות המקרה דנן, לנוכח שנות פעילות רבות של דורגז בקניון בהסכמה שבשתיקה מצד הבעלים הקודמים, יש לומר, כי אף אם לא ניתנה רשות מפורשת מטעם בעלי הקניון לדורגז לשמש כספק גז בקניון לכל אורך תקופת 13 השנים, רשות מכללא ניתנה.

31. לאור האמור לעיל ובמענה לשאלה א' כהגדרתה לעיל, יש לומר כי הוכח לי שדורגז היתה בעלת רשיון, שלא ניתן בתמורה, להשתמש במקרקעין על דרך של ספק גז לצרכני הקניון.

שאלה ב' - האם הפסקת פעילותה של דורגז כספק גז בקניון נעשתה כדין?

32. במסגרת שאלה זו נברר האם הפסקת פעילותה של דורגז, ע"י הבעלים הקודמים והבעלים החדשים, כספק גז בקניון נעשתה כדין (כאשר מובן שזכויותיה של התובעת 2 נובעות מזכויותיה של התובעת 1, וככל שנסיק כי הפסקת הפעילות של דורגז היתה כדין, ממילא כך הוא הדבר גם בכל הקשור להפסקת פעילותה של התובעת 2 כסוכנת הגז בקניון)?

33. כפי שציינו בסעיף 31 לעיל, הוכח כי דורגז היתה בעלת רשיון (מפורש או מכללא), שלא ניתן בתמורה, להשתמש במקרקעין על דרך של ספק גז לצרכני הקניון.

דורגז ניצלה רשיון זה במשך כ- 13 שנים, החל מתחילת פעילותו של הקניון בתחילת שנת 1997 ועד היום 27.4.10, כמפורט לעיל.

34. נאמר לא אחת בפסיקה כי רשיון שלא ניתן בתמורה ניתן לביטול בכל עת (ראה למשל ע"א 32/77, וע"א 618/05 המוזכרים לעיל).

לא זו אף זו - מעבר לעובדה שמדובר ברשיון שלא ניתן בתמורה, הרי מדובר ברשיון שאיננו נובע מהסכם בין הצדדים אלא בהסכמה שבשתיקה מצד בעל המקרקעין, לכך שבעל הרשות (דורגז והתובעת 2 מכוחה) מחזיק בשטח. במקרה כזה רשאי בעל המקרקעין לבטל את הרשיון בכל עת. על מצב כגון זה ציינה פרופ' פנינה זלצמן [במאמרה: "רשיון במקרקעין", הפרקליט כרך מ"ב (תשנ"ה- תשנ"ו), 24, אמירה שצוטטה בע"א 618/05 (עמ' 15 לפסה"ד)], כדלקמן:

"להבחנה בין רשות חוזית לבין רשות גרידא אין נפקות לצורך השאלה אם לפלוני, בר הרשות, זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, נותן הרשות, להחזיק ולהשתמש בנכס, או שאין בידיו אלא היתר של חסד, המתחדש מרגע לרגע וכל עוד חפץ בעל המקרקעין לתיתו... בר רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפיה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד".

35. על כן, בנסיבות המקרה דנן יש לומר כי לנוכח ביטול הרשיון כפי שנעשה ע"י הבעלים הקודמים והבעלים החדשים (ראה סעיף 4 לעיל), הרשיון לדורגז (ולתובעת 2 מכוחה) להמשיך ולשמש כספק גז בקניון, בוטל כדין.

36. לא זו אף זו - אפילו היינו אומרים, כטענת התובעות, כי מדובר ברשיון בתמורה, כשהתמורה היתה בניית מערכת תשתית הגז בקניון ע"י דורגז, תוך הסרת נטל זה מכתפי הבעלים הקודמים, גם אז לא היינו אומרים כי מדובר ברשיון בלתי הדיר, אלא יש לבחון כל מקרה ומקרה לאור נסיבותיו והאם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרשיון (ראה לעניין זה: ע"א 618/05 המוזכר לעיל, סעיף 15 לפסה"ד).

אם נבחן את המקרה דנן לפי נסיבותיו נראה כי הצדק איננו מחייב את המשך קיומו של הרשיון על אף ביטולו ע"י הבעלים (הקודמים והחדשים) מהטעם העיקרי הבא:

כפי שציין העד גולן דורגז הקימה את התשתית בקניון לא לשם שמיים בלבד אלא למטרות עסקיות ורווחיות (סעיף 27 לעיל).

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים שכספק גז לוקח על עצמו בניית תשתית של מערכת הגז במבנה מסוים ללא תשלום, תקופת אספקת הגז הבלעדית המקובלת היא בין 5 ל- 7 שנים, וזאת על מנת לאפשר לספק הגז לכסות את עלות ההשקעה בתשתית, ואף להרוויח מאספקת הגז לצרכני אותו מבנה.

במקרה דנן דורגז שהתה בקניון למעלה מ- 13 שנים, זמן כמעט כפול מהמקובל על מנת להחזיר את ההשקעה בתשתית ואף להרוויח.

בנסיבות אלה, הצדק איננו מחייב את המשך קיומו של הרשיון בתמורה (ככל שנראה בו רשיון בתמורה), על אף ביטולו ע"י הבעלים.

37. על כן כאמור, ביטול הרשיון לדורגז במקרה דנן נעשה כדין.

יחד עם זאת טוענת דורגז כי הביטול נעשה לאלתר ולא בפרק זמן סביר.

לאחר בחינת טענת דורגז בנסיבות המקרה דנן, סבורני כי אין בה ממש.

דורגז ידעה כי הבעלים הקודמים והחדשים מבטלים את הרשיון כבר בחודש ינואר 2010 (ראה סעיף 4 לעיל), כשהביטול נכנס לתוקף באופן מעשי רק ביום 27.4.10, כ- 3 חודשים לאחר מכן.

פרק זמן של 3 חודשים בנסיבות המקרה דנן, של רשיון שלא ניתן בתמורה, לא עוגן בהסכם והניתן לביטול בכל עת, הוא תקופה סבירה.

השווה לעניין זה:

ע"א 47/88, הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2), 429.

ת"א (י-ם) 10797/03, מלכה יהודה נ' חברת עזריאל אברמוביץ בע"מ (פורסם במאגר נבו).

שאלה ג' - האם בנסיבות המקרה דנן זכאיות התובעות לפיצוי בגין אובדן רווחים?

38. כאמור טוענות התובעות כי הן זכאיות לפיצוי בגין אובדן רווחים עם ביטול רשיונה של דורגז לשמש ספק גז בקניון, מהטעמים הבאים:

א. מכח עוולת גרם הפרת חוזה שבפקודת הנזיקין, כמפורט בסעיפים 6(א) + 9(א) לעיל.

ב. לנוכח הודעה על ביטול הרשיון בפרק זמן לא סביר.

39. לנוכח האמור בסעיף 37 לעיל, כי בנסיבות המקרה דנן פרק הזמן שניתן לתובעות מרגע ההודעה על ביטול הרשיון, ועד לכניסתו בפועל והפסקת אספקת הגז ע"י התובעות (למעלה מ- 3 חודשים), הוא פרק זמן סביר, ממילא יש לקבוע כי אין ממש בטענת התובעות על הודעת ביטול הרשיון בפרק זמן לא סביר, כמפורט בסעיף 38(ב) לעיל.

40. טרם שניגע בטענת התובעות כי הנתבעות ביצעו כלפיהן את עוולת גרם הפרת חוזה, יש לומר כי ברגיל "הלכה היא כי רשיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לפיצויים בעקבות ביטול הרשיון, אלא פיצויים בגין השבחת קרקע בלבד, ואף זאת מכח שיקולי צדק" (ציטוט מע"א 618/05 המוזכר לעיל, סעיף 14).

על כן לכאורה דורגז, והתובעת 2 מכוחה, בהיותה בעלת רשיון הדיר, אינה זכאית לקבל פיצוי בגין ביטול הרשיון שניתן לה לשמש כספק גז באופן בלעדי בקניון.

אף שיקולי צדק אינם מחייבים מתן פיצויים כאמור, וזאת מטעם דומה לזה שציינו בסעיף 36 לעיל.

41. אולי היינו מגיעים למסקנה אחרת אם היו התובעות מעגנות את זכויותיהן בשטח המבנה בהסכם בכתב, ואת זכאותם לפיצוי בעת ביטול הרשיון באותו הסכם.

אולם בהעדר הסכם כאמור, או התחייבות אחרת מפורשת או משתמעת כאמור, הרי יש לדבוק בהלכה הפסוקה מקדמת דנן, שאין בעל מקרקעין חייב לפצות את בר הרשות על ביטול הרשות וסילוקו מהקרקע [ראה לעניין זה: רע"א 1156/02, חיר נ' לידאי (פ"ד נז(3), 949)]). כאמור במקרה דנן אין הסכם בכתב ואף לא צורפה כל התחייבות אחרת מפורשת או משתמעת כי בעת ביטול הרשיון, ובוודאי שלאחר התקופה המקובלת להסכמים מסוג זה (כ- 5-7 שנים - ראה סעיף 3(ה) לעיל), יהיו זכאיות התובעות או מי מהן לפיצוי, ולכן צריכה לחול לכאורה ההלכה הפסוקה קובעת כאמור כי אין התובעות או מי מהן זכאיות לפיצויים בגין ביטול הרשיון.

42. התובעות, שהיו מודעות להלכה זו, מעגנות את זכאותן לפיצוי, בנימוק שהנתבעות ביצעו כלפיהן את עוולת גרם הפרת חוזה, כמפורט בסעיף 9(א) לעיל.

לטענת התובעות, ביצוע עוולה זו כלפיהן מזכה אותן בפיצוי בגין אובדן רווחים הנובע מהפרת ההסכמים עם הצרכנים.

להלן נבחן האם התובעות הוכיחו את קיומה של ביצוע עוולת גרם הפרת חוזה ע"י הנתבעות בנדון.

43. סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"א. מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הרי הוא עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויין בעד עוולה זו אלא אם סבל ע"י כך נזק ממון...".

עיננו הרואות כי עוולה זו דורשת 4 יסודות מצטברים בשביל להקים עילת תביעה על-פיה, כדלקמן: "גרימה", "הפרת חוזה מחייב", "ביודעין", "בלי צידוק מספיק".

44. אם לא מתקיים אחד מארבעת היסודות דלעיל, לא מתקיימת עוולת גרם הפרת חוזה.

45. לטעמי לא מתקיים במקרה דנן היסוד הרביעי של העוולה "בלי צידוק מספיק".

הפסיקה פירשה את היסוד האמור כדלקמן:

בלי צידוק מספיק - יסוד הצידוק מהווה מונח שסתום בלתי מוגדר ושלילי.

היקפו תלוי בשיקולי צדק ובאיזוני אינטרסים העומדים מאחוריו, והוא מחייב את ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת מוגבר. לשון אחרת המחוקק מגן על קשת רחבה של אינטרסים מתנגשים, הראויים אף הם להגנה.

למשל: פעולת המתערב לצורך אינטרס אישי, תהיה מוצדקת כאשר נועדה להגן על זכות נוגדת שלו, המוכרת כעדיפה או לפחות מגבילה, לזכותו החוזית של התובע.

(לעניין זה ראה: ת.א. (ת"א) 2578/00 מקדונלד נ' מקדונלד'ס בע"מ, פ"מ תשס"א (2) 813, פסק דינה של כב' השופטת שטרנברג-אליעז).

46. לנוכח מסקנתנו בשאלות א+ב לעיל, כי מדובר ברשיון הדיר, שלא עוגן בהסכם, הניתן לביטול בכל עת, ושניתן זמן סביר לביטולו, יש לומר כי קיים צידוק מספיק לביטולו של הרשיון.

לא זו אף זו - ביטול הרשיון נועד להגנה על זכות הקניין של בעלי הקניון (הקודמים והחדשים, שביטלו שניהם את הרשיון כמפורט לעיל), העדיפה על פני זכותם של התובעים, שהינה לכל היותר זכות חוזית.

47. על כן יש לומר כי ביטול הרשיון, הגם שיתכן והוביל לביטול ההסכמים שהיו לתובעות עם הצרכנים, נעשה תוך צידוק מספיק לביטולו, ועל כן לא מתקיים היסוד הרביעי של עוולת גרם הפרת חוזה אשר הוא "בלי צידוק מספיק".

משכך, יש לומר כי הנתבעות לא ביצעו כלפי התובעות את עוולת גרם הפרת חוזה.

48. כפי שניתן לראות בת/4 (העתקי החוזים שהיו בין דורגז לצרכני הקניון), לפחות חלק מהחוזים איפשרו לכל צד לבטל את ההסכם בהודעה בכתב לצד האחר בהתראה של 45 ימים לפחות.

זו הדרך הנכונה שהיה על התובעות לילך בהן בנסיבות המקרה דנן, כשמדובר ברשיון הדיר הניתן לביטול בכל עת, ועם קבלת ההודעה על ביטול הרשיון להודיע לצרכנים מיידית על ביטול החוזה.

על כן, ככל שהתובעות עשו כן בכל החוזים, היו יכולים לבטל את החוזים מיד עם קבלת ההודעה על ביטול הרשיון, מבלי להיכנס לשאלת הפרת החוזים עם הצרכנים.

ככל שלא עשו כן התובעות בכל החוזים (אפשרות ביטול החוזה בהתראה של 45 ימים) אלא רק בחלקם, אין להן להלין אלא על עצמן שלא עשו כן, על אף שניתן להניח בסבירות ראויה כי היו מלווים ביעוץ משפטי לכל אורך השנים.

49. לאור כל האמור לעיל יש לומר כי התובעות אינן זכאיות לפיצוי בגין אובדן רווחים, מהטעמים שהעלו בכתב תביעתן (ביטול שלא תוך הודעה בזמן סביר ו/או עקב ביצוע עוולת גרם הפרת חוזה), ואף לא מעצם ביטול הרשיון (כפי שמורה ההלכה הפסוקה).

50. התובעות לא הוכיחו לי כל מקור חוקי אחר לתביעתן לפיצוי בגין אובדן רווחים עקב ביטול הרשיון. לכן אני קובע כי אינן זכאיות לפיצוי בגין אובדן רווחים.

51. משאלה הם פני הדברים גם אין לי כל צורך להיכנס למחלוקת שבין חוו"ד מומחי הצדדים, העוסקת בטענת אובדן הרווחים עקב ביטול הרשיון ואובדן צרכני הקניון [מומחה התובעות מחד, רואה החשבון מר יעקב אביטל (ת/7), והשגותיו של מומחה הנתבעות רואה החשבון מר ארז כהן (נ/6) על חוות דעתו של המומחה אביטל].

כאמור לטעמי חוו"ד אלה מיותרות, משהגעתי למסקנה כי התובעות לא הוכיחו זכאותן בכל מקרה לפיצוי בגין אובדן רווחים עקב ביטול הרשיון.

שאלה ד' - פיצוי התובעות בגין השקעתן בתשתית מערכת הגז

52. במסגרת שאלה זו נבחן האם זכאיות התובעות במקרה דנן לפיצוי בגין השקעתן בתשתית מערכת הגז בקניון?

53. כאמור, טוענות התובעות כי השקיעו בתשתית במבנה הקניון, ועם ביטול הרשיון הן זכאיות לקבל את השקעותיהן שהשקיעו בתשתית זו, שכן גרמו להשבחת מבנה הקניון, ואף מכח דיני עשיית עושר, הכל כמפורט בסעיף 9 לעיל.

טענות הנתבעות כנגד טענת פיצוי זו, מפורטות בסעיפים 13-14 ו- 21 לעיל, ולשם הקיצור נפנה לשם.

54. ההלכה הפסוקה היא כי ביטול רשיון הניתן לביטול יכול להקנות זכות לפיצויים לבעל הרשיון שבוטל, בגין ההשקעות שהשקיע בנכס לפי ערכן הריאלי, משיקולי צדק.

ראה לעניין זה:

ע"א 618/05 המוזכר לעיל (סעיף 16 לפסה"ד).

ע"א (ת"א) 88/98, לחמיש נ' שלם ואח' (פס"ד מיום 14.8.11. פורסם במאגר נבו).

55. כאמור, כשבאים לפסוק פיצוי ריאלי בגין השקעות שהשקיע בעל הרשיון בנכס, יש לשקול שיקולי צדק, וביניהם משך השנים שעשה בעל הרשיון שימוש בנכס, אינטרס ההסתמכות והציפיה לעתיד.

ראה לעניין זה: ע"א (ת"א) 2233/08, בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' ברכה מנשה ואח' (פס"ד מיום 7.2.11, פורסם במאגר נבו.

56. משזו ההלכה הפסוקה, עומדת לכאורה באופן עקרוני הזכות לתובעות, לקבל החזר השקעתן בתשתית גז שהתקינו בקניון.

השנים הרבות שהשתמשו התובעות בתשתית זו (כ- 13 שנים), אינה שוללת לטעמי (כטענת הנתבעות) את זכאותן לפיצוי בגין השקעה זו, אם כי צריכים לקחת בחשבון הפיצוי בין היתר, שנים אלה, והיותן מעבר לתקופה המקובלת ביחסי ספק גז ובעל מבנה הנותן לו רשיון, כמפורט בסעיף 3(ה) לעיל.

סבורני כי זו המסקנה העולה גם מעדותו של מר פאר נדיר מנכ"ל קניוני עזריאלי מקבוצת עזריאלי בע"מ.

כשנשאל מר נדיר בנקודה זו השיב כי לא ציין בתצהירו את טענת הנתבעות הנדונה, על פיה היות והתובעות כבר הרוויחו מפעילותן כספק גז יחיד בקניון לאורך כ- 13 שנים, הן לא צריכות להתלונן על כי לקחו להן תשתית זו ברגע ביטול הרשיון (עמ' 35 לפרו' ש' 24-25). היינו, משתמע, שאפילו מר נדיר מסתייג מטענתם הנדונה של הנתבעות, כי חלוף השנים תוך שימוש במערכת, שולל כשלעצמו את זכאות התובעת לקבל פיצוי על התשתית האמורה.

57. גם סעיף 12 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, העוסק במחובר לקרקע, אינו שולל את זכות התובעות לפיצויים בגין השבחת נכס הקניון עקב תשתית הגז הקיימת בו, וזאת מעבר לשאלה שבמחלוקת בין הצדדים האם מערכת הגז ניתנת להפרדה ולפירוק אם לאו [חלק מעדי התובעת העידו כי מערכת הגז במבנה הקניון איננה מחוברת חיבור של קבע למבנה הקניון וניתנת לפירוק. ראה לעניין זה: עדותו של מר אבשלום רזניק, מנהל טכני בתובעות, שהעיד כי לפחות חלק ממערכת תשתית הגז ניתנת לפירוק (עמ' 13 לפרו' ש' 10-12); עדותו של מזרחי (עמ' 20 לפרו' ש' 24-27), המדבר על מערכת חיצונית ולא בתוך קירות המבנה, היינו ניתנת לפירוק; ועדותו של שמאי התובעות מר מאיר איל הקובע כי מדובר על מערכת שצמודה לקיר, אך רוב רובה גלויה בחוץ וניתנת לפירוק, ורק חלק קטן ממנה יורד דרך הבטון (עמ' 40 לפרו' ש' 11-21)].

גם אם נראה במערכת הגז כמחוברת חיבור של קבע למבנה הקניון, באופן שהופכת להיות חלק מהמקרקעין, עדיין מדובר על השבחת המקרקעין המזכה את התובעות בפיצוי בגין ההשבחה האמורה, כפי שצוין במפורש בע"א 618/05 העוסק בפיצויים בגין המחוברים המשביחים את הקרקע (ראה סעיף 16 לפסה"ד).

58. כשמדובר על מערכת תשתית הגז שהתקינו התובעות במבנה הקניון יש לומר כי מדובר בשלושה מרכיבים, כדלקמן:

א. צוברי הגז בהם מאוחסן הגז (להלן: "הצוברים").

ב. מערכת הולכת הגז המותקנת במבנה הקניון, הכוללת צנרת, וסתים ואביזרים נוספים (להלן: "מערכת ההולכה").

ג. ציוד הקצה המותקן אצל הצרכנים בקניון, הכולל צנרת לתוך העסק/החנות, מונה גז, גלאים, ברזים ומכשירי גז מושאלים כגון: מבערים, כיריים וכד' (להלן: "ציוד הקצה").

59. בכל הקשור לצוברי הגז, אין מחלוקת כי אלה נרכשו בכסף מלא ע"י סופרגז מדורגז, ולגביהן אין לדורגז כל דרישה כספית בתובענה זו.

ראה לעניין זה: תצהירו של רועי ויטנר, מנהל טכני בסופרגז, נ/4 סעיף 9.

60. בכל הקשור לציוד הקצה, הרי לכאורה בצדק טוענות הנתבעות בכתבי הגנתן ובסיכומיהן כי ציוד זה מצוי בחזקת צרכני הקניון, ומשרת אותם בלבד ולא את ספק הגז. על כן, ככל שלתובעות טענות בנוגע לציוד קצה זה, עליהן להפנותן לצרכנים ולא אליהם.

בסיכומי התשובה ניסו התובעות לטעון כי פריסת הצנרת בתוך החנות או העסק של הצרכן איננה חלק מציוד הקצה אלא חלק ממערכת ההולכה (סעיף 35 לסיכומי התשובה).

לא שוכנעתי מטענה זו של התובעות, שכן ניתן ללמוד ההיפך, ועל מהות ציוד הקצה, מהסכם לאספקת גז שנחתם למשל בין דורגז למסעדת אווזי בתאריך 22.7.01 ו/או בין דורגז לאולמי אחוזת הכרמל , שצורפו כחלק מת/4.

בהסכם זה רואים כי ציוד הקצה הוא כדלקמן:

סעיף 3 להסכם - צנרת, ברזים, וסתים ומונה לצורך הפעלה סדירה של המכשירים.

סעיף 4 להסכם - שני מבערי טאבון.

סעיף 6 - ציוד גז.

הנה כי כן, ההגדרה כוללת את כל שציינו בסעיף 58(ג) לעיל.

נשאל בנדון מזרחי בחקירתו הנגדית, ולא ידע ליתן הסבר של ממש אלא סבר כי סעיף 3 להסכם האמור, הכולל בחובו כאמור גם צנרת לבית העסק או החנות, לא נכנס נכון בהסכם (עמ' 25 לפרו' ש' 13-16).

לטעמי, תשובתו זו של מזרחי אינה משכנעת לנוכח לשונו הברורה של סעיף 3 להסכמים דלעיל, הכוללים בחובם גם צנרת לתוך בית העסק או החנות.

העובדה שבסופו של יום הצרכן לא לוקח עמו את הצנרת שהותקנה במקום לכשעוזב את החנות או את בית העסק (נימוקו של ב"כ התובעות בסעיף 38 לסיכומיו), אינה שוללת את סיווגה כחלק מציוד הקצה, בין אם לנוכח הגדרת סעיף 3 לשני החוזים שהוזכרו לעיל, המלמדת על הגדרתו ומהותו של ציוד הקצה בעיני התובעות, ובין אם לנוכח העובדה כי לא מן הנמנע כי הצרכנים בזמנו שילמו או התחייבו לשלם (על דרך של אספקת גז לתקופה מסוימת) בעבור צנרת זו.

כך או כך, צנרת זו צריכה להיות משויכת לצרכן ולא לספק הגז החדש.

לא זו אף זו - לפחות בכל הקשור להסכם שבין הצרכן מסעדת אווזי לתובעות (חלק ממסמכי ת/4), עולה כי לאחר 5 שנים מיום חתימת החוזה (שנחתם ביום 22.7.01), ציוד הקצה המושאל יועבר לבעלותו של הלקוח. היינו - ציוד הקצה כלל לא בבעלותן של התובעות.

הסכם אחר בין צרכן אחר (אולמי אחוזת כרמל לתובעות מתאריך 25.10.07), שצורף כחלק ממסמכי ת/4, מלמד כי דורגז העבירה סכום של 10,000 ₪ לאותו לקוח בעבור השתתפות ברכישת ציוד הקצה, וציוד זה הושאל לצרכן.

נשאל מזרחי בחקירתו הנגדית מדוע לנוכח נתונים אלה לא תבעו את הצרכנים עם ביטול הרשיון להשבת ציוד הקצה או תמורתו והשיב: "למיטב הבנתי יש פה בעיה משפטית. אני לא משפטן" (עמ' 38 לפרו' ש' 27).

עוד הוסיף וציין מזרחי כי לטעמו היות וביטול החוזה היה מצידם ולא מצד הצרכן, אז הוא לא יודע אם יש מקום משפטית לתבוע את הצרכן על הציוד (עמ' 38 לפרו' ש' 28-31).

עוד הוסיף מזרחי כי מנסיונו הוא יודע ששום צרכן לא יחזיר את הציוד או כל דבר אחר מבלי שחוייב לעשות כן משפטית. לכן הוא גם לא פנה לצרכנים בדרישה להשבת ציוד הקצה (עמ' 39 לפרו' ש' 1-2).

במילים אחרות, מתקבל הרושם כי התובעות בחרו בדרך הקלה לכאורה, לתבוע את הנתבעות גם על ציוד הקצה, הגם שלכאורה מי שמשתמש בציוד הקצה ומחזיק בו אינן הנתבעות אלא הצרכנים. התובעות מטעמיהן בחרו שלא לתבוע את הצרכנים, ואף לא לנסות לפנות אליהם בדרישה להשבת ציוד הקצה, אלא פנו כאמור במישרין לדרך התביעה מהנתבעות גם את ציוד הקצה.

61. הוסיף וציין רועי ויטנר מטעם הנתבעות בתצהירו נ/4 כי חלק נכבד מציוד הקצה הוחלף ע"י סופרגז בסמוך לתחילת מועד אספקת הגז על ידה לצרכני הקניון, וחלק נכבד אחר מציוד הקצה שבחזקת הצרכנים, תוקן ושופץ ע"י סופרגז, שכן לא עמד בתנאים הסטנדרטיים הבטיחותיים של סופרגז.

עוד ציין רועי ויטנר בתצהירו נ/4 כי הקבלן שביצע את עבודות התיקונים והשיפורים בציוד הקצה מטעם סופרגז, מר אליצור מימון, מסר לו כי רוב רובו של ציוד הקצה של דורגז שפורק על ידו, הושאר בכל אחת מחנויות ו/או מסעדות הקניון לצורך איסופם ע"י דורגז, וזאת לאחר שתיאם טלפונית עם מזרחי.

בחקירתו הנגדית מזרחי לא שלל גרסה זו של ויטנר אלא רק ציין כי: "אני לא זוכר. יכול להיות שהוא התקשר למשרד" (עמ' 25 לפרו' ש' 24).

בנסיבות אלה שוכנעתי מאמיתות האמור בתצהירו של ויטנר לעניין פירוק חלק נכבד מציוד הקצה שהיה בקניון והחלפתו בציוד קצה אחר ע"י סופרגז, מה גם שויטנר לא נשאל בנקודה זו כלל ועיקר בחקירתו הנגדית, וגרסתו בנקודה זו לא נסתרה.

62. על כן כאמור סבורני שצודקות הנתבעות בטענתן שכל טענה של דורגז בדבר ציוד הקצה צריכה להיות מופנית לצרכני הגז בקניון ולא למי מהנתבעות, וזאת מעבר לעובדה כי חלק מציוד הקצה הוחלף ע"י סופרגז, וחלקו, לפחות הוכח לי, כך לגבי מסעדת אווזי, עבר לבעלות הצרכן.

63. על כן המסקנה היא לכאורה שהתובעות זכאיות לפיצוי מהנתבעות בגין השקעתן מערכת ההולכה בלבד כהגדרתה בסעיף 58(ב) לעיל.

64. להוכחת שווי מערכת תשתית הגז הגישו התובעות חוו"ד שמאי מטעמן, של השמאי מר מאיר אייל (ת/5+ת/6).

בחוות דעתו העריך השמאי אייל את שווי תשתית מערכת הגז בקניון (מערכת ההולכה + ציוד הקצה) בסכום של 181,257 ₪ נכון ליום 1.4.10 (חוות דעתו הוכנה ביום 27.4.10).

עיון מדוקדק יותר בחווה"ד מלמד כי חלוקת הערכת השווי בין מערכת ההולכה לציוד הקצה היא כדלקמן:

א. מערכת ההולכה - 75,820 ₪ (נושאת כותרת בחווה"ד: "תיאור תשתית האזורים בפרוזדור של האוכל ואביזרים על הגג" - עמ' 3 לחווה"ד).

ב. ציוד הקצה - 105,437 ₪ (כשבחווה"ד פירט השמאי אייל את שוויו של ציוד הקצה אצל כל צרכן וצרכן בקניון, תוך פירוט שמו של הצרכן והציוד שהותקן בעסקו/חנותו).

בצדק טענו לכאורה הנתבעות בסיכומיהן כי הפחתת שווי מלוא ציוד הקצה המופיע בחוות דעתו של השמאי אייל, משמעה הפחתה של כ- 100,000 ₪ מסכום חווה"ד (סעיף 46 לסיכומיהן).

65. ציין השמאי אייל כי בחוות דעתו התייחס לשווי המערכת כמות שהיא (AS-IS), לאחר כ- 13 שנות שימוש (הותקנה בשנת 1997).

גם בחקירתו הנגדית ציין כי בחוות דעתו התייחס לפן הטכני בלבד של המערכת ולא מעבר לכך (עמ' 42 לפרו' ש' 9-14).

הוסיף וציין השמאי אייל בחוות דעתו כי מערכת כנ"ל עשויה להמשיך ולתפקד עוד כ- 30 שנה ללא תקלות מיוחדות, ובתנאי שתטופל ברמה מקצועית סבירה ובהתאם להוראות היצרנים. עוד ציין השמאי אייל בחוות דעתו כי סכום הערכתו אינו כולל את מלוא עבודות התקנת המערכת במקור המוערכות על ידו בתוספת של 10%-20%.

66. מן העבר השני הגישו הנתבעות חוו"ד שמאי מטעמן, של השמאי א.זגול מיום 25.10.11 (נ/5). בחווה"ד העריך השמאי זגול את שווי מערכת ההולכה בסכום הגבוה מהערכתו של השמאי אייל (שכאמור העריך מערכת זו בסכום של 75,820 ₪), והעמידה על סך של 140,058.60 ₪ (כאשר עלות החומרים היא 31,563.60 ₪ ועלות העבודה 108,495 ₪).

ראה טבלה נספח 2 לנ/5.

67. יחד עם זאת, העריך השמאי זגול את עלות החומרים ועלות העבודה שנאלצה סופרגז להוציא בעבור שיפוץ מערכת ההולכה הקיימת, בין אם מכח דרישות כיבוי אש ובין אם כתוצאה מבלאי שהיה קיים בציוד זה, בסכום כולל של 102,260.80 ₪ (עלות חומרים חדשים - 19,330.80 ₪. עלות עבודה לאחר גריעת רכיבים שהוסרו - 82,930 ₪).

(בנדון ראה טבלה מס' 3 לנ/5).

68. על כן סבור השמאי זגול כי שווי מערכת ההולכה לסופרגז (עלות חומרים לאחר גריעת רכיבים שהוסרו ועבודה לאחר גריעת רכיבים שהוסרו), הינה שוות ערך ל- 37,797.8 ₪ (140,058.6-102,260.8) לכל היותר בעת מסירתה לנתבעות.

69. בכך לא מסתפק השמאי זגול בחוות דעתו אלא סבור שצריך לקחת בחשבון גם את עלויות הפירוק עצמן של רכיבי מערכת ההולכה, אילו היה מתבצע בנפרד ולא כחלק מהשיפוץ שבוצע, בעלות של 25,565 ₪ (טבלה מס' 4 לנ/5).

70. גם בכך לא מסתפק השמאי זגול אלא סבור שישנם עוד עלות התאמות ושדרוגים (בין היתר טיפולי רצפה ושינוי תוואי תשתית גז בסכום של כ- 70,000 ₪ ועוד (ראה טבלה מס' 5).

71. כשלעצמי סבורני כי "הגזים" השמאי זגול בהפחתות שביצע בסעיפים 69 ו- 70 לעיל, שכן לא כך צריכים לבחון את שווי ההשבחה או טובת ההנאה שצמחה לסופרגז, מהתשתית שהושארה ע"י דורגז בכל הקשור למערכת ההולכה.

במיוחד כשאת כל הנתונים שהועברו לשמאי זגול הוא קיבל מסופרגז ו/או הקבלנים שעבדו מטעמה (ראה סעיף 1.5 לנ/5), ללא כל אסמכתא שצורפה ו/או הוצגה במהלך חקירתו הנגדית. גם בחקירתו הנגדית ציין השמאי זגול כי הסתמך על טבלה שהכינה לו סופרגז, ואין לו ידיעה אישית האם נתונים אלו נבדקו בצורה אובייקטיבית, שכן מי שבדק את הנתונים היה שותפו להכנת הדו"ח שלא העיד בפני (עמ' 71 לפרו' ש' 13-26).

גם דו"ח של מכון תקנים שהוצג בפניו כי מערכת ההולכה לא היתה ברת הפעלה, אלמלא אותן התאמות ושיפוצים שביצעה בהם סופרגז, לא צורף לחוות דעתו (עמ' 69 לפרו' ש' 26-31; עמ' 70 לפרו' ש' 1-5).

על חוו"ד זו, המסתמכת כאמור, רובה ככולה על נתונים שנמסרו ע"י מזמין חווה"ד (הנתבעות), מבלי שיצורפו או יאוזכרו בה נתונים אובייקטיביים אחרים, יש קושי לקבוע ממצאים יציבים והחלטיים (ראה למשל - ת"א (עפולה) 1873/99, כפר חיטים מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' אוחנה - פורסם במאגר נבו, סעיף 24 לפסה"ד).

72. על כן לטעמי יש לומר כי שווי מערכת ההולכה צריך לנוע בין סכום של 37,798 ₪ (כהערכת השמאי זגול לאחר גריעת עלות חומרים ועבודה לשיפור מערכת ההולכה - סעיף 68 לעיל) לסכום של 75,820 ₪ (כהערכת השמאי אייל - סעיף 64(א) לעיל), נכון ליום 27.4.10, מועד סיום פעילותה של דורגז כספק גז בקניון חיפה (תאריך קרוב מאד למועד הערכת השווי של השמאי אייל, שהעמיד את הערכתו נכון ליום 1.4.10 כמפורט לעיל).

73. לאחר שבחנתי את הנתונים שבפניי, ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי ניתן להעמיד את שווי מערכת ההולכה נכון ליום 27.4.10 על סך של 50,000 ₪.

טעמיי הם כדלקמן:

א. אמנם הנתבעות טענו כי המערכת שנמסרה להם לא היתה ברת הפעלה, והצריכה פעולות שיפוץ והתאמות רבות, גם בטיחותיות, בין היתר עקב דרישות כיבוי אש (ראה פרק א3 לנ/4, תצהירו של רועי ויטנר; כן ראה פרק ד2 לנ/3, לתצהיר עדותו הראשית של מר רון קיסרי סמנכ"ל שיווק ומנהל אגף השיווק לקשרי לקוחות בסופרגז), אולם מאידך העידו עדי הנתבעות כי ביום קבלת "החזקה" על מערכת תשתית הגז בקניון, המשיכה סופרגז להמשיך ולספק גז מאותו מועד ואילך (27.4.10), ללא כל הפסקה ו/או שיפוץ ו/או שיפור משמעותי שהכניסה במערכת ההולכה, וכך עשתה לאורך כל החודשים עד שביצעה את השיפוצים במהלך שנת 2011 (ראה עדותו של רון קיסרי עמ' 60-61 לפרו'; עדותו של רועי ויטנר עמ' 66 לפרו' ש' 24-28 ועמ' 67; כן ראה נספחי ד' לנ/4.

ב. לתצהירו של רועי ויטנר צורף מכתב של איגוד ערים אזור חיפה - שרותי כבאות מתאריך 13.1.11 (נספח ד') שנושא כותרת "ביקורת חוזרת לבדיקת סדרי מניעת דליקות, במסגרתו נדרשו בין היתר להמציא אישור מחברת הגז המעיד על בדיקת ותקינות מערכת הגז על כל מרכיביה בהתאמה מלאה לנתבע לת"י 158 והפרדת צנרת ומגופים לצנרות שונות, כך שתהיה הפרדה מלאה בתשתיות הגז, וכן כי קיימים מפסקי זרימה לרבות תחבירים ואגפי חלוקה לחנויות.

אני מעריך כי בעקבות דרישות כיבוי אש היה צורך לבצע שיפורים ו/או תוספות ו/או שיפוצים במערכת ההולכה הקיימת, כפי שהתייחס לכך השמאי זגול בחוות דעתו (סעיף 68 לעיל), ולקחתי זאת בהערכתי את שווי עלות מערכת ההולכה.

ג. עוד צירף רועי ויטנר לתצהירו נ/4 את נספח א', בו בעקבות פגישה שנערכה בקניון בה הוא השתתף, הוערכו עלות התיקונים לתשתיות הגז אצל הצרכנים בכ- 15,000 ₪. אולם ציין מר ויטנר בחקירתו הנגדית כי מדובר בתיקונים בנקודות קצה, ולא במערכת ההולכה (ראה עמ' 67 לפרו' ש' 12-15), כפי שהדבר אף עולה מלשונו של נספח א' האמור.

היות וכאמור לא חייבתי את מי מהנתבעות בעבור שווי ציוד קצה במסגרת פס"ד זה (ראה קביעתנו לעיל), ממילא אין לקחת בחשבון במסגרת הערכת מערכת ההולכה סכום זה.

ד. מן העבר השני - לקחתי בחשבון בהערכתי את דברי השמאי זגול מטעם הנתבעות כי לו סופרגז היתה צריכה להחליף את מערכת התשתית מא'-ת' בקניון (בהנחה שדורגז היתה מפרקת תשתית זו), עלות ההתקנה היתה מאד יקרה שכן אז היה צריך להעביר חלק עיקרי מהצנרת בתוך הקירות (עמ' 71 לפרו' ש' 2-4).

לשון אחרת - עצם הותרת מערכת התשתית הישנה במקומה, על כל מגרעותיה (ככל שהיו), חסכה לנתבעות או מי מהן סכומי כסף ניכרים.

ה. לקחתי בחשבון שמדובר במערכת הולכה ישנה, שנוצלה ע"י התובעות במשך כ- 13 שנים, שצריך להתאימה לדרישות כיבוי אש עדכניות, וכי מערכת זו דורשת תיקונים ו/או שיפורים ו/או שיפוצים (שככל הנראה בוצעו ע"י סופרגז).

74. לאור כל האמור לעיל ובמענה לשאלה ד' כהגדרתה לעיל, אני קובע כי התובעות זכאיות לקבל פיצוי על השקעתן במערכת ההולכה של תשתית הגז בקניון בסכום של 50,000 ₪ נכון ליום 27.4.10.

75. סבורני גם כי מי שאמור לשאת בסכום פיצוי זה, הוא מי שנהנה בפועל ממערכת התשתית האמורה, אשר הוא ספק הגז החדש, הנתבעת 1, סופרגז, בלבד.

הבעלים החדשים, הנתבעת 2, לטעמי אינה צריכה לשאת בפיצוי האמור, שכן אם היה צורך בהתקנת תשתית חדשה, סביר להניח כי מי שהיה נושא בה היתה סופרגז בלבד, בכפוף לכך (כפי שאירע במציאות כעולה מחוזי סופרגז עם צרכני הקניון - נספח ה' ל/3) שתהא ספק גז בלעדי בקניון תקופה מסוימת, כנהוג במקרים דומים, ובמיוחד כשיש קשר עסקי בין שתי הנתבעות.

סוף דבר

76. התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

77. התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה (הקטן), באופן שאני מחייב הנתבעת 1 לשלם לתובעות באמצעות בא כוחן, תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, סכום של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 27.4.10 ועד ליום מתן פסה"ד.

לא ישולם הסכום במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום המלא בפועל.

78. על אף הזכיה החלקית ועל אף דחיית התביעה נגד הנתבעת 2, החלטתי לא לעשות צו להוצאות בתובענה זו.

טעמיי הם כדלקמן:

א. בכל הקשור לתובעות - לנוכח הפער המשמעותי שבין סכום התביעה (סכום של 600,000 ₪ נכון ליום הגשתה) לסכום הזכיה בפועל.

ב. בכל הקשור לנתבעת 2 - לנוכח הקשר ההדוק והעסקי שבין שתי הנתבעות, שאף יוצגו במסגרת התיק העיקרי ע"י אותו משרד עו"ד. למעשה היה גם אפשר להתייחס לשתי הנתבעות לצורכי תובענה זו כגוף אחד, על אף האבחנה שעשיתי בין שניהם בכל הקשור לפיצוי בגין תשתית מערכת ההולכה במבנה הקניון.

79. המזכירות תעביר פס"ד זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' אלול תשע"ב, 28 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.