נתוני רקע

1. הנתבעת 1 (להלן- "הנתבעת") היא חברה הרשומה כחוק בישראל ועיסוקה, בין היתר, בשיווק, תיווך ומכירת כלי רכב. הנתבע 2 (להלן, גם "מנחם") הוא בעל מניות ומנהלה של הנתבעת.

2. הונחה בפניי תובענתו הכספית של התובע נגד הנתבעים על סך 67,851 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה ביום 16.12.09 רכש התובע מן הנתבעת רכב מספר 81-105-56 מדגם פורד מונדאו שנת ייצור 2004 (להלן- "הרכב") תמורת תשלום סכום של 49,000 ₪. דומה שאין עוררין על כך. הרכב נבדק במכון בדיקה תוך שצוין שהוא גמא 118,400 ק"מ. לאחר שהתובע נאלץ לבצע שורה של תיקונים ועלה חשדו, הוא ביקש להתחקות אחר היסטוריית הטיפולים של הרכב. בירורים אלה העלו כי בתאריך 1.3.09, דהיינו כ-10 חודשים לפני עסקת המכר, גמא הרכב 179,763 ק"מ. מכאן הסיק התובע, לכאורה, כי עובר לרכישת הרכב מד האוץ אמור היה להצביע על 207,760 ק"מ ואין זאת אלא שמד האוץ זויף.

זאת ועוד: לא זו בלבד, כך טענת התובע, שהוא הוטעה באשר לקילומטרז' הנכון של הרכב, אף הוסתרה ממנו העובדה שהבעלים הקודמים של הרכב הייתה חברת ליסינג.

3. לנוכח כל אלו עתר התובע לבטל את העסקה, להורות על השבת מלוא התמורה ששולמה על ידו עבור הרכב, להשיב לו את עלות התיקונים, עלות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וכן לשלם לו בגין עוגמת נפש והוצאות שונות. כל אלו עלו, כאמור, לסך של 67,581 ₪. ככל שעסקינן במנחם עתר התובע, תוך "הרמת מסך", לחייבו הדדית עם חיובה של הנתבעת.

4. הנתבעים התגוננו בפני התביעה. הוכחשה החבות של מנחם ונטען שהוא מעולם לא פגש בתובע. הובהר כי אין אפשרות לנתבעת לוודא את נכונות מספר הקילומטרים של כלי הרכב שהיא עוסקת במכירתם. משום כך בהסכם המכר הותנה מפורשות כי "אין המוכר אחראי ואינו מתחייב על מספר הקילומטר הרשום" (סעיף 7). זאת ועוד: הרכב נבדק כאמור על ידי מכון בדיקה ואף זה לא גילה כי מד האוץ זויף.

5. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובע הוגש תצהירו-שלו. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירו של מנחם וכן תצהירו של מר כהן אלון (להלן-"אלון"), שנטען ששימש בעת הרלוונטית מנהל המכירות אצל הנתבעת, והוא היה זה שעסק במכירת הרכב לתובע. מתצהירו של אלון עלה כי נמכר לתובע רכב ישן משנת 2004, לנוכח מגבלות התקציב שלו. עקב ליקויים שנמצאו ברכב בבדיקה הופחת מחירו והתובע קיבל הנחה משמעותית ואף אחריות לשנה על מנוע וגיר.

6. משכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

התנהלות דיונית נפסדת

7. עיינתי במכלול הנתונים שבפניי ומצאתי ששני בעלי הדין ראו בסיכום טענותיהם להרחיב חזית ולהגניב ראיות, בצורה נרחבת ובוטה. בעיקר חטא בכך התובע.

8. וכך האמור בסעיפים 4 ו-5 לסיכום טענותיו, ככל שעסקינן במעורבותו של מנחם, לא בא זכרו כל עיקר בתצהירו של התובע. כך, ככל שעסקינן בהוצאות בגין התיקונים, שעלו באורח "מנופח" מן הגרסה שבכתב התביעה. כך, ככל שעסקינן בסעיפים י"א וי"ב בפרק "העובדות", בהם מיוחסת אחריות או קשר נפסד בין הנתבעת לבין מכון הבדיקה, ותוך הרחבת חזית.

9. ב"כ הנתבעים, חרף כל אלו, בגדר סיכום טענותיו, אינו מוחה כל עיקר כנגד הרחבות חזית אלו. ואולם, כשלעצמו, הוא חוטא בהרחבת חזית בסעיפים 11 ו-12 לסיכום טענותיו, בין היתר לגבי הטענה כי התובע ידע שמדובר ברכב ליסינג.

לחבותה של הנתבעת – דיון והכרעה

10. עיינתי במכלול הראיות והטענות וברורה לי אחריותה של הנתבעת.

11. ראש לכל, אין בפניי כל ראיה, ככל שעסקינן בהסכם בו נקשרו בעלי הדין, שהנתבעת הצהירה שהרכב הנמכר הוא רכב מחברת ליסינג. אכן הדבר עולה בבירור למקרא ההסכם מיום 16.12.09 בגדרו רכשה הנתבעת את הרכב. דבר זה אך מעצים את חבותה של הנתבעת, שלא צרפה הסכם זה כחלק בלתי נפרד מן ההסכם עם התובע, ומכל מקום לא מסרה לו כל דבר בעניין זה.

12. והעיקר: סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח – 1968 מורה כי בנוסף לחוזה בכתב שיש לעשות עם רוכש הרכב, הרי חייב להיות מסמך נוסף, שהוא "נפרד מהחוזה" והוא "טופס חתום... שמפורטים בו פרטים", המנויים בסעיף 4 (ב) והכוללים, בין השאר, את "מספר הקילומטרים שעבר הרכב, ככל הידוע לעוסק ברכב, מיום רישומו לראשונה ועד למועד מסירת טופס הגילוי" (ס"ק 5). אין צריך לומר כי בטופס זה, המוגדר כ"טופס גילוי", חייב להיות רשום "מספר הבעלים הקודמים של הרכב, וככל הידוע לו – אם הבעלים הקודמים היה חברה שעיסוקה החכר – גם את שמה ומספרה של החברה" (ס"ק 3).

13. והנה, לא זו בלבד שהנתבעת חטאה בכך שהונח בפניי אך החוזה בכתב, ולא המסמך הנפרד שהוא "טופס גילוי", הנתבעת עקפה את ההוראות הקוגנטיות של החוק הנ"ל, בסעיף 7 להסכם זה, בכך שהתיימרה לפטור עצמה מכל אחריות, ככל שעסקינן בקילומטרז' של הרכב.

אכן, אילו הייתה הנתבעת טורחת וממלאת "טופס גילוי", ובגדרו בין היתר הייתה ממלאה אחר הוראות סעיף קטן 4(ב)(5) לחוק הנ"ל, מן הסתם יכול היה התובע לוודא האם הנתבעת נהגה בשקידה ראויה, ככל שעסקינן בתנייה אודות מידע "ככל הידוע לעוסק ברכב". אכן, אין בכך כדי להטיל אחריות מוחלטת על העוסק במכירת רכב משומש, ואולם יש בכך כדי להטיל עליו אחריות מסויגת, שמטילה עליו את החובה לפעול בשקידה ראויה, על מנת להתחקות מה ידוע באופן סביר באשר לקילומטרז' האמור. שמא ככל שעסקינן ברכב שנמכר מחברת ליסינג, הרי את הבירור שעשה התובע לימים, באשר להיסטוריית הטיפולים של הרכב, יכולה הייתה לעשות הנתבעת. אכן אין בדעתי לקבוע מסמרות בעניין זה ואולם נהיר לי שיש לפסול מכל וכל את הפרקטיקה שהתיימרה הנתבעת לעשות בסעיף 7 להסכם זה, מכוחו היא סבורה הייתה שהיא יכולה לנער חוצנה מכל וכל, בעניין חבות זו.

14. ובנוסף לכל אלו לא הוכחשה טענתו של התובע במכתב דרישה שנשלח טרם ההליכים המשפטיים. לא הוכחשה קבלתו של מכתב דרישה זה, וממילא יש לזקוף לחובת הנתבעת את העדר המענה למכתב.

לחבותו של מנחם

15. ככל שמנחם היה מעורב בעסקה האמורה, רק אז אמור הייתי להתלבט האם די בכך על מנת להטיל עליו חבות אישית. הנחת המוצא היא כי אין להטיל על מנהל חברה חבות אישית, שאם לא תאמר כן הרי כל אימת שמחויב תאגיד בדינו, יחויב אף מנהלו. ברי שזה אינו הדין ושומה להניח תשתית ייחודית בכל פרשה ופרשה, על מנת להצדיק חבות זו.

16. ואולם אני רחוק מצומת הכרעה זה. בעקבות הפרשה שבפניי נפתח תיק משטרה. הוריתי לב"כ הצדדים להמציא מלוא חומר הראיות המשטרתי. הם לא עשו כן. רק התובע, בתצהירו, ראה להמציא רק את עדותו-שלו בלבד במשטרה. והנה מעדות זו עולה כי ההתקשרות הייתה עם "בחור בשם אלי טלפון 077-5040148. הנייד שלו 054-6447852". בהמשך, ולאחר שהתגלע הסכסוך והסתבר הקילומטרז' הנכון, ממשיך התובע ומציין כי הוא חזר והתקשר למגרש הנתבעת "ודיברתי עם בחור בשם אלי". בהמשך הדרך, כך המשך העדות, אותו אלי "החל לקלל אותי לך תזדיין ואם אתה גבר עם ביצים אני אראה לך מה יהיה לך. אני אחסל אותך אם אתה לא יודע ככה מפסידים בעסקאות".

17. משמע, השיח ושיג שהיה לתובע בפרשה שבפניי, היא עם אחד בשם אלי. מתצהירי הנתבעים אני למד כי לשיטתם מי שנשא ונתן עם התובע הוא אלון. "אטימולוגית", יכול להיות דמיון כלשהו בין השם אלי לשם אלון, ושמא התובע יכול היה לטעות ולחשוב שאלון זה הוא אלי. ואולם לא יכול להיות דמיון, ולו קלוש, בין אלי ואלון לבין מנחם. לנוכח כל אלו אין שחר לטענתו של התובע שהיה לו שיח ושיג עם מנחם. ממילא אני פטור מלהידרש לשאלה האם הייתי מחייב את מנחם, באופן אישי, לו היה לתובע שיח ושיג עמו.

סכום התביעה

18. עד הנה מסתמן, בשאלת החבות, כי הנתבעת נושאת באחריות ומנחם פטור הימנה. ככל שעסקינן בהוכחת נזקיו של התובע, מסכת הראיות שבפניי היא דחוקה ועלובה.

19. אכן, סביר להניח כי מחירו של הרכב, אילו היה מוצהר שהוא מחברת ליסינג, ואילו היה מוצהר הקילומטרז' הנכון שלו, מן הסתם היה פחות מן הסכום שהוסכם. ואולם שומה היה על התובע להוכיח זאת, כהלכה, על ידי חוות דעת של שמאי רכב. כך, למשל, היו פני הדברים בפרשה עליה נסמך ב"כ התובע עצמו ב-ע"א (מרכז) 3788/06 וייסמן נ' בן דוד (במאגרי נבו). אין לבית המשפט כל ידיעה שיפוטית בנושאים מובהקים אלו ודומה שהתובע כלל לא פתח במלאכה.

אכן, לכאורה, יש לזקוף לחובת הנתבעת את הסתרת הנתון אודות הקילומטרז' הנכון והעובדה שהרכב היה לפנים בחברת ליסינג. מנגד, יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שממילא היה מדובר ברכב ישן, שמטבע הדברים הוא משופע בליקויים ופגמים שהם פועל יוצא של בלאי טבעי. אף התיקונים שבוצעו ברכב, כך אני מתרשם, לרובם אין כל קשר להסתרת הנתונים האמורים. מכל מקום חוות דעת של שמאי, שאמורה הייתה לפלח כהלכה מכלול הנתונים, הייתה נותנת אומדן מקצועי, מדויק ורציני יותר, באשר לקשר הסיבתי להסתרת הנתונים האמורים ולאותם תיקונים הקשורים לכך.

20. משכך, ולנוכח הסמכתי לפסוק על דרך הפשרה, כסבור הייתי שיש לחייב את הנתבעת בסכום גלובלי של 5,000 ₪. לסכום זה בדעתי לצרף סכום נוסף של 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש שהוסבה לתובע לנוכח הפרשה האמורה, אף לנוכח הגסות בהתנהגותו של נציג הנתבעת, שאף היא אינה זוכה לכל התייחסות מכחישה בחומר שבפניי. הסכומים האמורים נכונים ליום הגשת התביעה.

21. הנה-כי-כן, בדעתי להענות לתביעת התובע נגד הנתבעת, במיעוטה. בדעתי לדחות את תביעת התובע כנגד מנחם מכל וכל. שקלתי את הגנבת הראיות והרחבת החזית הבוטה של התובע והתנהלותה הקלוקלת של הנתבעת. משכל אלו עמדו לנגד עיניי החלטתי לא ליתן צו להוצאות למעט אגרת תביעה יחסית.

סוף דבר

22. לפיכך הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 8,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 23.2.10 ועד מועד התשלום המלא בפועל וכן אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה. הנני דוחה את תביעת התובע כנגד הנתבע 2.

בנתון לכך אין צו להוצאות.

23. הסכומים האמורים מעלה ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.

24. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ג, 12 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא