1. עניינה של התביעה בטענת התובעת בדבר מעילת הנתבעים בכספיה ובכספי הפרויקט שנוהל על ידם בכך שנטלו לעצמם שלא כדין עשרה מיליון ₪ כערכם ביום הגשת כתב התביעה המתוקן מקופת פרויקט המגורים בקריית יערים (להלן: "הפרויקט" או "פרויקט טעלזסטון").

העובדות בתמצית

1. התובעת היא חברה העוסקת בתחום יזמות הבנייה. הנתבעת 1 היא חברה פרטית שעוסקת בייזום ופיתוח מקרקעין, שהוקמה לצורך ניהול הפרויקט. בעלי המניות בה הם עו"ד יעקב רייסקין וחברת אבנת משפטים (1990) בע"מ. הנתבע 2 הוא מנהלה של הנתבעת 1 ושימש במועדים הרלוונטיים כמנהל הפרויקט מטעמה. לטענת התובעת, הנתבע היה ועודנו הרוח החיה מאחורי הנתבעת.
2. פרויקט טעלזסטון הינו פרויקט מגורים בן מספר שלבים, להקמת 300 יחידות דיור על מקרקעין הידועים כגוש 29539 חלקות 1-5, 13, 81, 85 ביישוב קריית יערים, בשטח כולל של כ-113,000 מ"ר. נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, הושלם שלב ב' של הפרויקט, ולא ידוע האם שלבים ג' ו-ד' יצאו לפועל.
3. ביום 17.11.2003 התקשרו ישיבת טעלז בישראל, קרית טלעז' אירוינג סטון שבקרית יערים בע"מ (להלן יחד: "טעלז") והנתבעת מצד אחד, והתובעת מצד שני, בהסכם מימון להקמת פרויקט בנייה למגורים בקריית יערים (נספח 5 לתצהיר קורן; להלן: "הסכם המימון"). הסכם זה החליף את המערכת ההסכמית הקודמת בין הצדדים, שאינה מענייני תביעה זו. במסגרת ההסכם, התחייבה התובעת להעמיד מימון לכיסוי עלויות הקמת הפרויקט על מקרקעין השייכים לטעלז, ואילו טעלזסטון, דהיינו טעלז והנתבעת, התחייבו לפרוע את ההלוואות שהעמידה התובעת. בנוסף, התחייבו טעלז והנתבעת להשיב לתובעת מתוך תמורת מכירות הפרויקט את "חובות העבר" שלהן כלפיה, לרבות שחרורה מכל ערבות שהעמידה לטובתן, הכל בקשר עם המערכת ההסכמית בין הצדדים שקדמה להסכם המימון (סעיף 3 להסכם המימון).
4. התובעת, כגורם המממן של הפרויקט, העבירה כספים לחשבון הליווי, מס' 687700/59 בבנק אגוד (להלן: "חשבון הליווי"). חשבון הליווי היה בשליטה משותפת של שני הצדדים להסכם. התובעת העבירה מעת לעת בהתאם לדרישות הנתבעים סכומים מחשבון הליווי אל חשבון ההוצאות של הפרויקט, מס' 680500/02 בבנק אגוד (להלן: "חשבון ההוצאות"). זכויות החתימה בחשבון ההוצאות היו בידי הנתבעת בלבד.
5. לטענת התובעת, בשלב מסוים החלו להתעורר אצלה חשדות באשר לאי-סדרים בכספי הפרויקט, ולאחר שערכה בדיקות מצאה כי כספים רבים מחשבון ההוצאות הוצאו שלא למטרות הפרויקט, אל חברות הנמצאות בשליטת הנתבע. התובעת הגישה תובענה זו בשל גזילת הכספים הנטענת.
6. בשנת 2009 נחתמו שלושה הסכמים נוספים בין הצדדים – נוהל עבודה ורשימת עקרונות להשלמת פרויקט הבניה ומימונו (נספח 1 לתצהיר הנתבע; להלן: "נוהל העבודה"), הסכם שמירת סודיות שנחתם כנספח לנוהל העבודה (נספח 6 לתצהיר הנתבע), כתב הסכמות (נספח 2 לתצהיר הנתבע).

נוהל העבודה נועד להסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים בקשר לפרויקט החל ממועד חתימתו. בין היתר, נקבע בו כי כל חשבונות הוצאות הפרויקט צריכים לעבור אישור בכתב של התובעת כתנאי לביצוע התשלום וכי כל ההסכמים ייחתמו על-ידי הנתבעת בכפוף לאישור בכתב ומראש של התובעת (סעיף 3 לנוהל העבודה). נוהל העבודה קבע בנוסף שהתובעת תחתום על הסכם הסודיות הנספח לנוהל ובהתאם לו תקבל מסמכים חשבונאיים מהנתבעת, וזאת אך ורק לצורך התחשבנות פנימית. תיערך התחשבנות בין הצדדים בקשר לכספים לגביהם נטען שנמשכו בניגוד להסכם המימון, וטעלז התחייבה לכסות כל סכום שייקבע לגביו במסגרת ההתחשבנות שהנתבעת לא היתה רשאית למשכו או סכום שהתקבל בחשבון הנתבעת שלא לפי תנאי הסכם המימון (סעיף 7 לנוהל העבודה). נוהל העבודה מבהיר כי אין בו כדי לגרוע מזכותו של כל צד לטעון באשר להתנהלות הצדדים עובר לחתימתו (סעיף 8).

כל צד מטיל את האשמה לאי קיום ההתחשבנות לפי נוהל העבודה על הצד השני, אולם אין חולק כי לא התקיימה ההתחשבנות הקבועה בנוהל העבודה וממילא לא הושב לתובעת כל סכום שהוצא על-ידי הנתבעים בניגוד לתנאי הסכם המימון.

במסגרת הסכם שמירת הסודיות, הנספח לנוהל העבודה, התחייבה התובעת שלא להעביר את החומר החשבונאי שיתקבל מהנתבעת לצדדים שלישיים, לרבות במסגרת הליכי בית משפט, אלא אם תתקבל הסכמה מפורשת מאת הנתבעת. יובהר כבר עתה, כי הנתבעת לא הציגה כל מסמך שהוא שלטענתה הועבר לתובעת במסגרת הסכמות נוהל העבודה והסכם שמירת הסודיות ושהתובעת עשתה בו שימוש בניגוד להתחייבותה.

עניינו של כתב ההסכמות בתשלומים בגין פיצויים והוצאות לדיירים בפרויקט. הרקע לכריתתו נוגע לטענות התובעת שהעבירה כספים לצורך תשלום פיצויים והוצאות לדיירים בפרויקט וחששה שבאשר חלק מהסכום לא הועבר לדיירים בפועל, יהיה צורך לשלמו בשנית. עוד מוזכר בכתב ההסכמות שטעלז לא העבירו לתובעת את המקדמה שהיו צריכים להעביר לפי הקבוע בנוהל העבודה.

1. יובהר, כי טעלז אינם צד להליך זה. התובעת בחרה שלא לתבוע אותם ולא מתבקש מהם כל סעד על ידה. הנתבעים טענו, כפי שיפורט בהמשך, כי ככל שקיימת חבות היא רובצת על כתפי טעלז ולא על כתפיהם, אולם לא הגישו בקשה לצרפם להליך כנתבעים ואף לא הגישו הודעת צד ג' כנגדם.

מינוי המומחה מטעם בית המשפט והבדיקות שנערכו על ידו

1. בהחלטת בית המשפט בדיון מיום 4.11.2010 מונה רו"ח אופיר אוני כמומחה מטעם בית המשפט לעריכת התחשבנות ובחינת חשבונות בין הצדדים. המועד שעד אליו מתייחסת חוות הדעת נקבע על-ידי המומחה ליום 31.12.2008. על-פי מתודולוגיית הבדיקה שנקבעה על-ידי המומחה, תחילה היה על התובעת להעביר את רשימת הדרישות הכספיות שהועברו אליהם ואת תנועת הכספים שהזרימו לחשבון הפרויקט, ולאחר מכן היה על הנתבעת להציג את רשימת השימושים לטובת הפרויקט ואת מקורם. הנתבעים טענו בתחילה שיוכיחו שהכספים שהוצאו מהחשבון שימשו כולם לצרכי הפרויקט ולצרכי הפרויקט בלבד. כך, בהודעה על הגשת מסמך תיקון סעיפי כתב הגנה מיום 2.11.2010 טענו הנתבעים בסעיף 13 כי:

"כל הוצאה מחשבון ההוצאות, נעשתה לצרכי הפרויקט בלבד – הא ותו לא".

רו"ח אוני ציין גם הוא שהנתבעים טענו בפניו שכל הסכומים שהוצאו מחשבון התובעת לטובת הפרויקט אכן שימשו לצורך קידומו כמוסכם בין הצדדים (עמוד 7 לחוות דעת המומחה).

1. התובעת המציאה למומחה את המסמכים הנדרשים, אולם הנתבעים לא העבירו את כל המסמכים הנדרשים מהם, על אף אורכות רבות שביקשו וקיבלו ועל אף החלטות בית המשפט שהורו לנתבעים להעביר את יתרת המסמכים שביקש המומחה. משכך, נערכה חוות דעת המומחה מבלי שקיבל את כלל המסמכים שביקש מהנתבעים, והוגשה לבית המשפט ביום 28.7.2011 (להלן: "חוות הדעת"). המומחה הבהיר, כי לאורך התהליך נשלחו אליו מסמכים רבים מטעם הנתבעים, לרבות 8 קלסרי מסמכים שהגיש הנתבע ביום 12.6.2011 המכילים חשבוניות ומסמכי הנהלת חשבונות נוספים של הנתבעת, אולם אלה לא ענו על דרישת המומחה המפורשת לקבלת מסמכים שיבססו את השימושים שבוצעו בכספי חשבון ההוצאות.
2. בחוות דעת המומחה נקבע שהתובעת העבירה לטובת הפרויקט סך נטו של 18,425,688 ₪ החל מתחילתו ועד לסוף שנת 2008, והוצאות בסך מצטבר של 10,471,816 ₪ שויכו באופן חד ערכי לפרויקט. מכאן, נמצא כי הפרש בסך 7,963,872 ₪ בין כספים שיועדו לטובת הפרויקט לבין כספים ששימשו לטובת הפרויקט נותר עלום. כאמור, הנתבעים לא סיפקו למומחה מסמכים המסבירים את השימוש שנעשה על ידם בסכום זה.

בחוות הדעת התייחסות לטענת הנתבעים, שהסכם הניהול מגדיר את זכאות הנתבעים לדמי ניהול. לאחר בדיקת תחשיבי התובעת, מצא המומחה כי התובעת הפרישה בחישוביה את מלוא הסכומים שהוסכמו כדמי ניהול ושייכה אותם ככספים ששימשו לטובת הפרויקט. המומחה מצא שהתובעת נקטה בגישה מחמירה כלפי עצמה והפרישה את מלוא ערך החוזים תחת סעיפי תקורות וסעיפי ייעוץ. משהתובעת הניחה שמלוא הסכומים הנקובים בחוזה שימשו לטובת הפרויקט, המומחה לא בחן את העברת הכספים בשל דמי ניהול וייעוץ.

חוות הדעת התייחסה בנוסף לטענת הנתבעים כי במהלך חיי הפרויקט נוצרו סיטואציות שונות בגינן נוצר הצורך להשתמש בכספם הפרטי לטובת הפרויקט, וסכומים אלה הוחזרו להם מתוך כספי הפרויקט. המומחה מצא שלפי דיווחי התובעת נמצאו הכנסות בסך 1,618,057 ₪ שמקורן לא ידוע, אולם התובעת נהגה גם במקרה זה בשמרנות ושייכה את מלוא הסכום כהון פרטי שהוחזר מטעם הנתבעים לטובת שימושי הפרויקט. סך הכל שייכה התובעת סך 6,242,193 ₪ כהון פרטי שהוחזר מטעם הנתבעים, ובנוסף סך 3,976,088 ₪ שפרטיו ידועים והוא הון פרטי שהוחזר על-ידי הנתבעים. סכומים נוספים, בסך 648,048 ₪, סווגו על-ידי התובעת כהכנסות מדיירים והתובעת בחרה לנהוג גם בסכומים אלה כהון פרטי שהוחזר על-ידי הנתבעים, ולכן ניכתה גם סכום זה מסך השימוש העודף.

לאור הגישה המחמירה בה נקטה התובעת, מצא המומחה כי סך 10,471,816 ₪ הוא הסכום המקסימלי שייתכן ושימש לטובת הפרויקט, שכל בכל מקום בו עלה ספק באשר למקורות או שימושי הכסף, שייכה התובעת את הסכומים במלואם כהחזר מטעם הנתבעת או כשימוש לטובת הפרויקט. משכך נמצא, כאמור לעיל, שעד לסוף שנת 2008 הוזרם מימון עודף בסך 7,963,872 ₪ שלא שימש את הפרויקט.

1. הנתבעים העבירו למומחה שאלות הבהרה ביחס לחוות דעתו, והמומחה השיב לשאלות ביום 6.10.2011. בתשובותיו, הבהיר המומחה פעם נוספת כי הנתבעים לא העבירו לו אסמכתאות נדרשות לביסוס טענותיהם. כך למשל, הנתבעים קבלו על התאריך שנקבע לסיום הבדיקה, 31.12.2008, והמומחה השיב שלא הוצגו בפניו כל אסמכתאות הנוגעות לפעילות לאחר תאריך זה. באשר לטענות הנתבעים שהמומחה לא התייחס למאזן המבוקר של הנתבעת לשנת 2008, השיב רו"ח אוני שהנתבעים לא פירשו את טיוטת הדו"ח הכספי (וזאת בניגוד לטענת הנתבעים כי מדובר במאזן מבוקר) ואף לא צירפו מסמכים התומכים בהסברים שלכאורה ניתנו. באופן זה השיב המומחה למרבית שאלות ההבהרה של הנתבעים.
2. ביום 26.12.2011 נחקר המומחה על חוות דעתו (המומחה נחקר פעם נוספת במסגרת הליך ההוכחות, בישיבה מיום 4.2.2014). רו"ח אוני שב וחזר על ממצאיו שהנתבעים לא המציאו לו את המסמכים הנדרשים. באשר לקלסרי המסמכים שהגיש הנתבע למומחה ביום 12.6.2011, הבהיר רו"ח אוני שהקלסרים כללו את מסמכי הנהלת החשבונות הגולמיים לשנים 2005-2007 וכן טיוטה לא חתומה של הדו"ח הכספי של הנתבעת לשנת 2008. בנוסף הבהיר המומחה שלא ניתן היה לפלח ממסמכים אלה מהם השימושים שבוצעו לטובת הפרויקט ומקורותיהם, ועל כן הנתבעים לא עמדו בדרישה להמצאת המסמכים הנדרשים. לאחר החקירה, טען ב"כ הנתבעים כי חלה "אי הבנה" באשר לחומר שהנתבעים נדרשו להמציא למומחה והוא ביקש להמציא את החומר המבוקש תוך 14 יום. בהחלטת כב' השופט יעקב ממועד זה נמתחה ביקורת חריפה על התנהלות הנתבעים ועל כך שבחרו שלא לעמוד בדרישותיו הברורות של המומחה, אולם לפנים משורת הדין ניתנה לנתבעים הזדמנות נוספת להגיש את החומר המבוקש. בהחלטת בית המשפט הובהר כי החומר הנדרש הוא "רשימת שימושים שנעשו לטובת הפרויקט ומקורותיהם, תוך צירוף אסמכתאות המשויכות לכל שימוש באופן ספציפי, בדיוק כפי שעשתה התובעת".

המומחה הודיע ביום 22.2.2012 שהנתבעים העבירו לו רשימת הוצאות שלטענתם שימשו לצרכי הפרויקט, וכי הוא בחן את טענותיהם וערך פגישות הבהרה עם נציגי שני הצדדים. רשימת השימושים שנמסרה לו לוותה אמנם בתדפיסי בנקים ובהעתקי המחאות המבססים את תנועת הכספים בין החשבונות השונים, אולם היא לא כללה אסמכתאות הקושרות את פעילות המזומנים לצרכי הפרויקט. משכך, מצא המומחה כי אין בסיס ראייתי לתיקון חוות דעתו.

הנתבעים טענו כנגד הודעת המומחה שהעבירו לו את כל החומר הנדרש. בדיון מיום 14.3.2012 החליט כב' השופט יעקב, על אף שלא נמצא דופי בעבודת המומחה, שרו"ח אוני יעביר לנתבעים פירוט של המסמכים הנדרשים לצורך הוכחת הקשר בין ההוצאות להן טענו הנתבעים לבין הפרויקט, ואילו הנתבעים יעבירו לו את כל המסמכים הנדרשים. הובהר כי החובה מוטלת על הנתבעים להראות את הקשר בין הסכומים שהוצגו לבין הפרויקט, וכן כי מדובר בהזדמנות האחרונה.

1. ביום 27.6.2012 הגיש המומחה עדכון לחוות הדעת לאור המסמכים שהוגשו על-ידי הנתבעים (להלן: "חוות הדעת המעודכנת"). הנתבעים צירפו מסמכים הנוגעים לכספים שלטענתם הועברו מחשבון ההוצאות לידי שרגאי ובניו בע"מ, אחים ברדריאן בע"מ ואינג' י. חצור, לטובת הפרויקט. אולם המומחה מצא כי החשבוניות של שרגאי ובניו בע"מ הופנו לתובעת וההמחאות ששולמו היו מחשבונות התובעת, כך שהמסמכים לא תומכים בטענת הנתבעים ששילמו כספים אלה. הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא שתתמוך בטענתם כי הכספים ששולמו עבור אחים ברדריאן בע"מ, שולמו מכספי החשבון של הפרויקט או מכל מקור אחר. אף המסמכים שצורפו בנוגע לאינג' י. חצור לא עמדו בדרישה להראות קשר ראייתי בין הכספים שיצאו מחשבון הפרויקט לבין השימושים לטובת הפרויקט. המומחה הבהיר כי אינו חולק על כך שכל אלה נתנו שירותים לפרויקט, אולם הנתבעים לא הציגו מסמכים המצביעים על קשר בין כספים שיצאו מחשבון ההוצאות לבין ההוצאות לספקים אלה.

הנתבעים צירפו פירוט של הוצאות בסך 233,180 ₪ שלטענתם קשורות בפרויקט, אולם המומחה מצא שהנתבעים לא הציגו מסמכים המלמדים לאן עבר הכסף מהחשבון ומסמכים מאת מקבלי התשלומים המאשרים את קבלתם ומפרטים בגין אילו שירותים או עבודות ניתנו התשלומים. על כן, המומחה חיווה דעתו שהנתבעים לא הוכיחו קשר בין הסכומים האלה אלה לבין ההוצאות לטובת הפרויקט. עם זאת, התובעת מצאה לנכון להכיר, לפנים משורת הדין, בהוצאות בסך 12,449 ₪ בשנת 2008 ובהוצאות בסך 39,629 ₪ בשנת 2007, סך הכל 52,078 ₪.

הנתבעים טענו שהעבירו סך 57,951 ₪ לדיירים כהחזר. על אף שהמומחה לא השתכנע בנכונות הטענה, התובעת הודיעה שהיא מוכנה לקבלה, לפנים משורת הדין, ונקבע כי סך זה יופחת מיתרת הכספים הבלתי מוסברים.

הנתבעים טענו בנוסף כי על-פי ההסכמים בין הצדדים, מגיעים להם סכומים נוספים בגין דמי ניהול ותקורות מעבר לסכומים שכבר נלקחו בחשבון בגין שירותים אלה. הנתבעים טענו בנוסף שסכומי כסף רבים מחשבון ההוצאות הועברו לצדדים הקשורים לטעלז, גם זאת בהתאם למערכת ההסכמית. התובעת חלקה על טענות אלה. המומחה מצא כי סוגיות אלה דורשות פרשנות משפטית לחוזים, ולבקשת הצדדים הן הועברו להכרעת בית המשפט.

בסיכום חוות הדעת המעודכנת, הופחת סך 110,120 ₪ מהסכום שנקבע בחוות הדעת הראשונה. משכך, נמצא כי הסכום שיצא מחשבון הפרויקט ושהנתבעים לא הוכיחו כי שימש לפרויקט עומד על 7,853,752 ₪. רוב הסכום הועבר לחברות הקשורות לנתבע, חלק הועבר לצדדים שלישיים וחלק (מעל חצי מיליון ₪) הומר למזומן ב"צ'יינג'" (מנינט).

1. לאחר קבלת חוות דעתו של רו"ח אוני, ניתנה לתובעת רשות לתקן את כתב תביעתה בהתאם. התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן, והנתבעים הגישו כתב הגנה מתוקן.
2. לטענת התובעת, סך הסכומים אותם משכו הנתבעים לעצמם בניגוד להוראות הסכם המימון ובניגוד לדין עומד על סך 7,853,752 ₪ (כפי שנקבע בחוות הדעת המעודכנת של רו"ח אוני), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית על סך 10,137,664 ₪. סכום התביעה הועמד על 10 מיליון ₪.

עיקר טענות התובעת

1. הסכם המימון קבע שורה של הוראות שתכליתן להבטיח את יכולתה של התובעת לפקח על הפרויקט, אולם הנתבעים הפרו באופן שיטתי את הוראות ההסכם ומנעו פיקוח. בעקבות חששות שהתעוררו אצלה, התובעת ערכה בדיקות שחשפו שהנתבעים שלחו ידם בקופת הפרויקט ובכיסה של התובעת, והונו הן אותה והן רוכשי יחידות דיור בפרויקט. התובעת העבירה את סכום המימון של הפרויקט לחשבון בנק על-שם הנתבעת 1 ושהיה בשליטתה הבלעדית, שהיה חשבון ההוצאות של הפרויקט, אולם הנתבעים העבירו מתוך חשבון זה סך של כ-7,853,752 ₪ לצרכיהם הפרטיים במקום לצרכי הפרויקט. הנתבעים העבירו את הכספים לכיסם הפרטי ולחשבונות של חברות פרטיות שונות הנמצאות בשליטתו של הנתבע, כגון קובנטרי ובולטון.
2. כאשר התובעת החלה לגלות את מעשי הנתבעים, פנתה אליהם בדרישה שיעמידו לרשותה את מסמכי הנהלת החשבונות ואת פרטי תנועות חשבון הבנק ממנו שולמו הוצאות הפרויקט. הנתבע הבטיח שוב ושוב שימסור את החומר תוך זמן קצר, אולם בחלוף חודשים לא מסר דבר. גם כאשר בסופו של דבר העבירו נציגי הנתבעים מסמכים לתובעת, לא היה במסמכים אלה כדי להסביר את התנהלות הנתבעים.
3. באשר לחוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם בית המשפט, רו"ח אוני, הצדדים הסכימו למתודולוגיית הבדיקה שנקבעה, לפיה התובעת תציג את רשימת הדרישות שהעבירו הנתבעים ואת תנועות הכספים שהוזרמו אל חשבון ההוצאות ואילו הנתבעים יציגו את רשימת השימושים שנעשו בכספים שמשכו מחשבון ההוצאות. בנוסף, הצדדים הסכימו שהמומחה יכריע בשאלת המועדים אליהם תתייחס חוות דעתו. הנתבעים הסכימו לכך בזמן אמת וטענותיהם בנושאים אלה נטענו אך בדיעבד. הנתבעים לא העלו בזמן אמת את דרישתם המאוחרת לפיה המומחה צריך לבדוק את ההסכמים בין הצדדים ואת משמעותם המשפטית.

הצדדים ניהלו הליך מקיף ויסודי בפני המומחה, ולנתבעים ניתנו הזדמנויות אין ספור לפנים משורת הדין להגיש למומחה כל חומר שהיה בו כדי לתמוך בעמדתם, אולם הנתבעים כשלו מלהציג מסמכים כאלה פעם אחר פעם. אף לאחר הגשת חוות דעת המומחה, ניתנו לנתבעים מספר הזדמנויות נוספות להמציא לו מסמכים שיתמכו בטענותיהם, אולם המומחה הבהיר שלא היה במסמכים הנוספים שהוצגו לו כדי לתמוך בטענות הנתבעים ולשנות מחוות דעתו.

הנתבעים ניסו להתמודד עם חוות דעתו של רו"ח אוני על-ידי הגשת "תצהיר" מטעם רו"ח שטיינברגר, שלא היה אלא חוות דעת במסווה, אולם במהלך חקירתו הנגדית התברר שטענות רו"ח שטיינברגר כלפי רו"ח אוני היו שגויות. לא בכדי סירב רו"ח שטיינברגר לפרט מהו לשיטתו הסכום שיש להפחית מחוות דעתו של רו"ח אוני לנוכח הטעויות שכביכול התגלו בה ואף לא ערך תחשיב נגדי לחוות הדעת. הימנעות רו"ח שטיינברגר מהצגת תחשיב נגדי מקימה חזקה כי הנתבעים ידעו שאם תיערך בדיקה כזו, תוצאותיה יהיו זהות לתוצאות הבדיקה שערך רו"ח אוני.

חיזוק נוסף לחוות דעתו של רו"ח אוני נמצא בחוות דעת של רו"ח בועז יפעת, שמונה על-ידי המנהל המיוחד של עמותת ישיבת טעלז בישראל וקבע שהנתבע משך סך כ-9 מיליון ₪ שלא לצרכי הפרויקט. רו"ח יפעת קבע כך לאחר שפגש את הנתבע מספר פעמים ולנתבע ניתנה אפשרות למסוך לו מסמכים.

1. הנתבעים הודו שמשכו את הכספים, אולם טענו בתחילה שאלה שימשו לצורך תשלום לצדדים שלישיים הקשורים לפרויקט. הוכח שאין ממש בטענה זו. אף הנתבע, בחקירתו הנגדית, טען שמדובר בתשלום בסך 1-1.5 מיליון ₪, מה שאינו מסביר את החלק הארי של התביעה. אף צדדים שלישיים שהובאו לעדות מטעם הנתבעים – הקבלן מר מאיר שרגאי וראש המועצה המקומית קריית יערים הרב רוזנטל – סתרו את טענות הנתבעים לפיהן קיבלו כספים באופן ישיר מהנתבעים. בנוסף, הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי על-פי נוהל העברת הכספים לקופת הפרויקט הוא נהג לשלוח לתובעת דרישות בגין תשלומים ספציפיים, אולם מעולם לא הודיע לתובעת שהוא נוטל כספים מקופת הפרויקט לשם "התקזזות" או "החזר" עם אחת מהחברות שבשליטתו בגין כספים שחברה זו הזרימה כביכול לטובת הפרויקט.

הנתבע ורו"ח שטיינברגר טענו בחקירותיהם כי קיימים ברשותם מסמכים בכתב התומכים בטענות שהכספים הוצאו בקשר לפרויקט, אולם מסמכים כאלה לא הוצגו בפני רו"ח אוני על אף שניתנו לנתבעים הזדמנויות אין ספור להציג את המסמכים.

1. לאחר שהמומחה מטעם בית המשפט קבע שהנתבעים לא הראו שהכספים שנמשכו הוצאו בקשר לפרויקט, שינו הנתבעים את גרסתם תוך הרחבת חזית אסורה והעלאת גרסאות עובדתיות חלופיות האסורה על פי דין, וטענו לראשונה כי מותר היה להם למשוך את הכספים ללא קבלת רשות התובעת ואף מבלי להודיע על כך לתובעת מראש או בדיעבד. אולם הוכח שאף טענות אלה של הנתבעים משוללות כל יסוד והנתבעים כשלו מלהוכיח את זכאותם הנטענת לכספים כלשהם. יובהר כי מדובר בטענות מסוג הודאה והדחה, שכן הנתבעים מודים שנטלו לכיסם הפרטי 11 מיליון ₪, אולם טוענים כי כספים אלה מגיעים להם. על כן נטל השכנוע וההוכחה רובץ על כתפי הנתבעים, ובנטל זה לא עמדו.
2. תחילה, טענו הנתבעים כי סך 2 מיליון ₪ שהוצאו מתוך חשבון ההוצאות לא שימשו לשם תשלום לצדדים שלישיים אלא לצד המהווה חלק מהסכם המימון – טעלז, וזאת לפי סעיף 6.6.4 להסכם המימון. התובעת הראתה כי סעיף זה מחייב ביצוע של בדיקה כלכלית, שרק בכפוף לתוצאותיה נולדת, אם בכלל, הזכאות לכספים, כפי שעולה מפורשות מלשון הסכם המימון. בדיקה כלכלית כזו לא בוצעה, ואף הנתבע לא ידע להסביר את הבסיס לטענה כי טעלז זכאים לכספים טרם בוצעה בדיקה כלכלית. אף אם היתה נערכת בדיקה כלכלית, היא היתה מראה שהנתבעים וטעלז אינם זכאים לתשלום כלשהו מכוח הוראות סעיף 6.6.4, שכן הפרויקט הפסדי. ככל שהנתבעים שילמו סכומים שונים לטעלז ולרב סורוצקין, הדבר לא היה קשור לפרויקט אלא בשל מערכת היחסים הסבוכה ורבת השנים בין הנתבע לבין טעלז. אם הכספים ששולמו אכן היו מגיעים לטעלז בגין הסכם המימון, לא היה צורך להסוות אותם באמצעות העברות כספים במזומן על דרך ניכיון המחאות ולעומת זאת לא היתה כל מניעה להודיע לתובעת בזמן אמת על הוצאת הסכומים מקופת הפרויקט. המסקנה היא שתשלום הכספים לטעלז ולרב סורוצקין מהווה הוצאה פרטית של הנתבעים שהוצאה מקופת הפרויקט ללא סמכות ובניגוד להוראות ההסכמים והדין.
3. לאחר מכן, טענו הנתבעים כי משכו כספים בגין זכאותם לתשלום 5,000$ מדי חודש עבור חברת כסל ייעוץ כלכלי ופיננסי בע"מ (להלן: "כסל"). אולם הסכם ההתקשרות עם כסל, שצורף כנספח ג3 להסכם המימון, קבע זכאות לתשלום לכל היותר עד ליום 1.9.2008, והתובעים הוכיחו שכל התשלומים המגיעים לכסל שולמו במלואם, כפי שהוכח במסמכים שהוצגו לנתבע במסגרת חקירתו הנגדית ובמסמכים שהוגשו לרו"ח אוני.
4. הנתבעים טענו בנוסף שהם זכאים לתשלום דמי תקורות בסך 50,000 ₪ לחודש עבור השנים 2004-2009, וסך הכל 3,600,000 ₪, אולם הוכח שהתובעת שילמה להם את דמי התקורות במלואם. ההתחשבנות בין הצדדים ובדיקת רו"ח אוני נעשתה בנוגע לשנים 2004-2008 בלבד. התובעת הכירה בסכום של 600,000 ₪ לשנה במשך השנים 2005-2008 כסכום שנמשך עבור תקורות, והסכום לא נתבע על ידה. הסיכום בין הצדדים לתשלום 50,000 ₪ לחודש נוצר רק בשנת 2005, ולגבי שנת 2004 שולמו לנתבעים התקורות כנדרש בהתאם לחשבונות ולפניות שהועברו לתובעת, הכל כפי שהוכח במסמכים.

באשר לתשלום הנתבע עבור שנת 2009, מעבר לכך שאינו חלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה ולא ניתן להצדיק משיכות שלא כדין בשנים 2004-2008 בגין זכאות נטענת שנוצרה בשנת 2009, הרי שבסוף שנת 2008 החלו להיחשף מעשי המעילה וברי שהנתבעים לא היו זכאים עוד לקבל דמי תקורות בנסיבות כה חמורות. מכל מקום, בתחילת שנת 2009 נחתם הסכם נוהל עבודה שהסדיר את המשך תשלום התקורות לנתבעת 1 באמצעות עו"ד רייסקין, שלמעשה החליף את הנתבע. הסכם נוהל העבודה קבע תשלום סכום בסך 37,000 ₪ שיחליף גם את דמי התקורות, כך שאלה שולמו במלואם. הנתבעים ניסו להיתלות בסעיף התקציבי המופיע בנספח ט' להסכם המימון, אולם הסך האמור אינו מהווה התחייבות אלא אומדן תקציבי בלבד.

1. הנתבעים טענו שהם זכאים לסך 15 מיליון ₪ בגין דמי ניהול לאור הסכם הניהול שנחתם מול טעלז. התובעת אינה צד להסכם זה וממילא לא ניתן לקרוא לתוכו התחייבויות כלשהן מצידה. הסכם הניהול אף לא היה מוכר לתובעת בזמן אמת. הנתבע טען כי הסכם הניהול היה ידוע לכל כבר בשלב החתימה על הסכם המימון, אולם בניגוד ליתר ההסכמים הרלוונטיים, הסכם הניהול לא צורף להסכם המימון ואף לא נזכר בו. הנתבעים אף לא מצאו לנכון לשאול את מר לזוביק ועו"ד רייסקין על כך, על אף שזומנו לעדות מטעמם ונטלו חלק בהסכם המימון.

אף מעיון בהסכם הניהול עולה שאינו מצמיח לנתבעים כל זכאות לתשלום דמי ניהול בשנים 2005-2008, והנתבע אישר זאת בחקירתו הנגדית, אולם טען לאחר מכן שקיימות הסכמות נוספות ומאוחרות מעבר להסכם הניהול. לטענות אלה של הנתבע לא ניתן ביטוי בתצהיר מטעמו והן לא נתמכות בראיות.

1. לבסוף, הנתבעים טענו כי בגין דמי הייעוץ, התקורות ודמי הניהול שלטענתם מגיעים להם לא שולם מע"מ, אולם הם לא הציגו כל אסמכתא לכך ששולם מע"מ, והנתבע אף הודה בחקירתו שבעבור חלק מהכספים כלל לא שולם מע"מ. ממילא, ככל ששולם מע"מ ניתן היה להזדכות עבורו מול רשויות המס, כפי שאישר גם רו"ח שטיינברגר, רואה החשבון של הנתבעת.
2. הנתבעים חייבים כלפי התובעת ביחד ולחוד. הנתבעת שימשה אך כ"צינור" עבור פעילות הנתבע, וחלק ניכר מהכספים שנגזלו נמשכו על-ידי הנתבע עצמו לכיסו הפרטי או לחברות פרטיות אחרות שלו, ולאו דווקא לכיסה של הנתבעת. הנתבע הוא שיצר ערבוב בין הנתבעת לבין חברות אחרות וכיסו הפרטי. הנתבע הוא בעל המניות היחיד בנתבעת, כאשר כיום המניות מוחזקות בנאמנות אצל עו"ד רייסקין, והנתבע הוא בעל זכות החתימה הבלעדית עבור הנתבעת. על כן יש לייחס לנתבע אחריות אישית לחובות הנתבעת כמנהלה היחיד. לחילופין, יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות הנתבעת גם לנתבע.
3. הנתבעים טענו שהיות והכספים שנמשכו מקופת הפרויקט הועברו לטעלז, טעלז הם הכתובת לטענות התובעת ולא התגבשה יריבות כנגד הנתבעים. התובעת משיבה לכך שהנתבעת היא שהפרה את התחייבויותיה לפיה הסכם המימון ונטלה כספים מקופת הפרויקט שלא כדין, ולכן עליה להשיב את הכספים לתובעת. בנוסף, לתובעת נגרם נזק ישיר כתוצאה ממעשי הנתבעים, שכן נטילת הכספים חייבה אותה להוציא סכומים נוספים, ואלה הם נזקים ממשיים שכבר התגבשו שהנתבעים הם הגורם הישיר להם. אין כל מקום להמתין להתחשבנות האומדת את רווחי הפרויקט או לסיומו, שכן חובם של הנתבעים התגבש זה מכבר, ודאי לאור כך שהפרויקט הפסדי ואין סיכוי שהנזק יתוקן באמצעות רווחי הפרויקט. התביעה אינה עוסקת בחוב של הפרויקט כלפי התובעת ובהתחשבנות הנוגעת לחוב זה, אלא בהשבת כספים שניטלו שלא כדין על-ידי הנתבעים.
4. התובעת טוענת שיש למחוק את תצהירו של רו"ח שטיינברגר, שכן מדובר בחוות דעת במסווה של תצהיר, שאין להתיר הגשתה בשלב הדיוני בו הוגשה. בית המשפט הבהיר בהחלטתו מיום 19.11.2013 שתצהירו של רו"ח שטיינברגר אינו יכול להתייחס למתודולוגיה בה נקט רו"ח אוני אלא רק לעובדות המקרה, אולם בחקירה הנגדית התברר שכל טענותיו של רו"ח שטייינברגר כלפי חוות דעתו של רו"ח אוני מתמצות במתודולוגיה של חוות הדעת.

עיקר טענות הנתבעים

1. דין התביעה להידחות על הסף בשל השתק / מניעות. זאת, בהתבסס על סעיף 3 להסכם המימון ועל כתב ההסכמות מחודש דצמבר 2009, המסדיר את כל המחלוקות בין הצדדים. לפי כתב ההסכמות, כל טענותיה של התובעת מסתכמות בסך 1.5 מיליון ₪ והן מופנות רק כנגד טעלז ולא נגד הנתבעים. כתב ההסכמות גם הסדיר את מנגנון בירור הטענות.

דין התביעה להידחות על הסף כיוון שטרם התגבשה עילת תביעה, מאחר וכל הסכומים הנתבעים הינם משוערים וספקולטיביים, בהתעלם מהסכמות חוזרות ונשנות לביצוע התחשבנות הדדית בהתאם למנגנונים שהוסכמו בכתב.

דין התביעה להידחות על הסף בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן מטרת התובענה היא להפעיל לחץ פסול על הנתבעים על מנת שאלה יימנעו מהגשת תביעות כנגד התובעת.

דין התביעה להידחות על הסף שכן מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. התובעת השתמשה בתחשיביה במסמכים שהועברו לה על-ידי הנתבעים תוך הפרת התחייבות מפורשת שהמסמכים לא ישמשו כראיות בהליך משפטי והפרת התחייבות לסודיות.

1. מטרתה האמתית של התובענה היא השתלטות עוינת של התובעת על הפרויקט, בניגוד להסכמים המגדירים אותה כגורם מממן בלבד. במהלך השנים לאחר החתימה על הסכם המימון התערבה התובעת בניגוד למוסכם במנגנון קבלת ההחלטות בפרויקט וגרמה לעיכובים חמורים בהתקדמותו. התובעת גרמה לנזקים רבים בכך שעיכבה תשלומים לקבלנים, נמנעה מלספק ערבויות על פי חוק המכר לרוכשים, שינתה חוזי מכר מול הרוכשים, נתנה ויזמה הנחות בלתי מתקבלות על הדעת ועודדה שלל מחדלים שגרמו לעיכובים. התובעת לא שעתה לדרישות הנתבעת לשנות דרכיה, ואף העצימה את התערבותה הניהולית בפרויקט כשחתמה בעצמה על הסכמים עם קבלנים וביטלה הסכמים קיימים.
2. התובעת החליטה להגיש את התביעה רק נגד הנתבעים ולא נגד טעלז, שהם בעלי המקרקעין ומהווים את הצד העיקרי אל מול התובעת לפי הסכם המימון. הסכם המימון קובע מפורשות שהנתבעת צורפה אליו כצד נוסף על מנת להבטיח את החזר המימון, כמעין ערבה נוספת להבטחת התחייבויות טעלז. מכאן שאין כל יריבות בענייני התובענה בין התובעת לבין הנתבעת. התובעת נהגה כך כיוון שמטרתה היא להיכנס לנעלי הנתבעת ולהמשיך את הפרויקט בעצמה. העד מטעם התובעת, מר קורן, לא ידע להסביר מדוע התביעה לא הוגשה כנגד טעלז.
3. טרם נוצר חסרון כיס לפרויקט, שכן הוא טרם הסתיים ולכן לא יכולה לקום כיום כל טענה בדבר מעילה בכספים. התובעת מסרבת לבצע את ההתחשבנות הקבועה בהסכם המימון לאחר מכירת 66% מיחידות הדיור של שלב ב'. עקב כך לא ניתן להתחיל בשלב ג' של הפרויקט, דבר הגורם נזקים עצומים לכל הצדדים המעורבים. כל עוד לא בוצעה ההתחשבנות הקבועה בהסכם המימון, כלל לא התברר האם קיימת יתרת חוב לתשלום לתובעת וממילא טרם בורר האם נוצרה עילת תביעה. אף אם היתה מתבצעת התחשבנות והיה מתברר שקיים חוב כלפי התובעת, החייבת העיקרית כלפיה היא טעלז, שהיא בעלי המקרקעין.
4. התובעת הסתירה את קיומם של הסכמים נוספים שנחתמו בינה לבין הנתבעת וטעלז, ובראשם כתב ההסכמות מחודש דצמבר 2009 (נספח 1 לכתב ההגנה המתוקן), המשלימים ומוסיפים על הסכם המימון ומסדירים את מנגנון ההתחשבנות בין הצדדים. הסכמים אלה מהווים הודאת בעל דין מטעם התובעת לכך שטרם התברר האם קיימים סכומים שאמורים להשתלם לתובעת וטרם הגיע כל מועד לתשלום מצד הנתבעים וטעלז, ומשכך טרם התגבשה עילת התביעה. התובעת אף כרתה עם הנתבעים וטעלז הסכמים נוספים חודשים ספורים לפני הגשת התביעה, אך לא העלתה במסגרתם כל טענת תרמית והונאה, מה שמלמד שלא מדובר בטענות אמת.

התובעת הפרה את הסכם הנוהל בכך שלא העבירה את המסמכים הנדרשים לפיו. בנוסף, הפרה התובעת את הסכם הסודיות, במסגרתו התחייבה שלא להעביר לכל גורם מסמכי הנהלת חשבונות, לרבות במסגרת הליכי משפט, אלא בכפוף להסכמת הצדדים.

1. התובעת היתה מחויבת על פי הסכם המימון להעביר לנתבעים כספים על פי דרישתם לקידום הפרויקט, אולם בפועל לא העבירה כספים, ואם העבירה – עשתה זאת באיחור רב. הנתבעים נאלצו להקדים ולאחר תשלומים לספקים, לקבלנים ולגורמים אחרים, תוך הפעלת שיקול דעת ניהולי בשימוש בכספים שהגיעו, אם הגיעו, מהתובעת. הוצאת כספים מחשבון הליווי טעונה שתי חתימות – האחת מטעם התובעת והשנייה מטעם הנתבעים. העברות הכספים נעשו כדין ובהתאם להסכמים, ועבור הפרויקט עצמו.
2. רו"ח אוני הודה שלא ערך כל התחשבנות בין הצדדים, שלא בחן את ההסכמים ולא התייחס לצד הכספי שלהם, וכלל לא בחן את זכאותה של הנתבעת לתשלומים מהפרויקט. זאת על אף שבהחלטת בית המשפט נקבע שהמומחה מטעם בית המשפט יערוך התחשבנות ובדיקת חשבונות הצדדים. לא ניתן לקבל את קביעתו של רו"ח אוני שלא הוכח לו שיוכם של חלק מהכספים שנמשכו, כאשר הוא מודה שלא נכנס לשאלת הנפקות הכספית העומדת לנתבעת או למי מטעמה, לרבות חברת כסל, מכוח הסכמיה עם טעלז ועם התובעת. רו"ח אוני אף לא התייחס לכך שהפרויקט נוהל בפיקוחו של מפקח מטעם התובעת וחשבונות הפרויקט נבדקו בזמן אמת.

בסיכומים מטעמם, טענו הנתבעים כי קיימים סכומים שלטענתם מגיעים להם ולכן נמשכו כדין מקופת הפרויקט:

ביום 28.10.2007 נחתם הסכם בין הנתבעת לבין טעלז, במסגרתו נקבע שהנתבעת זכאית לתמורה עבור ניהול הפרויקט החל מחודש נובמבר 2003. נקבע כי עבור שירותי הניהול, זכאית הנתבעת מאת הישיבה לשכר בשיעור 15% מהיקף ההוצאות בפרויקט. עו"ד רייסקין אישר בחקירתו כי היקף ההוצאות בפרויקט עד למועד חקירתו עמד על כ-130 מיליון ₪, ולכן התמורה המגיעה לנתבעת עמדה על כ-19.5 מיליון ₪. עו"ד רייסקין אישר כי למיטב ידיעתו, טעלז לא שילמה דבר על חשבון התמורה לנתבעת.

נספח ט' להסכם המימון קובע כי לנתבעים מגיע תשלום תקורות. עו"ד רייסקין ומר לזוביק אישרו זאת בעדויותיהם.

הנתבעים טענו לכל אורך הדרך שהתובעת מעכבת תשלומים לספקים וגורמת נזקים בהתנהלותה השוטפת. לאור זאת, הנתבעים נאלצו לשלם מתוך חשבון ההוצאות ומתוך חשבון של החברות כסל וקובנטרי, הנשלטות על-ידי הנתבע, תשלומים שוטפים עבור הפרויקט ואך ורק עבורו למספר גורמים מוגדרים וידועים – תשלום לטעלז לאור דרישתה, תשלום לקבלנים ולספקים כדי למנוע עיכובים ונזקים בפרויקט, תשלום תקורות, ותשלום לחברת כסל לעניין ייעוץ וזאת על-פי הגדרות הסכם המימון.

יובהר כבר עתה כי הנתבעים לא שלחו הודעת קיזוז לתובעת ולא העלו טענת קיזוז המפרטת את החובות ההדדיים של הצדדים על פי הנטען ואת דרישותיהם הכספיות אל מול טענות התובעת להוצאת כספים שלא כדין. הנתבעים אף לא הגישו כתב תביעה שכנגד. עם זאת, וכמפורט להלן, הנתבעים הגישו בחודש פברואר 2014 כתב תביעה כנגד התובעת כאן ושני בעלי תפקידים בה, שהסעד הכספי הנתבע שם הוא בעיקרו בגין טענות זהות לטענות שהעלו הנתבעים כאן.

1. לטענת הנתבעים, אין ממש בטענות התובעת להרחבת חזית מטעם הנתבעים. התובעת מתייחסת לכתב ההגנה המקורי, אולם משבחרה לתקן את כתב התביעה, יש להתייחס לכתב ההגנה המתוקן שהגישו הנתבעים.
2. העד היחיד מטעם התובעת היה סמנכ"ל הכספים שלה, מר איל קורן. התובעת נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים נוספים, דוגמת המנכ"ל הקודם, מר לזוביק, וסמנכ"ל הכספים הקודם, מר ירון בק, שהיו מעורבים במשא ומתן לחתימת הסכם המימון. מר קורן הודה שלא נכח במעמד חתימת הסכם המימון ושאינו מכיר את האירועים נשוא התביעה מידיעה אישית. מרבית עדותו היא עדות מפי השמועה.
3. רו"ח שטיינברגר מסר תצהיר מטעם הנתבעים ונחקר עליו. הדיון באשר לאילו מרכיבים מתוך תצהירו מהווים עדות ואילו מהווים חוות דעת מוצה במהלך הדיון בפני בית המשפט והעניין ירד מסדר היום. עדותו של רו"ח שטיינברגר לא ניתנה כמומחה, אלא כרו"ח של הנתבעת ושל טעלז, לעניין בסיס הנתונים המופיע בתצהירו של מר קורן ולעניין בסיס הנתונים עליו הסתמך רו"ח אוני. בתוך כך, מנה בתצהירו רשימת ליקויים לעניין בסיס הנתונים עליו הסתמך רו"ח אוני, אתה לא התמודדה התובעת. רו"ח שטיינברגר אישר שכל הוצאות הנתבעת היו בגין ועבור הפרויקט.
4. לא הוכחה כל עילה אישית כנגד מר פרקו. התובעת למעשה מבקשת לבצע הרמת מסך במסגרת הפרוצדורלית הלא מתאימה. גם תביעה בגין אחריות אישית אינה מתאימה בהסתמך על המסכת הראייתית הלוקה בחסר.
5. תוך כדי ניהול הליך זה, בחודש פברואר 2014, הגישו הנתבעים תביעה כנגד התובעת כאן ושני בעלי תפקידים בה – ת"א 5602-02-14. עילות התביעה זהות בעיקרן לטענות ההגנה של הנתבעים בהליך זה, ועניינן תביעה כספית בגין תשלומי תקורה, שכר התובעים ושכר ייעוץ של חברת כסל. בנוסף מתבקש סעד כספי בגין הפרת ההסכמים שנחתמו בשנת 2009 וצו עשה להשלמת שלבי ג' ו-ד' של הפרויקט. ביום 28.5.2014 ניתנה החלטת כב' השופט קינר המעכבת את בירור התובענה הנוספת עד להכרעה בתביעה שלפניי.

דיון והכרעה

1. בפתח הדברים אציין כי בתחילת הליך זה, טענו הנתבעים שיוכיחו כיצד כלל הכספים שהוצאו מחשבון ההוצאות שימשו לצרכי הפרויקט. הנתבעים הסכימו למינוי מומחה מטעם בית המשפט ולמתווה הבדיקה שקבע, לפיו התובעת הציגה את פירוט הסכומים שהזרימה לחשבון ואת הדרישות הכספיות לפיהן הוזרמו הכספים, ואילו על הנתבעים רבץ הנטל להראות את רשימת השימושים לטובת הפרויקט ואת מקורם. לנתבעים ניתנו הזדמנויות רבות מאוד, לפנים משורת הדין, להראות כיצד הסכומים שהוצאו מחשבון ההוצאות שימשו לטובת הפרויקט, אולם כשלו בכך. הנתבעים העבירו למומחה במספר הזדמנויות מסמכים שטענו שיהיה בהם כדי להוכיח כיצד הכספים שהוצאו שימשו לפרויקט, הם העבירו למומחה שאלות הבהרה ואף חקרו אותו על חוות דעתו. לאחר מכן טענו שלא הבינו עד אז איזה מסמכים נדרשים מהם וניתנו להם הזדמנויות נוספות להעברת המסמכים. גם בשלב זה לא הצליחו להוכיח ולו אף בראשית ראיה כיצד הוצאת הכספים הייתה קשורה לפרויקט, למעט סכומים זניחים יחסית שהוכרו על-ידי התובעת לפנים משורת הדין.
2. חוות דעתו של רו"ח אוני מקובלת עלי במלואה משהיא מבוססת כראוי על המסמכים שהוצגו לפני המומחה, נאמנה לבדיקות שהיה על המומחה לבצע ומנומקת כנדרש. שאלות ההבהרה והחקירה הנגדית שערכו לו הנתבעים לא ערערו את חוות הדעת במאומה והיא נותרה איתנה. הנתבעים טוענים עתה שרו"ח אוני כלל לא בחן את זכאותה של הנתבעת לתשלומים מהפרויקט וכי הוא פעל בניגוד להחלטת בית המשפט לפיה עליו לערוך התחשבנות. אין לקבל טענות אלה. רו"ח אוני בחן באופן מעמיק את כניסות ויציאות הכספים לחשבון הפרויקט ומסקנותיו נשענות על אדנים מוצקים. הנתבעים הם אלה ששינו את עורם ולאחר שנוכחו שלא יוכלו להראות כיצד הכספים הוצאו לצרכי הפרויקט, טענו שהכספים מגיעים להם מכוח הסכמים שונים, על אף שלא לשם כך נדרשו הכספים מהתובעת. הנתבעים מנסים לפרש עתה שהכוונה הייתה שהמומחה יערוך התחשבנות כוללת בין הצדדים כאמור בהסכם המימון, אולם התחשבנות כזו אינה עומדת בבסיס הליך זה ואינה נחוצה לצורך הכרעה בו, כפי שיפורט בהמשך. אף טענות הנתבעים בסיכומים מטעמם כי הפעילו שיקול דעת ניהולי בשימוש בכספים שהגיעו מהתובעת כיוון שהתובעת לא העבירה במועד את הכספים שנדרש, נדחות. הנתבעים כשלו מלהראות כיצד הכספים שהוצאו מהחשבון הועברו כתשלומים לספקים ולקבלנים עבור פרויקט טעלזסטון, שהרי בכך בדיוק עסקה חוות דעת המומחה ולמטרה זו מונה המומחה.
3. על אף חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בה נקבע שהנתבעים לא הראו שהוצאת הכספים מהחשבון הייתה לצרכי הפרויקט, הדרך הייתה פתוחה בפני הנתבעים להוכיח שגורמים אחרים קיבלו מהם כספים לצרכי הפרויקט באופן זה. לצורך כך, ביקשו הנתבעים להביא לעדות את הרב אברהם רוזנטל ואת מר מאיר שרגאי, אולם עדויותיהם של אלה לא תמכו בטענות הנתבעים.

הרב רוזנטל, ראש מועצת קריית יערים, לא נדרש כלל על-ידי הנתבעים להציג את מסמכי הנהלת החשבונות שיראו כיצד הועברו אליו תשלומים. מפאת חלוף הזמן, לא זכר הרב רוזנטל במהלך עדותו מטבע הדברים פרטים על העברת התשלומים למועצה המקומית. הוא זכר באופן כללי שקיבל כספים הן מהתובעת והן מהנתבעת, אך לא נשאל וממילא לא ענה על העברות כספים ספציפיות, ואף לא זכר באיזו תקופה מדובר. הרב רוזנטל העיד כי קיימת מערכת הנהלת חשבונות מסודרת במועצה המקומית, אולם הנתבעים מעולם לא ביקשו ממנו דו"ח, וזאת על אף שדו"ח מסוג זה היה עונה בדיוק על דרישות רו"ח אוני להראות שכספים שהוצאו מהחשבון הוצאו למטרות הפרויקט, "לסגור מעגל" בלשונו.

כך העיד הרב רוזנטל:

"ת. ... להגיד לך היום בדיוק זה צריך לבקש מהגזברות שיוציאו את כל הדוחות האלה.

ש. אז אני מבין בקצרה שמערכת הנהלת החשבונות שלכם בכל מה שקור לפרויקט היא מאוד מסודרת. אם אני רוצה לדעת מה מערכת החובות והזכויות מבחינה כספית בקשר לתשלומים שהגיעו לכם למועצה אני אוכל לקבל את זה בקלות, נכון?

ת. בהחלט.

ש. אתה זוכר שקיבלתם דרישה מפרי מגדים או ממי מטעם פרי מגדים לקבל דו"ח כזה?

ת. לא." (עמוד 144 שורות 4-15 לפרוטוקול)

מסקנתי היא שאין בעדות הרב רוזנטל לסייע לנתבעים לבסס את טענתם כי הסכומים שהוצאו מחשבון ההוצאות הוצאו למטרות הפרויקט. אציין בנוסף כי לא הייתה מניעה שהנתבעים יציגו דו"חות כספיים של המועצה המקומית בפני המומחה ובפני בית המשפט. אי הצגת הדו"חות על-ידי הנתבעים פועלת לרעתם ומעלה את התמיהה שמא לו היו הדו"חות מוגשים כראיה הם היו בגדר מסמכים מזיקים מבחינת ההגנה ולא מסמכים מועילים.

מר שרגאי, קבלן שביצע עבודות בפרויקט, העיד שקיבל את התשלומים ישירות מהתובעת (עמודים 286-287 לפרוטוקול) ושכלל אינו מכיר את חברת קובנטרי ייזום והשקעות בע"מ, שהנתבעים טענו שהעמידה לרשות חברת שרגאי ובניו מימון ביניים בסך 300 אלף ₪ (עמוד 276 לפרוטוקול). משכך, גם עדות מר שרגאי אינה מסייעת לנתבעים לבסס את טענתם שהכספים שהוצאו שימשו לצרכי הפרויקט. הנתבעים לא הביאו עדויות נוספות של ספקים או קבלנים בפרויקט טעלזסטון להוכחת טענותיהם.

1. רו"ח אוני פעל בהתאם להנחיות בית המשפט וערך חוות דעת מקצועית שסייעה רבות להכרעה בהליך זה. משנמצא שממצאי חוות דעתו של רו"ח אוני מתקבלים, המסקנה העולה מכך היא שסך 7,853,752 ₪ הוצא מחשבון ההוצאות של הפרויקט אך לא הוכח כי שימש לפרויקט, וזאת בהתאם לחוות הדעת המעודכנת של רו"ח אוני. סכום זה ברובו הועבר לחברות הקשורות לנתבע, חלקו הועבר לצדדים שלישיים, ויתרתו מעל חצי מיליון ₪ הומרה למזומן ב"ציינג'" (מנינט).
2. טענות הנתבעים שקיימים סכומים המגיעים להם בגין דמי ניהול, דמי ייעוץ, תקורות ותשלום לטעלז, ועל כן הכספים הוצאו כדין מקופת הפרויקט, נדחות כולן. אפרט:
3. באשר לתשלומים לטעלז, הרי שעל מנת לקבוע שהנתבעים זכאים לסכומים אלה מכוח הסכם המימון יש צורך לערוך בדיקה כלכלית. בדיקה כזו לא נערכה וממילא לא קמה לטעלז זכות לקבלת התשלומים.

סעיף 6.6 להסכם המימון קובע:

"כל התמורות מכל סוג שיתקבלו מהמכירות בפרוייקט ואשר יופקדו כאמור אך ורק בחשבון הליווי יתחלקו לפי דרגות הקדימות כדלהלן:

6.6.1. עד למכירת 66% מן היחידות בשלב הראשון יתנהגו הצדדים בהתאם להוראות סעיף 6.6.4. עד למכירת 66% מן היחידות בכל שלב אחר ינהגו הצדדים בהתאם לתוצאות הבדיקה הכלכלית האחרונה שנערכה.

6.6.2 לאחר מכירת 66% מהיחידות בכל שלב בניה משלב הפרוייקט, כמפורט בהסכם זה להלן, תיערך על ידי נציגי הצדדים בדיקה כלכלית של נתוני הכנסות הפרוייקט בכללותו לעומת הוצאותיו הכוללות בהתבסס על התקציב ועל הנתונים בפועל (הכנסות והוצאות) שהצטברו עד כה בפרוייקט (להלן: "הבדיקה הכלכלית")...

...

6.6.4 באם יימצא בבדיקה כי הכנסות הפרוייקט עולים בשיעור הגבוה מ – 5% מסכום הוצאות הפרוייקט, יתחלקו התמורות לפי דרגות הקדימות כדלהלן:

א. 5% מכל תקבל יועבר לטעלזסטון.

ב. היתרה תועבר לכיסוי תשלומי המימון השוטף;

ג. היתרה, ככל ותהיה לאחר ביצוע התשלומים כאמור בס"ק א' ו – ב' לעיל, תתחלק כדלהלן:

1. עד 1/3 מהיתרה אך לא יותר מ- 5% מהתקבול ישולם לטעלזסטון. באם 1/3 מהיתרה הנ"ל יפחת מסך של 5% מהתקבול, לא יועבר לטעלזסטון יותר מ – 1/3 היתרה כאמור. יתרת ה – 1/3, ככל ותהיה כזו, תועבר לסך ה – 2/3 כמפורט בס"ק 2 להלן ותתחלק באותו אופן.
2. 2/3 מהיתרה יתחלקו כדלהלן:
3. מחצית ה – 2/3 כאמור יועברו לשם כיסוי החוב לבנק הבינלאומי . כוסה החובה לבנק הבינלאומי כאמור, תועבר מחצית זו לכיסוי מימון ההסכם המקורי.
4. המחצית השניה תועבר לכיסוי מימון ההסכם המקורי. נפרע מימון ההסכם המקורי, תועבר מחצית זו לכיסוי החוב לבנק הבינלאומי."

בדיקה של הכנסות הפרויקט אל מול ההוצאות ושל רווחיותו לא נערכה עד היום, ולכל הפחות לא הוצגה כל בדיקה במסגרת הליך זה, ולכן לא התגבשה זכותה של טעלז לקבלת הכספים. לא ניתן לטעון בעלמא שקיימת זכאות של טעלז, שכן הסכם המימון מפרט באופן מדוקדק את עריכת החישוב. הנתבעים לא טענו לגובה הסכום שלטענתם מגיע לטעלז, לא ערכו חישוב ולא פירטו כיצד הסכום שנטען שהועבר לטעלז מכוח הסכם המימון מתיישב עם הכתוב בהסכם המימון. גם מכך ניתן ללמוד שמעולם לא נערכה בדיקה של זכות טעלז. אף מר פרקו, בעדותו, לא ידע להסביר מתי נמכרו 66% מהפרויקט שאז ניתן לערוך בדיקה כלכלית וטען כי לפי הפרויקט אין חובה לערוך בדיקה כלכלית לפני התגבשות זכאות טעלז (עמודים 111-115 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.2014), אולם לשונו המפורשת של הסכם המימון קובעת כי זכאות טעלז תלויה בעריכת בדיקה כלכלית שתמצא שהכנסות הפרויקט גבוהות מהוצאותיו. יובהר, שאין במכתב מר פרקו למר ירון בק, מנהל הכספים של התובעת, מיום 20.8.2006 (מוצג נ/10) כדי לשנות ממסקנה זו. מר פרקו אמנם טען במכתבו שסוכם שבשלב ביניים יועבר שיעור של 2.5% וכן כי נערכה בדיקה כלכלית, אולם לא הוצגה כל תשובה מטעם התובעת למכתב או כל סימוכין לכך שאכן כך הוסכם וכך נעשה בכל הנוגע לבדיקה הכלכלית הנטענת.

אף הרב סורוצקין לא ידע להסביר בעדותו מכוח מה קיבלו טעלז סכומי כסף מהנתבעים ולא טען שנערכה התחשבנות בין הצדדים:

"ש. מה הסכום שקיבלתם מהחברה לפיתוח פרי מגדים או מאיזה מחברותיו של מר בנצי פרקו על חשבון אותם חמישה אחוזים.

ת. אין לי מושג.

ש. פחות או יותר?

ת. באמת לא יודע.

ש. בדקה את זה אי פעם? קיבלת כספים.

ת. אני לא יודע אם בדקתי או לא, זאת אומרת מה שקיבלנו חתום אין לי מושג עכשיו אם, לא יודע, זה עברו הרבה שנים, אין לי מושג

...

ש. עכשיו תספר לבית המשפט על הדחיפות שבה קיבלתם כספים מפרי מגדים. כל כמה זמן זה היה? כל רבעון, כל שנה, כל חצי שנה, כל חודש?

ת. אני לא חושב שזה היה לפי תאריכים אלא לפי צורך,

ש. לפי צורך של מי?

ת. של העמותה.

ש. של העמותה. ועכשיו תתאר לי את הפרוצדורה, נגיד שהיית צריך, מה היה קורה מאותו שלב?

ת. פניתי לבנצי ואמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר מסוים, או שהיה נותן או לא, אם היה לו אפשרות היה נותן, אבל לא היה משהו ככה לפי תאריך," (עמוד 152 שורה 11- עמוד 154 שורה 2 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ש. תקן אותי אם אני טועה, בסעיף 664 כתוב שהזכאות שלכם לקבלת הכספים האלו תהיה כפי שכתוב, באם יימצא בבדיקה כי הכנסות הפרויקט עולים בשיעור הגבוה מחמישה אחוז מסכום הוצאות הפרויקט, נכון?

ת. כן.

ש. אותו דבר גם ביחס לסעיף 63 נכון?

ת. כן.

ש. מר סורוצקין, התבצעה בדיקה כזאת?

ת. אני לא יכול להגיד לך, אני ביקשתי את החמישה אחוז..." (עמוד 182 שורות 2-10)

עדותו של הרב סורוצקין מלמדת שלא היה כל קשר בין העברות הכספים בין הנתבעים לטעלז לבין הוראות הסכם המימון, אלא שהן היו קשורות לצרכי טעלז וליכולות הנתבעים. לא מדובר בחובה של הנתבעים להעברת הכספים, אלא שהדבר תלוי ביכולותיהם וברצונם. העברות הכספים לא נעשו בפרקי זמן מסוימים או בסכומים מסוימים שיש בהם להעיד על זכות שכנגדה חובה להעברת הסכומים. על כן, לא בוסס קשר בין העברות הכספים לבין פרויקט טעלזסטון והוראות הסכם המימון, וממילא לא הוכח על-ידי הנתבעים שהעברות הכספים לטעלז נעשו לצרכי הפרויקט.

1. באשר לתשלומים שנטען שמגיעים לחברת כסל בעבור ייעוץ, הרי שהתובעת הוכיחה שתשלומים אלה שולמו. בגין התקופה שעד לסוף שנת 2004 שולם הסכום ישירות מחשבונה של התובעת (מוצג ת/19 – חשבוניות והעתקי המחאות מהתובעת לכסל משנת 2004). בגין התקופה שלאחר מכן, הסכומים נמשכו ישירות מחשבון הפרויקט והם חלק מהסכומים שנמשכו מקופת הפרויקט עבור מטרה לגיטימית ואינם חלק מהסכומים הנתבעים בהליך זה (מוצג ת/18 – גליון אקסל שהתובעת העבירה לרו"ח אוני, ובו ניתן לראות שהסכומים שהעבירה התובעת לכסל בשנים 2004-2008 הם חלק מההוצאות המזוהות עם הפרויקט ואינם חלק מההוצאות הבלתי מזוהות שלגביהן נדרשה חוות דעת המומחה ושהן מושא תובענה זו). טענות הנתבעים באשר לזכאות כספית בגין שכר ייעוץ של חברת כסל נדחות.
2. באשר לתשלומים שנטען שמגיעים לנתבעים בגין תשלום דמי תקורות, הרי שהתובעת הראתה ששילמה את מלוא הסכום בגין תקורות. תשלומים בגין תקורות הם חלק מהסכומים שנמשכו מקופת הפרויקט עבור מטרה לגיטימית ואינם חלק מהסכומים הנתבעים בהליך זה (מוצג ת/18 – גליון אקסל שהתובעת העבירה לרו"ח אוני, ובו ניתן לראות סך 600,000 ₪ לשנה בשנים 2004-2008 שהתובעת העבירה בגין תקורות כחלק מההוצאות המזוהות עם הפרויקט ולא חלק מההוצאות הבלתי מזוהות שלגביהן נדרשה חוות דעת המומחה ושהן מושא תובענה זו). למען הסר ספק, יובהר כי לא ניתן לקבל טענה לפיה הנתבעים או מי מהם היו זכאים למשוך כספים מחשבון הפרויקט בשנים 2005-2008 בגין הסכם הנוגע לתשלום תקורות שנחתם רק בשנת 2009. על כן, טענות הנתבעים ביחס לזכותם לגבות תשלומי תקורה נדחות גם הן.
3. באשר לטענת הנתבעים שמגיעים להם דמי ניהול בשיעור 15% מעלויות הפרויקט, הרי שאף לטענת הנתבעים הזכות היא מכוח ההסכם בינם לבין טעלז והחובה לביצוע התשלומים היא של טעלז בלבד (נספח 21 לתצהיר פרקו). סעיף 4 להסכם זה קובע שטעלז ישלמו לנתבעת שכר ניהול. יובהר כי לא רק שהתובעת אינה צד להסכם זה, ההסכם אף אינו מתיימר להטיל עליה חבות כלשהי. אף לא ניתן למצוא בסיכומי הנתבעים טענה מפורשת ברוח זו. משכך, גם טענות הנתבעים באשר לזכותם בנוגע לדמי הניהול נדחות.
4. טענות הנתבעים שהסכומים שהוצאו מחשבון ההוצאות שימשו לצרכים אלה נסתרות אף מהתנהגות הנתבעים עצמם בזמן אמת. ככלל, לפי שיטת העבודה שהייתה נהוגה בין הצדדים, הנתבעים העבירו דרישות תשלום בכתב לתובעת ובהתאם לדרישות אלה התובעת העבירה תשלומים לחשבון ההוצאות. אולם טענות הנתבעים באשר לתשלומים לטעלז, לכסל, בגין תקורות ובגין דמי ניהול, נטענו כולן בדיעבד ואין להן זכר בזמן אמת. התנהלות זו של הנתבעים מלמדת אף היא שמדובר בטענות שנטענו אך בדיעבד ולצרכי הליך זה בלבד. אמנם הנתבע טען בעדותו שלא תמיד הועברו דרישות בכתב, אך גם על פי טענתו ועדותו לעתים היו דרישות בכתב. הנתבעים לא הגישו כראיה מטעמם ולו אף דרישה אחת הנוגעת לטענותיהם להוצאת הכספים הבלתי מוסברים מחשבון ההוצאות של הפרויקט:

"ש. מר פרקו, האם נכון שכל סכום שאתה רצית שיעבור מחשבון ההוצאות, או כל הזרמה, שאתה ביקשת ששיכון ובינוי תעשה לתוך חשבון ההוצאות, אתה שלחת לה דרישה כתובה שנחתמה אחרי זה לבנק?

ת. לא תמיד.

ש. לא תמיד. ברוב המקרים?

ת. אתה מדבר איתי על התנהלות לאורך, לפחות לתקופה שאתה מדבר על תקופת התביעה עד סוף 2008, התנהלות שהתחילה מאוד אינטנסיבית של 5 שנים עם התעסקות עם קבלנים, עם התעסקות עם יועצים, עם דיירים, ועם מיליון בעיות שהיו שם, אתה רוצה שאני אגדיר לך באחוזים? לא יודע. נשלחו מכתבים, היו ישיבות כל הזמן בשיכון עובדים, חלקן בוצעו לא על סמך דרישות ומכתבים, חלקן בוצעו כן על סמך דרישות ומכתבים. לא תמיד ההעברות היו בסופו של דבר לפי הדרישות, הן היו חלקיות, היו אחרות, בלי להיכנס כרגע מי צודק ולא צודק, זה לא רלוונטי, ככה זה התנהל." (עמוד 130 שורות 18-33 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.2014)

משמעות קבלת עמדת הנתבעים היא שהתובעים העבירו תשלומים למטרות מסוימות לצורכי הפרויקט כפי שאלה הוצגו על ידי הנתבעים, אולם לנתבעים הייתה רשות לעשות כל שימוש שהוא בתשלומים אלה. לא ניתן לקבל טענה זו מפאת חוסר ההיגיון שבה ומשלא הוכחה, להיפך.

1. טענת הנתבעים בנושא זה היא למעשה טענת קיזוז. הנתבעים טוענים שהסכום הנתבע בתביעה אמנם הוצא על-ידם מחשבון הפרויקט ולא שימש כתשלום לספקים ולקבלנים של הפרויקט, אולם כיוון שהתובעת חבה לנתבעים חובות מכוח עילות שונות, סכום התביעה הוא ממילא סכום שאותו חבה התובעת לנתבעים ולפיכך חובותיהם ההדדיים של הצדדים הם בני קיזוז. הנתבעים לא שלחו לתובעת הודעת קיזוז ואף טענותיהם בעניין זה שנטענו בגדרי הליך זה לא פורטו כנדרש, לא בכתב ההגנה ואף לא בשלבים מאוחרים יותר של ההליך ואף לא הוכחו.
2. טענתם המרכזית של הנתבעים היא כי טרם התגבשה עילת תביעה כיוון שטרם נערכה התחשבנות בהתאם לקבוע בהסכם המימון ולא ידוע אם קיימת יתרת חוב כלפי התובעת. הטענה נדחית. עילת התביעה ברורה ואין לה כל קשר להתחשבנות בין הצדדים ביחס לרווחי הפרויקט. עניינה פשוט: התובעת העבירה סכומים לחשבון ההוצאות של הפרויקט במטרה שישמשו לפרויקט, אולם הנתבעים עשו בכספים אלה שימושים אחרים, שלא כדין, ועל כן עליהם להשיב את הסכום שניטל על ידם. אין כל צורך לערוך התחשבנות כוללת בין הצדדים כדי לקבוע שעל הנתבעים להשיב כספים שנטלו מהתובעת שלא כדין. ההתחשבנות בהתאם להסכם המימון עוסקת בהוצאות והכנסות הקשורות לפרויקט ולרווחיו, אולם בענייננו נמצא שקיימות הוצאות בסכומים ניכרים שאינן קשורות כלל לפרויקט, ומשכך הנתבעים לא היו רשאים להוציאן מחשבון ההוצאות של הפרויקט. הוצאות אלה אינן חלק מכל התחשבנות עתידית בין הצדדים. אין לדעת מתי תיערך ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים, אולם התובעת זכאית כבר עתה להשבת הסכומים שניטלו ממנה שלא כדין, שכן הם כלל אינם חלק מההתחשבנות. השאלות האם הגיעה העת לעריכת התחשבנות והאם מי מהצדדים אחראי לאי עריכת התחשבנות לא עמדו להכרעה בהליך זה, וממילא גם לא הוכרעו.
3. הנתבעים טענו בנוסף שההסכמים שנחתמו בינם לבין התובעת בשנת 2009 מסדירים את מנגנון ההתחשבנות בין הצדדים ומהווים הודאה מטעם התובעת לכך שטרם התגבש חוב. אף טענה זו אין בידי לקבל. כמפורט לעיל, עניינו של כתב ההסכמות הוא אך ורק בתשלומים בגין פיצויים והוצאות לדיירי הפרויקט. הסכום המופיע בו נוגע לתשלומים אלה בלבד, והוא אינו עוסק כלל בסוגיית הוצאת הכספים על-ידי הנתבעים מחשבון הפרויקט. בניגוד לטענת הנתבעים, כתב ההסכמות אינו מסדיר את כלל המחלוקות בין הצדדים, אלא עוסק בסוגיה אחת בלבד, שאינה מענייני תובענה זו.

באשר לנוהל העבודה, הנוהל אמנם קובע שתיערך התחשבנות בין הצדדים בקשר לסכומים לגביהם נטען שנמשכו בניגוד להסכם המימון, אולם הנתבעים לא הוכיחו שפעלו לפי נוהל העבודה ושהיו נכונים לערוך התחשבנות. בדיקות המומחה ומסקנתו מצביעה לכאורה על כי תוצאת ההתחשבנות לו אף הייתה נעשית מחוץ לכותלי בית המשפט לא הייתה שונה. מהתנהלות הנתבעים במסגרת ההליך שלפני בעניין המצאת המסמכים למומחה ניתן להסיק שביחס לחלק הארי של ההוצאות לא היו ברשות הנתבעים מסמכים התומכים בטענתם שההוצאות הוצאו לטובת הפרויקט. הצדדים הטילו זה על זה את האחריות לאי עריכת התחשבנות, אולם אין חולק שהתחשבנות לא נערכה כלל. איני סבורה שבנסיבות אלה ראוי היה לנעול את דלתות בית המשפט בפני התובעת ולמנוע ממנה לברר את תביעתה להשבת הסכומים שהוצאו על ידי הנתבעים מחשבון ההוצאות של הפרויקט שלא כדין ולא לצורכי הפרויקט. לאור המסקנות אליהן הגעתי לא מצאתי לנכון במסגרת הליך זה לקבוע על מי רובצת האחריות לאי קיום ההתחשבנות הקבועה בנוהל העבודה .

כך העיד בשאלת ההתחשבנות עו"ד רייסקין:

"ש. במייל הזה מינואר כותב לך אייך קורן שנושא ההתחשבנות שהוזכר בנוהל העבודה לא מקבל תשומת לב מכיוונה של פרי מגדים שלמרות שהועברו אליכם כל הניירות והאסמכתאות, עדיין לא התקבלה תשובה למרות שחלפו למעלה משלושה חודשים, ומסרו לכם שזה לא מקובל על שיכון ובינוי העניין הזה וביקשו תשובות. גם את המייל הזה העברת לגורמים הרלוונטיים?

ת. אני מניח שכן.

ש. אתה זוכר אם ענו לך אותם גורמים רלוונטיים?

ת. אני קיבלתי משני הצדדים מיילים עם תלונות שהצד השני לא מקיים את מה שהוא התחייב לקיים. גם שיכון עובדים טענו לגבי פרי מגדים שהם לא מקבלים חומר וגם פרי מגדים טענה כלפי שיכון עובדים שהם לא מקבלים חומר. אני פשוט צינור. לי אין את החומר. אין ולא היה.

ש. אתה זוכר אם אי פעם פרי מגדים או הישיבה העבירה התייחסות חשבונאית, כלכלית, מספרית ומסודרת ביחס לדוחות שהיא קיבלה משיכון ובינוי?

ת. לא זכור לי.

ש. לא זכור לך אם הועבר או לא זכור לך שהיא הועברה? ז"א אתה זוכר שלא הועבר.

ת. לא הועבר, לא זכור לי שהועבר. אני לא ראיתי מסמך התחשבנות מנטעם הישיבה.

ש. ומפרי מגדים ראית?

ת. גם לא. ראיתי הרבה שאלות, תשובות לא ראיתי משני הצדדים. ואני גם לא יכול להבין אותם." (עמוד 331 שורה 14- עמוד 332 שורה 11 לפרוטוקול)

באשר לטענות הנוגעות להסכם הסודיות, הרי שהנתבעים טענו אך בעלמא שהתובעת הציגה בכתב התביעה מסמכים שקיבלה מהנתבעים במסגרת הליך ההתחשבנות, אך זאת מבלי להסביר באילו מסמכים מדובר ומבלי להציג כל ראיה לכך. כאשר נשאל על כך מר פרקו במהלך חקירתו הנגדית, לא ידע להסביר אילו מנספחי כתב התביעה הועברו במסגרת הליך ההתחשבנות ולכן לפי הנטען על ידו הם סודיים. מר פרקו נשאל לגבי כל נספח ונספח אם הועבר במסגרת ההתחשבנות, ולגבי כל אחד מהם השיב שהמסמך לא הועבר לתובעת על-ידי הנתבעים במסגרת הליך זה (עמודים 65-71 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.2014).

1. אף טענת הנתבעים כי טעלז הם החייבים העיקריים כלפי התובעת נדחית. כאמור לעיל, עניינה של תובענה זו אינה בזכות לקבלת תשלומים לפי הסכם המימון, אלא הוצאת כספים מחשבון הפרויקט על-ידי הנתבעים שלא כדין. הנתבעים הם שהוציאו את הכספים שלא כדין מהחשבון ולא טעלז, ולפיכך הם חבים כלפי התובעת. משכך, אין כלל מקום לדון בטענות הנתבעים כי טעלז הם החייבים העיקריים לפי הסכם המימון, שהנתבעת צורפה אליו רק כערבה נוספת, אך ייאמר למעלה מן הצורך כי נראה שטענות הנתבעים אינן מתיישבות עם הכתוב בהסכם המימון ועם מערכת היחסים בין הצדדים לפרויקט. עוד יובהר, כי ככל שהנתבעים סברו שטעלז הם החייבים אל מול התובעת, בין מכוח הסכם המימון ובין מכוח נוהל העבודה, הדרך להגשת בקשה לצרף את טעלז כנתבעים נוספים או להגיש הודעת צד ג' כנגדם הייתה פתוחה בפניהם. זאת לא עשו.
2. ביתר טענות הנתבעים לא מצאתי ממש. אחזור ואדגיש שהסוגיה העומדת בבסיס הליך זה מצומצמת ועניינה אך ורק הוצאת הסכום הנתבע על-ידי הנתבעים מחשבון ההוצאות של הפרויקט. כלל מערכת היחסים בין הצדדים אינה מעניינו של הליך זה. משכך אין כל נפקות לטענות הנתבעים כי התובעת מנסה לסכל את הפרויקט או להפעיל לחץ פסול על הנתבעים ולהשתלט על זכויותיהם. אף אם הנתבעים היו מוכיחים טענות אלה, לא היה בהן כדי להצדיק את הוצאת הכספים מקופת הפרויקט שלא כדין. למעלה מן הצורך, יובהר כי הנתבעים אף לא הוכיחו טענות קשות אלה כנגד התובעת.
3. לבסוף, נותרה שאלת חבותו האישית של הנתבע, מר פרקו. התובעת טענה כי יש לייחס לנתבע אחריות אישית לחובות הנתבעת כמנהלה היחיד, ולחילופין יש לבצע הרמת מסך. הנתבעים טענו כי אין מקום לכך. מסקנתי היא שיש מקום לייחס אחריות אישית לנתבע מכוח פועלו במשיכת הכספים מחשבון ההוצאות של הפרויקט, בהיותו מנהלה היחיד של הנתבעת, המוציא והמביא בה. אפרט:
4. סעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע:

"אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס."

ניתן להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה ב"מסלול נזיקי" וב"מסלול חוזי". בעבר, "המסלול החוזי" שימש להטלת אחריות אישית רק בגין התנהלות חסרת תום לב במהלך המשא ומתן עד למועד כריתת החוזה, אולם ההלכה כיום היא שניתן, במקרים מסוימים, להטיל אחריות אישית על אורגן גם בשל הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה.

ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, פסקאות 61-64 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר (22.1.2015) (להלן: "עניין מרכז העיר אשדוד").

הטלת אחריות אישית על אורגן בשל הפרת החוזה על-ידי החברה תעשה רק במקרים חריגים של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד האורגן. כך נפסק בעניין מרכז העיר אשדוד, פסקה 65 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר:

"ויודגש כי לא בכדי מדובר במשוכה משפטית לא קלה עבור התובע. כאמור, התובע התקשר בחוזה עם החברה ולא עם בעלי מניותיה או עם נושאי המשרה בה... אך אם לא הוכחה הטענה שבשלב מסוים התחייב בעל המניות או נושא המשרה באופן אישי לקיים את התחייבויות החברה בחוזה, הרי שנותרנו עם חוזה שהחברה – ורק החברה – היא צד לו, ואם החברה הפרה את החוזה הרי שכעיקרון התובע רשאי לתובע אותה ורק אותה. על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה. ודוק, אם לא ינקוט בית המשפט במבחן מחמיר שכזה, ויישם על בעל המניות או נושא המשרה שאינו צד ישיר לחוזה את עיקרון תום הלב באופן אופן שבו הוא מיישם אותו על החברה שהינה צד ישיר לחוזה, יהיה הדבר שקול הלכה למעשה להתעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וליצירת מעין-חוזה בין התובע לבעל המניות או נושא המשרה, על אף שלא הוכחה התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה." [ההדגשות במקור- ה.ע.]

1. בענייננו, הנתבע הוא שניהל את כלל ענייני הנתבעת. הוא היה בעל זכויות החתימה היחיד בנתבעת. אף בתקופה בה ריצה עונש מאסר בפועל, המשיך לנהל את ענייני הנתבעת. כך העיד עו"ד רייסקין:

"ש. עכשיו, זכויות החתימה שנים 2003 עד 2009, אני אגיד לך יותר מזה, עד סוף פברואר 2009 בחברה לפיתוח פרי מגדים, של מי היו?

ת. של בנצי פרקו.

ש. בלעדיך, לא קשור אליך.

ת. בלעדיי.

ש. מה קרה במרץ 2009 ועד אוקטובר 2009? מבחינת זכויות החתימה ולמה.

ת. זכויות החתימה בחברה נשארו כפי שהיו, בנצי פרקו נכנס לתקופת מאסר והוא העניק לי ייפוי כוח מטעם החברה לפיתוח פרי מגדים לטפל בכל מה שקשור בפרויקט.

ש. ובזמן הזה באותם 7, 7.5 חודשים היכן היית פוגש את מר פרקו?

ת. בבית הסוהר.

ש. תדירות הפגישות?

ת. בערך פעם בשבוע.

ש. ומהות הפגישה?

ת. תמיד היה דיווח לגבי מה שקורה בפרויקט, וניהול משא ומתן שניהלנו עם שיכון עובדים איך להסדיר את העבודה אחרי שאחרי נתגלע סכסוך בין שיכון עובדים לבין בן-ציון פרקו.

ש. מי קיבל את החלטות באותה תקופת מאסר לגבי פעילות פרי מגדים, לגבי ההתנהלות של הפרויקט?

ת. תלוי באיזה עניינים. בעניינים מהותיים בנצי פרקו עדיין טיפל, ובעניים שהם פחות מהותיים לא הייתי צריך, לא נאלצתי להתייעץ איתו בכלל." (עמוד 293 שורה 19- עמוד 294 שורה 16 לפרוטוקול)

1. הנתבע ניהל את כל ענייני החברה והיה המוציא והמביא בה. על כן, פעולות הנתבעת כפי שנקבעו בהליך זה הן פעולותיו של הנתבע. הנתבע הוציא כספים מחשבון ההוצאות של הפרויקט שלא לצרכי הפרויקט. חשבון ההוצאות יועד לשמש אך ורק לצרכי הפרויקט וזאת בהתאם להסכם המימון. שימוש בכספים למטרות אחרות מהווה הפרה בוטה של המערכת החוזית בין התובעת לנתבעת, שנעשתה על-ידי הנתבע ביודעין. ויוזכר, כי חלק מהכספים שהוצאו מחשבון ההוצאות הועברו לחברות אחרות הקשורות באופן אישי לנתבע, דבר המבסס אף ביתר שאת את אחריותו האישית של הנתבע. זהו מקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה ומצדיק הטלת אחריות אישית על הנתבע. אמנם הטלת אחריות אישית על אורגן בשל הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה תעשה במקרים חריגים בלבד, אולם המקרה שלפניי נופל בגדר מקרים חריגים אלה.
2. משהגעתי למסקנה כי יש להטיל על הנתבע אחריות אישית ב"מסלול החוזי", אין עוד צורך לבחון האם ניתן להטיל עליו אחריות אישית גם מכוח "המסלול הנזיקי". על פניו, מעשי הנתבע עשויים בהחלט למלא אחר כל יסודותיה של עוולה נזיקית כגון רשלנות, הפרת חובה חקוקה ועוד, אולם התובעת לא הרחיבה טיעוניה בעניין זה ולאור מסקנתי הדיון בה מתייתר.
3. אף הדיון בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות מתייתר. בעניין זה יצוין, שלאחר תיקון 3 משנת 2005 לחוק החברות, ניתן להרים מסך רק כלפי בעל מניות בחברה. הנתבע הוא אמנם המוציא והמביא בחברה הנתבעת, אולם התובעת לא הוכיחה כי היה בעל המניות בה בתקופה הרלוונטית. התובעת צירפה את תדפיס פרטי הנתבעת כפי שמופיעים ברשם החברות, ממנו עולה כי בעת הגשת כתב התביעה בעלי מניותיה היו עו"ד רייסקין ואבנת משפטים (1990) בע"מ. עו"ד רייסקין העיד אמנם שהוא מחזיק את המניות בנאמנות וכי קיים הסכם לפיו הוא מחויב להעביר את המניות לנתבע בכפוף לקבלת הסכמת צדדים שלישיים, אולם ההסכמה לא התקבלה ולכן המניות לא הועברו לנתבע (עמוד 292 שורה 5- עמוד 293 שורה 14 לפרוטוקול). משכך, ספק אם ניתן היה לקבוע שהתובעת עומדת אף בנטל הראשוני להראות שהנתבע היה בעל מניות בחברה הנתבעת במועדים הרלוונטיים, וזאת לצורך ביצוע הרמת מסך כלפיו. כאמור, לאור הטלת האחריות האישית על הנתבע, הדיון בסוגיה מתייתר.
4. לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד 10,000,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת הכוללות אגרת משפט ותשלומים ששולמו למומחה מטעם בית המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 175,000 ₪.

ניתן היום, י"ד אדר תשע"ה, 05 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.