רקע 

1. הנאשם הורשע, כהודייתו, בעבירות של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו- 382(ב)(1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") – בשני מופעים; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק.

2. מעובדות כתב האישום המתוקן, הכולל שני אישומים, עולה כי ביום 3.4.09 בביתם, בעט הנאשם באגן המתלוננת וחבט באגרופו בכתפה. המתלוננת התקשרה למשטרה בנוכחות הנאשם ולאחר מכן הגיעה לתחנת המשטרה על מנת להגיש תלונה. בנסיבות אלו, שלח הנאשם מסרונים למתלוננת בנוסח: "תרדי מזה בבקשה...אני מתחנן אל תהרסי לי את החיים".

ביום 27.3.09, ירק הנאשם על המתלוננת מתחת לבית הוריו והרים את ידו הקפוצה כאגרוף מול פניה.

עתירות הצדדים ותמצית טיעוניהם

3. הדיון מתמקד בסוגיית החזרה המתבקשת מהרשעת הנאשם בדין.

המאשימה עתרה להותיר את הרשעת הנאשם בעינה ולהשית עליו ענישה צופה פני עתיד וצו מבחן. גם לנוכח פגיעה תעסוקתית קונקרטית, בהינתן הרשעת הנאשם, סבורה המאשימה כי האינטרס הציבורי הנעוץ בהרשעתו, גובר על נסיבותיו האישיות.

הודגשו חומרת המעשים שבוצעו בשתי הזדמנויות נפרדות, על אופי האלימות שהפעיל הנאשם, הכורך בחובו רכיבי השפלה. נטען כי יש להוקיע ולמגר את תופעת האלימות במשפחה משיקולי גמול והרתעה, כשבעניינו של הנאשם הוקעת מעשיו תמצא ביטויה על דרך הותרת הרשעתו בעינה.

4. בתימוכין באסמכתאות, עתר ב"כ הנאשם לאמץ את המלצות שירות המבחן, לחזור מהרשעת הנאשם ולהשית עליו צו מבחן.

הודגשו התרשמויות שירות המבחן, הודיית הנאשם שניתנה בהזדמנות הראשונה וחסכה שחזור הטראומה בעבור המתלוננת, עובדת גירושי בני הזוג, התיקון המהותי שהוכנס בכתב האישום, חרטת הנאשם, הפנמתו את פסול מעשיו, המצא העבירות שלא ברף עליון של חומרה לאור שלא נגרמה חבלה למתלוננת, בחירת הנאשם לשנות מדפוסי התנהגותו בעצם השתלבותו בהליך טיפולי, אמירת דברי השיבוש באופן רגשי ואינסטינקטיבי והילוך האימים על המתלוננת בהתנהגות בלבד.

עוד הודגש כי הנאשם כלל לא נעצר במסגרת הדיון בתיק זה וכי הוא נעדר עבר פלילי מכל סוג. בנוסף, הפנה הסנגור לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ולשיהוי מטעם המאשימה בן כשנה וחצי עד להגשת כתב האישום.

הסנגור הוסיף והפנה כי הנאשם משרת בצבא קבע, מסגרת בה מילא שורה של תפקידים שהניבו אסופת מכתבי המלצה ותעודות הוקרה. אלו צורפו כנספחים א'-ג' לכרך האסמכתאות שהגיש הסנגור בגדר טיעוניו.

עוד נטען כי כיום, המשך שירותו של הנאשם בצבא עומד בסימן שאלה ובמידה ותיוותר הרשעתו בעינה, יועמד הנאשם בפני וועדה להתרת חוזים וישוחרר לאלתר מהצבא. נטען כי לנוכח הצטיינותו של הנאשם וקידומו בדרגותיו, הרי שככל שהצבא אינו יכול לוותר על שירותיו, כך הוא אינטרס הציבור בכללותו.

לגישת הסנגור, הנאשם עומד במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה באשר לאי ההרשעה. עוד הפנה הסנגור לסיום מערכת היחסים הזוגית בדרך מכובדת ולמערכת היחסים התקינה השוררת בין הנאשם לבין המתלוננת מאז ועד כה במטרה לאפשר גידול בנם המשותף.

הסנגור הפנה כי המתלוננת מאפשרת לנאשם לראות את בנם מעבר לשנקבע וכי הנאשם מסייע בכל הדרוש אף מעבר לחיוביו כלפי הקטין. עוד הודגשו עמדת המתלוננת וההליך הטיפולי בו משולב הנאשם, שיימשך בחסות צו המבחן.

הסנגור הוסיף כי הנאשם נכון לרצות צו של"צ ולתרום למרכז לאלימות במשפחה בעיר מגוריו. אמנם, הסנגור הפנה לציפיות הנאשם מסיום ההליך ללא הרשעה, אך כבר אציין בהקשר זה כי לא ראיתי על מה נסמכו ציפיות אלו, שעה שהמאשימה הבהירה כבר במסגרת ההסדר הדיוני בין הצדדים כי תעמוד על הרשעתו (ר' פרו' מיום 18.7.11).

5. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה וביקש סליחה על מעשיו שאינם מאפיינים את אורחותיו. עוד הפנה כי כעת בני הזוג מצויים "במקום אחר", הם חברים טובים ומבלים יחד עם בנם. הנאשם הוסיף כי הוא אוהב את עיסוקו בצבא הקבע ומבקש להמשיך בו.

6. כעד לעונש נשמע מר יורם לרדו – מפקד מחוז מרכז של פיקוד העורף. העד הופתע עד למאוד לשמוע על המעשים בהם הורשע הנאשם, שאינם מאפיינים את התנהלותו. נטען כי המערכת הצבאית בוחנת נורמטיביות ומשימת המחוז קשורה בהכשרת אלפי חיילי מילואים, כשהנאשם אחראי על ההיבט הלוגיסטי בהקשר זה

נטען כי משמעות ההרשעה תהא הרסנית בעבור הנאשם, כיוון שבאופן "אוטומטי" אדם המורשע בדין עומד בפני וועדה להתרת חוזים ובדרך כלל העניין מסתיים בהתרת חוזה.

לגישת העד, הוא חרד לתדמית הארגון בו הוא עובד, אין המדובר בדפוס התנהגות שלילי לנאשם הקשור באישיותו וככל שהיה מתרשם אחרת, היה מעודד את שחרורו מהצבא.

דיון וגזירת דין

7. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' (א) לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

8. ערך חברתי משמעותי הוא לשמר תא משפחתי מוגן מפני אלימות פיזית ומילולית. נשים מותקפות תדיר על ידי בני זוגן על לא עוול בכפן ויש להגן על שלומן מפני אלימות המנוגדת לחוש צדק אנושי באשר הוא. הנאשם פגע בערך זה פגיעה משמעותית בהתחשב בתדירות מעשיו ובגריעת שלוות נפשה של המתלוננת.

יפים הדברים שנקבעו בהקשר זה בע"פ 6758/07 – פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07, לאמור:

" מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת...

הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי".

9. בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, הנאשם התנהל באלימות כלפי גופה של המתלוננת בשני מקרים נפרדים.

הנאשם לא הסתפק בפגיעה אחת במתלוננת, הפגיעה הראשונה בה לא היוותה מורא מתבקש מפני התנהגות אלימה חוזרת והוא הוסיף ותקף את המתלוננת במהלך משפיל של יריקה והילך אימים כלפי שלוות נפשה.

חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירות עיקרי. מידת ההשפעה של מעשיו על המתלוננת משמעותית. הנאשם יכל להבין את הפסול שבמעשיו ולהימנע מהם נוכח שליטתו במהלכיו לכל אורך הדרך ויכולתו להסתפק בתמרור האזהרה הראשון המהבהב לנגד עיניו בדמות היריקה על המתלוננת והאגרוף שקפץ למולה.

לא נודעה התגרות המתלוננת בנאשם שתצדיק התנהלות אלימה כלפיה או מצוקתו הנפשית עקב התעללות המתלוננת בו. הנאשם אינו קרוב לסייג אחריות פלילית.

מעשיו של הנאשם אינם נעדרי תכנון והחזרתיות שבהתנהלותו על פני ציר הזמן תומכת בממצא זה.

הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את מעשי העבירות, נחזות כקשורות בתחושות חשדנות וקנאה מטעמו ולא ברור כיצד ההין לעלות מדרגה כה משמעותית מנורמטיביות לשמה ולפרוט תחושות אלו לכדי אלימות כלפי גופה ושלוות נפשה של רעייתו.

10. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע הנאשם, מתחשבת בצורך במאבק בנגע האלימות שפשה במשפחה ובתפקידו של בית המשפט בהעברת מסר חד וברור באמצעות השתת עונשים חמורים, על מי שבהתנהגותם פוגעים במאבק בנגע זה.

נהרות של דיו נשפכו אודות ההחמרה הנדרשת בענישת גברים המבצעים עבירות אלימות כלפי בנות זוגם ומבין האמירות הפזורות ברחבי ההלכה הפסוקה, בחרתי לציין את אלו, כדלקמן:

"בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכת מדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן עבריינים בכוח" (ר' ע"פ 2037/92 –בן דוד נ' מ"י, תק-על 92(2), 2877).

"בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה..." (ר' ע"פ 11917/09).

"בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח..." (ר' ע"פ 1191-04 – נורדיצקי נ' מ"י (לא פורסם)).

התופעה לפיה נשים מוכות על ידי בני זוגן מצדיקה: "...השתת עונש מאסר משמעותי..." (ר' ע"פ 9468/08 פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 24.6.2009; ע"פ 6758/07 - פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07 ות"פ (חי') 5002/06 מ"י נ' אביטן - לא פורסם - ניתן ביום 27.3.2006).

במסגרת המאבק בנגע האלימות בתוככי התא המשפחתי, ראוי לשדר מסר חד משמעי לפיו:

"...ידע כל גבר אלים כי הרמת יד על זוגתו, כמוה כחתימה עצמית על גזר דין חמור, השולל את חירותו. כחומרת התקיפה, כך חומרת הענישה, כשנסיבותיו האישיות מתגמדות, לנוכח חומרת העבירה" (ר' פ' 5002/06 הנ"ל).

באשר להתנהגות המאיימת מטעם הנאשם כלפי המתלוננת, יפים לענייננו הדברים שנקבעו בע"פ 70765/08 - מ"י נ' בלישה (לא פורסם), ניתן ביום 8.12.2008, בזו הלשון:

"המציאות היומיומית במדינת ישראל מצביעה על כך, שאיומים... עוברים, לעיתים בשבריר שנייה, מאיום תיאורטי לביצוע בפועל. מספר הטרגדיות שהתרחשו בדרך זו, אינו טעון הבהרה" (ר' אף רע"פ 2038/04 לם נ' מ"י תק-על 2006(1) 66).

לנוכח עיון בגזרי דין שניתנו בעניינים דומים, בתוספת להתחשבות בערך החברתי בו פגע הנאשם, בנסיבות מעשיו ובמדיניות הענישה הנהוגה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירות שביצע הנאשם, הינו מעונש צופה פני עתיר וחינוך בדמות מאסר מותנה וצווי מבחן ושל"צ עד למאסר בפועל בן 8 חודשים, בתוספת לקנס ופיצוי בהיקפים של אלפי שקלים (ר' ת"פ 2609-07-10 מ"י נ' הרשקוביץ, לא פורסם (ניתן ביום 23.7.12); ת"פ 44005-09-11 מ"י נ' חוג'יראת, לא פורסם (ניתן ביום 4.7.12); ת"פ 33652-03-11 מ"י נ' מטר, לא פורסם (ניתן ביום 3.7.12); ת"פ 43236-06-11 מ"י נ' מיאלי, לא פורסם (ניתן ביום 23.7.12).

11. סברתי כי רכיב של אי הרשעה אינו משקף יחס הולם בין מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש שיושת עליו.

12. בעברו של הנאשם אין די לצורך הימנעות מהרשעתו. כלל הוא כי משעבר הנאשם עבירה המיוחסת לו בכתב האישום, הוא יורשע וייענש, על מנת להגשים את מטרות הענישה, תוך מתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי.

דברים ברוח זו נאמרו על ידי כב' השופט רובינשטיין בהחלטתו ברע"פ 5062/12 - שרון נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 28/6/12:

"... באשר לגזר הדין, כי אמנם עסקינן במי שלא היה לו רישום פלילי בעבר, אך אין מנוס מהשרשת התודעה, כי למעשי אלימות במשפחה כדוגמת המקרה הנוכחי מחיר שמטרתו גמול, לקח והרתעה, ובתי המשפט מצווים להילחם בהם".

13. בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו. אם כך הוא בכלל המקרים, הרי שבעבירות הקשורות באלימות במשפחה, יש צורך להתרשם ממקרה המצוי בגדר "חריג שבחריגים", על מנת שתתאפשר הימנעות מהרשעה. על בית המשפט להיווכח מהתנהגות קלת ערך מחד גיסא ובפגיעה כבדה בנאשם מאידך גיסא, על מנת שיתיר חזרה מהרשעתו בנסיבות כגון דא.

14. הימנעות מן הרשעה הופכת לקשה יותר ככל שהעבירות בהן עסקינן חמורות יותר (ר' בר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י תק-על 85 (3) 737). סברתי כי בעבירות חמורות כגון אלו בהן הודה הנאשם, יש להטביע חותם פליליות על מעשיו, לבל ישוגר מסר הפוך מן המתחייב, משמע המדובר בעבירה שהיא נסלחת.

15. בע"פ 2513/96 מ"י נ' שמש, פד"י נ (3) 682, נפסק כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק" [שם בעמ' 638].

בע"פ 2083-96 כתב נ' מ"י, פד"י נ"ב (3), 337, נקבע כך:

"מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, או הוקעת מעשי העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלו משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם...

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342).

לא שוכנעתי כי הרשעת הנאשם תגרום לפגיעה חמורה בשיקומו, גם בהתחשב בתוואי השיקום בו הוא פוסע ובפגיעה האפשרית בתעסוקתו, שלא תעלה כדי כריתת מטה לחמו.

בנוסף, חומרת מעשי הנאשם ונסיבותיו האישיות, אינם מאפשרים לוותר על ההרשעה בנסיבות המעשים, מבלי שייפגעו שיקולי ענישה הקשורים במקרה דנן לשיקולי גמול והרתעת הנאשם ועבריינים כמותו. לנוכח מכלול הנסיבות, שיקולים אלו ימצאו ביטויים בעצם הרשעתו ובמאסר מותנה שיושת עליו, רכיב ענישה שאינו אפשרי ללא הרשעתו.

שירות המבחן התרשם כי העבירות בהן הורשע הנאשם בוצעו על רקע תחושות תסכול ונחיתות, כמו גם מבוקשו להשיב לעצמו תחושות שליטה וגבריות. תחושות אלו טרם בוערו ואין לכחד הישנותן במערכת יחסים זוגית עתידית. לפיכך, יש להניף מעל צווארו של הנאשם את חרב המאסר המותנה, שתשקף חוסר כדאיות בעליל מפני שיבה לסורו. גם לנוכח ההליך הטיפולי בו שולב הנאשם, שטרם מוצה, התרשם שירות המבחן כי הסיכון הנובע ממנו "פחת" אך לא אויין. זאת כתנאי מסייע לגישתי הקובעת רכיב מאסר מותנה בענישת הנאשם.

16. גם בהתייחס ליתרת הקווים המנחים שפורטו בעניין כתב באשר להימנעות מהרשעה, לא נמצא המסד הנדרש לשם העדפת עתירת ההגנה.

17. אכן, המדובר בהסתבכות ראשונה של הנאשם, אך יש בחומרת העבירות והיקפן, על הנסיבות בהן בוצעו כדי לגבור על מקריות כלשהי שניתן היה לייחס למעשיו. אין המדובר בהתנהלות אלימה חד פעמית מטעם הנאשם. אכן, יכול וכל מעשה עבירה לכשעצמו היה מביא לתוצאה דיונית שונה, אך צירופם של דברים מעלה התנהלות אלימה תדירה מטעם הנאשם, שאני מתקשה להכתירה ככזו שהיא נסלחת.

מעמדו ותפקידו של הנאשם בביצוע העבירות היה מרכזי והוא לא נגרר לביצוען על ידי אחרים.

מידת הפגיעה של מעשי הנאשם במתלוננת ובציבור בכללותו גבוהה, בבחינת התייחסותו המזלזלת של הנאשם לזכותו היסודית של אדם לאוטונומיה על גופו ושלוות נפשו. הדברים הם מקל וחומר שעה שמדובר בזוגתו, אם בנו, היקרה לו מכל.

נוכח ההליך הטיפולי קצר המועד בו משולב הנאשם, לא התרשמתי מהעדרה של סבירות כי הוא יעבור עבירות נוספות בעת דחק כזה או אחר.

נטילת הנאשם אחריות לביצוע העבירות וחרטתו הכנה בהקשר זה, אינן גוברות על חומרת מעשיו ותדירותם. לשון דומה יש להפנות כלפי משמעות ההרשעה על דימויו העצמי של הנאשם.

באשר להשפעת ההרשעה על תחומי עיסוקו של הנאשם, שוכנעתי כי אין כל וודאות שאכן החוזה של הנאשם יותר. מר לרדו הבהיר בהגינותו כי "דרך כלל" עניינים כגון דא מסתיימים בהתרת חוזה. עוד חזון למועד בהקשר זה וברי כי וועדת התרת חוזים רלוונטית תעמיד לנגד עיניה את כל הנדרש טרם קבלת החלטה מסכמת בעניינו של הנאשם ובכלל זה, הצטיינותו היתרה ומכלול נתוניו האישיים.

בנוסף, לא שוכנעתי כי הרשעה בדין תביא לגדיעת מטה לחמו של הנאשם, שהכשרתו נעוצה בהנדסת מכונות, מסגרת כוללת בה יכול ותימצא בעבורו תעסוקה גם בהינתן הרשעתו.

18. מאלו, לא התרשמתי מפגיעה חמורה בשיקום הנאשם ככל שתיוותר הרשעתו על כנה ולא שוכנעתי מהעדר יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעתו.

אין עסקינן במקרה "חריג שבחריגים" המצדיק הימנעות מהרשעה לאור הודייה בביצוע עבירות אלימות במשפחה ומן המקובץ, הותרתי את הרשעת הנאשם בעינה.

19. בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות מן האמור בתסקירי שירות המבחן ומטיעוני הסנגור לעונש.

20. שני תסקירים הוגשו בעניינו של הנאשם שהינו יליד 1979 ונעדר עבר פלילי.

הנאשם גרוש ואב לילד שכיום הינו בן 6. אמו של הנאשם מצויה בתהליך שיקומי ממחלת הסרטן ומשפחתו נורמטיבית ומלוכדת. לנאשם בגרות מלאה והוא השלים לימודי הנדסת מכונות במסגרת עתודה.

הנאשם מתפקד בשירות קבע באופן חיובי ושירות המבחן התרשם כי הוא מחויב לעבודתו, רציני ואחראי. הנאשם תיאר לפני שירות המבחן מערכת יחסים בלתי יציבה עם המתלוננת, שהסלימה לאור גילויי חשדנות וקנאה מצדו.

הנאשם נטל אחריות על התנהגותו אותה ציין כתגובה להתנהגותה המשפילה של המתלוננת כלפיו והביע נכונות להשתלב בהליך טיפולי בתחום האלימות במשפחה.

המתלוננת תיארה את הנאשם כאדם נוקשה וחשדן, שגילה חוסר אמון כלפיה ונהג לבלוש אחריה, התנהג בשתלטנות ונטה להנמיך ולהשפיל אותה במצבי קונפליקט. במקרים קיצוניים, אף נקט באלימות פיזית. כיום, המתלוננת אינה חוששת עוד מהנאשם, אך לדעתה הוא זקוק לסיוע ממוקד בתחום האלימות.

להערכת שירות המבחן, לנאשם כוחות וכישורים תקינים והמסגרת הצבאית מעניקה לו תחושת ערך עצמי. בפער לכך, מגלה הנאשם חוסר ביטחון במסגרת יחסים בין-אישית וכן בעיות תקשורת ואמון. הוא התקשה להתמודד עם רצונות המתלוננת לפתח אורח חיים עצמאי ממנו ונקט באופן אלים על מנת להחזיר לעצמו תחושת שליטה וגבריות, על רקע תחושות תסכול ונחיתות מצטברות.

שירות המבחן העריך כי הנאשם מתקשה במצבי לחץ בוויסות עצמי, עלול להגיב באופן תוקפני ולכן זקוק לסיוע. הדיון נדחה על מנת לאפשר את העמקת האבחון בהתאם להתקדמות ההליך הטיפולי בו ישולב הנאשם.

מהתסקיר הנוסף שהוגש, עולה כי הנאשם הביע שביעות רצון מההליך הטיפולי במרכז העירוני למניעת אלימות במשפחה ולדבריו הוא חש שנתון בתהליך של שינוי ולמידה. גם המתלוננת מסרה כי היא חשה בשינוי חיובי בהתנהגות הנאשם כלפיה וביכולתו לתקשר עמה באופן מכבד ולא תוקפני. הנאשם משולב בהליך הטיפולי מאז חודש מרס ש.ז, מגיע למפגשים באופן תדיר, נוטל בהם חלק פעיל ומביע מוטיבציה גבוהה לשינוי עצמי. ההתרשמות היא כי הנאשם הגיב היטב לטיפול שנמצא מקדם בעבורו.

שירות המבחן הוסיף והתרשם כי הנאשם מחויב להליך הטיפולי ומצוי בתהליך ממשי של שינוי, כך שההערכה היא כי הסיכון הנובע ממנו פחת.

מאלו, בתוספת להתרשמות כי במידה ויורשע עלול הנאשם להיפגע מבחינה תעסוקתית, או אפילו להיות מפוטר מעבודתו בצבא, בתוספת להערכה כי הוא אינו אוחז בדפוסי אישיות אלימים או עבריינים ומורתע מההליך המשפטי - המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו ולהסתפק בהשתת צו מבחן.

21. לבד מעתירת המאשימה, סברתי כי ראוי לחרוג ממתחם הענישה ההולם את מעשי הנאשם נוכח שהוצגו נתונים, לפיהם קיים סיכוי של ממש כי הוא ישתקם ולכן ראוי לקבוע את עונשו לפי שיקולי שיקומו, כהוראת סעיף 40 ד' (א) לחוק. עם זאת, הדברים אינם מגיעים כדי הימנעות מהרשעת הנאשם, נוכח מצבור מעשיו והפגיעה הלא כבדה בהכרח שתיגרם לתעסוקתו הכוללת.

22. נסיבות הזכות לנאשם אינן מבוטלות. בכללן של אלו, עברו הנקי, תחילת השינוי שערך בחייו, הודייתו המשקפת קבלת אחריות, הפנמת פסול מעשיו, חרטה כנה והימנעות משחזור הטראומה למתלוננת. בנוסף, הנאשם נמנע מהסתבכויות נוספות ומצב היחסים הנוכחי בינו לבין המתלוננת תקין.

יש להתחשב אף בתיקון שהוכנס בכתב האישום ובעובדה כי לא נגרמו למתלוננת חבלות. כמו כן, כתב האישום הוגש בשיהוי לא מוסבר ונורמטיביות מאפיינת את מישורי חייו השונים של הנאשם, שעניינו רווי במכתבי המלצה ותעודות הוקרה. מצבה הרפואי של אם הנאשם לא נעלם אף הוא מעיניי.

23. אני בדעה כי אין בנסיבותיו האישיות של הנאשם את העוצמה הנדרשת כדי הסרת כתם ההרשעה ממעשיו.

24. באשר להמלצת שירות המבחן, שיקוליו של זה אינם חופפים בהכרח את שיקולי בית המשפט המופקד על ראייתו של "השלם" להבדיל מן "המקוטע". 

25. לא ראיתי כיצד ניתן לגזור גזרה שווה בין האסמכתאות אותן הגיש הסנגור לבין עניינו של הנאשם. כל מקרה נבחן כפי נסיבותיו ואין לנאשם זכות קנויה כי דינו ייגזר כפי עניינם של נאשמים אחרים, בנסיבות שונות של מעשים ועושים.

בעפ"ג (מרכז) 5649-09-11 אפרתי נ' מ"י, לא פורסם, (ניתן ביום 19.1.12), דובר בעבירה של העלבת עובד ציבור, שאינה בעוצמת החומרה נשוא העבירות בהן הורשע הנאשם.

בת"פ (מרכז) 35980-09-10 מ"י נ' רוסטובצב, לא פורסם, (ניתן ביום 8.9.11), דובר בנסיבות ייחודיות של נאשמת שהייתה אישה מוכה לאורך השנים ולאירוע האלימות מטעמה קדמה התגרות מצד המתלונן, כשהתנהלות הנאשמת נבעה ממצוקה נפשית.

בפ"ח (ת"א) 1040-05 מ"י נ' פלוני, לא פורסם, (ניתן ביום 19.9.06), הורשע הנאשם בדין והושתו עליו צו מבחן ומאסר על תנאי.

בע"פ (ב"ש) 2455-09-11 פלוראה נ' מ"י, לא פורסם, (ניתן ביום 7.12.11), ניתן משקל לשימור התא המשפחתי, שיקול שאינו בנמצא בעניינו של הנאשם נוכח שהוא והמתלוננת אינם מקיימים עוד מערכת יחסים זוגית.

סוף דבר

26. סקרתי בהרחבה את שיקולי החובה הנעוצים בחומרת מעשי הנאשם ואת נסיבותיו האישיות המשמשות לזכותו. נחה דעתי כי יחס הולם בין חומרת מעשי העבירות בנסיבותיהן ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש שיוטל עליו, ימצא ביטויו בהשתת העונשים, כדלקמן –

מאסר על תנאי - לתקופה של 5 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של 3 שנים מהיום יעבור עבירה נוספת כפי אלו בהן הורשע, למעט עבירה של שיבוש מהלכי משפט.

מאסר על תנאי - לתקופה של 3 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום יעבור על עבירה נוספת שיבוש מהלכי משפט.

צו מבחן – ניתן בזאת צו מבחן כלפי הנאשם למשך שנה. הנאשם ישתף פעולה עם שירות המבחן ומוזהר בזאת כי כל הפרה של צו המבחן תביא להפקעתו, לחידוש המשפט ולגזירת דינו מחדש.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

 ניתן היום, יב' אלול תשע"ב, 2 ספטמבר 2012, במעמד הצדדים.