פסק-דין חלקי

(בשאלת החבות ומתן סעדים שאינם כספיים)

א. רקע הדברים

1. התובעות 1-2 הינן בעלות סימן המסחר הנודע בארץ ובעולם TOMMY HILFIGER (להלן: "TH"). הן הגישו תביעה בגין הפרת סימן מסחר, גניבת עין, רשלנות, עשיית עושר והפרת חובה חקוקה, נגד הנתבעת המנהלת חנות בשל "אלניניו אווטלט" לממכר מוצרי ביגוד והלבשה ברחוב שנקר 11 בהרצליה (להלן: "החנות"). זאת לאחר שבחיפוש שערכה משטרת ישראל בחנות נתפסו 46 פרטי לבוש, שלטענת התובעות הינם מזויפים, הנושאים את הלוגו של TH, שצורתו דגל קטן בצבעים אדום, לבן וכחול. התביעה הינה לאסור על הנתבעת להמשיך ולשווק מוצרים הנושאים את סימן המסחר, לחייבן לתת דו"ח שיפרט את כל עסקאות היבוא של מוצרי התובעות ולשלם לתובעות פיצוי בסך 1,500,000 ₪.

הנתבעת טוענת כי הפריטים הנ"ל שנתפסו בחנות הינם סחורה מקורית אשר יובאה ארצה ביבוא מקביל, לאחר שנרכשה מהתובעות, או מגורם חוקי אחר, על ידי ספק הולנדי בשם FASHION GATE B.V. (להלן: "הספק ההולנדי").

2. התובעות 1-2 הינן חברות אמריקאיות שעל שמן נרשמו בישראל סימני המסחר של TOMMY HILFIGER: סימן על השם הנ"ל במלואו, סימן על השם TOMMY בלבד, סימן ללוגו דמוי הדגל בצבעים לבן, אדום וכחול וסימן בצורת האות T עם מלבן דמוי הדגל (סעיף 1 ונספח א' לתצהיר יואב בסן, מנהל המותג של נתבעת 4 - להלן: "סימני המסחר" וכן "בסן"). סימני מסחר אלו נרשמו לגבי "סוג 25", הלבשה הכוללת חולצות.

התובעת 3 הינה חברה הולנדית אשר מייצרת ומשווקת את פרטי הלבוש של TH באירופה, בארה"ב ובמזרח התיכון.

התובעת 4 הינה בעלת זכות השיווק וההפצה של בגדי TH בישראל, על-פי הסכם עם התובעת 3 (סעיפים 2-6 לתצהיר בסן). עניין זה שנוי במחלוקת בין הצדדים, וידון בהמשך בהרחבה.

3. הנתבעת מנהלת חנות בהרצליה (אל ניניו אווטלט), אשר מוכרת לקהל הרחב (לא לסיטונאים) עודפים של ביגוד ממותגים שונים, מקומיים ובינלאומיים, כולל מותג TH, ולטענתה כל מוצריה מקוריים (סעיפים 5-6 לתצהיר מנהל הנתבעת, מר אבישי פדלון – להלן: "פדלון"). לדברי פדלון (סעיפים 8-10 לתצהירו), רוב מוצריה של הנתבעת נרכשים ביבוא מקביל, דרך ספקים בחו"ל ובאמצעות חברה ישראלית שאף היא בניהולו ובשליטתו של פדלון – קוין קול בע"מ (להלן: "קוין קול"). למעשה, מדגישה הנתבעת, היא מתחרה בתובעת 4 בישראל, שעה שהיא משווקת כאן בגדים מקוריים של TH שנרכשו על ידה ביבוא מקביל (Parallel Import), קרי: מגורמים שרכשו סחורה מקורית של התובעות בחו"ל; על רקע זה, לדעתה, הוגשה התביעה, כדי למנוע תחרות חוקית למהדרין. הנתבעת אף רכשה בעבר מן התובעת 4 סחורה של TH (סעיפים 11-13 לתצהיר פדלון ודוגמת חשבונית של התובעת 4 לנתבעת שצורפה כנספח ה' לתצהירו). לטענת התובעת 4, היא חדלה לספק לנתבעת סחורה של TH, לאחר שהתברר לה שהוגש נגד הנתבעת כתב אישום בטענה כי מכרה סחורה מזויפת של מותג אחר (Abercrombie & Fitch) (האישום טרם נתברר: פדלון בעמ' 21).

4. ביום 30.12.09 התבצעה פשיטה של המשטרה בחנות של הנתבעת, לאחר שבסן רכש שם שבועיים קודם לכן קודם לכן פריט לבוש של TH שנבדק בהולנד ונמצא לטענת בסן כמזויף (נספח ג' לתצהיר בסן). במסגרת הפשיטה דלעיל, שהתבצעה בנוכחות בסן, נתפסו 46 פרטי לבוש של TH (חולצות) שהינם מזויפים לטענת בסן בחוות דעתו שצורפה כנספח ה' לתצהירו (לגבי התפיסה ראה סעיף 18 ונספח ד' לתצהיר בסן – להלן: "הפריטים שנתפסו"). בסן עבר אצל התובעת-3 סדרת הכשרות והשתלמויות, במהלכן למד את סודות הייצור של המותג TH, והוא זה שנתן חוות דעת מטעם התובעות בנוגע להיותם של הפריטים שנתפסו אצל הנתבעת מזויפים. בפשיטה לא נמצאו בחנות פריטים אחרים מזויפים, עובדה שהנתבעת מדגישה. יתר על כן, בסן הודה כי בעת התפיסה היו בחנות עשרות מוצרים מקוריים של TH, לצד בגדים של מותגים אחרים שהוא כמובן לא בדק (עמ' 11). אין, אפוא, טענה כי כל פרטי הלבוש של TH שמכרה הנתבעת היו מזויפים, והתביעה מצטמצמת לאותם 46 פריטים שנטען כי אינם מקוריים. התובעות גם אינן תוקפות את פעילותה של הנתבעת בתחום היבוא המקביל, כל עוד מדובר במוצרים מקוריים של TH (דברי ב"כ התובעות בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 8.11.10, ודברי בסן בעדותו בעמ' 10).

5. פרטי הלבוש אשר כי נטען כי הם מזויפים נרכשו, לטענת הנתבעת, באמצעות חברת קוין קויל (שבשליטת פדלון), מן הספק ההולנדי FASHION GATE (סעיפים 10, 15-16 לתצהיר פדלון). לתצהירו של פדלון מצורף צילום של מסמך הנחזה כחשבונית של הספק ההולנדי (נספח ד'), אלא שהחשבונית היא מיום 13.7.09 (חצי שנה לפני התפיסה) ופירוט הסחורה הרשום שם הוא: "Mixed goods Polo's Sweates"; השם TOMMY HILFIGER לא נזכר בחשבונית. פדלון טוען בתצהירו כי חשבונית זו כוללת פריטים שאינם רק של TH, כי מדובר בספק נודע של עודפי ביגוד שהנתבעת רכשה ממנו סחורה מקורית בכמויות גדולות, וכי "למיטב ידיעתו" מדובר בסחורה מקורית שהספק ההולנדי רכש מהתובעת 3 או מי מטעמה (סעיף 17 לתצהירו). פדלון גם טוען כי בביקורו אצל אותו ספק הולנדי ראה סחורות מקוריות של TH ושל מותגים אחרים, ומשאיות של TH הפורקות סחורה, וכן הוצגו לו חשבוניות רכישה מקוריות מ- TH (סעיף 17). הספק ההולנדי לא הגיש תצהיר (אפילו לא מכתב) ואיננו עד במשפט, אף שהובהר לנתבעת כי עליה להוכיח את טענותיה כי הוא זה שסיפק לה את הסחורה, וכי רכש אותה כדין מן התובעת 3 או מכל מקור חוקי אחר.

6. בכתב התביעה נטען כי 46 הפריטים שנתפסו הינם מזויפים, וכי הם נמכרו לצד פריטים מקוריים של TH, תוך שימוש בסימן המסחרי של TH על חלון הראווה, מה שמגדיל את ההטעיה של הצרכן והפגיעה בתובעות. פריטים אלו נושאים על גבי הבגד ועל התווית את הסימן המסחרי של TH, כמו גם את העיצוב הייחודי של מוצרי TH, אף שהם נתפרו באיכות ירודה וקיימים סימנים המעידים כי הם אינם מקוריים. סימן מסחרי זה הינו בעל מוניטין בארץ ובעולם. מעשי הנתבעת עולים כדי הפרת סימן מסחר רשום, גניבת עין, רשלנות, הפרת חובה חקוקה, ועשיית עושר ולא במשפט. מעשים אלו גרמו לתובעות פגיעה במוניטין ובהיקף המכירות שלהן, וסכום הנזקים הוערך בסך 1,500,000 ₪. בנוסף נדרשת הנתבעת להשיב לתובעות כל רווח בלתי חוקי שעשתה מממכר סחורה מזויפת שלהן. לשם כך עותרות התובעת למתן צו חשבונות, וזאת בנוסף לצו מניעה קבוע וצו להשמדת הסחורה המפרה. כמו כן מבוקש צו שיורה לנתבעת להסיר את השילוט בחנותה, הנושא את הסימן המסחרי של TH.

7. כתב ההגנה שהגישה הנתבעת כולל הכחשה גורפת וסתמית של כל טענה וטענה של התובעת, ובעיקר הטענה כי הפריטים שנתפסו הינם מזויפים. הנתבעת רוכשת מוצרים מקוריים וחוקיים ביבוא מקביל, וכך היה גם לגבי הפריטים שנתפסו, אשר נרכשו מן הספק ההולנדי יחד עם פריטים מקוריים אחרים שהיו בחנות בעת התפיסה. כך גם נטען כי הפריטים שנתפסו עברו בדיקת מכס, ושם גם נתפרו להם תוויות.

בדיון שהתקיים ביום 8.11.10 הוחלט כי הדיון בתובענה יתנהל בשני שלבים: בשלב הראשון, המוכרע עתה, תידון שאלת האחריות והזכות לקבלת צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות, ובשלב השני יידונו הסעדים הכספיים – פיצויים או השבת רווחים שנתקבלו עקב ההפרה.

ב. דיון והכרעה

1. העדר יריבות

8. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי בעלות הסימן המסחרי הינן התובעות 1-2, ולא הוכח כי הן נתנו הרשאה לתובעות 3-4 לתבוע בשמן, וכך גם לא הוכח כי התובעת 4 הינה משווקת מורשית בישראל של התובעות. אם קיימת הרשאה לייצוג התובעות 1-2 או להיותה של התובעת 4 משווקת בישראל – הרי שזו לא נרשמה אצל רשם סימני המסחר ועל-כן היא נעדרת תוקף. לפי סעיף 57 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "פקודת סימני המסחר"), רק בעל הסימן רשאי להגיש תביעה בגין הפרתו. בנוסף, הסמכה לייצוג משפטי דורשת לפי סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 הרשאה מפורשת, שלא הוכח כי ניתנה. מטעם זה, גם לא היה גורם מוסמך שייצג את התובעות 1-2 בהליך זה, ובסן גם לא היה מוסמך ליתן תצהיר מטעמן.

ראשית, טענות דיוניות-מקדמיות אלו, בדבר העדר יריבות, לא הועלו בכתב ההגנה, ואף לא בבקשה נפרדת בכתב או בעל-פה בקדם המשפט; לו היו מועלות בדרך התקינה, היו התובעות יכולות להתמודד עמן, ובית המשפט היה מכריע בהן ואולי גם מאפשר תיקון כתבי טענות הנובע ממחדל טכני, אם היה (וראה: ע"א 3942/98 הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' כונס הנכסים של חברת אלי צבעוני סוכנויות מזון אקספרס בע"מ, פ"ד נד(5) 132, 137 (2000). הליך משפטי איננו משחק שבו כל צד טומן "מארבים" לרעהו.

שנית, ב"כ הנתבעת מבלבל בין ייצוג משפטי לבין הזכות להגיש תביעה. התובעות כולן הודיעו בפתח כתב התביעה כי הן מיוצגות בהליך זה על ידי משרד עורכי הדין שבכותרת, ואם היתה טענה להעדר ייפוי-כוח כדין – היה להעלותה כטענה מקדמית; או אז היה מוסמך בית המשפט להורות על הצגת ייפוי-הכוח ובירור תוקפו (תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אין לשעות לטענה מסוג זה המועלית בסיכומים.

שלישית, אין כל ממש בטענת הנתבעת כי לא הוכח שהתובעת 4 הינה הזכיינית והמפיצה הבלעדית של מוצרי TH בארץ. בסן הצהיר כך בתצהירו ובעדותו (סעיף 3 ועמ' 8-9), וצירף דף ראשון ודף אחרון של הסכמי הזכיינות וההפצה שנחתמו בין התובעת 3 לבין התובעת 4 (נספח ב'). התובעות הסבירו כי צירוף חלקי זה נעשה מטעמי חיסיון וסודיות מסחרית (עמ' 8 לעדות בסן). לו היתה מוגשת בקשת מחיקה בטענה של העדר יריבות היה בית המשפט רשאי לדרוש להציג את ההסכמים במלואם, כפוף להוראות בעניין שמירת הסודיות. זאת ועוד, פדלון עצמו טען בתצהירו כי רכש סחורה של TH בישראל דרך הנתבעת 4, כעדות לדרך הפעולה הלגיטימית של הנתבעת (סעיף 11). כאשר נשאל בעדותו האם כאשר רכש סחורות מהתובעת 4 ידע שהיא הזכיין של מוצרי TH בארץ, השיב בחיוב (עמ' 18).

רביעית, הטענה כי בסן אינו מוסמך ליתן תצהיר בשם התובעות 1-2 מופרכת אף היא. בסן איננו צריך להיות מנהל בתובעות 1-2 כדי לתת תצהיר לטובתן. בסן הוא מנהל המותג של התובעות בישראל (סעיף 5 לתצהירו), והוא זה שחשף את מכירת הבגדים שזויפו לטענת התובעות, ואף נכח בפשיטה המשטרתית בה נתפסו 46 הפריטים נשוא התביעה. הוא גם נתן חוות דעת מטעם התובעות בשאלת הזיוף הנטען, כמי שעבר הכשרות בתחום זה אצל התובעת 3 (סעיף 5 לתצהירו). לכן, בסן הוא המצהיר הראוי מטעם התובעות.

9. על טענה אחת של הנתבעת מצאתי מענה חלקי בלבד בסיכומי התובעות, והיא נוגעת לעילת התביעה של התובעות 3 ו-4 ולזכותן לקבל את הסעדים המבוקשים. ככל שעסקינן בהפרת סימן מסחר, רק התובעת 1-2 זכאיות להגיש תביעה על הפרה, ולתבוע את הסעדים שמקנה להן הפקודה במקרה של הפרה (התובעות אינן חולקות על כך בסיכומיהן). סעיף 57 לפקודת סימני המסחר קובע במפורש כי הזכות להגיש תביעה בגין הפרת סימן מסחר נתונה אך ורק לבעל הסימן הרשום או המוכר היטב, הואיל וזכות השימוש הבלעדי בסימן נתונה רק לו, בהתאם לאמור בסעיף 46(א) לפקודה. סעיף 50 מאפשר אמנם לבעל סימן מסחר להעניק זכות שימוש בסימן לאדם אחר, הנקרא "בעל רשות", ואף לרשום זכות חוזית זו בפנקס - על מנת שיהיה לה תוקף כלפי כולי עלמא, ולא רק במישור היחסים החוזיים שבין בעל הסימן לבעל הרשות. אך גם אם נרשמה הזכות, אין לבעל רשות עילת תביעה בגין הפרת הסימן (ראה: ע"א 364/74 דוידוביץ נ' מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ, פ"ד כט(1) 703, 707; ע"א 650/80 אמפיסל בע"מ נ' נעימי, פ"ד לז(3) 780, 782; ע. פרידמן, סימני מסחר – דין, פסיקה ומשפט משווה, מהדורה שלישית התש"ע-2010, בעמ' 824)). אין לבלבל סוגיה זו עם הסוגיה האחרת, הנוגעת לאפשרות של בעל הסימן להסמיך את בעל הרשות להגיש תביעה בשמו של בעל הסימן (דברי כב' השופט מ' בן-פורת בעניין אמפיסל, בעמ' 783, וכן: ה"פ (ת"א) אלגרו אלקטרוניקס בע"מ נ' סקאל ספורט בע"מ, לא פורסם, 7.12.03, סעיף 2(ב) לפסק דינה של כב' השופטת ה' גרסטל).

התובעות מתחמקות מסוגיית העילה המובחנת לגבי כל אחת מהן, ומציינות בצורה סתמית וגורפת כי התביעה הוגשה גם בעילות אחרות (גניבת עין, רשלנות, עשיית עושר, פגיעה במוניטין), אשר, לטענתן, "כידוע אינן מקנות זכות תביעה אך לבעל הסימן", בלא שתציינה כיצד קשורות התובעות 3-4 לעילות אלו ולסעדים המבוקשים. אין לקבל טענה מעין זו. ברור, למשל, שהמוניטין במוצג איננו שייך לתובעות 3-4, ועל כן אין היא זכאית לטעון לפגיעה במוניטין. כך גם טוענות בסיכומיהן התובעות, כולן יחדיו, לקיומה של עוולת גניבת עין כלפיהן, אף שהן עצמן מציינות כי מטרתה של עוולה זו היא להגן על האינטרס של בעל הסימן הרשום מפני פגיעה במוניטין שלו (סעיף 40 לסיכומים), והמוניטין במותג TH איננו שייך לתובעות 3 ו- 4. מאידך, כאשר מדובר בעשיית עושר, והטענה היא כי הנתבעת מתעשרת שלא כדין ממכירת מוצרי TH מזויפים, וכי מכירה זו מקטינה את מכירת המוצרים החוקיים של TH בארץ – אין לשלול את האפשרות העקרונית כי עומדת לתובעות 3-4 עילת תביעה (בהנחה שיש מקום לתביעה בעילה של עשיית עושר כאשר קיימת עילה של הפרת סימן מסחרי רשום). התובעת 3 הינה היצרנית והמשווקת של מוצרי TH בארה"ב ובאירופה, והעניקה זיכיון לתובעת 4 לשווק את המוצרים בישראל; שתיהן עלולות להיפגע מהקטנת המכירות הלא-חוקיות בארץ ולכן יתכן כי הנתבעת מתעשרת על חשבונן בכך שהיא מוכרת בגדים שאינם מקוריים. אך היה צורך להתייחס אל זכותן של התובעות 3-4 במובחן מזכותן של התובעות 1-2, ולהבהיר האם הנתבעת קיבלה שלא על פי זכות שבדין נכס שבא לה מהתובעות 3-4, או שמא מהתובעות 1-2; דרישת החוק הינה לקבלת נכס שכזה, שבא לתובע מן "המזכה" (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979).

התובעות לא עשו כל אבחנה ביניהן בכתב התביעה ובסיכומים, ואין זה תפקידו של בית המשפט לבסס עבורן את עילות התביעה השונות, באופן שאלו תתייחסנה לכל תובעת בנפרד ולנזק הנטען שנגרם לכל אחת מהן, אם נגרם. על כך יש להוסיף את העובדה שהתובעת 4 לא רשמה על שמה את רישיון השימוש בסימן המסחרי, ולכן אין לו תוקף כלפי צד שלישי (ראה הלכת דוידוביץ הנ"ל, עמ' 713). כך גם אין מקום לגיבוב של עילות כלליות, כגון רשלנות, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר, כאשר התביעה נסבה בעיקרה סביב העוולה הסטטוטורית הספציפית של הפרת סימן מסחר רשום. לאור כל אלו, אדון אך ורק בטענה בדבר הפרת סימן מסחר, כאשר הסעדים המגיעים בגין הפרה זו, אם תוכח, יוענקו לבעלות הסימן – התובעות 1 ו- 2. התביעה של התובעות 3 ו- 4 תדחה.

2. האם 46 הפריטים שנתפסו בחנות הנתבעת מקוריים או מזויפים?

10. הנתבעת טוענת כי הפריטים שנתפסו הינם מקוריים. השאלה הראשונה שיש לברר בהקשר זה הינה מה מקור הסחורות. אלא שהנתבעת לא הביאה ראיות של ממש המוכיחות מהיכן ובאיזה דרך נרכשו. הנתבעת טענה כי רכשה פריטים אלו מהספק ההולנדי FASHION GATE, אך פדלון הודה בעדותו כי ספק זה איננו בעל זיכיון לשיווק בגדי TH (עמ' 19). כך אכן אומר בסן בתצהירו (סעיף 33). פדלון אמנם טען כי לספק ההולנדי יש "זיכיון לקבל העודפים של המותג", אך הודה כי לא ראה מסמך המאשר זיכיון שכזה; הוא רק ראה שמשאיות של TH פורקות סחורה אצל אותו ספק הולנדי, שאף הציג לפדלון חשבוניות המעידות כי הוא רכוש סחורה מ- TH (עמ' 19). לו היה ממש בטענת הנתבעת כי היא רכשה את הפריטים שנתפסו מאותו ספק הולנדי, הדבר הפשוט ביותר היה לקבל ממנו אישור כי הוא זה שמכר לנתבעת את הפריטים שנתפסו, וכי הוא מורשה לשווקם מטעם TH, ולמצער כי רכש אותם ממקור מורשה אחר. אישור שכזה לא הוגש. פדלון אמר כי הספק ההולנדי לא שלח לו אישור שכזה, אף שנתבקש לעשות כן, בלא שנמסר הסבר לכך (עמ' 20). עובדה זו אומרת דרשני, בפרט כאשר החשבונית שהנתבעת טוענת כי היא מעידה על רכישת הפריטים שנתפסו איננה מציינת כי היא כוללת פריטים של TH, אלא סחורה של POLO (נספח ד' לתצהיר פדלון). להבדיל, חשבוניות אחרות של אותו ספק הולנדי לגורם אחר, מציינות במפורש כי מכר סחורה של TH (ת/6).

זאת ועוד, בסן מציין בתצהירו כי אותו ספק הולנדי, שלטענת הנתבעת מכר לה את הפריטים שנתפסו, מוכר לתובעות כמי שמשווק סחורה מזויפת של TH, ועקב כך הוגשה נגדו תביעה אזרחית בהולנד על ידי התובעות 1-2. התביעה הסתיימה בהסכם פשרה ביום 15.3.10, שקיבל תוקף פסק דין, בו התחייב הספק לחדול ממכירת סחורה מזויפת של TH (ראה ת/1 - העתק אפוסטיל מאושר שתורגם לאנגלית על ידי נוטריון). הספק ההולנדי לא קיים התחייבות זו, ואז ניתן נגדו ביום 5.8.10 צו המחייב אותו לשלם פיצוי לתובעות 1-2 (ראה: סעיפים 34-35 לתצהיר בסן ומוצג ת/1). אין טענה כי הנתבעת היתה צריכה להיות ערה לכל אלו, שכן מדובר באירועים שהתרחשו לאחר תפיסת המוצרים נשוא התביעה. אך יש בהן כדי לערער את טענת הנתבעת כי אותו ספק הולנדי – אם הוא אכן זה שסיפק לה את הסחורה שנתפסה, הינו משווק מורשה של TH, או משווק הידוע באמינותו.

סיכומו של דבר: לא הוכח כי הנתבעת רכשה את הסחורה מהספק ההולנדי, וכך גם לא הוכח כי הוא משווק מורשה של TH, או כי רכש סחורה מקורית של TH בדרך אחרת, אותה מכר לנתבעת. לכן, אין בפנינו כל ראיה כי הפריטים שנתפסו הינם סחורה מקורית של התובעות, או של גורם שרכש מהן סחורה כדין. מנגד, עולה מחוות דעתו ומעדותו של בסן כי הפריטים שנתפסו אינם יכולים להיות סחורה מקורית של TH, כפי שיובהר לקמן.

11. בסן הינו מנהל המותג של התובעת 4, ועבר סדרת השתלמויות והכשרות בהולנד בנושא שיטות הייצור והעבודה של TH (סעיפים 5-6 לתצהירו). הוא זה שנכח בפשיטה המשטרתית בה נתפסו 46 פריטים החשודים כמפרים, והוא זה שנתן חוות דעת מטעם התובעות בנושא היותם מזויפים (נספח ה' לתצהירו, שם נרשם בטעות 26 פריטים, במקום 46: עמ' 10 לעדות בסן).

בסן רכש בביקור קודם שלו בחנות הנתבעת, ביום 16.12.09, בגד של TH שנמצא על ידו מזויף (סעיף 14 ונספח ג' לתצהירו), ובעקבות כך נערכה הפשיטה המשטרתית ביום 30.12.09. בפשיטה נתפסו 46 פרטי לבוש הנושאים את סימן המסחר TH (נספח ד' לתצהיר). כל הפריטים הללו נבדקו על ידי בסן (עמ' 10 לעדותו). בעת הפשיטה היו בחנות גם מוצרים מקוריים של TH שנרכשו מחברת העודפים האמריקאית Company Stores, בעוד ש-46 הפריטים שנתפסו נחזים להיות סחורה מקורית של TH שמקורה באירופה (סעיף 26 לתצהיר בסן ועמ' 11 לעדותו). בתצהירו ובחוות דעתו מציין בסן כי מדובר ב"זיוף ברמה גבוהה ביותר" (סעיף 21 ועמ' 12 לעדותו), אף כי איכות הבגדים המזויפים והתוויות (אטיקטים) שהוצמדו אליהם הינה ירודה. בעדותו של בסן הוגשו שני חולצות סרוגות מקוריות של TH (ת/2 ו-ת/4), לעומת שתי חולצות סרוגות שנכללו בין 46 הפריטים שנתפסו, ושהן לדעת בסן מזויפות (ת/3 ו- ת/5). להלן פירוט הממצאים בחוות הדעת (עמ' 2) ובעדות בסן (עמ' 15-16), המוכיחים לדבריו כי מדובר בבגדים שאינם מקוריים:

א. איכות הבד בפריטים שנתפסו פחות טובה מן הבגדים המקוריים של TH (הבד בבגד המקורי עבה, נעים וחלק יותר למגע).

ב. הלוגו הרשום של TH בצורת דגל מלבני מופיע על גבי התווית המקורית (למשל ת/2) עם שני פסים כחולים למעלה ולמטה, בעוד שבבגד שנתפס ת/5 אין רואים את הקו הכחול על הלוגו (עמ' 15-16).

ג. קיים הבדל באיכות ובגוון של נייר התווית הנושאת את הסימן המסחרי: במוצרים המקוריים הנייר נראה איכותי יותר וכהה יותר. הבדל זה ניכר לעין הבוחנת, ובסן הדגיש שתווית מן הסוג המופיע במוצרים שנתפסו לא תעבור בקרת איכות של TH (עמ' 16).

ד. התפירה של הלוגו הרקום על הבגד בפריטים שנתפסו היא באיכות ירודה ואינה פרופורציונאלית; קיימת זליגה של הדיו לתוך צבע אחר (עמ' 16). גם דבר זה ניכר לעין בהתבוננות מקרוב.

ה. בפריט ת/5 שנתפס (סריג ורוד), וכך גם בסריגים הורודים האחרים שנתפסו, נרשם על גבי התווית קוד מוצר שאינו תואם את סוג הבגד, וגם שם המוצר אינו מתאים: צריך היה להירשם "פסיפיק וי", אך נרשם "אטלנטיק קרו" (עמ' 14-15). הנתבעת הודתה בשימוש בשם לא נכון לגבי הסריג הורוד.

ו. הוראות הכביסה צריכות להפנות להוראות היצרן או שיש צורך לכתבן בעברית, אך בפריטים שנתפסו הן מופיעות רק באנגלית (ראה למשל ת/5 ועמ' 15 לעדות בסן).

ז. הגופן (פונט) בו השתמשו לציון המידה של הבגד על גבי תוויות איננו זה שמשמש את TH (עמ' 16). מדובר בהבדל דק ביותר, אך קיים.

בסן מוסיף ומציין בחוות דעתו כי איכות התפירה של הבגדים שנתפסו ירודה; על חלקם אין תווית ארץ מוצא; איכות ההדפס ירודה; לחלקם אין תווית פנימית שקיימת במוצרים המקוריים; ועיצוב החולצות שונה מן העיצוב המקורי.

12. עדותו של בסן הותירה רושם מקצועי ואמין, אף שמדובר באדם העובד אצל התובעת 4. חוות דעתו ועדותו לא נסתרו בחוות דעת אחרת. אין ממש בטענת הנתבעת כי הפריטים שנתפסו שהו כשנתיים במחסני המשטרה, וכי הבגדים המקוריים שהוצגו הינם משנת 2011, בעוד שהבגדים שנתפסו היו מקולקציית 2007. ההבדלים בין הבגדים המקוריים לבין הבגדים שנתפסו נוגעים, בעיקרו של דבר, לדרך השימוש בסימן המסחרי ובלוגו, או לאיכות הבגד והתוויות, ואלו לא נשתנו לפי עדותו של בסן (עמ' 13). כך גם אין לקבל את הטענה, שהיא בגדר עדות שמועה וספקולציה, כי ניתן לסמוך על המכס (נספח ו' לתצהיר פדלון), שאצלו נתפרו תוויות היבואן, כי היה מזהה זיוף אם זה היה המצב. יש, אפוא, לקבל את טענת התובעות כי הפריטים שנתפסו אינם מקוריים, אלא מזויפים. הואיל ומדובר בזיוף ברמה גבוהה, כפי שציין בסן וכפי שניתן להתרשם מהתבוננות בפריטים שנתפסו לעומת אלו המקוריים, יתקשה הצרכן עד מאוד להבחין בהבדל: יש צורך בעין בוחנת ומנוסה. אך בסן אמר בצדק כי הוא מצפה מאדם כמו פדלון, אשר מעיד על עצמו כבעל ניסיון עשיר בתחום, להבחין בזיוף (עמ' 12).

3. האם הנתבעת ידעה כי מדובר בסחורה שאינה מקורית והאם יש לכך

רלבנטיות לשאלת ההפרה?

13. מן האמור לעיל עולה כי טענת הנתבעת כי היא רכשה מוצרים מקוריים של TH לא הוכחה, ואף הופרכה. מנגד, הוכח כי הפריטים שנתפסו אינם מוצרי הלבשה מקוריים של TH, אלא בגדים שמקורם איננו ידוע, ואשר נעשה בהם שימוש בסימן שהוא זהה לחלוטין לסימן המסחרי של TH (השם TOMMY HILFIGER שהוצמד לחלק הפנימי של הבגד והלוגו בצורת דגל שנרקם עליו), וזאת ללא רשותן של התובעות 1-2, שהן בעלות הסימן.

הפרה של סימן מסחר איננה תלויה בנזק שנגרם לבעל הסימן (ראה ספרו הנ"ל של ע' פרידמן, עמ' 824-825). כך גם אין צורך להוכיח קיומה של כוונה להפר או כל יסוד נפשי אחר (ע"א 261/64 פרו פרו ביסקוויט כפר סבא ופרוביסק בע"מ נ' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד יח(3) 275, 279). די בשימוש מזערי בסימן המפר כדי להוכיח הפרה (בג"צ 144/85 קליל תעשיות מתכת אל-ברזיליות בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, פ"ד מב(1) 309, 314). השאלה העיקרית המתעוררת במשפט הפרה בגין סימן מסחרי היא שאלת הדמיון המטעה בין סימן התובע לסימן הנתבע, אשר מבסס את החשש שציבור הצרכנים יבלבל בין סחורת התובע לסחורת הנתבע (ראה סיכום ההלכות מפי כב' השופט א' גרוניס ברע"א 4322/09 ש.א. פורמט סחר ושירותים (1994) בע"מ נ' א.ש. שניר בע"מ, תק-על 2009(3) 1549, 1550 (2009), וכן רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 450-449 (2003)). לעניין זה אמצו בתי המשפט את ההלכות שנפסקו לגבי העילה המקבילה של גניבת עין (ראה סיכום ההלכות בפסק הדין שניתן על ידי לאחרונה בת.א. 1561/03 פלסטו-ווק (1990) בע"מ נ' מ.א.ג. לפלסטיק בע"מ, תק-מח 2008(4) 6565, פרק ג'). לצורך בחינת יסוד ההטעיה יש לשאול האם קיים חשש סביר להטעיית הציבור, ואין צורך להוכיח כי כל הצרכנים יוטעו: די בכך שקיימת סכנה כי חלק מן הציבור עלול לטעות (עניין פלסטו-ווק הנ"ל, פסקי הדין המצוטטים בפסקאות 21-19). כך גם נפסק לא אחת, הן לגבי סימני מסחר והן לגבי גניבת עין, כי יש להשתמש ב"מבחן המשולש": המראה והצליל, סוג הסחורה וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין (ראה עניין פרו פרו ביסקוויט הנ"ל בעמ' 277). המבחן מתייחס לאנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה, הפועלים בזהירות מקובלת (בג"צ 476/82 אורלוגד בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, פ"ד לט(2) 148, 158).

במקרה דנא, אין כל ספק – וגם לא נטען אחרת – כי הנתבעת עשתה שימוש בסימני מסחר זהים לחלוטין לאלו של התובעות 1-2. ההטעיה של הצרכנים ברורה מאליה. העובדה שהנתבעת מוכרת במקביל גם סחורה מקורית, רק מעצימה את ההטעיה. מכאן שהוכחה הפרת סימן מסחר, כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר.

14. הנתבעת מעלה בסיכומיה רק טענת הגנה אחת כנגד הפרת סימני המסחר: תום לב או העדר ידיעה על היותם של הפריטים שנתפסו מפרים. טענה זו יש לדחות מכמה טעמים.

ראשית, טענת הגנה זו לא הועלתה כלל בכתב ההגנה של הנתבעת. שם נטען רק שלא בוצעה הפרה, שכן הפריטים שנתפסו הינם מקוריים. לא הועלתה בכתב ההגנה הטענה החלופית, שהיא במידה מסוימת סותרת את הטענה בדבר מקוריותם של הפריטים שנתפסו, לפיה הנתבעת לא היתה יכולה לדעת כי מדובר בפריטים מפרים ושיווקה אותם בתום לב.

שנית, מדובר בטענת הגנה עובדתית שהנטל להוכיחה מוטל על הנתבעת, והיא לא עמדה בנטל זה. פדלון הרבה במתן תיאורים שאין דרך לאמתם (סעיף 22 לתצהירו), בכל הנוגע לדרך פעילותו החוקית של הספק ההולנדי (עשרות אלפי פריטי מותגים מקוריים באולם תצוגה ובמחסנים; משאיות של TH שפורקות שם סחורה; חשבוניות המעידות של רכישת סחורה מ- TH). הוא טוען כי באותה חשבונית רכישה (נספח ד' לתצהירו) נכללו גם פריטים מקוריים. ברם, כאמור לעיל, לא הוכח כלל כי הפריטים שנתפסו נרכשו מאותו ספק הולנדי, וכי חשבונית הרכישה הנ"ל קשורה לסחורה של TH. כך גם התברר, לגבי אותו ספק הולנדי – אם המוצרים נרכשו אצלו – כי מדובר בספק שמכר סחורה מזויפת, וזאת בניגוד לדרך בה מפאר ומרומם אותו פדלון בתצהירו. אם פדלון היה מבצע בדיקה כנדרש, כל שהיה עליו לראות הוא חשבונית רכישה מקורית מ- TH של הבגדים שקנה מאותו ספק בשנת 2009. לו היתה חשבונית שכזו – ניתן היה גם להציגה במשפט. אך חשבונית שכזו איננה קיימת, והמסקנה העולה מכך ברורה. בהעדר חשבונית רכישה מקורית מ- TH, היה על פדלון לבדוק היטב את הסחורה עצמה, בדיקה פיזית. לכך כוונו דברי בסן כי אדם בעל ניסיון כפדלון, להבדיל מן הצרכן הממוצע, היה חייב להבחין בכך שהפריטים שנתפסו אינם מקוריים (עמ' 12, 16). פדלון טוען כי אין זה סביר שהיה מאפשר לבסן לרכוש בגד שאינו מקורי (לפני הפשיטה), ושהיה מפרסם ברבים כי הוא מוכר מוצרים של TH, אילו התכוון למכור פריטים מזויפים. אך יש לזכור כי בחנותו של פדלון נמצאו גם פריטים מקוריים, לצד אלו המזויפים, ועל זה בנוי הפרסום והצגת השלט של TH בחלון הראווה. סבירים בעיני דברי בסן, כי אדם בעל ניסיון בתחום, כמו פדלון, היה חייב להבחין בכך שהסחורות אינן מקוריות (פדלון מעיד על עצמו, בסעיף 35, כי הוא "בעל ניסיון עשיר ובעל מוניטין בתחום" וראה גם עדותו בעמ' 18). למעשה, לא מצאתי בתצהירו של פדלון כל אמירה כי לא היה יכול להבחין באי-מקוריותם של הפריטים שנתפסו; טענתו, כאמור, היתה שמדובר בפריטים מקוריים, וזו הופרכה. לאור כל אלו, לא השתכנעתי מטענת הנתבעת כי ההפרה בוצעה בתום לב ובהעדר ידיעה.

15. זאת ועוד, לצורך הוכחת הפרה של סימן מסחר אין כלל צורך להוכיח קיומה של כוונה להפר, או כל יסוד נפשי אחר. בע"א 715/68 פרו פרו ביסקוויט (כפר סבא) בע"מ נ' נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד כג(2) 43, 48, נפסק:

"כוונה לרמות או להטעות איננה מיסודות עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת העין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו הוא מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה".

הגדרת "הפרה" מצויה בסעיף 1 לפקודה, והיא אינה כוללת יסוד נפשי אחר. זאת להבדיל, למשל, מהפרה עקיפה של זכות יוצרים הדורשת יסוד של ידיעה (ראה: סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, וסעיף 48 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, וכן ע"א 4630/06 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, לא פורסם (8.7.12), פסקה 28). הזכות בסימן מסחר הינה מונופוליסטית מטבעה, כפי שהובהר בעניין פרו פרו ביסקויט הנ"ל. בעל סימן המסחר זכאי לקבלת צו מניעה קבוע שישים קץ לכל הפרה בעתיד, וכן צו לחילוט או השמדה של הסחורה המזויפת (סעיף 59א. לפקודה), בלא כל קשר לשאלת תום הלב של המפר. כך גם אין לפטור מפר תמים מתשלום פיצויים על הנזק שגרם לתובע, כפי שגם אין לפטור מזיק תמים, אך רשלן, מחובת פיצוי בשל תום לבו.

ב"כ הנתבעת מסתמך על ספרו של המלומד ע' פרידמן, שם מוצע להכיר בהגנת תום הלב כנגד הפרת סימן מסחר, כפי שסעיף 30 לפקודה מכיר בסמכות הרשם להעניק זכות שימוש בתום לב בסימן מסחר מקביל בנסיבות המתאימות (שם, עמ' 866-867; וראה פסק דינו של כב' השופט ש' ברוך בת.א. (ת"א) 2322/04 LOUIS VITON MALLETIERנ' אסי קרדיט ליין בע"מ, לא פורסם (1.4.07), שהיה מוכן להכיר בהגנת תום לב כנגד הפרת סימן מסחר). במקום אחר בספרו של ע' פרידמן נאמר כי ההלכה שנפסקה בענין פרופ פרו ביסקויט, כמצוטט לעיל, "רוככה עם השנים", וכי: "הנתבע יכול לנסות להעלות טענת הגנה לפיה ההפרה בוצעה על ידו בהיותו תם לבב. במקרים יוצאי הדופן והחריגים בהם תוכח טענת הגנה זו, עשויה לעמוד לזכות המפר טענת הגנה טובה כנגד התביעה" (שם, עמ' 913). אלא שזו אינה ההלכה הנוהגת בישראל, כפי שמציין פרידמן עצמו, אשר מציע לתקן את ההגדרה של "הפרה" בסעיף 1 לחוק, על מנת להכיר בהגנת תום הלב (עמ' 916). פרידמן מסכם את ההלכה באומרו: "בשלב הנוכחי, ההגדרה הקיימת למונח 'הפרה' בפקודת סימני המסחר איננה דורשת, לפי לשונה הדווקנית, הוכחת הלך דעת מסוים מטעם מפר הסימן הרשום" (עמ' 917). גם הפסיקה האמריקאית, אליה מפנה פרידמן בספרו, מגלה מחלוקת פוסקים ברורה בשאלה זו, כאשר רק חלק מערכאות הערעור הכירו בהגנת תום לב – וגם זאת רק בהתייחס לסעד של צו למתן חשבונות (ראה סקירת הפסיקה בעמ' 913-914 ובעיקר הערת שוליים 25). כך גם נפסק באנגליה, כי תום לבו של המפר עשוי להיות רלבנטי, אם בכלל, רק לגבי הסעד של מתן חשבונות, שהוא בשיקול דעת בית המשפט – לא לגבי סעדים אחרים, כולל תשלום פיצויים:

W.R. Cornish, Intellectual Property: Patents, Copyright, Trade Marks and Allied Rights, 3^rd Ed. 1996, at SS. 2-41, 16-22.

Kerley's Law of Trade Marks and Trade Names, by T.A. Blanco White and Robin Jacob, 9^th. Ed. 1972, SS. 15-78, 17-39.

סיכומו של דבר: הדין הישראלי איננו מכיר בהגנת תום לב כנגד הפרת סימן מסחר, אם כי יתכנו מקרים חריגים בהם השימוש בסימן מסחר כדי לחסום מתחרה עלול להיחשב כשימוש בזכות קניינית שלא בתום לב (ראה ההלכה הנודעת לגבי שימוש שלא בתום לב בזכות במקרקעין: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 ובאשר לסימן מסחר ראה: ה"פ (ת"א) 506/06 מתאים לי רשת אופנה למידות גדולות בע"מ נ' קרייזי ליין בע"מ, תק-מח 2006(3) 3735, 3741). אין זה המקרה הנוכחי, לא מניה ולא מקצתיה. אך גם לו היה הדין מכיר בהגנה שכזו, היא לא הוכחה בנסיבות מקרה זה.

4. סעדים

16. משהוכחה הפרת סימני המסחר של התובעות 1-2 הן זכאיות לקבלת צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת, או מי מטעמה, להימנע במישרין או בעקיפין מכל הפרה נוספת של סימני המסחר של התובעות 1-2, או סימנים הדומים להם עד כדי הטעיה, וזאת מכוח סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר. לפיכך ניתן צו מניעה קבוע בנוסח האמור.

כמו כן זכאיות התובעות 1-2 לקבל צו להשמדת 46 הפריטים המפרים שנתפסו, כאשר הוצאות אחסונם והשמדתם יחולו על הנתבעת (סעיף 59א.(1) לפקודה). צו ההשמדה שניתן בזה לא יבוצע אלא לאחר שיתברר שחלף הזמן הקבוע בתקנות להגשת ערעור על פסק הדין הסופי שינתן בתיק זה ולא הוגש ערעור. אם יוגש ערעור, יעוכב ביצוע הצו עד למתן פסק דין בערעור.

17. אשר לעתירה לקבלת צו למתן חשבונות, טענו התובעות כי אמנם אין להן ראיה להימצאות פריטים מפרים בחנות הנתבעת מעבר לאותם 46 פריטים שנתפסו. אך לסברתן "אין להם ספק" שהנתבעת ייבאה סחורות מזויפות נוספות מאותו ספק הולנדי. לסברה זו לא הובאה כל ראיה (התובעות עצמן הגישו חשבונית של הספק ההולנדי לגורם אחר ולא נטען כי היא מתייחסת לפריטים מזויפים). למעשה, לא הוכח כי הפריטים המפרים שנתפסו סופקו על ידי הספק ההולנדי. התובעת מבקשת, למעשה, צו גורף שיחייב את הנתבעת למסור חשבונות לגבי כל הרכישות שלה בחמש השנים האחרונות הנוגעות למוצרי TH, יהא מקורם אשר יהא (לא רק מהספק ההולנדי). אך אין מחלוקת שבחנותה של הנתבעת נמכרו, גם בעת התפיסה, פרטי ביגוד מקוריים של TH, לצד הפריטים המפרים. התובעות לא הבהירו כיצד תדענה וכיצד ניתן יהיה להוכיח לפי מסמכים שתספק הנתבעת לגבי רכישת מוצרי TH בשנים האחרונות אילו מהם היו מקוריים ואלו היו מזויפים, אם בכלל. זאת ועוד, סוגיית ההפרה כבר הוכרעה בתיק זה, וממילא לא ניתן יהיה לייחס לנתבעת כל הפרה נוספת, גם אם יתעורר חשד לקיומה של הפרה נוספת לאור המסמכים שתמסור הנתבעת. תכליתו של צו למתן חשבונות הינה אחת: לאפשר לתובע לדעת מהם הרווחים שהפיק הנתבע מן ההפרה שהוכח כי ביצע וכמה מוצרים מפרים שיווק, על מנת לחייבו להשיב את רווחיו לתובע. אין מדובר בצו לתפיסת מסמכים מסוג "אנטון פילר", שמטרתו לאסוף ראיות שיבססו את מעשה ההפרה עצמו, ובוודאי שלא צו המבוקש לשם "מסע דייג" או ריגול תעשייתי (התובעת 4 והנתבעת הינן מתחרות עסקיות).

סיכומו של דבר: צו חשבונות הינו סעד שבשיקול דעת בית המשפט (סעיף 59(א) לפקודה מאפשר לבית המשפט ליתן כל סעד שהוא מוסמך לתיתו, אך אינו מאזכר במפורש מתן חשבונות). בנסיבות שפורטו לעיל, אינני רואה טעם במתן צו חשבונות, כאשר לא נראה כי יהיה בו כדי לקדם את עניינן של התובעות בקבלת סעד של השבת רווחים, או כדי להבהיר מהו היקף המכירות המפרות של הנתבעת בנוגע לבגדים מזויפים, להבדיל מבגדים מקוריים. התובעות תאלצנה, לפיכך, להסתפק בפיצויים בגין נזקי הפרה המתייחסים למכירת 46 פרטי ביגוד מזויפים, כולל פגיעה במוניטין, אם היתה, ולהגיש ראיותיהן בשלב השני של המשפט בהתאם (לפגיעה במוניטין בשל הפרת סימן מסחר ראה: ע"א 6181/96 קרדי נ' Bacardi & Company Limited, פ"ד נב(3) 276, פסקאות 11-12 לפסק דינו של כב' השופט י' אנגלרד). זאת, אלא אם כן תתקבל הצעת בית המשפט לפסוק פיצוי על סמך טיעוני הצדדים, לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט, בגבולות שיקבעו על ידי הצדדים, או יוצעו להם על ידי בית המשפט, מבלי שאף צד יוותר על זכותו לערער על פסק דין חלקי זה לבית המשפט העליון.

18. התובעות ביקשו צו המורה לנתבעת להסיר את השלט הכולל את סימני המסחר של TH מחנותה. לא מצאתי בסיס לדרישה זו, כאשר הוכח כי בחנות משווקים גם פריטים מקוריים של TH, וכי התובעת 4 עצמה מכרה לנתבע ביגוד של TH. פרסום שם המותג, בהקשר למכירת מוצרים מקוריים, איננו מטעה ואין סיבה למנעו (כפי שנפסק לגבי פרסומת משווה: ספרו הנ"ל של פרידמן, בעמ' 837-840). נראה כי דרישה זו – מקורה בתחרות בין התובעת 4 לנתבעת.

ג. סיכום

19. לנתבעת אין כל הגנה נגד תביעת ההפרה שהוגשה נגדה. הוכח כי 46 הפריטים שנתפסו בחנות הנתבעת אינם סחורה מקורית של TH, ואין זה ברור היכן יוצרו ונרכשו. גם הטענה של הנתבעת בדבר תום לב והעדר ידיעה על הפרה לא הוכחה במקרה הטוב, והופרכה במקרה הרע. ממילא, אין זו טענת הגנה תקפה לפי הדין הישראלי.

20. התביעה שהגישו התובעות 3 ו- 4 נדחית, ותביעתן של התובעות 1-2 בגין הפרת סימני המסחר של TH הרשומים על שמן מתקבלת. הסעדים הם כמפורט בפרק ב(4) לעיל.

הנתבעת תשלם לתובעות 1-2 בגין שלב זה של המשפט הוצאות משפט בסך 30,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.

אציין כי ב"כ הנתבעת התעלם מהוראת בית המשפט לגבי מתכונת הסיכומים (צפיפות השורות). ב"כ התובעות, מצדם, הגישו סיכומי תשובה בהיקף זהה לסיכומים. גם אם בית המשפט לא הגביל את היקף סיכומי התשובה, אורכם לא יכול להשתוות לאורך הסיכומים עצמם.

21. ניתן צו האוסר לפרסם פרטים שנחשפו במהלך הדיון בתיק זה, בנוגע לדרך שבה TH מייצרת ומשווקת את מוצריה.

22. המזכירות תשלח העתק פסק הדין החלקי לב"כ הצדדים, ותזמנם לדיון מוקדם לגבי שלב הערכת הפיצוי ליום 1.11.12 שעה 0845 (אלא אם יוסכם על מתן פסק דין סופי לפי סעיף 79א.).

ניתנה היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.