ערעור על החלטת ועדת ההכרעה לפי חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ה-1967 שנדון בפני כב' השופטת עינת רביד יו"ר, והחברים רפי עשת וצבי גרבר.

עניינו של הערעור בתביעה שהוגשה נגד המערערת - האגודה השיתופית מושב אליפלט, בגין הפרות של חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים, התשכ"ה-1967 (להלן: "החוק").

ביום 26/9/06 חתמה המערערת, אגודה שיתופית בע"מ (להלן - "המערערת" או "האגודה") השייכת למועצה האיזורית "מבואות חרמון", על חוזה חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל ועם הסוכנות היהודית, לפיו הוחכרו לה מקרקעין- "משבצת קרקע" לתקופה של 3 שנים לצורך ישוב חקלאי. שטח משבצת הקרקע היה 3800 דונם המכיל 96 נחלות (להלן: "חוזה החכירה"). על-פי טענת המשיבה, הפרת החוק התייחסה בכל הנוגע לקרקעות, שהוחכרו לאגודה באזור המכונה "קודרייה", קרקעות המצויות מעל לכנרת ליד שטח קיבוץ חוקוק ולא בסמוך למושב האגודה.

טענתה העיקרית של המשיבה – בשמת גלין, מתוקף הסמכה על פי החוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההתיישבות"), היא כי האגודה קיבלה על פי חוזה החכירה קרקע השייכת למדינה, ולכן היה עליה לשאת באחריות למתרחש בקרקע, לעבד אותה ולמנוע כל הפרה.

מתברר כי המערערת לא דאגה לעיבוד הקרקע והפרה את הוראות חוזה החכירה. ההפרה התבטאה בכך שהמערערת איפשרה, או לא מנעה פלישה, של המתקשר הראשון, אחמד ענאן לקרקעותיה, תוך שהוא נוהג בקרקע מנהג בעלים באמצעות רעיית עדרו; והן בכך שאיפשרה ו/או לא מנעה מגורם זר אחר לעבד את קרקעותיה על ידי המתקשר השני, שמעון קדוש. המערערת הכחישה את קיום ההפרות האמורות ובנוסף טענה כי אין לה כל אחריות למתרחש בקרקעות האגודה, והאחריות מוטלת על חברי האגודה.

הועדה קיימה דיון הוכחות ושמעה עדים רבים, ולאחר שמיעת ההוכחות הגיעה למסקנה כי יש לקבל את התביעה ומכאן הערעור שלפנינו.

הסעיפים הרלבנטיים בחוק לעניין ההפרה הם כמפורט להלן:

"8. סעיף 2 לחוק קובע את ההפרה כך:

"המחזיק או הזכאי להחזיק קרקע חקלאית ממקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל – על פי הסכם חכירה או על פי רשות (להלן – מחזיק), לא ינהג בקרקע שימוש חורג אלא על פי היתר בכתב מאת שר החקלאות או מאת מי שהשר הסמיכו לכך ברשומות, ובלבד שאם סירוב להתיר שימוש חורג ניתן על ידי מי ששר החקלאות הסמיכו כאמור, יהיה המחזיק רשאי לבקש עיון מחדש על ידי השר עצמו".

9. "שימוש חורג" הוגדר בתוספת הראשונה לחוק כך:

"ואלה פעולות בקרקע חקלאית שהן שימוש חורג:

1. העברה או הקנייה של כל זכות שיש למחזיק בקרקע או בחלק ממנה, או שעבוד הזכות; ואולם עיבוד הקרקע על ידי שכירים או על ידי מי שקיבל על עצמו את העיבוד בקבלנות ועל חשבון המחזיק לא יראו כשימוש חורג.

2. יצירת שותפות בקרקע או ביבול, מלבד אם השותפות היא בין תושבי אותו ישוב והשותפים עובדים במידה שווה.

3. הקניית זכות אריסות בקרקע או ביבול.

4. הקניית זכות רכישת היבול בשדה (דמאן).

5. שעבוד היבול, למעט שעבוד שנעשה על פי הוראות פקודת המלוות לזמנים קצרים על יבול (ערובה) 1935, או שעבוד שתנאיו מנעו מהנושה את הטיפול ביבול.

6. הקניית זכות מגורים".

10. סעיף 6 לחוק קובע את הסנקציה בגין שימוש חורג כך:

"(א) מי שהפר הוראה מהוראות סעיפים 2 או 3 לגבי קרקע חקלאית פלונית שהוא מחזיק בה או לגבי המכסה האישית שניתנה לגביה, ועל אף התראה בכתב מאת שר החקלאות, או ממי שהשר הסמיכו לכך בהודעה ברשומות, לא חדל מן ההפרה תוך חודש ימים מיום קבלת ההתראה, רשאי שר החקלאות, או מי שהשר הסמיכו לכך בהודעה ברשומות, לתבוע בועדה הפקעת זכותו לגבי אותה קרקע חקלאית ולמכסה האישית שניתנה לגבי אותה קרקע".

11. סעיף 11 לחוק קובע את נטלי ההוכחה בדיון זה כדלקמן:

"הוכח בועדה שאדם זולת המחזיק או שכיריו עשה בקרקע החקלאית פעולות הקשורות בהכשרת הקרקע, בעיבודה, בזריעתה, בשתילתה, בטיפול בצומח הקשור בעיבודה, באיסוף יבולה או בשימוש במים לעיבודה, או נהג בה באופן אחר מנהג בעלים, תהא חובת הראיה על המחזיק שלא נהג בקרקע שימוש חורג".

הטענה כלפי המערערת היתה "שימוש חורג" כאמור בחוק.

לעניין הוכחת השימוש החורג העיד הפקח אסף רון, פקח באיזור הגליל התחתון בסיירת הירוקה כי האגודה נתפסה מספר פעמים כמפרה את החוק למתן זכות בקרקע למתקשרים שונים לצורך גידולים שונים. הפרות נוספות נרשמו בשנים 2006 ו-2008 המתייחסות לעדר פרות השייך לאחמד ענאן אשר רעה את עדרו בשטחי עיבוד ומטעים של האגודה באיזור קודרייה. התראות נשלחו לאגודה אך היא לא חדלה מכך. לדוגמא: ביום 14/4/08 ראה פקח כי שמעון קדוש ממושב אדירים עובד בשטח האגודה מספר חודשים בהפעילו קוצרים בשטח האגודה. ראיות נוספות שהובאו התייחסו לזו, 13 חברים באגודה ובראשם אחד, מר דני עלי (להלן: "קבוצת עלי") התקשרו בהסכם עם מרדכי מכפר יובל (בעל משק שי) ועם מר עובד ברזילאי מחברת "קדם אבוקדו גל" להחכרת משנה של קרקע האגודה ל-12 שנה וזאת לצורך הקמת מטעים בקודרייה.

המשיבה שמעה את הראיות שהובאו בפניה ואת העדים הרבים, הפקחים והחוקרים למיניהם שוכנעה והגיעה למסקנה כי בשטחי האגודה באיזור קודרייה נעשו הפרות חמורות של החוק. טענתה של המשיבה היא כי על המערערת היה לפעול באופן אקטיבי למניעת פלישות זרים לשטח על ידי נקיטת הפעולות הבאות: עיבוד השטח, הגברת מודעות אצל החקלאים על ידי אסיפות הסברה, התניית מתן הקרקע בחוזים מתאימים וכיוצ"ב; הגברת סיורים בשטח; נקיטה בסעדים משפטיים, גידור השטח והגשת בקשה לסיוע מהיחידה לשמירה על השטחים הפתוחים. כל אלו לא נעשו כלל.

גם על פי עדותו של עד נוסף מטעם המערערת, מנחם, יו"ר האגודה, התברר כי למרות הידיעות שהיו בידי המערערת כבר במאי 2006 באשר להפרות באדמות קודרייה לא עשתה היא דבר, למעט משלוח מכתב ביום 25.6.06 למשיבה, וכאשר נשאל העד מנחם האם ביצע בדיקה בקרקעות ענה: "אין לי מה לעשות, כל יום לרדת לבדוק את השטח לבדוק מה קורה. אני חוזר ואומר, אני לא הולך ועוקב אחרי אנשים".

המערערת גם מנתה בסיכומיה פעולות שנעשו על ידה כגון משלוח מכתבים, קיום סיורים בשטח, טענות כנגד הפקחים עצמם אשר לא פעלו ולא עשו שימוש בסמכויות המוקנות להם מכוח החוק כדי לסלק את הפולשים שראו. כל טענות המערערת נבחנו ולא נמצא להם בסיס משפטי. הגם שניתן למנות פקחים על פי סעיף 60 לבצע תפקידי פיקוח ואכיפה על פי החוק, סמכות זו אינה מקנה להם סמכויות סילוק, גירוש ומעצר. החוק מקנה לפקחים סמכות לפנות לועדת ההכרעה על פי החוק, כפי שעשתה המשיבה במקרה זה בהסתמכה על עדויות הפקחים.

המשיבה קבעה כי על פי החוק הסכם החכירה הוא חלק מחוק ההתיישבות והוא מחייב את החתומים עליו, ובענייננו את המערערת. בהסכם החכירה נקבע בסעיף 18 כי המערערת מתחייבת להשתמש במשבצת הקרקע בהתאם להוראות סעיף 3 ו-4 ג' להסכם החכירה אשר קובעים כי מטרת השכירות היא ניצול המקרקעין לצורכי חקלאות וכן כי על האגודה לפעול במגמה שהמשבצת תעובד או שתהיה מיועדת לעיבוד בשלמותה על ידי זריעה, נטיעה והקמת מבנים למשקים חקלאיים על ידי האגודה ו/או חבריה. על רקע זה יש לפרש את הוראות החוק והחוזה, כך שהן מטילות חיובים על המערערת כחוכרת ראשית לבצע את המתחייב וכמובן למנוע עיבוד של המקרקעין שלא על ידי חבריה.

זאת ועוד על פי הראיות הוכח כי המערערת הפרה את הוראות החוק והוראות החוזה כאשר ועד האגודה לא קיים כלל מנהג בעלים בקרקע והתעלם מהפעילות שנעשתה בה. מדובר בהפרה, בהזנחה ובחוסר עיבוד מוחלט של הקרקעות נשוא החוזה; גורמים זרים שאינם חברי האגודה השתלטו על הקרקע ונהגו בה כבשלהם. והפרו את החוק והחוזה.

המשיבה ציינה בהחלטתה כי הפניה למשטרה ולגורמים אחרים נעשתה על ידי המערערת רק לאחר הגשת התביעה לועדת ההכרעה, ועל כן היה זה כבר בשלב מאוחר מדי לאחר ביצוע ההפרות.

על פי סעיף 6 לחוק הסנקציה הראשונית להפרת החוק היא הפקעה. החוק מאפשר תשלום כופר במקרה של הפרה ראשונה, ואפשרות זו נתונה לשיקול דעת המשיבה. במקרה הנדון מצאה המשיבה כי אזלת היד וחוסר הרצון של האגודה לפעול ולעבד את השטחים בקודרייה, מסירתם לידי זרים ומתן אפשרות לזרים להשתמש בקרקע באין מפריע מעיד על כך כי הקרקע אינה דרושה לאגודה לצורך פעילותה החקלאית ולכן מן הראוי להפקיע אותה מידי האגודה, ואין מקום במקרה זה להסתפק בכופר.

ב"כ האגודה טען כי גם אם יוחלט על הפקעה הרי יש לזמן את חברי האוגדה הרלבנטיים להליך. טענה זו נדחתה על ידי המשיבה מהטעם כי מי שחתום על הסכם החכירה הינה האגודה וההסכם הוא הבסיס למסירת הקרקע ולזכות שיש לאגודה בקרקע. האגודה רשאית, ואכן גם מקציבה חלקים מן הקרקע לחברים באגודה, אלא שלפי החוק האגודה היא זו שעומדת מול המשיבה כבעלת זכות החזקה בקרקע, ורק ממנה ניתן להפקיע את הקרקע כיוון שהיא זו שקיבלה אותה. בסופו של דבר לאחר שמיעת כלל הראיות וניתוחן התקבלה התביעה ומכאן הערעור שלפנינו.

בערעור חזרו ועלו אותן הטענות שנידונו למעשה כבר בערכאה הדיונית.

לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו עיין היטב בעיקרי הטיעון ובכל החומר שבתיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

למותר לחזור ולפרט כאן את כל פרטי המעשה, שכן אלה מצאו ביטוי בהיר בפסק-הדין של הערכאה הדיונית. המערערת חזרה והעלתה בפנינו את שלל הטענות והמענות שהובאו בפני בית-משפט השלום ונותחו כדבעי בפסק-דינו, ולא מצאנו בטענות אלה כל עילה שהיא להתערב בקביעותיה ובמסקנותיה של הערכאה הראשונה, אשר חרף טרוניית המערערת נימקה את מסקנותיה כיאות.

זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 142, 168 (1991); ע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 679, 680 (1988); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 667 (מהדורה עשירית תשס"ט).

זאת ועוד – כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה". (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר פ"ד נא(4) 687) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם… ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין…" (ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(1) 594, 598). כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו.

לאמור: אנו רואים עין בעין עם הערכאה הדיונית הן מבחינה עובדתית והן משפטית.

אשר על כן הערעור נדחה בזאת.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ צמוד מהיום.

הפקדון שהופקד יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות האמורות.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ג, 15 אוקטובר2012, בהעדר הצדדים.