1. התובעת [להלן: "מנירב"] הינה בעלת 1 מנית בכורה ו-1 מניה רגילה בחב' בית תפארת בע"מ [להלן: "החברה" או "חב' תפארת"], לאחר שהעבירה ב-23.9.08 44 מניות בכורה ו-44 מניות רגילות לבניה עופר ואלון מנירב.

בחברה חולקו 300 מניות בכורה ו-300 מניות רגילות.

הנתבעים 2-6 רשומים במרשם החברות כבעלי מניות נוספים של החברה יחד

עם אחרים. הנתבעת 6 רשומה גם כמנהלת החברה יחד עם מנהלים נוספים

[ראו תדפיס רשם החברות שצורף לתצהיר עידו טננבאום].

בבעלות החברה בניין משרדים ברח' אלנבי 107 ת"א, הידוע כגוש 6937 חלקה 41, המניב הכנסות מהשכרתו.

2. התביעה מחזירה אותנו לדצמ' 1980 עת הלכה לבית עולמה המנוחה פניה מלינוב ז"ל [להלן: "המנוחה"], שעיזבונה כלל 98 מניות בכורה ו-98 מניות רגילות [להלן: "מניות המנוחה"].

המנוחה הותירה אחריה צוואה שקוימה ב-8.3.83 ע"י ביהמ"ש המחוזי. למנוחה לא היו ילדים, ולאחר פטירת בעלה היא חיה עם ידוע בציבור, מר נתן ניביז'סקי ז"ל – הסבא של הנתבעות 2-4, ואביה של הנתבעת 5 [להלן: "המנוח נתן"]. המנוחה קבעה בצוואתה לעניין מניותיה בחברה: "הנני מצווה למכור את מניותיי אשר בחברה... [לשאר בעלי המניות בחברה תהיה זכות קדימה לרכישת חלקי בשעת המכירה]... כל הכספים והזכויות שאגודת בתי יתומים ויתומות... יקבלו בגין צוואה זו יוקדשו להקמת אגף חדש במעון הילד... או לחילופין קומות נוספות מעל חדר האוכל שבמעון הילד... ואשר יקראו על שם פניה [ המנוחה – י.ג.] ... ואליהו מלינוב [בעלה המנוח – י.ג.]".

הנתבעת 7 [להלן: "אגודת היתומים"] הייתה היורשת העיקרית של עיזבון המנוחה, שכיהנה בחייה כסגן יו"ר אגודת היתומים ודאגה לרווחת היתומים. המנוחה גמרה בדעתה לא להוריש את עיקר עיזבונה למנוח נתן - הידוע בציבור שלה לאחר פטירת בעלה .

הנתבע 1 [להלן: "וינגוט"] היה מנהל באגודת היתומים, מונה כדירקטור בחברה ביוני 83', והפסיק את פעילותו באגודת היתומים במאי 2002 [ראו פרוטוקול אגודת היתומים מ- 23.5.02 – נספח ד' לכתב התביעה].

המנוח נתן, ומר וינגוט מונו ע"י ביהמ"ש המחוזי כמנהלי עיזבונה של המנוחה, ושימשו בתפקיד זה עד 9.2.88 [ראו בקשה 4048/87 בת"ע 2611/81].

בשנת 96' המנוח נתן הלך לבית עולמו [ראו סעיף 18 לתצהיר הנתבעת 2].

מועד סיום הליך ההורשה הוא מועד חלוקת העיזבון, והעיזבון חולק עפ"י הודעת מנהלי העיזבון בשנת 88', כ-24 שנים טרם הגשת התביעה [ ראו בקשה 4048/87 בת"ע 2611/81 ].

3. מניות המנוחה נרשמו בבעלות אגודת היתומים מכוח הסכם חלוקת עזבון שניתן לו תוקף פסק דין בבית המשפט המחוזי ב-6.5.86 [מוצג נ/4].

ב-03' מכרה אגודת היתומים את מניותיה לחב' ג.א.ס גלובל אדיוקשנל סרביסס בע"מ [להלן: "חב' ג.א.ס."] – הנתבעת 8 [ראו נספח יח' 1 לתצהיר התובעת]. דירקטוריון חב' תפארת לא אישר את העברת המניות לחב' ג.א.ס.

חב' ג.א.ס נאלצה למכור את המניות, לאחר ששילמה תמורה לאגודת היתומים. מכר המניות ע"י חב' ג.א.ס בוצע ב-29.3.07 [נספח י"ט לתצהיר התובעת]. בעסקה זו אישרה חב' תפארת את העברת המניות לנתבעת 6 [להלן: "רונית"], שנרשמה במרשם החברות כבעלת המניות שנמכרו, ומונתה כדירקטור בחברה [אישור דירקטוריון חב' תפארת לעסקה – נספח כ"א לתצהיר התובעת].

למרות שאישור דירקטוריון חב' תפארת ניתן למכירת המניות לרונית, נחתם קודם לכן הסכם המכר במתווה שהרוכשת היא חב' גאיה 18 בע"מ [להלן : "חב' גאיה"], שרונית היא בעלת כל המניות בה, ורונית הגישה לשלטונות מס שבח, לאחר האישור, הצהרה על היותה נאמנה עבור הנהנית חב' גאיה [ראו נספחים י"ט ו-כ"ג לתצהיר התובעת].

חב' גאיה פורקה מרצון ואינה קיימת עוד [ראו הודעת רשות התאגידים מ-13.1.15 ]. המניות שנקנו חזרו לבעלותה של רונית.

רונית העבירה אגב גירושין מחצית מהמניות שנרכשו לליאור טננבאום – בעלה

לשעבר, ולהעברה זו ניתן ב- 3.1.12 תוקף פסק דין בביהמ"ש למשפחה בתיק תמ"ש 48128-03-10 [ראו נספח 1 לכתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבע 9].

ב-19.4.16 הלך ליאור טננבאום לבית עולמו, ואת עזבונו ירש הנתבע 9 [להלן: "עידו"].

4. מנירב הגישה את תביעתה ב-25.2.10, ושבה ותיקנה את תביעתה ב-11.1.12. בתביעה עתרה מנירב:

[א] לקבוע שההוראה בהסכם חלוקת העיזבון בעניין העברת מניות המנוחה לבעלות אגודת היתומים ופסק הדין שאישר אותו ב-6.5.86 [מוצג נ/4]– בטלים, באשר מנהלי העיזבון [המנוח נתן ומר וינגוט] ביצעו תרמית כלפי התובעת ובית המשפט שאישר את ההסכם, והתרמית נתגלתה לתובעת רק בשנת 2008 [ראו סעיף 7.1 [א] לתביעה].

טענת התרמית הוסברה בסעיף 4.7.5 לתביעה: "בהסדר [בהסכם חלוקת העיזבון שאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי ב-86' – י.ג.] הערימו מנהלי העיזבון על ביהמ"ש, והוסיפו על דעתם ומבלי ליידע את בעלי המניות בחברה, סעיף... הסותר לחלוטין את הוראות הצוואה ... ולפיו מניות המנוחה בחברה יועברו לבעלות בית היתומים, וזאת בניגוד להוראה ברורה בצוואה המורה על מכירת המניות למרבה במחיר, בכפוף לזכות הקדימה של בעלי המניות הנוכחיים והעברת התמורה בלבד לבית היתומים".

עוד נטען בסעיף 6.2 לתביעה: "הנתבעים 2-5 ידעו את תוכן הצוואה של

המנוחה... ושיתפו פעולה עם נתן ועם מר וינגוט בפעולת התרמית...".

[ב] להצהיר שאין לרונית ולחב' גאיה [חב' גאיה פורקה מרצון ואינה קיימת עוד] זכויות במניות המנוחה בחברה [ראו סעיף 7.1.[ב] לתביעה], ולהורות לרונית להציע לבעלי המניות הנוכחיים, מלבד הנתבעים, לרכוש את מניותיה בחברה בתנאים זהים לתנאים שבהם רכשה אותן חב' גאיה ב-29.3.07 [ראו סעיף 7.1.[ג] לתביעה].

עילת הסעד המצוינת בעתירה השנייה – טענת מרמה המיוחסת לרונית. נטען בסעיף 6.3 לכתב התביעה: "... רכישת המניות בחברה ע"י גאיה בשנת 2007 נעשתה באופן לא חוקי, ותוך ידיעה שדירקטוריון החברה לא אישר ואף לא היה מאשר את העברת המניות לגאיה, ועל כן העברה זו אינה תקפה... הצהירה רונית הצהרה שקרית ובמכוון, ולפיה היא רוכשת מבית היתומים את המניות בחברה באופן אישי... שעה שמי שרכשה בפועל את המניות הייתה גאיה, ואילו רונית דיווחה [לשלטונות מס שבח – י.ג.] כי היא מחזיקה את המניות בנאמנות עבור גאיה" [דירקטוריון חב' תפארת אישר את מכירת המניות לרונית ולא לחב' גאיה שכל מניותיה בבעלות רונית -י.ג.].

5. נעבור ונדון בנפרד בכל אחת מהעתירות שבתביעה.

העתירה להצהיר על בטלות העברת המניות לבעלות אגודת היתומים מכוח הסכם חלוקת עיזבון שניתן לו תוקף פסק דין ב-6.5.86 [מוצג נ/4] - דינה להידחות מהטעמים כדלקמן:

ראשית, התובעת אינה יורשת עפ"י דין של המנוחה, אינה זוכה עפ"י צוואתה, ואינה נושה של העיזבון. התובעת העידה בחקירתה : " ש. אין לך היכרות משפחתית, אין לך קשר משפחתי אל הגברת [ המנוחה – י.ג.]? ת. אין לי" [עמ' 135 שורות 11-13]. התובעת היתה בעלת עניין [הנאה עקיפה מהעיזבון], והנאתה מהעיזבון היתה מותנית בכך שיבוצע עפ"י הצוואה הליך מכירה של נכס העיזבון - המניות.

המנוחה בצוואתה הורתה שפדיון מכירת המניות יועבר לאגודת

היתומים, ואגודת היתומים חויבה להקים בכספים אגף חדש במעון הילד או קומה נוספת מעל חדר האוכל שבמעון להנצחת המנוחה ובעלה.

התנאי שחויב היורש העיקרי, במובן סעיף 45 לחוק הירושה, היה הקמת אגף חדש במעון הילד, ולא מתן זכות קדימה לבעלי המניות בחברה לרכוש את מניות העיזבון.

מנגנון המכירה בצוואה, שכלל מתן זכות קדימה לבעלי המניות בחברה לרכוש את המניות, נועד למקרה של מכירה, בלשון סעיף 8 לצוואה "בשעת המכירה", והופנה כהוראה למנהלי העיזבון שמונו ע"י ביהמ"ש בהתאם להוראת הצוואה.

בסעיף 4 לה"פ 1005/85 [מוצג נ/2] הודגש: "המנוחה כיהנה כסגנית יו"ר הנהלת בתי יתומים ... למעלה מ-45 משנות חייה היא הקדישה מאונה והונה לטיפוח המוסד אותו ראתה כמפעל חייה". כוונת המנוחה בצוואתה הייתה לייחד כספים שיספיקו למימון הקמת אגף חדש במעון הילד להנצחתה. חוק הירושה אמנם מנחה לחלק את נכסי העיזבון עפ"י הוראת המצווה בצוואתו, אולם ניתן לסטות מהוראת הצוואה וסטייה כזו מוצדקת אם המכירה של המניות תגרום להפסד ניכר, ואזי לא תוגשם מטרת הצוואה באשר לא יוותרו די כספים למימון הקמת אגף חדש במעון הילד.

פרופ' שילה, בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, חלק שלישי, בעמ' 284 מוסיף:

"דוגמא לסטייה מוצדקת מהוראת הצוואה יכולה להיות הוראה בצוואה שמילויה ככתבה וכלשונה יגרום להפסד גדול של ערך הנכס כאשר ביהמ"ש משוכנע שכוונתו של המוריש לא הייתה לגרום לחלוקת הנכסים בהפסד מעין זה".

הוראת סעיף 111(ג) לחוק הירושה, החלה על חלוקת עיזבון עפ"י צו בית משפט, מקנה סמכות לסטות מהוראות הצוואה במקרה שמכירת מניות עלולה לגרום להפסד ולאי הגשמת תכלית הצוואה – הקצאת כספים למימון בניית אגף חדש במעון הילד.

הוראה נוספת המאפשרת סטייה מהוראות הצוואה מצויה בסעיף 110 לחוק הירושה. לעניין זה אומר פרופ' שילה בספרו: "פירוש לחוק הירושה" חלק שלישי בעמ' 279-280:

"תנאי ההסכם [הסכם חלוקה בין יורשים – י.ג.] עדיפים גם על הוראות שבצוואת המוריש... זאת ניתן להסיק מהשוואת סעיף 110 [לחוק הירושה – י.ג.] לסעיף 111(ג). סעיף 111(ג) נותן זכות בכורה לצוואה, ואילו סעיף 110 שותק בעניין... אין הצוואה עדיפה על הסכם הנוגד את הוראת הצוואה לגבי חלוקת הנכסים. גישה זו עולה בקנה אחד עם זכות היורשים להסתלק מחלקם בירושה. מסעיף 110 משתמע כי יש דבר אחד שאין לשנות והוא רשימת היורשים. החוק בירושה עפ"י דין, והמצווה... קובעים את היורשים, אולם חלוקת הנכסים עשויה להיות שונה מקביעותיהם של המחוקק או המצווה".

עוד נדגיש לעניין זה, שבעניין עיזבון המנוחה נטען שהצוואה מתייחסת רק לחלק מהעיזבון ועל יתרת העיזבון חלים כללי הירושה עפ"י דין.

שנית, לחברה היה נכס מקרקעין אחד שרובו הוחזק בידי דיירים מוגנים, ומכירת חלק מהמניות שהיו נכס העיזבון, טרם פינוי הדיירים המוגנים, היה גורם להפסד ניכר, באשר אין שווי מקרקעין פנוי כשווי מקרקעין התפוס ע"י דיירים מוגנים, ומכירה בהפסד עלולה הייתה לפגוע בתכלית הצוואה, שמטרתה הייתה הנצחה באמצעות בניית אגף חדש במעון הילד.

תימוכין לחשש שביצוע מכירה עלול לגרום להפסד ניכר ולאי ביצוע תכלית הצוואה מצינו בראיות כדלקמן:

[א] התביעה הוגשה 14 שנים לאחר פטירת מנהל העיזבון, המנוח נתן. מנהל העיזבון הנוסף וינגוט העיד בחקירתו הנגדית: "ש. ידענו שהמניות של החברה השווי שלהם נמוך, כי יש הרבה דיירים מוגנים. היו הרבה דיירים מוגנים? ת. כן" [עמ' 114 שורות 8-10 לפרוטוקול מ-23.9.14 ]; "ש. היה שיקול בהחלטה שעמדה בתוך ההסדר לחלוקת העיזבון להעביר מניות [לבעלות אגודת היתומים – י.ג.] כי הכסף יבטא מכירה שיש דיירות מוגנת וזה מעט, זה מה שאתה מסביר? ת. כן" [עמ' 115 שורות 6-9 ]; "ש. סברו שניתן להשביח את שווי החברה על ידי כך שהחברה תפנה לאורך זמן את הדיירים המוגנים, ותשכיר את המושכרים שיתפנו בשכירות חופשית. זה מה שהיה. ת. זה מה שעשה אודי [מנהל הבניין שבבעלות חב' תפארת – י.ג.]" [עמ' 116 שורות 4-7]; "ש. הלאה [בהמשך – י.ג.] האם נכון שפונו דיירים מוגנים? ת. כן" [עמ' 116 שורות 28-29]; "ש. אז השווי של הנכס עולה ? ת. כן" [עמ' 117 שורות 3-4]; "ש. תחשוב... מה היה קורה אם בית היתומים היה מוכר [את המניות – י.ג.] באמצע שנות השמונים לפני הפריחה? ת. היה מפסיד" [עמ' 117 שורות 18-20].

[ב] בהעתק בקשה, שאותרה במשרד האפוטרופוס הכללי [מוצג נ/3], שנוסחה ע"י פרקליט מנהלי העיזבון, נאמר: "המשיב 1 [אגודת בית היתומים – י.ג.] עלול להיתקל בקשיים במציאת קונים לחלק ממניות חברת בניין זו, ולכן ברצונו שהמניות יועברו לשמו...".

האותנטיות של המסמך אינה מוטלת בספק, גם אם אין הוכחה בחלוף למעלה מ-30 שנה שהבקשה הוגשה לבית המשפט, באשר היא נוסחה ע"י פרקליט מנהלי העיזבון ואותרה במשרד האפוטרופוס הכללי.

[ג] מכתב אגודת היתומים מ-29.11.84 שהופנה לביהמ"ש המחוזי ולמנהלי העיזבון ובו נאמר: "אנו מסכימים שהמניות... תירשמנה על שמנו, ואנו מאשרים כי אנו מעוניינים ברישום הזה לאור מצב שוק הנדל"ן בתקופה הנוכחית, והקשיים הברורים במימוש הנכס [בניין התפוס ע"י דיירים מוגנים – י.ג.]" [מוצג נ/12].

חלפו למעלה מ-30 שנה ולא נשמר עותק חתום של המכתב נ/12, שהודפס על נייר מכתבים של אגודת היתומים עם ציון הכתובות, חברי ההנהלה דאז, חברי הכבוד של ההנהלה דאז וחברי ועדת הבניין למעונות ילדים.

שלישית, הייתה מחלוקת בין היורשים עפ"י דין לבין היורשים עפ"י הצוואה לעניין היקף תחולת הצוואה – האם ישנם נכסים של העיזבון שלא ניתנה לגביהם הוראה בצוואה ושחלים עליהם כללי הירושה עפ"י דין. הוגשה בעניין תובענה בה"פ 1005/85, שנדונה בביהמ"ש המחוזי בת"א בפני כב' השופט שאול אלוני. בדיון שהתקיים בנוכחות ב"כ האפוטרופוס הכללי וב"כ היורשים, אושר הסכם חלוקת עיזבון וניתן לו תוקף פסק דין. הסכם חלוקת העיזבון כלל הסכם בכתב ותוספת להסכם בפרוטוקול הדיון.

הסכם חלוקת העיזבון התייחס לכלל נכסי העיזבון, ולחלוקתם בין היורשים עפ"י הצוואה לבין היורשים עפ"י דין. בדיון השתתף גם ב"כ האפוטרופוס הכללי שמופקד על האינטרס הציבורי וגם על זכויות היורשים עפ"י דין שאינם ידועים.

ביהמ"ש המחוזי אישר את ההסכם ונתן לו תוקף פסק דין. בסעיף ד' להסכם חלוקת העיזבון שנחתם בכתב נאמר מפורשות, שמבוקש לתת תוקף להעברת מניות המנוחה ע"ש אגודת היתומים. הצוואה הוצגה בפני ביהמ"ש המחוזי וצורפה לתובענה בה אושר וניתן תוקף פסק דין להסכם חלוקת העיזבון.

בשנת 86' ביהמ"ש המחוזי היה הערכאה המוסמכת לאשר הסכם חלוקת עיזבון וליתן לו תוקף פסק דין. לא הייתה מניעה לאשר הסכם חלוקת עיזבון גם בהמרצת פתיחה שנושאה היקף הנכסים עליהם חלה הצוואה והיקף הנכסים אשר לגביהם חלים כללי הירושה עפ"י דין, אם כל היורשים היו צד להסכם ואף הייתה התייצבות לדיון של ב"כ האפוטרופוס הכללי.

אמנם באישור ובפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי היה צריך להוסיף רישום טעם לסטייה מהוראות הצוואה – טעמים שהוכחו בשלב ההוכחות [הפסד ניכר אם המניות ימכרו עקב היות המקרקעין תפוס ע"י דיירים מוגנים, וחשש שהכספים שיתקבלו לא יהיה בהם די למימון בניית אגף חדש כהוראת הצוואה], אולם פגם זה אינו מביא לבטלות העברת המניות ע"ש אגודת היתומים עפ"י פסק הדין מ-86', בחלוף 24 שנים ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה נשוא הדיון.

מעיון בתיק העיזבון הוברר, שהעיזבון חולק ומנהלי העיזבון שוחררו מתפקידם ב-9.2.88. בבקשה 4048/87 בת"ע 2611/81 הודיעו מנהלי העיזבון, שהעיזבון חולק עפ"י פסק הדין שאישר את הסכם חלוקת העיזבון מ-6.5.86, וצירפו את אישורי הזוכים בדבר קבלת חלקם בעיזבון. בעניין טענת הפגם של חוסר הנמקה בהחלטת ביהמ"ש - יש ליתן משקל לעובדה שחלפו 22 שנים מאז חולק העיזבון, ולא ניתן עוד להחזיר את הגלגל אחורנית.

זאת ועוד, עפ"י חוק הירושה הסכם חלוקת עיזבון בין יורשים אינו טעון אישור בית המשפט, וניתן לסטות בהסכם מהוראות הצוואה גם ללא אישור בית המשפט. הצורך באישור בית המשפט התבקש מאחר והעיזבון נוהל ע"י מנהלי עיזבון שמונו ע"י בית המשפט.

רביעית, טענות המרמה או ההטעיה - לא הוכחו. בסעיף 7.1 לכתב התביעה נתבקש ביהמ"ש להצהיר שהסכם חלוקת העיזבון ופסק הדין שאישרו בטלים "מחמת תרמית שביצעו מנהלי העיזבון כלפי בית המשפט וכלפי התובעים... ובשל כך שאין האמור תואם את הוראות הצוואה, ופסק הדין הוצא אגב תרמית והטעיה".

טענות התרמית או ההטעיה נטענו כ-14 שנים לאחר שמנהל העיזבון המנוח נתן הלך לבית עולמו [מונו שני מנהלי עיזבון], והוא אינו יכול עוד להתגונן כנגד טענות אלו.

לא ניתן לייחס למנהלי העיזבון מרמה או הטעיה. עיון בתיק המרצת פתיחה 1005/85 [מוצג נ/2] מלמד שהתובענה הוגשה ע"י אגודת היתומים - היורשת עפ"י הצוואה כנגד המנוח נתן – היורש עפ"י דין. מנהלי העיזבון היו משיבים פורמליים. לא הוכח שהם הגישו עמדה בתובענה או נטלו חלק בדיון. הצדדים להסכם חלוקת העיזבון, שנחתם ואושר ע"י ביהמ"ש, היו היורשים עפ"י דין והזוכים עפ"י צוואה. מנהלי העיזבון לא היו צד להסכם חלוקת העיזבון. מנהלי העיזבון לא נכחו בדיון שהתקיים ב-6.5.86 בביהמ"ש המחוזי. לא הוכח שעורכי הדין שהופיעו בדיון ייצגו גם את מנהלי העיזבון. עו"ד צוקרמן ייצג את אגודת בית היתומים והגיש את התובענה בשמה. עו"ד זילביגר הופיע בשם האפוטרופוס הכללי. עו"ד זלצמן ייצג את המנוח נתן בכשירותו כיורש עפ"י דין. אין בפרוטוקול הדיון שום איזכור לעמדת מנהלי העיזבון.

חוק הירושה מבחין בין חלוקת עיזבון בהסכם בין יורשים [סעיף 110 לחוק הירושה], שאזי אין צורך באישור בית המשפט, לבין חלוקת עיזבון ע"י בית המשפט [סעיף 111 לחוק הירושה] שאזי ניתן אישור בית משפט. עפ"י הוראות אלה אין צורך באישור מנהל עיזבון להסכם חלוקת העיזבון.

ואפילו היינו קובעים, שמנהלי העיזבון היו מיוצגים בדיון – לא הוכחה טענת המרמה או ההטעיה. הצוואה הוצגה בפני ביהמ"ש וצורפה לתובענה שהוגשה. הסכם חלוקת העיזבון שנחתם הוגש לביהמ"ש בטרם מתן האישור. בדיון נכח גם ב"כ האפוטרופוס הכללי, שמייצג גם את האינטרס הציבורי, והוא הביע את עמדתו.

התובעת לא נכחה בדיון ואין לה ידיעה אישית על ההליך שהתנהל. אי ידיעת תוכן הצוואה אין בה די כדי להעמיד טענת מרמה או הטעייה, במיוחד כאשר ביהמ"ש היה מוסמך להורות לא למכור את המניות כדי למנוע הפסד ניכר, שהרי לא תוגשם מטרת הצוואה אם לא יוותרו די כספים למימון הקמת אגף חדש.

לא הוכחה טענת מרמה שנטענה כנגד נתבעות 2-5. לא הוכחה מעורבות נתבעות 2-5 בהעברת המניות של המנוחה לבעלות אגודת היתומים. הנתבעת 2 בסעיף 21 לתצהירה, שלא נסתר, הצהירה: "לי, לאבי או לאחיותי לא היה חלק כלשהו בקיומה של הצוואה ואופן מימושה...". עוד הצהירה בסעיפים 16, 14, 12 לתצהירה, שלא נסתר, שבשנת 83' הועברו לה מניות בחברה, במועד זה הייתה בת 23 ולא השתתפה באסיפת דירקטורים של החברה או באסיפה הכללית, ועד שנת 99' לא הייתה מעורבת בענייני החברה או בהליכים המשפטיים בעניין עיזבון המנוחה.

רו"ח איתן גוליק, רוה"ח של החברה, העיד בעדותו : " ש. ...אורלי אמיתי [הנתבעת 2 – י.ג.], מיכל טהורי [ הנתבעת 3 – י.ג.], וגבריאל אמיתי [ המוריש לנתבעת 4 - י.ג.] לא היו אף פעם חברי דירקטוריון וממילא לא השתתפו בישיבות דירקטוריון ? ת. לא " [ עמ' 31 שורות 7-9]; " ש. באסיפות הכלליות שאתה נכחת... הנושא של הצוואה של הגב' מלינוב או עניינים שנוגעים לצוואה זו לא נדונו ? ת. אף פעם . ש. לא שמעת [ על הצוואה – י.ג.] לא בדירקטוריון ולא באסיפה הכללית? ת. אף פעם " [ עמ' 31 שורה 18 עד עמ' 32 שורה 1].

התובעת העידה בחקירתה: " ש. כשמדברים על תרמיות משנות ה-80' אז בנך לא היה בחברה? ת. הוא לא היה " [ עמ' 134 שורות 7-9 ]; " ש. אורלי אמיתי [הנתבעת 2 – י.ג.] רימתה בשנות ה-80'? ת. אתה אומר שהיא היתה חיילת ... אם אתה אומר שהיא היתה חיילת ... היא לא יכלה לרמות, אז היא לא רימתה, אז אני טועה. ש. מיכל [ הנתבעת 3- י.ג.] רימתה ? ת. אין לי קשר עם מיכל . לא ידוע לי " [ עמ' 155 שורות 16-22].

אברהם וינגוט העיד בחקירתו : " ש. אתה יודע מלכה [הנתבעת 5 – י.ג.], משפחת ברונפלד ומשפחת אמיתי [ הנתבעת 2-4 – י.ג.] , האם שוחחת איתם על תוכן הצוואה? ת. לא ... בשביל מה אני צריך לדבר איתם, יש להם אבא [המנוח נתן – י.ג.] , אם הוא רוצה [צ"ל: אם הוא רצה - י.ג.] שהוא ידבר איתם" [עמ' 35 לפרוטוקול מ- 23.9.14, שורות 8-13]; " ש. בכל השנים... בכל אסיפה [של החברה – י.ג.] לא שמעת דיונים בנושא הזה [ של צוואה המנוחה – י.ג.]? ת. לא " [עמ' 99 שורות 24-26].

חמישית, צוואה של מנוח אינה עומדת לעיונו של הציבור, והתובעת אינה יורשת או קרובתה של המנוחה. התובעת לא יכולה היתה לדעת על תוכן הצוואה ועל זכות הקדימה שבצוואה, בטרם עיינה בצוואה בנוב' 08', לאחר קבלת רשות ביהמ"ש. לתובעת לא היתה כל סיבה לשער שקיימת הוראה צוואתית בעניין זכות קדימה לבעלי המניות בחברה, ואף בזהירות סבירה לא יכולה היתה להיות מודעת לכך. בנסיבות אלה לא חלה התיישנות על תביעתה.

ב-23.11.08 הגישה התובעת בקשה לעיין ולצלם את תיק ביהמ"ש בו ניתן צו קיום הצוואה, וב-25.11.08 נעתרה בקשתה. התביעה הוגשה ע"י התובעת ב-25.2.10 בחלוף שנה ושלושה חודשים. התובעת הסבירה שביקשה לאתר ראיות נוספות ואף למצות מו"מ. לא הוכח שבתקופה של 15 חודשים מ-25.11.08 ועד 25.2.10 זנחה התובעת את זכות התביעה העומדת לה או מי מהנתבעים שינה את מצבו לרעה או שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבה של התובעת. בנסיבות אלו טענת השיהוי אין בה כדי להביא לדחיית התביעה [לעניין היסודות הנדרשים לצורך הוכחת טענת שיהוי כאשר לא חלה התיישנות – ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נז(5) 433].

6. ומכאן נעבור לעתירה להצהיר שלרונית אין זכויות במניות המנוחה בחברה, ושעליה להציע את מניותיה למכירה לבעלי המניות בחב' תפארת בתנאים שרכשה אותן חב' גאיה ב- 29.3.07.

ראשית, סעיף 293 לחוק החברות תשנ"ט -1999 [להלן : "חוק החברות"] קובע חזקה בדבר עבירות מניות. המניה היא נכס קנייני הניתן להעברה. סעיף 294 לחוק מאפשר לחברה לקבוע בתקנון הוראה המגבילה את עבירות המניות. הגבלת עבירות המניות בתקנון היא מכוח הסכם בין בעלי המניות המעוגן בתקנון. הגבלת העבירות נתפסת כחלק ממהותה של חברה פרטית, שבה יש חשיבות למחזיקי המניות , וביטויה יכול ללבוש צורות שונות : זכות מצרנות לבעלי המניות [דין קדימה], זכות סירוב לדירקטוריון, וחובת אישור הדירקטוריון [ ראו ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר פ"ד נה(5) 71 , 90 ].

בתקנון חב' תפארת אין הוראה המקנה זכות קדימה לבעל מניות בחברה לרכוש את המניות הנמכרות, אולם נקבע שחלה חובה לקבל הסכמת הדירקטוריון להעברת מניות. בסעיף 12 לתקנון החברה נאמר: " אין להעביר מניות בהון החברה אלא בהסכמת רוב המנהלים. במקרה של שוויון דעות תחשב ההעברה כמאושרת " [ נספח א'2 לכתב התביעה]. עפ"י התקנון העברת מניות מאושרת גם כאשר הדעות בדירקטוריון חלוקות ויש שוויון קולות.

מדיניות דירקטוריון חב' תפארת היתה שלא לאשר העברת מניות לחברה באשר אין לדירקטוריון חב' תפארת פיקוח על העברת מניות בחברה הרוכשת

[ ראו נספח כ' לתצהיר התובעת, סעיף 7 לפרוטוקול].

ב-29.5.07 אישר הדירקטוריון את העברת המניות לרונית [ נספח יח' לכתב התביעה]. אמנם רונית לא גילתה לדירקטוריון שב-29.3.07 נערכה העסקה כאשר חב' גאיה , שרונית היא בעלת כל מניותיה, רכשה את המניות הנמכרות [נספח יט' לתצהיר התובעת], וב-27.6.07 אף דיווחה לשלטונות מס שבח שהיא משמשת כנאמן עבור חב' גאיה בעסקה [נספח כג' לתצהיר התובעת], ואין להקל בכך ראש; אולם יחד עם זאת משפורקה חב' גאיה מרצון, חזרו המניות שנקנו לבעלות רונית, הוסרו הפגם והמניעה שנוצרו, וניתן להכשיר בדיעבד את הרישום של רונית כבעלת המניות שנמכרו. הותרת רישום הבעלות במניות ע"ש רונית אינו עומד בסתירה למדיניות הדירקטוריון המאפשרת העברת מניות בחברה לבעלות יחיד ולא לבעלות חברה רוכשת. זאת ועוד, הדירקטוריון אישר את צירופה של רונית כבעלת מניות בחברה, והמטרה לתת לחברה זכות לקבוע את זהות בעלי המניות בה – לא סוכלה.

יודגש לעניין זה, שלאחר שהדירקטוריון אישר את העברת המניות הנמכרות לרונית, בוצעו כל ההליכים הפורמליים הנדרשים להעברת מניות, רונית נרשמה כבעלת מניות במרשם החברה ובמרשם החברות, נבחרה לתפקיד דירקטור בחברה, ותרמה להגדלת רווחיות החברה משנת 07' ועד היום.

בנסיבות אלה אין הצדק לבטל את בעלותה של רונית במניות הנמכרות. בתובענה זו אין ביהמ"ש דן ומביע עמדה אם יש צורך באישור הדירקטוריון להעברת מחצית ממניות רונית אגב גירושין לבעלה לשעבר, והאם יש צורך באישור הדירקטוריון לרישום העברת מחצית המניות מכוח ירושה מבעלה המנוח לבן- הנתבע 9.

שנית, לתובעת, שבבעלותה כיום 1 מנית בכורה ו-1 מניה רגילה בחברה, אין זכות קדימה מכוח תקנון החברה לרכוש את המניות הנמכרות. עוד קבענו שכיום, בחלוף 24 שנים ממועד אישור הסכם חלוקת העיזבון ע"י ביהמ"ש ב-6.5.86, אין לתובעת זכות קדימה הניתנת למימוש מכוח צוואת המנוחה. לאור האמור, לתובעת אין זכות בדין לרכוש את המניות הנמכרות.

חב' תפארת ומרבית בעלי מניותיה לא טענו כנגד רישום המניות ע"ש רונית. גם החברות שהיו מעורבות בעסקה עם אגודת היתומים [ חב' ג.א.ס. וחב' גאיה] לא טענו כנגד בעלותה של רונית במניות, לאחר ששילמה את מלוא התמורה. רונית העידה בחקירתה :"ש. האם בעל מניות אחר בבית תפארת ... פנה אליך ואמר שיש לבטל את העסקה...? ת. לא , להיפך. הם שמחים שנכנסתי ... ש. האם חב' בית תפארת שלחה לך איזושהי הודעה ואמרה שהעסקה שלך מבוטלת ? ת. לא".

התובעת גם לא הגישה תביעה נגזרת בשם החברה בעניין העברת המניות הנמכרות ע"ש רונית.

שלישית, העסקאות של רכישת המניות ע"י חב' ג.א.ס. ב-03' [נספח יח' לתצהיר התובעת] וע"י חב' גאיה ב-29.3.07 קדמו לאישור דירקטוריון החברה למכירת המניות לרונית, שניתן ב-29.5.07 [ נספח יח' לכתב התביעה].

העסקאות שקדמו לאישור העברת המניות לרונית - לא אושרו ע"י דירקטוריון החברה, והבעלות במניות לא הועברה לחב' ג.א.ס ולא לחב' גאיה. ההסכמים שנערכו ע"י חב' ג.א.ס. וחב' גאיה כרוכשות אינם בטלים במערכת היחסים הפנימית שבין הצדדים לחוזים, גם אם לא ניתן להעביר את המניות לבעלות חב' ג.א.ס. וחב' גאיה.

בע"א 1662/99 חיים נ' חיים פ"ד נו(6) 295 , 348-349 הדגיש כב' השופט ברק:

" במצב שבו ניתנה התחייבות להעברת זכות תוך הפרת תניה

המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטגורית כי ההתחייבות

עצמה בטלה... המישור החוזי ממשיך להתקיים גם אם עצם

כריתת החוזה עומדת בניגוד לאמור בהסכם אחר".

עוד ראו לעניין זה , פרופ' ציפורה כהן " בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות" כרך ב' עמ' 283 -293 .

בע"א 6529/96 טקסטיל ריינס נ' רייך פ"ד נג(2) 218, 236 , אמר כב' השופט טירקל :

" יש לבחון את תוקפה של העברת זכות, שנעשתה בניגוד להגבלה על עבירותה של הזכות, לפי טיבה של ההגבלה, לפי נוסחה, לפי מטרותיה והנסיבות שבהן נקבעה ... ייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כאוסרת על בעל הזכות להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהווה הפרת חוזה מצד בעל הזכות אך ההעברה עצמה תהיה תקפה".

גם בבחירת התרופה בגין פעולה בניגוד לאישור הדירקטוריון, הוכחו נסיבות שפורטו לעיל, שבהן ניתן להותיר את רונית כבעלת מניות בחברה, ובמיוחד כאשר חב' גאיה פורקה, המניות הוחזרו לבעלות רונית, ולא סוכלה מטרת הדירקטוריון לתת לחברה זכות לקבוע את זהות בעלי המניות בה, ומצינו שהדירקטוריון אישר את צירופה של רונית כבעלת מניות בחברה.

להשלמת התמונה נציין, שהוכח במשפט שחב' גאיה, שהיתה בבעלותה הבלעדית של רונית, הוקמה בסמוך לרכישת המניות, לא היו לה אמצעים כספיים לרכישת המניות הנמכרות, כל הפעולה בוצעה ע"י רונית, והדיווח לשלטונות מס שבח שהרוכשת היא חב' גאיה היה כפי הנראה משיקולי מיסוי. רונית העידה בחקירתה: " גאיה הוקמה כי זה היה ייעוד של רואה חשבון... תקימי את זה לצורכי מס ..." [ עמ' 267 , שורות 2-3] ; " לגאיה לא היה אמצעי לקנות מניות " [ עמ' 270 שורה 17]; " משכנתי את הבית שלי , שילמתי מס רכישה. הכל נעשה באופן אישי. גאיה [ חב' גאיה – י.ג.] הוקמה שבועיים לפני זה... בצורה שיעצו לי מבחינת מיסוי ... ההלוואה נלקחה ע"י גיא רונית" [ עמ' 312 שורות 12-17]; " ש. החברה [ חב' גאיה – י.ג.] , אין לה שום נכסים? ת. לא" [עמ' 313 שורה 1-2]; " אני לקחתי את הכסף באופן אישי " [ עמ' 344 שורה 28].

7. סוף דבר

[א] התביעה נדחית.

[ב] התובעת תשלם לנתבעות 2-4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל 70,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

התובעת תשלם לנתבעת 5 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 70,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

בפסיקת ההוצאות ניתן משקל להיקף הראיות שהובאו, ולדיונים שהתקיימו.

[ג] לא נפסקו הוצאות לנתבע 1 שלא הגיש סיכומים. לא נפסקו הוצאות לנתבעות 6-7 שהיו מעורבות בעסקאות בעניין העברת המניות שלא תאמו את אישור דירקטוריון החברה, ושלא מילאו אחר חובת הגילוי הנדרשת כלפי הדירקטוריון. נתבעת 8 לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון. לא נפסקו הוצאות לנתבע 9, שבא כיורש בנעלי אביו ליאור, באשר ליאור היה מעורב בעסקת הרכישה ב-07', והיה מודע לכל פרטיה [ראו עדות רונית בעמ' 352-353].

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ז, 18 יוני 2017, בהעדר הצדדים.