בפניי עתירה מנהלית המופנית כנגד שומות הארנונה שהושתו על העותרת בשנים 1993-2009 ע"י המשיבה (להלן גם: "העירייה"). במסגרת העתירה ניתן צו ביניים שהורה על הקפאת הליכי הגביה המנהליים עד להכרעה בה (החלטת כבוד השופטת א' קובו מיום 26.5.2010).

לאחר הגשת כתבי הטענות בעתירה, נפגשו הצדדים מספר פעמים על מנת לנסות ולפתור את המחלוקת שביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט והעותרת אף שילמה למשיבה סכום של כ-100,000 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת. אולם, לאחר שהצדדים לא השכילו להגיע לפתרון המחלוקת, הוריתי על הגשת סיכומים, ולא נותר מנוס אלא ליתן פסק דין בעתירה.

1. העובדות הנדרשות לעניין

העותרת הינה חברת ניהול המנהלת נכס הממוקם בשדרות הציונות 1 בלוד. הנכס משמש כקניון "לוד סנטר" (להלן: "הנכס" או "הקניון") ואליו צמוד חניון תת קרקעי מקורה וללא תשלום. החניון משמש את באי הקניון ופתוח לציבור הרחב (להלן: "החניון").

המחלוקת בין הצדדים הינה בגין שומות ארנונה שהושתו על העותרת, וכן בגין חוקיות צווי הטלת הארנונה של המשיבה, הן בגין הנכס והן בגין החניון.

העותרת טוענת כי פנתה בעתירה לבית המשפט לאחר סדרה של עיקולים שהטילה עליה המשיבה בחודש פברואר 2010, למרות שהגישה השגות ועררים בגין שנות הכספים 2008-2009. עררים אלו טרם הוכרעו בוועדת הערר. בשנות הכספים שלפני כן (2007 ולפניה), העותרת טוענת כי פעלה בהתאם להבטחה שניתנה לה ע"י ראש העיר דאז, מר בני רגב, לפיה לא תחויב בארנונה בגין החניון. המשיבה טוענת, כי העותרת טרם הסדירה חובות ארנונה משנת 1993 וכי לאורך השנים הטילה המשיבה עיקולים ונקטה בהליכי גבייה רבים נגדה. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתנה כל התחייבות או הבטחה לפטור את העותרת מארנונה בגין החניון ולחילופין, ככל שניתנה כזו, אין לה תוקף שכן היא מנוגדת לדין (ועוד על כך, בהמשך).

בנוסף, מלינה העותרת נגד חוקיות צווי הארנונה שהטילה עליה המשיבה, שכן לטענתה הינם מנוגדים לתקנות ההסדרים ולדיני ההקפאה. כמו כן, העותרת טוענת כי חלק מהחיובים שהושתו עליה ע"י המשיבה התיישנו זה מכבר, וכי היטלים נוספים בגין מים וביוב, אגרת שמירה והוצאות גבייה הושתו עליה שלא כדין ודינם להתבטל. בנוסף, טוענת העותרת כי יש להורות על ביטול, או לכל הפחות הפחתת הריביות שהושתו עליה בגין האיחורים בתשלום.

מנגד טוענת המשיבה כי העותרת השתהתה בהגשת העתירה באופן ניכר וכי התנהלותה לוקה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. כן טוענת המשיבה, כי חלק מהחובות לא התיישנו, זאת בגין נקיטת הליכי הגבייה ועיקולים שהטילה על העותרת אשר עצרו את מירוץ ההתיישנות. בנוסף טוענת המשיבה, כי יתר התשלומים שהשיתה על העותרת בגין מים וביוב, אגרת שמירה והוצאות גבייה היו כדין ואין להפחית את הריבית הנדרשת, לא כל שכן לבטלה.

מאחר ואין טיעוני הצדדים עשויים מקשה אחת, אדרש לעיקרם, כל טיעון בנפרד.

בכתבי הטענות הועלו מספר טענות מקדמיות על ידי הצדדים:

2. חובות שהתיישנו

טענתה המקדמית של העותרת היא כי חלק מיתרות החוב אותן מבקשת המשיבה לגבות התיישנו זה מכבר. מדובר בסכום של כ-670,000 ₪ אשר כולל חוב שעילתו נולדה לפני למעלה מ-7 שנים. הלכה היא, כי כל הליכי גבייה שננקטו ביחס לחובות אשר עילתם נולדה למעלה משבע שנים הינה מנוגדים לחוק ההתיישנות ודינם להתבטל.

בתגובה טוענת המשיבה כי סך החיובים הכולל עבור הנכס שנוצרו לפני למעלה ל-7 שנים מסתכם בסך של 681,945 ₪. המשיבה טוענת כי חיובים אלו לא התיישנו שכן לאורך השנים מאז הוטלו, נקטה המשיבה בהליכים מנהליים לגבייתם. המשיבה ביצעה עיקול ברישום עוד ביולי 1998, עיקולים בפועל בשנת 2001 ונקטה בהליכי הוצל"פ בשנת 2005. משצעדים אלו לא הניעו את העותרת להסדיר החיובים – הטילה המשיבה עשרות עיקולים בשנים 2005-2010 על חשבונות הבנק של העותרת, ביצעה עיקולים ברישום ועיקלה מיטלטלין השייכים לעותרת. לכן, מעולם לא נוצר פרק זמן העולה על 7 שנים במהלכו לא פעלה המשיבה לגביית החוב. המשיבה טוענת כי ההלכה הפסוקה קובעת, כי נקיטת הליכי גבייה מנהליים עוצרת את מרוץ ההתיישנות ביחס לחובות נשוא ההליכים.

אשר לטענת המשיבה כי נקטה בהליכי גבייה, טוענת העותרת כי הדו"ח אותו הציגה המשיבה לבית המשפט מהווה מסמך פנימי של המשיבה והינו מוכחש ע"י העותרת. העותרת מעולם לא קיבלה התראות בגין ההליכים, אשר לכאורה מפורטים בדו"ח, וטוענת להיעדר כוחו הראייתי. בטענתה אשר לכוחו הראייתי של הדו"ח מסתמכת העותרת על פסק דינה של כב' השופטת אסתר שטמר בעת"מ 27008-12-10 אהרונסון נ' עיריית לוד [פורסם בנבו, ניתן ביום 5.4.2011] (להלן: "עניין אהרונסון").

מקובלת עליי טענת העותרת כי החובות נשוא שנות הכספים 2002-1993 (כולל) התיישנו. לאחר פסיקות סותרות בנושא טענת ההתיישנות המועלית בהליך גבייה במישור המנהלי הוכרע הדבר בבית המשפט העליון בפרשת נסייר (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית [פורסם בנבו, ניתן ביום 20.6.2010]) שם נקבע כי נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – ובענייננו, הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

כבר נקבע כי החיוב בארנונה נוצר מידי שנה באופן נפרד באמצעות צווי הארנונה של המשיבה, ומשחלפו למעלה משבע שנים מיום "לידת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958) בשנת מס מסוימת, עד ליום הגשתה (סעיף 5 לחוק ההתיישנות), התיישנה התובענה לעניינה של אותה שנת מס. (ראה לעניין זה: ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק (פורסם בנבו, ניתן ביום 30.8.2006); ת"א (י-ם) 1114/99 שוקרון ואח' נ עיריית ירושלים (לא פורסם) (הנשיא זיילר); בש"א 431/08 (י-ם) עירית ירושלים נ' רשות השידור (לא פורסם)).

איני מקבלת את טענת המשיבה כי נקטה בהליכי גבייה שעצרו את מרוץ ההתיישנות. המשיבה טענה כי ביצעה בשנת 1998 עיקול ברישום, בשנת 2001 ובשנת 2005. להוכחת טענתה צירפה המשיבה דו"ח פנימי שלה, המוכחש ע"י העותרת. היה על המשיבה להציג ראיה ממשית, אם רצונה להסתמך על פעולה שביצעה, ואין היא יכולה להסתמך על דו"ח פנימי, מוכחש, שאין לו כל תיעוד חיצוני. פעולות עיקול בבנקים, בוודאי מותירות עקבות כתובים אם בוצעו. (ראה "עניין אהרונסון" לעיל וגם: עת"מ (מחוזי מרכז) 4459-07-10 דהוד חנחן נ' עירית לוד (לא פורסם, 12.10.2010), ועת"מ (מחוזי חיפה) 731/08 דן שפריר נ' עיריית חדרה (לא פורסם, 30.1.2011)). מה גם, שהמשיבה לראשונה הציגה פעולת גבייה כלשהי, הגם שהיא מתוארת בדו"ח פנימי, המוכחש, לראשונה בשנת 1998, כאשר החובות הנטענים על ידה הינם החל משנת 1993. גם נקיטת הפעולות המאוחרת יותר הינה בהפרש של 3 שנים לאחר מכן – בשנת 2001, ולכן נדמה גם שהמשיבה לא פעלה ללא לאות על מנת לגבות את החובות דנן. לאור האמור, ובהעדר תיעוד חיצוני בדבר פעולות עיקול אני קובעת כי המשיבה לא הוכיחה כי אכן ננקטו פעולות גבייה בתקופת שבע השנים שקדמו לבקשת העותרת, ומשום כך יש לקבוע כי דרישות המשיבה בקשר לשנים 2002-1993 (כולל) התיישנה.

3. שיהוי

טענה מקדמית של המשיבה היא, כי עתירתה של העותרת לוקה בשיהוי ניכר שכן העותרת ידעה על קיומם של חיובי הארנונה נשוא העתירה שנים רבות לפני שבחרה לפנות לבית משפט זה. על אף ידיעתה, לא הסדירה העותרת במשך השנים את חובותיה שהוטלו עליה כדין. לטענת המשיבה, החל מהמועד בו החלה העותרת להחזיק בנכס, משנת 1993, ועד למועד הגשת העתירה – שילמה העותרת סך של 113,269.5 ₪ בלבד, מתוך חיוב שנתי בסך של כ-290,000 ₪. אשר לשטח החניון, בו חויבה העותרת בארנונה מיום 1.2.2005 (וזאת לטענת המשיבה על יסוד הודעה על שינוי מחזיקים שנמסרה לעירייה ע"י בעלי הקניון) – לא שילמה העותרת כל תשלום. בשל אי הסדרת חיוביה של העותרת כאמור, נקטה המשיבה לאורך השנים בהליכי גבייה שונים, כאמור. בד בבד, המשיכה המשיבה לאורך השנים לשגר לעותרת באופן שוטף שומות ארנונה שנתיות. אולם, אך בפברואר 2010 בחרה העותרת להגיש עתירתה. אמנם העותרת הגישה השגות ועררים החל משנת הכספים 2008 ובעקבותיה, ברם, השגות ועררים אלו לוקים בשיהוי וממילא נוגעים לשנות הכספים בהן הוגשו. משכך, אין בהם כדי לרפא את השיהוי הניכר בו לוקה העתירה. רק מטעם זה לטענת המשיבה על העתירה להידחות על הסף.

אשר לטענותיה של העותרת בדבר אי חוקיות צווי הארנונה של המשיבה משנת 1985 ואילך, טוענת המשיבה כי העותרת נקטה בשיהוי ניכר שכן מעולם לא העלתה כל טענה כנגד חוקיות הצווים עובר לשנת 2008 עת נקטה בהליכי השגה וערר. משכך, לטענת המשיבה, דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, ולכל הפחות – ככל שהיא מתייחסת לשנים שקדמו לשנת 2008, עת פתחה העותרת בהליכי השגה וערר, כאמור. בנוסף, יש בשיהוי זה בכדי לפגוע בתקציבה של המשיבה, אשר הסתמכה על חיובים אלו. המשיבה גם מציינת כי העותרת לא הגישה בקשה למתן ארכה להגשת עתירתה, כמצוות תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.

לטענת העותרת, העתירה הוגשה בפברואר 2010 עת החלה המשיבה בהליכי גבייה מנהליים ע"י הטלת עיקולים על נכסי העותרת בגין חובות ארנונה. בשנים שלפני כן, כך לטענת העותרת, מלבד משלוח מכתבי התראה והודעות גבייה מעת לעת (כך לדוגמא, נספח ז' לעתירה – מכתבי התראה בגין חובות העותרת לשנים 2005, 2006, 2007), לא נשלחה לעותרת כל דרישת תשלום בגין החניון ולא ננקטו כנגדה עיקולים או הליכי גבייה מנהליים אחרים. העותרת טוענת כי היא מחזיקה בחניון משנת 1993 ומעולם לא חויבה בארנונה בגינו ואף לא שולם על ידה כל תשלום על חשבון ארנונה בגין החניון. במסגרת דוחות החיוב שהגישה המשיבה לבית המשפט, ניתן לראות כי המשיבה לא חייבה את העותרת בגין החניון משנת 1993 ועד 2006 ולעמדת העותרת הדבר נבע, בין היתר, מכך שהמשיבה ידעה כי החיוב בגין חניון ללא תשלום אינו חוקי. בנוסף, לא חייבה המשיבה בגין החניון שכן לטענתה, היה לה הסכם עם ראש העיר דאז, מר בני רגב, כי החניון לא יחויב בארנונה כל עוד הוא ללא תשלום ומשמש לרווחת תושבי העיר. העותרת טוענת כי הסתמכה על התחייבות זו בפעולותיה.

בשנת 2008 עת התקיימה ישיבה בין נציגי העותרת לנציגי המשיבה, נודע לעותרת לראשונה כי המשיבה חוזרת בה מהתחייבותה שלא לחייב בארנונה בגין החניון. באותה שנה, נשלחו לה לראשונה שומות הכוללות את חיוב החניון בארנונה. באשר לחיובים אלו לא השתהתה העותרת והגישה למשיבה השגות ועררים (וגם בקשר עם החיובים שהוטלו בשנים שלאחר מכן). מאחר ועררים אלו טרם נידונו ע"י המשיבה, העותרת חייתה תחת הבנה משותפת, כי לא יינקטו נגדה הליכי גבייה בגין החוב השנוי במחלוקת, עד לדיון בהם. אולם, כאשר החלה המשיבה לנקוט בהליכי עיקול כנגד העותרת, לא נותר מנוס אלא מלהגיש את העתירה דנן. העתירה הוגשה מיד ובסמוך להטלת העיקולים.

עוד טוענת העותרת, כי אין במכתבי ההתראה אשר נשלחו בתום שנת 2007 (ואשר צורפו כנספח ז' לעתירה), כדי להוות דרישת תשלום כדין. מלבד ציון עלום כי המדובר בחובות ארנונה, ביוב ומים שנצברו בשנים 2005, 2006, 2007, אין במכתבים אלו בכדי ללמד את העותרת דבר וחצי דבר על הרכיבים המהווים את החוב, בגין איזה סיווג הוא מבוקש ובגין איזה חלק בנכס הוא נדרש. לעמדת העותרת, היא ידעה כל השנים בדבר החלטת הרשות שלא לחייב את החניון בארנונה וזאת על פי מצג שיצרה הרשות כלפיה, הן בעל פה, בשיחות עם ראש העיר דאז והן בהתנהגותה, בעצם כך שלא גבתה מעולם ארנונה בגין החניון ואף לא שלחה הודעות שומה או דרישות תשלום בגינו.

בבחינת טענת השיהוי, על בית המשפט לבדוק האם התקיימו יסודותיו המצטברים של השיהוי - השיהוי הסובייקטיבי והשיהוי האובייקטיבי. בחינת השיהוי הסובייקטיבי מתמקדת בהתנהגות העותר בפועל, כאשר השאלה היא האם התנהגותו עולה כדי ויתור משתמע על זכותו לפנות לערכאות. בחינתו של השיהוי האובייקטיבי מתמקדת במידת הפגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים הנוגעים בדבר, וכן בשינוי שחל זה מכבר במצב בשטח. אם מתברר כי שני יסודות השיהוי התקיימו, יש להעמיד כנגדם, בשלב השני, את מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי ולאזן ביניהם. איזון זה מבטיח כי בית המשפט לא יימנע מלהיזקק לעתירה נוכח טענת שיהוי, מקום בו הפגיעה בשלטון החוק תהא משמעותית. (עע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית ת"א (פורסם בנבו); בג"ץ 3937/07 עיריית בית סאחור נ' ראש הממשלה (לא פורסם) והאסמכתאות שם; עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (לא פורסם); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם); עע"מ 8412/07 חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.אר. בירושלים בע"מ נ' שימי הורן (לא פורסם); א' גורן בתי משפט מינהליים (תשס"ח-2008) 279-278); א' שרגא וא' שחר המשפט המינהלי – עילות סף, (תשס"ח-2008), 193 ואילך;

מאחר וקבעתי לעיל כי חובות הארנונה של העותרת מהשנים 1993-2002 (כולל) התיישנו, הרי שבכל הקשור לחובות הארנונה של העותרת מהשנים 2003 ועד לשנת 2007 (כולל), הדין עם המשיבה. העותרת לא נקטה בכל צעד אשר יכול והיה בו משום השגה על התעריפים שהוטלו עליה ועל חוקיות צווי הארנונה. המשיבה, שלחה הודעות שומה שנתיות ומשלא קיבלה כל השגה בגינן, הסתמכה על הכנסות אלו על מנת לתכנן את תקציבה.

בקשר למכתבים שנשלחו לעותרת בגין חובותיה לשנים 2005, 2006, 2007 ע"י המשיבה (כאמור, נספח ז' לעתירה), העותרת לא הגישה בגינם השגה (העותרת מלינה על החיובים בשנים אלו לראשונה בעתירה עסקינן) ונדמה אף כי לא ערכה ולו את הבירור המינימלי הנדרש עם המשיבה בקשר לפרטי החוב. ככל שלטענת העותרת לא היה ידוע לה מהם הנכסים בגינם נדרש החוב במכתבים אלו, מהו פירוט החוב ורכיביו, בגין איזה סיווג הוא מבוקש ובגין איזה חלק בנכס הוא נדרש, הרי שאך הגיוני הדבר כי הייתה יוצרת קשר עם המשיבה ועורכת בירור בקשר לפירוט החובות. ככל שהייתה מוצאת בבירור זה כי החובות לא נדרשו כדין, הרי שהיה עליה להגיש השגה וערר כנדרש בדין. כל עוד העותרת לא הציגה בפני בית המשפט ולו טענה כי ערכה דין ודברים כלשהו עם המשיבה במהלך שנים אלו בקשר לחוב, וכל עוד לא הציגה בפני המשיבה את טענותיה כי חובות אלו שנויים הם במחלוקת, הרי שאין מנוס מלקבוע כי העותרת ויתרה על זכויותיה במשתמע בקשר לשנים אלו, ובכך, מתקיים יסוד השיהוי הסובייקטיבי.

גם בבחינת היסוד האובייקטיבי, ובקשר עם תחולת צווי הארנונה של המשיבה, הדין עם המשיבה. בנושא זה נפסק בעניין דומה ע"י חברתי, כבוד השופטת סגנית הנשיאה א' קובו בעת"מ (ת"א) 1575/08 פלג גל וחנה ו-70 עותרים נוספים נ' עיריית יהוד-מונוסון (פורסם בנבו, ניתן ביום 24.10.2010):

"ההשלכות של שינוי הצווים באופן רטרואקטיבי ועל פני פרק זמן של שנים הינן רחבות ועלולות לשבש את פעילות העירייה במימון השירות המוניציפאלי לכל תושבי העיר. לו הוגשה העתירה בתוך שנת הכספים הרלוונטית או אפילו בסמוך לסיומה, הייתה יכולה העירייה להיערך למשמעות התקציבית שקבלת העתירה עלולה (מבחינתה) להביא עימה. אך לעשות כן בחלוף שנים ארוכות – כשאינטרס ההסתמכות של העירייה, שהוא למעשה אינטרס ההסתמכות של כלל תושבי העיר וחורג מדלת אמותיהם של העותרת – אינו מן הראוי, ומעמיד את העירייה לפני קושי גדול ומשמעותי, ובספק גם אם בר-ביצוע".

דומה, כי אין גם חשש לפגיעה בשלטון החוק אם תדחה העתירה בשל שיהוי, שכן אין המדובר במקרה המעלה שאלות ציבוריות ועקרוניות באשר להתנהגות הרשות.

נוסיף, כי משך הזמן הארוך שחלף מהמועד בו ידעה העותרת על חיוביה בארנונה בשנים אלו למועד בו הגישה את עתירתה חורג באופן משמעותי מסד הזמנים המוגדר בתקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. העותרת גם לא טרחה להגיש בקשה להארכת מועד כמקובל וכנדרש בתקנות.

בנסיבות אלו, אני קובעת כי בגין השנים 2007-2003 (כולל), העתירה לוקה בשיהוי ניכר, בפרט כאשר העותרת לא הציגה כל טעם ממשי בהצדקת השיהוי. טענת ההתחייבות בעל-פה שקיבלה העותרת מראש העיר לא עומדת לעותרת ככל שהיא לא מסבירה מדוע לא פנתה לעירייה במהלך השנים עם קבלת הודעות השומה השנתיות השוטפות שהיוו הצהרה של המשיבה על כוונתה לגבות את הארנונה מן העותרת, כנדרש. אף לטענת העותרת החיוב בגין החניון החל בשנת 2006 והלאה וההבטחה שלכאורה קיבלה העותרת מראש העיר דאז, הייתה בגין החניון בלבד ולא בגין השטחים לחיוב שבקניון, אותם חיובים שהעותרת לא הסדירה עוד החל מ-1993 כאמור.

אשר לשנים 2008-2009, לא ראיתי לקבל את טענת השיהוי. סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע, כי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים יום מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה. לטענת המשיבה, דרישת תשלום הארנונה הומצאה לעותרת ביום 1.1.2008. המשיבה גם הציגה פרוטוקול דיון שהתקיים בין הצדדים בעירייה ביום 14.2.2008 בנושא הארנונה בגין החניון. בפרוטוקול מפורטות החלטות המשיבה כי הנהלת הקניון תגיש בקשה לעירייה בגין הנחה לארנונה בחניון לשנת 2008 ובקשה בגין הנחה לארנונה למעברים וכי הנושא ייבדק בוועדת הנחות בכפוף לחוק ואישור משרד הפנים. העותרת הגישה השגה למנהלת הארנונה ביום 15.4.2008. בתשובת מנהלת הארנונה להשגה מיום 7.8.2008 מציינת המשיבה כי ההשגה התקבלה במשרדיה ביום 8.6.2008. מאחר ודרישת התשלום הומצאה למשיגה (העותרת) ביום 1.1.2008, קובעת מנהלת הארנונה בתשובתה, כי העותרת השתהתה בהגשת ההשגה. נדמה כי לא מתקיים בפנינו שיהוי סובייקטיבי שכן בדיון שהתקיים בין הצדדים בפברואר 2008 כאמור, המשיבה בעצמה קבעה כי תוגשנה השגות. לכן, גם אם מתקיים שיהוי קל במועד בו הומצאה ההשגה למשיבה (ביוני 2008 לעומת אפריל 2008 – המועד המפורט בהשגת המשיבה), הרי שבוודאי חלוף זמן זה לא הביא עימו שינוי נסיבות או פגיעה באינטרסים של המשיבה או של צד שלישי כלשהו, וזאת מאחר והמשיבה ידעה כי חיובי הארנונה הנ"ל שנויים במחלוקת. יתר על כן, המשיבה בעצמה עיכבה את הדיון בעררים שהגישה העותרת לאחר שנדחו השגותיה.

לאור האמור, לגבי שנות המס 2008 ו-2009, לא מתקיים שיהוי בהגשת העתירה ואני דוחה את טענות המשיבה בנדון.

להלן אדון בטענות העותרים לגופו של עניין.

4. האם נכרת הסכם מחייב או ניתנה הבטחה שלטונית מחייבת?

העותרת טוענת, כי מאז שנת 1993 ועד 2005 לא השיתה עליה המשיבה כל חיוב ביחס לחניון וזאת נוכח התחייבות העומדים בראשה, בכללם ראש העיר דאז, מר בני רגב, כי החניון לא יחויב בארנונה כל עוד הוא משמש כחניון ציבורי הפתוח לרווחת כל תושבי העיר ומבקריה. לטענת העותרת, התחייבות זו היא בגדר הסכם מחייב ואין המשיבה יכולה להתנער ממנו כעת באופן חד צדדי ובחוסר תום לב. לחילופין, ככל שייקבע כי לא מדובר בהסכם מחייב, הרי שהתחייבות זו מהווה הבטחה שלטונית המחייבת את הרשות לקיימה. גם התנהלות המשיבה לאורך השנים בדבר אי חיוב החניון בארנונה ובאי נקיטת הליכי גבייה כנגד העותרת עד לשנת 2008, הביאה את העותרת להסתמך על הבטחות המשיבה שכן העותרת לא לקחה בחשבון במסגרת דמי הניהול שגבתה את דרישות תשלום השומות שגבייתם מבוקשת כעת לאחר שנים רבות. העותרת טוענת כי אינה יכולה לתקן כעת שנים לאחור את הגביה שבוצעה שכן יש לזכור כי חלק ממחזיקי הנכסים בקניון התחלפו. כמו כן, לו הייתה העותרת יודעת כי אין בכוונת המשיבה לעמוד בהבטחתה, הרי שהייתה פועלת לסגירתו של החניון, או לחילופין, לגביית תשלום ממשתמשיו אשר יכסה את החיובים הנדרשים. לטענת העותרת, לעירייה חובת הגינות שלטונית מוגברת ואין היא יכולה כיום לחזור בה מהתחייבויותיה. גם נוכח אי נקיטת הליכי גבייה כנגד העותרת לאורך השנים כאמור, הרי שהיא מנועה ומושתקת כיום מלנקוט באי אילו הליכי גבייה.

בתגובתה, טוענת המשיבה כי מעולם לא העניקה לעותרת את ההתחייבות הנטענת ולא נערך כל סיכום בנושא. לטענת המשיבה, חיוב שטח החניון הושת לראשונה משנת 2000 ואילך, כאשר בתחילה חויבה חברה אחרת אשר החזיקה בחניון. רק לאחר קבלת הודעת בעלי הנכס בדבר שינוי מחזיקים, שינתה המשיבה בשנת 2005 את זהות המחזיקה בחניון והחלה לחייב את העותרת בארנונה בגינו. עוד טוענת המשיבה, כי העותרת לא מביאה כל ראיה המוכיחה מתן התחייבות כאמור ואף לא מציינת מתי ניתנה התחייבות כזו, ככל שניתנה. במצב דברים זה, לא ברור לדעת המשיבה מהו הבסיס לטענת העותרת ויש לדחותה. פרוטוקול הישיבה מ-14 בפברואר 2008 שצורף לעתירה מעלה כי המשיבה מנסה לעשות כל שלאל ידה על מנת לסייע לעותרת, אולם זאת במגבלות הדין ומאחר ואישור שר הפנים לא ניתן, לא הוענק הפטור. לטענת המשיבה, המבחנים המצטברים שנקבעו בפסיקה לביסוס הבטחה מנהלית אינם מתקיימים. רשות מקומית אינה רשאית לפטור שטחים מארנונה, שלא בהתאם להוראות הדין, והעותרת אינה זכאית לקבל פטור מארנונה בגין נכס המוחזק על ידה, מה גם שכל התחייבות מעין זו – אף לו ניתנה – נעדרת כל תוקף ובטלה מעיקרה.

לעניין זה, מפנה המשיבה לסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") המחייב אותה להטיל חיובי ארנונה בגין נכסים המצויים בתחום שיפוטה, למעט אדמת בניין. משכך, אף אם תתקבל טענת העותרת ויראו את המשיבה כמי שהתחייבה לפטור את שטח החניון מארנונה שלא על פי דין, דבר המוכחש, ומאחר ולטענת המשיבה החניון המקורה אינו יוצא דופן מיתר הנכסים המצויים בתחומי העיר, הרי שלאור חוק ההסדרים והפסיקה הקיימת – התחייבות מעין זו אינה יכולה לעמוד במבחן משפטי.

לחילופין, טוענת המשיבה, כי אף אם יוחלט כי ניתנה התחייבות ויוענק לה תוקף משפטי מחייב – הרי שהמשיבה רשאית להשתחרר ממנה. ההתחייבות אינה עולה בקנה אחד עם טובת הציבור ועם האינטרס הציבורי הקיים בגביית מיסי ארנונה כדין מכלל נישומי העירייה. באיזון האינטרסים בין אינטרס הציבור ועיקרון חוקיות המנהל לאינטרס הפרט – גובר בנסיבות דנן, לטענת המשיבה, אינטרס הציבור המצדד באי הפטרת שטחים מארנונה באופן המנוגד להוראות החוק.

בקשר לטענת ההסתמכות של העותרת, משיבה המשיבה כי על טענה זו להידחות לנוכח העובדה שחיובי הארנונה הינם חיובים הצופים פני עתיד, כי השומות נשלחו לעותרת בזמן אמת והוטלו מהמועד בו החלה העותרת להחזיק בהם ולנהל את הקניון ואת החניון. משכך, אין לעותרת להלין אלא על עצמה באי הטלת דמי ניהול בשים לב לתשומותיה. גם הסתמכותה של העותרת ככל שקיימת ולו במישור הסובייקטיבי, הינה נמוכה בהרבה ביחס לעתיד לעומת תקופות העבר בגינן כבר הוצאו חיובים, נחתמו שומות וננקטו פעולות כספיות ואחרות ע"י המשיבה בהתייחס לפעולות אלה.

מעיון בכתבי הטענות של הצדדים ומהאסמכתאות שצורפו להם, השתכנעתי כי לא נכרת הסכם מחייב בין העותרת ובין המשיבה לעניין הפטר העותרת בארנונה בגין החניון. העותרת לא עמדה בנטל הראייה המוטל עליה במישור המנהלי ולא הציגה בפני בית המשפט ראיות המוכיחות כי אכן ניתנה התחייבות כזו ע"י ראש העיר דאז, מר בני רגב. לא כל שכן, אף אם ניתנה התחייבות כזו, הרי שראש העיר לא היה מוסמך להעניק פטור מסוג זה על דעת עצמו, כל זאת מבלי שהוכח כי הסמכה כזו אכן ניתנה לו בהתאם לדרישות החוק. הדין קובע כי הרשות המקומית אינה רשאית להפחית או לפטור מארנונה ולבטח שלא להתחייב לעשות כן ללא קבלת אישור משר הפנים ומשר האוצר. משלא ניתן האישור כאמור בענייננו, הרי שהמשיבה לא הייתה מוסמכת לעשות כן. הסכם הקובע אחרת הוא אינו חוקי (ראה לעניין זה עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו, ניתן ביום 21.6.2011]).

האם בענייננו ניתנה הבטחה שלטונית מחייבת? כידוע, קיימים ארבעה תנאים מצטברים לקיומה של הבטחה שלטונית: האחד, כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; השני, כי הייתה לנותן ההבטחה כוונה להקנות לה תוקף משפטי; השלישי, כי נותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אחריה; והרביעי, כי אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. (בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469; בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(2) 773; בג"צ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451).

כאמור, התנאי הראשון מחייב כי נותן ההבטחה יהיה בעל הסמכות לתיתה. תנאי זה נובע מעיקרון חוקיות המנהל. בהתאם לעיקרון זה, פעולתה של הרשות המנהלית מתוחמת במסגרת הסמכויות שהוענקו לה מכוח הדין. הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק שאותו הם מתיימרים לשרת אינה תופסת ובתי המשפט לא יתנו את ידם לאכיפת הבטחה כזו מפני הסכנה הברורה שבעזרת הבטחות מעין אלה, ירחיבו השלטונות את סמכויותיהם מעבר לגבולות שנקבעו להם ע"י המחוקק. (לעניין זה ראה: בג"צ 640/78 קצאן נ' יו"ר מועצה מקומית לתכנון העיר נתניה, פ"ד לד(2) 1, 11 (1979))

בפרוטוקול שהציגה המשיבה מ-14 בפברואר 2008 נכתב כי ההחלטה משנת 2003 לפטור את העותרת מתשלום ארנונה עבור החניון נשלחה לשר הפנים לאישור אך לא נתקבלה תגובה ולכן אין אישור. לכן, בענייננו אישור השרים לא ניתן ומכל מקום, גם אם ניתנה הבטחה לעותרת, הרי המדובר בהבטחה שניתנה בחוסר סמכות, היא אינה חוקית ועליה להתבטל.

לאור האמור, בענייננו לא נכרת הסכם מחייב וגם לו ניתנה הבטחה שלטונית, דבר אשר לא הוכח ע"י העותרת – הרי שהיא ניתנה בחוסר סמכות ודינה להתבטל.

5. האם צווי הארנונה של המשיבה עולים בקנה אחד עם דיני ההקפאה ותקנות ההסדרים?

העותרת טוענת כי חיובי הארנונה שהוטלו עליה, הן בהתייחסות לחניון והן בהתייחסות לחלק מהשטחים שבקניון, מנוגדים לדיני ההקפאה ולתקנות ההסדרים, מאחר ואינם חוקיים, ולכן מבקשת העותרת לבטלם. לטענת העותרת, אי החוקיות נובעת מהגדרות חדשות שהוסיפה המשיבה לצווי הטלת הארנונה, ובכך למעשה שינתה המשיבה את שיטת החישוב הקיימת וכל זאת ללא קבלת אישורי שר הפנים ושר האוצר כנדרש בדין.

השטחים שבקניון

העותרת חויבה במסגרת השומות בגין שטחים המהווים לעמדת המשיבה שטחים טכניים ושטחי ניהול. לטענת העותרת, חיוב זה עומד בניגוד לדין שכן רוב השטחים הינם שטחים משותפים שאינם מוחזקים ישירות ע"י העותרת אלא הם משתייכים למחזיקי החנויות שבקניון. העותרת טוענת כי המשיבה קבעה לראשונה בצו הארנונה שלה בשנת 1996 הגדרה המפרטת מהו שטח הבניין ומהי שיטת החישוב לצרכי הארנונה לכלל הנכסים בתחום שיפוטה של המשיבה, כאשר השיטה קובעת מדידה של השטחים בשיטת "ברוטו-ברוטו", דהיינו, כולל קירות חיצוניים ופנימיים, מרפסות מקורות ושירותי עזר. יתרה מכך, נוספה הגדרה של חדר ביטחון ובהתאם לשיטה החדשה גם הוא כלול בשטח החישוב לצורך הארנונה. לטענת העותרת, ובהתאם לחוות דעת מומחה שזו צרפה לעתירתה, מדובר בשינויים מהותיים המשנים את שיטת החישוב לצרכי הארנונה לכלל הנכסים בעיר. השיטה החדשה באה לחייב שטחים שספק אם חויבו קודם לכן והכל מבלי שניתנו לכך אישורי השרים. מאחר ולפי הפסיקה רשות מקומית אינה רשאית לשנות שיטת חישוב לצרכי הארנונה, העותרת מבקשת מבית משפט זה להורות על ביטולם של חיובי הארנונה על השטחים הטכניים והשטחים המשותפים.

כן, טוענת העותרת כי במשך השנים ביצעה המשיבה שינויים בחיובי השטחים הללו בניגוד לדין. כך למשל, נכס שמספרו 903616510 – חויב בארנונה עד לשנת 2008 על בסיס 13 מ"ר ומשנת 2008 לפי שטח של 45 מ"ר בסיווג "משרדים", וזאת כאשר בפועל לא אירע כל שינוי פיזי בנכס. העותרת מציינת כי ככל הנראה מדובר בתוספת בגין שטחים משותפים או מעברים הסמוכים למקלט שבקניון, המהווה חלק מהשטח המשותף. נכס שמספרו 903611200 – חויב בארנונה עד ליום 1.4.2008 בסיווג "מלאכה ותעשייה" בשטח של 402 מ"ר והחל ממועד זה, תוקן החיוב ל-298 מ"ר ללא שחל שינוי פיזי כלשהו בשטח. בשטחים אלו, כך לטענת העותרת, מצויים חדר גנראטור ומשאבות, חדר שמירה, מחסנים של הקניון וחדר שירותים בקומת מרתף הצמודים למקלט. נכס שמספרו 903611202 – מדובר בנכס של 86 מ"ר בסיווג "משרדים" שמחויב החל מיום 1.1.2001. לטענת העותרת מדובר בשטחים נלווים ו/או שטחי מעבר צמודים למקלט ציבורי בקניון וגם הם בגדר שטחים משותפים. מהאמור לעיל עולה כי בסך הכל, 159 מ"ר מהווים שטחים טכניים ויתרת השטחים בסך של כ-429 מ"ר מהווים שטחים משותפים של כלל הקניון וביניהם מעברים, חדר שומרים, מקלט ציבורי ו/או שטחי מעבר הסמוכים לו.

בתגובה, טוענת המשיבה כי חיובי הארנונה שהטילה על העותרת עולים בקנה אחד עם הוראות הדין, ומשכך מוסמכת ואף מחויבת המשיבה להטילם. לטענת המשיבה, השטחים האמורים אינם שטחים משותפים ומדובר בשטחים המוחזקים ע"י העותרת אשר הינה בעלת הזיקה הקרובה אליהם ביותר. בשונה משטחי מעברים בקניון שהינם שטחים משותפים בהם משתמשים ונהנים בעיקר מחזיקי החנויות בקניון, שטחי הניהול מצויים בחזקתה הבלעדית של העותרת. ברשות העותרת מפתחות הכניסה לשטחים אלו והם משמשים אותה לצורך ניהול הקניון ואחזקתו. הזיקה לשטחי הניהול אינה מיוחסת לציבור בלתי מסוים של אנשים, דוגמת באי הקניון ומחזיקי החנויות, כי אם לעותרת עצמה, שהינה הגורם הנהנה יותר מכל משטחים אלו ועושה בהם שימוש. שטחים אלו משמשים את העותרת כמשרדי הנהלת הקניון, כשטחי אחסון, בית מלאכה ותחזוקה של הקניון ועוד. משכך, חויבה העותרת בארנונה בגינם.

לטענת המשיבה, אף אם תתקבל עמדת העותרת ויתברר כי המדובר בשטחים משותפים, גם אז החיוב בגינם אינו מנוגד לדיני ההקפאה ובדין יסודו. הוספת הגדרת "שטח בניין" לצו הארנונה בשנת 1996 אין בה כדי להעיד כי עובר למועד זה הופטרו חלק משטחיו של בניין. החיוב בארנונה כללית מוטלת קטגורית בשל כל שטח הבניין, ומצד הדין – יש לחייב בארנונה כל מ"ר המצוי בו, כולל שטחים משותפים. סעיפים 8 ו-9 לחוק ההסדרים קבעו כעקרון, כי הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמיקומו, וכי כללי הטלתה ושומתה ייקבעו בתקנות שיתקינו שרי הפנים והאוצר. השרים אכן התקינו תקנות החל משנת 1993 ואילך, במסגרתם נקבעו כללים אחידים להטלתה של ארנונה כללית. כללים אלו הם התקפים והם שעוגנו בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1996), התשנ"ו-1995 (להלן: "תקנות ההסדרים לשנת 1996"). צו הארנונה העירוני כפוף לדברי החקיקה המסמיכים מכוחם הוא מותקן, בהיותו דבר חקיקת משנה.

המשיבה מסבירה מהו לטענתה הדין החל בענייננו וטוענת כי בהתאם ללשון חוק ההסדרים שטח הנכס לחיוב כולל את כל המבנה, על כל חלקיו הפנימיים לרבות שטחי עזר ושטחים משותפים. כך קובעת תקנה 3(1) לתקנות ההסדרים לשנת 1996. חיוב הארנונה מוטל על כל מ"ר משטח הבניין, בין אם קיימת הגדרה לבניין בצו הארנונה ובין אם הצו נעדר הגדרה כאמור. משמע, כל עוד הרשות המקומית לא מיעטה מהגדרת שטח בניין שטחים מסוימים הנכללים בו – הנחת המוצא הינה כי כל שטח הינו בר חיוב בארנונה.

המשיבה טוענת כי מסקירת צווי הארנונה שלה עולה כי הם מעולם לא המעיטו מהגדרת מבנה שטחים מסוימים, ובכלל זה – שטחים משותפים, ולפיכך המסקנה המתבקשת הינה כי כל שטח הינו בר חיוב בארנונה וכי מלכתחילה נכללו שטחים משותפים בחיוב השטח העיקרי של הנכס. לפיכך, עצם הוספת הגדרת "שטח בניין" בצו הארנונה של המשיבה לראשונה בשנת 1996 – אין בה כדי ללמד, כי טרם לכן היו פטורים שטחים מסוימים של בנין מארנונה או ללמד על שינוי בשיטת המדידה. לעניין טענת העדר ההגדרה הממעטת מסתמכת המשיבה על עע"מ 8635/05 עיריית יבנה נ' ארנפרוינד ואח' (פורסם בנבו).

בנוסף, טוענת המשיבה כי מאחר וכלל יסוד בתורת הפרשנות הוא כי תוספת או שינוי בטקסט אין פירושם שינוי מצב קודם אלא הבהרת מצב, הרי שהוספת הגדרת "שטח בניין" בצו הארנונה לשנת 1996 הינה, למעשה, הבהרת מצב. למען הסר ספק, הבהירה המשיבה כי בניין כולל כל מ"ר המצוי בתוך יחידת הבניין, אולם, מכאן ועד המסקנה של העותרת לפיה יש לפרש את הוספת הגדרה זו כמעידה על שינוי מצב קודם ועל כך שעובר להוספתה בצו היו פטורים חלק משטחי בניין מארנונה – רחוקה הדרך.

בתגובה לטענת העותרת כי המשיבה שינתה חיובים בנכסים שבקניון, בקשר לנכס 903611201 – חיוב זה יסודו בדיווח שמסרה העותרת בעצמה לעירייה, לפיו שטח אחסון בגודל 103.89 מ"ר, בו החזיקה העותרת, פורק ומשמש לחניה תת קרקעית. שטח האחסון הנ"ל נמנה על נכס מס' 903611200, בו חויבה העותרת משנת 1993. גודלו המקורי של הנכס הנ"ל עמד על 402 מ"ר ועם פירוק שטח האחסון בן 103.89 מ"ר, אשר נכלל בנכס זה והחל לשמש כחניון תת קרקעי – הועמד גודלו של הנכס הנ"ל על 298 מ"ר וכך מחויב הוא עד היום. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ניסיונה של העותרת להטיל דופי במשיבה בשל תיקון גודל נכס, אשר נעשה ביוזמתה של העותרת עצמה עולה לכדי חוסר תום לב, שלא לומר הטעייה של ממש, ואך מטעם זה – דין העתירה להידחות על הסף.

ראשית, יש לפתור את המחלוקת העובדתית בין הצדדים באשר לשימוש בשטחים המדוברים. כאמור, העותרת טוענת כי 159 מ"ר מהווים "שטחים טכניים" ויתרת השטחים בסך של כ-429 מ"ר מהווים "שטחים משותפים" של כלל הקניון וביניהם מעברים, חדר שומרים, מקלט ציבורי ו/או שטחי מעבר הסמוכים לו. העותרת צרפה חוות דעת מומחה שהציג את השימושים השונים בנכסים. המשיבה טוענת מנגד כי כל השטחים הללו הינם שטחי ניהול המצויים בשליטתה הבלעדית של העותרת. מלבד טענה זו, לא סתרה המשיבה את השימושים בנכסים כשטחים משותפים כפי שהציג המומחה. למעשה, לא הצליחה המשיבה לסתור את טענת המומחה מטעם העותרת ביחס לשימושים בפועל של השטחים האמורים ולכן אין מנוס מלקבל את עמדת העותרת בעניין זה. לכן אני קובעת כי השטחים הינם בשימוש כפי שקבע המומחה מטעם העותרת.

משזו הקביעה, ומאחר וחלק מהשטחים מהווים שטחים משותפים, ולמרות שקבעתי שטענות העותרים בקשר לחוקיות צווי הארנונה עד לשנת 2007 (כולל) לוקות בהתיישנות ובשיהוי, ואין מקום לפתוח דיון בצווי הארנונה לשנים אלו, נדמה כי אין הדבר מצדיק את הנצחת אי החוקיות, ככל שכזו קיימת, גם בשנים לגביהן אין שיהוי – השנים 2008-2009. לכן אין מנוס מלהידרש לבחינת חוקיות צווי הארנונה של המשיבה.

תכליתם של דיני ההקפאה הייתה הצבת קריטריונים אחידים וברורים לפיהם על הרשות המקומית לפעול, כדי למנוע מצב של שרירות, אי בהירות ואי אחידות (ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת, פ"ד נז (3) 337, 343-345 (2003). בראשית דרכם הגבילו דיני ההקפאה את סמכותה של הרשות להעלות את תעריפי הארנונה מעבר לשיעור המרבי שנקבע. בשנת 1993 נכנס לתוקפו חוק ההסדרים. חוק ההסדרים העניק לשרי הפנים והאוצר סמכות לקבוע סכומים מזעריים ומרביים לתעריף הארנונה שהרשות רשאית להטיל (סעיף 9(א) לחוק ההסדרים). כמו כן נקבעו כללים לעדכון התעריפים. (לסקירה בעניין זה ראו רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 488 (2003)). סעיף 9(ב) לחוק ההסדרים קובע כי ארנונה כללית לכל שנת כספים תהיה בסכום שהגיע כדין בגין מ"ר של אותו הנכס בשנת הכספים הקודמת, ללא הנחה כלשהי אם ניתנה, בתוספת שיעור עדכון, ובגבולות הסכום המזערי והמרבי. סעיף 9 (ב)(2) מוסיף וקובע כי רשות מקומית רשאית להטיל ארנונה שלא כאמור ברישא, ובלבד שקיבלה לכך אישור השרים.

על יסוד חוק ההסדרים ומידי שנה הותקנו תקנות ההסדרים. הגדרת נכס מתקבלת מהפניה מתקנות ההסדרים לסעיף 269 לפקודת העיריות, הקובעת כי נכס הינו "בניינים וקרקעות שבתחום העירייה, למעט רחוב". המונח "בניין" מוגדר בפקודת העיריות כ "כל מבנה שבתחום העירייה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או חלקו". כבר נאמר על הגדרה זו, כי המונח בניין הינו מונח רחב ביותר, הכולל מבני מגורים, משרדים, בתי עסק, בתי מלון וכדומה. נאמר גם, כי המונח "בניין" על פי הגדרה זו, כולל בעיקרון גם מרתפים ומחסנים (עע"מ 11641/04 ברוך סלע נ' מועצה אזורית גדרות (פורסם בנבו, ניתן ביום 17.7.2006).

תקנות ההסדרים הרלוונטיות לענייננו הינן תקנות ההסדרים לשנת 1996. תקנות אלו רלוונטיות לבחינת השינויים שערכה המשיבה בצו הארנונה שלה בשנה זו, שינויים שהובילו לטענת העותרת לשינוי שיטת חישוב מהותית. כאמור, לטענת המשיבה, לא מדובר בשינוי אלא בהבהרת מצב בלבד. סעיף 3(1) לתקנות ההסדרים לשנת 1996 קובע כי שטח הנכס לחיוב כולל את כל המבנה, על כל חלקיו הפנימיים לרבות שטחי עזר ושטחים משותפים.

אכן, דעתי כדעת המשיבה, והפסיקה הרווחת, כי יש לבחון האם צו הארנונה ה"מוקפא" משנת 1985/6 הטיל חיוב בגין שטחים משותפים, בהתאם לתורת הפרשנות התכליתית. צו הארנונה של המשיבה משנת 1985/6 הגדיר את שטח המבנה שיחויב בארנונה כ: "כל מבנה שבתחום העירייה, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, לא יותר מ-10% משטח המבנה ולמעט קרקע שהמבנה עליה לא היה תפוס מעולם כולו או חלקו". (מפורט בסעיף א' לפרק ההגדרות בצו הארנונה של המשיבה לשנת הכספים 1985-1986). הגדרה זו נותרה בעינה גם לאחר הוספת הגדרת "שטח בניין" בשנת 1996 והמשיבה לא ביטלה אותה עת הוספתה. גם צו הארנונה לשנת 1989-1990 קובע כי שטח מבנים המשמשים לעסקים, מלאכה ותעשיה יכלול "בניינים או חלק מהם המשמשים לעסקים כולל גלריות, שירותי עזר לכל מ"ר בניה". לשון הגדרות אלו מלמדת כי עסקינן בהגדרות כלליות שכפשוטו של לשון, אינן מוציאות מגדרן שטחים משותפים כלשהם. נוסח מעין זה מוליך למסקנה שהצו "המוקפא" חייב בארנונה בגין שטחים משותפים (ראה והשווה גם: עע"מ 9597/11 עיריית יהוד מונוסון נ' אורגל א.ל.פ. סחר בע"מ [פורסם בנבו, ניתן ביום 3.4.2013];(להלן: "עניין נווה מונוסון") ; עע"מ 7518/09 משואה למלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו, ניתן ביום 20.11.2011]).

השינוי שביצעה המשיבה בשנת 1996 לצו הארנונה העירוני שלה והוספת ההגדרה "שטח בניין": "שטח בנין יהא שטח מבנה לשימוש כלשהו יכלל כל שטח שבתוך יחידת הבניין כולל קירות פנימיים וחיצוניים, מרפסות מקורות, גלריות, מחסנים ושירותי עזר", לא המעיטה מהיכולת של המשיבה לגבות ארנונה בגין שטחים משותפים.

אולם, למרות שנראה כי הצו הכללי אינו ממעיט מיכולת המשיבה לגבות בעבור שטחים משותפים, לא נחה דעתי מכך שהמשיבה לא טענה ולא הסבירה בכתבי טענותיה האם שינתה בפועל את שיטת החישוב שלה לאור ההוספה של ההגדרה החדשה בשנת 1996. המשיבה טוענת כי מבחינה פרשנית מדובר בהבהרת המצב ולא בשינוי שיטת החישוב אך אינה טוענת ולא מראה כיצד נהגה בפועל וכיצד נהגה לחשב את תשלום הארנונה בגין שטחים משותפים עובר להוספת ההגדרה כאמור.

כבר נקבע ע"י בית המשפט העליון בעע"מ 11641/04 ברוך סלע נ' מועצה אזורית גדרות [פורסם בנבו, ניתן ביום 17.7.2006] כי:

"ההוראה בחוק ההסדרים המגבילה את שינוי שיטת החישוב מטרתה למנוע העלאה עקיפה של תעריפי הארנונה באמצעות מדידה שונה של אותו נכס. דהיינו, מאחורי שינוי שיטת החישוב לא עומדת כל החלטה עניינית הקשורה לשימוש בנכס, למיקומו וכדומה, אלא כל שעומד מאחורי שינוי כזה הינו הרצון של הרשות המקומית להעלות את תעריפי הארנונה. החוק והתקנות מאפשרים להעלות את תעריפי הארנונה באחוזים מסוימים כל שנה. העלאת הארנונה באמצעות שינוי שיטת חישוב עוקפת למעשה הוראות אלו ופוגעת במטרת חוקי ותקנות ההסדרים ליצור יציבות במשק. לשינוי שיטת חישוב יש אף השפעה נרחבת על סוגי נכסים שונים ורבים, וכך עלולה להיווצר השפעה נרחבת על מדד המחירים לצרכן וכתוצאה מכך על האינפלציה. לפיכך נראה שתפיסת המחוקק הינה שככל שמדובר בשיטת חישוב על הרשות לדבוק בשיטת החישוב שבחרה בה מלכתחילה". [ההדגשות אינן במקור – מ.ר.]

לכן בענייננו, לא עמד בידי המשיבה לסתור או אף לטעון כנגד חוות דעת המומחה של העותרת, כי בפועל לא שינתה המשיבה את שיטת החישוב שלה עם הוספת ההגדרה החדשה בצו הארנונה שלה בשנת 1996. לא די כי הפרשנות הרחבה של הסעיפים ב"צו המוקפא" מאפשרים למשיבה לכאורה לגבות ארנונה בגין שטחים משותפים אלא נדרש מהמשיבה להראות כיצד פעלה קודם לכן ולהראות כי לא שינתה את שיטת החישוב בהתנהגותה. כך למשל, הציגה עיריית יהוד מונוסון ב"עניין נווה מונוסון" המפורט לעיל.

לאור האמור, שוכנעתי כי הוספת ההגדרה החדשה של "שטח הבניין" משנת 1996, כאמור בחוות דעתו של המומחה, מהווה שינוי שיטת חישוב שנדמה שמטרתה הייתה לעקוף את הוראות ההקפאה, ולהעלות למעשה את תעריפי הארנונה.

החניון

העותרת טוענת כי המשיבה הוסיפה לראשונה בשנת 1994 סיווג "חניון" בצו המיסים שלה. הוספת סיווג זה מחילה חיוב על כלל החניונים בעיר לרבות חניונים ללא תשלום בעוד שבתקנות ההסדרים לשנת 1994 הוספה הגדרת "חניון" בפרק ההגדרות הקובעת כי: "חניון
- בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום". העותרת טוענת כי מאחר ולא ניתן למשיבה אישור השרים לתוספת זו ומאחר והיא אינה עולה בקנה אחד עם תקנות ההסדרים לשנת 1994, הרי שיש לבטל את החיובים בגין "חניון לא בתשלום". הוספת סיווג שלא היה קיים קודם לכן, העלתה את התעריף באותה שנה ובכך לטענת העותרת היא מסכלת את תכלית הוראות ההקפאה. בנוסף, לטענת העותרת הוספת הסיווג "חניון" בצו המיסים של המשיבה לראשונה בשנת 1994 מלמד שקודם לכן נכס זה לא חויב בארנונה ודין סיווג זה להתבטל.

מבלי לגרוע מהאמור, העותרת טוענת כי תעריפי החיוב שהוטלו עליה בגין החניון לוקים בחוסר סבירות קיצוני שבגינו יש להורות על ביטולם שכן כאשר משווים את הנכס לנכסים דומים ברשויות מקומיות בעלות אפיון חברתי-כלכלי דומה, עולה כי רובן המוחלט של הרשויות הדומות למשיבה דכאן אינן גובות ארנונה מחניונים כלל. העותרת מגבה טענתה זו בצירוף חוות דעת מומחה הסוקר את חיובי הארנונה בגין חניונים שאינם בתשלום הנגבים ע"י רשויות מקומיות בעלות אפיון חברתי-כלכלי דומה.

מנגד, המשיבה טוענת כי הוספת הסיווג "חניון" לתקנות ההסדרים בשנת 1994 מלמדת כי תעריף הארנונה עבורם יימצא בסקאלה של תעריפי המינימום והמקסימום שנקבעו ביחס לסיווג זה בתקנות, אולם אין בה כדי להשליך לגבי עצם חיובם של חניונים ברמה הנורמטיבית. אי הכללתם של חניונים שאינם בתשלום ברשימת הנכסים המצויים בתקנות, לגביהם נקבעו תעריפי מינימום ומקסימום, עד לשנת 1994 – אין פירושה הפטרתם מארנונה. מסקנה זו נסמכת על חיובם הקטגורי של כלל הנכסים המצויים בתחומה של רשות מקומית, המעוגנת בחוק ההסדרים ובתקנותיו, ועל כך שצווי הארנונה של המשיבה לדורותיהם מעולם לא המעיטו חניונים, בין בתשלום ובין שלא בתשלום – מהגדרת שטח נכס.

המשיבה מפרטת כי עובר להתקנת התקנות לשנת 1994 והוספת סיווג נפרד ל"חניונים" בצו הארנונה העירוני – סווגו חניונים כטפלים לשטח העיקרי אותו הם שימשו וחויבו בהתאם לתעריף הקבוע בצו עבור הנכס העיקרי. כך, למשל, חניון לא מקורה סווג כקרקע תפוסה וחניון מקורה סווג בהתאם לייעוד השטח העיקרי אותו הוא שימש (חניון שנלווה לנכס תעשייתי – סווג כתעשייה; חניון שנלווה לעסק – חויב בתעריף בגין נכס עסקי ועוד). בעקבות הוספת סיווג נפרד לחניונים לתשלום בתקנות ההסדרים לשנת 1994 וקביעת תעריפי מינימום ומקסימום בגינו – נדרשה כל רשות מקומית להתאים את צו הארנונה שלה ואת תעריפיו לאורן של התקנות הנ"ל: רשות מקומית שצו הארנונה שלה כלל סיווג נפרד עבור חניונים בתשלום נדרשה לבדוק כי התעריף הקבוע ביחס אליו בצו תואם את סקאלת התעריפים שנקבעה בתקנות עבור חניון בתשלום, וככל שלא – לתקן את התעריף כך שלא יפחת מתעריף המינימום ולא יעלה על תעריף המקסימום. בהקשר זה, התאמת התעריף עבור חניון בתשלום לטווח התעריפים שנקבע בתקנות חייבה את הרשויות המקומיות, ולא הצריכה את אישורם של השרים. לעניין זה ראה עע"מ 1214/06 המועצה האיזורית דרום השרון נ' מחצבות חצץ ואבן טייבה (פורסם בנבו, ניתן ביום 13.1.2008). לעומת זאת, רשות מקומית שצו הארנונה שלה לא כלל סיווג נפרד עבור חניונים בתשלום ואשר החיוב בגינם נעשה בהתאם לשטח העיקרי אותו שימש החניון, דוגמת עיריית לוד – נדרשה לכלול בצו הארנונה סיווג נפרד עבור חניון בתשלום ולקבוע את התעריף בגינו בטווח הקבוע בתקנות לשנת 1994, ולהמשיך לחייב חניונים לא בתשלום בהתאם לתעריף בו מסווג הנכס העיקרי אותו משמש החניון.

המשיבה טוענת כי עיריית לוד נמנתה, אפוא, על אותן רשויות מקומיות שנדרשו לבצע בצו הארנונה שינוי לגבי חלק מהחניונים: לקבוע תעריף נפרד עבור חניון בתשלום בהתאם לסקאלת התעריפים שקבעו התקנות לשנת 1994, ולהמשיך לחייב חניונים בלא תשלום על-פי התעריף הקבוע עבור הנכס העיקרי אותו הם משמשים, בהיותם טפלים לו.

דא עקא, המשיבה טוענת כי היא לא יישמה את האבחנה שקבע המחוקק בין חניונים בתשלום לחניונים שאינם בתשלום, וקבעה בשנת 1994 תעריף אחיד, בטווח הקבוע בתקנות – המתייחס לשני סוגי החניונים גם יחד. בכך פעלה המשיבה, על פני הדברים שלא כדין, שכן טווח התעריפים שקבעה בצו הארנונה שלה בשנת 1994 עבור חניון שאינו בתשלום נמוך מהתעריפים הקבועים בתקנות ההסדרים אשר אמורים היו להיות מוחלים על חניונים ללא תשלום. תעריפם של אלו הרי זהה לתעריפים שנקבעו בתקנות לגבי השימושים העיקריים בנכס. הפחתה זו שביצעה המשיבה למעשה מחייבת ע"פ הדין, אישור שרים בהיותה הפחתה חריגה של תעריפי חניון ללא תשלום לעומת אלו שהיו קבועים בצו. (לעניין זה ראה ס' 9(ב)(2) לחוק ההסדרים וכן עע"מ 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עיריית טבריה (פורסם בנבו, ניתן ביום 18.11.2008); בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193; עע"מ 9530/05 ריבוע כחול-ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה (פורסם בנבו, ניתם ביום 16.1.2008).

לטענת העותרת כי תעריפי הארנונה בהם חויבה בגין החניון לוקים בחוסר סבירות וגבוהים בהשוואה לנכסים דומים ברשויות מקומיות בעלות אפיון חברתי כלכלי דומה, עונה המשיבה כי התעריף בו חויבה העותרת בפועל – נמוך באופן משמעותי מהתעריף עבור נכס מסחרי, שאמור היה להיות מוחל על שטח החניון נשוא העתירה, ומשכך אין מקום לטענה כי תעריף זה גבוה באופן בלתי סביר. עוד טוענת המשיבה כי התעריף הקבוע בצו הארנונה העירוני בגין "חניונים" מצוי בטווח תעריפי המינימום והמקסימום הקבוע בתקנות ובכך גילה המחוקק דעתו כי כל תעריף המצוי בטווח זה – הינו סביר. טענת העותרת לפיה סבירות התעריף נלמדת מהאשכול החברתי-כלכלי בו מצויה המשיבה אינה רלוונטית ככל שעסקינן בשטח המשמש כחניונים. טענה זו יכול שתשמע אולי ביחס לנכס המשמש למגורים, בו מחויבים תושבים המתגוררים באותה רשות מקומית אך היא אינה רלוונטית ככל שעסקינן בנכס אחר.

הוספת ההגדרה "חניון" בצו הארנונה של המשיבה מהווה למעשה שינוי שיטת חישוב האסורה בדין אף לשיטתה של המשיבה ועל כן עליה להתבטל. הדבר נכון גם כאשר לטענת המשיבה החישוב הקודם שהתבצע על ידי המשיבה הינו כחיוב הנכס כנלווה לנכס העיקרי ובפועל כי הסכום שנגבה ע"י המשיבה קודם לכן היה גבוה יותר מהסכום שנקבע כעת לאחר השינוי. מכל מקום, מאחר והשינוי הוא אסור, וללא ביצוע הבחנה האם השינוי מהווה הגדלה אסורה או הפחתה אסורה של הסכום הנגבה, הרי שמדובר בשינוי שיטת חישוב אסורה.

משקבעתי כי על המשיבה לגבות את הארנונה מהעותרת בהתאם לתעריף בו גבתה בפועל בהתאם לצו הארנונה ה"מוקפא" משנת 1986 (עובר להוספת ההגדרה "חניון" לצו הארנונה שלה משנת 1994), ושממילא החיוב הינו בין המחיר המזערי ובין המחיר המירבי כפי המוגדר בחוק, הרי שאין להידרש לטענות העותרת באשר לסבירות החיוב בהתאם להשוואה הכלכלית-חברתית שביצע המומחה בין סכומי הארנונה שגובות רשויות מקומיות דומות על חניונים שלא בתשלום.

6. חיובים בגין מים וביוב

העותרת טוענת, כי בין הצדדים לעתירה זו נתגלעה בעבר מחלוקת בעניין חיובי המים, אשר הוכרעה זה מכבר במסגרת ת.א. (רמלה) 3432/01. מפסק הדין עולה כי גביית המים שביצעה המשיבה כנגד העותרת נעשתה שלא כדין וכי היה על המשיבה להתקין מונה מים נפרד לכל אחד מבעלי החנויות בקניון ובכלל זה מונה נפרד לעותרת. העותרת טוענת כי עיקר חוב המים והביוב המצוין בשומות המשיבה נוגעות לתקופה שעובר לשנת 2004, תקופה הנוגדת את פסק דינו של בית המשפט במסגרת התיק הנ"ל. בסיכומיה טוענת העותרת כי אינה מחזיקה בלעדית בנכסים הצורכים מים, אין לה ברזים בשימושה או שירותים ייחודיים אשר בשימושה ועל כן לא ברור מקור החיוב.

בתגובה טוענת המשיבה, כי פסק הדין אותו מעלה העותרת לא התנה על זכותה של המשיבה לחייב את העותרת בתשלומי מים וביוב, בגין צריכות מים שבוצעו על ידה, אלא קבע כי אין לחייבה בגין חיובים בגין צריכה שיורית של בתי העסק בקניון. המשיבה פעלה בהתאם לפסק הדין הנ"ל וביטלה את כל חיובי המים שהוטלו על העותרת בגין הצריכה השיורית עובר למועד מתן פסק הדין בשנת 2004. לכן, אין בסיס לטענת העותרת לפיה חיובי המים והביוב נשוא העתירה מתייחסים לתקופה שקדמה לשנת 2004. חיובי המים והביוב נשוא העתירה הוטלו בהתאם לנתונים שהפיק מד המים שהותקן ביחידות בקניון בהן מחזיקה העותרת.

המשיבה מצהירה בתשובתה כי פעלה בהתאם לפסק הדין הנזכר לעיל, כי התקינה מדי מים כנדרש וכי אין החיובים שהשיתה בגין מים וביוב מתייחסים לתקופה שעובר לשנת 2004. מקובלת עליי הצהרה זו של המשיבה שכן עומדת לזכותה חזקת תקינות המנהל. כמו כן, מקובלת עליי טענת המשיבה כי חייבה את העותרת בהתאם לנתונים שהופקו ממד המים שהותקן ביחידות המוחזקות ע"י העותרת. על-כן, אני קובעת כי העותרת חבה בחיובי המים והביוב וכי המשיבה הטילה אותם כדין.

7. אגרת שמירה והוצאות גבייה

העותרת טוענת כי נוכח פסיקת בית המשפט העליון לאחרונה במסגרת בג"צ 7186/06 יוליה מלינובסקי ואח' נ' עיריית חולון ואח' (פורסם בנבו) אין המשיבה מוסמכת כלל לגבות אגרת שמירה ועל כן יש להורות על ביטולם של חיובים אלו והשבת סכומים אלו שנגבו שלא כדין. יתרה מכך, העותרת אחראית על מערך השומרים בקניון ומאבטחת אותו 24 שעות ביממה ועל הרקע הזה, ברי כי אין הצדקה לגביית היטל השמירה ע"י המשיבה.

בתגובה טוענת המשיבה, כי העותרת לא הבהירה כיצד פסק הדין אליו הפנתה מתנה על חוקיות חיוב אגרות השמירה שהוטלו עליה, ולא העלתה כל נימוק באשר הוא לביסוס טענתה, מלבד הפניה לקונית לבג"ץ הנ"ל. בנסיבות אלו, אין מקום לקבל טענתה זו של העותרת שנטענה בעלמא.

בנוסף, טוענת העותרת כי במסגרת השומות כלולות גם הוצאות גבייה שלא כדין, ומבקשת מבית המשפט להורות כי דינן להתבטל.

בתגובה לכך, טוענת המשיבה כי לא ברור לה מה הבסיס לטענה לביטול הוצאות הגבייה, ומכל מקום יובהר כי שעה שהמשיבה הטילה תשלומי חובה על נישום, וזה אינו מסדירם ולא מוחה נגדם במשך שנים, ומשכך פועלת המשיבה לגבייתם – אין כל יסוד לטענה כי הוצאות הגביה הוטלו שלא כדין. הדין הוא שמסמיך את המשיבה לנקוט בהליכי גבייה כמו גם בהוצאות שהוציאה המשיבה לגבייתם, ולעניין זה מפנה המשיבה לסעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה).

גם בהקשר זה לא הרימה העותרת את נטל הראיה הדרוש להראות מדוע הוצאות הגביה הוטלו עליה שלא כדין. העותרת טוענת טענה זו בעלמא וללא כל פירוט או הסבר מדוע לדעתה ראוי לבטל את הוצאות הגביה. למשיבה בעניין זה עומדת חזקת תקינות המנהל. על כן אני דוחה טענה זו.

8. דין הריביות שנוספו על יתרת חובה של העותרת

לבסוף, טוענת המשיבה כי כל עוד עמד בתוקפו ההסכם והסיכום אשר היה לעותרת עם נציגי המשיבה לפיו לא תגבה ארנונה בגין החניון כל עוד הוא משמש לציבור הרחב וללא תשלום, המשיבה אינה יכולה לדרוש את חיובי הארנונה בצמוד לריבית והפרשי הצמדה לפי חוק רשויות מקומיות. לחילופין, ככל שטענותיה בדבר ההסכם לא יתקבלו, הרי שבהתאם לפסיקה הרווחת יש לראות את המשיבה כמי שפעולותיה לגביית החובות לוקה בשיהוי ניכר וכי המשיבה לא השקיעה מאמצי גבייה לאורך שנים והחובות הוזנחו. משום כך, טוענת העותרת כי אין להשית על החובות הללו ריבית והצמדה לפי חוק רשויות מקומיות. לחילופי חילופין, בשל שנים ארוכות שעברו מאז היווצרות החובות (המוכחשים) ובהתאם להלכה הפסוקה מתבקש בית המשפט להפחית באופן משמעותי את חיובי הריבית שחייבה המשיבה את העותרת במסגרת השומות.

בתגובה טוענת המשיבה כי כאמור, מעולם לא נערך הסכם ומעולם לא הובטח לעותרת כי שטח החניון יופטר מארנונה. בנוסף, שעה שהחיובים מתייחסים למועד בו הוטלו ואילך – והם צופים פני עתיד – אין מקום לטענתה של העותרת בדבר ההסכם והיא אינה רלוונטית.

בנוסף, המשיבה נקטה בפעולות שונות לגביית החובות, ובכלל זאת הנפיקה דרישות תשלום והתראות באופן שוטף, הטילה עיקולים – הן ברישום והן בפועל, נקטה בהליכי הוצל"פ וכדומה. טענתה של העותרת לאי נקיטת הליכי גבייה בקשר לחניון אינה רלוונטית שכן החיובים בגין החניון הוטלו החל משנת 2005, בעקבות הודעת העותרת על שינוי מחזיקים, וממועד זה ואילך אף העותרת לא תהין לטעון כי לא ננקטו נגדה הליכים לגביית חובותיה.

המחוקק נתן דעתו בעניין הפרשי השערוך שיחולו על תשלומי חובה בפיגור שהוטלו ע"י רשות מקומית במסגרת חוק מדינה. שעה שתשלומי חובה אלו לא שולמו ע"י העותרת במועדם, והיא ישבה בחיבוק ידיים ומשך שנים לא חלקה עליהם, וזאת עד לשנת 2008, במסגרת הליכי השגה וערר – אין כל סיבה והצדק שלא לשערך חיובים אלו בהתאם להוראות החוק בעניין זה.

לא ראיתי לנכון להתערב בריביות שהושתו על העותרת. ריביות אלו הושתו כחוק ואין מקום להתערב בנדון.

סיכומו של דבר אני קובעת כי:

1. חובות הארנונה שהשיתה המשיבה על העותרת בשנות הכספים 2002-1993 (כולל) התיישנו ואין המשיבה רשאית לגבות מהעותרת חובות אלה. טענת העותרת בעניין זה מתקבלת.

2. טענות העותרת בקשר לחובות הארנונה החלות בשנות הכספים 2007-2003 (כולל) לוקות בשיהוי ניכר ולכן דין טענות אלו להידחות.

3. ביחס לשנות הכספים 2009-2008 (כולל):

3.1 השטחים שבקניון – באשר ל-159 מ"ר המהווים "שטחים טכניים" והמוחזקים באופן בלעדי ע"י העותרת ובאשר ליתרת השטחים בסך של כ-429 מ"ר המהווים "שטחים משותפים", כאמור לעיל מדובר בשינוי שיטת חישוב ועל כן על המשיבה לגבות על פי התעריף בו נהגה לגבות בהתאם לצו הארנונה ה"מוקפא" בשנת 1986 ועובר להוספת ההגדרות לצו הארנונה שלה בשנת 1996.

3.2 חניון ללא תשלום – מדובר בשינוי שיטת חישוב ועל כן על המשיבה לגבות על פי התעריף בו נהגה לגבות בהתאם לצו הארנונה ה"מוקפא" בשנת 1986, ועובר להוספת ההגדרה "חניון" לצו הארנונה שלה בשנת 1994.

4. בנושא חיובי הביוב והמים אני דוחה את טענות העותרת.

5. בנושא חיובי אגרת השמירה והוצאות גבייה אני דוחה את טענות העותרת.

6. ריביות – אין מקום להתערב בשיעור הריביות שהוטלו על העותרת כדין.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ד, 15 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.