בפני תביעה אשר הגישה מפעלי אחים עמאר בע"מ נ. חברת סירפה ותביעה נוספת אשר הגישה חברת סירפה כנגד חברת מפעלי אחים עמאר בע"מ. שתי התובענות אוחדו ונדונו יחדיו בפני בית המשפט.

התובעת, חברה בע"מ העוסקת בייצור מרצפות וכן ייבוא ושיווק של קרמיקה, פורצלן, שיש, כלים סניטרים וחומרי בניה (להלן: "התובעת"/"אחים עמאר").

הנתבעת, חברת חוץ שמקום מושבה בספרד ועוסקת בין היתר בייצור ושיווק קרמיקה ופורצלן (להלן: "הנתבעת"/"סירפה").

ת.א. 44719-02-10 מפעלי אחים עמאר בע"מ נ' סירפה

כנטען בכתב התביעה, החל משנת 1993 שימשה התובעת כיבואנית והמשווקת הבלעדית של מוצרי הנתבעת במדינת ישראל והגדה המערבית. לטענתה, הסכם הבלעדיות היה קיים בע"פ מאז תחילת היחסים העסקיים בין הצדדים והחל מתאריך 26.5.08 הועלו ההסכמות על הכתב במסגרת חליפת הודעות דואר אלקטרוני בין הצדדים. לטענתה, במקרים בהם שיווקה הנתבעת מוצריה באמצעות מפיצים אחרים בישראל, היא שילמה לתובעת עמלה מוסכמת בשיעור של 10% משווי כל עסקה. לטענת התובעת, היא פעלה להחדיר את מוצרי הנתבעת לשוק הישראלי ובכך בנתה למוצרים מוניטין בישראל. לטענתה, במשך השנים התקיימו בין הצדדים אף יחסים עסקיים רגילים במהלכם כאשר רכשה התובעת סחורה מן הנתבעת, היא שילמה את התמורה המגיעה לה עבור אספקת הסחורה. בשנת 2008 ביקשה התובעת מהנתבעת לעגן את כל ההסכמות בחוזה שיסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים, אלא שלטענת התובעת דרישה זו לא נענתה על ידי הנתבעת, אשר אף החלה להפר התחייבויותיה כלפי התובעת בנוגע למועדי האספקה, כמות האספקה וכיו"ב. לטענתה, הנתבעת הפרה את הסכם הבלעדיות כאשר שיווקה את מוצריה למתחרים של התובעת, ללא אישורה. לטענת התובעת, היא התריעה בפני הנתבעת על הפרת הסכם הבלעדיות ועל הפצת מוצריה למתחרים אולם הנתבעת הכחישה זאת בתוקף. לטענת התובעת, במקרים מסוימים התברר לה כי מתחריה מכרו את מוצרי הנתבעת במחירים זולים בהרבה מהמחיר בו שיווקה היא את מוצרי הנתבעת, דבר אשר לטענת התובעת פגע בהיקף מכירותיה ובמוניטין שלה, ואף הביא לביטול הזמנות של סחורות אלו מהתובעת. לטענתה, הנתבעת שיווקה וסיפקה לה אריח מדגם "מליבו" שהוצג לה כפורצלן ונפסל על ידי מכון התקנים הישראלי כאריח פורצלן. לטענת התובעת, הנתבעת סירבה לקחת אחריות על המוצר שלה חרף אי עמידתו בתקנים. התובעת טוענת כי על הנתבעת לשפותה בגין הסכום אותו חויבה לשלם במסגרת תביעה שהוגשה כנגדה בגין אי ההתאמה והיא אף נותרה חשופה בפני תביעות נוספות מצד לקוחות נוספים, בגין אותה אי ההתאמה. לטענתה של התובעת, במחסניה עדיין מצוי מלאי של אותו הדגם והתובעת דורשת להשיב מלאי זה לנתבעת ולחלופין לפצותה בגין כך. לטענתה, על הנתבעת לפצותה אף בגין ארונות תצוגה (סטנדים) שהיה על הנתבעת לספק לה וכן בגין הפרת התחייבותה לספק סחורה לצורך פתיחת אולם תצוגה חדש ברמת הגולן. לטענתה, היא זכאית לפיצוי של 10% משווי עסקאות אותן ביצעה הנתבעת עם מפיצים אחרים בישראל. לטענת התובעת, התנהלותה של הנתבעת חסרת תום לב ולאחרונה אף נודע לה כי הנתבעת נהגה באותה הדרך גם כלפי מפיצים אחרים שלה במדינות אחרות.

הנתבעת טוענת כי התובעת מעולם לא שימשה כמשווקת הבלעדית של מוצרי הנתבעת בישראל ובמשך כל התקופה הרלבנטית היא הפיצה, שיווקה ומכרה את מוצריה ללקוחות נוספים בישראל. לטענתה, לא שרר בין הצדדים כל הסכם בלעדיות לא בע"פ, לא בהתנהגות ולא בכתב. הנתבעת טוענת כי לא ניתן היה להיענות לבקשת התובעת לבלעדיות, מאחר והיא היתה "לקוחה בעייתית" שאינה משלמת במועד בעבור סחורה שסופקה לה. לטענת הנתבעת נכון למועד הגשת כתב ההגנה, נותרה התובעת חייבת לה סך של כ- 177,000 יורו עבור מוצרים שסיפקה לה. לטענתה, התובעת התנהלה מולה בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של ההסדר המסחרי בין הצדדים, לפיו הנתבעת הייתה מספקת לתובעת מוצרים, ללא כל בטחונות, על סמך התחייבותה של התובעת לשלם בעבור הסחורה לאחר מכן. בין לבין, הייתה התובעת משלמת לנתבעת תשלומים שונים, בהתאם לרצונה, תוך שהיא נותרת חייבת לנתבעת סכומי כסף משמעותיים. לטענת הנתבעת, בשלב מסויים ניתקה התובעת קשר עימה, תוך שהיא נותרה חייבת לנתבעת כספים. לטענת הנתבעת, התנהלות זו של התובעת נגועה בחוסר תום לב והיא הייתה מכוונת ומתוכננת מראש. לטענתה, התנהלות זו מגיעה לכדי קבלת סחורות במרמה. לטענתה, התובעת לא עמדה בתנאים מתלים אותם הציבה הנתבעת לצורך מתן בלעדיות ומדובר לכל היותר, במו"מ שלא הבשיל לכדי הסכם מחייב ולחלופין ככל שנקשר הסכם, הוא בוטל בשל התנהלות התובעת. לטענתה, הימנעות התובעת מלפרוע תשלומים אשר התחייבה בגינם כלפי הנתבעת, מהווה הפרה יסודית המקנה לנתבעת את הזכות לבטל את ההסכם. לטענת הנתבעת, מוצריה מעולם לא נפסלו באף מדינה. אותם אריחי "מליבו" מוגדרים כאריחי פורצלן לפי התקן הספרדי והיה על התובעת, כמשווקת של סחורת הנתבעת בישראל, לברר התאמת הסחורה לתקן הישראלי.

ת.א. 16318-04-12 סירפה נ' מפעלי אחים עמאר ואח'

תביעה זו הוגשה כנגד חב' מפעלי אחים עמאר, עמאר עמאד מנכ"ל מפעלי אחים עמאר ועמאר עמיר, אחיינו של הנתבע 2 ומי שלטענת התובעת כאן (סירפה) שימש כאיש הקשר בין הצדדים בזמנים הרלבנטיים. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון התביעה זו יחד עם הדיון בת.א. 44719-02-10.

למען הנוחיות תוגדר בתביעה זו התובעת כסירפה והנתבעים כאחים עאמר.

לטענת סירפה, על האחים עאמר לפצותה בגין סחורות שרכשו ממנה ושטרם שולמה התמורה בגינן, בסך כולל של 862,873 ₪ בתוספת סך של 86,287 ₪ בגין נזק לא ממוני שנגרם לה ובסה"כ 950,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

לטענתה, הנתבעים עמאד עאמר ועמיר עאמר אחראים באופן אישי ביחד ולחוד עם חברת האחים עאמר לפרוע את חובה של חברת האחים עאמר ולפצותה בגין נזקיה והפסדיה. לטענתה, עמאד ועמיר עאמר רימו אותה בכך שקיבלו ממנה סחורות ולא שילמו תמורתן, ובכך גרמו לה לנזקים והתעשרו על חשבונה שלא כדין. סירפה טוענת כי על עמאד, עמיר וחברת האחים עאמר לפצותה בשל נזק שאינו ממוני בשיעור של 10% מסכום החוב, סכום שלטענתה מהווה פיצוי מקובל ללא הוכחת נזק במקרים של הפרה יסודית. הנזקים הלא ממוניים מתבטאים לטענתה באיחורים הכרוניים בתשלומים שגרמו לפגיעה בהתנהלות הבנקאית של סירפה ולפגיעה בשמה הטוב מול בנקים בספרד, פיצוי בגין קיום הסכם בחוסר תום לב, עגמת נפש וטרדה. עוד מציינת סירפה כי עמיר ועמאד מנהלים במקביל לניהול חברת האחים עאמר, פעילות עסקית משותפת בחברה אחרת בשם "אחים עמאר בניה שיווק והשקעות בע"מ" ח.פ. 511470015 (להלן: "החברה הנוספת"). לטענתה חברה זו נוסדה באותו יום בו נוסדה חברת האחים עאמר, היא פועלת ממשרדיה היא עוסקת באותו תחום של חברת האחים עאמר. לטענתה, עשו עמאד ועמיר שימוש לרעה במושג האישיות המשפטית הנפרדת של חברת האחים עאמר, שכן סחורות שחברת האחים עאמר טרם שילמה עבורן לסירפה, נמכרות ומשווקות על ידי החברה הנוספת המפיקה מהם רווחים. לטענתה, עמאד ועמיר עאמר חבים באופן אישי לשאת בחובות סירפה נוכח התנהלותם האישית. לטענתה, הם התרשלו כלפיה והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם ויש בהתנהלותם אף משום גרם הפרת חוזה.

עמאד, עמיר וחברת האחים עאמר טוענים כי יש למחוק את התביעה כנגד עמאד ועמיר עאמר על הסף. לטענתם אין מקום להרמת מסך כנגדם. לטענתם הם אינם חייבים לתובעת שכנגד דבר. לטענתם, הם התנהלו מול התובעת שכנגד כראוי וכמקובל. לטענתם התשלומים לתובעת בוצעו בהתאם להסכמת הצדדים. עוד טוענים עמאד עמיר וחברת האחים עאמר כי במהלך השנים נהגה חברת האחים עאמר לרכוש סחורה מסירפה ולשלם את התמורה בתשלומים מרוכזים מעת לעת בהסכמתה ואילו הטענות באשר לאיחור בתשלום, צצו רק לאחר דרישת האחים עאמר כי ייחתם הסכם בלעדיות בין הצדדים. לטענת אחים עאמר, הכרטסת אותה צירפה סירפה לכתב התביעה, אינה מדויקת ואינה משקפת את המצב הכספי האמיתי. עוד טוענים האחים עאמר כי בפעמים האחרונות סיפקה להם סירפה במתכוון, סחורה לא תקנית. באשר לחברה הנוספת, טוענים האחים עאמר כי מדובר על חברה בתשלובת מפעלי אחים עמאר ועמיר עאמר אינו נמנה כלל על עובדיה. לטענתם שתי החברות פועלות זו לצד זו כאשר כל אחת מתמקדת בתחום עיסוקה.

דיון:

כבר בראשיתם של הליכים, עלתה שאלת הפורום הנאות לדיון בתובענה אשר הוגשה מטעמה של התובעת בת.א. 44719-02-10, מאחר והנתבעת הינה חברה אשר מקום מושבה בספרד והיא אף טענה כי מירב הזיקות הינן לספרד. התובעת מאידך ביקשה בתביעתה להיסמך על הסכם בלעדיות נטען הכולל בחובו סעיף בוררות ומעניק את הסמכות לדון בתביעות הצדדים למערכת המשפט בכווית. לאחר שנשמעו הצדדים בפני בית המשפט לעניין זה, הודיעה הנתבעת כי היא מבקשת להגיש תביעה כנגד מפעלי אחים עמאר ואח' בפני בית המשפט בישראל ולפיכך היא מבקשת כי שתי התובענות יאוחדו וידונו בישראל. ביום 16/2/12 ניתנה החלטתי המאשרת את הדיון בשתי התובענות בפני בית המשפט בישראל.

אדון תחילה בת.א. 44719-02-10 מפעלי אחים עמאר בע"מ נ' סירפה

שאלת הבלעדיות.

מקורה של זכות ההפצה הוא בקיום הסכם בין צדדים, ומעמדה נגזר מהסכם כזה.

ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4) 849, 857.ב

בפסיקה נקבעו מספר קריטריונים לשם הוכחת קיומו של הסכם להפצה בלעדית. על מנת להוכיח קיומו של הסכם הפצה בלעדי על הטוען לו להוכיח: מהם התנאים ביחס למשך תקופת ההתקשרות, מכסת שיווק מינימאלית, מסירת אינפורמציה על ידי המשווק באשר לדרכי השיווק והלקוחות, אזור הפצה מוגדר ועקרון ההדדיות. יחד עם זאת, אין מדובר ברשימה סגורה.

ע"א 3592/98 מוניב נסר אל דין נ' מרבק בית מטבחיים בע"מ, תק-על 99(3), 487;

ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3) 114.

נקבע כי הנטל להוכיח כי קיים הסכם בלעדיות הוא על הטוען לקיומו.

ראה: ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, אשר צוטט לעיל.

בענייננו לא קיים הסכם בכתב המסדיר את יחסי הצדדים או מקנה בלעדיות וכל אשר הציגה התובעת לעניין זה הינו טיוטת הסכם אשר לטענתה בשלה לכלל הסכם מחייב בין הצדדים.

בהעדר הסכם בכתב החתום בידי שני הצדדים, יש להתחקות תחילה אחר כוונת הצדדים מהתנהגותם ומנסיבות חיצוניות ולבחון האם אכן נכרת ביניהם הסכם מחייב.

בע"מ 4870/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, תק- על 2008(1), 5559.

חוזה, מבטא מפגש רצונות בין הצדדים לו. הסכמת הצדדים להתקשר בחוזה מחייב ושכלולן של הסכמותיהם לכדי חוזה משפטי תקף, תלויים בקיומם של שני יסודות מצטברים: גמירות דעת ומסוימות. בהתקיים שני יסודות אלה, יחסי הצדדים הבשילו לכדי חוזה מחייב, אשר נסיגה ממנו תהווה הפרה. אולם, במצב שבו אחד מן היסודות אינו מתקיים, לא ניתן יהיה לומר שהסכמות הצדדים התגבשו לכדי חוזה מחייב והן נותרות בגדר משא ומתן שלא הבשיל.

ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' מרדכי דוד, תק-על 2010(3), 545.

המבחן להתקיימות יסוד "גמירות הדעת" הוא אובייקטיבי ועל בית המשפט לשאול את עצמו האם אדם סביר היה לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים.

ע"א 440/75 אשר זנדבנק נ' מלכה (מלי) דנצינגר ו- 5 אח', פ"ד ל(2), 260.

כדי להסיק גמירות הדעת, יש לבחון את גילויה החיצוני.

ע"א 5332/03 רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' יהודה שירן פד"י נ"ט (1), 931;

ע"א 620/89 סלחה חושנג'י נ' חיה אמגר פד"י מ"ו (1) 588).

אשר ליסוד המסוימות, נדרש כי הפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים. בעבר נקבע כי הצעה היא מסוימת מספיק במידה והיא "מלאה ומדויקת במידה מספקת עד שניתן לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במשא ומתן משלים נוסף"

ע"א 440/75 אשר זנדבנק נ' מלכה (מלי) דנצינגר ו- 5 אח', פ"ד ל(2), 260.

דרישת המסוימות רוככה עם השנים והפסיקה הכירה במסוימותו של חוזה גם כאשר לא נכללו בו כל הפרטים החיוניים לעסקה, אך זאת במידה שפרטים אלה ניתנים להשלמה על פי הדין או על פי הנוהג. עם זאת, השלמת פרטים בהסכם לא תיעשה מקום שבו לא היתה בין הצדדים הסכמה לגבי אותם תנאים, בין באופן מפורש ובין באופן משתמע.

ע"א 3380/97 תמגר נ' גושן בלהה ואח', פ"ד נב(4) 673

לעניין הקשר שבין שני היסודות, נקבע: "שני התנאים המצטברים הנדרשים להתגבשות הסכם מחייב – גמירות דעת ומסוימות – הינם תנאים נפרדים אך קיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים (ראו עניין תמגר, בעמ' 682; פרידמן וכהן, בעמ' 292). לעתים, העדה חזקה על גמירות דעת נתפשת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה (השוו: רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור פ"ד נו(1) 577, 588 (2001)). מנגד, היעדר מסוימות – בדגש על היעדר הסכמה לגבי פרט עיקרי – עשוי להעיד על פגם בגמירות דעתם של הצדדים. לעניין זה יפים דבריהם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן:"אם מסכימים הצדדים כי עליהם להגיע להסכמה לגבי פרט עיקרי, קיימת הנחה כי לא נכרת חוזה, שכן היעדרו של הפרט העיקרי וחשיפתו של רצון להגיע להסכמה קונקרטית לגביו, מונעים שכלולו של חוזה. ההנחה היא כי ההסכם להסכים לגבי הפרט העיקרי מהווה תנאי לכריתתו של חוזה מחייב בין הצדדים, אפילו לא נתגלעה מחלוקת לגביו בעת עריכתו של ההסכם הראשוני". (פרידמן וכהן-חוזים, עמ' 303)".

ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' מרדכי דוד, תק-על 2010(3), 545.

האם התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב ובו הקנית בלעדיות לתובעת, למכירת מוצרי הנתבעת?

כעולה מהעדויות אשר נשמעו בפני בית המשפט, החל ממועד תחילת ההתקשרות בין הצדדים בשנת 1993, התבססו קשרי המסחר בין הצדדים, על יחסי ספק-לקוח רגילים, עובדה אשר הצדדים אינם חלוקים עליה. הנתבעת הייתה מעבירה סחורה לתובעת ללא דרישה לביטחונות, והצדדים היו מתחשבנים ביניהם מעת לעת.

לעניין זה העיד מר עמאד עאמר: "אני מזמין לתערוכות עשרות קונטיינרים, מדובר בסדר גודל של 70-80,000 יורו, אני צריך לשלם לסירפה, אם אני מעביר להם משהו על חשבון זה ירד ואם לא, אחרי 3-4 חודשים אנחנו מתחשבנים, הם משלמים לי עמלות באמצעות קיזוז ממה שאני צריך לשלם להם." (עמ' 41 שורות 8-13 לפרוטוקול).

הגב' כימה אלוס העידה: "ש. סיפקת את הסחורה בגלל שאת מחויבת לספק לו כמו שהוא מחוייב לקנות? ת. כן סיפקנו את הסחורה. ש. האם התובעת סיפקה סחורה על בסיס התחייבות כלשהי? ת. לא, לא הייתה שום התחייבות כלפי עמאר." (עמ' 95 שורות 28-30, עמ' 94 שורות 1-2).

בשנת 2008 החלו הצדדים במשא ומתן בניסיון להסדיר את נושא הבלעדיות, התקיימו מגעים בעניין זה ואף הועברה טיוטת הסכם לחתימתה של הנתבעת.

מר עמאד עמאר העיד כי הבלעדיות לשיווק מוצרי הנתבעת בישראל נלמדת מכך שהחל משנת 1993 וכי התובעת היא בין היחידים בעולם שסחרה עם הנתבעת (עמ' 25 שורות 13-16 לפרוטוקול). הבלעדיות הקנתה לתובעת את הזכות כי הנתבעת לא תמכור סחורתה לאף אחד בישראל מלבד התובעת (עמ' 26 שורות 10-11 לפרוטוקול). הבלעדיות חלה על כל שטחי מדינת ישראל כולל עזה והשטחים (עמ' 43 25-26 לפרוטוקול). כעולה מעדות מר עאמר, ההסכמה בין הצדדים הייתה כי כל מוצרי הנתבעת המוכנסים לתוך מדינת ישראל יוכנסו באישורה ובהסכמתה של התובעת או לכל הפחות בידיעתה (עמ' 49 שורות 21-24 לפרוטוקול). הבלעדיות החלה במילה של כבוד בין הצדדים וכך הוא עובד בכל העולם עם לקוחותיו (עמ' 46 שורות 7-8 לפרוטוקול) (עמ' 25 שורות 1-8 לפרוטוקול). אף מר עמיר עאמר העיד כי התובעת היא המפיצה הבלעדית של מוצרי הנתבעת בישראל וכי בין הצדדים היה קיים חוזה בע"פ (עמ' 61 שורות 4-13 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו התקיים בין הצדדים משא ומתן לחתימה על הסכם בלעדיות בכתב וכי כאשר החל לעבוד אצל התובעת, הבלעדיות על שיווק סחורת הנתבעת, כבר הייתה נחלתה. (עמ' 62 שורות 27-30, עמ' 63 שורות 1-4 לפרוטוקול).

אלא שפרט לעדויות אלו לא הוצגה בפני כל אסמכתא לנטען בידי התובעת בכל הנוגע לבלעדיותה בהפצת מוצרי הנתבעת. לא הוצגה אסמכתא להסכמתה של הנתבעת בע"פ למתן הבלעדיות ולהסכמה הנטענת כי מוצרי הנתבעת יוכנסו למדינה אך ורק באישורה של התובעת. אף לא הוצג אישור כלשהוא לטענה בדבר קיומם של חוזי בלעדיות נוספים בעל פה של התובעת עם חברות חוץ אחרות.

עדי התביעה עצמם העידו כי מעולם לא הושגו הסכמות בין הצדדים בקשר לבלעדיות. ראיה נוספת לכך כי בשום שלב מתחילת ההתקשרות, לא הייתה התחייבות מצידה של הנתבעת לבלעדיות. מר עמיר עאמר העיד: "ש. כל המיילים מוכיחים שמתנהל מו"מ על התנאים, רוצים לדבר על בלעדיות, לא סוכם על סכום, סמכות שיפוט וכד'. כל הזמן היו ויכוחים. ת. הם גררו אותנו כל הזמן שעמאד יהיה.... ש. הם רצו שעמאד ישלם את החוב? ת. לא. ש. נכון שכל הזמן הם כתבו תנאי ראשון תשלמו את החוב? ת. לא זה רק כי התעקשנו שהסדר הבסיסי שלנו היה שאנחנו רוצים להביא את העניינים לכתב. ש. עובדה שלא הגעתם להסכמות? ת. בעסקים צריכים דו צדדי." (עמ' 63 שורות 23-30, עמ' 64 שורות 1-2 לפרוטוקול).

מר עיסא בארברה מטעמה של התובעת העיד, כי למרות שלא היה הסכם חתום, הייתה בין הצדדים הסכמה של כבוד. הוא השיב בשלילה כאשר נשאל האם במסגרת פגישה בה נכח בין הצדדים, בה דובר על המשך ההתקשרות בין הצדדים, הוא שמע מהם התנאים עליהם דובר על מנת לקבל בלעדיות, מהו הפיצוי שהנתבעת תשלם במקרה של הפרת ההסכם ובאיזה בתי משפט באיזו מדינה יתבררו המחלוקות בקשר להסכם הבלעדיות (עמ' 75 שורות 1-29 לפרוטוקול).

עדי הנתבעת מאידך, העידו כי הסחורה שסיפקה הנתבעת לתובעת לא סופקה על בסיס התחייבות כלשהיא (עמ' 95 שורות 1-17 לפרוטוקול) וכי הצדדים מעולם לא הגיעו ביניהם להסכמות בקשר להסכם הבלעדיות.

כעולה מן העדויות אשר נשמעו בפני, הצדדים לא הסכימו על פרטים מהותיים בקשר לבלעדיות. כך למשל לא הייתה הסכמה באשר למכסת השיווק השנתית. מהודעת הנתבעת מתאריך 9.6.08 עולה כי דרישתה הייתה למכסת השיווק שנתית של 200 קונטיינרים ובנוסף 300,000 אירו בשנה (נספח לב' לכתב ההגנה). במייל מיום 13.6.08 (נספח לא') כותבת הגב' כימה אלוס לעמיר עמאר כי הכמות המוצעת על ידו, אינה מספקת. במייל מיום 2.12.08 (נספח כז') כותב עמיר עמאר לכימה אלוס, כי לא הייתה הסכמה בקשר ל- 200 קונטיינרים בשנה וכי דובר רק על 300,000 אירו. העובדה, כי לא הייתה התחייבות למכסה מוגדרת, מעידה כי לא היתה הסכמה על פרט מהותי ולפיכך לא נתקיימה גמירות דעת באשר להסכם הבלעדיות הנטען.

כך גם באשר לעניין הטריטוריה. בעוד עמיר עאמר דורש כי זו תכלול את ישראל, רצועת עזה והגדה המערבית, מהודעתה של הנתבעת מיום 9.6.08 (נספח לג' לכתב ההגנה) עולה כי עמדתה היא שהטריטוריה תכלול את ישראל והגדה המערבית בלבד. בהודעה מיום 13.6.08 (נספח לא לכתב ההגנה) מציינת הנתבעת כי היא "עובדת עם שני עסקים קטנים מפלשתין" ושואלת את התובעת האם היא יכולה להמשיך לעבוד עימם. הדבר מעיד על העדר הסכמה בין הצדדים בדבר פרטים אלו.

נושא הפיצוי לנתבעת במקרה של הפרת הבלעדיות לא הוסכם. לעניין זה ראה הודעת הנתבעת מיום 15.4.08 (נספח לו' לכתב ההגנה), בו היא מציינת תוספות שיש לבצע בטיוטת ההסכם ובין היתר כי הפרה של הבלעדיות במקרה תזכה בפיצוי בשווי מלוא מחיר הסחורה שנמכרה ולא רק בסכום העמלה שנמנעה.

ההתנהלות הכספית בין הצדדים, אף היא לא היתה על מי מנוחות. הנתבעת מלינה תכופות, זאת בהתאם לחליפת הודעות הדואר האלקטרוני, אשר צורפה לכתב ההגנה, כי התובעת אינה מעבירה את התמורה לסחורה בזמן ואף מעבירה את התמורה בחסר. עדת הנתבעת, הגב' אלוס העידה כי היא סיפקה סחורה לתובעת על בסיס הבטחת התובעת כי תפרע את חובותיה (עמ' 94 שורות 24-26 לפרוטוקול) ואילו עד התובעת מר עמיר עאמר העיד כי ההתחשבנות בין הצדדים נעשתה בהתחשב בעמלות, קיזוזים, טעויות והמתנה להגעת נציג התובעת לספרד על מנת להיוודע מהו חובה של התובעת לנתבעת (ראה עמ' 61 שורות 22-22 לפרוטוקול). מכך ניתן ללמוד כי אף התנאי הבסיסי של תנאי התשלום בעבור אספקת הסחורה לא היה מוסכם בין הצדדים וכל צד פירש אותו בהתאם לצרכיו באותה העת. לא ניתן לאמר איפוא, כי הדבר מעיד על גמירות הדעת של הצדדים באשר לכריתת הסכם בלעדיות מחייב ביניהם ואף לא ניתן לאמר כי היתה מסויימות באשר לפרטיו של אותו הסכם.

התובעת טענה כי ניתן ללמוד על כוונתה של הנתבעת להעניק לה בלעדיות בהפצת מוצריה, מהודעותיה של הגב' כימה אלוס לעמיר עאמר, בהן נכתב כי הנתבעת אינה מוכרת סחורות לאחרים בישראל (ראה הודעות דואר אלקטרוני מיום 17.6.09 צורף לתצהירו של עמאד עמאר

ת/1, הודעה מיום 13.6.08 נספח לא' לתצהיר הגב' כימה אלוס נ/4 ות/14).

קיומו של הסכם בלעדיות כפוף למספר תנאים מהותיים אשר לא התקיימו בין צדדים אלו, כפי שפורט לעיל ואין די בהסכמתה של הנתבעת שלא למכור סחורה ללקוחות אחרים בישראל מלבד התובעת, בכדי להקים בלעדיות. הגב' אלוס העידה כי "הבלעדיות זה דבר אחד, יש לו משמעות שאותו בן אדם שקיבל את הבלעדיות זה היחיד שיכול לגעת במוצר שאני מייצרת. אף פעם לא נתנו את הבלעדיות. " (עמ' 100 שורות 19-25 לפרוטוקול).

אף מר קרלוס העיד כי הצהרותיה של הגב' אלוס, במסגרת אותה הודעת דוא"ל, לפיה הנתבעת משווקת סחורתה בישראל באמצעות התובעת בלבד, ניתנה אך ורק במטרה לגבות את חובה של הנתבעת מעם התובעת "מה שאנחנו רצינו זה לגבות את החוב, יכולנו לכתוב כל דבר. המטרה שלנו זה היה לגבות את החוב." (עמ' 108 שורות 19-20 לפרוטוקול).

שני עדים אלו העידו אף כי לנתבעת לקוחות רבים בישראל (עמ' 100 שורות 26-27)(עמ' 108 שורות 2-6 לפרוטוקול) טענה אשר לא נסתרה על ידי התובעת. מכאן שלא אוכל ללמוד על כוונה להעניק בלעדיות וגמירות דעת הצדדים, מאותה הודעת דוא"ל עליה ביקשה התובעת להסתמך.

מטיוטת ההסכם אשר הוצג בפני בית המשפט, ניתן ללמוד כי כוונת הצדדים היתה כי הסכם בלעדיות ביניהם, ייערך בכתב.

כאשר צדדים למשא ומתן קובעים כי החוזה ביניהם ייערך בכתב, כי אז חזקה שהתכוונו לכך, שהחוזה ייכרת והם יהיו קשורים זה לזה בקשר חוזי מחייב, רק במועד החתימה עליו.

ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' נ' אליהו גת ואח' פ"ד מד(1), 57;

ע"א 579/83 הארי זוננשטיין ואח' נ' אחים גבסו בע"מ ואח' פ"ד מב(2), 278

בעניינו, הסכם בכתב לא נחתם ולפיכך, לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים.

"ש... האם הבלעדיות של עמאר היתרה כרוכה רק בחוזה בכתב? ת. אם זה היה חתום ע"י מישהו מוסמך וע"י הארגון ששיך לזה, כן." .

(ראה עדות מר זרזוסו קרלוס בעמ' 107 שורות 29-30, עמ' 108 שורה 1 לפרוטוקול).

הנה כי כן, סיכומם של דברים הוא כי לא נכרת בין הצדדים הסכם בלעדיות מחייב. המשא ומתן לא הגיע לשלב בו היה ביניהם "מפגש רצונות". הצדדים לא ראו עצמם קשורים בקשר חוזי האחד עם השני ולא התקיימה בין הצדדים "גמירות דעת" ואף לא הסכמה בדבר פרטי ההסכם כך שתתמלא דרישת המסויימות הנקובה בפסיקה. לא הוכח כי הצדדים הגיעו ביניהם להסכמות באשר למכסת השיווק המינימאלית, תקופת ההתקשרות, דרכי השיווק, אזורי השיווק ואופן ההפצה, מקום השיפוט במקרה של מחלוקות בין הצדדים בקשר לבלעדיות והפיצוי בגין הפרת ההסכם. בהעדר גמירות דעת ומסוימות, המסקנה המשפטית המתבקשת היא, שלא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, בו מקנה הנתבעת לתובעת בלעדיות במכירת מוצריה.

תשלום עמלות

התובעת טענה כי בינה לבין הנתבעת היתה הסכמה בדבר תשלום עמלות עבור כל לקוח שהתובעת מביאה (עדות מר עמאד עאמר עמ' 30 שורה 7 לפרוטוקול), וכי התובעת מקבלת את העמלה ישירות מהנתבעת (עמ' 29 שורה 26 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו של מר עמאד עאמר זכאית התובעת לעמלה בשיעור 10% עבור כל לקוח שהובא על ידה מישראל והתקשר בעסקה עם הנתבעת בעלות של 10,000 יורו ומעלה. התובעת טענה כי מדובר על עסקאות בסדר גודל של מאות אלפים ואף מיליוני אירו (עמ' 22-23 לפרוטוקול) וכי תשלום העמלות בוצע באמצעות קיזוז מהסכום שהיה על התובעת לשלם לנתבעת (עמ' 40 שורות 18-30, עמ' 41 שורות 1-13 לפרוטוקול). התובעת ביקשה לבסס טענתה זו על בסיס חליפת דוא"ל בין הצדדים, בה עותרת התובעת לביצוע קיזוז העמלות המגיעות לה לטענתה, מחובותיה הנטענים בידי הנתבעת (עמ' 42 שורות 3-7 לפרוטוקול).

כעולה מעדויות התובעת, הובאו על ידה לקוחות שונים לתערוכות מקצועיות בספרד ושם תיווכה התובעת באמצעות אנשיה, בין הלקוחות לנתבעת, כך שאף מאותן עסקאות מגיעות לתובעת עמלות רבות. יתרה מזו, מר עמאד עאמר העיד כי על מנת להסדיר את הפצת הסחורה של הנתבעת בארץ, התקשרה התובעת בהסכם עם מפיצי משנה – מר דוד שטרנברג ומר רמי גור, על מנת שיפיצו את הסחורה של הנתבעת בדרומה של ישראל. לטענת מר עימד עאמר היתה אף הסכמה בדבר חלוקת העמלות בין התובעת למפיצי המשנה (עמ' 43 שורות 7-24) "לשטרנברג מגיע? ת. בטח יש הסכם בינינו." (עמ' 43 שורות 1-2 לפרוטוקול). "אנחנו עם מר שטרנברג בהסכם ג'נטלמני, אנחנו יכולים לעזור אחד לשני אבל לא להפריע אחד לשני." (עמ' 44 שורות 1-2 לפרוטוקול). סכומי העמלות והעסקאות אשר מהן יש לגזור את אותן עמלות, נותרו בגדר נעלם. מר דוד שטרנברג אשר הובא לעדות מטעמה של התובעת, אישר כי אכן מגיעים לו כספים מהתובעת, אך הוא טרם קיבל את הכספים המגיעים לו בגין עמלות עוד משנת 2005 מאחר והנתבעת נותרה חייבת לתובעת כספים אלו. מר שטרנברג לא ידע לפרט בדיוק על איזה סכום מדובר (עמ' 50 שורות 21-23, עמ' 51 שורות 1-15 לפרוטוקול, עמ' 56 שורות 6-7 לפרוטוקול) וכאשר נשאל מדוע לא הוציא חשבונות על עמלות המגיעות לו, הוא השיב "כי לא הגענו לזה." (עמ' 55 שורות 15-29 לפרוטוקול).

מר עמיר עאמר העיד אף הוא, כי היה הסדר בין התובעת לנתבעת, לפיו מגיעה לתובעת עמלה בשיעור של 10% מכל עסקה שביצעה הנתבעת עם לקוחות אחרים בישראל (עמ' 60 שורות 10-16 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו זו, חלק מהעמלות המגיעות לתובעת שולמו לה וחלק לא (עמ' 60 שורות 29-30 לפרוטוקול) ובמקרים בהם הנתבעת מכרה סחורה בישראל ללקוחות אחרים מאחורי גבה של התובעת, דרשה התובעת מהנתבעת עמלות אף בגין עסקאות אלו (עמ' 61 שורות 15-24 לפרוטוקול). גם העד מר עמיר עאמר לא ידע לנקוב בסכום העמלות המדויק ששולם בעבר מעם הנתבעת לתובעת (עמ' 62 שורות 23-26 לפרוטוקול).

עד התביעה מר עיסא ברבארה, העיד כי לא נאמר לו דבר באופן ישיר בדבר הזכאות לעמלה של 10% אלא שהוא שמע את הצדדים מסכמים זאת במסגרת פגישה שהתקיימה בספרד בה נכח יחד עם מר עמאד עמאר. אף מר ברבארה לא ידע להשיב בעבור איזו תקופה מגיעות העמלות (עמ' 71 שורות 28-29 עמ' 72 שורות 1-21 לפרוטוקול) וכן לא ידע לנקוב בסכום העמלות המדויק ששולם לתובעת (עמ' 86 שורות 28-29 לפרוטוקול).

התובעת העמידה תביעתה בכל הנוגע לעמלות אשר טענה כי מגיעות לה ע"ס של 200,000 ₪ ועתרה למתן צו אשר יחייב את הנתבעת למסור לידיה מידע בדבר העסקאות אותן ערכה עם התובעת ועם אחרים והמזכות את התובעת בעמלות הנטענות.

הכלל הינו כי המוציא מחברו עליו הראיה. וכבר נקבע כי "נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה, משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין בע"מ נ' מס ערך מוסף, תקדין עליון 2003(2) 3006

גם אם אניח כי חלקו של המידע בדבר עסקאות שערכה הנתבעת עם סוחרים בישראל מ"אחורי גבה" של התובעת, מצוי בידיעתה של הנתבעת בלבד, הרי שהיה על התובעת למצער, להביא בפני בית המשפט את הראיות להוכחות טענותיה שלה, המצויות בידיה. לתובעת המידע, בדיוק כפי שלנתבעת, בדבר עסקאות אשר ערכו השתיים ביניהן מהלך השנים ומהן ניתן לגזור על נקלה את העמלה הנטענת, ככל שהיתה התובעת מוכיחה כי היא אכן זכאית לאותה עמלה. התובעת לא הציגה כל ראיה בדבר היקפן של העסקאות ואף לא הוצג בפני כל הסכם אשר יעיד על התחייבות מצידה של הנתבעת לשלם לתובעת עמלה בשיעור של 10% מכל עסקה שמבוצעת עם לקוח בישראל. התובעת לא הציגה כל דרישה לקבלת העמלות אשר נשלחה לנתבעת מהלכן של השנים הרבות בהן התנהלו ביניהן קשרי מסחר. תמוה בעיני , אל נוכח טענת התובעת כי מדובר בעסקאות בהיקפים ניכרים של מאות אלפי יורו, הכיצד זה לא מצא הסדר העמלות הנטען את ביטויו בכתב במשך שנים כה רבות. הגב' כימה אלוס העידה בעניין זה, כי כלל לא מגיעה לתובעת עמלה מאחר וזו נחשבת כלקוחה מן המניין אצל התובעת (עמ' 98 שורה 25 לפרוטוקול).

האסמכתא היחידה אשר הציגה התובעת, לתמיכה בטענתה לעניין העמלות הינה הודעת דוא"ל מהגב' כימה אלוס לעמיר עמאר מיום 2.12.08 (ת/13) בה עושה הגב' אלוס שימוש בביטוי "העמלות שעלינו לשלם" ("the commissions we must pay") וכן הודעה נוספת מאותו היום מאת מר עמיר עאמר לגב' אלוס (ת/13 בעמ' השני) שם נכתב "העמלות שלנו עד כה" ("our commission until now"). בהקשר זה העידה הגב' אלוס "ש. אם את אומרת שלעמאר לא מגיעה עמלה, איך זה מתיישב עם מה שכתבת לעמיר שכן מגיעה עמלה? ת. לא מגיע לו לקבל עמלה כי הוא לא סוכן אלא הוא לקוח. במסמך הזה מה שמופיע מתייחס או לדף העבודה או ליתרת החשבון. המייל היה אחרי המסמך שאני אישרתי וזיהיתי. הוא הציע שאעשה לו הנחה, הוא בקש שאעשה לו הנחה ולאחר מכן הוא ישלם את החוב שלו. ש. זה הנחה? ת. בעצם הוא הבין את זה בתור עמלה, אבל זה בעצם הנחה שהסכמתי לתת לו רק שיסלק את החוב. הייתי מסכימה גם אם במקום עמלה הוא היה אומר לי שזה בכלל בגלל הנסיעה, רק לתת לו הנחה ובתנאי שיסלק את החוב." (עמ' 99 שורות 25-29, עמ' 100 שורות 1-4 לפרוטוקול). הגב' אלוס נשאלה שוב ושוב על כך וחזרה והסבירה "אף פעם לא שילמתי עמלה. הסברתי לך, המושג עמלה הופיע כמו בהנחה כשביצע אחרי שיחה עם אותה מטרה לגבות את החוב וזה לא עמלה ואם יכולתי לרשום שאני עושה את העמלה בעקבות הנסיעות, הייתי כותבת." (עמ' 102 שורות 28-30 לפרוטוקול).

העד מר זרזוסו אישר עניין זה בעדותו "לא מגיעה לו עמלה, אבל מכיוון שהוא היה חייב כסף ורצינו לגבות את החוב, אנחנו כתבנו עמלה כמו שהיינו כותבים דבר אחר. הבעיה שתמיד הוא למעלה ואנחנו תמיד למטה." (עמ' 103 שורות 27-28 לפרוטוקול).

המדובר במסמך בודד שראוי לבחנו אל מול עבודתן המשותפת רבת השנים של התובעת והנתבעת. שוב יודגש כי לא הוצגה לעיוני כל דרישה לעמלות מעם התובעת לנתבעת, מהלכן של אותן השנים ובנסיבות אלו אכן סביר כי כוונת הנתבעת היתה להנחה שניתנה לתובעת, בתקווה כי זו תסדיר את חובה כלפי הנתבעת.

כך או אחרת, אף לו היה עולה בידי התובעת להוכיח התחייבות הנתבעת למתן עמלה ואף באשר לשיעורה, הרי שלא עלה בידיה להוכיח בראיות מתאימות מהו סכום העמלות המדויק המגיע לה, לגבי איזו תקופה מגיעות העמלות ומהו סכום העמלות ששולמו עד כה. מכל הטעמים הללו דין טענתה לעניין זה, להידחות.

ארונות התצוגה:

התובעת טענה כי על פי ההסכם בין התובעת לנתבעת מגיעים לה מעם הנתבעת ארונות תצוגה (ראה עדות עמיר עאמר עמ' 66 שורות 15-15 לפרוטוקול). וכך העיד מר עאמר "החידוד של העניינים בחוזה תוך כדי ביקורים בסירפה. כל תערוכה שהיינו ודיברנו, תמיד הדברים עולים ש. שכל 10 מכולות מגיע לכם ארון. ת. כן." (עמ' 66 שורות 20-23 לפרוטוקול). "כל 10 מכולות מגיע לנו ארון, זה חלק מהחוזה. ש. קיבלת במשך כל השנים על כל 10 מכולות ארון? ת. כן. תבואי לבקר ותראי. ש. אתה קיבלת כל השנים על כל 10 מכלות ארון? ת. לפעמים נתנו לי כסף, לפעמים זיכויים, לאו דווקא ארון." (עמ' 66 שורות 24-30, עמ' 67 שורה 1). בהתאם לעדותו שוויו של כל ארון בממוצע הוא 2,500 יורו.

מר עיסא ברבארה העיד כי הנתבעת התחייבה לשלוח לתובעת ארונות תצוגה. "סירפה התחייבה לשלוח ארונות תצוגה? ת. כן. ש. אתה שמעת את זה? ת. כן, לא רק שמעתי את זה, הייתי חי את זה. ש. כמה ארונות קיבלתם? ת. אני לא יודע. שמעתי את זה גם בנסיעה שלנו מה- 1.10.07, כשהסתובבתי באולם." (עמ' 74 שורות 18-23 לפרוטוקול). "האם היית עם סירפה בקשר שבמקום הארונות תצוגה, היא תיתן לבוס שלך כסף? ת. באחת הפגישות הם הציעו, אולי הוא לא קיבל את זה, הם הציעו לתת לנו כסף. היה מחיר ארון בסביבות 2,500 יורו, הם התווכחו על זה ובסוף אני לא יודע מה הם סיכמו או לא סיכמו. כשמגיע לכסף הוא שם אותי בצד, מה לעשות? ש. אתה היית בקשר עם סירפה בעניין הארונות האלו? ת. לא. ש. אתה בעצמך ביקשת ממנה כסף עבור הארונות האלו, מכימה מקרלוס, ממישהו? ת. לא. " (עמ'. 86 שורות 15-22 לפרוטוקול).

הגב' אלוס העידה כי הנתבעת סיפקה את ארונות התצוגה לנתבעת כאשר עמדה בהתחייבויותיה. "אם הוא היה ממלא כמה התחייבויות שלי, אז אין ויכוח שהייתי מספקת את הסחורה." (עמ' 91 שורה 20 לפרוטוקול). בהתאם לעדותה, היא הפסיקה לספק ארונות לתובעת משתי סיבות האחת, המצב הכלכלי בספרד והסיבה השנייה והעיקרית היא בשל חובה של התובעת (עמ' 91 שורות 23-29, עמ' 92 שורות 1-3, עמ' 93 שורות 1-2 לפרוטוקול). "זה מובן מאליו שבגלל אותו חוב, אני לא אוכל לשלוח את הארונות, אבל המצב כיום של החברות בספרד לא מאפשר לשלוח כמו שדיברנו אז. אני מסבירה כאן שאני לא פוסלת את האפשרות שבעתיד אנחנו נשלח. הבעיה העיקרית שאני מפסיקה כרגע לשלוח את הארונות זה בגלל החוב הגדול שקיים." (עמ' 92 שורות 19-23). בהתאם לעדותה גם לאחר שנוצר החוב, היא המשיכה לספק ארונות לתובעת מאחר והאמינה כי זו תפרע את חובה (עמ' 93 שורה 24, עמ' 94 שורה 10, שורות 20-21 לפרוטוקול).

בעניינו, אכן שוכנעתי כי הנתבעת נהגה לספק ארונות תצוגה לתובעת, כמו ללקוחות נוספים שלה. עם זאת לא הוצג בפני כל הסכם בין הצדדים, המעגן חיוב זה לאשורו. לא הובאה בפני ראיה לעניין כמות המכולות אשר נדרשת לצורך קבלת ארון תצוגה ומועדי אספקת הארונות האמורים. עדותם של מר עמיר עאמר ועיסא ברבארה כי שמעו את נציגי הנתבעת נותנים הסכמתם לכך במהלך הביקורים אצל הנתבעת, נותרו בגדר עדות אשר לא נתמכה בכל מסמך כתוב. כך גם באשר לעדותו של עמיר, לפיה לפעמים הוא היה מקבל מהנתבעת כסף או זיכויים במקום הארונות. עדי התובעת לא ידעו לפרט כמה ארונות קיבלה התובעת מהנתבעת במהלכן של השנים ומן הראוי היה ככל שהיתה התובעת מבקשת להוכיח דרישה כספית בעניין זה מעם הנתבעת, כי היתה מציגה ראיות המעידות על הנוהג בין הצדדים או לחלופין הסכם כתוב בעניין זה.

הדעת נותנת כי ככל שאכן הייתה הסכמה כאמור לכמות מוגדרת של ארונות ביחס לכמות סחורה המוזמנת, היא הייתה באה לידי ביטוי בהסכם כתוב בין הצדדים או לכל הפחות בתכתובת ביניהם בסמוך למועד ההתקשרות, והעובדה כי התובעת לא צרפה אסמכתאות כאמור, פועלת לרעתה ומחזקת דווקא את טענות הנתבעת לעניין זה. אך הגיוני הוא, כי הנתבעת אשר ביקשה כי התובעת תפרע את חובותיה, סירבה להוסיף ולשלוח אליה ארונות תצוגה בטרם יפרע החוב. אשר על כן, אף טענת התובעת לעניין זה נדחית.

אריחי הפורצלן:

התובעת טענה כי סופקו לה בידי הנתבעת אריחים אשר אינם עומדים בדרישות התקן הישראלי.

אלא שהתובעת לא הציגה נתונים מדוייקים באשר לכמות אותם אריחים לא תקינים. העד עמאד עאמר העיד לעניין זה "ספרת יחד איתו את ה- 10,000 מטר האלה? ת. אני ספרתי ופיקחתי חלק, לא ספרתי הכל כי הוא אחראי. ש? מה הבעיה להגיד שהוא ספר ואתה אחראי עליו וספרת לפי בדיקה של עיסא? הלכתי וספרתי חלק. ש. כמה ספרת? ת. אני לא זוכר. ש. היו לכם ניירות עבודה? איך ספרת. עם פלאפון, מחשבון, נייר עבודה? ת. סופרים עם מחשבון, פלאפון עט. ספרתי עם היד. לפעמים צריך לבדוק שהכמות בקרטון תואמת." (ראה בעמ' 58 שורות 16-24 לפרוטוקול). מר עיסא ברבארה העיד בתחילה, כי קרטונים של אריחים, אי אפשר לספור היות ובכל קרטון יש כמות אחרת (עמ' 76 שורה 29 לפרוטוקול). בהמשך "לא אמרתי שאי אפשר לספור קרטונים. ש. ספרת משטחים? ת. לא אמרתי, גם וגם. ש. כמה קרטונים ומשטחים ספרת? ת. אני לא יודע." (עמ' 77 שורות 1-9 לפרוטוקול). "איך הגעת ל- 90,000 יורו? ת....מטבע הנסיון שלי זו הערכה, אולי טעיתי בקצת למעלה, למטה.... ת. כשעשית את ההערכה האם התייעצת עם רו"ח או אקטואר למשל? ת. לא. " עמ' 81 שורות 16-24 לפרוטוקול). "ש. שאלתי האם כשאתה אומר 90,000 יורו, איך אתה מבסס את זה אם אתה לא יכול לספור ולדעת בכמה נקנה מה שהיה שם? ת. שאלת אותי מה השווי ואני אמרתי ש- 90,000 יורו." (עמ' 78 שורות 13-15 לפרוטוקול).

אף הסבריו של מר ברבארה לשאלה איזה מוצרים כלולים בסחורה פגומה, אין בהם כדי להועיל לתובעת "ש. איזה סחורות יש שם ב- 10,000 מטרים האלו? ת. הרבה אריחים, יש אריחים גדולים 60X60.. יש אריחים בשווי 11 יורו, בשווי 12 יורו... תכתוב ליד זה שזה פורצלן איפה שכתוב 6.1. ת. אני בוודאות לא יודע להגיד. ש. מה שסימנת עכשיו זה פורצלן? ת. חלק מזה כן וחלק אני לא יכול בוודאות להגיד לך. ש. מעבר למה שסומן, אולי יש עוד פורצלן? ת. אולי. עמ' 77 שורות 23-24, עמ' 78 שורה 10, עמ' 79 שורות 8-9, עמ' 80 שורות 27-30 לפרוטוקול).

התובעת טענה כי נתבעה בעניין זה על ידי לקוחות שרכשו אריחים אלו וכי על הנתבעת לשפות אותה בגין הסכום בו חוייבה, אך כאשר נשאל מר עמאד עאמר מדוע לא צורפה הנתבעת כצד שלישי בתביעה שהוגשה כנגד התובעת על יד אחד מלקוחותיה בגין אריחי "מליבו" (האריחים אשר נטען כי אינם עומדים בדרישות התקן הישראלי) הוא השיב: "כי אנחנו מייצגים אותם ובתיאום איתם, לא חשבנו שנגיע לזה..." (עמ' 44 שורה 12 לפרוטוקול). ככל שסברה התובעת כי האחריות בגין אי עמידת האריחים בתקן הישראלי חלה על הנתבעת, היה עליה לצרף את הנתבעת כצד שלישי לתביעה ומשלא עשתה זאת היא מנעה מהנתבעת את האפשרות להתגונן כנגד תביעה זו, בין היתר באמצעות חוות דעת מתאימות. אף לאחר מתן פסק הדין, לא הומצאה לעיוני כל ראיה המעידה על פניית התובעת לנתבעת בדרישת שיפוי. לא הוצגה לעיוני אסמכתא של ממש כי הנתבעת אכן ידעה על אותה תובענה בזמן התנהלותה.

אין בידי לקבל את הטענה לפיה האחריות לבדוק האם סחורה כלשהי המיובאת לישראל עומדת בתקנים הישראלים, חלה על הנתבעת. התובעת לא הפנתה לכל מקור חוקי אשר יתמוך בטענתה זו. היה על התובעת כמי שמשווקת את סחורתה של הנתבעת בישראל על בסיס יחסי ספק- לקוח רגילים, לבדוק בעצמה או על ידי מי מטעמה, את עמידת האריחים בתקן הישראלי. אין זה סביר שהנתבעת המייצרת בספרד בהתאם לתקנים שם, תיאלץ לבחון את עמידתה בתקנים בכל מדינה אליה היא מייצאת את סחורתה.

זאת ועוד, התובעת עצמה מודה כי גם לאחר שנודע כי האריח הספציפי אינו עומד בתקן הישראלי לעניין הספיגות וגם לאחר הגשת התביעה כנגדה ומתן פסק הדין, היא המשיכה להזמין מהנתבעת ולמכור את אותם האריחים בכמויות נכבדות. "ש. אחרי בית שאן שוב המשכת לקנות מסירפה פורצלן? ת. כן." (עמ' 59 שורות 16-17 לפרוטוקול). "למה המשכת לקנות פורצלן? ת. כי אמרו לנו שזה בספיגה תואמת כל פעם אמרו שזה חדש, זה ייצור חדש ושוב הייתה בעיה (עמ' 59 שורות 14-15 לפרוטוקול). "ש. למה המשכתם לקנות מסירפה את אותו פורצלן? ת. כי כל פעם אנחנו מבקשים הזמנה של פורצלן ככה וככה." (עמ' 60 שורות 8-9 לפרוטוקול). "ש. אחרי בית שאן שוב המשכת לקנות פורצלן? ת. כן. ש. למה לא לקחתם אריח אחד כמו יבואן טוב ומביא את זה לבדיקה במקום לעשות כזה בלגאן ולקנות במאות אלפי יורו? פעם אחת נפלת, הגישו נגדך תביעה, למה אחרי זה המשכת לקנות ולמרות שהיית ער שיש בעיה עם התקן הישראלי החדש, כאשר אתה יודע שלפורצלן אין הגדרה מדויקת, זה סוג של "הנפצה" של האיטלקים? ת. אנו קונים פורצלן בכל העולם, אין בעיה. תקלות בייצור קורות בכל מקום. אני קונה פורצלן וזה יפה מאוד." (עמ' 59 שורות 16-23 לפרוטוקול). הנה כי כן, על אף הבעייתיות אשר טוענת התובעת כי קיימת באריחים של הנתבעת , היא מוסיפה לרכוש ממנה בדיוק את אותה סחורה ולשווקה לללקוחות בישראל.

"המשכנו למכור, חייבים להמשיך. גם חברת סירפה המשיכה לתת לנו סחורה, היא לא הפסיקה. (עמ' 82 שורות 8-7 לפרוטוקול) ובהמשך, "ש. אם ידעתם על כל הבעיות של מכון התקנים.....אני שואלת למה המשכתם לקנות את כל המליבו והפורצלן הזה אחרי שכבר היה את מכון התקנים הזה? ת. ....השוק מחייב את זה. ההשראה שסירפה נתנה לנו שאנו מסתדרים והכל בסדר ואולי נחזור ואולי לא. בסוף קיבלנו מוצרים פגומים וקרמיקה במקום פורצלן ואותו הסיפור." (ע"מ 85 שורות 17-23 לפרוטוקול).

אין זאת אלא כי התובעת משיקוליה העסקיים לאור דרישת הלקוחות, העדיפה להמשיך להזמין מהנתבעת את אריחי "מליבו" ולמכרם ללקוחותיה, על אף שהם אינם עומדים בתקן הישראלי לעניין הספיגות. ככל שסברה התובעת כי נגרם לה נזק כלכלי בגין כך, היה עליה לפעול על מנת להשיב אל הנתבעת את הסחורה ולחלופין לדרוש פיצוי בגינה כבר במועד שנודעה לה אי ההתאמה ממכון התקנים או לכל המאוחר לאחר הגשת התביעה והעובדה כי הדבר לא נעשה, פועלת לחובתה של התובעת.

התובעת לא הוכיחה מהי כמות הסחורה המדוייקת אשר נותרה במחסניה ואינה תואמת לתקן הישראלי והאם לא ניתן היה למכרה על מנת להקטין את נזקיה. בידי התובעת ננקב סכום שווי הסחורה בלא ראיה של ממש לאמיתותו ומשכך דינה של טענה זו להידחות.

אספקת הסחורה לאולם התצוגה של התובעת ברמת הגולן והשתתפות בהוצאותיו

התובעת טענה כי הנתבעת התחייבה בפניה לספק סחורה ולהשתתף בהוצאות הקמת אולם תצוגה ברמת הגולן. מר עמיר עאמר העיד כי אולם התצוגה אכן נפתח וכי התובעת מציגה שם סחורה שהיא מייצרת וגם סחורה מיובאת של חברות אחרות (עמ' 66 שורות 7-11 לפרוטוקול).

מר עיסא ברבארה העיד אף הוא "ש. אני מפנה אותך לסעיף 20 לתצהירך ושואלת האם שמעת את סירפה מתחייבת, ואם כן את מי מסירפה, מתי ואיפה? ת. דרך כימה כשהייתי בתערוכה. היה לנו דף, שרטטנו מה אנחנו הולכים לעשות בתערוכה, מטבע הדברים היא תציע ותשתתף, גם האחרים, אותו הדבר סיפרה הסכימה שתשתתף אתנו. בתערוכה עצמה עשינו שרטוט וזה זכור לי טוב מאוד. בסוף עשינו הכל על חשבוננו, הם לא השתתפו בכלום כרגיל כמובן. ש. כשאתה אומר סירפה התחייבה, אתה אומר שזו הייתה כימה? ת. כל הזמן ישבנו, כימה ישבה עם מר עמאד עמאר, הם דיברו באנגלית, חלק הוא דיבר בספרדית, מה שהצלחתי להבין הבנתי ומה שלא עמאד תירגם לי." (עמ' 74 שורות 7-15 לפרוטוקול).

טענה זו הוכחשה על ידי הגב' אלוס כימה אשר העידה: " ת. לא זוכרת את רמת הגולן. לא זכור לי שיחה כזאת." (עמ' 98 שורה 12).

בפני בית המשפט, לא הוצג כל הסכם בכתב אשר יעיד על התחייבות של הנתבעת, כאמור. לא הוצג בפני כעל מסמך המפרט את כמות וסוג הסחורה שהנתבעת לכאורה התחייבה לספק, מועד האספקה, מחירים וכד'. העובדה כי בהודעת דוא"ל מיום 2.12.08 מודיע מר עמיר עאמר לגב' כימה אלוס (ת/13), כי טרם התקבלה הסחורה לאולם החדש ברמת הגולן, אין בה בכדי להעיד על התחייבות מצדה של הנתבעת, מה גם שהתובעת בחרה שלא להציג את תשובת הנתבעת להודעה זו ובשים לב למחלוקת הכספית אשר כבר הוכח כי קיימת בין הצדדים האמורים. נוכח האמור, אני דוחה אף טענה זו של התובעת.

מוניטין

התובעת טוענת כי היא זכאית לגמול עבור המוניטין אותו בנתה למוצרי הנתבעת בישראל. באשר לקריטריונים הנדרשים להוכחת קיומו של מוניטין נקבע: "שימוש ממושך ונרחב יכול שיהיה בכוחו להוכיח את רכישת המוניטין והוא בדרך כלל תנאי דרוש לכך, אך אין הוא תנאי מספיק. מהותו של השימוש שנעשה היא החשובה. על התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו.".

ע"א 18/86 - מפעלי זכוכית ישראליים נ' DE SAINT GOBAIN . פ"ד מה(3), 224.

עוד נקבע כי לצורך הוכחת מוניטין יש להתחשב באורך הזמן, מידת הפרסום ובמאמץ ליצור קשר מודע בין המוצר לצרכן [שם, עמ' 245].

התובעת לא צירפה ראיות בדבר פעולות אותן נקטה על מנת לגרום ללקוחותיה לקשור בינה לבין מוצרי הנתבעת. לא צורפו דפי פרסום או כל ראיה אחרת אשר תעיד על קיומו של קשר בין מוצרי הנתבעת דווקא לתובעת באופן שגורם לצרכן לשייך ביניהן ומשכך יש לדחות את הטענה. לא הוכח בפני כי קיים הסכם בלעדיות ולפיכך יתכן כי אף מפיצים אחרים סייעו בבניית המוניטין אשר יצא למוצרי הנתבעת בישראל ולא הוכח כי התובעת אחראית לכך באופן בלעדי המזכה אותה בפיצוי.

משכך, אני דוחה אף טענתה זו של התובעת.

משדחיתי טענותיה של התובעת אחת לאחת, הרי שדין תביעת התובעת להידחות.

ת.א. 16318-04-12 סירפה נ' מפעלי אחים עמאר ואח'

תביעה זו שהגישה הנתבעת בת.א. 44719-02-10 כנגד התובעת באותה התובענה , צורפה לת.א. 44719-02-10 ושתי התובענות נדונו במאוחד. למען הנוחות, יכונו הצדדים בשמותיהם. התובעת כאן תכונה להלן : "סירפה" ואילו הנתבעת 1 כאן תכונה "אחים עאמר". יתר הנתבעים יכונו בשמותיהם - עמאד ועמיר עאמר.

סירפה הפנתה תביעתה הן כלפי חברת האחים עמאר והן כלפי עמאד עמאר ואמיר עאמר. לטענת סירפה, עמאד משמש כמנכ"ל הנתבעת והוא מבעלי מניותיה כמו גם בעל רוב מניות ההנהלה ואילו עמיר הינו אחיינו של עמאד והוא זה אשר היה בקשר עם סירפה. לטענת סירפה, את המרמה המתוארת בתביעתה, הוציאה אחים עאמר אל הפועל באמצעות עמאד ועמיר ולפיכך הם אחראים באופן אישי לפרעון חובה הנטען של אחים עאמר לסירפה ולפיצוי בגין נזקיה של סירפה. לטענת סירפה עימאד ועמיר הונו אותה, רימו אותה וקיפחו אותה באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות מעל חברת האחים עאמר, יצרו מצב לפיו חברת אחים עאמר מקבלת סחורה אך אינה משלמת בעבורה וביקשו להפיק לעצמם על דרך המרמה, טובות הנאה. עוד טוענת סירפה כי עימאד ועמיר מנהלים פעילות עסקית בחברה נוספת, המוכרת את הסחורה אשר קיבלה אחים עאמר מבלי לשלם בעבורה. לטענת סירפה, הם אלו אשר על בסיס הקשר העסקי אשר יצרו עם סירפה, התחייבויותיהם ואמירותיהם האישיות, גרמו לסירפה להעביר סחורה לחברת האחים עאמר. בנוסף טוענת סירפה כי עמיר ועימאד חבים כלפיה בחובת זהירות ולפיכך יחובו ברשלנות באופן אישי כאשר מופרת חובה זו. לטענת סירפה עוולו כלפיה עימאד ועמיר בעוולת התרמית ובעוולת גרם הפרת חוזה.

האם יש להרים את מסך ההתאגדות ולאפשר תביעה אישית כנגד עמאד ועמיר ?

הוראותיו של סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט 1999 דנות במקרים בהם רשאי בית המשפט ליחס חוב של חברה לבעל מניה בה.

עיון בחומר הראיות מעלה כי עמיר עאמר – הנתבע 3, הוא עובד בחברת אחים עאמר, אך אינו מבעלי מניותיה. יתרה מזו, עיון בחומר הראיות אשר הציגה סירפה ובעדותו של מר עמיר בפני בית המשפט, אינם מעלים עילת תביעה אישית כנגדו ולהיפך. מעיון בחומר הראיות עולה כי עמיר פעל כעובד של חברת אחים עאמר, במסגרת תפקידו ולמען מילוי תפקידו בחברת אחים עאמר. לא מצאתי מעבר לאמירה הכללית לעניין זה בכתב התביעה, ראיות לקיומה של חובת זהירות אישית כלפי סירפה אשר הופרה בידי מר עמיר ואף לא מצאתי כי סירפה הצביעה על הצג שביצע מר אמיר בידיעה כי הוא שקרי ובכוונה להטעות. התכתבויות אשר ביצע מר עמיר עם סירפה הינן במסגרת תפקידו בחברת אחים עאמר בה עבד ועל מנת למלא את תפקידו ולא מצאתי כי הוכח שפעולותיו היו מתוך כוונה לרכוש לעצמו טובת הנאה אישית כזו או אחרת. מתוך תכתובת הדוא"ל אשר המציאה סירפה לא עולה כי עמיר הציג מצב מוטעה או גרם ביודעין להפרת הסכם בין סירפה לחברת האחים עאמר. אני קובעת איפוא כי אין יריבות בין סירפה למר עמיר עאמר, לא מכוחו של ס. 6 לחוק החברות ואף לא מכוחן של העוולות בגין תרמית וגרם הפרת חוזה אשר בפקודת הנזיקין.

אשר למר עימאד עאמר שהינו מבעלי המניות בחברת אחים עאמר וזאת בהתאם לאמור בעדותו בפני בית המשפט ולתדפיס רשם החברות. הפסיקה קבעה כי ניתן להתעלם מאישיותה המשפטית של התאגדות כאשר חבריה מנצלים לרעה אישייות משפטית נפרדת זו. נקבע כי הדבר יעשה במקרים חריגים וכי הרמת המסך תיעשה לצורך הגשמת תכלית נורמה משפטית כגון חוזה או דבר חקיקה.

ראה בע"א 524/88 פרי העמק נ. שדה יעקב פ"ד מה(4) 529.

הפסיקה קבעה עוד כי הרמת מסך אינה דבר של מה בכך והוראותיו של סעיף 6 לחוק החברות נועדו למקרים חריגים בלבד, בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם, לקפח נושה או לעשות מעשה שפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר.

ראה בע"א 2634/09 רוטנברג נ. אלגו השקיה בע"מ (ניתן ביום 6/1/11).

בחינת חומר הראיות אשר הציגה סירפה במסגרת תובענה זו, אינו מעלה כי מר עימאד עשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לא מצאתי כי נטל סיכונים בלתי סבירים כבעל מניות בחברה ולמעשה התנהלותו אל מול סירפה נועדה לקדם את האינטרסים המסחריים של שתי החברות- הן סירפה והן חברת אחים עאמר. לא מצאתי בחליפת הדוא"ל אשר צורפה כראיה לתביעת סירפה כי מר עימאד עאמר חרג מגדר הסביר בעת התנהלותו אל מול חברת סירפה ואף לא מצאתי כי הוצג על ידו מצג מוטעה או מטעה לחברת סירפה או כי הופרה על ידו חובת זהירות, ככל שקיימת כזו למר עמאד, כלפי סירפה. אין זה איפוא המצב החריג עליו דובר בפסיקה ובסעיף 6 לחוק החברות בו עשוי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו להרמת מסך ההתאגדות ולפיכך לא מצאתי כי קיימת עילת תביעה אישית כנגד מר עמאד עאמר.

אשר לתובענה כנגד חברת אחים עאמר - סירפה טענה במסגרת תביעה זו כי אחים עאמר נותרה חייבת לה כספים בגין חשבוניות שטרם שולמו בסך כולל של 862,873 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה). סירפה מפרטת בתביעתה את המשלוחים הבאים המפורטים בחשבוניות מהם מורכב החוב :

עבור חשבונית מיום 26.5.09, סך של 54,078.15 יורו- משוערך סך של 326,571 ₪; עבור חשבונית מיום 30.6.09 סך של 17,819.58 יורו - משוערך סך של 104,685 ₪; עבור חשבונית מיום 17.8.09 סך של 51,247.46 יורו- משוערך סך של 307,805 ₪; עבור חשבונית מיום 22.9.09 סך של 21,758.94 יורו- משוערך סך של 123,810 ₪.

כמן כן עותרת סירפה לפיצוי נוסף בסך של 86,287 ₪ בגין נזק לא ממוני, אשר נגרם לה, לטענתה.

הנתבעת, חברת אחים עאמר הכחישה באופן גורף במסגרת כתב ההגנה, את דבר קיומו של החוב. אלא שמעדויותיהם של מר עמיר עאמר ומר עמאד עאמר עולה דווקא הודאה בעצם קיום החוב, אם כי עולה בבירור שהצדדים חלוקים על גובה החוב.

סירפה הציגה בפני בית המשפט את העתקי כל החשבוניות המרכיבות את החוב החל מיום 26/5/09 והמחולקות לחשבונית כללית, אותה מרכיבות חשבוניות פרטניות והמעידות על כמות וטיב הסחורה שסופקה לאחים עאמר. בחינה מעמיקה של החשבוניות הפרטניות מעלה כי סכומן נותן את החשבוניות הכלליות (פרט לחשבוניות הפרטניות מיום 26/5/09 אשר סכומן פחות ב 200 יורו מהחשבונית הכללית). כן הציגה סירפה בפני בית המשפט את העתק כרטסת הנהלת החשבונות של האחים עאמר המתנהלת אצל סירפה. בכרטסת הנהלת החשבונות מופיעות החשבוניות הכלליות שסכומן הכולל מגיע ל 144,904.13 יורו, אך גובה החוב בה מגיע לסך של 176,905.58 יורו.

כאשר עומתו עדי חברת האחים עאמר עם החשבוניות המעידות על משלוח סחורה וחיוב בגינה לחברת האחים עאמר, הם העלו טענה אחת ויחידה לקיזוזים שאמורים היו להתבצע בידי סירפה ואינם מוצאים ביטוי בכרטסת.

"ש. האם יש סכום שאתה שילמת שלא מופיע בכרטסת? ת. לא ראיתי, אבל מצד שני אני לא ראיתי שהקיזוזים שהיו אמורים להיות מקוזזים, אין אותם הם העלימו אותם." (עמ' 62 שורות

1-2) "ש. האם אתה מודה שקיבלת את כל הסחורות מופיעות בנספח מ'? ת. הסחורות מבחינת הקבלה הפיסית קיבלתי אבל זה פגע בי כי הם שלחו לי סחורה לא ביקשתי. ש. נכון שאין ויכוח שהסחורה אצלך? ת. אוקיי. ש. האם מצאת תשלום אחד ששילמת, שהעברת כסף שלא נמצא פה? ת. לא" (עמ' 62 שורות 14-22 לפרוטוקול).

מהאמור לעיל עולה כי אכן קיים חוב לחברת האחים עאמר. עדי חברת האחים עאמר הודו חד משמעית כי לאחר שנתבעו בבית המשפט בבית שאן, חדלו משלם לתובעת סירפה. אשר לטענת הקיזוז של חברת האחים עאמר, הרי שטענה זו נותרה בלתי מבוררת ולא נערך כל חישוב מטעמה באשר לגובה החוב הנכון. הנתבעת חברת אחים עאמר, כלל לא התמודדה עם החשבוניות אשר הומצאו בידי סירפה ופרט לטענה בעלמא כי היה מקום לערוך קיזוזים, לא הומצא כל פירוט חשבונאי איזה קיזוז יש לעשות, בגין מה ובאילו סכומים.

כאשר נשאל עד התובעת מר קרלוס זרזוסו, אשר עסק בהנהלת החשבונות של סירפה ובגביה מטעמה, אודות אותם קיזוזים נטענים, הוא לא הכחיש כי יתכן והיה מקום לקיזוזים או הנחות, אלא שלאור העובדה כי סירפה נדרשה לתביעה בבית המשפט , אין מקום לביצועם. "ש. אם היתה נערכת היום התחשבנות על הכרטסת, האם היו צריכות להיות הנחות, קיזוזים וכדו' ת. אחרי שהגעתי היום לבית המשפט? אני שואל כל הזמן, הוא חייב את הכסף, אנחנו צריכים לקבל את הכסף" (ראה עמ' 109 שורות 14-15 לפרוטוקול).

לא נעלם מעיני אף, כי המדובר בחובות שטרם נגבו מאז 2009 ועד מועד הגשת התביעה בשנת

2012, אלא שכעולה מחליפת הדוא"ל בין הצדדים, הרי שסירפה חזרה והפצירה בחברת אחים עאמר כי תפרע חובותיה, לא אחת במהלכן של אותן שנים ובהתאם למערכת העסקית אשר היתה בין הצדדים, אף שולמו סכומי כסף מעם אחים עאמר לסירפה. חברת אחים עאמר מצידה לא הציגה בפני ראיות אילו סכומי כסף שילמה, מתי ובגין אלו סחורות אשר סיפקה לה סירפה.

עוד יודגש כי הכרטסת מציינת כאמור חוב ע"ס 176,905.88 יורו, בעוד החשבוניות סכומן מגיע

ל 144,904.13 יורו וסכום זה נתבע בידי סירפה. כאשר נשאל העד מר זרזוסו בדבר ההפרש הלא פעוט הוא השיב "ה 33,000 יורו זה נגרר מהחוב שזה ההפרש משנת 08' שהלקוח אמר אלף ומאה סיפורים.... מה שאני רציתי לטובת החברה זה לגבות את הכסף" (ראה עמ' 109 שורות 22-26 לפרוטוקול).

ניתן איפוא לקבוע כי לחברת אחים עאמר, בהתאם לחשבוניות אשר הוצגו בפני ונבחנו היטב, חוב לתובעת סירפה בסך 144,904.13 יורו. אחים עאמר לא הביאה כל ראיה לסתור גובה חוב זה ועדיה הודו כי הסחורה האמור בחשבוניות התקבלה אצל האחים עאמר ומשכך יש מקום לקבל את תביעת סירפה בכל הנוגע לרכיב זה.

נזק לא ממוני

בכתב תביעתה מעלה סירפה טענות של חוסר תום לב, מרמה, עשית עושר ולא במשפט, פיצוי בגין נזק לא ממוני, פיצוי בגין קיום הסכם בחוסר תום לב, עגמת נפש ,טרדה, התרשלות, הפרת חובת הזהירות וגרם הפרת חוזה.

אינני מקבלת טענות אלו. דובר בהתקשרות עסקית מובהקת, ששני הצדדים הפיקו ממנה תועלת ורווח והיו מעוניינים בה ולראיה משך ההתקשרות, החל משנת 1993. וכך העידה הגב' אלוס "הוא היה לקוח לא טוב, אבל למפעל היה צורך למכור." (ראה עמ' 93 שורה 28 לפרוטוקול). "לחברה שאני עובדת בה היה צורך למכור" (עמ' 94 שורות 1-2 לפרוטוקול).

הוכח כי במהלך ההתקשרות בין הצדדים, התשלומים לא בוצעו במועדים מוגדרים, כך גם באשר למועדי משלוח הסחורות. הצדדים נהגו להתחשבן ביניהם לעיתים, ללא נוהל מוגדר ולא מצאתי כי בתקופה בה היחסים העסקיים התנהלו באופן תקין, הלין מי מהצדדים באופן משמעותי המצדיק פסיקת נזק לא ממוני, בדבר איחורים באספקת הסחורה או בביצוע התשלומים.

משכך, אני דוחה תביעת סירפה בכל הנוגע לרכיב הנזק הלא ממוני.

בטרם נעילה, יש להתייחס לשאלת ההוצאות בשתי התובענות אשר הונחו בפני. בהקשר זה ראוי לציין כי מחדלים נפלו בהתנהלותם של שני הצדדים. חברת אחים עאמר הגישה ראיותיה בדמות אסופת מסמכים רבים, בלתי מסומנים או ממוספרים כיאות, באופן שהקשה עד מאד על הפניית העדים אליהם ואף הקשה במידה מרובה הן על הצד שכנגד והן על בית המשפט. מאידך סירפה בחרה לנהל הגנתה והתביעה הנוספת אשר הגישה, תוך הגשת בקשות פרוצדורליות למכביר, הכבדה על ניהול ענייני של הדיון ופעמים אף ניהול הדיון באופן שהינו למצער ובלשון עדינה, בלתי ראוי. בית המשפט נאלץ לקטוע שוב ושוב את הדיון ולהורות לבאי כוחה של סירפה (שניים במספר) לנהל דיון ענייני, תחת להפליא בנאומים ארוכים שונים ולהטיח האשמות שונות ביושבת בדין. עיון בפרוטוקולים מתיק בית המשפט מעיד על אופן התנהלות זה וכל מילה נוספת בעניין, מיותרת. כך למשל, בחרה סירפה, בניגוד להחלטת בית המשפט בעניין, להקליט את הדיונים בבית המשפט בלא תיאום עם הצד שכנגד וקבלת אישורו של בית המשפט מראש לזהות החברה המקליטה. אישור לכך אמנם ניתן במועד הדיון, על מנת לקדם ניהולו הענייני של הדיון, אך תמלול אותה הקלטה או ההקלטה גופה, מעולם לא הומצא לבית המשפט, אף שסירפה עשתה בו שימוש בסיכומיה.

נוכח הדברים האמורים, איני רואה מקום לחייב את התובעת בת.א. 44719-02-10, מפעלי אחים עאמר בהוצאותיה של הנתבעת ושכ"ט בא כוחה במסגרת התובענה בת.א. 44719-02-10 אף שהתובענה נדחתה ואף איני מוצאת כי יש לחייבה בהוצאות התובעת סירפה בת.א.

16318-04-12 אף שהתובענה נתקבלה בחלקה. במצב הדברים כפי שתואר לעיל, ראוי בעיני כי כל צד ישא בהוצאותיו שלו כמו גם בהוצאות שכר טרחת בא כוחו. אני ערה לכך, כי סירפה הינה חברה אשר מקום מושבה בספרד ועדיה נדרשו להגיע לישראל על מנת ליתן עדותם בפני בית המשפט.

מעבר לכך ובשל כל המתואר לעיל אודות אופן ניהול ההליך בידי סירפה (הנתבעת בת.א.

44719-02-10 והתובעת בת.א. 16318-04-12) , אני מורה על חיובה בהוצאות בסך 5000 ₪ לטובת אוצר המדינה, אשר יביעו מורת רוחו של ביהמ"ש מאופן התנהלותה המתואר לעיל.

סוף דבר,

התביעה בת.א. 44719-02-10 נדחית על כלל רבדיה.

התביעה בת.א. 16318-04-12 מתקבלת באופן חלקי כך שהנתבעת חברת אחים עאמר בע"מ תשלם לתובעת חברת סירפה סך של 862,873 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה

(15.4.12) ועד למועד התשלום בפועל.

כל צד ישא בהוצאותיו בשתי התובענות וכן בהוצאות שכר טרחת בא כוחו.

חברת סירפה ס.ל. חברה ספרדית, תשלם 5000 ₪ הוצאות לטובת אוצר המדינה.

הסך דלעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ד, 05 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.