מבוא

בפניי תביעה כספית ע"ס 36,229 ₪ לפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו עקב תדלוק רכבו אצל הנתבעת בסולר מהול במים.

רקע וטענות הצדדים

1. התובע הינו בעלים של מספר מוניות אותן הוא משכיר לנהגים כנגד תשלום.
2. הנתבעת הינה הבעלים של תחנת הדלק מושא התובענה.
3. התובע טוען כי ביום 29.6.2008, תידלק מר חן יחזקאל (להלן: "נהג התובע") את רכבו אצל הנתבעת בסביבות השעה 11:00 כמות של כ – 29.41 ליטרים של סולר בסכום של 200 ₪.
4. לטענת התובע, לאחר זמן קצר החלו רעידות מהמנוע של הרכב, ונהג התובע ניגש ישירות למוסך מורשה מטעם חברת כלומביל ושם נתגלה לאחר בדיקה כי בסולר קיימת כמות מים שלא עומדת בדרישות התקן.
5. למעשה התובע טוען כי הנזק שנגרם לרכבו הינה כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת אשר לא בדקה את הסולר כנדרש.
6. הנתבעת טוענת כי אינה "מייצרת" את הסולר אלא רוכשת אותו מבתי הזיקוק בחיפה כאשר הוא מגיע במכלית ונפרק ישירות למיכל ראשי בתחנה. לטענת הנתבעת, הסולר מגיע עם תעודת תקינות ובדיקת איכות של בתי הזיקוק, ואין לנתבעת כל נגיעה בסולר, מהרגע שעזב את מפעלי הזיקוק ועד פריקתו לתוך המיכל.
7. עוד טוענת הנתבעת, כי פרט לתלונתו של התובע, לא התקבלה כל טענה באשר לאיכות הסולר ממתדלקים שונים באותו היום.
8. הנתבעת טוענת באשר לתקינות בדיקת הסולר אשר נעשתה על ידי התובע, וגורסת כי את בדיקת הדלק יש לבצע מפיית התדלוק ולא מרכבו של התובע, שכן ייתכן ומים חדרו למיכל הדלק או היו במיכל הדלק עוד קודם לכן. עוד טוענת הנתבעת לעניין זה כי את לקיחת הדגימה יש לעשות על פי נוהל מעבדתי מקובל, כאשר מבצע הבדיקה הוא שדוגם את הדלק אשר ברכב, וכן את הדלק אשר בתחנה, מבצע בדיקה של שתי הדגימות ורק באופן כזה ניתן לקבוע האם הדלק שסופק לתובע, אכן מהול במים.
9. לטענת הנתבעת, היה על התובע להודיע לה מיד על חשדותיו כי הסולר בתחנה מהול במים, ולאפשר לקיחת דגימה מהמשאבה עצמה ועל כן אי מתן הודעה כאמור פוגע באמינות הבדיקה של התובע וחמור מכך גורם לנזק ראייתי של ממש. בהקשר לכך אף נטען על ידה כי סולר מהול במים אינו גורם למנוע נזק כפי המתואר בחוות דעת השמאי מטעם התובע, והנזק נגרם עקב סיבות אחרות.

10. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם התובע העיד, התובע בעצמו - מר סלים גרבאלי, והמומחה מטעמו מר מיכה זכאי, שמאי במקצועו (להלן: "המומחה") .

מטעם הנתבעת העיד יצחק נאה, אשר שימש במועדים הרלבנטיים לתובענה כמנהל תחנת הסולר נשוא התובענה, אשר בבעלות הנתבעת.

דיון והכרעה

11. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי במסמכים ובסיכומים, ושקלתי את השיקולים המשפטיים הצריכים לעניין, אני קובע כי דין התביעה להידחות.

אין מחלוקת על כך שסופק לתובע על ידי הנתבעת סולר לפי חשבונית מספר 030498540227 מיום 29.6.08, בכמות של 29.41 ליטרים (ראו נספח לכתב התביעה).

השאלה המהווה את לב ליבה של המחלוקת הינה, האם התובע עמד בנטל להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין תדלוק רכבו אצל הנתבעת לבין הנזק שנגרם לרכבו.

ראיותיו לעניין הקשר הסיבתי של התובע נסמכות בסופו של יום על חוות דעתו של המומחה.

המומחה נשאל בחקירתו הנגדית לעניין הקשר הסיבתי בין התדלוק בתחנת הנתבעת לנזק הנטען, וכך השיב:

"ש. נכון שמה שיצא מהמיכל הוא גם דלק מתדלוק קודם?

ת. הנהגים מהסוג הזה נוסעים כמעט עד הסוף ואז הוא מתדלק חצי מיכל. אני מניח שלא היו לו 40-30 ליטר לפני, פה הוצאתי 20 ליטר, משהו כזה"

....

ש. בדקת את כמות הסולר שיצא מהרכב בעת הבדיקה שלך?

ת. במדויק לא.

ש. אתה יכול להגיד לי אם הסולר היה רק 29 ליטר או יותר?

ת. לא. אני יכול להגיד על פי העין שהיה מעל 30 ליטר"

(ע"מ 12 לפרוטוקול הדיון מיום 18.2.2013, שורות 17-30).

נראה כי, מעדותו של המומחה ניתן בוודאות לשלול את הקשר הסיבתי בין הסולר שסופק לתובע על ידי הנתבעת לבין הנזק הנטען. במה דברים אמורים? המומחה בעדותו מניח שברכב התובע, עובר לתדלוק לא היה ברכב סולר נוסף.

הנחתו מתבססת על כך, "שנהגים מהסוג הזה נוסעים כמעט עד הסוף", לא ברור לבית המשפט מי אלו הנהגים מהסוג אליו מתכוון המומחה, זאת ועוד המומחה העיד כי לא דיבר עם נהג התובע בהקשר לחוות דעתו ומסקנתו הסופית (ע"מ 11 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.2013 שורות 24-25), כך שלא ברור כיצד הסיק מסקנה זו.

יתר על כן, המומחה דכאן הוזמן להעיד רק בעניין מומחיותו, ולא ברור מי שמו להעיד על אופים וטבעם של נהגים אלו או אחרים כדמות נהג התובע.

המומחה מטעם התובע לא מצא לנכון, לבדוק במדויק את כמות הסולר ברכב, וזאת בכדי לשלול הימצאותו של סולר נוסף ברכב, שכן החשבונית שצורפה מעידה כי נהג התובע מילא 29.41 ליטרים, אולם המומחה העיד כי על פי העין נראה כי היה מעל 30 ליטרים, קרי ליטרים מעל מה שנהג התובע מילא.

אף התובע העיד בעניין זה כי היו ליטרים נוספים ברכב מעבר למה שנהג התובע מילא, וכך העיד:

"ש. בדרך כלל הם היו ממלאים טנק מלא?

ת. בחיים הם לא ממלאים טנק מלא. לא תראה אצלם יותר מחצי טנק. אם הוא מילא 29 ליטר. היה לו 5-10 ליטר לא יותר"

(עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.13 שורות 18-16).

אם כן, נראה כי נוכח העובדה כי המומחה והתובע העידו כי הם מניחים כי היו ליטרים נוספים מעבר לסולר שמולא בתחנת הנתבעת, די בכך בכדי לשלול את הקשר הסיבתי בין טיבו של סולר הנתבעת לנזק הנטען, ועל כן לא ניתן לקשור את הנתבעת לנזק הנטען.

ניתן היה אולי אפוא, להתגבר על מכשול זה על ידי הבאת נהג התובע לעדות, על מנת שיעיד באם ברכב היה מצוי סולר נוסף, מתדלוקים קודמים, ומהיכן תדלק, ומה היה נתיב נסיעתו מתחנת הדלק עד אשר הובא הרכב לבדיקה במוסך.

התובע לא מצא לנכון להביא לעדות את הנהג אשר תדלק במועדים הרלבנטיים לתובענה, אשר יעיד באשר לנסיבות המתוארות בכתב התובענה.

לת מאן דפליג, כי לאיש מהצדדים לתובענה, כולל המומחה מטעם התובע, ידיעה אישית על אודות השתלשלות העניינים שעל יסודה הוגשה התובענה דנן.

נהג התובע, הוא בעל הידיעה האישית הקרוב ביתר לעובדות הנטענות בהקשר לקרות הנזק הנטען. הרכב היה בחזקתו והוא זה שמילא כנטען הלכה למעשה את הדלק המהול במים כנטען בתחנת הדלק של הנתבעת. מאידך התובע לא ידע לומר כמה ימים לפני קרות הנזק הרכב היה בחזקתו של נהג התובע: "לא יודע. אולי הוא לקח את זה שבוע לפני או יומיים לפני. הוא כבר לא עובד אצלי..." (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.13 שורה 25).

התובע אף לא ידע להעיד לגבי תדלוקים נוספים של הנהג מטעמו, באם הם תודלקו גם מהנתבעת או בתחנות סולר אחרות, ואף לא ידע להעיד לגבי נתיב נסיעתו מרגע תדלוק הרכב אצל הנתבעת ועד להגעתו של נהג התובע למוסך, וכך העיד:

"ש. כמה ק"מ הוא נסע לפני שהוא תדלק בתחנת דלק וכמה פעמים הוא תדלק?

ת. אני לא יכול להגיד לך, אין לי מושג, כי איך שהוא נכנס לתדלק, אחרי זה הוא אמר לי הרכב מקטע, ואמרתי לו תגיע למוסך.

ש. כמה פעמים הוא תדלק לפני?

ת. לא יכול להגיד.

ש. כמה פעמים הוא תדלק אח"כ?

ת.לא יכול להגיד."

(עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.13 שורות 32-27).

ולמרות כל השאלות שנותרו פתוחות, אשר רק נהג התובע היה יכול לשפוך אור לגבי נסיבות קרות הנזק הנטען, התובע בחר כאמור שלא להביאו לעדות.

הלכה פסוקה היא כי אי הבאת עד חיוני למתן עדות פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מלהביאו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ מתתיהו פ"ד מה (4) 651, 658).

לא די שהתובע כשל בהבאת הנהג לעדות, אף המומחה מטעם התובע, לא מצא לנכון לדבר עם הנהג על אודות הנזק הנטען, ולברר עימו באם ברכב היה סולר נוסף, על מנת לאמוד על טיב הטענה לפיה הנזק ארע בעקבות תדלוק הרכב בתחנת הנתבעת.

צירוף חוות הדעת השמאית, בו ביום האירוע הנטען, אינה די בהוכחת התביעה דנן.

די לטעמי בקביעה זו, בכדי לדחות את התביעה מחמת חוס הוכחת הקשר הסיבתי.

אולם מעבר לדרוש אדון גם לגבי הממצאים שהועלו ממכון הישראלי לאנרגיה ואשר צורפו כחלק מחוות דעת השמאי מטעם התובע שכן הללו מהותיים לבחינת הדברים מנקודת ראותה של הנתבעת.

בתעודת הבדיקה מספר 2242/08, ממכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה מיום 1.7.2008(ראו נספח לכתב התביעה) נכתב כי הסולר אינו עומד בדרישות התקן לתכולת המים.

הנתבעת טוענת להגנתה בין היתר כאמור כי לצורך אמינות תוצאות הבדיקה, היה על התובע לקחת דגימה מפיית התדלוק בתחנת הנתבעת ולא מרכבו של התובע.

בנסיבות העניין, במקום שלא הוכח הקשר הסיבתי בין הסולר שסופק לתובע לנזק, אפשר שבדיקת הסולר במכון התקנים העלתה תוצאה לפיה הסולר לא עומד בדרישת התקן, בשל משקעים קודמים שהיו במיכל הסולר של הרכב, ולא בשל פגם בסולר הנתבעת.

אם כן, תוצאות הבדיקה אשר צורפו על ידי התובע אין בהן די בכדי להוכיח כי הסולר שסופק לנתבע על ידי התובעת היה מהול במים.

בסיכומו של דבר, חוות הדעת אשר צורפה לתובענה דנן נועדה אם כן לבחון את איכות הסולר והקשר הסיבתי בינו לבין הנזק, אולם בהתאם לנימוקים שפורטו לעיל, סוברני כי חוות הדעת לא עשתה כן, ויצאה מנקודת הנחה כי הנזק שנגרם לרכב התובע הינו מהסולר שסופק על ידי הנתבעת, וזאת למרות שעל פניו ברכב נשוא התובענה היה סולר נוסף מעבר למה שתודלק על ידי נהג התובע.

ומנקודה זו, כל שנותר לשיטת המומחה הינה שליחת דגימה הסולר למכון התקנים.

אילו המומחה היה לוקח את הדגימה מהמשאבה בה תודלק רכב התובע, היה ניתן להתגבר על הטענה לפיה היה ברכב סולר נוסף מעבר למה שתודלק בתחנת הנתבעת, אולם משלא פעל כן, חטאה חוות דעתו למטרה לשמה הוא התבקש.

אף התובע טמן ידו בצלחת, ונראה כי פעל ללא לאות בכדי להוכיח את תביעתו, עוד בטרם היא קרמה עור וגידים, וזאת נוכח העובדה כי התובע בדק בו ביום את הרכב סמוך למועד קרות הנזק הנטען, זימון השמאי מטעמו עוד באותו היום, ושליחת בדיקת הסולר מיד בסמוך בדיקת השמאי.

פניה פשוטה אשר יכלה לאשש או לשלול את טענותיו, והיא פניה אל הנתבעת בדבר הסולר הפגום לטענתו, דבר אשר היה קרוב לוודאי מביא את הנתבעת לבצע בדיקה בעצמה, ואף ליתן לתובע דגימה מאותו הסולר, יכול והיתה מסייעת לתובע בהוכחת תביעתו אלא שהתובע בחר שלא לפעול בנתיב זה, וטעמיו עימו.

התובע בחר לפנות אל הנתבעת רק ביום 29.7.08, קרי, כחודש לאחר אירוע נשוא התובענה, דבר המעלה תמיהה רבתית נוכח נחישותו ונמהרותו בטיפול נזקו הנטען מעברו השני של המתרס.

לא נעלם מנגד עיני כי התובע טען לראשונה בתצהירו כי התקשר באותו היום לתחנת הנתבעת והודיע אודות הנזק הנטען.

איני מקבל טענה זאת, הואיל ובכתב התביעה לא אוזכרה כל פניה זו, ונראה כי פרט זה הוסף על מנת להתמודד עם טענת הנתבעת לפיה, אי פניה במועד סמוך לנזק הנטען גרם לה לנזק ראייתי.

זאת ועוד מעיון במכתב שנשלח על ידי התובע ביום 29.7.08 ואשר צורף כנספח לכתב התביעה, לא עולה ממנו כי היו פניות קודמות אל הנתבעת, קרי הדעת נותנת כי עניין לנו בפנייה ראשונה.

על כן, בנסיבות אלה, לאחר בחינת כל הראיות שהובאו בפני, אני קובע כי דין התביעה להידחות. התובע לא הצליח להוכיח קיומו של קשר סיבתי שבין הנזק הנטען ברכבו לסולר מהול במים סופק לו על ידי הנתבעת.

מעברם של הדברים אציין כי אין די בהוכחת קיומו של קשר סיבתי שבין האירועים דנן שכן על התובע להוכיח דבר התרשלותה של התובעת כלפיו בהקשר להעדרן של בדיקות סבירות שאמורות היו להערך על ידה ולא נערכו בדלק המהול במיום כביכול וזאת לצד שלילת טענתה שלא נסתרה של הנתבעת כי היא אינה אמונה על "ייצור" הדלק אלא על הספקתו לצרכן בלבד. דלק זה, כך נטען ולא נסתר, מסופק מאת בתי הזיקוק ישירות למעונה של הנתבעת ואין לה על כן כל נגיעה ישירה לתוכנו. הסיכוי להימצאותם של מים במיכל הסולר בעת שזה מצוי בחזקתה של הנתבעת בטווח הזמנים שבין הבדיקה האחרונה שביצעה הנתבעת ועד למועד התדלוק בענייננו הינו בהתאם לעדותו המהימנה עליי של העד מטעם הנתבעת מר יצחק נאה נמוך ביותר ( שם, בעמ' 14 שורות 12-17 לפרוטוקול הדיון) אפסיים ביותר. עדותו של עד זה (בעמ' 15 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון) בהקשר לסיכוייהם האפסיים של מים לחדור למיכל הסולר המורכב מדופן כפולה, ללא בקרה ומבלי שהחדירה תתגלה באמצעות מערכת ההתראה של הנתבעת אף היא לא נסתרה ולמעשה תואמת את עמדתה של הנתבעת מלכתחילה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנטען והמוכחש ממילא לבין תדלוק רכב התובע אצלה.

סוף דבר

12. התביעה נדחית כאמור בזה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות התובענה דנן בסך 3,500₪, והכל בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר לצדדים.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ג, 27 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.