א. התביעה וההליכים שבעקבותיה

1. עניינו של פסק דין זה בתביעה שבאה לעולם בעקבות הסכם מלפני עשרות שנים, מיום 5.12.85.

2. ההסכם שביסוד התביעה נכרת בין שמעון רפאלי (להלן: רפאלי) ואדם נוסף לבין הנתבעת. עניינו בכך ששני הנ"ל יבנו בניין משרדים על מגרש שבבעלות הנתבעת הנמצא ברח' הנביאים 64 בירושלים והידוע כגוש 30065, חלקה 4.

3. בשלב מאוחר יותר רכש רפאלי את זכויותיו של האדם הנוסף, ולכן הוא היחיד שהגיש את התביעה.

4. התביעה דנן עברה גלגולים שונים. זאת הן בשל כך שלאחר הגשתה הפך רפאלי לפושט רגל, הן לנוכח עניינים הקשורים לתוכן כתב התביעה.

5. לגבי זהות התובע הרי שהתביעה הוגשה ע"י רפאלי. בהמשך, לנוכח הליכי פשיטת רגל הקשורים בו, חלו עיכובים משמעותיים, עד שב-12.1.11 ניתן היתר לנאמן על נכסיו לנהל את התביעה דנן (החלטת כב' השופט מינץ בתיק פש"ר 6072/09).

6. בכל הנוגע לתוכן התביעה, הרי שבתחילה נתבקשו בה סעדים כדלקמן:

"16... להצהיר כי התובע עשה כל אשר מוטל עליו מבחינת קיומו של ההסכם בין הצדדים (על תוספותיו) והינו זכאי לאכיפת ההסכם.

17. לחלופין בלבד, וככל וייקבע כי קיימת מניעה אובייקטיבית לאכיפתו של ההסכם יתבקש בית המשפט הנכבד להצהיר כי התובע קיים את כל אשר מוטל עליו מבחינת הוראות ההסכם והינו זכאי להשבה מלאה של כל הכספים ששילם לנתבע כמפורט לעיל, ולפיצוי בגין כל הוצאותיו. במקרה שכזה יתבקש בית המשפט הנכבד להוסיף ולהתיר לתובע לפצל את סעדיו לצורך הגשת תביעה מתאימה".

7. בעקבות עתירה של הנתבעת לסילוק התביעה על הסף נקבע (בהחלטה מ-4.5.11) כי אין מקום לכך, אך נקבע (בסעיף 5 של אותה החלטה) כדלקמן:

"מקובלת עליי עמדת הנתבעת כי לא היה מקום להגיש התביעה כתביעה לסעד הצהרתי, ואין בטענות התובע בהקשר זה כדי להצדיק את הדרך שבה הלך. ניתן היה להגיש התביעה כתביעה לסעדים אופרטיביים חלופיים, ולכל היותר לכלול בה עתירה למתן היתר לפיצול סעדים (כפי שנעשה ממילא). עם זאת, במצב העניינים הקיים אין מקום לסלק התביעה עתה בשל התנהלות התובע דלעיל. יש לקבוע כי ככל שהתובע מעוניין בהמשך התנהלות התביעה, עליו להגיש כתב תביעה מתוקן אשר במסגרתו יעתור לכל הסעדים האופרטיביים. בכלל זה, ככל שהתובע יעתור לסעדים כספיים, יהיה עליו לנקוב בסכומים הרלבנטיים וליתן פירוט מתאים לגבי כל מה שיהיה רלבנטי בקשר לכך עד מועד הגשת כתב התביעה המתוקן".

8. בעקבות אותה החלטה הוגש (ב-1.6.11) כתב תביעה מתוקן, אשר בגדרו (בסעיפים 46-43) הביע התובע לעניין הסעדים המבוקשים את הדברים הבאים:

"43. התובע יטען, כי מילא את כל חלקו במסגרת הוראות ההסכם בין הצדדים, בעוד הנתבעת הפרה את הוראותיו של ההסכם ועל-כן, התובע זכאי לצו האוכף על הנתבעת את קיום ההסכם בנוסף לכל סעד לו הוא זכאי על פי דין ו/או ההסכם.

התובע יטען, כי במקרה שייקבע כי קיימת מניעה אובייקטיבית לאכיפתו של ההסכם ו/או מניעה שמקורה באשמת הנתבעת הרי שעל הנתבעת להשיב לתובע את כל הסכומים אותם הוא שילם וכל כל ההוצאות בהם הוא נשא בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצועם ועד לתשלומם בפועל.

44. לחילופין יטען התובע, כי הוא מילא את כל חלקו במסגרת הוראות ההסכם, בעוד הנתבעת הפרה את הוראותיו של ההסכם ועל-כן, הוא זכאי לצו המורה על ביטול החוזה בנוסף לכל סעד לו הוא זכאי על פי הדין ו/או ההסכם.

למרות שעל פי ההלכה הפסוקה תרופת האכיפה היא הסעד הראשוני והעיקרי הניתן במקרים של הפרת חוזה, לאור עמדתה השלילית של המשלחת ולאור היחסים שנוצרו בין התובע לנתבעת, מסכים התובע לפנים משורת הדין שיינתן לטובתו צו לביטול ההסכם בהתאם לסעיף 32ב' להסכם.

45. התובע יטען, כי במקרה ויבוטל ההסכם כמבוקש לעיל, הוא זכאי להשבה מלאה של כל הכספים ששולמו על-ידו בין כתמורה ובין כהוצאות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצועם ועד ליום התשלום בפועל.

46. במידה ובית המשפט הנכבד יקבל את תביעת התובע, יתבקש בית המשפט הנכבד להוסיף ולהתיר לתובע לפצל את סעדיו לצורך הגשת תביעה מתאימה בה תשולם אגרה מתאימה, יובאו ראיות ותוכח זכאותו של התובע לסעדים נוספים וכן לגובהם".

9. כאן המקום לציין גם כי לאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים עתרה הנתבעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאותיה. לעניין זה נקבע (בסעיף 5 להחלטה מ-4.9.11) כדלקמן:

"מכוח הטעמים שבבקשה ובתשובה לתשובה, יש מקום לחיוב בכך. עם זאת, אין בהכרח שתבוא הפקדה בפועל, וניתן להסתפק בערבות צ"ג של תושב ישראל בעל הכנסה סדירה מוכחת. בכך תעמוד הנתבעת במצב שאינו גרוע מזה שבו הייתה עשויה להימצא בכל תביעה "רגילה". במכלול הנסיבות נקבע כי עד 25.10.11 על התובע להפקיד סך 50,000 ש"ח או ערבות בנקאית בסכום זה או ערבות צ"ג כנ"ל על סך 100,000 ש"ח".

10. לאחר שהופקדה ערבות בעקבות ההחלטה הנ"ל נקבע לוח זמנים להגשת תצהירי עדות ראשית (ראו החלטות מ-24.10.11 ומ-7.12.11) והוגשו תצהירי עדות ראשית של רפאלי ושל גב' נטליה גרמידר – האחראית על רכוש הנתבעת.

11. בקדם המשפט המסכם (מיום 13.3.12) נרשמה הסכמה דיונית כדלקמן:

"בהמשך למכלול החומר המצוי בתיק, עלתה הצעה של בית המשפט שמתכונת הדיון תהיה ויתור הדדי על חקירות והגשת סיכומים על יסוד מכלול החומר, אשר במסגרתם גם ניתן יהיה להעלות כל טענות לגבי הראיות שהגיש כל צד. ב"כ הנתבעת מעוניין להוסיף על החומר הקיים כבר מסמך אחד נוסף, והוא מכתב מיום 26.6.87 שנכתב במענה למכתב של התובע, שצורף כנספח ד' לתצהירו. לתצהיר התובע צורפו שני מכתבים שנשלחו מטעמו אל הנתבעת ומכתב תשובה אחד של הנתבעת. המכתב הנ"ל הוא מכתב תשובה למכתב השני. מוסכם שמתכונת הדיון תהיה כנ"ל, ושיוגשו סיכומים על יסוד מכלול החומר, כולל המסמך הנוסף הנ"ל. סיכומי התובע יוגשו עד 13.5.12, סיכומי הנתבעת – תוך 60 יום מקבלת סיכומי התובע, ולתובע תהיה זכות לסיכומי תשובה תוך 15 יום מקבלת סיכומי הנתבעת, כאשר ימי הפגרה יבואו במניין הימים. מבקשים לתת למוסכם תוקף של החלטה".

12. לאחר שהוגשו סיכומים במתכונת תלת-שלבית כנ"ל, הוכשרה הקרקע למתן פסק הדין.

ב. תוצאה סופית וביסוסה

13. לאחר שקילת המכלול הגעתי למסקנה כי אין לאכוף את ההסכם, כי ההסכם בטל, כי התובע זכאי להשבת סך 70,000$ כשוויים בשקלים ביום 5.2.85 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה וסך 50,000$ כשוויים בשקלים ביום 20.7.87 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה, וכי אין ליתן לתובע היתר לפיצול סעדים.

14. מכיוון שההסכמה הדיונית אינה כוללת פטור מהנמקה, אוסיף את שיובא להלן.

15. לדעתי, בנוסף להסכמה של התובע (כעולה מסעיף 44 של כתב התביעה המתוקן (כמצוטט לעיל, בסעיף 8) ומסעיפים 66-65 של סיכומיו) הרי שמכל מקום אין להורות על אכיפת ההסכם. השתלשלות העניינים בכללותה מצביעה על כך שבשל חוסר מעש ממושך ההסכם לכל הפחות פקע, וכי ברור שאין הצדקה להורות עתה על אכיפתו.

על האמור לעיל אוסיף כי מקובלות עליי טענות הנתבעת כי גם אם לא יינתן תוקף להודעת הביטול שלה ולהסכמת התובע לביטול, הרי שההסכם פקע. זאת בעיקר לנוכח הוראות סעיף 3 על סעיפי המשנה שלו. אין מחלוקת כי הנתבעת לא נרשמה כבעלת המקרקעין. יחד עם זאת ולמרות זאת התובע לא ביטל את ההסכם, לא הודיע כי הוא מוכן לקיים את ההסכם, לא התחיל בבניה כלשהי על המקרקעין ולא הניח תשתית לטענתו כי שילם את מלוא התמורה. במצב דברים בו במשך למעלה מרבע מאה לא קוים דבר משמעותי בהסכם ובכלל זה שתיקה של התובע במשך שנים עד לשנת 2004 מסתבר יותר כי הצדדים הניחו כי ההסכם פקע ואין לקיים את חיוביו (וראו הפניות הנתבעת בסעיף 49 של סיכומיה).

16. לצד האמור לעיל נראה כי מתייתר הצורך לבחון את הקשור בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. זאת כבר בשל כך שטענה זו עלתה בעיקר בהקשר של סעד האכיפה, אשר אין לתיתו מכל מקום. כך או כך, ככל שטענה זו עומדת על הפרק, הרי שיש לראות את מרוץ ההתיישנות כמתחיל רק ממועד מכתב הנתבעת מ-27.7.04, שיש בו הכרה בזכויות של התובע. לעניין מכתב זה הנתבעת לא תוכל להיבנות מטענותיה בדבר היותו מסמך לצרכי פשרה. ראשית – אין לקבל את טענת החיסיון שמעלה הנתבעת בקשר אליו, שכן היא צירפה אותו לכתב הגנתה. שנית – לגופו של מסמך, אין לראות בו מסמך לצרכי פשרה בלבד. מדובר במסמך שיש בו הכרה בזכויות התובע, ניסיון ביטול ההסכם והתייחסות למערך הזכויות הנטען, ודי בכך כדי להביא לכך שהתביעה דנן לא התיישנה.

17. בהמשך למה שנקבע לעיל כי ההסכם פקע וכי אין להורות על אכיפתו, יש מקום לחייב את הנתבעת בהשבה, הנגזרת מכך שלהסכם אין תוקף, כפי שייקבע להלן. לעניין ההשבה הרי שזו מוגבלת למה שקיבלה הנתבעת על פי ההסכם (ראו סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 – להלן: חוק התרופות). נמצא שאין רלבנטיות לסכומים שהתובע טוען כי שילם לגורמים אחרים. לעניין הסכומים ששילם התובע לנתבעת הרי שגם בסיכומיה וגם ממסמכים מזמן אמת עולים אישורים שלה לכך שקיבלה את הסכומים הנקובים לעיל בסעיף 13 במועדים המצוינים שם. התובע אינו מבסס כדבעי תשלומים לנתבעת מעבר לכך.

לנוכח האמור ובכלל, יש הצדקה לכך שחובת ההשבה תחול על הסכומים שאינם שנויים במחלוקת ויש גם הצדקה לכך שלסכומים ששולמו לנתבעת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום, כפי שנקבע.

18. בהמשך לכל שנאמר עד כה אציין כי הצדדים הקדישו טענות שונות לשאלה מי הפר את ההסכם. בסופו של דבר, בהמשך לאמור לעיל ומשאני סבור כי מכל מקום יש להורות על השבה (אשר סעיף 9 לחוק התרופות קובע כי היא מוטלת גם על המפר וגם על הנפגע), הרי שלא נדרשת קביעת מסמרות בעניין האמור ואסתפק במה שייאמר להלן.

התובע טוען כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא נרשמה בהתאם לסעיף 3 להסכם כבעלים ואילו הנתבעת טוענת כי ביטלה ההסכם במכתב מ-27.7.04, כשהודעות בעל פה נמסרו על כך קודם לכן. לטענתה התובע הוא שהפר את ההסכם או הביא לפקיעתו בכך שלא פעל על פי הוראות סעיפים 3(ג)(1)+(2) שם נקבע מסלול להמשך הדרך במצב בו הנתבעת לא נרשמה כבעלים, ובכלל זה גם לא שילם את מלוא התמורה כאמור בסעיף 3(ב) להסכם. כמו כן טוענת הנתבעת כי ללא קשר לרישומה יכול היה התובע לקדם הליכי תכנון וקבלת היתר בניה ואף להתחיל לבנות על המקרקעין. לטעמי קיומו של ההסכם תלוי היה יותר בהתנהלות הנתבעת וברישומה כבעלים. כך סעיף 15(א) מחייב את התובע להגיש תוכנית בניה לשם קבלת היתר תוך 30 יום מהצגת נסח טאבו לפיו המגרש רשום על שם הבעלים, שהוא הנתבעת. כמו כן, בתוספת להסכם נדחו התחייבויות התובע לשלב שלאחר שיתקבל אישור משרד המשפטים שיאפשר רישום הנתבעת כנ"ל. עם זאת, כאמור, אין צורך בקביעת מסמרות לגבי עניין זה, שכן מכל מקום חלה על הנתבעת חובה להשיב לתובע את שנקבע לעיל כי עליה להשיב לו.

19. בהינתן מכלול השתלשלות העניינים ובכלל, התובע אינו זכאי לקבל היתר לפיצול סעדים. כבר מן ההחלטה מ-4.5.11 עולה כי היה מקום שהתובע יתבע את מלוא הסעדים האופרטיביים בכתב התביעה המקורי שהגיש. עניין פיצול הסעדים הנזכר בה נאמר כחלק מן הביקורת על כך שלא פעל כאמור, ולא כהצדקה לאי הכללתם בכתב התביעה. כך או כך, במצב שבו אנו מצויים עתה ברור עוד יותר כי לא היתה כל מניעה שהתובע יכלול את מלוא הסעדים הכספיים הרלבנטיים בכתב התביעה המקורי או לפחות בכתב התביעה המתוקן ושבהמשך יוכיח את שעליו להוכיח בקשר לכך. כפועל יוצא מן האמור, ברי כי אין ליתן לו היתר לפיצול סעדים. על כך יש להוסיף כי כשעוסקים אנו בהסכם מלפני יותר מחצי יובל שנים, מתחזקת עוד יותר המסקנה כי אין ליתן היתר לפיצול סעדים אשר יביא לכך שבעקבות אותו הסכם יתקיימו הליכים משפטיים נוספים.

ג. סוף דבר

20. השורה התחתונה היא כאמור לעיל, בסעיף 13.

21. לנוכח התוצאה הסופית יחד עם מכלול השתלשלות העניינים, לא יינתן צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

22. בעקבות מה שנקבע לעיל לעניין ההוצאות, תחזיר המזכירות לתובע את הערבות שהפקיד (הנ"ל בסעיפים 10-9 של פסק דין זה).

ניתן בהיעדר הצדדים היום, ב' בחשון תשע"ג, 18 באוקטובר 2012.