עניינה של התביעה בבקשה לסעד הצהרתי שלפיו ייקבע שהתובעת הייתה זכאית להירשם כבעלת הזכויות בקרקע הרשומה בלשכת רישום המקרקעין בירושלים כגוש 30286 חלקה 65 (להלן: "הקרקע"), וכי הנתבעים העבירו את הקרקע לצד שלישי מבלי לתת לתובעת תמורה, ולפיכך זכאית התובעת לקבל מהנתבעים קרקע אחרת לבנייה באותו איזור או לקבל את שווי הקרקע.

רקע עובדתי

1. על פי כתב התביעה המתוקן, התובעת היא אשת המנוח פארוק מוחמד יוסף חסן חסין, התובע המקורי בתיק זה (להלן: "המנוח"), ויורשתו הבלעדית, בהתאם לצו ירושה מיום 16.1.2011.
2. המנוח היה בעל אזרחות ירדנית, ומשנת 1976 אזרח ישראלי. משנת 1996 המנוח היה תושב שכונת בית צפאפא בירושלים.
3. הקרקע, בגודל 705 מ"ר, המצויה בבית צפאפא, עברה בתקופת השלטון הירדני הליך של הסדר ונרשמה על שם הממלכה הירדנית ההאשמית (להלן: "ירדן").
4. ביום 25.5.1973 נרשמה הקרקע על שם מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת"), בהתאם להוראות סעיפים 1 ו - 2 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק נכסי המדינה"), ובהתאם לסעיף 26 לחוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: "חוק הסדרי משפט ומינהל").
5. ביום 9.5.1995 הוחכרה הקרקע לחברת פסגות ירושלים בע"מ (להלן: "חברת פסגות"). בכתב התביעה המקורי נתבעה גם חברת פסגות, אולם לאחר שהגישה כתב הגנה, נמחקה מהתביעה בהסכמה, וכתב התביעה המתוקן הוגש נגד נתבעים 4-1 בלבד.

עיקרי טענות התובעת

1. התובעת טוענת, כי הקרקע הייתה בבעלות אבי המנוח, מוחמד יוסף חסן חסין (להלן: "אבי המנוח" או "האב"), שהיה תושב כווית, ונתן את הקרקע במתנה למנוח.

נטען, כי בשנת 1962 עבר המנוח להתגורר בכווית יחד עם אביו, כאשר בשנת 1964 הגיעו השניים לבית צפאפא, על מנת לרכוש את הקרקע, ולאחר מכן שבו לכווית.

1. לטענת התובעת, אבי המנוח זכה בקרקע במסגרת הגרלת קרקעות שערכה ירדן (להלן: "ההגרלה"), ושילם את תמורתה המלאה בשני תשלומים, האחד ביום 16.1.1964 והשני ביום 1.7.1965. התובעת צירפה לכתב התביעה מסמך ירדני מיום 21.12.1963, בדבר החלטת מנהל האדמות והשטח בירדן להקצות שטח של 42 דונם ו-763 מ"ר מגוש 30286 לאנשים שזכו בהגרלה, והתנאים לקבלת הקרקע על ידם ולרישומה על שמם. כן צורף לכתב התביעה גיליון שמות הרוכשים והקרקעות המוקצות להם, שם מופיע שמו של אבי המנוח, ליד חלקה 65 (נספח א' לכתב התביעה); העתקי הקבלות על שני התשלומים ששולמו עבור הקרקע (נספח ב' לכתב התביעה) ועדות שלושה מוכתרים מבית צפאפא, המעידים כי לפי ידיעתם, הקרקע שייכת לאבי המנוח, בהתאם להגרלה שנערכה, והוא שילם תמורתה (נספח ג' לכתב התביעה).
2. על פי הנטען, ביום 15.4.1964 העניק האב את הקרקע במתנה למנוח, בהתאם להסכם בכתב, חתום על ידי שני עדים, שהעתקו צורף לכתב התביעה (נספח ד', להלן: "הסכם הויתור"). יצוין, שבמסגרת הליך זה נשלח ההסכם המקורי לבדיקת מז"פ, והוגשה חוות דעת של המומחית ליאת רוטנברג (נספח א' לתצהירו של האפוטרופוס, להלן: "חוות דעת המז"פ"), על כך נרחיב בהמשך.
3. נטען, כי בין השנים 1973-1968 שהה המנוח בעיר זאגרב שביוגוסלביה (כיום קרואטיה), לצורך לימודים. בין השנים 1991-1974 שהה המנוח בכווית, ובין השנים 1996-1991 שהה בירדן. בשנת 1976 הגיע לישראל, התחתן עם התובעת, תושבת בית צפאפא, וקיבל אזרחות ישראלית.
4. בשנת 1996 הגיע המנוח להתגורר בישראל ורק אז, כך על פי הטענה, נודע לו שהקרקע אינה רשומה על שמו או על שם אביו, אלא על שם המדינה, וכי הקרקע מוחכרת לחברת פסגות משנת 1995. או אז פנה המנוח למינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") בבקשה לאשר לו לממש את זכותו בקרקע. תשובת המינהל התקבלה ביום 31.10.1996, ובה נדרש המנוח להמציא מסמכים שונים, כגון: אישור תושבות ואזרחות, תעודת פטירה של אביו, צו ירושה, ועוד.
5. בשנת 2006 פנה המנוח שוב למינהל, בבקשה לאפשר לו לעיין בשטר המקרקעין הנוגע לקרקע, ומאז ועד לשנת 2008 נערכה חלופת מכתבים בין באי כוחו של המנוח לבין רשויות המדינה הרלוונטיות (נספחים י'-לב' לכתב התביעה), שלא קיבלו את עמדת המנוח, ומכאן תביעה זו.
6. לטענת התובעת, הקרקע הוקנתה למדינה שלא כדין, שכן היא אינה נופלת בגדר "נכסים של שלטונות ארץ ישראל", כהגדרתם בסעיף 1 לחוק נכסי המדינה, החל מיום 15.5.1948. הקרקע נרכשה על ידי אבי המנוח, שנתנה למנוח, ועל כן ביום רישומה על שם המדינה היא הייתה בבעלות פרטית.
7. כן נטען, כי אין תחולה לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, בענייננו (להלן: "חוק נכסי נפקדים"). זאת, מאחר שהמנוח ואביו לא היו נפקדים, מעולם לא הוכרזו כנפקדים, וגם הקרקע לא הוכרזה מעולם כנכס נפקד, ועל כן אין צורך לפעול לשחרורה.
8. עוד נטען, כי חוק הסדרי משפט ומינהל הוציא מכלל תחולת חוק נכסי נפקדים את תושבי מזרח ירושלים, שהיו תושבים של השטח שסופח למדינת ישראל ביום 28.6.1967, מועד כניסתו לתוקף של צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), תשכ"ז-1967 (להלן: "צו סדרי השלטון והמשפט"), ועל כן הקרקע הוקנתה למדינה שלא כדין.
9. נימוק נוסף לשיטת התובעת מדוע חוק נכסי נפקדים אינו חל הוא בעובדה שהמנוח ואביו היו תושבי כווית, שאינה נמנית בהגדרת "נפקד" בחוק נכסי נפקדים, ועל כן ההגדרה אינה חלה על מי שהיה אזרח או נתין של מדינת כווית, אלא רק של אחת המדינות הנמנות בהגדרה בחוק זה.
10. בסיכומי הטענות שהגישה עותרת התובעת להצהיר כי היא בעלת הזכויות בקרקע ולהשיב לה את הקרקע, או ליתן לה קרקע חלופית. לטענתה, במהלך ניהול ההליך התברר לה כי לא נעשה כל שימוש בקרקע וכי לכאורה אין מניעה להשיב לה את הקרקע. לחלופין טוענת התובעת, שעל המדינה לפצותה בערך הקרקע שייעודה למגורים לפי שוויה ביום תשלום הפיצויים.

עיקרי טענות הנתבעים

1. הנתבעים טוענים, כי המנוח היה בעל אזרחות ירדנית, לא נכח בשטח ישראל ביום עריכת מפקד האוכלוסין בשנת 1967 ואינו מופיע במרשם התושבים. על כן, מדובר בנכס נפקד, המוקנה למדינה, בהתאם לסעיף 1 לחוק נכסי נפקדים ולסעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל.
2. עוד טוענים הנתבעים, כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה במקרה זה, לא הוכיחה שאבי המנוח עמד בתנאי הזכייה בהגרלה ולא הוכיחה שהעניק את הקרקע במתנה לבנו.

בהקשר זה נטען, כי נטל ההוכחה הרובץ על התובעת הוא מוגבר, בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק נכסי נפקדים, באשר מדובר בתביעה לקיום חיוב של נפקד בטרם היותו נפקד. זאת, מאחר שמפקד האוכלוסין נערך בשנת 1967, ואילו ההתחייבות הנטענת היא משנת 1964.

1. ביחס לטענת התובעת בדבר זכייתו של אבי המנוח בהגרלה טוענים הנתבעים, כי התובעת לא הוכיחה את הזכייה, וכי על פי החלטת ההקצאה הירדנית מותנית הזכייה בהגרלה בשני תנאים: האחד, כי שני התשלומים ישולמו במועדם, והשני, התחלת בנייה על הקרקע בתוך שנתיים מיום החלטת ההקצאה. אין חולק, כי לא החלה בנייה בקרקע בתוך שנתיים ולמעשה עד היום אין בנייה על הקרקע. על כן, כך טוענים הנתבעים, הוכח על ידם שתנאי הזכייה בהגרלה לא התקיימו במקרה דנן, ואין התובעת יכולה לטעון כי ניתן לממש את זכיית האב בהגרלה, באופן שהשתכללה זכות הקניין.
2. הנתבעים מציינים, שבשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת פנו תושבים רבים של בית צפאפא למינהל לצורך הסדרת זכויותיהם, ועניינם הובא לפני ועדה שהוקמה במשרד המשפטים לצורך בחינת טענותיהם לעניין זה (להלן: "הוועדה"). הוועדה אימצה את הקריטריונים שעמדו בבסיס החלטת ההקצאה הירדנית, ובמקרים מתאימים אף העניקה ארכות להשלמת התנאים והחזירה קרקעות לתושבי בית צפאפא. לטענת הנתבעים, תנאי לשקילת הקריטריונים בוועדה הוא שבעל הנכס אינו נפקד, ועל כן לגבי מקרה זה, גם אם היה מובא לפני הוועדה, עמדת המדינה לא הייתה משתנה. נטען, כי במקרה דנן נרשמה הבעלות על שם מדינת ישראל כדין, ואין מקום להעביר לתובעת את הקרקע.
3. ביחס להסכם הויתור של אבי המנוח על זכייתו בהגרלה לטובת המנוח נטען, כי אמיתותו מוטלת בספק. זאת, בעקבות חוות דעת המז"פ, שעל פיה לא ניתן לקבוע את גילו של ההסכם ולא ניתן לאמת את אותנטיות חתימות האב והעדים. כמו כן, לא הובאו עדים שיאמתו את החתימה על הסכם הויתור או את העובדה שהאב המנוח שהה בבית צפאפא בעת החתימה על ההסכם.

עוד נטען, כי העובדה שהאב שילם את התשלום השני עבור הקרקע לאחר עריכת הסכם הויתור לטובת בנו, מעוררת ספק לגבי אמיתות ההסכם, כמו גם העובדה שהסכם הויתור לא נערך ונחתם בפני עורך דין או נוטריון ולא הופקד בידי רשות ציבורית ירדנית, כפי שהיה נהוג לגבי מסמכים בנושאים דומים בתקופה ההיא.

1. הוסיפו הנתבעים וטענו, כי התובעת לא הראתה כל עילה המצדיקה סטייה על פי הדין מהוראות החוק שלפיהן, במקרקעין מוסדרים מהווה הרישום ראייה חותכת לתוכנו, ואף מבטל כל זכות נוגדת.
2. אשר לסעד שנתבקש בסיכומי הטענות של התובעת לקבל את הקרקע טוענים הנתבעים, כי סעד זה לא נתבקש בכתב התביעה המתוקן, והוא מהווה הרחבת חזית אסורה. עוד נטען, כי זכותה של התובעת, אם תוכר, לא השתכללה כדי בעלות ועל כן אין היא זכאית לקבל קרקע חלופית, אלא לכל היותר זכאית להגיש בקשה לאפוטרופוס לשחרור נכס נפקד, ורק אם תתקבל בקשתה, תהיה זכאית לקבל תמורה בעד הנכס בהתאם לחלקה בנכס.

לעניין סעד הפיצוי נטען, כי לא ניתן להידרש אליו ללא שהקרקע נישומה ושולמה אגרת בית משפט כדין.

טענות הצדדים לעניין התיישנות

1. בפן הדיוני טוענים הנתבעים, כי התביעה התיישנה. לטענתם, מאחר שמדובר במקרקעין מוסדרים, תקופת ההתיישנות היא 25 שנה ומרוץ ההתיישנות התחיל משנת 1967 והסתיים בשנת 1992. ביולי 1967 יכלו האב והמנוח להעלות את טענותיהם כלפי הנתבעים, אלא שהם היו נפקדים, ופנו לנתבעים לראשונה רק בשנת 1996, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ולאחר שהעדים הרלוונטיים אינם עוד בין החיים.
2. התובעת משיבה וטוענת, כי תקופת ההתיישנות במקרה דנן מתחילה להימנות משנת 1996, עת שב המנוח לבית הוריו בבית צפאפא ורק כאשר ביקש לבנות על הקרקע, גילה שהיא רשומה על שם המדינה. לטענתה, במשך שנים שמר המנוח על המסמכים המקוריים שברשותו המקנים לו את הקרקע, והיה בדעתו לבנות עליה לכשישוב אליה. עוד טוענת התובעת, כי לנתבעים לא נגרם כל נזק ראייתי והם לא שינו את מצבם לרעה, בעקבות הזמן שחלף. זאת, מפני שהמדינה רשמה את הזכויות באדמות בית צפאפא על שמה, תוך ידיעה שהיא משנה לרעה את מצבם של בעלי הזכויות בחלקות השונות, ביניהם המנוח ואביו, ותוך ציפייה להיתבע. הראיה, שעד היום מוגשות תביעות בגין הקרקעות שנתפסו על ידי המדינה בסיפוח בית צפאפא. לטענת התובעת, אם הייתה מוגשת תביעה זו בסמוך לשנת 1973 לא היה בכך כדי לשנות מאומה.
3. מנגד טוענים הנתבעים, שהתובעת ידעה, על פי האמור בתצהירה, על הזכייה בהגרלה כבר משנת 1976, ובשנת 1979 מסרה ייפוי כוח לאביה כדי שיעקוב אחר מצבה של הקרקע ויטפל בה. כמו כן, אף זאת לדברי התובעת, בין השנים 1996-1976 ביקרו היא והמנוח בבית צפאפא פעמים רבות. על כן, כך נטען, אין התובעת יכולה לטעון שנעלמו ממנה או מבעלה המנוח העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בהם, והתביעה התיישנה.

על הראיות

1. התובעת העידה לפניי וכן העידו מטעמה בנה, מר חסין מוחמד פארוק ואחות המנוח, הגב' סלמאן אחלאם, לאחר שהקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית, אליהם צורפו גם המסמכים שצורפו לכתב התביעה.

לאחר הגשת תצהירים מטעם הנתבעים העידו מר ליאור אלה, ממלא מקום הממונה על מחלקת רכישות והפקעות במינהל, מחוז ירושלים (להלן: "ליאור"), וכן העיד האפוטרופוס, מר רונן ברוך (להלן: "האפוטרופוס").

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בתצהירים מטעם הצדדים ובנספחיהם, לאחר ששמעתי והתרשמתי מהעדויות, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות. ואנמק.
2. ראשית לשאלת ההתיישנות.

במקרה דנן יש לקבוע, כעמדת הנתבעים, כי התביעה התיישנה.

מדובר במקרקעין מוסדרים שעברו הליך של הסדר עוד בתקופה הירדנית. על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה. על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, מתחיל מרוץ ההתיישנות עם התגבשותה של עילת תביעה. המושג "עילת תביעה" נבחן על פי הדין המהותי, בשילוב עם נתונים נוספים, הרלבנטיים להקשר של התיישנות, ובהם קיום אפשרות מעשית בידי תובע לפנות לבית המשפט לצורך הגשת תביעה, בבחינת "כוח תביעה" שרק עם התגבשותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (5.1.2011)).

1. בענייננו, עילת התביעה של המנוח ואביו התגבשה בשנת 1973, עת נרשמה הקרקע על שם המדינה. ויודגש, כי רק משעה שנרשמה הקרקע על שם המדינה התגבש בידי המנוח ואביו "כוח תביעה" לדרוש, כטענת התובעת, כי זכייתו של האב בהגרלה והסכם הויתור לטובת המנוח יגברו על זכותה של המדינה בקרקע. יוצא מכך, כי פנייתו הראשונה של המנוח למינהל בשנת 1996 הייתה בתוך מרוץ ההתיישנות, שהסתיים בשנת 1998 (אם כי כבר אז הייתה נגועה בשיהוי ניכר).
2. אולם, המנוח לא השכיל לעמוד על דרישתו בזמן ולהגיש תביעה בתוך מרוץ ההתיישנות. לא זו אף זו. פנייתו הבאה לרשויות המדינה בעניין הקרקע הייתה רק בשנת 2006, עשר שנים לאחר מכן! התובעת לא סיפקה הסבר משכנע למרווח הזמן, שאינו מבוטל, בין הפנייה הראשונה של המנוח לפנייתו השנייה, בפרט כאשר המנוח כבר התגורר בארץ ברציפות משנת 1996, ובנסיבות העניין, נראה כי זנח את תביעתו במשך תקופה ארוכה. דרישת המנוח התעוררה מחדש רק בשנת 2006, בשיהוי ניכר, ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות. על רקע זה, אין מקום לטענות התובעת בדבר סחבת של המדינה בטיפול בטענות בעלה המנוח.

1. מהעובדות שהוכחו לפניי נראה, כי למנוח היו מספר הזדמנויות לגלות את דבר רישום הקרקע על ידי המדינה ולטעון את טענותיו בזמן אמת ובתוך תקופת ההתיישנות. כך הוכח, כי המנוח הגיע לבית צפאפא בשנת 1976, על מנת להתחתן עם התובעת, ואף קיבל אזרחות ישראלית בשנה זו. במשך שהותו בארץ בשנה זו יכול היה להתעדכן בדבר מצב הקרקע, שכזכור, נרשמה על שם המדינה שלוש שנים לפני כן. זאת ועוד. התובעת עצמה העידה שהמנוח הביא לידיעתה את דבר הזכייה וקיומם של המסמכים ששמר אצלו כבר בשנת 1977, וכן העידה שבשנת 1979, במהלך ביקורה בבית צפאפא, נתנה ייפוי כוח לאביה לטפל בעניינים הקשורים לקרקע (סעיפים 6-5 לתצהיר התובעת, פרוטו' עמ' 17, שו' 10-1; עמ' 18, שו' 9-2). לא נמצא כל הסבר משכנע בטענות התובעת, מדוע לא התעניין המנוח אז, בשנת 1976, במצב הקרקע, במיוחד לאור העובדה, שעל פי טענת התובעת, תושבים ושכנים אחרים ידעו על רישומן של חלקות אדמה משטח בית צפאפא על שם המדינה ואף פעלו להשבת חלקות לידיהם (סעיף 16 לתצהיר התובעת). כמו כן, לא נמצא כל הסבר משכנע, מדוע, על אף טענת התובעת שהרבו לבקר בישראל במשך השנים, לא פעלו שום פעולה לגבי הקרקע. כך גם אין בטענתה של התובעת, שבכל פעם שהו בארץ למשך שבוע-שבועיים כדי להוות הסבר מספק לדחיית מועד ההתיישנות. כך, למשל, העידה התובעת, כי כל שנה הייתה באה לארץ, והיא והמנוח היו רושמים את ילדיהם במשרד הפנים (פרו' עמ' 14, שו' 13- 15; עמ' 19, שו' 23-18). העובדה שהיו בקשר עם קרובי משפחה ושכנים מבית צפאפא, בצירוף ביקורים תכופים בישראל, נזקפת לחובתם לעניין ההתיישנות. זאת, לאור העובדה שבשנות ה-70 וה-80 פנו תושבים רבים מבית צפאפא למינהל על מנת להסדיר את זכויותיהם (סעיף 14 לתצהיר ליאור).
2. בנסיבות העניין גם נגרם לנתבעים נזק ראייתי כבד, שכן העדים כבר אינם בין החיים, ונפגעה יכולתם של הנתבעים לערוך בירור עובדתי לגבי טענות התובעת.
3. הדברים נכוחים בפרט כאשר מדובר בטענות לזכות חוזית שהייתה למנוח ולאביו, שלא השתכללה לכדי זכות קניינית, וכפי שיפורט ביתר הרחבה להלן. שיקולים לפיהם טענת התיישנות דיונית נדחית מפני זכות קניינית מהותית העולה כדי זכות חוקתית, אינם מתקיימים במקרה דנן.
4. שנית, דין התביעה להידחות אף לגופו של עניין.

נכון אני לקבל את טענת התובעת, כי אבי המנוח זכה בהגרלה והעביר את זכייתו לבנו במתנה. זאת, על סמך שני המסמכים שהציגה התובעת, שעל אף שלא הוכחה אמיתותם באופן חד משמעי, לא הפריכו הנתבעים את האמור בהם, שכן בחוות הדעת של מז"פ נקבע, כי לא נמצאו סימנים המחשידים את האותנטיות שלהם. אוסיף, כי ער אני לטענות הנתבעים כי מכיוון שההעברה הנטענת מהאב לבן הייתה לפני ששניהם הפכו לנפקדים (ראו להלן), חל נטל הוכחה מוגבר על התובעת "מעל לכל ספק המתקבל על הדעת", כלשונו של סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים. נתתי דעתי גם לטענות הנתבעים כי במהלך הדיון בתובענה לא ניתן היה להעיד את החותמים על מכתב הויתור – האב, הבן והעדים – כיוון שהלכו לעולמם, ובכך נגרם לנתבעים נזק ראייתי; וכי באמור במכתב עליו חתומים שלושת המוכתארים (ללא תאריך) אין כל רבותא, שכן הוא משקף את טענות התובעת בדבר הזכייה של אבי המנוח בהגרלה ואת התשלום עבור הקרקע בלבד. עם זאת, לאחר שמיעת התובעת והעדים מטעמה, שוכנעתי כי אבי המנוח אכן זכה בהגרלה הנטענת, שילם את שני התשלומים המחוייבים (אף כי באיחור), וכי חתם על מסמך ויתור למנוח.

על אף האמור, מקבל אני את טענת הנתבעים, כי הזכייה לא השתכללה לכדי זכות קניינית בהתאם לכללים שהתוותה הממלכה הירדנית, וכן את טענתם כי המנוח ואביו היו נפקדים.

במה דברים אמורים?

1. בהחלטת מנהלת האדמות והשטח של ירדן, מיום 26.10.1963 (החלטת ההקצאה), נמנו התנאים לחלוקת הקרקעות ב-50% משווי השוק לאנשים שזכו בהגרלה:

"א. ישולם מחיר השוק בשני תשלומים שווים, ישולם התשלום הראשון במהלך חודש נובמבר לשנת 1963, וישולם התשלום השני במהלך חודש נובמבר לשנת 1964.

ב. האדמה לא תורשם על שם המוקצא לו אלא לאחר שיבנה עליה בית בהתאם למפה שיאשרוה הרשויות המוסמכות.

ג. תתבטל החלטת ההקצאה אם לא ישלם המוקצא לו שני התשלומים של שווי השוק, ואם לא יבנה בית מגורים לאחר תום שנתים מתאריך החלטת ההקצאה.

ד. רשאי מנהל האדמות והשטח לתקן את שמות המוקצא להם המופיעים בגליון האמור אם הוכח לו כי הם הופיעו בטעות וכן מחיקת שמות המנוחים – והחלפתם בשמות יורשיהם במקומם".

(נספח א' לכתב התביעה – הטעויות במקור בתרגום – א' פ').

1. במקרה דנן, האב שילם את שני התשלומים באיחור (כאמור, התשלום הראשון שולם ביום 16.1.1964 במקום במהלך חודש נובמבר 1963, והתשלום השני שולם ביום 1.7.1965 במקום במהלך חודש נובמבר 1964). האב לא הודיע לרשויות הירדניות בדבר הסכם הויתור שערך לטובת בנו ולא החל בבנייה על הקרקע בתוך שנתיים מתאריך החלטת ההקצאה, ואף לא עד לשנת 1973, שעה שהקרקע הועברה על שם המדינה.
2. המחלוקת בין הצדדים היא לגבי פרשנות סעיף ג' לעיל: לטענת התובעת, החלטת ההקצאה תתבטל רק אם לא התקיימו שני התנאים במצטבר, דהיינו אי תשלום במועדים שנקבעו ואי בנייה, ואילו בעניינה קיים אבי המנוח את התנאי הראשון ורק התנאי השני לא התקיים, ועל כן החלטת ההקצאה בעינה עומדת. ואילו לטענת הנתבעים, די בכך שהזוכה לא התחיל בבנייה בתוך שנתיים מיום ההקצאה כדי לבטלה.
3. לטעמי, אין ממש בטענת התובעת שמדובר בתנאים מצטברים, אלא המדובר בתנאים שלובים ומותלים האחד בשני – היינו על הזוכה לשלם את שני התשלומים ולבנות בפרק זמן של שנתיים ימים מעת מתן החלטת ההקצאה. ככל שלא התקיים תנאי אחד מהם רשאי מנהל האדמות והשטח לבטל את ההקצאה.

אוסיף, כי גם אם אקבל את טענת התובעת כי התנאי הראשון – תשלום שני התשלומים – התמלא (ויוזכר כי שני התשלומים שולמו באיחור), אין מחלוקת, כי המנוח ואביו לא קיימו את התנאי השני, ואף לא החלו בבנייה על הקרקע בתוך שנתיים. די בכך לקבוע כי ההקצאה לאבי המנוח לא השתכללה לכדי זכות בעלות על הקרקע, ולקבוע כי מנהל האדמות והשטח הירדני, או הנתבעים שנכנסו בנעליו, רשאים לבטל את ההקצאה, ולהשיב את הקרקע לבעלותם.

1. במועד הרישום על שם המדינה, שנעשה מכוח חוק נכסי המדינה, הייתה הקרקע רשומה על שם אוצר הממלכה הירדני. הרישום במקרקעין מוסדרים מהווה ראייה חותכת לתוכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969), ומבטל כל זכות הסותרת אותו רישום (סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר")), אלא אם יש הוראה אחרת בפקודת ההסדר לעניין זה. יצוין, כי החריגים שנקבעו בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר אינם חלים במקרה דנן. לפיכך, רישום הקרקע על שם המדינה במקרה זה נעשה כדין.
2. האם המקרה דנן היה עומד במבחנים שקבעה הוועדה לאלו שלא נרשמה הזכות על שמם בזמן השלטון הירדני וטוענים כי זכו בהגרלה? כאמור, הוועדה, שקמה באמצע שנות ה-70, אימצה לעצמה את התנאים שנקבעו בהחלטת ההקצאה, דהיינו הוכחת זכייה בהגרלה, הוכחת תשלום והוכחת התחלת בנייה, וכן הוסיפה תנאי, שבעל הנכס אינו נפקד (סעיף 13 לתצהיר ליאור). בחלק מהמקרים העניקה המדינה ארכה להשלמת התנאים שנזכרו בהחלטת ההקצאה, ובמקרים בהם מולאו התנאים שחררה את הקרקע (ראו עדותו של ליאור, פרו' עמ' 30, שו' 19-14; עמ' 32, שו' 7-1; עמ' 33, שו' 28-24). יש לזכור, כי עיקר הפניות לוועדה התרחשו בשנות ה-70 וה-80, כאמור לעיל.
3. במקרה דנן שוכנעתי, כטענת הנתבעים, כי בשלב שבו פנה המנוח למינהל, לראשונה בשנת 1996 ולאחר מכן רק בשנת 2006, לא היה עובר את הקריטריונים שקבעה הוועדה. זאת, מפני שהמנוח עמד בפני קושי אמיתי להוכיח את הזכייה בהגרלה, לאור הזמן הרב שחלף והמחסור בעדים, ומלבד זאת, הוא לא עמד בשני תנאים שקבעה הוועדה: התנאי של התחלת הבנייה בנכס ותנאי אי נפקדות.
4. על כן, בנסיבות אלו, אף אם הייתה התובעת מוכיחה שהקרקע הייתה אמורה להירשם על שם המנוח, ובעת הרישום על שם המדינה מכוח חוק נכסי המדינה היא הייתה שייכת לו, דבר שלא הוכח בענייננו, הייתה נתקלת במשוכת הנפקדות, בה נדון להלן.

המנוח ואביו - נפקדים

1. סעיף 1 לחוק נכסי נפקדים קובע כך:

"(א) "נכס" ...

(ב) "נפקד" פירושו -

(1) אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים - היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או ע"י אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה -

(I) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן, או

(II) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל ...

...

(ה) "נכס נפקד" פירושו – נכס אשר ... נפקד היה בעלו החוקי...".

1. הסעיף הנ"ל קובע, כי "נפקד" הוא אדם שלא התפקד במפקד הישראלי בשנת 1967, מאחר שהיה אזרח או נתין אחת המדינות שנמנו בסעיף 1(ב)(1)(I) לחוק, או מאחר ששהה בזמן המפקד באחת ממדינות אלו. סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל קובע, כי אדם שנכח ביום החלת צו סדרי השלטון והמשפט בשטח שבו חל הצו והיה בעל מעמד של תושב ישראל אינו בגדר נפקד כמשמעותו בחוק, לגבי נכס הנמצא באותו שטח.
2. בע"א 4664/08 משעל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (11.7.2010), מפי כב' השופט ע' פוגלמן, נקבע כי:

"לפי הוראת סעיף זה [סעיף 3 לחוק הסדרי משפט ומינהל – א' פ'], על אדם המתגורר במזרח ירושלים והמבקש שלא להיחשב בגדר "נפקד" לגבי נכס המצוי שם, להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון, שהוא שהה פיסית בשטח, קרי – במזרח ירושלים, ביום הקובע; והשני, שהוא היה תושב מזרח ירושלים ביום הקובע (ראו: ע"א 54/82 לוי נ' עיזבון המנוח עפאנה מחמוד מחמוד פ"ד מ(1) 374, 383 (1986))".

(שם, בפסקה 8 לפסק הדין).

1. המנוח והאב היו בעלי אזרחות ירדנית. כך עולה מתעודת הפטירה של האב (שצורפה לתצהיר התובעת) ומעדות התובעת (פרו' עמ' 14, שו' 23-22). כמו כן, בזמן עריכת מפקד האוכלוסין לא שהו במזרח ירושלים, אלא בכווית, ולא היו תושבי מזרח ירושלים. כעולה מלשון סעיף 1 לחוק נכסי נפקדים, לעניין נפקדותם, אין זה משנה באיזו מדינה שהו המנוח ואביו בזמן עריכת המפקד, ודי בכך שהיו בעלי אזרחות ירדנית ולא שהו ביום תחילת הצו בשטח שבו חל הצו.
2. על רקע זה נדחית טענתה של התובעת, כי חוק הסדרי משפט ומינהל הוציא מכלל תחולת חוק נכסי נפקדים את תושבי מזרח ירושלים, שהיו תושבים של השטח שסופח למדינת ישראל במועד כניסתו לתוקף של צו סדרי השלטון והמשפט, מהטעם שבענייננו, מאחר שהמנוח ואביו לא היו תושבי מזרח ירושלים במועד הקובע, אין רלוונטיות לטענה זו.

לדעתי, כטענת הנתבעים, מטעמיהם שהובאו בהרחבה בסיכומים, לא חל במקרה זה פסק הדין בעניין דקאק (ה"פ 3080/04 דקאק נ' יורשי המנוחה נג'אר (23.1.2006)), אשר ערעור עליו עדיין תלוי ועומד בבית המשפט העליון (ע"א 5931/06).

1. אשר על כן, אף אם לא הייתה נרשמת הקרקע על שם המדינה מכוח חוק נכסי המדינה, היא הייתה מוקנית לאפוטרופוס, מכוח סעיף 4 לחוק נכסי נפקדים. במצב דברים זה נכונה טענת הנתבעים, שאילו הייתה מתקבלת טענת התובעת שחוק נכסי המדינה לא חל בענייננו, עדיין הייתה התובעת צריכה לפעול לשחרור הקרקע במסלול של חוק נכסי נפקדים (פנייה בבקשה לשחרור הנכס והוכחת זכותה של התובעת בנכס כיורשת). נחזור ונדגיש, כאמור, שבמקרה כזה, נטל ההוכחה על התובעת מוגבר, שכן מדובר בהתחייבות של נפקד בטרם היותו נפקד, בהתאם לסעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים (וראו ע"א 781/85 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מוסטפא, פ"ד מד(3) 785 (1990), בפסקה 10; ע"א 3166/05 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עזבון המנוח ג'ורג' נעמה (12.7.2007), בפסקה 14).
2. אולם, כאמור לעיל, הקרקע נרשמה כדין על שמה של המדינה, ואין עילה לבטל רישום זה.

סיכום

1. המורם מן האמור לעיל הוא – שהתביעה נדחית.
2. התובעת תשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין והוצאות בסך כולל של 15,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, י"ג חשון תשע"ד, 17 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.