לפניי תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), בה נטען כי התובעת, ילידת 1961, נפגעה בתאונת דרכים עת נסעה כטרמפיסטית ברכבו של הנתבע 1, מר שמעון כהן (להלן: הנתבע 1), בערב 20.11.06.

גדר המחלוקת

אף שאין מחלוקת לגבי עצם קרות התאונה המחלוקת בין הצדדים נתגלעה בנוגע לעובדות האופפות את התרחשותה. מחד, טוענת הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת 2 ו/או המבטחת), כי הרכב שהיה מעורב בתאונה הינו רכב מסוג ג'י.אם.סי, מסחרי, אשר בעת התאונה לא היה מבוטח, ולפיכך אין להטיל עליה חבות. מאידך, טוענת הנתבעת 3 (להלן: קרנית) כי הרכב שהיה מעורב בתאונה הינו רכב מסוג רנו קליאו, אשר בעת התאונה היה מבוטח אצל הנתבעת 2, ומשכך, אין להטיל עליה חבות.

התובעת מצידה טוענת כי אינה זוכרת באיזה רכב נסעה והאם היה זה רכב מסוג ג'.אם.סי או רכב מסוג רנו.

הנתבע 1, שהוא הבעלים של שני הרכבים, לא התגונן לא כנתבע ולא כצד ג' וניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה. כשהוזמן להעיד בישיבת הראיות, טען שאינו צריך ייצוג ויעיד על מה שקרה והעיד כי התאונה אירעה ברכב הרנו, שהיה מבוטח בביטוח בר תוקף בעת התאונה על-ידי המבטחת.

כן חלוקים הצדדים גם בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובעת.

טענות הצדדים

הנתבעת 2, המבטחת, ביקשה להפריך את גרסת הנתבע 1 וטענה כי דו"ח מד"א הינו מסמך אותנטי ויש להניח כי הרישום בו הוא נכון, ולכן התאונה אירעה ברכב ג'י.אם.סי ואין להטיל עליה חבות. לטענתה, גרסתו של הנתבע 1 אינה סבירה, וכי לנתבע 1 אינטרס ברור לשייך את התאונה לרכב המבוטח, מכיוון שאחרת, יהא עליו לשאת באחריות לנזקי התובעת.

הנתבעת 3, קרנית, טוענת כי יש לקבל את גרסת הנתבע 1 שהעיד במשטרה תחת אזהרה ומסר כי התאונה אירעה ברכב הרנו. בחקירתה את נציגי מד"א ביקשה לעורר ספק במהימנות הרישום בדו"ח, בין היתר לאור העובדה שדו"ח זה נרשם על-ידי אחד המתנדבים תוך כדי הנסיעה באמבולנס, לאחר עזיבת מקום התאונה, ולא ניתן לשלול את האפשרות שנרשם מספר רכב שגוי, למשל, של רכב אחר שנכח במקום.

דיון והכרעה

נסיבות אירוע התאונה

לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים בפניי ועיינתי בראיות, אני קובעת כי התאונה נשוא התובענה אירעה ברכב הג'י.אם.סי ולא ברכב הרנו מהטעמים שאפרט.

התובעת העידה כי מיד בתחילת הנסיעה, כשהגיע הרכב לעיקול חד, נפתחה דלת המכונית והיא "נזרקה" מהרכב והוטלה על הכביש. התובעת עמדה על טענתה לאורך כל ההליך כי אינה זוכרת באיזה רכב ארעה התאונה. בעדותה הבהירה שמדובר היה בלילה חשוך וכי לא בחנה את המכונית שעצרה אלא רק הביטה בכדי לברר שמדובר באדם מוכר (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 24-28). לכך יש להוסיף את שאירע לה בתאונה, אירוע טראומטי של נפילתה מהמכונית והפציעה בראשה.

הנתבע 1 העיד כי נהג ברכב הרנו. על-פי גרסתו המשיך בנסיעה לאחר שהתובעת נזרקה מרכבו, עוד כ-50 מטרים עד לעצירה ואז ירד מן הרכב וניגש אליה. הנתבע 1 הוסיף, כי היה אחוז בהלה רבה וכי התובעת לא ענתה לקריאותיו ולכן סבר שנגרם לה נזק חמור מאוד. עוד העיד הנתבע 1 כי הזעיק מיד את כוחות מד"א וכן את אשתו באותה העת, הגב' אתי ידיד, שהגיעה ברכב הג'י.אם.סי.

הנתבע 1 עומת, הן בחקירתו בפני והן בהודעתו במשטרה, עם העובדה שבדו"ח מד"א נרשם מספר הרישוי של רכב ה-ג'י.אם.סי שבבעלותו, שלא היה מבוטח בעת התאונה. לטענתו, הרישום שגוי ועמד על כך שהתאונה אירעה ברכב הרנו. הנתבע 1 הסביר כי ככל הנראה אחד המתנדבים רשם בטעות את מספר הרישוי של ה-ג'י.אם.סי, מכיוון שמיד לאחר שקרתה התאונה, הוא התקשר אל אשתו דאז, וזו הגיעה אל המקום (הסמוך מאוד לביתם), ברכב הג'י.אם.סי, כך שגם הרכב הזה נכח במקום התאונה.

הנתבע 1 הוסיף כי דווקא רכב הג'י.אם.סי הוא שהיה סמוך יותר לתובעת, שהייתה שרועה על הכביש, מכיוון שהוא עצר את רכב הרנו רק כעבור כמה מטרים וכאשר הגיעה אשתו למקום התאונה היא עצרה את הג'י.אם.סי בין התובעת ובין הרנו.

באשר לתצהיר ועדות החוקר מטעם המבטחת, אשר הקליט את הגב' אתי ידיד, אשתו של הנתבע 1 באותה העת, בנוגע לנסיבות התאונה, לא מצאתי שמדובר בראייה ברורה להוכחת הרכב בו נהג הנתבע 1 מאחר ולא ניתן להבין ממנו דבר בשל הקטיעות הרבות ואי הבהירות העולה ממנו.

אף שלא ניתן לייחס משקל ראייתי לתמליל השיחה של הגב' ידיד עם החוקר הרי שעדות הגב' ידיד בפני הייתה מתחמקת ולא שוכנעתי כי ניתן לבסס עליה ממצא אודות נסיבות התאונה והרכב המעורב בה. גב' ידיד לא זכרה האם הגיעה למקום התאונה (עמ' 40 לפרוטוקול ש' 14-15, עמ 41 לפרוטוקול ש' 4-5), האם היו לה ולנתבע 1 שני רכבים (עמ' 40 לפרוטוקול בשורת 18-19), באיזה רכב היתה התאונה (עמ' 40 לפרוטוקול בש' 26-30), האם היה אמבולנס במקום האירוע (עמ 41 לפרוטוקול ש' 5-6) ולא זכרה את החקירה שנערכה בעניין (עמ' 43 לפרוטוקול ש' 1-8). עם זאת גב' ידיד אישרה שרכב הג'י.אם.סי היה רכב של עבודה ורק לעיתים היא השתמשה בו (עמ' 41 לפרוטוקול ש' 28-29).

אני מוצאת ממש בטענת המבטחת, כי התנהלות הנתבע 1 בפעולות שנקט לאחר התאונה, הביאה אותי למסקנה, שבמכלול הנסיבות והראיות שהונחו בפני, כי הגרסה המסתברת יותר היא זו שהתאונה אירעה ברכב הג'י.אם.סי ולא ברכב הרנו.

הנתבעת 2 הגישה את תצהירה של הגב' מאיה כהן שהצהירה כי ביום התאונה, 20.11.06, רכב הג'י.אם.סי לא היה מבוטח. ביום 21.11.06 , יום למחרת התאונה, הוצאה לרכב זה תעודת ביטוח חובה אשר שולמה באותו היום בשעה 10:13.

עובדה זו מצטרפת לנטען על-ידי הנתבע 1 בעצמו שהעיד כי רכב הג'י.אם.סי היה "מושבת" למעשה משך תקופה ולכן גם לא דאג לחדש את ביטוח החובה שלו. הנתבע 1 העיד כי הג'י.אם.סי שימש אותו לעבודתו בתחום המזגנים (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 24-27), ומכיוון שלא עבד במשך תקופה מסוימת, לא חודש ביטוח הרכב. כך השיב הנתבע 1 לשאלת הנתבעת 2 האם נכון שביום התאונה לא היה ל-ג'י.אם.סי ביטוח:

"הוא עמד ולא פעיל אם אני זוכר, הוא היה ללא ביטוח וללא טסט, אם אני לא טועה, אני חושב אבל לא זוכר, 8 שנים, עבר עלי... הוא היה רכב עומד." (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 24-26).

בנסיבות אלה, פניית הנתבע 1 אל הנתבעת 2 יום למחרת התאונה בבקשה לחדש את ביטוח הרכב של הג'י.אם.סי, הינה חשודה ובלתי סבירה, והנתבע 1 לא סיפק לה הסבר כלל, למרות שנשאל על כך וניתנה לו ההזדמנות לספק הסבר המניח את הדעת, ככל שישנו כזה. (עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 30 ועד לעמוד 35, שורה 11).

על כך מעיבה גם סתירה מהותית בין גרסתו של הנתבע 1 במשטרה לפיה לא ביקש מאשתו להגיע וכעס עליה שהגיעה ברכב הג'י.אם.סי שאינו מבוטח לבין עדותו בבית המשפט לפיה ביקש מאשתו להגיע למקום התאונה (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 17-18, 29).

כמו-כן, בנסיבות העניין לא מצאתי כי יש מקום של ממש להטיל ספק ברישום שנעשה בדו"ח מד"א. רישום זה נעשה על-ידי גורמים ניטרליים אשר אין להם עניין כלשהו ברישום שגוי, ואשר לא הוכח כי טעו. להיפך, נציגי מד"א הדגישו בעדותם את החשיבות שהם מייחסים לרישום פרטי הרכבים המעורבים בתאונות, כדי שישמשו ראיה בשעת הצורך (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 11-20, עמ' 16 לפרוטוקול ש' 28-32).

מכיון שהאמבולנס הגיע מבית החולים הדסה עין כרם שסמוך מאוד למקום התאונה יתכן שהגיע עוד קודם לרכב האחר בו הגיעה גרושת הנתבע. מעדות איש מד"א עלה כי כשיש מספר רכבים המעורבים בתאונה כל הרכבים נרשמים ומכיון שרק רכב אחד נרשם בדו"ח מד"א נראה שרק הוא היה מעורב (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 1-9, עמ' 17 לפרוטוקול ש' 11-16). משכך עולה, כי ככל שהיו מספר רכבים במקום נעשה על ידי מד"א בירור מיהו הרכב בו התרחשה התאונה או שרק הוא היה בעת הגעת האמבולנס. זאת במיוחד, בשים לב לכך שהנתבע 1 נכח במקום התאונה כל העת, ויכול היה בקלות להסב את תשומת ליבם של אנשי מד"א לרכב הנכון, ככל שאכן נכח במקום קודם שהגיע האמבולנס למקום התאונה רכב נוסף בבעלותו בצורה היכולה להטעות את המתבונן מהצד לחשוב שדווקא הרכב הנוסף הוא הרכב המעורב בתאונה.

אין אני מוצאת ממש בטענה שהיה על התובעת להגיש תצהיר עדות ראשית של בעלה. מעבר לכך שבעלה לא היה עד ראיה לתאונה (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 5-6), התובעת העידה שביקשה שיתקשרו לבעלה ומעדותה לא ברור מתי הגיע למקום התאונה והאם היה איתה באמבולנס ורק זוכרת שהיה עמה בחדר טראומה כשעשו לה תפרים (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 5-17). בשים לב לכך שהתובעת נפגעה בראשה ומאז התאונה חלפו שנים ארוכות לא מצאתי כי נמצאו סתירות ממשיות בדברים אלה או כי הנתבעות הצליחו לפגוע באמינות דבריה. בנוסף, בעלה אינו עולה כמי שנמצא בזירת האירוע בהודעות התובעת והנתבע 1 במשטרה. אף הנתבע 1 העיד כי לא זכר האם בעלה הגיע למקום (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 14).

אין מקום לדיוקים אלה ואחרים ביחס לנטען בהודעה שהוגשה לבית המשפט מטעם התובעת ביום 19.9.2009 ביחס לסוג רכב בו ארעה התאונה פרטי או מסחרי מכיון שהתובעת העידה כי אינה יודעת מהו סוג הרכב בו נסעה (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 1-13) וכי אינה מבינה במכוניות (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 20-22). משכך לא מצאתי כי יש להסתמך על מסמך זה ולהיבנות עליו.

אני דוחה את טענת הנתבעות לפיה התובעת לא עשתה די בכדי לברר את באיזה רכב נהג הנתבע 1. הפסיקה אליה הפנתה קרנית מתייחסת לשקידה הסבירה הנדרשת מהנפגע לאתר את זהותו של הנהג הפוגע ועל כן אין להחילה במקרה דנא, שזהותו אינה שנוייה במחלוקת אלא פרטי הרכב בו נהג, אותו לא זכרה התובעת ולא היה עליה לחקור בעניין בהסתמכה על אישור המשטרה לאחר שהגישה במשטרה הודעה על תאונת דרכים. התובעת הוסיפה את קרנית כצד להליך רק בשלב מאוחר לאחר שהנתבעת 2 העלתה טיעוניה בנוגע לזהות הרכב. לכך יש להוסיף את הנסיבות בהן ארעה תאונת הדרכים, תנאי החשיכה, ועדותה של התובעת כי לא בחנה את המכונית שעצרה בסמוך למושב אלא רק הביטה בכדי לברר שמדובר באדם מוכר וכן האירוע הטראומטי של נפילתה מהמכונית והפגיעה בראשה זמן קצר לאחר עלייתה לרכב. בנסיבות אלו אין להחיל את הפסיקה המתייחסת למחדל לקבל פרטי נהג או מבטחת ונדחית טענת קרנית שהתובעת לא פעלה כנהוג וכמקובל והתנהגותה של התובעת אינה מעידה על חוסר אכפתיות אזלת יד או קנוניה, נסיון הסתרה או תרמית גם בשים לב לכך שמהעדויות עלתה הכרות בסיסית בלבד בין התובעת לבין הנתבע 1, המתגוררים באותו מושב ואין ביניהם קשר.

לאור האמור, במכלול הנסיבות, שוכנעתי כי גרסת הנתבעת 2 הינה הגרסה המסתברת יותר.

לפיכך, אני קובעת כי התאונה אירעה ברכב הג'י.אם.סי, שהיה נעדר ביטוח חובה תקף ליום התאונה, ועל-כן, על הנתבעת 3 לשאת בפיצוייה של התובעת.

הנזק

התובעת נחבלה חבלת ראש בתאונה. לטענתה, מאז התאונה סובלת היא מכאבי ראש עזים, סחרחורות, בחילות, אי סבילות לרעש ולאור, חוסר יציבות, ירידה בזיכרון, עייפות, חרדות, מצב רוח ירוד ועוד. לטענת התובעת, התאונה הותירה אותה עם קשיי תפקוד רבים בחיי היומיום, והיא איננה מצליחה לשוב לאיתנה, כפי שהייתה עובר לתאונה.

יחד עם זאת, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, ד"ר קוריצקי, העריך כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה והעריך את נכותה הזמנית של התובעת בעקבות התאונה בשיעור 10% למשך 4 חודשים.

בנסיבות העניין אני מעריכה את הפיצוי הראוי לתובעת בגין ראש נזק זה ב-15,000 ₪, בהתאם לשיקול הדעת המסור לבית המשפט בתביעות אלה, גם בהיעדר נכות צמיתה. הפיצוי משקף בעיקרו של דבר את הפציעה בראשה והתפרים בעורפה ואת הכאבים שתכפו על התובעת בסמוך לאחר האירוע. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה, היעדרות התובעת ממקום עבודתה וניצול ימי המחלה, הפחתת השכר בחודש שלאחר התאונה – אני פוסקת לתובעת סך של 2,500 ₪ בגין הפסדי השכר לעבר. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

לתובעת לא נותרה נכות צמיתה והיא לא תמכה התובעת טענותיה בראיות חיצוניות אשר לעזרה בשכר. בנסיבות אלה, ומאחר ולא ברור היקף העזרה שהושטה לה, אף אם בתקופה הסמוכה לאירוע הושטה עזרה, ומאחר ולא הוכחו ההוצאות, לאור תקופת המחלה ונכות זמנית שהעריך ד"ר קריצקי, ובהיעדר תשתית ראייתית מלאה לכך שנדרשה לעזרת קרובים מעבר לחובתם המוסרית, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראשי נזק אלו בסך של 2,500 ₪.

סוף דבר

אשר על כן, הנתבעת 3, קרנית, היא הנושאת באחריות לפיצוי התובעת בגין נזקיה עקב התאונה. מכוח ההודעה לצד ג' ששלחה קרנית לנתבע 1 יהא על הנתבע 1 להחזיר לקרנית כל סכום שנפסק כנגדה.

משכך הם פני הדברים דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות.

לנוכחהאמור לעיל תשלם הנתבעת 3 לתובעת סכום של 20,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% והוצאות משפט. כמו כן, הנתבעים 1 ו-3 ישלמו ביחד ולחוד, בגין הדיון בשאלת החבות, שכר טרחת התובעת בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת הנתבעת 2 בסך 5,000 ש"ח. גם בגין הוצאות אלה תהא לקרנית זכות חזרה לנתבע 1 שהוא צד ג'.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ד, 05 יוני 2014, בהעדר הצדדים.