בפניי תביעה לפינוי ולדמי שימוש ראויים.

1. התובעים הם בעלי זכויות חלקיות (50% ביחד, בחלקים שונים) בבניין ברח' חגי 3 בירושלים. הנתבע מחזיק כדייר מוגן בדירה בת שתי חדרים בקומה השנייה של הבניין (להלן – הדירה; הסכם לפיו נרכשו זכויות הדיירות המוגנת צורף כנספח א'2 לכתב התביעה). בבסיס התביעה טענות שונות של התובעים לפעולות של הנתבע, העולות כדי הפרות של הסכם השכירות וחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב – 1972 (להלן – חוק הגנת הדייר). הסעד לסילוק יד מבוסס על הפרות נטענות אלה, וכן על הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969. התובעים טוענים גם להפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ביחד עם הוראות סעיפים 145 ו – 204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן – פקודת הנזיקין). נטען גם לעוולות נוספות (הסגת גבול, סעיף 29 לפקודת הנזיקין; מטרד, סעיף 44 לפקודת הנזיקין, ביחד עם סעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969). נטען עוד כי בגין תוספת בנייה בלתי חוקית שבנה הנתבע והשימוש בה, עליו לשלם דמי שימוש ראויים, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. בסך הכל, נתבע בהקשר זה סך של 50,000 ₪ עד להגשת התביעה, ו – 2,000 ₪ לחודש לאחר הגשתה. בהקשר זה גם נתבקשה השבת המצב לקדמותו.

2. במישור העובדתי, הטענה העיקרית בפי התובעים היא כי הנתבע הגדיל וסגר מרפסת הקיימת בחזית הדירה בשטח נוסף של 17 מ"ר (5.7*3.7 מטרים, מידות חיצוניות). נטען כי הנתבע חילק את התוספת שנוצרה לשתי קומות, כך ששטחה של כל קומה נוספת כאמור הינו 17 מ"ר. על פי הטענה, התוספת נבנתה באופן לא חוקי, מהווה סכנה לציבור, וגורמת מטרד לשכנים ולהולכי רגל. עוד נטען כי לקראת חג סוכות תשע"א בנה הנתבע מבנה גדול בצד הבניין, המשתרע על עשרות מטרים. על פי הטענה, המבנה טרם הוסר חרף פניות חוזרות ונשנות של התובעים. עוד טוענים התובעים כי הנתבע פרץ את הקירות החיצוניים של הבניין והדירה על מנת לבצע את התוספות הנ"ל, וכן כדי לבנות כניסה למבנים. נטען גם, כי הנתבע בנה בכניסה לבניין מחסן והשתלט עליו. כן נטען, כי הנתבע השתלט על מחסן הקיים בגג הבניין ומאחסן בו עצים וציוד אחר שמשקלם רב, באופן הפוגע ביציבות הבניין.

3. אדון בטענות כסדרן.

4. תוספת הבנייה במרפסת. לעניין זה הוצג חומר רב, הכולל תצלומים וחוות דעת של המהנדס מודי אדלר (להלן – מר אדלר). מן החומר שבפניי עולה בבירור, כי הנתבע אכן ביצע תוספת בנייה נרחבת כנטען. יש בהקשר זה ממש בטענה, כי תוספת הבנייה מצויה בחזית הבניין, מחוץ לקו הבניין. יש בהקשר זה ממש גם בטענה כי תוספת הבנייה מתנשאת לגובה של שתי קומות. אף יש ממש בטענה כי מדובר בבניית קבע הנתמכת בקונסטרוקציית מתכת. זו נתמכת בתורה על ידי קורות מתכת, היורדות אל חצר הבניין, בשטח שאינו מושכר לנתבע. הנתבע אינו חולק על ביצוע הבנייה האמורה (ראו פיסקה 4(א) לכתב ההגנה). אין גם מחלוקת, כי לא ניתן היתר כדין לביצוע הבנייה האמורה (ראו בהקשר זה כתב אישום שצורף כנספח ג'2 לכתב התביעה; ראו גם תשובה מס' 19 לתשובות הנתבע לשאלון)^[1].

5. הנתבע טוען כי ביצוע הבנייה האמורה נעשה בהסכמת הבעלים (פיסקה 8 ואילך לתצהירו). לעניין זה, נסמך הנתבע על פתקים בכתב יד שהובאו בפניי, עליהם חתום מר גולדברגר, אשר שימש בפועל כנציג של הבעלים (ראו עדותו, בעמוד 9; ראו פיסקה 3 לתצהיר מר חיים דנבר, ופסקאות 6 – 7 לתצהיר התובע). אני דוחה טענה זו. כמה טעמים לדבר.

6. ראשית, מדובר בטענה כבושה. הנתבע לא העלה את הטענה כאשר פנו אליו התובעים בעניין טרם הגשת התביעה (ראו פניות התובעים, נספחים ד', ה', ו' לכתב התביעה).

7. שנית, הפתקים עליהם סומך הנתבע נכתבו ונחתמו לאחר פניות התובעים לנתבע. עובדה זו גורעת במידה ניכרת ממשקלם. יש להדגיש בהקשר זה, כי הבנייה נעשתה שנים ארוכות לפני כן. במצב זה, העדר הסבר ברור לכך שלא הוצגו פתקים דומים המתייחסים לנקודת זמן קודמת, אומר דרשני. קושי זה מתחדד נוכח עדותו של מר גולדברגר, אשר לא נסתרה בחומר שבפניי, לפיה הוציא קבלה כל אימת שגבה תשלום מן הנתבע, היינו אחת לשנה (בעמוד 8).

8. שלישית, מר גולדברגר היה עקבי בעדותו, כי בשום שלב לא הסכים לתוספת הבנייה הנרחבת שעשה הנתבע. לדבריו, נתן הסכמה, בשלב מוקדם יותר, אך ורק להרחבה מסוימת של המרפסת לצורך בניית סוכה. הוא עמד על דעתו, הדברים אף עולים בבירור מן הרישום על גבי פתק שצורף כנספח ו' לתצהיר התובע, לפיו ההסכמה ניתנת אך ורק לצורך מרפסת פתוחה ולא סגורה. היא הוגבלה לשטח קטן בהרבה מתוספת הבנייה שבוצעה בפועל. היא גם הוגבלה לסוכה על עצים. תמונה דומה לפיה לא ניתנה הסכמה לתוספת הבנייה הנרחבת שביצע הנתבע, עולה גם מעדותו של מר גולדברגר (בעמוד 15). מר גולדברגר אף הטעים בעדותו, כי חזר ואמר לנתבע כי הוא מתנגד לתוספת שהוקמה (בעמוד 16).

9. רביעית, תוכן הפתקים שהציג הנתבע בתמיכה לטענותיו לקוני וקצרצר. אין בהם אמירה ברורה בדבר הסכמה של מר גולדברגר, ומה גם מבעוד מועד, לביצוע תוספת הבנייה הנרחבת שנעשתה בפועל. אכן, יש בפתקים התייחסות לכך שהמרפסת הפכה ל"חלק מהבית". עם זאת, לכל היותר, ניתן למצוא בהם עוגן לכך שנגבו, בדיעבד, דמי שכירות נוספים בגין התוספת, הואיל והיו חלק מן המצב הנתון בשטח. קשה עד מאד למצוא בהם עוגן לקיומה של הסכמה, מבעוד מועד, לביצוע הבנייה. בתוך כך, לא ברור מדוע, אם אכן הייתה הסכמה כנטען, לא נגבו דמי שכירות כאמור עבור המרפסת בשנים שקדמו לשנת 2009.

10. הקושי לסמוך על הפתקים שהוצגו מתחדד עוד יותר נוכח הקפדתו של מר גולדברגר לציין במפורש את אי הסכמתו לסגירת המרפסת כאשר הסכים להרחבה קטנה שלה, לצורך בניית סוכה (נספח ג'3 לכתב התביעה). אכן, מעצם קיומו של המסמך האמור עולה כי אין זה מתקבל על הדעת שמר גולדברגר הסכים לבניית התוספת, והדבר לא עוגן בכתב בזמן אמת. אין זה סביר כלל, כי הנתבע ומר גולדברגר טרחו להעלות על הכתב הסכמה (ומה גם מסוייגת, כמבואר לעיל) בעניין פעוט יחסית, ובה בעת, שעה שניתנה כביכול הסכמה לבנייה נרחבת, לא ניתנה הדעת לצורך לעגנה במסמך כתוב.

11. לא נעלמו מעיני טענות הנתבע בדבר אי התאמות או קשיים בעדותו של מר גולדברגר. לא מצאתי ממש בטענות אלה. בנקודה הבסיסית, היינו בשאלה אם ניתנה הסכמה, היה מר גולדברגר עקבי וברור. לגבי הפתקים השונים, ניכרו קשיי זיכרון מסויימים, אפשר על רקע גילו של העד. אין בכך כדי לשנות מכך, שלעדותו בדבר שינוי שנעשה באחד הפתקים, לגבי המילה "סגירה", יש תימוכין בפתק המתייחס לשנת תשס"ט.

12. אוסיף, כי ביחס לכך שנכתב בחלק מן הפתקים על העלאת שכר הדירה בשל בניית סוכה, הסביר מר גולדברגר בעדותו כי ייחוס ההעלאה לסוכה הייתה טכניקה ("כאילו") לעקוף את התנגדותו של הנתבע להעלאת דמי השכירות (בעמוד 8; ראו גם בעמוד 10). הסבר זה לא נסתר בחקירתו של מר גולדברגר. אין לי עילה שלא לקבלו.

13. אשר לכך שמר גולדברגר לא נקט בהליכים משפטיים ביחס לבנייה, סמוך לביצועה, מר גולדברגר הסביר את הדבר בקשייו לעמוד במתח הכרוך בעימות בנושא זה (בעמוד 10). התרשמתי מכנות הדברים. רושם זה מתחזק, לנוכח העובדה שמדובר באדם לא צעיר. אין בכך כדי ללמד על הסכמה כנטען, ומה גם שמר גולדברגר הבהיר כי העביר לנתבע מסר מפורש בדבר אי הסכמה.

14. גם הטענה כי התובעת מתגוררת בירושלים, ולא הייתה יכולה שלא לדעת על הבנייה, שבוצעה באופן בולט בחזית הבניין, אינה יכולה ללמד על הסכמה. התובעת לא העידה במשפט. ממילא, אין בפניי עדות המלמדת על ידיעה שלה, קל וחומר הסכמה, לבנייה. אוסיף, כי מן הראיות עולה בבירור כי התובעים לא היו מעורבים באופן ממשי בניהול העניינים הקשורים לבניין עד סמוך להגשת התביעה. ממילא, אין בראיות בסיס, ולו דחוק, לקבוע כממצא כי הייתה הסכמה שלהם, ולו בשתיקה, לבניית התוספת.

15. במצב זה, ואף כי הנתבע לא נחקר על תצהירו, על פי הסדר דיוני בין הצדדים, אני דוחה את טענתו כי בניית התוספת נעשתה, כביכול, בהסכמתו של מר גולדברגר.

16. סוכה. הנתבע מאשר בתצהירו (בפיסקה 13) כי הוא בונה מדי שנה סוכה גדולה ומרווחת העומדת על גבי עמודים (לטענת התובעים, מדובר בקרשים), וצמודה לדירתו. הוצגה תמונה המלמדת כי אכן מדובר במבנה גדול, הניצב על קונסטרוקציית עץ. הנתבע מציין בתצהירו כי הקמת הסוכה ופירוקה הינם מלאכה קשה הנמשכת זמן רב, באין עזרה. לטענתו, הוא מפרק את הסוכה עד יסודה בהקדם האפשרי. עולה מכך תמיכה בטענה כי הסוכה נותרת במקום פרק זמן לא מבוטל (לטענת התובעים, מספר חודשים) גם לאחר חג הסוכות. מתצהיר הנתבע עולה גם כי לטענת הנתבע הגביה מעט, בכ – 30 ס"מ, את מסגרת האלומיניום והפלסטיק של החלון הפונה אליה, על מנת לאפשר מעבר נוח מן הדירה לסוכה. עם זאת, אין בכך תמיכה ברורה לטענת התובעים כי הנתבע פרץ פתחים או שינה את גודלם של פתחים בבניין. אוסיף, כי הנתבע מכחיש בהקשר זה כי ביצע לצורך העניין פתח חדש כלשהו בקיר הבניין. עוד אוסיף, כי מחוות דעת שהגיש הנתבע, עולה כי הסוכה הוצבה על קונסטרוקציית עץ, וכי היא עומדת בעומס הנדרש ממנה. אין אפוא בסיס מספיק לטענות שהעלו התובעים בנקודה זו.

17. מחסן בחצר. מן החומר שבפניי עולה כי הנתבע אכן הקים מחסן קטנטן בחצר הבניין (ראו נספח ג' לכתב התביעה; ראו גם סעיף 20 (ב) לתצהיר הנתבע; כן ראו עדות מר משה גולדברגר, אחד הבעלים בבניין, בעמוד 14). יוער כי הנתבע הצהיר שבשנים האחרונות המחסן האמור (אותו הוא מכנה "עמדה") עמד ללא שימוש, שכן מפתחותיו אבדו. הוא הוסיף כי בעקבות הגשת התביעה פתח את דלת המחסן. הוא מוסיף כי אם יבקשו זאת השכנים או בעלי הבית, אין לו התנגדות כלשהי שיעשו בה כרצונם.

18. שימוש בגג הבניין. אין מחלוקת (ראו סעיף 4(ה) לכתב ההגנה) כי הנתבע עושה שימוש בחלק מגג הבניין, מתחת לרעפים, כמחסן. הנתבע מניח במקום חפצים שונים, לרבות עצים לסוכה. עם זאת, לטענתו לא השתלט על שטח זה, המשמש גם דיירים נוספים. מעדותו של מר גולדברגר עולה כי אכן החלל משמש שכנים נוספים לאכסון חפצים (בעמוד 15). מתמונות שהוצגו עולה כי השימוש שעושה הנתבע במקום הוא נרחב, אך אין מדובר בשלילת האפשרות של אחרים להשתמש בו לצורכי איחסון. גם לא הועלתה טענה קונקרטית כי ממאן דהוא נמנע, הלכה למעשה, שימוש שביקש לעשות במקום.

19. סעדים. על רקע המתואר לעיל יש לפנות לשאלת הסעדים. במוקד מצויה תוספת הבנייה הנזכרת לעיל. הסכם העברת זכות השכירות לנתבע מתייחס לדירה בת שתי חדרים. לנתבע לא ניתנה בו הרשאה לבנות את התוספת שבנה. מדובר בתוספת מהותית, המשנה באופן משמעותי ביותר את גודל הדירה ומספר החדרים בה. טמונה בה במובהק הפרה של הסכם השכירות.

20. עם זאת, לא שוכנעתי כי בהקמת התוספת יש כדי להקים עילת פינוי לפי חוק הגנת הדייר. החוק קובע, בהקשר זה, כי על מנת לבסס הקים עילת פינוי, יש צורך בקביעה מפורשת בהסכם השכירות, לפיה הפרה מסויימת תגבש עילה כאמור (סעיף 131(2) לחוק). קביעה כאמור אין בפניי. בנסיבות אלה, אין בבניית התוספת משום עילה לפינוי המושכר על פי ההוראה האמורה.

21. התובעים טוענים להתקיימותה של עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר. אף טענות אלה אין בידי לקבל. לא הוכחה גרימת נזק ניכר לנכס על ידי הנתבע, כנדרש בהוראת סעיף 131(3). אין ראייה של ממש, כי בניית התוספת פגעה באופן משמעותי בשוויו או בערכו של המושכר (לדרישה זו ראו בהקשר זה בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שנייה), בעמוד 89; ראו גם ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' זמן פ"ד כ(4) 226 (1966)). בהקשר זה נקבע בעניין זמן הנ"ל כי הרחבת הגלריה שם אינה מצביעה, כשלעצמה, על נזק לנכס, ואף אפשר כי יש בה השבחה. על רקע זה נדחתה הטענה שם, כי קיימת עילת פינוי. הדברים יפים אף למקרה הנוכחי.

22. אוסיף, כי בהקשר זה אין בפניי ראייה של ממש, לרבות בחוות דעת המומחה מטעם התובעים, בדבר פגיעה בבניין או פריצה בקירותיו החיצוניים לעניין זה. נוכח פסק הדין בעניין זמן, על רקע הוראות החוק, אין בפסיקה של בתי משפט מחוזיים, אשר הוצגה על ידי התובעים, כדי לשכנע כי די בביצוע פעולה של הרחבה בלא הסכמה על מנת לבסס, כנטען, את יסוד הנזק האמור. באופן דומה, אין בה כדי לשכנע כי די בנסיבות של בנייה נרחבת בלא הסכמה כדי ללמד על יסוד הזדון, המהווה חלק שלוב בעילת פינוי זה.

23. מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח טענת התובעים כי בשל הבנייה האמורה לא ניתן יהיה לקבל היתר בנייה חדש לבית (ראו פיסקה 43 לתצהיר מר אילן לב כהן מטעם התובעים). מעבר לכך שאין כל טענה בדבר כוונה או תכנית לקבל היתר כאמור, אין מדובר בנזק למושכר גופו, התואם את פסיקת בית המשפט העליון הנזכרת לעיל.

24. אעיר בהקשר זה כי לכאורה, המסגרת הטבעית לדון בפעולות שבוצעו שלא בהסכמת הבעלים מצויה בעילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(2). אכן, אין כל קושי לכלול בהסכם השכירות הוראה ברורה ומפורשת, האוסרת על ביצוע בנייה בלא הסכמה, וקובעת כי הפרתה תהווה עילת פינוי. גם בהינתן הגישה המצמצמת הנוהגת כיום ביחס לשכירות מוגנת, אין בנסיבות אלה הצדקה להרחבת העילה האמורה, מעבר למתחייב מהוראות החוק ופסיקתו הנזכרת של בית המשפט העליון. דומה כי גישה כזו גם אינה מתיישבת עם הרוח הדווקנית העולה מהוראת סעיף 131 רישא, לפיה "אלה בלבד הן עילות הפינוי".

25. אוסיף ואציין, כי פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 5071/12 ט.ד.י. עיצוב טקסטיל בינלאומי בע"מ נ' נג'י (2012), אליו מפנים התובעים, אינו משנה מסקנה זו. פסק הדין ניתן בערעור בגלגול שלישי. אין בו נקיטת עמדה מפורשת בסוגייה זו. הסוגייה הנדונה בו עוסקת בסעד מן הצדק. אין הוא משליך במישרין על המקרה הנוכחי.

26. אוסיף, כי בתוך כך, לא הוכחה עילת פינוי אחרת שנטענה, והיא שימוש בנכס למטרה לא חוקית (סעיף 131(4)). השימוש בנכס הוא למטרת מגורים. זו המטרה החוקית לשמה נבנה. העובדה שבניית התוספת נעשתה בניגוד לדין אינה מבססת, כשלעצמה, עילת פינוי זו. למעשה, אין טענה אחרת בסיכומי התובעים.

27. בכך לא מסתיים הדיון. סעיף 131 לחוק הגנת הדייר, הקובע את עילות הפינוי, אינו יוצר הסדר שלילי לגבי תחולתו של דין אחר על העניין. הדבר עולה מן ההוראה המפורשת, לפיה אין בסעיף 131 כדי "לגרוע מהוראות חיקוק אחר". כאמור, תוספת הבנייה הוקמה בלא היתר, שלא כדין ושלא בהסכמה. יש בביצועה, בנסיבות אלה, משום עוולה של הפרת חובה חקוקה, אשר עניינה החובה לקבל היתר לצורך ביצוע בנייה (ראו 273/80 מדינה נ' כהן פ"ד לו(2) 29 (1983)). בתוך כך, מדובר בהסגת גבול ובהחזקה במקרקעין שלא כדין, הנובעת מן השימוש, שלא בהסכמה, בקירות הבית המשותף ובמקרקעין שבחצרו לצורך בניית התוספת (סעיף 29 לפקודת הנזיקין; סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969; ראו גם סעיף 17 לאותו חוק). כל אלה מצדיקים להורות על פינוי תוספת הבנייה האמורה, תוך הוראה על אטימתה, למען לא ייעשה בה שימוש כלשהו על ידי הנתבע או מי מטעמו.

28. בהקשר זה אעיר, כי אין בידי הסמכות להורות על הריסת התוספת, כפי שמשתמע מבקשת התובעים להשיב את המצב לקדמותו. סמכותו העניינית של בית משפט זה מוגבלת לנושאים של שימוש במקרקעין, תוך שימור הנכס. הריסת התוספת חורגת, אפוא, מסמכות זו. עם זאת, בנסיבות המתוארות יש בידי הסמכות לאסור על השימוש בתוספת האמורה.

29. את הסעד הנזכר לעיל ניתן לעגן גם בהפרת ההסכם. כאמור לעיל, בניית התוספת אינה עולה בקנה אחד עם ההסכם מכוחו נרכשה זכות הדיירות המוגנת. מדובר גם בהפרת ההסכמה עם מר גולדברגר, נספח ו' לתצהיר מטעם התובעים, הן לעניין מטרת הבנייה, הן לעניין גודלה, הן לעניין אופייה.

30. בשולי הדברים אוסיף, כי בעניין ט.ד.י. הנ"ל ציין בית המשפט העליון, כי פתרון של תשלום פיצויים והשבת המצב לקדמותו הינו פעמים רבות פתרון ראוי, מקום בו מדובר בדייר מוגן המתגורר בדירה שנים רבות (בפיסקה 9 להחלטה האמורה). נראה לי, כי בנסיבות המקרה, בהן לא נתונה לבית משפט זה הסמכות העניינית להורות על השבת המצב לקדמותו, ציווי כאמור בדבר פינוי התוספת, אטימתה, ותשלום פיצויים ודמי שימוש ראויים (כפי שיפורט בהמשך), מאזן באופן נאות ומידתי בין האינטרסים של התובעים כבעלים בנכס, ובין האינטרס של הנתבע, דייר מוגן המתגורר בנכס שנים רבות. הדברים אמורים גם בהינתן הנסיבות האישיות של הנתבע (ראו פיסקה 22(ד) לתצהירו), אדם קשה יום, אלמן, אב ל – 11 ילדים.

31. לא נעלמה מעיני טענת הנתבע לסעד מן הצדק, על פיה אין להורות על פינויו מן הדירה, וגם לא מן התוספת שבנה. טענה זו לא אוכל לקבל. גם נוכח הנסיבות האישיות האמורות שפורטו, לא היה הנתבע רשאי לבנות את התוספת הנרחבת שהקים, בלא היתר כדין ובלא הסכמה של הבעלים. הנתבע עשה לעניין זה דין לעצמו. התנהגותו משקפת סטייה מהותית מאמות מידה בסיסיות של התנהגות הוגנת^[2]. היא משקפת התנכרות לחובות שקיבל על עצמו כדייר בנכס, שהוא רכושם של אחרים. אף אין דרך חוקית להכשיר את הבנייה. במצב זה, הגם שתוצאותיו של ציווי בדבר פינוי התוספת ואטימתה צפויות, מנקודת מבטו של הנתבע, להיות קשות, איני רואה מנוס מציווי כאמור. פירושה המעשי של קבלת עמדתו של הנתבע הינה להכשיר בנייה, אשר אין אפשרות חוקית, או עניינית, לתת לה הכשר כאמור. אוסיף עוד, כי בכל מקרה טענת הסעד מן הצדק אינה יכולה להועיל לנתבע, בכל הנוגע לעילות התביעה הנזיקיות והקנייניות, הנזכרות לעיל.

32. אשר לבניית הסוכה, לא מצאתי עילה ליתן ציווי אופרטיבי המונע את הקמתה. עם זאת, אין הנתבע רשאי להותיר מבנה עץ גדול במקום, זמן רב לפני חג הסוכות או אחריו. אני מורה, אפוא, כי המבנה יוקם לא יותר משבעה ימים לפני תחילת חג הסוכות, ויפורק לא יותר משבעה ימים לאחר סיום חג הסוכות.

33. אשר לשימוש בגג הבניין, לא מצאתי בחומר שבפניי תימוכין של ממש לטענה כי מדובר ביצירת סכנה כלשהי ליציבות המבנה. הערת המהנדס מר אדלר לעניין זה, בסעיף 2 לפרק הממצאים בחוות דעתו, אינה מצביעה באופן ברור על סכנה כאמור. אף כי מדובר באיחסון לוחות עץ רבים, אין בתשתית שבפניי תמיכה ממשית לטענה כי מדובר בשימוש השולל מאחרים לאחסן טובין במקום. בנסיבות אלה, לא מצאתי הצדקה מספקת לציווי אופרטיבי לעניין זה.

34. הוא הדין במחסן שהוקם בחצר הבית. מובהר, בהקשר זה, כי על המחסן האמור להישאר פתוח. מובהר עוד, כי הנתבע מנוע מעשות בו שימוש, השולל, מונע או מגביל שימוש סביר בו על ידי מי מדיירי הבית האחרים.

35. דמי שימוש ראויים, עוגמת נפש. הצדדים הגישו לעניין שווי דמי השימוש חוות דעת של שמאים. בכל הנוגע לשטח בו מדובר, אני מעדיף את חוות הדעת מטעם הנתבע (29 מ"ר), המפורטת יותר וכוללת מדידות בפועל של תוספת הבנייה. בכל הנוגע לדמי השכירות החודשיים באזור, אין פער גדול בין חוות הדעת (75 ₪ לעומת 65 ₪ למ"ר). ניתן לצאת מהנחה כי דמי השכירות הממוצעים עומדים על כ – 70 ₪ למ"ר.

36. השמאים חלוקים בשאלה כמה יש להפחית מדמי השכירות הראויים בשים לב למאפייניה של הבנייה, הנמוכים במידה ניכרת מן הסטנדרט המקובל. המומחה מטעם התובעים העריך את גובה ההפחתה הנדרש ב – 25%. השמאי מטעם הנתבעים ביצע הפחתות שונות המסתכמות בכ – 70%, בגין בנייה קלה על אדני מתכת ולוחות עץ, ובגין גובה תקרה נמוך מהתקן, אשר העריך כי אינו ראוי למגורים. אף כי פירט את הגורמים בגינם בוצעה הפחתה, נראה כי בראייה כוללת הערכה זו מוטה כלפי מטה. היא אינה נותנת את המשקל הראוי לכך שהנתבע הפיק תועלת משמעותית מביצוע הבנייה, שאם לא כן, אין זה סביר כי היה מבצעה מעיקרו של דבר. נראה, בבחינת מכלול הנתונים המפורטים בחוות הדעת לעניין טיב הבנייה, כי הפחתה כוללת של 50% תהא סבירה בנסיבות העניין. מתקבל, אפוא, סך של 1,015 ₪ לחודש, בגין תוספת הבנייה בשלמותה. התובעים זכאים למחצית מסכום זה, הואיל ויש להם מחצית מן הזכויות בבניין.

37. לגבי התקופה שעד להגשת התביעה, אומדים התובעים את הסכום לו הם זכאים (ובכלל זה פיצויים בגין עוגמת נפש) בסך של 50,000 ₪. סכום זה משקף תקופת שימוש של כ – 4 שנים. הוא מניח דמי שימוש חודשיים של 2,000 ₪. בשים לב להתאמות המתחייבות מן האמור לעיל, וכן מן העובדה שלתובעים יש 50% מן הזכויות במבנה, יש להפחית את הסכום האמור, ולהעמידו על סכום כולל של 15,000 ₪.

38. סכום זה משקף גם את טענת התובעים לעוגמת נפש. טענה זו מקובלת עליי. אכן, מרבית התקופה הרלוונטית לא היתה לתובעים זיקה בפועל לדירה. עם זאת, עולה מתצהירו של התובע כי הוצרך לטרחה רבה בזיקה לעניין, לרבות פניות לעירייה, שיחות עם שכנים, פניות לנתבע. התובעים נאלצו, שלא בטובתם, להתמודד עם מצב שבו בוצעה בנייה נרחבת, שלא כדין, בלא הסכמה, ותוך סירוב להשיב את המצב לקדמותו. הם נאלצו לנקוט בהקשר זה גם הליכים משפטיים. בכל האמור טמונה עוגמת נפש ממשית, הראויה לפיצוי, כנטען.

39. ביחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה (14.9.09) מתקבל, על פי הערכים הנזכרים לעיל, סך של 17,790 ₪. סכום זה מביא בחשבון את חלקם היחסי של התובעים בנכס. בסך הכל, בגין שתי התקופות ביחד, מתקבל סכום של 32,790 ₪.

40. לעניין פסיקתו של שכר ראוי הנתבע העלה טענה בדבר העדר סמכות עניינית. לטענתו, הסמכות העניינית לדון בטענות לשכר דירה ראוי מסורה לבית הדין לשכירות. טענה זו מעגן הנתבע בהוראות סעיפים 50 – 51 לחוק הגנת הדייר. דין הטענה להידחות. ההוראות האמורות עוסקות בקביעת דמי שכירות בדירה (ראו סעיף 42 לחוק). ענייננו שונה. הוא סב על תביעה לתשלום שכר ראוי בגין בנייה החורגת מן המושכר המצוי בדיירות מוגנת. בעניין זה לא נתונה סמכות עניינית לבית הדין לשכירות, כי אם לבית משפט זה. אני דוחה, אפוא, את הטענה האמורה.

41. שיהוי? הנתבע מעלה בסיכומיו טענת שיהוי. דין הטענה להידחות. אכן, הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית כי טענת שיהוי תמנע קבלתה של תביעה אזרחית, גם כאשר טרם חלפה תקופת התיישנות (ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)). ברם, מדובר בטענה אשר תתקבל במקרים יוצאי דופן ביותר. בהקשר זה פסק בית המשפט העליון באותה פרשה, כי מדובר ב" אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד". הודגש כי "הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב". הוטעם, כי על הנתבע להוכיח, בהקשר זה, "שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי ....". עליו להראות כי "בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה". בהקשר זה נקבע עוד, כי מתחייבת "רמת הוכחה נכבדה". בגדרי דרישה זו, על הנתבע להראות גם "מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו". נדרש גם להראות, שינוי מצב לרעה של הנתבע, הנובע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. הוטעם, בהקשר זה, כי יש לתת משקל גם לשאלה אם מדובר בזכות קניינית או אובליגטורית של התובע.

42. אמות מידה אלה אינן קרובות להתקיים במקרה הנוכחי. במקרה זה לא הוכח מצג בדבר ויתור. אדרבא. כאשר נכנסו התובעים לתמונה, פעלו במרץ ופנו לנתבע מספר פעמים, בלא מענה, בנושא התביעה. בזמן אמת, מר גולדברגר מסר לנתבע על אי הסכמתו לסגירת המרפסת. הוא אף העלה את הדברים עלי כתב. הפתקים שהוגשו בהליך אינם מצביעים על שינוי מצב לרעה של הנתבע, קל וחומר שינוי המבוסס על מצג כלשהו של התובעים או מי מטעמם. מקל וחומר שלא הוכחה התנהגות בלתי ראויה של התובעים או מי מהם. אכן, מר גולדברגר מסר כי היורשים להם מסר על דבר סגירת המרפסת לא עשו דבר במשך שנים (בעמוד 10). עם זאת, לא ברור מה טיבו המדוייק של המידע שנמסר. זאת ועוד, מתצהירי התובע ובעלה של התובעת עולה, כי במשך השנים לא התעסקו עם הנכס, נוכח דמי השכירות הפעוטים ששולמו בגינו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שמדובר בזכות תביעה קניינית, ובכך שהנתבע ביצע בנייה נרחבת, בלא היתר ובלא הסכמה, אני קובע כי מקרה זה אינו נופל בגדר המקרים החריגים, בהם עשוי בית משפט לשקול בחיוב קבלתה של טענת שיהוי.

43. התוצאה. א. על הנתבע לסלק ידו מתוספת הבנייה, ולאטמה, לא יאוחר מיום 1.6.13. מועד זה נקבע בהתחשב בצורך בהתארגנות, ובשים לב בפרק הזמן בו קיימת הבנייה, ובנסיבותיו המתוארות לעיל של הנתבע.

ב. הנתבע יסלק ידו מן המחסן בחצר, ויותירו פתוח, לא יאוחר מיום 1.1.13.

ג. הנתבע לא יקים את הסוכה אותה הוא נוהג להקים, יותר מ – 7 ימים לפני חג הסוכות, וידאג לסיום הפירוק שלה לא יותר מ – 7 ימים לאחר סיום חג הסוכות.

ד. הנתבע ישלם לתובעים סך של 32,970 ₪. סכום זה ישולם בתשלומים חודשיים שווים של 1,000 ₪, אשר הראשון שבהם ייעשה עד ליום 1.2.13, והבאים אחריו עד ה – 1 לכל חודש עוקב. התשלום האחרון יהיה בסך של 970 ₪.

ה. הנתבע ישא בהוצאות משפט בגין אגרת ההליך בסך של 1,000 ₪, המשקף את היחס בין הסעדים שנתבעו ובין אלה שניתנו. סכום זה ישולם עד ליום 1.2.13.

ו. כן ישא הנתבע בשכר טירחת עורך דין, המשקף את האופן המקוצר של שמיעת ההליך; היקף העבודה המוגבל יחסית שהוקדש לתיק; הקביעות לעיל; והסעדים שניתנו, על רקע הסעדים שהתבקשו, בסכום מתון יחסית, של 5,000 ₪. לסכום זה אין להוסיף מע"מ. הוא ישולם בחמישה תשלומים שווים, אשר הראשון שבהם ייעשה עד ליום 1.2.13, והבאים אחריו עד ל – 1 לכל חודש עוקב.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ג, 20 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.

1. הועלתה טענה כי מדובר במבנה מסוכן. הוצגה חוות דעת מטעם התובעים. אין בתוכנה של חוות הדעת האמורה עוגן של ממש לטענה האמורה. משכך, איני מייחס משקל רב לטענה זו. ↑

2. אציין, עם זאת, כי לא מצאתי בסיס לטענת הזיוף שהעלה מר גולדברגר כלפי הנתבע, ביחס לפתקים הנזכרים לעיל. ↑