רקע כללי

1. זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 24.1.10 בו הוא דחה את בקשת המערערת להכיר בה כזכאית בזכויות הנובעות מחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950[ להלן- חוק משפחות חיילים שנספו במערכה]. המערערת מבקשת מהוועדה לקבוע שמותו של בעלה המנוח תנ"צ אורי וייסקופ, ז"ל (להלן- המנוח) נגרם עקב תנאי השירות במשטרה .

סיבות מותו של המנוח כפי שנרשמו היו:cardiogenic shock וכן Ischemic heart disease, diabetes mellitus

Hypertension

1. להלן כמה עובדות העולות ממסמכים :
   1. המנוח יליד שנת 1956;
   2. המנוח שירת במשטרה משנת 1978 ועד למועד פטירתו ביום 17.1.2009 (בהיותו כבן 53 שנים בלבד);
   3. משנת 2002 ועד למועד פטירתו שרת המנוח בדרגת נצ"מ ובתפקידו האחרון שימש כראש זרוע תשתיות ביאל"כ (היחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית];
   4. בשנת 1987 בהיות המנוח בן 31 הוא אושפז בגין אוטם קדמי חריף, עבר צינתור ונמצאה חסימה בעורק הקדמי שמאלי היורד ועבר הרחבת בלון. בין גורמי הסיכון צויינו: עישון והיפרטריגלצירמיה [ראו מסמך 7 בתיק האישי של המנוח במשטרה].
   5. בשנת 1989 שוב התקבל המנוח לאשפוז בשל מועקה בחזה ואובחן אירוע איסכמי. כגורמי הסיכון צויין שהמנוח סבל מהיפרלפידמיה (בדומה לאחיו),עישון ואביו נפטר מאוטם בגיל 70[ראו מסמכים 2-3 בתיק האישי של המנוח במשטרה].
   6. בשנת 1990 שוב אושפז המנוח על רקע תעוקת חזה בוצע צנתור ותוקנה היצרות בעורק העוקף. היתה עדות לאוטם במחיצה הבינחדרית ודלף בינוני מהמסתם המיטראלי[ראו חווה"ד של המומחה מטעם המערער-פרופ' בטלר].
   7. בשנת 1996 בוצע צינתור טיפולי שלישי במנוח ותוקנה היצרות בעורק השמאלי הקדמי היורד.
   8. בשנת 2006 עבר המנוח צינתור נוסף; נמצאה מחלה טרשתית דיפוזית של העורקים הכליליים. תוקנו בצינתור הצרויות בעורק הכלילי הימני ובענף מרגינאלי של העורק העוקף [ראו מסמך מס' 29 בתיק משפחות וכן חווה"ד של המומחה מטעם המערער-פרופ' בטלר].
2. מונחות לפנינו חוות דעת רפואיות של מומחים מטעם שני הצדדים כדלהלן:

חוו"ד מיום 28.3.12 של פרופ' אלכסנדר בטלר מטעם המערערת ;

ושתי חוות דעת של פרופ' יצחק שפירא מטעם המשיב: האחת מיום 17.1.2009 והשנייה מיום 14.8.12 וזו התייחסה לחוות דעתו של פרופ' בטלר.

בחוו"ד מיום 28.3.12 של פרופ' אלכסנדר בטלר מטעם המערערת נכתב, בין היתר, בפרק הסיכום כדלהלן:

"המנוח היה קצין בכיר במשטרה ואופי עבודתו דרש עבודה של שעות רבות ובמצבי מתח נפשי. למנוח היתה מחלה טרשתית של העורקים הכליליים, על רקע גורמי סיכון משמעותיים, וההתבטאות הקלינית הראשונה של מחלתו, היתה התקף לב כבר בגיל 31 שנה. מאז התקף הלב , היו למנוח עוד אירועים כליליים חריפים, וגם מותו בגיל 53 נגרם מאירוע כלילי חריף. המנגנון הפתופיזיולוגי הקושר בין מצבי מתח לתהליך הטרשתי בעורקים מוכר היטב ופורט לעיל. מנגנון זה מסביר, מדוע ישנה עליה משמעותית באירועים כליליים באנשים העובדים שעות עבודה ממושכות,....ניתן להניח איפוא, בסבירות רבה, כי מאפייני עבודתו רבת השעות של המנוח, האיצו את התקדמות מחלת טרשת עורקים ואת האירוע שהביא למותו".

פרופ' יצחק שפירא מטעם המשיב בחוות דעתו מיום 17.1.2009 כתב, בין היתר כדלהלן: "במקרה שלפנינו מדובר על גבר עם גורמי סיכון רבים למחלת לב טרשתית אשר אף הודגמה אצלו כבר בהיותו בן 31 ואשר התקדמה מטבע הדברים במשך השנים. מחלת הלב הטרשתית הקיימת כאן הינה קונסטיטוציונאלית וקשורה קרוב לודאי עם גורמי הסיכון הרבים הקיימים במקרה זה. האוטם או האוטמים בשריר הלב בהם לקה המנוח ז"ל במשך השנים אינם קשורים, למיטב הבנתי ושיפוטי הרפואיים עם השירות, עפ"י הקריטריונים המקובלים בספרות הרפואית. מבחינת מחלת הלב ו/או אוטם שריר הלב אשר הביאו בסופו של דבר לפטירה, לא מצאתי כל קשר עם השירות המשטרתי. לגבי גורמי הסיכון אשר היו קיימים במקרה זה, עפ"י מיטב הבנתי בגורמים אלה (כמומחה בקרדיולוגיה) אין קשר לא של גרימה ולא של החמרה בין גורמים אלה ובין השירות. ...לסיכום, .....על כן אני שב לקביעתי מחוות דעתי הקודמת: למיטב שיפוטי וידיעותיי הרפואיות, אין קשר בין תנאי שירותו של תנ"צ וייסקופ אורי במ"י ובין מחלת הלב הטרשתית על סיבוכיה אשר הביאה למותו ולא בין תנאי שירות אלה וגורמי הסיכון למחלה. אני גם מבקש לציין שהמחלה הטרשתית וגורמי הסיכון לא היו מוכרים, עפ"י עיוני בתיק התביעה, ע"י אגף השיקום למרות שהיו קיימים וידועים שנים רבות לפני הפטירה".

בחוות דעתו השנייה מיום 14.8.12 של פרופ' שפירא, מטעם המשיב, הוא התייחס לחוות דעתו הנ"ל של פרופ' בטלר וחלק עליה וכתב, הין היתר כך: "'המנגנון הפתופיזיולוגי הקושר בין מצבי מתח לתהליך הטרשתי בעורקים, מוכר היטב'-אך לא פורט בחוות דעתו של המומחה המכובד, מה שידוע לגבי מנגנון זה קשור לעקה נפשית או גופנית חדה וחריגה, כפי שפירטתי בחוות דעתי הקודמת. אינני מסכים לקביעה ש'ניתן להניח בסבירות רבה כי מאפייני עבודתו רבת השעות של המנוח האיצו את התקדמות מחלת טרשת העורקים ואת האירוע שהביא למותו'. ..... למיטב שיפוטי וידיעותיי הרפואיות, אין קשר בין תנאי שירותו של תנ"צ וייסקופ אורי במ"י ובין מחלת הלב הטרשתית על סיבוכיה אשר הביאה למותו ולא בין תנאי שירות אלה וגורמי הסיכון למחלה. אני גם מבקש לציין שהמחלה הטרשתית וגורמי הסיכון לא היו מוכרים, עפ"י עיוני בתיק התביעה, ע"י אגף השיקום למרות שהיו קיימים וידועים שנים רבות לפני הפטירה".

דיון

1. למעשה המחלוקת בין הצדדים בעקבות חוות הדעת של המומחים מטעמם היא האם מאפייני עבודתו רבת השעות והמתוחה של המנוח, האיצו את התקדמות מחלת טרשת עורקים ואת האירוע שהביא למותו? פרופ' בטלר המומחה מטעם המערער סבור שיש להשיב על השאלה הנ"ל בחיוב. מאידך, פרופ' שפירא, מטעם המשיב, סבור שיש להשיב על כך בשלילה.
2. לאחר ששקלנו את חוות הדעת של שני המומחים הנ"ל ושמענו עדויותיהם וכן את עדותם של אלמנת המנוח (המערערת) , ועדותם של תנ"צ ג'קי בריי ואת עדותה של גב' בתיה עייש, מי שהיתה מזכירתו של המנוח, ולאחר עיון בתיקו האישי המשטרתי של המנוח ובתיק המשפחות הכולל, בין היתר, מסמכים רפואיים באשר למנוח, הננו מקבלים את חוות דעתו של פרופ' יצחק שפירא מטעם המשיב ודוחים את מסקנת פרופ' בטלר מטעם המערער, וקובעים שאין קשר בין תנאי שירותו של המנוח תנ"צ וייסקופ אורי במשטרת ישראל ובין מחלת הלב הטרשתית על סיבוכיה אשר הביאה למותו. להלן יובאו הטעמים למסקנה זו.
3. עמדת ביהמ"ש העליון לעניין ההבדל באשר לנטל ההוכחה בין חוק הנכים (תגמולים ושיקום) לבין חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) הובעה בע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד וכך נכתב באותו פס"ד : "יש להבחין לעניין זה בין תביעה על-פי חוק הנכים לבין תביעה על-פי חוקים אחרים, שבהם נקבע במפורש שנטל ההוכחה אינו רובץ על התובע. כך נאמר בסעיף 2ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, כי 'חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעה בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר'. ולמותר להדגיש, כי אין בנמצא סעיף מקביל בחוק הנכים בו עסקינן".
4. ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון עמד כב' השופט זמיר על מהות הנושא של "אסכולה רפואית" וכך קבע: "...אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים. ...אמור מעתה, כדי שאסכולה רפואית תוכל לזכות שוטר או חייל, או את בני משפחותיהם, בתגמולים לפי החוק, בגין מחלה שנגרמה או שהוחמרה בתקופת השירות, צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון - בנוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות; השני - בנוגע לעוצמת הקשר.

פסק הדין הנ"ל ממשיך ומנחה כדלהלן:

"בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או המצב הגורמים למחלה או מחמירים אותה. נניח, לדוגמה, שאסכולה תקבע כי יש קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין מחלת לב כלילית, זאת ולא יותר. האם די יהיה בכך כדי לשמש הוכחה כי כל מי שלקה במחלה זאת בתקופת שירותו ושיש בידו להוכיח כי במהלך תקופה זאת היה נתון במתח נפשי, לקה במחלה עקב השירות, יהיו רמת המתח, סוג המתח ומשך המתח אשר יהיו? אכן, אסכולה כזאת תספיק אולי כדי לשמש הוכחה במקרה קיצוני של מתח רב ומתמשך הנובע מתנאי שירות מיוחדים. אך לגבי מקרים אחרים, כגון מקרה של מתח נפשי במשך תקופה קצרה או מתח נפשי שאינו נובע מתנאי שירות מיוחדים, יהיה מקום לומר כי האסכולה כללית ומעורפלת מכדי לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השירות לבין המחלה. התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שהשירות גרם למחלה או החמיר אותה. שהרי ייתכן כי אסכולה רצינית תצביע על קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, אך הקשר יהיה בדרגה נמוכה של הסתברות. למשל, ייתכן כי אסכולה תקבע שקיימת אפשרות שמצב מסוים מחמיר מחלה מסוימת, אך זוהי אפשרות רחוקה, במובן זה שהיא מתרחשת רק לגבי חלק קטן מן המצויים במצב זה. האם די בקשר סיבתי בדרגה כזאת כדי לזכות בתגמולים כל מי שמצוי במצב כזה? שאלה דומה מתעוררת לגבי דרגת ההסתברות שאירוע מסוים או שרשרת של אירועים מסוימים גרמו למחלה מסוימת או החמירו אותה. השאלה התעוררה גם בפרשת רוט שם אימץ הנשיא שמגר, בעמ' 215, דברים שאמר השופט בך בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) וכך אמר השופט בך: '... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה' ".

8. מהאמור לעיל ניתן לקבוע שכדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על-ידי החוק, צריך שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה. אסכולה רפואית אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק הוכחה לכאורה. הוכחה כי קיימת אסכולה מבוססת וכי המנוח קיים את התנאים לפי האסכולה מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה. כלומר, אם אשת המנוח (המערערת) היתה מוכיחה, באמצעות המומחה מטעמה, שקיימת אסכולה מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, בדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, אז אמור היה הנטל לעבור אל קצין התגמולים להביא ראיות כי על-אף אסכולה זאת מחלתו של המנוח לא נגרמה ולא הוחמרה עקב אותו אירוע או אותו מצב. וכך גם להפך.

9. כפי שנראה בהמשך הדברים, המומחה מטעם המערערת לא הוכיח שקיימת אסכולה מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין מחלת הלב הטרשתית של המנוח, על סיבוכיה, אשר הביאה למותו לבין תנאי השירות במשטרה שכללו עבודה מרובה; כך שלכאורה לא היה צריך הנטל לעבור על שכם המשיב להראות שמחלתו של המנוח לא נגרמה ולא הוחמרה עקב אותו אירוע או אותו מצב. עם זאת, לאור ההלכה שנקבעה בע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד (אשר צוטטה לעיל) והואיל ואין מחלוקת על כך שהמנוח במקרה שלפנינו נפטר כתוצאה ממחלה שאירעה בתקופת השירות, השאלה היא האם עמד המשיב בנטל ההוכחה המוטל עליו לפי ההלכה הנ"ל והוכיח שמות המנוח לא נגרם עקב השירות במשטרה. הננו סבורים שהמשיב עמד בנטל זה כפי שנבהיר להלן. בתחילה, נבסס את הדברים על סמך עדותו של פרופ' בטלר, המומחה מטעם המערערת, עצמו, ולאחר מכן על סמך עדות פרופ' שפירא, המומחה מטעם המשיב.

10. פרופ' בטלר, המומחה מטעם המערערת, הודה בחקירתו הנגדית ש"טרשת עורקים גורמת לתמותה. הרוב הגדול של התקפי הלב נגרמים כתוצאה מטרשת עורקים" [ראו פרוט' עמ' 3 ש' 17-18]. המערער סבל מטרשת עורקים, והמנוח מעולם לא הוכר כנכה בשל טרשת העורקים שממנה סבל, כך שמותו המצער שנבע מטרשת עורקים לא נגרם עקב שירותו במשטרה.

11. פרופ' בטלר אף הודה שלא היה כל אירוע חריג בזמן שירותו של המנוח שיכול היה לגרום למותו של המנוח. להלן דברי פרופ' בטלר בעדותו בביהמ"ש: "מה שאני יכול לאשר שאין אירוע חריג שמתועד או שראיתי שקדם בשעות או בימים בודדים למותו של המנוח ושיש אכן סבירות מאד גבוהה שהאירוע שהביא למותו היה אוטם בשריר הלב על רקע טרשת העורקים" [ראו פרוט' עמ' 4 ש' 4-6]. בהקשר זה יצויין שפרופ' בטלר אף הודה שאינו יכול לקשור את אירוע האוטם הראשון שהיה למנוח בגיל 31, לשעות עבודה מרובות או לאירוע חריג [ראו פרוט' עמ' 9 ש' 1-5]. להודיה זו יש משמעות רבה מפני שכל הפסיקה שעוסקת באירועי התקף לב, מתייחסת למצבי דחק (טריגר) שהביאו להתקף או אוטם שריר הלב ולא למצבים של עבודה רבה. עוד יש להוסיף, כי מסתבר מעדותה של המערערת (אלמנתו של המנוח) שאירוע האוטם שהוביל למות המנוח התרחש ביום שבת בצהריים לאחר לילה שבו שהה המנוח בביתו [ראו פרוט' עמ' 12 ש' 10-20] כלומר שמתעצמת העובדה שלא רק שלא היה אירוע חריג בסמיכות זמנים לפטירתו אלא שבזמן שקדם למותו הוא היה בביתו בחופשת סופשבוע. מכל מקום, ייאמר, שהפסיקה של וועדות עררים שונות חזרה ואימצה את הכלל שיש לראות קשר סיבתי בין אירוע של מתח נפשי והתרגזות לבין התקף לב, רק כשיש סמיכות זמנים או פרק זמן קצר ביותר בין ההתרגזות לבין התקף הלב (דבר שכלל לא היה במקרה שלפנינו). להלן כמה דוגמאות מהפסיקה המובאות רק למען שלמות הכתובים:

א. בעמ"ח (ראשל"צ) 8/07 א.ג. נ' קצין התגמולים נפסק: "גם בעניין השפעתו של הדחק האקוטי, מצאנו את חוות דעתו של ד"ר תמרי מטעם המשיב, מבוססת יותר מבחינת הספרות הרפואית. לפי מחקרים שפירט, קשר סיבתי בין האירוע החריג לאוטם קיים בטווח זמן של עד שעתיים".

ב. בע"נ (י-ם) 195/08 יובל מזרחי נ' קצין התגמולים נפסק: "לא שוכנענו, בהיבט העובדתי, שהיה אירוע חריג שבסמיכות לו התרחש אוטם שריר הלב. במקרה דנן עבר פרק זמן של כ-9 שעות בין האירוע שארך כדקה ועד לכאבים, שהביאו את המערער לפנות בעצמו למד"א ומשם לבית חולים. גם לא שוכנענו, כי אירוע מסוג זה, בהיבט הרפואי, יוצר קשר סיבתי למחלה של אוטם שריר הלב".

ג. בו"ע (חי') 469/07 גרינוולד נ' קצין התגמולים נפסק "מעבר לגורמי הסיכון, קיים הפרש זמנים בין הויכוח והאירוע בו לקה המערער....גם אם היינו מגיעים למסקנה שמדובר באירוע חריג, הרי שלפי הספרות הרפואית נדרש קיומו של דחק חריג בעוצמתו ליצירת הקשר בין אוטם שריר הלב שתקף את המערער ובין הוויכוח אותו יהל עם מפקדו....נדרשת סמיכות זמנים בת שעה-שעתיים לכל היותר כדי שישתכלל קשר סיבתי".

ד. בע"א (מחוזי ב"ש) 1178/09 פיינברג נ' קצין התגמולים נפסק כך: "הוועדה העדיפה את חוות דעתו של מומחה המשיב, פרופ' שפירא, השוללת היתכנות של קשר סיבתי בהיעדר סמיכות זמנים מיידית".

12. פרופ' בטלר אישר בחקירתו הנגדית שכל גורמי הסיכון שהיו למנוח, שכללו השמנת יתר, יתר שומנים בדם,עישון וסוכרת, כל אחד מהם בנפרד מהווים סיכון למחלת טרשת העורקים [ראו פרוט' עמ' 4 ש' 7-10] כך שעל אחת כמה וכמה סיכוייו לקבל התקף לב התעצמו כאשר היו לו כל גורמי הסיכון הנ"ל בבת אחת. כאן יש להוסיף את העובדה שפרופ' בטלר לא היה מודע לכך שאחיו של המנוח סבל מהיפרלפידמיה [ראו פרוט' עמ' 4 ש' 11-12] ושאביו של המנוח נפטר כתוצאה מאוטם שריר הלב [ראו פרוט' עמ' 4 ש' 13-20]; אם כי פרופ' בטלר ציין שאם מות האב היה אחרי גיל 65 לא רואים בכך גורם סיכון גנטי אלא גורם סיכון תורשתי או גורם שיכול להיות קשור לגיל.

13. פרופ' בטלר הסכים לכך שמחלת לב איסכמית היא מחלה פרוגרסיבית שמתקדמת לאורך ציר הזמן, אך קצב התקדמותה משתנה מאדם לאדם [ראו פרוט' עמ' 4 ש' 21-26]. הוא גם אישר בחקירתו הנגדית שאין מחקר מבוסס אפידמיולוגית שתומך בעמדתו על כמות עבודה מרובה היכולה לגרום להתקף לב [ראו פרוט' עמ' 7 ש' 1-3].

14. למעשה, דווקא מעדי המערערת ניתן ללמוד שעבודתו במשטרה של המנוח אף כי היתה עבודה אחראית בהתאם לדרגתו הגבוהה, היא היתה עבודה משרדית במהותה, והתפרסה על פני חודשים ושנים והמנוח היה מורגל בעבודתו [ראו סעיף 4 למכתבו של ג'קי בריי, מי שהיה מפקדו של המנוח-מסמך מס' 115 בתיק משפחות]. גם מזכירתו של המנוח, גב' בתיה עייש העידה על אופייה המשרדי של עבודת המנוח אשר התמשכה על פני חודשים שקדמו לפטירתו [ראו פרוט' עמ' 13 ש' 12-13]. לנסיבות העובדתיות הנ"ל מן הראוי לצטט לענייננו את דבריו של השופט ברק [ראו רע"א 6270/98 צבי פוטשניק ז"ל נ' קצין התגמולים, 27/04/2003] שם נאמר כדלהלן: "לדעתנו לא הוכיחו המערערים את הרכיב האובייקטיבי. נסיבות המקרה מלמדות על תנאי שירותו של המערער כתנאים "רגילים" שאינם שונים באופן ממשי מחייו האזרחיים המשוערים .... כדבר שבשגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה היררכי ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעתים תוך עימותים ומאבקי כוח. מאפיין זה אינו ייחודי - בהיעדר נסיבות אחרות שלא הובאו בפנינו - לשירות בצבא או במשטרה (וראו והשוו לדוגמאות המובאות בפסק-הדין בעניין אביאן [1], בעמ' 761-762). במובן זה, ועל-פי התשתית העובדתית שנקבעה על- ידי בית-המשפט המחוזי, ובה אין אנו מוצאים מקום להתערב, אין כל מיוחדות וייחודיות בתנאי שירותו של המערער שהובילו - אובייקטיבית - לפריצת המחלה. אין מדובר באירוע "צבאי" או "משטרתי", אלא באירוע שהקשר בינו לבין השירות הצבאי או המשטרתי - ככזה - הוא רופף".

15. פרופ' שפירא, המומחה מטעם המשיב ציין שאין בספרות הרפואית כל הוכחה לכך שדחק מתמשך (ככל שהיה מצב כזה במקרה של המנוח) גורם להתקף לב [ראו פרוט' עמ' 14 ש' 8-9 ועמ' 15 ש' 20-22]. קביעה זו לא הופרכה ע"י המומחה מטעם המערערת. בצורה יותר חדה נכתב בעמ' 4 בסוף קטע שני לחוות דעתו השנייה של פרופ' שפירא כדלהלן: "אני מבקש לציין שהמנוח ז"ל סבל מגורמי סיכון רבים, ממחלה טרשתית של כלי הדם שהתפתחה כטבעה במשך השנים ושאירועי הלב אשר התרחשו אצלו הם חלק משגרת מחלה כזאת. אינני מסכים עם פרופ' בטלר שהמחלה או סיבוכיה התרחשו עקב שעות העודה ו/או מתח בעבודה; ועם כל ההערכה והכבוד שיש לי לקצין הבכיר, הרי ששעות העבודה והמטלות הם משיגרת העבודה במקומות רבים, בהם אנשים רבים מוכנים ומתנדבים לעבוד או לשרת". בחוות דעתו הראשונה הוא ציטט מספר מחקרים מהם עולה ש"אין מתח אמוציונאלי או דחק כלשהו מהווים גורמי סיכון להתפתחות מחלת טרשת העורקים". בחוות דעתו השנייה הגיב פרופ' שפירא על האסמכתאות שהזכיר פרופ' בטלר בחוות דעתו ולמעשה לא הובא ע"י המערערת באמצעותו של פרופ' בטלר כל מענה לביקורות שציין פרופ' שפירא על האסמכתאות שצויינו על ידו בחוות דעתו.

16. בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט פ"ד מה(5) 203, 211 מבחין ביהמ"ש בין שירות צבאי קצר (והדברים רלוונטיים גם לגבי שירות משטרתי, או אחר, קצר)לבין שירות ארוך וקובע כך: "אולם, מקום בו השירות ארוך ורב-שנים ואין אירוע קונקרטי אשר אותו ניתן לקשור למחלה, שוב אין הצדקה לחזקה האמורה. אמר על כך השופט ח' כהן בע"א 475/76 [7]: "טענת המערער היא שהוא זכאי ליהנות מן ההלכה הפסוקה שמחלה קונסטיטוציונלית שפרצה לראשונה בתקופת השירות, רואים אותה כאילו נגרמה- ולא רק הוחמרה - עקב השירות, אלא אם כן עולה מחומר הראיות הרפואיות שדבר זה לא יתכן. אין אני מוכן להחיל פיקציה משפטית זו על תקופת שירות שנמשכה עשרים וארבע שנים; מטבע הדברים הוא שבתקופה ארוכה שכזאת יפרצו המחלות הרדומות בגוף האדם, ללא כל קשר, גלוי או סמוי, עם טיב עבודתו ועיסוקיו אותם עשה. מה שאין כן כשהמחלה פורצת פתאום תוך כדי שירות צבאי בתקופה קצרה יחסית, שאז עצם ההתפרצות הפתאומית - במיוחד אצל אדם צעיר - אומרת דרשני". במקרה שלנו מדובר כתוצאה מטרשת עורקים. אין בכל הדוגמאות מהספרות שהוזכרו ע"י פרופ' בטלר שניסה להצביע על קשר בין שעות עבודה מרובות ומתח בעבודה והתקף לב, מקרה של אדם בדומה למנוח שהיו אצלו כה הרבה גורמי סיכון להתפתחות התקף לב , ושהיו אצלו אירועים כליליים חריפים במהלך חייו שהתחילו מגיל 31.

17. לפיכך, הננו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

חברי הועדה חתמו על עותקים נפרדים של ההחלטה.

-------------------------- --------------------- -----------------------

יואל צור, שופט בדימ' ד"ר אריה שמחה עו"ד אברהם לנמן

יו"ר חבר חבר