1. כתב האישום מייחס לנאשמת 1, חברה העוסקת במערכת גזים, ולנאשם 2, אשר באותה תקופה שימש כמנהלה הפעיל, 15 עבירות של אי תשלום במועד של מס שנוכה בניגוד לסעיף 219 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), כאשר הנאשם 2 מואשם לפי סעיף 224 א' לפקודה. לפי עובדות כתב האישום המתוקן בשנית, הנאשמים שילמו משכורות לעובדי הנאשמת 1 במהלך החודשים 5/04 – 7/05 וניכו מס במקור מעובדיה מהמשכורות, אך ללא הצדק סביר לא שילמו מתוך המס שנוכה לפקיד השומה סך כולל של 581,062 ₪ (סכום הקרן).

2. הנאשמת 1 (להלן: "חברה") לא נטלה חלק בהליך מאחר ונכנסה לפירוק עוד בשנת 2006.

3. הנאשם 2 (להלן: "הנאשם") כפר במיוחס לו. בתשובתו לכתב האישום, הודה הנאשם ששימש כמנהל פעיל בחברה והאחראי על הצד הטכני בחברה. העניינים הכספיים נוהלו על ידי משקיעים ונציגים אחרים של החברה. הנאשם היה מעורב בצד הכספי רק בנסיון להגיע להסדר עם רשויות המס בחודש אפריל 2005. הוא כפר מחוסר ידיעה בסכומי משכורות העובדים ששולמו ובסכומי הניכויים המפורטים בכתב האישום. עוד טוען הנאשם כי היה הצדק סביר לאי העברת הניכויים על ידי החברה (אם בכלל). לטענתו, החברה נכנסה לקשיים כלכליים שנבעו מפעולות של צדדים שלישיים. בנוסף, התברר לו בדעבד כי משקיעים של החברה ובא כוח החברה שלחו ידם בכספי החברה שלא כדין.

4. להוכחת חוב המס שלא שולם ואת גובה המס, נסמכת התביעה על דיווחים של החברה בטופסי 102 ("דו"ח על ניכויים ממשכורת ומתשלומים אחרים ועל תשלומים כדינם כניכוי במקור") לתקופות הרלוונטיות לכתב האישום שבהם מפורטים סכומי המשכורות לעובדים וסכומי ניכוי המס שיש לשלם (ת/7). לטענת ב"כ המאשימה, הדוחות הללו יוצרים חזקה שבעובדה לנכונות האמור בהם, כל עוד לא הוכח אחרת. כך גם נפסק בע"פ (חיפה) 810/99 פנר נ. מ"י. יצוין כי סכומי הניכויים שבת/7 גבוהים יותר מהסכומים שבכתב האישום המתוקן, זאת משום שחלק מהמס המגיע שולם עד להגשת כתב האישום המתוקן בשנית, מתשלומים שבצע המוסד לביטוח לאומי לעובדי החברה במסגרת ביטוח זכויות עובדים בעקבות פירוק החברה (ראה דיון בנושא ועדות נציגת המל"ל עדנה מרציאנו בעמ' 79 – 87 לפרוטוקול).

5. בחקירותיו של הנאשם במס הכנסה מיום 7.7.05 (ת/1) ומיום 19.1.06 (ת/2), הוצגו בפני הנאשם טופסי 102 ת/7 והוא אישר כי מדובר בדוחות שהוכנו על ידי חשב החברה על פי ספרי החשבונות. הוא לא הסתייג מהם. הוא נשאל מדוע המס שנוכה לא שולם לרשויות המס והשיב כי הדבר נגרם עקב בעיות כלכליות שאליהן נקלעה החברה.

6. מעדות חשב החברה, עד התביעה יונה ליבוביץ, עולה כי דוחות הניכויים ת/7 שערך אינם בהכרח משקפים את המצב לאשורו. ליבוביץ העיד כי הניכויים על פי הדוחות לא שולמו לא רק בשל הבעיות הכלכליות של החברה, אלא משום שחלק מהמשכורות המתועדות בדוחות לא שולמו בפועל (עמ' 41 לפרוט' ש' 18-19). לטענת ליבוביץ, החברה לא שילמה לעובדיה את 13 המשכורות האחרונות לפני סגירתה ביום 31.12.05 (עמ' 43 ש' 30). הוא הסביר כי חלק מהדוחות הוגשו רק בעקבות הסדר עם מס הכנסה מחודש אפריל 2005. לדבריו,

"החשוב היה ההסדר שהתפרס לתקופה. עד שיגיע הזמן של כל הדוחות ישולמו המשכורות לעובדים."(עמ' 44 ש' 9-10).

"היות וההסדר נפרס על תקופה לא קצרה, ההנחה היתה שבמשך התקופה עד שייפרע כל החוב, ישולמו המשכורות ואז המס יהיה מס אמיתי". (עמ' 44 ש' 18-19) .

7. היו מספר ראיות אחרות התומכות בעדותו של ליבוביץ על כך שחלק מטופסי 102 הוגשו מבלי ששולמו לעובדים המשכורות המתועדות בהם. גם הנאשם וגם עורך הדין של החברה, עו"ד מאיר אלעזר, מסרו בהודעותיהם שהעובדים לא קיבלו מהחברה את המשכורות האחרונות, וכי החברה לא שילמה משכורות מסודרות במהלך שנת 2005 (הודעת הנאשם ת/2 גליון 2 ש' 11; הודעת אלעזר ת/14 גליון 2 ש' 13).

8. גם הדוחות 102 עצמם תומכים בגירסת ליבוביץ. הדוחות בגין המשכורות חודש 11/04 שולמו מיום 30.5.05 ואילך (ראה ריכוז הדוחות ת/6. יצוין כי בדו"ח נפלה טעות לעניין הדו"ח לחודש 11/04 – ראה בדוחות עצמו שבו מופיעה חותמת עם התאריך 30.5.05).

9. כפי שטען הסניגור בסיכומיו, חובת תשלום ניכויי המס בגין משכורת חלה מרגע תשלום המשכורת. לפי עדותו של ליבוביץ, כאמור, התכנון של החברה היה לשלם לעובדים את 13 המשכורות האחרונות עד למועדים לתשלום המס למס הכנסה עפ"י ההסדר עמו. ואולם לא הובאו ראיות המוכיחות שהחברה בסופו של דבר שילמה את המשכורות הללו או חלק מהן, כמה שילמה ומתי.

מכאן, שהמאשימה לא הוכיחה ששולמו משכורות העובדים מחודש 11/04 ועד לסגירת החברה ועד בכלל כמפורט בדוחות 102 לאותם החודשים. בנסיבות אלה, לא הוכחה ביצוע ניכוי המס במקור ביחס לאותן משכורות על ידי החברה וכפועל יוצא מכך, לא הוכחה כי היו כספי ניכויים שבהם החזיקה החברה ביחס לאותן משכורות שנמנעה מלהעביר לרשויות המס.

10. לפיכך, יש לזכות את הנאשם מאישומים 7-15 המתייחסים למשכורת החודשים 11/04 – 7/05 .

11. באשר לדוחות 102 ביחס לחודשים 5/04 – 10/04 (אישומים 1-6), לא הובאו ראיות שבכוחן לסתור את מה שדווח בהם.

אין טענה מפיהם של הנאשם או של מי מהעדים שהמשכורות לא שולמו באותה התקופה.

ראיה נוספת לכך שלא היה חוב של החברה לעובדים בגין המשכורות לחודשים שלפני 11/04 מצויה במאזן הבוחן של החברה לסוף שנת 2004 (נ/1). בעמודים 16 ו – 17 למאזן הבוחן, מופיע חוב לעובדים בסך של 681,630 ₪. אם נשווה נתון זה לסכומי המשכורות המדווחים באותה תקופה בדוחות 102, רואים שהחוב לעובדים הוא בגובה של המשכורות לחודשיים בלבד, כאשר מטבע הדברים מחצית הסכום משקף את המשכורות של החודש של מאזן הבוחן, שמועד תשלומו בחודש שלאחר מכן.

לכן, יש בדוחות 102 לחודשים 10/04-5/04 כדי להוכיח , כי חלה על החברה חובת תשלום מס שנוכה במקור ממשכורות העובדים לאותם החודשים.

ראיה נוספת לקיומו של חוב לפקיד השומה בגין אותה תקופה מצויה במכתב של החשב ליבוביץ לגובה הראשי מיום 11.4.05 (ת/10) , שם מודה ליבוביץ כי קיים "חוב בהסדר" לפקיד השומה בסך של 1.1 מליון ₪ המתיחס לתקופה עד דו"ח חודש אוקטובר 2004 (סעיפים 12 ו – 19 למכתב).

12. אין ראיה לכך ששולמה יתרת החוב בגין המס שנוכה כמפורט בכתב האישום ביחס לכל אחד מהחודשים הללו. אמנם הוכח כי החברה מסרה למס הכנסה במסגרת ההסדר שנערך בשנת 2005 שני שיקים כ"א ע"ס 225,000 ₪. הראשון נפרע באמצע שנת 2005 (ת/11 – ת/12 ועדות הגובה הראשי משה דגן, עמ' 11 ש' 18-19). אין ראיה לכך שהשיק השני נפרע. הנאשם עצמו העיד על פרעון אחד השיקים בסך 225,000 ₪ (עמ' 115) והודה שאינו יודע אם נפרע השיק השני (עמ' 127). הסניגור הפנה בסיכומיו למכתב מס הכנסה מיום 8.8.05 (ת/13) המאשר את הסדר התשלומים והמתייחס לתשלום של 500,000 ₪. ואולם עיון מדוקדק במכתב זה מעלה כי הדברים נכתבו עפ"י האמור בסעיף 7 במכתבו של משה דגן, כאשר בסעיף 7 למכתבו, כותב מר דגן כי שיק אחד נפרע והשני טרם הוצג לפרעון. לכן, גם ת/13 אינו מוכיח פרעון השיק השני.

לא היה בסכום השיק האחד שנפרע כדי לכסות את החוב של 1.1 מליון ₪ המתייחס לתקופה של האישומים 1- 6.

12. כעת נעבור לטענות ההגנה האחרות של הנאשם והשפעתן על האישומים שנותר לבררם (אישומים 1-6).

13. הנאשם טוען לאכיפה בררנית משום שלא ננקטו הליכים פליליים כלפי אחרים שיש לראותם כאחראים לפי סעיף 224א' לפקודה. כוונתו של הנאשם לחשב ליבוביץ, עו"ד אלעזר והיועצים/משקיעים יעקב ידידיה, חיים חרובי ונועם בר אילן.

14. במהלך המשפט, הצליח הנאשם לעורר חשד כי גם המעורבים האחרים נושאים באחריות לחובות החברה לפי סעיף 224א' לפקודה, משום שנטלו חלק בפעילות העסקית/הפיננסית של החברה, וחלקם אף היו מעורבים בהחלטות ביחס לתשלום משכורות לעובדים ולמגעים עם מס הכנסה בעקבות החובות שנוצרו בשל אי תשלום מס שנוכה במקור ממשכורות העובדים. אך אין די בכך כדי לבסס טענה של אכיפה בררנית, כפי שאבאר להלן:

15. בחקירתו הראשונה של הנאשם בפני חוקרי מס הכנסה שנערכה ביום 7.7.05 (ת/1), נשאל הנאשם, מי אחראי לתשלום משכורות לעובדי החברה, ולכך השיב,

"בפועל החשב הוא שמכין את תלושי השכר אבל אם לשלם או לא לשלם את המשכורות אני נותן את ההנחיה, לאור המצב בבנק (ההדגשה שלי – ש.פ.)." (שם, גליון 3 ש' 5-8).

במילים אחרות, לדברי הנאשם, הוא המחליט בחברה אם לשלם או לא לשלם משכורות, ואילו החשב מבצע תפקיד טכני בהכנת תלושי המשכורת לפי הנחיותיו של הנאשם.

16. כשנשאל באותה חקירה כיצד משלמים משכורות, והוא השיב,

"בדרך כלל זה בהעברות בנקאיות למעט בחודש (צ"ל חודשים – ההערה שלי ש.פ.) האחרונים נתנו צ'קים דרך חשבון נאמנות של עו"ד של החברה מאיר אלעזר." (שם, גליון 2 ש' 17-20).

מכאן, שעו"ד אלעזר תואר על ידי הנאשם בפני חוקריו כמי שממלא פונקציה טכנית כמנהל חשבון נאמנות עבור החברה שממנו נמשכו שיקים לתשלום משכורות. אין כל רמז בדבריו של הנאשם לטענות שהשמיע בשלב מאוחר יותר לפיהן מעל אלעזר בכספי הנאמנות או שהיה מעורב בהחלטות הפיננסיות של החברה באופן המטיל עליו אחראית פלילית לאי העברת הניכויים.

17. באותה חקירה, כשהתבקש להסביר את הסיבות לאי תשלום החובות המופיעים בטופסי 102, הנאשם התייחס לקשיים הכלכליים של החברה הנובעים שני גורמים: הליך הפירוק של הבנק לפיתוח התעשיה (להלן: "הבנק לפיתוח") שם נוהל חשבון החברה, אשר הביא לדרישות כלפי החברה לזרז את החזר האשראי שקבלה מהבנק לפיתוח, ועצירה בלתי צפויה של פרוייקט גדול שבו עבדה החברה עבור חברת טוואר במגדל העמק.

שוב, אין כל רמז בדברים שהנאשם מסר לחוקריו לאחריותם של הגורמים האחרים בחברה אליהם הושיט הנאשם אצבע מאשימה במהלך המשפט.

18. גם בהודעה השנייה שנגבתה ממנו ביום 19.1.06 (ת/2), לא הטיל הנאשם אחריות לאי תשלום הניכויים על כל גורם אחר בחברה, ונימק את אי התשלום בקשיים כלכליים של החברה.

19. הפעם הראשונה שהנאשם טען בפני חוקרי מס הכנסה שיש גורמים אחרים בחברה האחראים בנושא אי העברת הניכויים או למעילות מחשבון הנאמנות של החברה היתה בהודעה השלישית שמסר ביום 11.3.07 (ת/4) ובהודעה רביעית ומשלימה מיום 27.3.07 (ת/5). שתי ההודעות הללו נמסרו ביוזמת הנאשם על פי עצת עורך-דינו.

20. אין במידע שנמסר בהודעות ת/3 ות/4 כדי לבסס טענה של אכיפה בררנית מסיבה אחת פשוטה:

כתב האישום כנגד הנאשם הוגש עוד ביום 27.9.06 טרם מסירות ההודעות.

בעת הגשת כתב האישום, ממצאי החקירה הצביעו אך ורק על הנאשם כמי שנושא באחריות פלילית ולכן, בצדק, הוגש כתב האישום נגדו בלבד.

21. העובדה שמאשימה בקשה במהלך המשפט לתקן את כתב האישום, ביחס לסכומי הניכויים (תיקון שהיטיב עם הנאשם) אין בה כדי לשנות. החקירה הושלמה עם הגשת כתב האישום, ולא היתה כל חובה על המאשימה לפתוח את החקירה מחדש, בעקבות המידע הכללי שמסר הנאשם בהודעותיו האחרונות אחרי הגשת כתב האישום ביחס למעורבותם של האחרים בכל הקשור לאי תשלום הניכויים.

22. מן האמור בהודעותיו הראשונות של הנאשם (אשר לא הוכחש על ידי הנאשם בעדותו בבית המשפט), ברור כי אין כל בסיס לטענה שהנאשם עסק רק בעניינים המקצועיים בחברה וכי לא היתה לו כל נגיעה לעניינים הפיננסיים. בהודעה ת/1, תיאר הנאשם את עצמו כ"נשיא" החברה ואחראי באופן ישיר בין היתר על עבודת חשב החברה (שם, גליון 2 ש' 6-8). כפי שראינו בקטעי ההודעות שצוטטו לעיל, לנאשם היתה מעורבות ישירה בנושא תשלום המשכורות, לרבות בהחלטה האם לשלם או לא לשלם משכורות בהתאם למצב הפיננסי של החברה. גם רו"ח ליבוביץ העיד שהנאשם היה עובר כל חודש על דו"ח המשכורות, וקיבל מידע באופן שוטף על כך שהחברה אינה משלמת את ניכויי המס למס הכנסה (עמ' 41-43ׂ).

הנאשם היה אחד מבעלי זכות החתימה בחשבון החברה. חתימתו (יחד עם חתימה של בעל זכות חתימה אחר) היתה דרושה לביצוע כל פעולה בחשבון.

בנוסף, הוגשו ראיות על כך שהנאשם היה מעורב במגעים עם מס הכנסה להסדרת חובות ניכויים של החברה משנים קודמות. בעקבות הסדר לפריסת חובות קודמים שהושג בחודש 2/03, ואי עמידת החברה בהסדר, מסר הנאשם בשנת 2004 כתב ערבות אישית להבטחת תשלום הניכויים, מה ששכנע את מס הכנסה לאפשר פריסה נוספת של החוב (ראה ת/8 ות/9).

23. הועלתה טענה לפיה נפגעה הגנתו של הנאשם משום שהמאשימה לא מיצתה את ההליכים כנגד החברה עקב כניסתה לפירוק.

לא מצאתי ממש בטענה זו. כפי שציינתי בהחלטה בטענה שאין להשיב לאשמה, הנאשם לא הצביע על כל אסמכתא משפטית לתמוך בטענה שהמאשימה חייבת למצות הליכים פלילים כנגד החברה כדי לנהל הליך פלילי כנגד גורם אחראי בחברה.

24. הסניגור טען כי אי מיצוי ההליך כנגד החברה מנע מהנאשם גישה לחומר ולמידע, בעיקר מידע חשבונאי, על התנהלות החברה בתקופה הרלוונטית. גם את הטענה הזאת אני דוחה. לא הוכח כי הנאשם פנה אל מפרק החברה לקבלת מסמכים או מידע ולא נענה. יתרה מכך, לא ניצל הנאשם את זכותו לפנות לבית המשפט לקבלת צווים מתאימים המופנים למפרק החברה או לגורמים אחרים לקבל המידע או המסמכים המבוקשים. הוא גם לא הזמין את המפרק למתן עדות.

25. הנאשם טען כי הוא אינו נושא באחריות לניכוי המס ממשכורות ששולמו על ידי גורמים אחרים לעובדים לצורך מימון משכורות.

בהקשר לטענה זו, מפנה הסניגור לראיות על כך שמשכורות עובדים שולמו ישירות מחשבון הנאמנות שהיה בניהולו של עו"ד אלעזר. כמו-כן, הוא מפנה לעדותו של המשקיע נועם בר אילן על כך ששילם לעובדים משכורות מכיסו.

באופן עקרוני, ניתן לבסס טענה בדבר העדר אחריות להעברת ניכויים במקרה שבו המשכורות לעובדים שולמו שלא באמצעות המעביד אלא על ידי גורם שאינו בשליטת המעביד. ואולם במקרה הנדון, הראיות מצביעות על כך שתשלום המשכורות על ידי גורמים אחרים נעשה לאחר התקופה של אישומים 1-6 שבהם עסקינן.

ביחס לחשבון הנאמנות, הנאשם מסר בהודעתו ת/1 מיום 7.7.05 כי "בחודשים האחרונים" ניתנו שיקים לתשלום משכורות דרך חשבון הנאמנות. הסניגור בקש להתבסס על הכרטסת הממוינת בהנה"ח של החברה ביחס לחשבון הנאמנות (נ/3), אך אין באמור בה לסייע לנאשם ביחס לאישומים 1-6. בכרטסת מופיע ששולמו מחשבון הנאמנות ביום 27.12.04 לטובת משכורות עובדים סך של 198,234 ₪. לא הוצגו רישומים דומים אחרים מהתקופות של אישומים 1-6. גם החשב ליבוביץ העיד כי לא שולמו משכורות מחשבון הנאמנות למעט במקרה הבודד המופיע בנ/3 (עמ' 52 ש' 22). יצוין כי בהשוואה לדוחות 102, הסכום של 198,234 ₪ הוא פחות מעלות של חודש אחד של משכורות.

באשר לנועם בר אילן, לפי עדותו הוא התבקש על ידי גורמים בחברה לממן הוצאות שונות, לרבות משכורות, במהלך 2005 (עמ' 22 ש' 27, עמ' 26 ש' 18-24, עמ' 31 ש' 26).

לפיכך, אין בטענה זו לגרוע מאחריותו של הנאשם ביחס לאישומים 1-6.

26. באשר למעילות הנטענות מחשבון הנאמנות, אקדים בהסבר קצר אודות החשבון הזה: מדובר בחשבון בנק ע"ש חברת האם האמריקאית שהיה מיועד להפקדות כספי משקיעים בחברת הבת הישראלית (החברה). עו"ד אלעזר היה נאמן על החשבון. מהראיות עולה כי לנאשם ולחשב ליבוביץ לא היתה גישה לחשבון הנאמנות. אף על פי כן, החברה קיבלה מידע על תנועות בחשבון הנאמנות וניהלה כרטסת בנוגע לחשבון הנאמנות בהנהלת החשבונות שלה (נ/3).

הנאשם הצביע על אי סדרים לכאורה בחשבון הזה שגם החשב ליבוביץ התריע בפניהם במכתבים ששלח לעו"ד אלעזר (נ/5 – נ/6) שלא נענו. בין היתר, מדובר במשיכות מהחשבון בעשרות ואך במאות אלפי ₪ לכלכלן ידידיה, חיים חרובי ולעו"ד אלעזר עצמו בעיקר במהלך שנת 2004. (נ/7-נ/10) ליבוביץ העריך כי מחשבון הנאמנות הוצאו על ידי עו"ד אלעזר והאחרים כ 400,000$ ללא הסבר מתקבל על הדעת (עמ' 51 ש' 1-6). מעדויות אלעזר, חרובי וידידיה עלו גירסאות שונות ביחס לנעשה בחשבון הזה, ובסופו של יום, רב הנסתר על הגלוי.

27. אף על פי כן, המעילות הנטענות מחשבון הנאמנות אין בהן כדי לספק "הצדק סביר" לנאשם כנדרש בסעיף 224א' לפקודה. חשבון הנאמנות לא היה חשבון החברה. לנאשם או לחשב ליבוביץ לא היתה גישה לחשבון זה. למרות שהיתה לו ציפיה כי כספי הנאמנות ישמשו את החברה, אין כל ראיה לכך שהנאשם הסתמך על יתרת זכות כלשהי בחשבון הנאמנות לממן את תשלום המשכורות ו/או ניכויי המס המתחייבים מהן כאשר אישר תשלום משכורות העובדים בתקופה של אישומים 1-6. לא נשמעה טענה לפיה הנאשם ציפה שניכויי המס ישולמו מכספי חשבון הנאמנות והסתמך עליהם ואז לפתע גילה שהחשבון רוקן מכספו.

28. גם הקשיים הכלכליים האחרים של החברה אינם בהם לספק "הצדק סביר". הנאשם העיד על כשלון בהנפקת מניות של חברת האם בשנת 2001. מדובר באירוע רחוק שאין לו קשר ישיר לנושא הניכויים ממשכורות 2004. גם פירוק של הבנק לפיתוח שהטיל על החברה נטל כלכלי להחזרת אשראי, לא היה בסמוך לתשלום המשכורות של 2004. החברה המשיכה בפעילותה למרות "המכות" הללו, שילמה משכורות והיתה אמורה לשמר את סכומי ניכויי המס מהמשכורות כדי להעבירם למס הכנסה. לעומת זאת, הפסקת הפרויקט בחברת טוואר הסבה לחברה מכה כלכלית בלתי צפויה שהובילה בסופו של דבר לסגירתה. ואולם לפי עדות הנאשם עצמו, הפרויקט בטוואר נסגר בסוף 2004, כך שלאירוע זה לא היתה השפעה על תשלום ניכויי המס שהיו אמורים להתבצע במהלך 2004 נשוא אישומים 1-6.

29. אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותו של הנאשם להסתמך על המשברים שאירעו בחברה כשיקולים לקולא במסגרת הטיעונים לעונש.

30. הנאשם טען שיש לראות "הצדק סביר" בכך שמינה בעלי תפקידים לחברה בתחום הפיננסי כדי לטפל בעניינים הכספיים של החברה. אני דוחה את הטענה. מהראיות עולה, כאמור, כי הנאשם שייר לעצמו את הסמכות להיות אחראי באופן אישי על אישור תשלום משכורות עובדים לפי המצב הכלכלי הנתון של החברה מעת לעת. המשכורות שולמו בהתאם להנחיותיו בלבד. הנאשם היה מודע לכך שישנם חובות של החברה למס הכנסה, שאף ערב לקיום אחד ההסדרים. בנסיבות אלה, יש לראותו כאחראי באופן אישי לדאוג להעברת ניכוי המס מהמשכורות ששולמו.

31. לפי סעיף 224 א' לפקודה, מנהל פעיל של חברה ישא באחריות פלילית אלא אם כן יוכיח כי העבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה. לפי הראיות, העבירות נעברו בידיעה המלאה של הנאשם. הנאשם לא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה. אין כל עדות לכך שווידא בעת תשלום משכורות העובדים , שנמצאים בידי החברה כספים לתשלום ניכוי המס. אין עדות לכך שהורה לחשב או לגורם אחר בחברה לשמר את כספי ניכוי המס כדי להבטיח שיועברו למס הכנסה.

32. אני דוחה את טענת הנאשם לפיה ההסדרים לתשלום החובות עם מס הכנסה בכוחם להסיר ממנו את האחריות הפלילית הנובעת מאי העברת ניכוי המס בסמוך לתשלום המשכורות.

סעיף 219 לפקודה הקובעת את העבירה הפלילית בגין אי העברת ניכויים, מפנה לסעיף 166 לפקודה המסדיר את אופן ביצוע ניכוי המס. סעיף 166 מפנה לתקנות לעניין המועד להעברת ניכוי המס. תקנה 11(א) לתקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים) התשנ"ג- 1993 קובעת כי המועד לתשלום ניכוי המס הוא במועד שבו מוגש הדו"ח 102 ביחס לאותה משכורת.

לפיכך, בכל פעם שהחברה לא צירפה את ניכוי המס לדוחות 102, נעברה עבירה של אי תשלום במועד לפי סעיף 219 לפקודה. אמנם תשלום המס באיחור במסגרת הסדר עם פקידי מס הכנסה יכול לשמש שיקול לקולא בקביעת העונש (ואף להביא לידי המרת כתב האישום בקנס מנהלי, אם מס הכנסה מאשר זאת) ובנוסף משפיע על החוב האזרחי לתשלום המס. ואולם אין בכוחו של ההסדר לגרוע מהאחריות הפלילית.

33. לאור כל האמור, אני מרשיע את הנאשם בביצוע העבירות המיוחסים לו באישומים 1-6 לכתב האישום המתוקן בשנית, ומזכה את הנאשם מביצוע העבירות האחרות.

ניתנה היום י"ט באלול התשע"ב 6.9.12 במעמד המתיצבים.