אקדמות מלין

1. התובע יליד 26.8.1962, נפגע ביום 31.1.2008 בתאונת עבודה, במהלך וכתוצאה מעבודתו כעובד שכיר במחלקת ירקות של שופר-סל – סניף קריית חיים (להלן: "מקום העבודה" או "השופר-סל") שבבעלות הנתבעת 1 (להלן: "התאונה"). התביעה דנא, היא לפיצוי נזקי הגוף שנגרמו לתובע,ולטענתו בגין התאונה.

2. הנתבעת 2, כלל חברה לביטוח בע"מ, הייתה המבטחת של הנתבעת 1, בביטוח אחריות מעבידים, לפי חוזה ביטוח בר-תוקף וחייבת לשפות בשל חבות כספית שהנתבעת 1 – המבוטחת חייבת בה לתובע.

3. התאונה קרתה במחסן השופר-סל. כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע בירך ימין. הוא הובהל לבית-חולים רמב"ם בחיפה (להלן: "בית-החולים"). בבדיקתו בחדר המיון, אובחן שבר אינטרטובנטרי בצוואר הירך מימין, אשר הצריך טיפול ניתוחי וקיבוע פנימי באמצעות פלטה וברגים. מהלך הניתוח ואחריו היו תקינים. אושפז במחלקה אורתופדית, ושוחרר לביתו ביום 8.2.2008, עם המלצות להמשך טיפול ושיקום בקהילה. ביום 31.8.2008, אושפז התובע במחלקת שיקום של בית-חולים "אלישע" בחיפה לצורך שיקום.הוא שוחרר לביתו ביום 9.9.2008.

4. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה. וכן, שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה, בהתאם לתקופת אי-כושר לעבודה מיום התאונה ועד ליום 1.5.2008 (שלושה חודשים). ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית (זמנית ויציבה), כדלקמן:

100% - מיום 1.5.2008 ועד ליום 28.2.2009.

50% - מיום 1.3.2009 ועד ליום 31.5.2009.

30% - מיום 1.6.2009 ועד ליום 30.11.2009.

10% - יציבה, מיום 1.12.09, לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (התוספת), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

5. ד"ר נמרוד רוזן, מנתח אורתופדי ,שמונה על-ידי בית-המשפט, (להלן: "המומחה") קבע בחוות-דעתו מיום 3.10.2010 (להלן: "חוות-הדעת"), כי דרגת נכותו הרפואית היציבה של התובע עקב התאונה מגיעה ל- 10% ,לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל, בגין דלדול השרירים והגבלה קלה בטווח תנועות ירך ימין.

טענות התובע

6. התובע טוען, בקליפת אגוז, כי הנתבעת 1 אחראית לתאונה ולנזקיו. במהלך וכתוצאה מעבודתו במקום העבודה, הוא החליק (ביום 31.1.2008) במחסן השופר-סל, בשל מפגע בטיחותי שהיה במקום (שמן וקטשופ) ונפל ארצה. הוא נפגע קשות בירך ימין.

7. אליבא דתובע, במקרה דנן חל הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה"). לחילופין, הוא מבסס את עילת תביעתו הנזיקית דנן על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה.

8. התובע טוען, כי רשלנותה של הנתבעת 1 התבטאה במעשים ובמחדלים כדלקמן:

א. לא הנהיגה באתר העבודה שיטת עבודה בטוחה ובטיחותית ולא דאגה לקיומה וביצועה של שיטת עבודה מעין דא.

ב. לא נקטה בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו.

ג. הפרה סטנדרט הזהירות הסבירה, בכל הקשור לניקיון מקום העבודה ובכלל זה המחסן והמעברים.

ד. לא העסיקה במקום העבודה מנהל עבודה וממונה על בטיחות מוסמכים.

ה. לא הדריכה את התובע ולא הזהירה אותו מפני הסכנות הכרוכות בעבודה במקום העבודה.

ו. לא נהגה כפי שמעביד סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין.

9. וכן, טוען התובע, כי הנתבעת 1 הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") והתקנות שהותקנו על-פיה.

10. התובע טוען לפיצויים במספר ראשי נזק, כדלקמן:

נזק מיוחד

א. הפסד השתכרות - 30,000 ₪.

ב. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - 10,000 ₪.

ג. עזרת צד ג' - 10,000 ₪.

נזק כללי

ד. כאב וסבל.

ה. הפסד כושר השתכרות.

ו. הוצאות רפואיות.

ז. עזרת צד ג'.

ח. הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות.

(כתב התביעה, סעיף 21).

טענות הנתבעות

11. הנתבעות מכחישות, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושיעור הפיצויים.

12. אליבא דנתבעות, הנתבעת 1 לא התרשלה כלל כלפי התובע ולא גרמה, באשמה, את התאונה ונזקי התובע הנתבעים. התאונה נגרמה בגין אשמו הבלעדי או המכריע של התובע. התובע התרשל במילוי עבודתו וגרם לתאונה. הוא הפר את כללי והוראות הבטיחות במקום העבודה, ופעל בניגוד להדרכות שיקבל מהנתבעת 1. במקרה דנן, אין תחולה לכלל של "הדבר מעיד על עצמו".

13. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי הם מופרזים, מוגזמים ומחוסרי כל יסוד עובדתי או משפטי. אין קשר סיבתי בינם ולבין התאונה. התובע לא הקטין את נזקיו. לבסוף, יש לנכות, מסכום הפיצויים, טובות ההנאה והגמלאות שהתובע קיבל או זכאי לקבל מכל מיטיב, לרבות המל"ל.

הפלוגתא

14. הפלוגתא שבין הצדדים נסובה, למעשה, הן על שאלת האחריות והן על שאלת תיחום הנזק ושומת הפיצויים להם זכאי התובע עקב התאונה.

מסכת הראיות

15. שני עדים היו לתביעה: התובע ומר עמאר זבידאת (להלן: "עמאר"). שניהם, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1 ו- ת/4, והכל בהתאמה). וכן, הוגשו מטעם התביעה שני מוצגים נוספים: ת/2 – מכתב המל"ל וטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה ו- ת/3 – שרטוט מקום התאונה.

16. לא היו עדים להגנה. היא הגישה שני מוצגים: נ/1 – אישור המל"ל בדבר תשלום דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה לתובע עקב התאונה ו- נ/2 – מסמכים רפואיים.

דיון

התאונה – עדות התובע

17. התובע העיד ,בכתב ובעל-פה ,לעניין התאונה. בעדותו בכתב, הוא תיאר את התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה כדלקמן:

"ביום 31.1.08 אני התחלתי את המשמרת בשעה 06:00. בסביבות השעה 06:15, לאחר שאני והמנהל הישיר שלי מר עמאר זובידאת סיימנו לשתות קפה בחדר האוכל, עברנו דרך המחסן בדרכינו למחלקת הירקות. תוך כדי שאנחנו הולכים יחד במעבר של המחסן, לפתע החלקתי ונפלתי בחוזקה על הרצפה כתוצאה מכך שהרצפה הייתה מלוכלכת ושומנית בשל מצרכים שהיו מרוחים על הרצפה

רק לאחר שהחלקתי ונפלתי הבחנתי כי הרצפה מלוכלכת ושמנונית כתוצאה משמן וקטשופ שנשפכו על הרצפה, וכי בגדיי התלכלכו.

....

....

כתוצאה מהתאונה נחבלתי בכל חלקי גופי ובעיקר ברגל ימין ובירך ימין".

(ת/1, סעיפים 8, 9 ו- 13).

18. במהלך עדותו בעל-פה, אימץ התובע את עדותו בכתב – ת/1 (עמ' 5, ש' 24). הוא אף נחקר בחקירת שתי וערב צולבת וממצה. הוא העיד בהדגשה, כי ביום התאונה, ה- 31.1.2008, הוא הגיע למקום העבודה בשעה 06:00. הוא הדפיס כרטיס העובד. הוא עובד בתפקיד סדרן/מחסנאי במחלקת הירקות (להלן: "המחלקה"). עמאר הוא מנהל המחלקה. עמאר והוא ניגשו לשתות קפה. לאחר ששתו קפה, הם עזבו את חדר האוכל. בדרכם חזרה למחלקה, הם עברו דרך המחסן (להלן: "המעבר"). הוא צעד לפני עמאר. במחסן היה בלגן שלם. היה הרבה לכלוך על רצפת המחסן, כמו שמן, קטשופ וכיוצא באלה. לפתע, הוא החליק במעבר, כתוצאה מהלכלוך שהיה במקום, נפל בחוזקה על הרצפה ונחבל בירך ימין, בראש ובכתף שמאל.

עדות עמאר

19. גם עמאר העיד, בכתב ובעל-פה, לעניין התאונה. בעדותו בכתב, הוא תיאר את התאונה ונסיבותיה, כדלקמן:

"ביום 31.1.2008 בשעה 06:00 אני ומר גנאמה התחלנו את המשמרת. בסביבות השעה 06:15, לאחר ששתינו קפה בחדר האוכל, עברנו דרך המחסן בדרכינו למחלקת הירקות. תוך כדי שאני ומר גנאמה הלכנו יחד במעבר של המחסן, לפתע החליק מר גנאמה על הרצפה ונפל כתוצאה מכך שהרצפה הייתה מלוכלכת ושומנית בשל מצרכים שהיו מרוחים על הרצפה.

לאחר שמר גנאמה החליק, הבחנתי כי הרצפה מלוכלכת משמן וקטשופ שנשפכו על הרצפה.

אני סייעתי למר גנאמה לקום מהרצפה והזמנתי לו ניידת של אמבולנס שפינתה אותו לבי"ח"

(ת/4, סעיפים 10-8)

20. בחקירתו בעל-פה, אימץ עמאר את עדותו בכתב – ת/4 (עמ' 14, ש' 22). בעדותו בעל-פה, שב ותיאר עמאר את התאונה כדלקמן:

"נכנסנו [אני והתובע - ש.ס.] בשעה 06:00 לחנות. באותה תקופה הייתה תחרות בינינו לבין רמי לוי. נכנסנו לחדר אוכל לשתות קפה. בכניסה לחדר האוכל המחסן עמוס משטחים ואני נכנס מהצד לחדר האוכל. שתינו קפה. כשיצאנו התובע היה מטר לפניי והוא החליק על שמן זית וקטשופ שהיה על הרצפה. הוא נפל, אני חשבתי שזה צחוק, לא הבנתי שזו מכה רצינית. הוא התחיל לצעוק מכאבים. הבנתי שזה רציני ואז הזמנתי אמבולנס".

(עמ' 14, ש' 30 ואילך; עמ' 15, ש' 2-1).

בהמשך, העיד עמאר, כי:

"היה בלגן שלם במחסן. באותה תקופה לא היה סדר במחסן. זה היה עמוס סחורה והיה בלגן על הרצפה... כל פעם יש משהו אחר זרוק על הרצפה"

(עמ' 15, ש' 31-30)

וכן:

"היו שתי עובדות ניקיון בלבד שעבדו בחנות. במחסן לא היו עובדי ניקיון"

(עמ' 16, ש' 19).

מהימנות העדים ומשקל הראיות

21. אפתח ואומר, ללא כל היסוס, כי על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם, ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במשפט, וגם בבחינה מושכלת של מכלול הראיות שנפרשו בפניי, מסקנתי היא, כי עדויותיהם של עדי התביעה היו, לענייננו וככלל, סבירות, קוהרנטיות, שלמות ומהימנות עליי. עדויות אלה מחזקות, האחת את רעותה. וכן, לא מצאתי סתירות מהותיות ויורדות לשורשו של עניין בעדויות אלה. ההפך הוא הנכון. מצאתי אישור, חיזוק, תימוכין ואף סיוע לעדויות אלה במארג הראיות הקבילות ובעלות משקל שנפרשו בפניי, במיוחד טופס בל/250 (ת/1, נספח א'), המסמכים הרפואיים (ת/1, נספחים ב' ו- ג') ומסמכי המל"ל (ת/1, נספח ד').

לפניי, אין ראיה קבילה ובעת משקל לסתור עדויותיהם של עדי התביעה לעניין זה. יוצא, כי ראיות התביעה, לענייננו שלנו, ראויות למלוא המשקל הראייתי.

האחריות

22. אכן, הוכח כדבעי, כי הנתבעת 1 אחראית לתאונה ולנזקי התובעת שנגרמו לו בה. הנתבעת 1 לא הנהיגה, במקום העבודה, שיטת עבודה בטיחותית ובטוחה ולא דאגה לקיומה. היא לא פיקחה במידה מספקת על עבודתו של התובע ,במקום העבודה, בדרך המגינה על בטחונו ושלומו. היא הפרה, בצורה בוטה וללא כל הצדקה כדין, חובות חקוקות. היא הפרה את הוראות סעיפים 49 ו- 54 לפקודת הבטיחות בעבודה . אמצעי הגישה במקום העבודה, במיוחד המעבר למחלקה, לא הותקנו ולא קוימו במידה סבירה. רצפת המחסן, במיוחד במעבר, לא הייתה בטוחה ובטיחותית. הגישה והמעבר במחסן היו מסוכנים ביותר לעובדים כולל התובע.

23. במקרה דנן, התקיימו כל יסודותיו של סעיף 63 לפקודה. הנתבעת 1 לא קיימה את החובות המוטלות עליה על-פי סעיפים 49 ו- 54 לפקודת הבטיחות בעבודה. (להלן: "החיקוקים"). החיקוקים, לפי פירושם הנכון והתכליתי, נועדו לטובתו ולהגנתו של התובע. הפרת החיקוקים גרמה לתובע נזקי גוף מסוגם ומטבעם של הנזקים שאליהם נתכוונו החיקוקים. התובע זכאי בשל הפרת החיקוקים לתרופת הפיצויים. החיקוקים לא התכוונו להוציא התרופה דנן. להסרת ספק, קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההפרה דנן לבין התאונה ונזקי הגוף שנגרמו לתובע.

24. לשלמות התמונה, אוסיף, כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, המוטלת עליה כלפי התובע. היא לא נקטה כלפי התובע בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו. במקום העבודה, היא לא דאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל. היא לא דאגה לקיום המעבר בצורה בטוחה ובטיחותית, לשם הרחקת כל סכנה אפשרית לעוברים במקום. ההפך הוא הנכון. הפרת החיקוקים, כמפורט דלעיל, מהווה גם סימן לקיומה של רשלנות.

אשם תורם

25. בדיקת המקרה שלפנינו על כל נסיבותיו ,הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה בעליל, כי אין לייחס לתובע אשם תורם לתאונה. הנתבעת 1 שהעסיקה את התובע הפרה, בצורה גסה, חובות חקוקות לקיום הבטיחות במקום העבודה. חובות אלה מיועדות להבטיח את התובע גם בפני רשלנותו הוא. התובע לא הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את סיכון התאונה. הוא פעל בדל"ת אמות הסיכון שיצרה הנתבעת 1 על-ידי הפרת החיקוקים.

הנזק

הנכות הרפואית והתפקודית

26. כאמור, התובע יליד 26.8.1962, נשוי + 5 ילדים בגירים והוא עובד כפיים במקצועו. הוא בוגר תיכון ואין לו הכשרה מקצועית. הוא עבד בשופר-סל, בתור סדרן במחלקה, החל מיום 2.9.2005 ועד לפיטוריו ביום 28.2.2009. עברו התעסוקתי אינו מזהיר. ניסיונותיו להשתלב מחדש בשוק העבודה לא צלחו. דהיום, אינו עובד ומקבל קצבת הבטחת הכנסה מהמל"ל.

27. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה לתקופת אי-כושר מלא לעבודה החל מיום התאונה ועד ליום 1.5.2008 (שלושה חודשים). וכן, ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית (זמנית וצמיתה) כמפורט בסעיף 4 דלעיל. גם המומחה קבע בחוות-הדעת, כי דרגת נכותו של התובע, בגין התאונה, מגיעה ל- 10%, לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

28. לענייננו ובהעדר ראיה קבילה לסתור, אני מאמץ הן קביעתו של המומחה באשר לדרגת נכותו הרפואית היציבה של התובע, קביעה הזהה לקביעת המל"ל, והן קביעתה של הוועדה הרפואית מטעם המל"ל באשר לדרגת הנכות הרפואית הזמנית ,שנקבעה לתובע עקב התאונה.

כאן המקום לציין, כי עדותו של התובע באשר לתפקודיות נכותו, עם כל הכבוד והענווה, אינה סבירה ואינה מהימנה עליי. התובע לא נהפך לשבר כלי עקב התאונה.

29. אכן, נשארה לתובע נכות תפקודית עקב התאונה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, גילו הנוכחי, עברו, השכלתו, עבודתו, אפשרות מעברו למקצוע חדש מתאים ומרוויח, הפגימה הרפואית, דרגת הנכות הרפואית היציבה, מצב העבודה במשק ועוד נסיבות כהנה וכהנה, מסקנתי היא, כי נכותו התפקודית של התובע, וליתר דיוק ההפסד בכושר השתכרותו הוא שקול לנכותו הרפואית היציבה, קרי- 10%, החל מיום 1.12.2009 ואילך.

שיעור הפיצויים

נזק לא ממוני

30. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי ובראש נזק זה, סך של 55,000 ₪, נכון להיום.

הפסד השתכרות לעבר

31. כמבואר, לפני התאונה עבד התובע כשכיר אצל הנתבעת 1 . לפי נתוני המל"ל, משכורתו החודשית הממוצעת הייתה סך של 6,172 ₪ ברוטו (נ/1). הצדדים לא הוכיחו כדין שינויים עתידיים וודאיים כלשהם במשכורת דנן. יוצא, כי הכנסתו החודשית של התובע, לולא התאונה ובתוספת הפרשי הצמדה כדין להיום, מגיעה לסך של 7,212 ₪.

32. חישוב הפסד השתכרותו של התובע לעבר יעשה לפי ארבע תקופות, כדלקמן:

התקופה הראשונה, מיום התאונה (31.1.2008) ועד ליום 28.2.2009:

7,212 ₪ X 100% X 13 חודשים = 93,756 ₪ .בתוספת ריבית כחוק, מאמצע התקופה ועד היום - 105,110 ₪.

התקופה השנייה, מיום 1.3.2009 ועד ליום 31.5.2009:

7,212 ₪ X 50% X 3 חודשים = 10,818 ₪ .בתוספת ריבית כחוק, מאמצע התקופה ועד היום - 11,667 ₪.

התקופה השלישית, מיום 1.6.2009 ועד ליום 30.11.2009:

7,212 ₪ X 30% X 6 חודשים = 12,982 ₪ .בתוספת ריבית כחוק, מאמצע התקופה ועד היום - 13,925 ₪.

התקופה הרביעית, מיום 1.12.2009 ועד היום:

7,212 ₪ X 10% X 61.66 חודשים (במעוגל) = 44,469 ₪. בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום - 45,686 ₪.

יוצא, כי הפיצויים המגיעים לתובע, בראש נזק זה, הם אלה:

105,110 ₪ + 11,67 ₪ + 13,925 ₪ + 45,686 ₪ = 176,388 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

33. הפיצוי המגיע לתובע, בראש נזק זה, הוא זה:

7,212 ₪ X 10% X 141 (מקדם היוון במעוגל) = 101,689 ₪.

הפסד זכויות פנסיה לעבר ולעתיד

34. הפיצוי בראש נזק זה יחושב לפי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011. לאחר שערוך להיום, מגיע סכום זה לסך של 24,550 ₪.

עזרת צד ג' לעבר

35. אכן, הוכח לפניי כדבעי, כי לאחר התאונה וכתוצאה ממנה נזקק התובע לעזרה סיעודית מיוחדת, אותה הוא קיבל מבני משפחתו הגרעינית. המדובר בעזרה סיעודית חריגה. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע, בראש נזק זה, סך של 7,500 ₪, נכון להיום.

שאר פרטי הנזק

36. התובע לא הוכיח, בראיה טובה, את שאר הנזקים הנתבעים. לעניין ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת טיפולים הרפואיים (בעבר ובעתיד) ואשר היו לתובע עקב התאונה, אומר, כי הוצאות אלה נכללו בסל שירותי הבריאות והוא זכאי להן, בחינם, מקופת החולים בה הוא רשום, בהתאם להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994, או שהוא זכאי להן מהמל"ל, בהיותו נפגע עבודה, בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח – 1968. על-כן, אין התובע זכאי לפיצוי בראשי נזק אלה.

ניכוי תגמולי המל"ל

37. כמבואר, המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה (נ/1). סכום גמלאות המל"ל, לאחר שערוך להיום, מגיע לסך של 135,374 ₪. על-פי הדין, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים שיפסקו לתובע בהליך זה.

סכום הפיצויים הכולל

38. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובע, להיום, הם כל אלה:

א. נזק לא ממוני – 55,000 ₪.

ב. הפסד השתכרות לעבר – 176,388 ₪.

ג. הפסד השתכרות לעתיד – 101,689 ₪.

ד. הפסד זכויות סוציאליות לעבר ולעתיד – 24,550 ₪.

ה. עזרת צד ג' לעבר – 7,500 ₪.

סה"כ - 365,127 ₪.

ו. בניכוי תגמולי המל"ל - 135,374 ₪.-

סה"כ - 229,753 ₪.

התוצאה

39. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעות לשלם לתובע כדלקמן:

א. סך של 229,753 ₪;

ב. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 57,450 ₪.

ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לנתבעות, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ה, 17 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.