לפניי תביעה לתשלום דמי שימוש בגין שימוש שעשו הנתבעות במקרקעין של התובעת.

1. רקע
   1. ביום 10.5.08 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעות (הנתבעת 1 תקרא להלן: "צורגו", הנתבעת 2 תקרא להלן: "צורגו מבנים") ונגד נתבעת נוספת, צורגו ניהול מבנים 2003 בע"מ, לתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 4,458,551 ₪ ובמקביל הגישה לבית משפט השלום תביעת פינוי (להלן: "התביעה המקורית"). בתביעה המקורית עתרה התובעת לדמי שימוש, כשעילת התביעה הייתה פלישה של הנתבעות שם, ביום 1.7.02 או בסמוך, למקרקעין הידועים כגוש 5762 חלקה 39. בסיכומיה מציינת התובעת כי השטח נושא הדיון מצוי בגוש 5762 חלקה 9 מגרש S39 (להלן: "המקרקעין"). הטענה הייתה כי הנתבעות מחזיקות במקרקעין ועושות בהם שימוש לצורך עסקיהן לרבות לשם הצבת מבנים יבילים והשכרתם לשם שיכון עובדים זרים. עוד נטען כי השימוש נעשה ללא היתר או הסכמה של התובעת.
   2. ביום 18.2.09 הותר לתובעת לתקן את כתב התביעה, צורגו ניהול מבנים 2003 בע"מ נמחקה (להלן: "כתב התביעה המתוקן"). בכתב התביעה המתוקן חזרה התובעת על מלוא טענותיה כי הנתבעות פלשו למקרקעין וכו'. בנוסף טענה התובעת את הטענות שלהלן:

בין צורגו והתובעת נחתם הסכם בחודש מרץ 2002 הסכם רשות שימוש במקרקעין, בשטח של 3,970 מ"ר לשם הצבת מבנים יבילים (להלן: "ההסכם");

ההסכם לא העניק לנתבעות זכות במקרקעין נושא התביעה והוא אינו חל על השטח נושא התביעה, שעל כן הנתבעות פלשו לשטח המוחזק על ידן ועליהן לשאת בדמי שימוש ראויים בגין השטח בו החזיקו, בגין כל תקופת ההחזקה.

לחילופין נטען בתביעה, שככל שיקבע כי הנתבעות מחזיקות בשטח נשוא ההסכם, יש לחייבן בדמי שימוש ראויים בגין השטח שהוחזק על ידן מעבר לקבוע בהסכם וכן בפיצוי, בגין אי פינוי השטח במועד, שנקבע בהסכם.

1. העובדות שאינן במחלוקת
   1. עיקרי ההסכם, הרלבנטיים לענייננו, הם כדלקמן:

באלעד מתבצעות עבודות בניה על ידי חברות רבות והחברות והתובעת מעוניינות בפתרון דיור זמני הולם לעובדים הזרים;

התובעת מקצה לצורגו שטח, המסומן בתשריט המצורף להסכם, לשם פתרון דיור הולם לעובדים הזרים;

צורגו מקבלת על עצמה את הקמת האתר, החזקתו, תחזוקו ותפעולו (ראו פתיח להסכם);

ההקצאה היא ללא תמורה, למעט ארנונה (סעיף 2.1 בהסכם);

תקופת ההסכם - 5 שנים "החל מתום הצבת המבנים באתר" (סעיף 3.1 בהסכם);

תקופת ההסכם תוארך אוטומטית לתקופות נוספות בנות שנה אלא אם תתקבל הודעה מצד כלשהו על רצונו שלא יוארך ההסכם, וזאת 6 חודשים מראש (סעיף 3.2 בהסכם);

לתובעת הזכות לקצר את תקופת ההתקשרות "מכל סיבה אשר אינה ניתנת לפתרון אחר אלא ע"י סיום ההתקשרות, ובלבד שהודיעה על כך לצורגו בכתב. סיום ההתקשרות כאמור לעיל, יבוצע בתוך תקופה של 9 חודשים מיום קבלת ההודעה בכתב..."(סעיף 3.3 בהסכם);

פינוי השטח על ידי צורגו - בתום 90 יום ממועד סיום ההסכם.

פיצויי הפרה בגין פיגור בפינוי השטח, 250$ ליום (סעיף 5.5 בהסכם).

• 1. ההסכם נחתם כדין על ידי מורשי חתימה של התובעת.
  2. הנתבעות פינו את המקרקעין.

1. השאלות שבמחלוקת
   1. מהו מיקום ה"שטח" שהוקצה לצורגו על פי ההסכם, והאם זהו השטח בו הונחו המבנים על ידי צורגו.
   2. גודל השטח שהועמד לשימושה של צורגו.
   3. מתי החלה תקופת ההסכם, קרי מתי הסתיימה הצבת המבנים באתר בהתאם לסעיף 3.1. בהסכם.
   4. האם הוכח כי בשלב כלשהו עבר השטח לחזקת צורגו מבנים ואם כן מה נפקות יש לכך.
   5. מתי היה על צורגו לפנות את השטח.
   6. האם מגיע לתובעת פיצוי מוסכם על פי ההסכם או שמא דמי שימוש ראויים.
   7. מהי התקופה שבגינה מגיעים לתובעת הפיצוי המוסכם או דמי השימוש הראויים.

להלן אדון בשאלות אלה כסדרן.

1. מהו מיקום השטח שהוקצה לצורגו על פי ההסכם, והאם זהו השטח בו הונחו המבנים על ידי צורגו

ההסכם מדבר בהעמדתו של "שטח" לרשותה של צורגו. ההסכם מפנה לתשריט נספח א' שלו, לשם הגדרת השטח. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת, כי המקרקעין אליהם פלשו הנתבעות הם גוש 5762 חלקה 39. בסיכומיה מציינת התובעת כי השטח אליו פלשו מצוי בגוש 5762 חלקה 9 מגרש S39.

העדה אינה קיסלנקו (להלן: "קיסלנקו"), שהיא כיום ממלאת מקום מהנדס העיר אלעד, והייתה בעת הרלבנטית לתביעה מפקחת הבנייה בעיר, מסרה תצהיר. בתצהיר טענה כי השטח בו מצוי האתר אליו פלשו הנתבעות מצוי בגוש 5762 בחלקה 9 במגרש s39 שייעודה לשצ"פ ושהבנייה בו אסורה (סעיף 6 בתצהירה). עוד טענה, כי הנתבעות הציבו מבנים יבילים בשטח כולל של 2,520 מ"ר (סעיף 5 בתצהירה), כי לא עסקה באתר הקראוונים בתחילתו וכי לא הייתה מעורבת במגעים שקדמו להקמתו (סעיף 41 לתצהירה).

קיסלנקו טענה בתצהירה (סעיף 43) כי מצילומי אוויר נספח לט' לתצהירה עולה, שבחודש מאי 2002 פעל האתר במקום הסמוך למקרקעין נושא התביעה. עוד עולה מהם כי משנת 2003 עבר חלק ניכר מהמבנים למקרקעין אחרים, הם המקרקעין נושא התביעה, שאינם המקרקעין המסומנים בתשריט שצורף להסכם. לטענתה מצילומי האוויר נראה כי הוקמו במקום מבנים נוספים והגדילו את שטח המקרקעין בו השתמשו הנתבעות (סעיפים 43 ו-46 לתצהיר). העדה צרפה תשריט נספח מא' לתצהירה להמחשת המיקומים השונים של המקרקעין המוחזקים לעומת המקרקעין שבהסכם.

העדה אישרה בחקירתה הנגדית כי למדה על שינוי המיקום של המבנים שהעמידו הנתבעות מתצלומי האוויר של שנים 2003-2002 (פר' עמ' 29 ש' 2). אלא שאז עומתה עם תצהיר שמסרה בהליך אחר מול צורגו (נ/6) בו הצהירה "אציין כי המבקשת [צורגו –מ' נ'] בתחילה פעלה במקום אחר, והעבירה את המבנים על המקרקעין במיקומם הנוכחי רק בשנת 2005, ובמהלך שנת 2006 הקימה מבנים נוספים באתר והגדילה את שטח המקרקעין בו עושה שימוש" (ר' סעיף 9). כשנשאלה לפשר הסתירה בין גרסאותיה ולאחר מספר תשובות מתחמקות (פר' עמ' 29 ש' 26-10) העידה: "היום אני יכולה להגיד לכם שאני לא זוכרת בדיוק מה היה בין 2005 לבין 2006. אולי היתה עוד הזזה או הוספת מבנים אבל הזזת הקרוואנים שאנו רואים משנת 2002 עד 2003 יש הוכחה של תצלום אוויר" (שם, ש' 30-28).

לתצהירו של עד ההגנה איליה אושרי (להלן: "איליה") צורף מכתבו של חנן קרן ממחלקת ההנדסה של התובעת (להלן: "קרן"), מיום 1.6.03 המופנה לחברת החשמל (נספח ו' לתצהיר איליה). ממכתב זה עולה כי צורגו הקימה ברובע A באלעד מתחם של מבנים זמניים למגורי עובדים, כי השטח הוקצה לצורגו וכי האתר נמצא בגוש 5762 חלקה 9 מגרש 395. (במכתב נכתב שמדובר במגרש 395 ואולם בהשוואה לנ/7 נראה כי מדובר בחלקה 9 במגרש 39sוכי בנספח ו' נפלה טעות). במכתבו של קרן הוא מאשר חיבור חשמל זמני למבנים.

קיסלנקו נשאלה אם שוחחה עם חנן קרן, על מנת שיעיד נגד הנתבעים והשיבה ששוחחה איתו כדי לברר מצב וכי לא ביקשה ממנו להעיד (פר' עמ' 30 ש' 5-1). היא גם נשאלה "בשיחה שקיימת עם מר קרן, הוא אמר לך שלנתבעת יש הסכם עם העירייה, שלא זכורה לו הוספה של מבנים...ושלא זכור לו שהנתבעת שינתה מקום" (שם ש' 9- 10). ולכך השיבה: "לא" (שם ש' 11). בשלב זה הוצג לה נ/7 מיום 3.8.08 המתעד שיחה בין העדה לקרן. העדה אישרה כי יתכן שנ/7 הוא תרשומת שלה (שם, ש' 32). מנ/7 עולה כי העדה ערכה שיחה עם קרן, וכי אלה הדברים שמסר לה: נחתם הסכם עם צורגו לפיו היא תפנה את השטח לפי דרישת המועצה, לא ידוע לקרן על שינוי מקום הקרוואנים ולא ידוע לו על תוספת מבנים.

מתצלומי האוויר שצורפו לתצהיר קיסלנקו (נספח לט'), ושצורפו גם לחוות דעת המודד שלזינגר, עולה כי ביוני 2002 היו מבנים על חלקה 7 ומספר מבנים קטן על חלקה 9. מהתצלום מיום 12.7.03 עולה כי חלקה 7 פונתה כמעט לחלוטין, וכי על חלקה 9 יש כמות משמעותית של מבנים.

חשוב לציין שחנן קרן, שהיה בעת הרלבנטית ואולי גם במועד נ/7, עובד התובעת, לא הובא לעדות על ידה. הכלל הוא כידוע כי "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בע"א 240/77, בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי 'אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים - א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה...'... וכי 'על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52 בע' 254מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז), ובע"א 373/54, גם הוא מפי השופט זוסמן' (שם)" (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658 (1991)). אשר לעדה קיסלנקו, היא אישרה כי לא הייתה מעורבת בהסכם עם הנתבעת וכי למעשה לטענתה לא ידעה כלל על קיומו של הסכם.

נוכח המסמך של חנן קרן (נספח ו' לתצהירו של איליה) שנכתב בזמן אמת, ללא כל אינטרס, ולאור נ/7 שמתעד דברים שמסר קרן לקיסלנקו אני קובעת כי השטח שהועמד לרשות צורגו היה בחלקה 9. על פי תצלומי האוויר, נראה כי ביוני 2002 הוחל בהנחת המבנים בחלקה 9 וכי ביולי 2003 הושלמה הנחת המבנים בחלקה. לא הוכח לפניי כי המבנים שהיו על חלקה 7 הם המבנים של הנתבעות, ונוכח מכתבו של קרן אין זה סביר לקבוע כך. חיזוק למסקנתי אני מוצאת בכך שנוכח גודלו של האתר ברור שלא הוקם בין לילה וגם ברור כי לא היה נסתר מהעין. קיומו של האתר בגודלו משך כשנתיים למצער, ללא כל מחאה של התובעת (ר' תצהיר קיסלנקו סעיף 7) תומך במסקנה כי האתר הוקם במקום שהוקצה לו.

1. גודל השטח שהועמד לשימושה של צורגו

ההסכם שהוצג על ידי התובעת (נספח מ' לתצהיר קיסלנקו), הוצג בצירוף תשריט שהוא כביכול התשריט של השטח שהועמד לרשות הנתבעת. מתשריט זה מבקשת התובעת לגזור את גודל השטח על פי ההסכם. הנטל על התובעת להוכיח כי התשריט המצורף הוא אכן התשריט שצורף להסכם והמשקף את הסכמות הצדדים, באשר למיקום השטח שהועמד לרשות צורגו ואת גודלו.

העדה קיסלנקו מוסרת בתצהירה כי ההסכם על נספחיו אותר בשנת 2008 "בעת חיפוש בארכיוניה במסגרת הליכי העיון בחומר החקירה בהליך הפלילי" (סעיף 45 בתצהירה). בחקירתה מסרה כי "מישהו, עובד עירייה, מסר לי את ההסכם" (פר' עמ' 26 ש' 30). בחקירה לפני כב' השופטת שטמר, במסגרת הבקשה לתיקון התביעה העידה קיסלנקו: "ההסכם נמצא על ידי עורך דין שעשו חיפושים בכל המחלקות ואז הודע לי שנמצא ההסכם נדמה לי בגזברות..." (פר' מיום 18.2.09 עמ' 5 ש' 30). ריבוי הגרסאות של קיסלנקו באשר למקום מציאת ההסכם (כמו גם עדות גזבר התובעת מקסימוב, שחתם על ההסכם וידע עליו עוד מ-2003 (פר' מיום 29.3.12 עמ' 21 ש' 24)) מעוררות שאלות ותמיהות באשר לאמיתות גרסת ה"גילוי" של ההסכם ומעוררות מחשבות נוגות על דרך התנהלותה של המשיבה כרשות שמתקשרת בהסכמים ומנסה להתכחש להם ואף נוגשת במי שהתקשר עימה בהסכם בטענה שאין הסכם, הכל כמפורט בתצהיר קיסלנקו החל מסעיף 7. הגרסאות השונות מלמדות על שלושה אנשים אפשריים לכאורה ש"גילו" את ההסכם, אם בכלל, אך איש מהם לא הובא להעיד על נסיבות מציאת ההסכם ונספחיו.

נספחי ההסכם שהציגה התובעת אינם חתומים כלל, שלא כמו ההסכם עליו מופיעות חתימות הצדדים. כמו כן על העמוד השלישי של הנספחים מצוין "הוכן עבור פרידמן חכשורי". קיסלנקו אישרה כי חברה זו עבדה באלעד בשנת 2002 וגם שיכנה שם עובדים שלה. היא גם העידה כי אינה יודעת איך פרידמן חכשורי נערכו להסדרת מגורי העובדים שלהם באלעד. (ר' עדות קיסלנקו בפר' עמ' 25 ש' 26-23 ועמ' 27 ש' 24-18).

מקסימוב, גזבר המשיבה לשעבר (להלן: "מקסימוב"), מסר תצהיר ובו העיד כי חתם על ההסכם לאחר שזה נחתם שלא על דעתו. אולם חרף העובדה שהיה מצוי בעניין ההסכם בזמן אמת נמנע מלהתייחס בתצהירו למיקום השטח שהועמד לרשות צורגו כמו גם לגודלו. גם אלישע רוני, שהיה ממלא מקום מהנדס המשיבה, אשר העיד ללא תצהיר לא נשאל בעניין זה כל שאלה. חנן קרן, שכבר הוזכר שהיה מצוי בענייני ההסכם, לא הובא כלל לעדות.

אשר לגודל השטח - קיסלנקו בתצהירה טוענת, כי מפיקוח שערכה בנכס ביום 23.11.05 "התברר כי מתחם הקרוואנים שוכן בגוש 5762 חלקה 9...הוצבו על ידי הנתבעות 60 מבנים יבילים לצורך מגורי עובדים זרים בשטח כולל של כ-2,520 מ"ר..." (סעיף 5 בתצהירה) (הדגשה שלי –מ' נ').

גזבר העיריה לשעבר מקסימוב, מוסר בתצהירו כי בשנים 2007-2005 ערכה התובעת סקר נכסים בעיר, וכי נערכו מדידות של נכסים על ידי מודדים מוסמכים. עוד מסר: "על פי תוצאות המדידה שנערכה לנכס הנדון שהוחזק על ידי חברת צורגו, הנכס כלל 62 מבני מגורים ובנוסף מבנים לאחסנה וסככות, בשטח כולל של 2,833.17 מ"ר בנוי" (סעיף 9 בתצהיר) (הדגשה שלי –מ' נ').

המודד שלזינגר מטעם התובעת קובע בחוות דעתו ששטח אתר הקרוואנים בחלקה 9 הוא 9,360 מ"ר.

שמאי הנתבעות הראל קובע כי שטח הנכס שהוחזק על ידי הנתבעות היה 8,400 מ"ר.

על פי ההסכם (סעיף 6.3) מר חנן קרן אמור היה למדוד את השטח לצורך תשלומי החובה. קרן כאמור לא הובא לעדות.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המשיבה לא הוכיחה במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי התשריט המצורף להסכם הוא אכן התשריט שמצוין בהסכם. על כן אני קובעת כי השטח בו הקימה צורגו את המבנים הוא השטח שהוקצה לה. כמו כן מאחר שלא הוכח גודל השטח שהוקצה לצורגו נוכח העובדה שלא הוכח מהו התשריט שצורף להסכם, ובהסכם לא מצוין גודל השטח, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי שצורגו חרגה מעבר לשטח שהוקצה לה.

1. מתי החלה תקופת ההסכם קרי מתי הסתיימה הצבת המבנים באתר בהתאם לסעיף 3.1. בהסכם

ממכתבו של קרן שהיה כאמור עובד התובעת (נספח ו' לתצהיר איליה) עולה כי ביום 1.6.03 אישר חיבור החשמל למבנים. מתצלומי האוויר עולה כי ביוני 2002 החלו מבנים להיבנות על חלקה 9. נוכח מכתבו של קרן כשנה לאחר מכן נראה כי במועד זה הושלמה הצבת המבנים שעל כן נדרש חיבור החשמל. מכתבו של קרן מתיישב עם תצלומי האוויר מיולי 2003 ששם נראה מספר רב של מבנים, משמע שהצבתם הושלמה.

קביעתי זו מתיישבת עם סעיף 37 בכתב ההגנה המתוקן שעל כן טענת התובעת שמדובר בהרחבת חזית, נדחית.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי תקופת החמש שנים הנקובה בהסכם החלה ביום 1.6.03 והסתיימה בהתאמה ביום 1.6.08.

1. האם הוכח כי בשלב כלשהו עבר השטח לחזקת צורגו מבנים ואם כן מה נפקות יש לכך

התובעת טענה כי האתר הועבר מצורגו לצורגו מבנים, שעימה לא נחתם כל הסכם, על כן מעת החזקתה של צורגו מבנים במקרקעין, ההחזקה היא שלא על פי ההסכם ועליה לשלם דמי שימוש ראויים בגין אותה תקופה. את טענתה סומכת התובעת על עדותו של עד ההגנה איליה שנשאל בחקירה נגדית: "האם למיטב ידיעתך יש הסכם בין זורגו לצורגו מבנים או לצורגו ניהול מבנים?" והשיב: "לא שזכור לי. יכול להיות שכן" (פר' עמ' 60 ש' 17-16) ובהמשך: "אני עבדתי עם חב' צורגו מבנים והיא הייתה חב' ששוכרת מזורגו ומשכירה לפועלים" (פר' עמ' 62 ש' 5-4). מתדפיס חברת צורגו מבנים נכון לשנת 2004 עולה כי איליה הוא דירקטור בחברה (נספח כ' לתצהיר קיסלנקו) מנספחים יט'-כא'1 (הסכם וחשבוניות) בנספחי קיסלנקו עולה כי כבר מדצמבר 2004 חברת צורגו מבנים היא שעסקה בהשכרת המגורונים לקבלנים שונים.

בפתח ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ התובעת בתגובה להצעת בית המשפט "ואני מסכים לצמצם את התביעה לתקופה שמתום תקופת ההתקשרות על פי ההסכם" (פר' עמ' 20 ש' 17-16). כך צוין גם בסיכומי התובעת "צומצמה התביעה לתקופה שמתום ההתקשרות, קרי- יולי 2007, ועד לפינוי האתר ביום 12.7.2010" (סעיף 35 בסיכומי התובעת).

אני סבורה שמשויתרה התובעת על תביעתה בכל הנוגע לתקופת ההסכם לפי סעיף 3.1 בהסכם, חרף טענותיה לגבי שתי הנתבעות, הרי שיש בכך השלמה עם החזקת שתי הנתבעות במקרקעין ואין מקום להפריד ביניהן לעניין התקופה שלאחר סיום התקופה החוזית. מסיכומי התובעת עולה גם כי עניין זה נטען על ידה בשפה רפה.

1. מתי היה על צורגו לפנות את השטח

כאמור, בפתח ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ התובעת בתגובה להצעת בית המשפט "ואני מסכים לצמצם את התביעה לתקופה שמתום תקופת ההתקשרות על פי ההסכם" (פר' עמ' 20 ש' 17-16). בסיכומיה מאשרת התובעת כי "צומצמה התביעה לתקופה שמתום ההתקשרות, קרי- יולי 2007, ועד לפינוי האתר ביום 12.7.2010".

משקבעתי כי הצבת המבנים הסתיימה ביום 1.6.03 ומשהוסכם על צמצום התביעה לתקופה שמתום תקופת ההתקשרות, הרי שתקופת חמש השנים הנקובה בהסכם הסתיימה ביום 1.6.08. על פי ההסכם אם כן מועד פינוי השטח הוא לכל המוקדם, בהתאם לסעיף 5.1 בהסכם, בתום 90 יום ממועד זה, קרי ביום 30.8.08.

אני סבורה שהוכח כי לצורגו נשלחו מכתבים רבים (ר' תצהירה של קיסלנקו) אשר נשלחו לכפר חיים (ר' לדגמא נספחים ח'1 ח'2 לתצהיר קיסלנקו) ולכתובתה בראשון לציון. מהמכתבים עולה בבירור כי התובעת אינה חפצה בישיבת הנתבעות על המקרקעין, שהוכח כאמור שהם נושא ההסכם. מנספח ד' לתצהירו של מקסימוב עולה כי באוקטובר 2008 עדיין ישבה צורגו בכפר חיים, שעל כן טענותיו של איליה שהתובעת לא באמת חפצה להמציא המסמכים לצורגו אינן מקובלות עליי. אציין גם כי עדותו של איליה בכל הנוגע לתקופות עבודתו בנתבעות השונות, הקשר ביניהן, כתובת החברות, המעבר לראשון לציון בשלב כלשהו, כתובותיו שלו ושאלת זהות הבעלים של הנתבעות, לא הייתה מהימנה עליי. התרשמתי כי תשובותיו היו מתחמקות ולא עקביות (ר' עמ' 62-59) וכי על רבות מן השאלות השיב שאינו זוכר. השתכנעתי כי אכן צורגו התעלמה מפניות התובעת וגם התחמקה מקבלת פניותיה בכתב. נוכח ההליכים הרבים שננקטו נגד הנתבעות על ידי הוועדה המקומית לרבות כתבי אישום שהוגשו נגדן, ברור כי הן אינן יכולות לטעון בתום לב כי תקופת ההסכם הוארכה, בהיעדר הודעה של התובעת על סיום ההתקשרות, על פי סעיף 3.2 בהסכם. על כן אני קובעת כי מועד הפינוי על פי ההסכם הוא עד יום 30.8.08 ושממועד זה המשיכו הנתבעות להחזיק במקרקעין תוך הפרת ההסכם בכך שלא פינו את המקרקעין בניגוד לסעיף 5.1 בהסכם.

1. האם מגיע לתובעת פיצוי מוסכם על פי ההסכם או שמא גם דמי שימוש ראויים

מאחר שקבעתי כי ההסכם חל על הנתבעות מכח הסכמה משתמעת של התובעת, ומאחר שקבעתי שלא הוכח שצורגו החזיקה בשטח מעבר לזה שהוקצה לה על פי ההסכם, אני קובעת כי ככל שהיה איחור בפינוי המקרקעין, יחולו הוראות ההסכם לעניין פיצוי בגין איחור בפינוי.

1. מהי התקופה שבגינה מגיע לתובעת הפיצוי המוסכם או דמי השימוש הראויים
   1. כאמור הסכים ב"כ התובעת לצמצם את התביעה לתקופה שמתום תקופת ההתקשרות על פי ההסכם. בסיכומיו טען ב"כ התובע כי התביעה צומצמה לתקופה שמתום ההתקשרות, ועד לפינוי האתר (סעיף 35 בסיכומי התובעת).
   2. הנתבעות טענו לעומת זאת, כי סכום התביעה בכתב התביעה המקורי חושב עד יום 18.5.08 מועד הגשת התביעה המקורית, וכי לאחר תיקון כתב התביעה החליט בית המשפט כי תיקון התביעה אינו מתקן את סכום התביעה המקורי. הפיצוי המוסכם שנתבע בכתב התביעה המקורי היה בגין 471 ימים. הנתבעות טוענות כי טענות התובעת בסיכומיה הן בבחינת הרחבת חזית וכי היא אינה זכאית לתבוע סכומים בגין אירועים שלאחר הגשת התביעה. על כן זכאית התובעת לפיצוי בגין התקופה שממועד פינוי האתר על פי ההסכם ועד להגשת כתב התביעה המקורי (18.5.08) או לכל היותר עד להגשת כתב התביעה המתוקן (18.2.09).
   3. אכן, התביעה המקורית והתביעה המתוקנת הוגשו בגין התקופה שמיום 7/02 ועד 7/07 – קרי תקופת חמש השנים על פי ההסכם לפי מועד תחילתן אליבא התובעת. התביעות בהתאמה נסמכו על חוות דעת של השמאי בדש, שהתייחס לתקופה הנ"ל, קבע את הסכומים המגיעים בגינה ובהתאם נקבע סכום התביעה. משמוסכם כי תקופת ההסכם היא למצער עד יולי 2007 הרי שמשצומצמה התביעה לתקופה שמתום תקופת ההתקשרות על פי ההסכם, לכאורה לא נותרה עוד עילה.

ואולם, חוות הדעת של בדש (מומחה התובעת) שהוגשה במסגרת תצהירי העדות הראשית מתייחסת לדמי שימוש ראויים מיום 1.7.2002 ועד 30.6.10, מועד פינוי המקרקעין. גם חוות דעתו של שמאי הנתבעות אייל טדי הראל מתייחסת לתקופה שמינואר 2007 ועד 2009 (ר' עמ' 20 בחוות הדעת). בנסיבות אלה אני קובעת כי חרף העובדה שהתביעה הוגשה בגין השנים שעד 2007 הרי שניתן לראות בחוות דעת המומחים משום הסכמה לשינוי חזית באופן שהתביעה היא בסכום שננקב בה אך היא מתייחסת לתקופה שעד מועד הפינוי בפועל ביום 7/2010.

זאת ועוד. אני סבורה כי ניתן להסיק הסכמה לשינוי החזית גם מכך שעם הצהרת ב"כ התובעת בפתח הדיון כי הוא אינו עומד על התביעה בתקופה החוזית, שבגינה כאמור הוגשה התביעה, לא עתרו הנתבעות לדחיית התביעה והמשיכו לנהל את ההליך.

• 1. בדיון שהתקיים לפני השופטת שטמר ציין ב"כ התובעת כי מועד הפינוי היה בחודש יולי 2010. ב"כ הנתבעת לא טען אחרת (פר' 24.10.11 ש' 10). המומחה בדש מטעם התובעת, בחקירתו הנגדית, העיד כי בעת ביקורו האחרון באתר, ביום 28.6.10, "כבר לא היה כלום. זה היה בשלבי פינוי" (פר' עמ' 35 ש' 10). איליה מסר בתצהירו כי בסוף 2009 ותחילת 2010 היו מגעים בקשר לפינוי וכי הושגה הסכמה לפינוי במועד מאוחר יותר (סעיף 13 תצהיר איליה) מכאן, שטענת התובעת לפיה מועד הפינוי בפועל היה בחודש יולי 2010, סבירה והגיונית. על כן אני קובעת כי זהו המועד הרלבנטי לחישוב הפיצוי המוסכם.
  2. כאמור, סעיף 5.5 בהסכם שנמצא בפרק שכותרתו "פינוי השטח" קובע כדלקמן: "עבור כל יום של פיגור בפינוי האתר תשלם צורגו לאלעד [התובעת] סך בש"ח השווה ל 250 דולר של ארה"ב". מניין הימים מיום 30.8.08 ועד 1.7.10 הוא 670 ימים. ימים אלה הם ימי פיגור המזכים את התובעת בפיצוי בסכום של 250 $ לכל יום. סך כל הפיצוי בגין כל תקופת האיחור - 167,500 $ השווים ל- 693,785 ש"ח נכון ליום בו הותרה הגשתה של התביעה המתוקנת (ביום 18.2.09 שאז שער הדולר היה 4.142 ש"ח). אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת 693,785 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.2.09 ועד ליום התשלום בפועל.

1. הערות להתנהלות התובעת

לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להעיר על התנהלותה של התובעת, שהיא רשות ציבורית, בהליך שלפניי:

• 1. בתביעה המקורית שהוגשה במאי 2008 לא היה כל זכר להסכם, זאת חרף העובדות הבאות:

שגזבר התובעת מקסימוב העיד כי ההסכם הובא לידיעתו כבר בתחילת שנת 2003 (פר' עמ' 21 ש' 26).

שבמקום אחר העיד גזבר התובעת מקסימוב העיד כי בשנת 2005, 2006 היה מודע לעובדה שהיה הסכם עם צורגו (פר' עמ' 24 ש' 6-4);

שקיסלנקו בתצהירה מוסרת כי לאחר ששלחה מכתב התראה לצורגו ביום 23.11.05 הגיע איליה למשרדה ומסר לה עותק של ההסכם עם חותמת מ"מ מהנדס העירייה אלישע רוני ועליה חתימתו (תצהיר סעיף 8).

אני סבורה כי בנסיבות האמורות היה ראוי כי התובעת תפרוס את היריעה כולה לפני בית המשפט ולא תגיש את התביעה תוך העלמה והתעלמות מהסכם מפורש שהיא חתומה עליו.

• 1. בבקשה לתיקון כתב התביעה טענה התובעת כי במסגרת עיון בחומר חקירה בתיק עמ"ק התגלה ההסכם. עוד טענה כי אמנם טענה הנתבעת לקיומו של הסכם אך הציגה הסכם "בלתי חתום ע"י המועצה המקומית אלעד ובלא נספחיו". טענה זו סותרת את תצהירה של קיסלנקו בו היא מאשרת כי ההסכם שהוצג לה היה חתום על ידי אלישע מ"מ מהנדס התובעת.
  2. למרות מודעותו של הגזבר, שמאשר שהתקיימו במועצה ישיבות צוות מדי שבוע (פר' עמ' 23 ש' 5) ושידע על דבר ההסכם הוא לא עצר את קיסלנקו ממשלוח ההתראות לצורגו. הוא גם לא העמיד את ב"כ המועצה על קיומו של ההסכם למרות שהעתקי מכתבי ההתראה נשלחו גם אליו.
  3. ביום 29.11.11 הגישה התובעת בקשה לזימון עדים, לאחר שחויבו להגיש את עדויות עדיהם בתצהיר. בבקשה התבקשה הזמנתו של אלישע רוני מן הטעם שהוא אינו מועסק בתובעת ומן הטעם ש"התובעת פנתה אל מר אלישע רוני ואל מר דוד מסאמי בבקשה להחתימם על תצהיר לצורך הגשתו למתן עדות בהליך זה, אך עד למועד זה לא עלה בידה לקבל את הסכמתם ולהחתימם על תצהיר כאמור". כשהעיד אלישע בדיון ביום 29.3.12 ונשאל מדוע סירב לחתום על תצהיר העיד "נתנו לי טיוטה של תצהיר וביקשתי לתקן חלק מהדברים שבתצהיר ותיקנתי חלק מהדברים. לא ביקשו ממני לבוא לחתום" (פר' עמ' 49 ש' 4-3). ב"כ התובעת התבקש להגיב לטענות העד ולשאלת בית המשפט אם העד אומר אמת אם לאו השיב: "כי הדברים באופן בו נאמרו לא משקפים את שארע" (פר' עמ' 49 ש' 27).

נוכח התנהלותה של התובעת לא מצאתי מקום לפסוק לה הוצאות.

1. סוף דבר

הנתבעות תשלם לתובעת 693,785 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.2.09 ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ג, 23 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.