הבקשה

1. בפניי מונחת בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לסילוק התביעה על הסף מהטעם שהגשת 'תביעה אזרחית' כדרך לעקיפת 'הליכים פליליים', אשר נדונו והוכרעו על ידי בתי המשפט במסגרת הליך פלילי ובמסגרת 'בקשה למשפט חוזר', ואשר בגדרם 'הורשעה' התובעת במעשים פליליים שיוחסו לה, אינה ראויה להתברר, אחר שנמצא כי טענותיה של התובעת במסגרת הליך אזרחי זה, נדונו ונדחו- בהליך הפלילי. כמו כן, דרישתה של התובעת להורות על ביטול הסדר הטיעון שעליו הושתתה ההכרעה בדין הפלילי אינה אלא השגה על ממצאים שנקבעו בהליך פלילי 'חלוט'.
2. הצדדים הגישו את טיעוניהם בכתב בהם שטחו, כל אחד מתורו, על הטעמים שיש בהם כדי לבסס את עמדתו, וצירפו נספחים רלוונטיים לדיון בבקשה.
3. לאחר שנעתרתי לבקשת התובעת לתיקון כתב התביעה, כמפורט בהחלטתי מיום 25.08.2010, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן (להלן: "כתב התביעה"). כתב הגנה לא הוגש ברשות בית המשפט עד למתן החלטה בבקשה לסילוק התביעה על הסף.
4. המבקשת טוענת (להלן: "המבקשת" או "הנתבעת"), בקליפת האגוז, כי עסקינן בכתב תביעה בו עותרת התובעת מבית המשפט להכריז כי 'עסקת הטיעון' אשר נערכה בין התובעת לבין הנתבעת במסגרת הליך פלילי, הינו חוזה פסול הבטל מחמת אי חוקיות או אי מוסריות או שהינו נוגד את תקנת הציבור, ולזכות את התובעת אגב כך, כל זאת לאחר שמיצתה התובעת את כל האפשרויות המשפטיות שעמדו בפניה במסגרת ההליך הפלילי, על ידי הגשת בקשות וערעורים אשר כולם נדחו ע"י בתי המשפט באותו הליך. לשיטת המבקשת, משמעות קבלת הסעד לו עותרת התובעת בהליך דנן, הינו הכרזה כי כל ההליך הפלילי בגינו הורשעה התובעת, ואשר ערעורים עליו נדחו כאמור ע"י בתי המשפט המחוזי והעליון, בטל ומבוטל. דיון בטענות כגון אלו המועלות ע"י התובעת בגדר תביעתה עלול להביא להחלטות סותרות המהוות ערעור על הרשעתה בהליך הפלילי וסותר את עקרון סופיות הדיון ויציבות המערכת, כל זאת לאחר שהתובעת הורשעה והחלה בריצוי מאסר בפועל שהוטל עליה.
5. המבקשת נימקה בפירוט רב את השתלשלות ההליכים המשפטיים במישור הפלילי שעסקו בעניינה של התובעת, תוך התייחסות לכל הטענות שמעלה התובעת בכתב התביעה המתוקנת: סוגית 'החזרה מהודאתה' במסגרת ההליך הפלילי שנדחתה על ידי כל המותבים שדנו בטענה זו וקבעו כי הודאה זו ניתנה מרצון טוב וחופשי; הטענות בדבר 'פגמים בניהול ההליך הפלילי' שנדונו ונדחו על ידי כבוד השופטת מ' נאור במסגרת 'בקשה למשפט חוזר' שהגישה התובעת- (כפי שפורטו בסעיפים 63 עד 75 לבקשה דנן). לשיטתה, די באמור למעלה על מנת להביא לדחיית תביעה זו, שכן הותרתה על כנה אינה אלא ניהול מחדש של ההליך פלילי בבית משפט לעניינים אזרחיים שאין להתירו. עוד נטען, בהקשר זה, כי קביעותיה של כבוד השופטת מ' נאור בבקשה למשפט חוזר, ככל שהן נוגעות לעוולת הרשלנות, מהווים הם בהליך דנן 'השתק פלוגתא'.
6. המשיבה (להלן: "המשיבה" או "התובעת") מתנגדת לבקשה וטוענת, כי הוראות החקיקה הפסיקה והספרות המשפטית מאפשרות הגשת תביעה נזיקית נגד המדינה בגין ניהול רשלני של הליך פלילי [חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, סעיפים 2-3; פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968]. לשיטתה, תביעה אזרחית זו איננה מתיימרת לאיין או לבטל את ההליך הפלילי שהסתיים, אלא היא מבקשת לבחון 'בעיניים אזרחיות' שאינן כבולות למסגרת הנורמטיבית של המשפט הפלילי, את התנהלותה הרשלנית של המבקשת במסגרת ההליך הפלילי שניהלה נגד המשיבה. נטען כי למשיבה עומדת עילת תביעה מכוח המשפט האזרחי בגין מה שכינתה "הפרה בוטה של חובת הזהירות שהיתה מוטלת על המבקשת כלפי המשיבה בניהול ההליך הפלילי ויצירת הסיכונים הנובעים ממנו. עוולות אלה הינן: בין היתר: רשלנות רבתי, הפרות של חובות חקוקות, עוולה ראייתית (אי המצאת חומר החקירה המלא אלא בשלב הערעור כשכבר היה 'מאוחר מדי' על פי סדרי הדין הפליליים, וכשלא ניתן היה כבר לחזור מההודאה- [...], בטלותה ואי חוקיותה של עסקת הטיעון וכו'- הכל כמפורט בכתב התביעה המתוקן".
7. יצוין כי המבקשת לא ממישה זכותה להגשת תשובה לתגובת המשיבה.

דיון ומסקנות

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את שלל המסמכים שצורפו, לרבות החלטות בתי המשפט השונים בהליך הפלילי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף, להידחות. להלן אפרט את הטעמים העומדים ביסוד מסקנה זו.

על עקרונות סילוק התביעה על הסף

1. סילוק על הסף מוסדר בתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). על פי הוראות תקנות אלו, רשאי ביהמ"ש לצוות, בכל עת, על מחיקה או דחייה של תביעה, כאשר נוכח כי כתב תביעה אינו מגלה עילת תביעה. משמעות המונח "עילת תביעה", בהקשר זה, הינו מסכת עובדתית, שאם תוכח, תקנה לתובע זכות לסעד המבוקש על-ידו. בחינת קיומה של עילת תביעה בשלב של בקשה למחיקה על הסף היא בחינה פורמאלית, בה אין בודקים את שאלת סיכויי התביעה, אלא די כי התובע יראה כי אם יוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה, יזכה בסעד המבוקש [רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג', (26.04.06)].
2. כלל ידוע הוא, כי הסעד של דחיית תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני, שבית המשפט יזהר מלעשות בו שימוש תכוף, אך מקום בו ברור כי טענות התובע הינן טענות סרק שאין סיכוי כי יקנו או "יצמיחו" לו זכות, ימנע בית המשפט דיון עקר ובלאו הכי יחסוך מזמן הצדדים ומזמנו הוא [ת"א (מרכז) 18310-06-10 שמעון הררי נ' עירית ראשון לציון (20.05.11)].
3. בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צור חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.07) סקר בית המשפט את ההלכה הנוהגת בתחום זה וקבע כלהלן: "הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף [...], רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט בבואו לשקול אפשרות זו- ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן [...]. על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים- נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת".
4. לבחינת השאלה, אם למחוק את כתב התביעה בהעדר עילה, יש להניח שכל מה שנטען בכתב התביעה הוכח. הדיון בבקשה אינו מתייחס לאמיתות העובדות אלא בבדיקה טכנית פורמאלית של כתב התביעה, ואין צורך בחקירה ודרישה של העובדות (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312). עם זאת, כאשר מתברר כבר בשלב מוקדם, כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות בכתב תביעתו, לא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין הוראת חוק המצדיקה זאת, לא יהיה טעם להשמיע ראיות והתוצאה המשפטית בכל מקרה תהיה ידועה מראש (ע"א 163/84 מ"י נ' חב' העובדים העברית השיתופית בע"מ, פ"ד לח(4) 1, בעמ' 8).
5. הנה כי כן, לצד ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד במשפט הישראלי, עומדים העקרונות בדבר סילוק תביעה על הסף, כאשר נפסק בע"א 14/61 עזבון המנוח מרדכי אברבנאל נ' רחל רפלד (1961) כי "רצונו (של המחוקק) היה שבית המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהם ממש, כאשר הוא נכח לדעת שהתובע לא יכול להצליח בתביעתו, נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת".
6. בענייננו, בחינת הבקשה לסילוק על הסף תיעשה על פי האמור בכתב התביעה המתוקן של התובעת, טיעוני הצדדים בבקשה זו ויתר חומר הראיות שצורף לה. עיון בטענות אלו, אין בו כדי להובילני למסקנה כי נופל מקרה זה בגדר אותם מקרים קיצוניים שיש בהם להביא לסילוק התביעה על הסף והעדפתו על פני ניהול ענייני של התביעה, בשלב מקדמי זה.
7. התובעת עותרת במסגרת הליך אזרחי זה למתן סעד הצהרתי במסגרת תביעה חוזית ונזיקית, לפיו יורה בית המשפט כי הרשעתה ושלילת חירותה של התובעת בהליך פלילי נגרמו כתוצאה מרשלנותה ו/או חוסר זהירותה הבלעדי או היפר חובה חקוקה של הנתבעת ו/או הממונים ו/או העובדים ו/או האחראים מטעמה, שלמעשיהם הינה אחראית באחריות שילוחית ו/או באחריות מעביד, שהתבטאו בשורה של מעשים ומחדלים, כמפורט בסעיף 14 לכתב התביעה המתוקן (להלן: "ההליך האזרחי"). על מנת לצקת תוכן בדברים אלה, אין מנוס מלהביא בקצרה את השתלשלות ההליכים הקודמים בעניינה של התובעת.
8. אין חולק, כי התובעת הורשעה בבית משפט השלום בתל-אביב יפו, לפי הודאתה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועליה הוטל מאסר בפועל [(ת"פ 5093/05); להלן- "ההליך הפלילי"]. ערעור שהוגש על ידי התובעת לביהמ"ש המחוזי נדחה (ע"פ 70968/06). בקשתה לרשות ערעור פלילי אף היא נדחתה ע"י בית המשפט העליון (רע"פ 2789/08).
9. התובעת הגישה 'בקשה למשפט חוזר' בהתאם לסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: "הבקשה למשפט חוזר"). כבוד השופטת מ' נאור דנה באריכות בטענותיה של התובעת, כמפורט בהחלטתה מיום 25.11.2008. אודות התשתית העובדתית שעמדה ביסוד ההליך הפלילי ניתן להפנות לאמור בהחלטת כבוד השופטת נאור הנ"ל, ולפיה קיבלה התובעת סך של 4 מיליון ₪ במרמה בנסיבות מחמירות, נוסף על מחיקת חלק מהחוב (סעיפים 1-3).
10. בכתב התביעה המתוקן טוענת התובעת, כי מדובר בתביעה בגין פעולות ומחדלים שנעשו ע"י הנתבעת, במסגרת התיק הפלילי, בניגוד לחוק ולכל דין ואשר הביאו בסופו של יום להרשעתה של התובעת בפלילים ולהשתת עונש מאסר עליה. תביעה זו תבקש לבחון בעיניים 'אזרחיות', תוך עתירה לסעדים אזרחיים, את ניהולו הרשלני הנטען של ההליך הפלילי על ידי הנתבעת כנגד התובעת והפרת חובות חקוקות מצידה של האחרונה. התובעת תבקש מביהמ"ש הנכבד לקבוע, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית לה היא מחוייבת כלפי התובעת בניהול ההליך הפלילי, החל מהשלב שלפני הגשת כתב האישום, עובר לשלב הגשת כתב האישום ופירוט 'העובדות' בו, וכלה באופן ניהולו של ההליך בביהמ"ש ע"י הנתבעת. עוד היא מבקשת מביהמ"ש לקבוע, באופן תקדימי [כך לטענתה], תחולתו של עקרון תום הלב בדיון הפלילי, תוך כדי הקמת הזכות לסעדים אזרחיים בגין הפרת חובה זו.
11. נוסף על האמור, התובעת טוענת כי 'עסקת הטיעון' שנערכה בין התובעת לנתבעת, אשר במסגרתה הודתה התובעת בכתב האישום המתוקן, הינה חוזה פסול בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ולכן בטלה היא. תוכנו של הסדר הטיעון אינו חוקי, בלתי מוסרי וסותר את תקנת הציבור, בהיותו מכיל (לפי הנטען) עובדות כוזבות שפורטו בכוונה להטעות את בית המשפט. עוד נטען, כי חרף הנחיות הפרקליטות המפורשות לא נערכה עסקת הטיעון בעניינה של התובעת, בכתב. בכך, הפרה הנתבעת (כך נטען) את חובתה מכוח הנחיה ג'(2) להנחיות פרקליט המדינה התשס"ג-2003 וסעיף 85(4) לחוק הסדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982.
12. כפי שצוין לעיל, המבקשת משתיתה את טענותיה בגדר הבקשה על שני נדבכים: הראשון, לפיו הליך אזרחי זה דינו סילוק על הסף בהיותו מהווה עקיפה לקביעות שנקבעו במסגרת ההליך הפלילי, ומשכך אין להתירו. השני, על החלטתה של כבוד השופטת מ' נאור בעניין הבקשה למשפט חוזר, שקביעותיה מהוות השתק פלוגתא בתיק דנן. האמנם?
13. לצורףך בחינת הבקשה עליי להביא תחילה את טענות התובעת שהועלו בבקשה למשפו וזר וכן את עיקר קביעותיה של כבוד השופטת נאור אודות אותן טענות שחוזרת ומעלה התובעת גם בגדר ההליך האזרחי דנן.
14. ראשית, התובעת טוענת בכתב התביעה המתוקן, כי היא לא קיבלה 'הודעה מוקדמת' על הכוונה להגיש כתב אישום נגדה ועל האפשרות לבקש שימוע לפני הגשתו. אף לאחר הגשת כתב האישום, לא קיבלה כל זימון או הודעה.

וביתר פירוט; הנתבעת לא הודיעה 'על כוונתה לעתור לעונש מאסר בפועל' והדבר נעשה רק לאחר הודאתה של התובעת בכתב האישום. הנתבעת אף הצהירה, כי היא תטען לעונש אשר אינו כולל מאסר בפועל, אלא עבודות שירות במשך 6 חודשים, והשעיה למשך 8 שנים מלשכת עורכי הדין, כאשר התובעת שמעה לראשונה על הרצון לעתור למאסר בפועל מייד לאחר מתן הודאתה בכתב האישום. לשיטתה, בהימנעות ממילוי חובתה החוקית להודיע לבית המשפט בהזדמנות הראשונה על הכוונה לעתור לעונש הכולל מאסר בפועל, תוך הפרת חובת תום הלב והוראות החוק, מנעה הנתבעת מהתובעת מינויו המיידי של סניגור מטעם ביהמ"ש עוד בתחילת ההליך. לשיטתה, מינוי סניגור מקצועי על פי חוק בשלביו הראשוניים של ההליך הפלילי, היה משנה לגמרי את אופן ניהול ההגנה ואת התוצאה הסופית של ההליך. נטען כי המצב הנפשי בו הייתה שרויה התובעת מנע ממנה העלאת התנגדות לאופן ניהול ההליך הפלילי על הפגמים שנפלו בו. לאור האמור, היפרה הנתבעת את חובותיה מכוח סעיף 15(5) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשנ"ב-1982; סעיף 18 (ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995וכן תקנה 4א' לתקנות הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1996.

עיון בהחלטתה של כבוד השופטת מ' נאור מעלה, כי טענה זו נדחתה, לגופו של עניין. נקבע בסעיף 40 להחלטת השופטת מ' נאור לאחר שצוטטה הוראת תקנה 4א לתקנות הסניגוריה הציבורית במלואה, כי "בעניין זה מקובלת עלי עמדת היועץ המשפטי לממשלה. המבקשת היא עורכת דין במקצועה, התייצבה לדיון הראשון והצהירה כי היא מיוצגת על ידי עורך דין שלהבת אשר נמצא בחו"ל ובין היתר בשל כך התבקשה דחייה. לישיבה השניה הגיעה כשהיא מיוצגת על ידי עורך הדין אפשטיין אשר ביקש דחייה לצורך הסדרת הייצוג. בישיבה נוספת הופיעה המבקשת ללא עורך דין וניהלה את משפטה כאשר עם תום פרשת התביעה ועד לסיום ההליכים בבית משפט השלום יוצגה המבקשת על ידי עורך הדין רזניק. בנסיבות אלה לא ניתן לטעון כי הגנתה של המבקשת נפגמה [...] על בית המשפט לא מוטלת חובה להיעתר לבקשה לדחיית מועד דיון, במיוחד כאשר מדובר בבקשה שלישית במספר וכאשר המבקשת הינה עורכת דין בעצמה". עוד נפסק שם, כי "מעבר לכך יש חשיבות רבה בחינת השאלה האם נגרם למבקשת עיוות דין. בעת ניהול המשא ומתן לצורך הסדר הטיעון ומתן הודאתה, היתה המבקשת מיוצגת והצדדים הצהירו כי אין הסדר לעניין העונש. באותו דיון בו הודתה המבקשת במיוחס לה (1.3.2006) ציינה באת כוח המשיבה מייד כי היא סבורה שהעונש הראוי בתיק הינו של מאסר ממושך בפועל. המבקשת לא ביקשה באותו מעמד לחזור בה מהודייתה, וגם לא בדיון מיום 6.4.2006 בו ביקשה באת כוח המשיבה מאסר בפועל. משכך צודק היועץ המשפטי לממשלה בטענתו כי אין לקבל את טענת המבקשת לפיה הודאתה ניתנה מבלי שידעה כי המשיבה מתעדת לטעון למאסר בפועל".

שנית, התובעת טוענת כי הנתבעת דחתה את בקשתה הדחופה של התובעת להעביר אליה את 'חומר החקירה' בטרם נערכה ישיבת ההקראה. משכך, השיבה התובעת לכתב האישום מבלי שיהיה בידה חומר החקירה בתיק. חומר החקירה הועבר אליה 4 ימים לפני הישיבה הבאה שנקבעה בתיק, ובפועל השלמת ההקראה לאחר קבלת חומר החקירה לא בוצעה לעולם. עוד נטען כי הנתבעת לא העבירה לתובעת את חומר החקירה במלואו, כאשר חלקו החיוני ביותר שכלל חלק מהודעות המתלונן במשטרה, קלטות וכו', הועבר לידי התובעת רק לאחר שהסתיים ההליך בבית המשפט השלום ולאחר שנגזר דינה של התובעת, 3 חודשים לאחר הגשת הערעור על פסה"ד של בית המשפט השלום ובסמוך לשמיעתו בערכאת הערעור, ואודותיו היא גילתה באופן אקראי. בכך הפרה הנתבעת (כך נטען) את חובתה מכוח סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 וכן מכוח הנחיה 6.1 להנחיות פרקליט המדינה, התשס"ג- 2003.

עיון בהחלטת כב' השופטת מ' נאור מעלה, כי אף טענה זו, על כל מרכיביה, זכתה להתייחסות רחבה בהחלטה בבקשה למשפט חוזר. בהקשר זה, קבעה כבוד השופטת מ' נאור כי "אין לקבל את טענותיה של המבקשת לעניין חומר החקירה. אכן סעיף 77(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי לא ישמע עד תביעה אם לנאשם או לסניגורו לא ניתנה אפשרות סבירה לעיין בהודעת העד ולהעתיקה (אלא אם ויתרו על כך). בענייננו בישיבה הראשונה שהתקיימה הצהירה באת כוח המשיבה כי המבקשת טרם צילמה את חומר החקירה המשטרתי ולפיכך לא התנגדה לדחיית הדיון כך שיתאפשר למבקשת לצלם את החומר. בדיון השני, אשר אף הוא נדחה כאמור, לא טענה המבקשת כי אין בידיה את מלוא חומר החקירה וטענה זו אף לא עלתה בהמשך הדיונים בבית משפט השלום". עוד נפסק בעניין זה כי "חומר החקירה החסר לטענתה [...] הינו הודעת המתלונן במשטרה מיום 24.09.2003 וקלטות אותן הגישה היא עצמה במהלך חקירתה במשטרה. כפי שציין היועץ המשפטי לממשלה, המבקשת לא פירטה מה מנע ממנה לקבל את מלוא חומר החקירה, כאשר לעניין הקלטות נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי המבקשת ידעה על קיומן שהרי היא זאת שמסרה אותן למשטרה מלכתחילה".

נוסף על האמור, נפסק כי "באשר להודעת המתלונן, בבקשתה לעיון חוזר בהחלטה לעיכוב ביצוע מיום 20.8.2008 ובתשובתה לתגובת המשיבה מיום 13.10.2008, ציינה המבקשת כי מאחר ולא היתה ברשותה הודעת המתלונן מיום 24.09.2003 נפגעה הגנתה [...]. לפיכך, גם אם אניח כי הודעתו של המתלונן מיום 24.9.2003 לא הועברה משום מה למבקשת הרי שאין בדבר כדי להוות עילה למשפט חוזר. כאמור המתלונן חזר על דבריו במהלך עדותו והדברים היו ידועים למבקשת בעת שהחליטה להודות במיוחס לה בכתב האישום. המבקשת אף לא טענה בבית משפט השלום במהלך חקירתו של המתלונן כי עדותו סותרת את הודעתו במשטרה שהיתה ברשותה". על יסוד נימוק זה ומטעמים נוספים, שפורטו בגוף ההחלטה הנ"ל, הגיעה כבוד השופטת מ' נאור למסקנה כי "לפיכך גם בהעדר החומר וגם אם נפל בהליך המקורי פגם עדיין אין חשש כי נגרם למבקשת עיוות דין כה חמור המעלה חשש כי הורשעה ללא כל חטא מצידה" [ראו בהרחבה: פסקה 41 להחלטה בבקשה למשפט חוזר].

שלישית, ככל שנסמכת התובעת על מצב נפשי קשה שבו לטענתה הייתה שרויה בתקופה הרלוונטית, אף טענה זו זכתה להתייחסות ולגביה נקבע, כי "אשר לטענת המבקשת בדבר מצבה הנפשי, הרי שזו נדונה על ידי מותבים שונים בהליכים השונים אשר בחנו טענה זו בפירוט רב ולא מצאתי כי בהחלטות אלה נפל פגם לא כל שכן חשש לעיוות דין".

השאלה המצריכה הכרעה בענייננו, הינה האם יש בקביעות אלו, כפי שצוטטו בסעיף 18 להחלטה בבקשה למשפט חוזר, כדי להוות השתק פלוגתא בהליך דנן, בשים לב לזהות המהותית בטענות שהועלו על ידי המשיבה בבקשה למשפט חוזר ובתביעה דנן, ככל שהן קשורות לפגמים בניהול ההליך הפלילי.

אחריות התביעה ברשלנות בגין הליך פלילי

1. אקדים ואציין, בקליפת האגוז, מושכלות יסוד במשפט בארץ אודות אחריותה של התביעה ברשלנות בגין הליך פלילי וזכותו העקרונית של חשוד או נאשם בניהול הליך מעין זה. בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, נקבע כי אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אולם היא אחראית על רשלנות שבמעשה. כלומר, אחריותה של הנתבעת כלפי התובעת תקום אך ורק אם יוכח, כי הסדר הטיעון ואופן ניהול ההליך הפלילי ע"י רשויות התביעה מהווה רשלנות שבמעשה (ת"א 46575/01 עפרה נ' מ"י, (8.1.2003)). משכך- לכאורה, עומדת לתובעת זכות תביעה בגין עוולת הרשלנות.
2. כידוע, העמדה של אדם לדין פלילי היא סמכות נתונה לתובע וזאת בהתאם לסעיף 62(א) לחסד"פ, "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור". השליטה הנתונה בידי התובע בדיון הפלילי- התחלתו, המשכו, הפסקתו, או ניהולו בדרך של הסדר טיעון, כרוכה בהפעלת סמכות שלטונית. כמו כן, בשורה של פסקי דין עמד בית המשפט העליון על המאפיינים של הסדר טיעון ומערכת האיזונים שבית המשפט מפעיל בנסיבות כאלה, לרבות הסמכות שהוענקה לבית המשפט לדחות הסדר טיעון המבוסס על שיקול בלתי ענייני, זר, פסול או כאשר נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה גם כאשר פעלה התביעה בתום-לב [ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל (2002)].
3. כידוע, שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות- התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק, וזאת בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אודות החלת עוולת הרשלנות על רשות ציבורית לא קיימת מחלוקת פוסקים היום. בע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מ"י (21.03.2011) עמדה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בהרחבה על עוולת הרשלנות בכלל ועוולת הרשלנות בהקשר לרשות ציבורית בפרט, לרבות אחריות המשטרה בעוולת רשלנות ואחריות רשויות התביעה בעוולת רשלנות [לעיון בהרחבה ראו פסקאות 76 עד 100 לפסק הדין).
4. התביעה המונחת בפניי מתמקדת בטענת רשלנות כלפי הפרקליטות- רשות התביעה. כפי שנפסק בעניין ע"א 3580/06 הנ"ל, רשויות התביעה בהליך הפלילי מייצגות את המדינה (סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). התובע בהליך הפלילי מייצג את אינטרס אכיפת החוק, תוך הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי. כוחו וסמכויותיו של התובע הם נרחבים. הוא בעל מעמד בשלבי החקירה הפלילית של חשודים, בהנעת הליכי מעצר ושחרור, בהחלטה על הגשת אישום או סגירת תיק פלילי, ובניהול המשפט הפלילי מתחילתו ועד סופו. סמכויותיו הנרחבות של התובע בהליך הפלילי וההשפעה שיש לכך על זכויות הפרט הנתון בהליך, מולידות חובת זהירות מושגית וקונקרטית על התובע במסגרת עוולת הרשלנות (שם, פסקה 91 וההפניות שם).

עוד נפסק כי:

"הפעלת סמכויותיו של התובע כפופה לשיקולים מסוגים שונים. מצד אחד, משמש חוליה מרכזית במערכת אכיפת החוק, בליווי החקירה הפלילית ובניהול ההליך הפלילי מטעם המדינה. מצד שני, בתור נציגה של המדינה, עליו להקפיד הקפדה יתירה על זכויותיו של הפרט הנתון להליך הפלילי, ולהגן מפני פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו. ביצוע תפקידי אכיפת החוק על-ידי התביעה כפוף, אפוא, לחובת הקפדה מוגברת על זכויות הנחקר או הנאשם, ובתוך כך, לנקיטת זהירות מיוחדת מפני פעולות להפללת אדם שלא היה מעורב בפלילים. במסגרת זו, חלה על רשויות התביעה חובה לבחון בקפדנות ראיות אשר נאספו במהלך חקירה כדי לקבוע אם יש מקום לשלילת חירותו של האדם במעצר; אם יש מקום להגשת אישום נגדו; ואם ראוי לנהל הליך פלילי בבית משפט נגדו [...]. על רקע הפגיעה החמורה הצפויה לאדם מניהול הליך פלילי נגדו, על התביעה להשתכנע כי חומר הראיות שנאסף מצדיק ניהול משפט נגדו [...]. ככל גוף מינהלי, כך גם על התביעה הכללית, וביתר שאת, לפעול בסבירות ובתום-לב, ולהפעיל את כוחותיה הנרחבים בזהירות הראויה [...]. היותה של התביעה חלק מרשות אכיפת החוק מטילה עליה חובת זהירות בעלת משקל מיוחד בכל הקשור בניהול הליך פלילי כנגד אדם. המדיניות המשפטית המטילה אחריות על גורמי התביעה הפלילית בגין התרשלותם מתבססת על עיקרון השוויון בפני החוק, ומניעת הפלייה פסולה. היא מניחה קיומו של סטנדרט זהירות שנועד להבטיח הפעלת אמצעים ראויים וסבירים בניהול ההליך הפלילי, ולאזן כראוי בין תכלית אכיפת החוק הפלילי לבין שמירה על זכויות הפרט הנתון בהליך הפלילי".

1. הנה כי כן, על המשטרה והפרקליטות חלה חובה מושגית לנהל חקירה פלילית ולהביא חשודים למשפט תוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעת הליכי-שווא כנגד חפים מפשע. בדרך פעולתן של רשויות אכיפת החוק נדרש איזון בין החובה להבטיח את קיום הנורמות הפליליות לצורך שמירה על הסדר הציבורי והביטחון האישי, לבין הצורך להקפיד על שימוש זהיר, מידתי וסביר בכוחותיהן לשם הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי (שם, פסקה 101). כמו כן, חלה על רשויות האכיפה חובת זהירות קונקרטית בדרך ניהול ההליך הפלילי קרי להבטיח כי החקירה הפלילית, ההחלטה על העמדה לדין, וניהול כל שלבי המשפט ייעשו באחריות ובמקצועיות, כפי שמערכות חקירה סבירות נדרשות לנהלם.
2. עוד נפסק כי, כלל הוא כי ממצאים ומסקנות שנתקבלו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי בעוולת רשלנות המוגש כנגד הרשות הציבורית, וזאת אפילו שני ההליכים הם בין אותם צדדים, ומעלים שאלות דומות, ואף זהות. על-פי עיקרון כללי, פסק דין פלילי אינו מהווה מעשה בית דין בהליך אזרחי, וזאת בעיקר בשל ההבדל המהותי בסדרי הדין ובדיני הראיות הנהוגים בשני מסלולים דיוניים אלה [ ראו: ע"א 3580/06 הנ"ל; ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 513, 527, 530 (1973); בג"צ 13/57 צמוקין נ' בית-הדין המשמעתי לעובדי מדינה, פ"ד יא 856, 868 (1957); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 19 (פסקה 9) (1991)). חריג לכך מצוי בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, העוסק במקרה ספציפי שבו ניתן פסק דין 'חלוט' במשפט פלילי, 'המרשיע' את הנאשם. בנסיבות אלה, קובעת אותה הוראה, כי ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק הדין המרשיע יהיו קבילים במשפט אזרחי כ"ראיה לכאורה" לאמור בהם, כאשר המורשע או חליפו הם בעלי הדין בהליך האזרחי.
3. ככלל, נאשם המזוכה מכל אשמה, רשאי לנקוט באחד מהמסלולים הבאים: הראשון מסלול מכוח סעיפים 80 ו- 81 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. השני מכוח דיני הנזיקין. ברם, נאשם אשר מורשע בפסק דין 'חלוט', נקבעו לגביו כללים בדיני הראיות עליהם אעמוד בהמשך. כך למשל, אפשרה פסיקת בתי המשפט ניהול תביעה אזרחית בטענת 'רשלנות' נגד המדינה, זאת במקרים בהם הורשע אדם בהליך פלילי, ברם לאחר מכן בין אם בעקבות ערעור שהוגש ובין אם בעקבות גילוי ראיות חדשות, 'זוכה' הנאשם מאשמתו או במצב שבו המדינה מודיעה על 'חזרה מאישום' במהלך ניהול ההליך המשפטי. נפסק, כי אין מניעה גורפת להגשת בקשה לחיוב המדינה בפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובמקביל הגשת תביעה אזרחית נגד המדינה בעילת רשלנות, כאשר אין ייחוד העילה, משמע – קיומו של הליך על פי סעיף 80 לחוק העונשין אינו מונע הגשת תביעה המבוססת על יסוד עוולת הרשלנות. במילים אחרות, קיומו של דיון על פי סעיף 80 לחוק העונשין, אינו יוצר השתק פלוגתא ואינו מונע הגשת תביעה אזרחית, בהתחשב באופיו של ההליך, כאינצידנטלי להליך הפלילי. [ראו והשוו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113; רע"א 7652/99 מ"י נ' חגי יוסף (25.06.02); ת"א (נצ') 2185/01 אחמד עזאם נ' מדינת ישראל (11.07.2004); ת"א 1983/05 פולק נ' שצר (10.01.2010)]
4. בשונה ממצב שבו נאשם מזוכה מאשמתו, או במצב שבו התביעה חוזרת בה מהאישום, קיימים שני מצבים נוספים, לפיהם נאשם אשר הורשע בהליך פלילי טוען לפגם בניהול ההליכים הפליליים בעניינו, וכן קיים מצב שלפיו יש לבחון מה היא השלכתה ותוקפה של החלטה בבקשה למשפט חוזר על הליך אזרחי שפתח הנאשם. אני בדעה, כי שני מצבים אלה, אשר זכו להתייחסות בהחלטתה המנומקת של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 4528/06 עמוס ברנס נ' סנ"צ (בדימוס) שאול מרכוס (18.05.09), מביאני למסקנה כי אין זה נכון וראוי להורות על סילוקה של התביעה המונחת בפניי על הסף, זאת מבלי להביע דעה אודות סיכוייה של התביעה דנן.
5. בהחלטה בעניין ברנס חזרה כבוד השופטת פרוקצ'יה על ההלכה הפסוקה והספרות המשפטית העוסקת בשאלת מעמדו של פסק דין פלילי בהליך אזרחי, עליה כבר עמדתי למעלה, והוסיפה כי יש להבחין בין ההלכה הכללית שצוטטה למעלה, כפי שנפסקה בין היתר בענין ארביב הנ"ל, לבין ההוראות הסטטוטרית המיוחדת שבסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, העוסקת במקרה ספציפי שבו ניתן פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם. מקרה זה דומה הוא למקרה המונח בפניי. נקבע ע"י כב' השופטת פרוקצ'יה, כי "ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק הדין המרשיע יהיו קבילים במשפט אזרחי, אך בבחינת 'ראיה לכאורה' לאמור בהם, וזאת כאשר המורשע או חליפו הם בעלי דין בהליך האזרחי" [ראו בהרחבה: פסקאות 15- 20 להחלטת השופטת פרוקצ'יה].
6. יחד עם זאת, לצידו של הכלל האמור למעלה עומד הכלל הנוסף הרלוונטי אף הוא לענייננו, הקבוע בסעיף 42א לפקודת הראיות, שלפיו בראייה שהוגשה על פי סעיף 42א לא יהיה רשאי המורשע או חליפו להביא ראייה לסתור אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים, וכדי למנוע עיוות דין. ההסדר הססטטוטורי המיוחד בפקודת הראיות נותן מעמד מסוים לפסק דין פלילי בהליך אזרחי, בכפוף לקיום תנאים מצטברים שונים: פסק הדין הוא 'חלוט', הוא פסק 'מרשיע' להבדיל מפסק 'מזכה', מעמדו הוא כ'ראייה לכאורה' בלבד ולא כ'ראייה חלוטה', ומתקיים התנאי כי המורשע או חליפו הוא 'בעל דין' בהליך האזרחי. מורשע או חליף כזה אינם רשאים להביא ראייה לסתור פסק דין כזה, אלא ברשות מיוחדת של בית המשפט. על הטמעים לכך אני מפנה למלוא דבריה של כבוד השופטת פרוקציה בהחלטה עצמה. כך למשל, עיון בכל ההליכים המשפטיים בהם נקטה התובעת במסגרת ההליך הפלילי, מעלה כי מותבים שונים אשר דנו בעניינה השתכנעו כי הודייתה היתה כנה ואמיתית וכי היא הייתה מיוצגת בעצמה, בהיותה עורכת דין במקצועה והן על ידי עורכי דין אחרים. בכך הפך פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום על יסוד הודייתה של התובעת לפסק דין חלוט; קביעות אלה מהוות ראיה לכאורה בהליך דנן (ראו למשל, רע"פ 2789/08 החלטה מתאריך 02.04.08, שם נקבע כי "הודיה זו מסרה המבקשת לאחר ניהולה של פרשת התביעה, בעת שהיתה מיוצגת על ידי יודע-משפט, וכאשר ההליכים בעניינה היו מצויים בשלב מתקדם").
7. משכך- צודקת המשיבה בטענתה, כי אין זה ראוי בנסיבות העניין להורות על סילוק התביעה על הסף. מנגד, צודקת המבקשת בטענתה, לפיה הקביעות והממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, מהווים 'ראיה לכאורה' בהליך האזרחי המונח לפתחו של בית משפט זה, ועל מנת לאפשר לתובעת להביא ראיות לסתור, ככל שתחפוץ בכך, עליה לפעול בהתאם להוראות החוק והפסיקה בעניין ולבקש את רשותו של בית המשפט שיבחן שאלה כזו, במידה ותועלה.
8. מכאן, נותרה השאלה האם ומהי הנפקות המשפטית שיש להחלטתה של כבוד השופטת מ' נאור בדיון ב'בקשה למשפט חוזר'- שנדחתה. סוגיה כזו נדונה אף היא בהחלטתה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בעניין ברנס הנ"ל (יוער, באותו תיק בית המשפט העליון התיר קיומו של משפט חוזר בניגוד למקרה שלפנינו). לעניין ההחלטה בבקשה למשפט חוזר נפסק, כי "אין מדובר בפסק דין אשר קבע מסקנות וממצאים, ולא כל שכן בפסק דין פלילי חלוט מרשיע, שעל פי סעיף 42א לפקודת הראיות עשוי היה אך לשמש ראייה לכאורה בהליך אזרחי שהמורשע הינו בעל דין בו. מדובר בהליך בקשה למשפט חוזר, שלא הובאו בו ראיות ישירות, ולא נקבעו בו ממצאים סופיים מחייבים. בית המשפט העליון בחן 'במבט-על' את חומר הראיות שהונח לפניו, ושאל את עצמו, האם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת הנידון בהליך הפלילי המקורי נגרם עיוות דין. ניתוח הראיות בהקשר לאפשרות קיומו של חשש כזה אינו עולה כדי קביעת ממצאים ומסקנות שכוחן, על פי מהותן, לשמש השתק פלוגתא; והרי אותן שאלות של ממש שבית המשפט העליון העלה, אמורות להתברר במשפט חוזר". כן נקבע, כי "ממילא, החלטה בענין משפט חוזר אינה מתכוונת ואינה מתיימרת בדרך כלל לקבוע ממצאים חלוטים בענין הנוגע להליך הפלילי, וגם מטעם זה אין לייחס לאמירות שונות הנאמרות בה משמעות של מעין 'השתק פלוגתא' ביחס להליך אזרחי מאוחר יותר". עוד נפסק, כי "נמתח אפוא, קו מפריד בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי, והכרעה שנתקבלה בהליך הפלילי על פי מתכונת פרוצדוראלית מיוחדת לו, אינה מהווה מחסום לניהול משפט אזרחי על פי כלליו ודקדוקיו, ועל פי נטלי ההוכחה, הראיות וסדרי הדין האזרחי, המקובל, ככלל, במסלול שיפוטי זה" (שם, פסקאות 26 ו-28).

סוף דבר

1. לסיכום המקובץ למעלה, נמצא כי התובעת הורשעה במסגרת ההליך הפלילי ועליה הוטל מאסר בפועל. פסק הדין המרשיע הינו פסק דין חלוט משכל הערעורים שהוגשו על ידה, נדחו.
2. בנוסף, התובעת העלתה טענות מטענות שונות אשר מצדיקות, לטענתה, קיומו של משפט חוזר בעניינה. על טענות אלה, נמנות סדרת טענות שהועלו על ידה באותו הליך (מ"ח 3633/08) אשר עניינן פגמים דיוניים מהותיים שנפלו במשפט העולים, לטענתה, כדי עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר בהתאם להוראה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [פסקה 17 להחלטת השופטת מ' נאור].

עיון באותן טענות מעלה, כי הן אלה שנטענות על ידה עתה במסגרת ההליך האזרחי דנן, הן מכוח העילה החוזית והן מכוח העילה הנזיקית (עוולת הרשלנות). טענות אלה, נדונו ונדחו על ידי בית המשפט העליון אשר הגיע לכלל מסקנה, שאין באף אחת מאותן טענות על מנת להוות יסוד לקיומו של פגם בהליך הפלילי שיש בו כדי להביא לקיום משפט חוזר.

1. ככלל, ולמעט ההסדר המיוחד שבסעיף 42א לפקודת הראיות, קביעות וממצאים שנקבעו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי. וזאת, נוכח הפער העמוק הקיים בכללי הדיון והראיות במסלול הפלילי לעומת האזרחי, היוצרים חשש לעיוות דין אם תימנע מבעל דין האפשרות להוכיח מלכתחילה את טענותיו בהליך האזרחי, אך מחמת שנקבעו קודם לכן ממצאים בהליך הפלילי בענין דומה. ברם, כאשר מדובר בפסק דין פלילי חלוט ומרשיע, הממצאים והמסקנות שנקבעו בהליך הפלילי מהווים 'ראיה לכאורה' בהליך האזרחי.
2. משכך, קביעותיה של כבוד השופטת מ' נאור בהחלטתה בבקשה למשפט חוזר מיום 25.11.2008 אינן מהוות 'השתק פלוגתא' בהליך אזרחי זה. יחד עם זאת, פסק הדין החלוט המרשיע בהליך הפלילי שעסק בעניינה של התובעת, קרי בהליכים ת"פ 5093/05 ( מיום 30.04.06), ע"פ 70968/06 (מיום 9.8.07 ומיום 25.02.08), רע"פ 2789/08 (מיום 02.04.08)- יהוו ראיה לכאורה בהליך דנן, וככל שיש בידיה של התובעת טענה הסותרת את האמור בהם, עליה לפעול בהתאם לפקודת הראיות באמצעות הגשת בקשה להביא ראיה לסתור.
3. בחינת כתב התביעה וטענות הצדדים, בשלב זה של הדיון, אין בו כדי להביא למסקנה לפיה יש להורות על סילוק התביעה על הסף, כאשר בידיה של התובעת טענה הראויה בירור, בדבר הפרת עוולת הרשלנות. [יחד עם זאת, אין באמור כאן על מנת לחוות דעה אודות סיכוייה של התביעה ולא מן הנמנע כי התובעת תשקול את המשך ניהול התביעה דנן, בשים לב לדברי כבוד השופטת מ' נאור, הגם אם אינם מהווים השתק פלוגתא כפי שכבר קבעתי למעלה, וכן בשים לב לאמור בע"פ 70968/06 פסק דין מיום 25.02.08].
4. בנסיבות העניין, שאלת ההוצאות תוכרע בתום ההליך בהתאם לתוצאה הסופית.
5. הנתבעת תגיש כתב הגנה מטעמה תוך 30 יום מיום קבלת עותק החלטה זו.
6. אני קובעת ישיבת ק"מ ליום 16.09.13 שעה 10:00.
7. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים באמצעות הפקסימיליה ותוודא קבלתה.

ניתנה היום, כ"ד סיון תשע"ג, 02 יוני 2013, בהעדר הצדדים.