עסקינן בתביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בשל מטרד ליחיד.

נתוני רקע:

התובע עותר בתביעתו לבית המשפט ליתן צו לפיו יסלק הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") את העסק שהוא מנהל לחומרי בניין ויסלק את בעלי החיים והעופות המוחזקים בחלקה 5 בגוש 19520 מאדמות בית ג'אן (להלן: "חלקת הנתבע"), הגובלת בחלקה בה מחזיק התובע, היא חלקה 2 באותו גוש.

כמו כן, עתר התובע לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים בגין עוגמת הנפש, הסבל ואי הנוחות שנגרמו לו ולבני משפחתו עקב ניהול העסק של הנתבע בחלקתו והחזקת בעלי החיים שם, וזאת בשל הרעש החריג שבקע מהמקום וכן בשל הלכלוך והאבק השוררים שם ומגיעים עד לחלקתו.

התובע מבסס את תביעתו כנגד הנתבע על עוולת המטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח משולב), וכן על עילות נוספות שעיקרן מניעת מפגעים סביבתיים, ואילו התביעה כנגד הנתבעת 2, המועצה המקומית בית ג'אן (להלן: "הנתבעת"), מבוססת על הימנעותה מלעשות שימוש בסמכותה לנקוט בהליכים כנגד הנתבע לאכוף עליו סגירת העסק וסילוק המפגעים.

הנתבעים הכחישו טענותיו של התובע והוסיפו, כי התובע לא הציג ראיות לגבי קיומם של מפגעים מהותיים ומתמשכים, באופן שיכול לענות אחר יסודות עוולת המטרד ליחיד. עוד נטען, כי עסקו של הנתבע התנהל בחלקתו זמן רב לפני הקמת בית התובע וכי בתחילה התנהל העסק לפי רישיון עסק כדין, ובסמוך לשנת 2009 נסגר כליל.

כמו כן בקשו הנתבעים לטעון, כי התובע מנוע מלטעון טענות מהסוג שבנדון אם ביתו הוא נבנה ללא היתר בניה כדין, ושעה שעומד באוויר צו להריסת הבית וצו האוסר על השימוש בו.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע במחלוקות ביניהם על בסיס סיכומים בכתב ויתר המסמכים שהוגשו לתיק, ואלה אכן הוגשו.

עיקר טענות הצדדים:

בתארו את המטרד והמפגעים המיוחסים לנתבע, טען התובע כי הפעילות השוטפת בעסק של הנתבע אשר נוהל ללא רישיון עסק כדין, גרמה לרעש בלתי נסבל כתוצאה מפעילות של משאיות ושימוש במכונות לחיתוך ברזל וליטוש אבנים. ואם לא די בכך, הרי שפעילות זו גרמה לפיזור עפר ואבק שנישאו ברוח לעבר ביתו וחלקתו של התובע באופן שאילץ אותו להישאר עם חלונות סגורים ולהימנע מתליית כביסה בחוץ, ואפילו לבעיה בריאותית אצל בתו.

התובע הוסיף וטען כי מדובר במטרד ומפגע מתמשך מדי יום, וכי חרף פניותיו אל הנתבעת על מנת שתפעל על פי סמכותה לסגור את העסק בהיותו עסק שמנוהל ללא רישיון, האחרונה לא נקטה בצעד כלשהו כדי לתקן את המצב. ומכאן, גם הנתבעת מחויבת לשיטתו בתשלום פיצויים יחד עם הנתבע.

לעומת זאת טוען הנתבע כי הוא הקים את העסק בשנת 1999, זמן רב לפני הקמת בית התובע, וכי באותו זמן נוהל העסק בהתאם לרישיון שהונפק לו על ידי הנתבעת ביום 6/6/99. מכל מקום, עסקו של הנתבע פורק זה מכבר וכל הפעילות העסקית הועתקה למקום אחר לחלוטין. כמו כן, טוען הנתבע כי פעל מיוזמתו לסלק את בעלי החיים מחלקתו, אף שמדובר בחלקה שייעודה חקלאי ומתוקף כך רשאי הוא להחזיק שם בבעלי חיים.

עיקר טענת ההגנה של הנתבע נסמכת על העובדה כי ביתו של התובע נידון להריסה עד ליום 9/3/05 תוך שבית המשפט אסר על השימוש בו. לפיכך, אין להושיט לתובע סעד כלשהו מקום שבו הוא מלכתחילה חטא בהתנהגותו.

לסיום טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח טענותיו לגבי עצם התרחשות הנזק והיקפו.

הנתבעת אישרה בסיכומיה מרבית טענותיו של הנתבע והוסיפה כי טיפלה ללא רבב בתלונתו של התובע בגין ניהול העסק של הנתבע שלא כדין, והלה מילא אחר מרבית דרישותיה בכך שפירק את הסככות, העביר את הסוסים למקום אחר והפסיק את פעילות העסק במקום.

לבסוף, ביקשה הנתבעת להדגיש את השיהוי הניכר בהגשת התביעה נגדה ובעובדה כי התובע לא הוכיח את טענותיו לגבי הנזק.

דיון והכרעה:

אקדים את המאוחר ואומר כי דין התביעה להידחות.

כפי שציינתי מקודם, התובע והנתבע הם המחזיקים בשתי חלקות גובלות בכפר בית ג'אן. התובע מתגורר עד היום בבית מגורים שהוקם בחלקתו.

אין חולק כי הבית הוקם ללא היתר בניה כדין וכי אבי התובע הועמד לדין והוגש נגדו כתב אישום בגין בניה ללא היתר. בהליך הנ"ל הורשע אבי התובע בביצוע עבודות בניה ללא היתר, ולטענת הנתבעים שלא קבלה מענה מאת התובע, נגזר עליו להרוס את הבית עד לשנת 2005 תוך שנאסר עליו להשתמש בו.

באותה מידה גם הנתבע הועמד לדין בשל הקמת סככות בחלקתו ללא היתר ובשל שימוש בחלקתו למטרת ניהול עסק לחומרי בניין אף שייעוד המקרקעין הוא לחקלאות. הנתבע הורשע בעבירות המיוחסות לו ונגזר עליו, בין השאר, לפרק את הסככות ולהימנע מלעשות שימוש בחלקה בניגוד לייעוד האמור.

גם אם אצא מתוך הנחה, כי ניהול העסק של הנתבע גרם לתובע סבל ואי נוחות בשל אבק ועפר שהגיעו עד לחלקתו – ובשלב זה אני נמנעת מקביעה פוזיטיבית לגבי היקף המטרד ותדירותו - לא ניתן להתעלם מהעובדה כי החל משנת 2005, קרי 3 שנים לפני הגשת התביעה, ביתו של התובע אמור היה להיות הרוס, אך הדבר לא נעשה.

ויודגש שוב, לא זו בלבד שאבי התובע נצטווה להרוס את הבית, אלא שלטענת הנתבעים בית המשפט בהליך האחר אף אסר את השימוש בו – והתובע לא בקש לחלוק על טענה זו.

הגם שהתובע אישר בתצהירו את הנתונים הנ"ל לגבי ביצוע הבניה הלא-חוקית של הבית, הוא נמנע משום מה מלציין נתונים מהותיים אלה בכתב התביעה, אף לא בכתב התביעה המתוקן שהוגש מטעמו. חמור מכך, התובע נמנע מלציין, אפילו בתצהירו, כי על הבית רובץ צו הריסה שאמור היה להתבצע עד לשנת 2005, ועל אף שדאג לצרף עמוד מסוים מפרוטוקול הדיון בהליך שנפתח כנגד אביו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, הוא לא צירף את העמוד שבו פורטו רכיבי הענישה.

קשה להשתחרר מהרושם, כי הימנעות זו הייתה מכוונת, במטרה להעלים עובדת קיומם של צו ההריסה וצו איסור השימוש בבית התובע.

לפיכך, גם אם התמונות ושאר הראיות שהוגשו לתיק (כגון המכתבים של המשרד לאיכות הסביבה) מבססות לכאורה חלק מטענותיו של התובע לגבי המפגעים השונים, אין להתעלם מהאמור לעיל לגבי גורל בית התובע כשיקול מכריע בתיק.

העובדה כי בית התובע נידון להריסה בשנת 2005, היינו זמן רב לפני הגשת התביעה ולפני שהתובע החל בכלל לפנות במכתבים לנתבעת (המכתב הראשון שלו למועצה המקומית הוא משנת 2008), תוך שבית משפט אחר אסר את השימוש בו, שוללת לטעמי את זכותו של התובע לבוא בתביעה בפני בית המשפט לקבלת סעד שקשור לשימוש באותו בית. ואולם, גם אם נאמר שלתובע עומדת זכות התביעה חרף האמור, הרי שבנסיבותיו של המקרה אני מוצאת, כי הפסול שדבק בתובע אינו קטן מהפסול שדבק בהתנהגות הנתבע, שבינתיים סגר את העסק וסילק את המפגעים, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

לא אסיים מבלי להעיר ביחס לנתבעת, כי גם אם האחרונה לא פעלה במלוא הסמכויות המוקנות לה על פי חוק לסגור את עסקו של הנתבע אשר נוהל ללא רישיון כדין, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי כנגד הנתבע התנהלו מספר הליכים מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה לגבי הבניה הלא חוקית שנעשתה בחלקתו ולגבי השימוש האסור של העסק בחלקה.

אחרית דבר:

אני מורה על דחיית התביעה.

לאור הדרך בה הסתיים התיק, ובשים לב למכלול הנסיבות, אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ד, 08 יוני 2014, בהעדר הצדדים.