ע"י ב"כ עו"ד מ. אלמאדי ואח'

פרולוג

1. מגרש כדורגל טורעאן, הנמצא במקרקעין הידועים כחלקה 4 בגוש 16610 בקרקעות כפר טורעאן, מוחזק ומתוחזק על-ידי מועצה מקומית טורעאן, היא הנתבעת 1,מזה שנים רבות. המדובר במגרש דשא, מגודר וסגור. האפוטרופוס על נכסי נפקדים הוא הבעלים הרשום של המקרקעין (להלן: "המגרש").

2. משחק כדורגל שהתארגן ספונטנית על-ידי שחקנים חובבים מכפר טורעאן, התקיים במגרש בתאריך 8.6.2001. התובע השתתף במשחק. תוך כדי המשחק נפגע התובע בעינו הימינית (להלן: "התאונה"). המשחק לא הופסק. התובע המשיך לשחק כדורגל במשך מספר דקות לאחר התאונה.

3. התובע פנה, לראשונה, לרופא המשפחה לצורך קבלת טיפול רפואי רק בתאריך 9.6.2001 (להלן: "רופא המשפחה"). רופא המשפחה בדק את התובע והפנה אותו לבית-חולים העמק בעפולה להמשך טיפול רפואי. התובע נבדק בחדר מיון על-ידי רופא עיניים. אובחן קרע ברשתית. התובע הופנה, בדחיפות, למרכז רפואי רבין לצורך טיפול כירורגי. (להלן: "בית-החולים").

4. בבית-החולים, עבר התובע ניתוח לתיקון היפרדות רשתית עין ימין בתאריך 9.6.2001. אושפז בבית-החולים. הניתוח ומהלך האשפוז היו תקינים. שוחרר לביתו בתאריך 12.6.2001, עם המלצות להמשך טיפול אנלגטי, חופש מחלה וביקורת.

5. קיים ליקוי בכושר הראייה של התובע עקב התאונה. המוסד לביטוח לאומי, מומחה הנתבעות, פרופ' חנא גרזוזי ומומחה בית-המשפט, פרופ' בנימין מילר ,קבעו לתובע דרגת נכות רפואית יציבה, בגין הפגימה הרפואית האמורה, בשיעור 10% לפי סעיף 52(1)(4)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (התוספת), תשט"ז – 1956 (נ/7; נ/9; ו-חוות-דעת מומחה בית-המשפט). מומחה מטעם התובע, ד"ר מאג'ד בדארנה קבע לתובע דרגת נכות רפואית יציבה ומשוקללת בשיעור 23% (ת/6).

6. מר אסל אורן, חוקר פרטי מטעם הנתבעת 2, חקר את התאונה. במהלך החקירה הוא גבה מהתובע שתי הודעות חוץ (נ/3 ו- נ/4).

7. וכן, התובע והנתבעת 2 התקשרו (ביום 10.9.2001) בהסכם בכתב, לפיו ובין השאר, התחייב התובע לעבור בדיקת פוליגרף לאימות תביעתו. וכן, קבע ההסכם, כי תוצאת בדיקת הפוליגרף תחייב את הצדדים לו, ותהיה ראיה מכרעת בפני כל בית-משפט או ערכאה משפטית אחרת. וכן, הימנעות התובע מלעבור את הבדיקה האמורה מהווה ויתור סופי על תביעתו עקב התאונה (להלן: "ההסכם").

8. לאחר שמיעת ראיות התביעה, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה בתאריך 11.11.2014, לפיה התובע יקיים את חיובו לפי ההסכם, יעבור בדיקת פוליגרף, וכי תוצאת הבדיקה תהווה ראיה סופית ומכרעת בהליך דנן.

9. בודק פוליגרף מר מאיר שיר, מגזית מכון פוליגרף ואבחון מידע בע"מ, שמונה כמומחה על-ידי בית-המשפט (להלן: "המומחה"), בדק את התובע וערך שתי חוות-דעת בכתב. האחת, בתאריך 1.12.2014 (להלן: "חוות-דעת הראשונה") והשנייה – בתאריך 19.1.2015 (להלן: "חוות- הדעת השנייה"). ויודגש: מאחר והשאלות הרלוונטיות בבדיקתו הראשונה של התובע לא הייתה כל התייחסות לטענתו ,כי בתאונה נכנסה ונתקעה רגלו בבור מכוסה דשא, היה צורך בעריכת בדיקה נוספת ומתן חוות-הדעת השנייה. אגב אורחא נציין, כי התובע יצא דובר אמת בבדיקה הראשונה.

10. בבדיקה השנייה, השאלות בבדיקה שנוסחו בהסכמת התובע וכלשונו, על סמך גרסתו העובדתית שמסר ולאחר תרגומן לשפה העברית (להלן: "שאלות הבדיקה"), הן אלה:

א. האם במהלך משחק הכדורגל בשנת 2001, ראית בור בתוך המגרש?

ב. האם באמת רגלך נכנסה לתוך הבור הזה ונפלת על הכדור במגרש?

ג. האם הגורם לנפילתך (ופציעתך בעין) היה כניסת רגלך לתוך הבור הזה במגרש?

(חוות-הדעת השנייה)

11. המומחה קבע בחוות-הדעת השנייה, כי בתשובות התובע לשאלות הבדיקה אובחנו תגובות המעידות על אמירת שקר. מסקנתו המקצועית של המומחה היא, אפוא, כי התובע דובר שקר בגרסתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות הבדיקה. (חוות-דעת שנייה, סעיפים 3 ו- 5).

ויודגש: המומחה נחקר על חוות-דעתו השנייה בחקירת שתי וערב צולבת, ממצה ומעמיקה.

טענות התובע

12. התובע טוען, כי הנתבעת 1 אחראית לתאונה ולנזקיו. הנתבעת 2, מבטחת הנתבעת 1, בביטוח אחריות, חייבת לשפותו על נזקיו שנגרמו לו בתאונה.

התובע תיאר את התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה כדלקמן:

"ביום 8.6.01 ותוך כדי משחק כדורגל נתקעה רגלו של התובע בבור הנמצא במגרש, אשר היה מכוסה בדשא, ושלא ניתן היה להבחין בו, ונפל עם הפנים בעוצמה על הכדור שהיה על המגרש ונפגע בעין ימין".

(כתב התביעה, סעיף 7).

13. התובע מבסס עילת תביעתו הנזיקית על עוולת הרשלנות, כהגדרתה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה"). לחילופין, טוען הוא, כי במקרה דנן יש להחיל את הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו" לפי סעיף 41 לפקודה.

14. אליבא דתובע, הנתבעת 1, המחזיקה והמתחזקת את המגרש ,התרשלה כלפיו, במעשה ובמחדל, כדלקמן:

א. אפשרה קיום משחקי כדורגל במגרש לא בטיחותי;

ב. לא מסרה לשחקנים כללי בטיחות לשם שמירה על ביטחונם ושלמות

גופם;

ג. טיפולי התחזוקה היו רשלניים;

ד. לא פיקחה בצורה נאותה על המגרש ולא הסירה מפגעי בטיחות שהיו בו;

ה. לא הזהירה את השחקנים מפני הסכנות בקיום משחקי כדורגל במגרש.

15. לעניין חוות-דעתו של המומחה, טוען התובע, כי קיימת הצדקה בדין לפסילתה,

ואין לסמוך עליה. אין למומחה הכשרה מקצועית מספקת, והוא התעלם מכל הכללים הנוהגים בענף בדיקות פוליגרף, ובכלל זה כללי האתיקה. נסיבות ביצוע הבדיקה לא היו כדין.

16. התובע טוען לפיצויים במספר ראשי נזק והם:

נזק מיוחד

א. הוצאות נסיעה ונלוות - 5,000 ₪.

ב. הוצאות רפואיות - 5,000 ₪.

ג. עזרת צד ג' - 15,000 ₪.

ד. הפסד השתכרות - 20,000 ₪.

נזק כללי

ה. הוצאות רפואיות.

ו. הוצאות נסיעה.

ז. עזרת צד ג'.

ח. הפסד השתכרות.

ט. כאב וסבל.

(כתב התביעה, סעיף 18).

טענות הנתבעות

17. הנתבעות מכחישות, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק ושיעור הפיצויים. דין התביעה להידחות מחמת שיהוי ניכר. הנתבעת 1 לא התרשלה כלל כלפי התובע. התאונה הנטענת והמוכחשת כשלעצמה אירעה באשמו של התובע ובנסיבות אחרות מאלה הנטענות בכתב התביעה. במגרש ,אין ולא היה מפגע בטיחותי כלשהו. המדובר במגרש תקין לקיום משחקי כדורגל.

18. לעניין הנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענות הנתבעות, בקליפת

אגוז, כי הם מופרזים, מוגזמים וללא כל יסוד עובדתי או משפטי.

19. וכן, ההסכם מחייב את הצדדים לו – התובע והנתבעת 2. התובע עבר בדיקת

פוליגרף ויצא דובר שקר. תוצאת הבדיקה היא ראיה מכרעת וסופית בהליך דנן. אין עילה בדין לפסילת חוות-הדעת השנייה. דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה

מומחה בית-המשפט - עקרונות יסוד

20. כידוע, בית-המשפט רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה

להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה לעניין שבמחלקות בין בעלי הדין (תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984), כדי להגיע לפתרון יעיל וצודק של הסכסוך. אכן אין בית-המשפט כבול לחוות דעתו של המומחה. הערכת הראיות שבתיק וההכרעה ביניהן, הינה לעולם מלאכת בית-המשפט, גם אם קשורה היא בשאלה מקצועית (הרנון, דיני הראיות, חלק שני, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1977, 305; ת.א. (חי') 882/6 עוסמן נ' שוהנדלר, פס"מ לז, 14, 20)). אין בית-המשפט מחויב לקבל חוות-דעת המומחה. בית-המשפט הוא הפוסק האחרון, גם בשאלות מקצועיות. בידיו ההכרעה אילו דברים לאמץ ואילו לדחות. (ע"א 311/66 נחמיאס נ' "לקט" קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת, פ"ד כ (4) 48, 50 (1966); ע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' עקרם, פ"ד כב' (2) 164, 167-166 (1968); ע"א 675/77 אלטשולר נ' נציב המים, פ"ד לד(1), 731, 737 (1980); ע"א 409/84 מ"י נ' שגב, פ"ד מ(3), 706, 711 (1986); ע"א 821/88 א. לוי קבלני בנין בע"מ נ' אבו חמוד, פ"ד מד (2), 771, 776-771, 778 (1991); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1), 133, 139 (1987); ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו, פ"ד מו (4), 154, 160 (1992); ע"א 1986/92, 2527 מ"י נ' אבו סאלח פ"ד נ(1), 499, 508 (1997); רע"א 6920/14 תשעה חודשים בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ, מיום 4.1.2015).

21. חוות-דעתו של המומחה כפופה לשיקולים של מהימנות אישית ושל אמינות

מקצועית. בית-המשפט רשאי לקבל אותה או לדחותה, כולה או חלקה, והוא ורק הוא המעניק לה את משקלה הראייתי (קדמי, על הראיות-הדין בראי הפסיקה – חלק שני, 2009, 761 והפסיקה המצוטטת שם).

22. אכן, נקודת המוצא היא, כי בית-המשפט ייתן, הלכה למעשה, מלוא המשקל

לחוות-דעת המומחה שאינה נגועה בפגם מהותי, בכל הקשור לצד המקצועי שבה, הנהיר למומחה ולא לשופט (הרנון, דיני הראיות, שם, עמ' 306). גם לעניין חוות-דעת המומחה, אשר התמנה על-ידי בית-המשפט, נשאר בית-המשפט הפוסק האחרון. חוות-דעת המומחה הינה ותישאר לעולם ראיה מבין הראיות המונחות בפני בית-המשפט. נקודת המוצא היא, כי "לא בנקל יוחלט על פסילת חוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט (רע"א אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, מיום 22.11.2015). ניתן לפסול חוות-דעת מומחה שהתמנה על-ידי בית-המשפט, אם ניתנה היא בחוסר סמכות פונקציונאלית או חטאה היא באחד מעקרונות הצדק הטבעי או נפל פגם מהותי והיורד לשורשו של עניין בשיקול דעתו של המומחה. חוות-דעת זו תיפסל אם היא נגועה במשוא פנים (BIAS) או, אם לא קוים העיקרון "כי יישמע הצד השני" (AUDI ALTERAM PARTEM). היא תיפסל אם הוכח, כי היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני, או דבק בה אבק של חוסר תום-לב משווע, מטרה זרה או שיקולים זרים, הפוגמים בעליל באובייקטיביות ובניטרליות המומחה. בע"א 167/59 רוחוביץ ואח' נ' שוורץ פ"ד יג(2) 1233, 1234, נפסק, כי ניתן לפסול חוות-דעת מומחה (שם דובר על מומחה רפואי) אם לוקה היא ב"שגיאה גסה". על הלכה זו חזר בית-המשפט בע"א 1188/92 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' ברעלי פ"ד מט(1) 463, 478 (1995). בע"א 311/66 נחמיאס דלעיל, בעמ' 50, נפסק, כי ניתן לפסול חוות-דעת מומחה (גם שם דובר על מומחה רפואי) שמונה על-ידי בית-המשפט, בהסכמת הצדדים, אם ניתנה "שלא בתום לב או שהושגה באמצעים בלתי כשירים". בת"א (חי') 1114/89 פורת נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), נפסק, כי בעל הדין המבקש לפסול חוות-דעתו של המומחה אשר נתמנה על-ידי בית-המשפט, עליו נטל ההוכחה, כי בשל ליקויים ופגמים שנפלו בשיקול דעתו המקצועי של המומחה או בתום לבו, נגרם למבקש עיוות דין. הנחת העבודה הראשונית היא, כי המומחה אשר התמנה על-ידי בית-המשפט והמשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט, פועל בהגינות, בתום לב, ולפי עקרונות הצדק הטבעי.

מהתם להכא

23. לתובע יש השגות על המומחה וחוות-הדעת השנייה. בכתב סיכומיו, הוא

תוקף, בשצף קצף, את המומחה וחוות-דעתו. לדידו, אין למומחה ניסיון והכשרה

מקצועית בתחום בדיקת פוליגרף והוא לא זוכה למהימנות אישית. חוות-הדעת השנייה

אינה אמינה כלל וכלל ויש לפסול אותה. המומחה פעל בניגוד להוראות מגילת זכויות

הנבדק (ת/9), כללי האתיקה (ת/8) וההנחיות המקצועיות (ת/7) שהותקנו או שהוצאו

על-ידי איגוד בודקי הפוליגרף בישראל (כתב הסיכומים, סעיפים 46, 66).

24. הנתבעות מתנגדות, לבקשת התובע לפסילת חוות-הדעת השנייה. לדידן, אין

עילה בדין לפסילתה.

25. בהחלטה מיום 9.2.2016 דחיתי את בקשתו של התובע לפסילת חוות-הדעת

השנייה, מהטעם כי לא מצאתי נימוק ענייני לפסילתה. גם היום ולאחר בדיקת ושקילת מכלול הדברים לגופם, בלב פתוח ובנפש חפצה, משוכנע אני, כי לא קיימת הצדקה בדין לפסילת חוות-הדעת השנייה, ויש להעניק לה מלוא המשקל הראייתי. המומחה פעל בדל"ת אמות הסמכות שהוענקה לו על-ידי בית-המשפט, לצורך בדיקות התובע בפוליגרף והגשת שתי חוות-הדעת, הראשונה והשנייה. מדובר במומחה מהימן, מקצועי ומוסמך. בענייננו-שלנו, התשתית של חוות-הדעת השנייה מוכחת. המסקנה המקצועית-מדעית של המומחה, כאמור בחוות-הדעת השנייה, היא הכרחית ואמת.

26. אכן, חוות-הדעת השנייה אינה מושלמת, אך אין בכך כל רבותא. השלמות אינה נחלתו של האדם בשר ודם. המדובר בחוות-דעת שלמה, מקצועית, סבירה ומהימנה. היא ניתנה בסמכות וכדין ולא חטאה באחד מעקרונות הצדק הטבעי. וכן, לא נפל בה פגם, לא כל שכן פגם מהותי והיורד לשורשו של עניין בשיקול דעתו של המומחה. לא דבק בה אבק של חוסר תום-לב, מטרה זרה או שיקולים זרים. אין בה שגגה כלשהי, והיא ניתנה בהגינות ותום-לב. השגותיו של התובע, המושתתות ברובן על דבריו בלבד ועם כל הכבוד והענווה, מחוסרות יסוד עובדתי ומשפטי. עדותו של המומחה, לעניין זה ועם כל הכבוד והענווה, הייתה סבירה, קוהרנטית, שלמה ומהימנה עליי עד למאוד. כפי שאפרט בהמשך, אין ביכולתי לסמוך על עדותו של התובע או דבריו הן לעניין התביעה והן לעניין השגותיו על המומחה וחוקיות הבדיקה או חוות-הדעת השנייה.

מכאן, מסקנתי, כי חוות-הדעת השנייה היא ראיה קבילה וראויה למלוא המשקל הראייתי. היא מחייבת את הצדדים. היא ראיה מכרעת וסופית בהליך דנן. מכאן המסקנה, כי דין התביעה להידחות.

אי-הוכחת עילת התביעה

27. כאמור, מסקנתי דלעיל מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיו של התובע. יחד עם זאת ומפאת כבודם של באי-כוח הצדדים ובמטרה להפיס את דעתם של התובע ובא-כוחו, רואה אני לנכון לדון גם בתביעה גופה.

אפתח ואומר, כי לאחר ששמעתי ראיות הצדדים ולאחר עיון, עיין היטב, בכתבי הסיכומים, ובשים לב לדין שלעניין, מסקנתי היא, כי התובע לא הוכיח כדין את עילת התביעה. התשתית העובדתית שבבסיס עילת התביעה, לא רק שלא הוכחה כדין אלא שהיא הופרכה, מיניה וביה, ובאופן מוחלט. עדויותיהם של עדי התביעה, בכל הקשור לתיאור התאונה, נסיבותיה וסיבותיה ועם כל הכבוד והענווה, אינן סבירות ואינן מהימנות עליי. מצאתי בהן סתירות מהותיות למכביר, פנימיות וחיצוניות, ללא הסבר סביר ומהימן. התרשמתי, כי עדי התביעה תאמו ביניהם את עדויותיהם בקשר לנסיבות וסיבות התאונה ,וכי מדובר בעדויות בדויות, שהורתן ולידתן בחטא ולצרכי המשפט בלבד.

ראשית, גרסתה של התביעה ועדויות עדיה, ה"ה חאלד סבאח (להלן: "חאלד"), מר וליד סלאמה (להלן: "וליד") והתובע, לגבי נסיבות וסיבות התאונה ולפיהן ביום 8.6.2001 ותוך כדי משחק כדורגל במגרש נכנסה ונתקעה רגלו של התובע בבור הנמצא במגרש והמכוסה בדשא ונפל קדימה (אפיים)בעוצמה על הכדור שהיה על המגרש וכתוצאה מכך נפגע רק בעין ימינית. (כתב התביעה סעיף 7; עדות חאלד – ת/1, סעיפים 4 ו-5, עמ' 17, ש' 21; עדות וליד – ת/2, סעיפים 4 ו- 5, עמ' 22, ש' 24; עדות התובע – ת/3, סעיף 5; עמ' 27, ש' 28), עומדות בסתירה מוחלטת, קוטבית ופוזיטיבית לתיאור התאונה שמסר התובע לרופא המטפל בבית-החולים, תיאור שנרשם על-ידי הרופא המטפל בגיליון אשפוז ושחרור לפיו "אתמול קיבל מכה מכדורגל בעין ימין...". (ת/3, צירוף ה') (להלן: "גיליון אשפוז ושחרור").

נזכור ואף נטיב להזכיר: במהלך חקירתו שתי וערב עומת התובע עם הסתירה דנן ותשובתו החד משמעית הייתה "נכון הגרסה שלי בחדר מיון במרכז רפואי רבין היא אמת" (עמ' 32, ש' 6), ובבית החולים לא סיפר על "הנפילה" ו"הבור" כביכול (שם, ש' 7-6)!!. ויודגש: גיליון אשפוז ושחרור הוגש על-ידי התובע כראיה לאמיתות תוכנה וללא כל הסתייגות. כאן המקום להוסיף ולציין, כי התובע ומשום מה נמנע, מדעת, להציג לבית-המשפט את המסמכים הרפואיים שקיבל מהרופא המטפל ומבית חולים העמק בעפולה, הכוללים, ככל הנראה, גרסתו הראשונה לגבי התאונה, נסיבותיה וסיבותיה. אין להכביר מילים על חשיבות מסמכים אלה .במחדלו הדיוני החמור דנן, מחזק התובע, למעשה, את גרסת ההגנה וראיותיה.

28. שנית, מצאתי סתירות מהותיות ולמכביר בעדויותיהם של עדי התביעה בעניינים מהותיים אחרים ובכללם, תיאור ה"בור" במגרש כביכול (ראו- ת/7, סעיף 4; עמ' 17, ש' 21, עמ' 20, ש' 15-12, ת/2, סעיף 5; עמ' 22, ש' 24; עמ' 27, ש' 5-4; עמ' 34, ש' 11-3; נ/3, עמ' 1, ש' 13; נ/4, עמ' 1, ש' 15). להמחשה בלבד, אציין, כי התובע תיאר את ה"בור" בהודעתו לחוקר (מתאריך 2.7.2008) ובסתירה מוחלטת לשלל עדויותיהם של עדי התביעה, כדלקמן:

"[גודל הבור] כמעט 2-15 ס"מ עומק ובקוטר של כמעט חצי מטר"!!

(נ/4, עמ' 1, ש' 16-15).

הוא הדין באשר לעובדה עובדה אם ואם לאו היה שחקן אחר מולו של התובע בזמן התאונה. (עמ' 18, ש' 32-10; עמ' 23, ש' 22-10; עמ' 29, ש' 16-5; נ/3, עמ' 1, ש' 21-18).

29. שלישית, התובע הודה, במהלך חקירתו שתי וערב, כי הוא חתם על גבי ההסכם. דא עקא, הוא הוסיף, כי החתימה המתנוססת על גבי ההסכם אינה חתימתו (עמ' 30, ש' 30-25; עמ' 31, ש' 3). קל להיווכח, כי השוואת החתימה דנן עם חתימות התובע שעל גבי מסמכים אחרים שהוגשו לבית-המשפט, גם בעין בלתי מקצועית ומזוינת, מראה ,כי החתימה המתנוססת על גבי ההסכם היא אכן חתימת ידו של התובע. מה עוד, שהתובע נוהג לחתום על גבי מסמכים במספר חתימות (ראו והשוו- נ/3; נ/4; נ/6; נ/7; נ/8; ת/3 ו- ת/5).

30. רביעית, בסתירה קוטבית, פוזיטיבית ומוחלטת לעדותו של התובע לפיה "הכדור היה על המגרש והוא נפל עליו, ולמעשה הכדור לא פגע בו אלא שהוא פגע בכדור (עמ' 31, ש' 25-22) העיד הוא בהמשך, כי הוא "קיבל מכה מכדורגל בעין ימין" (עמ' 32, ש' 5. ההדגשה שלי-ש.ס.), וזאת כפי שנרשם בגיליון אשפוז ושחרור. במקום אחר בעדותו, העיד התובע, כי "הכדור היה אשם" (עמ' 32, ש' 3) ולא "הבור" לתאונה. גם בהודעתו בפני החוקר, מסר התובע, בין השאר, כי "אני יודע שהכדור פגע בי בעין..." (נ/4, עמ' 2, ש' 15). וכן, בהודעתו בפני החוקר, מסר התובע גרסה שונה, בתכלית, מעדותו בבית-המשפט לעניין זה. הוא מסר, כי "אני יודע שהכדור פגע בי בעין, אני לא יודע אם הספקתי להגן על הגוף... קיבלתי מכה מהכדור...". (נ/4, עמ' 2, ש' 18-15. ההדגשות שלי-ש.ס.).

31. חמישית, על-פי התרשמותי מהעדים ובשים לב לאותות האמת ומכלול נסיבות העניין אומר, אומנם בצער רב, כי התובע לא העיד אמת, רק האמת וכל האמת לעניין מצבו הרפואי והתאונות האחרות בהן היה מעורב, כולל ההליכים שהוא נקט בגינן. (עמ' 35, ש' 32-4; עמ' 36, ש' 32-1; עמ' 37, ש' 13-1; ת/5 – ת/8).

32. שישית, בכך לא סגי. לדידי, מנגנון התאונה והאימפקט שלה לפי גרסת התביעה ועדיה, עם כל הכבוד והענווה, אינם אפשריים והם בניגוד לשכל הישר וניסיון החיים ואם תרצו – אבסורדים המה. היעלה על הדעת, כי במהלך משחק כדורגל שחקן יצא בעוצמה רבה להתקפה מתפרצת עם הכדור ורגלו תיפול ותיתקע בתוך "בור" בקוטר של חצי מטר לערך ועומק 2-15 ס"מ (נ/4, ש' 15), וכתוצאה מכך הוא נופל אפיים ארצה, באופן פתאומי ובעוצמה רבה, על הכדור שנמצא בתנועה ,והפגיעה היחידה בשחקן תהיה היפרדות רשתית עין ימין? לדידי תסריט זה אינו אפשרי, וליתר דיוק – אבסורדי הוא.

שיהוי

33. בשיטת משפטנו, משטר השיהוי חל גם בהליך האזרחי. הגשת תביעה אזרחית בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, (להלן: "חוק ההתיישנות") אינה פוגעת בסמכותו של בית-המשפט לדחותה מחמת שיהוי (סעיף 27 לחוק ההתיישנות). בהלכה הפסוקה נקבע, כי טענת שיהוי בהליך אזרחי תתקבל במקרים חריגים בלבד.(ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448 (2003); ע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים, מיום 27.8.2012)). לדידי, המקרה שלפנינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים דחיית התביעה מחמת שיהוי. התאונה קרתה בתאריך 8.6.2001. התובע לא הסריט ולא צילם את המפגע הבטיחותי במגרש הנטען, חרף החשיבות לעשות כן. חודשיים לאחר התאונה, הוא שכר את שירותיו של עורך-דין (עמ' 33, ש' 28). במהלך השנים הוא קפא על שמריו, והגיש את התביעה רק בתאריך 28.5.2008 – תשעה ימים לפני חלוף תקופת ההתיישנות. בהתנהגותו דנן, הוא גרם נזק ראייתי חמור ולא ניתן לתיקון לנתבעות. בפניי, אין הסבר סביר ומהימן לשיהוי דנן. במקרה דנן, מאזן הצדק בין הצדדים והאינטרס הציבורי, מצדיקים דחיית התביעה גם מחמת שיהוי.

התוצאה

34. מסענו תם. אני דוחה בזה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' סיוון תשע"ו, 08 יוני 2016, בהעדר הצדדים.