הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת גב' ש. פיינסוד –כהן ) מיום 19.5.2011, ב- ת.א. 7677-05-08, לפיו נפסק למערער, יליד שנת 1980, פיצוי בסכום של 5,000 ₪ עקב תאונת דרכים שאירעה למערער בתאריך 16.12.05.

המערער מלין על כך ששיעורו של הפיצוי נמוך יתר על המידה ומקפח אותו משמעותית, ולכן עתירתו בפנינו לפסוק לו את הפיצוי ההולם ולחלופין, להורות על מינוי מומחה רפואי חדש ולהשית על המשיבה את הוצאותיו של המומחה שיתמנה.

נציין כי בית משפט קמא מינה את ד"ר פ. וייל כמומחה רפואי מטעמו בתחום הנפשי, ובחוות דעתו מיום 16.6.09 קבע ד"ר פ. וייל כי התאונה מיום 16.12.05 לא גרמה חבלה משמעותית ולא תוארה תגובה רגשית מסוג החמרה בששת החודשים שלאחר התאונה, ולאור הנסיבות אין המומחה מוצא קשר סיבתי בין התסמונת החרדתית ממנה סובל המערער לבין התאונה מיום 16.12.05.

בא כוחו דאז של המערער (בפנינו לא היה המערער מיוצג), שיגר שאלות הבהרה למומחה הרפואי ד"ר פ. וייל, והמומחה השיב על שאלות אלה ונותר בעמדתו.

המומחה לא זומן לחקירה נגדית על חוות דעתו.

בית משפט קמא נתן דעתו בפסק דינו על חוות דעתו של המומחה הרפואי, וכן על הטיפולים שהעניקה למערער הגב' ג'ני דויטש (מטפלת ברפואה משלימה משולבת), אשר גם מסרה את עדותה בפני בית משפט קמא.

בית משפט קמא ציין בין יתר הדברים בפסק דינו, שהמטפלת גב' דויטש מייחסת חשיבות למצבו של המטופל אך מבחינתה שאלת הקשר הסיבתי איננה במרכז עניינה, וכאמור, היא בודקת ומטפלת במטופל כפי שתלונותיו נמצאות באותו שלב, ולכן, כך קבע בית משפט קמא, אין בהתרשמותה של המטפלת כדי לסתור את חוות דעתו של המומחה הרפואי לענין הקשר הסיבתי, שכן הגב' דויטש לא בדקה שאלה זו.

פסק דינו של בית משפט קמא ניתן לאחר ששמע הן את עדותה של המטפלת גב' דויטש והן את עדותו של המערער והגיעה למסקנה שיש מקום לפסוק למערער פיצוי בגין כאב וסבל בלבד, פיצוי שאותו העמיד על סך של 5,000 ₪, ועוד קבע בית משפט קמא כי לא הוכחו בפניו הפסדי השתכרות של המערער לאחר התאונה, והוסיף כי לנוכח אימוץ חוות דעתו של המומחה הרפואי שנתמנה מטעם בית המשפט (ד"ר פ. וייל), המסקנה היא שלא נותרה למערער נכות נפשית הקשורה קשר סיבתי לתאונה.

אמנם בית משפט קמא ציין כי ברי שהמערער סבל לתקופת מה מהתגברות תסמינים חרדתיים עקב התאונה, אך כאמור, לא הוכחו הפסדי השתכרות של המערער, וכן לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפרידה מחברתו של המערער והשלכותיה של פרידה זו, לבין התאונה.

כאמור, המערער מלין על שיעור הפיצוי הנמוך שנפסק לזכותו, ופירט את טענותיו הן בהודעת הערעור והן בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו.

המשיבה הגישה עיקרי טיעון מטעמה ועמדתה היא שאין מקום להתערב בפיצוי כפי שנפסק ולטעמה יש לדחות את הערעור.

הוספנו ושמענו ביום 11.9.12 את טיעוניו של המערער ואת הטיעונים של ב"כ המשיבה, ולא שוכנענו שקיימת הצדקה להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא.

בפני בית משפט קמא היתה מונחת חוות דעתו של המומחה הרפואי שהתמנה על ידי בית משפט קמא, וכן היו מונחות בפניו תשובות ההבהרה של המומחה הרפואי לשאלות שהופנו אליו, וכאמור, בתשובות אלה נותן המומחה הרפואי בעמדתו.

המערער בחר שלא לזמן את המומחה הרפואי לחקירה על חוות דעתו בבית המשפט, ומשכך, נותרה חוות דעתו של המומחה הרפואי בעינה, ולא שוכנענו שקיימת הצדקה כלשהי למינויו של מומחה רפואי אחר, כפי שמבקש בפנינו המערער, ולמותר להדגיש שמינויו של מומחה רפואי אחר או נוסף, הוא בגדר היוצא מן הכלל, מהלך שנעשה במקרים נדירים בלבד, ובמקרה נשוא הדיון כאן בוודאי שאין לכך כל הצדקה.

שיעורו של הפיצוי אשר נפסק לזכותו של המערער הוא אמנם על הצד הנמוך, ואולם, אין הוא כזה המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

משכך, לא נותר בידינו אלא להורות על דחייתו של הערעור, וכך אנו אכן מחליטים.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי המערער.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ב, 12 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.