עורך דין, אשר ניהל חשבון בנק בנאמנות על שם לקוחה שלו, בו הופקדו כספים השייכים ללקוחה, נטל לכיסו סכומים גבוהים - מאות אלפי שקלים - מחשבון הנאמנות. על כך אין כיום מחלוקת.

- האם נטל סכומים אלה לכיסו ללא הרשאה מהלקוחה, ולמעשה גזל את כספה, כטענתה?

- האם נטילת הכספים היוותה קיזוז בהרשאה של חובות שכר טרחה שחבה לו הלקוחה, כטענתו?

- האם הלקוחה עדיין חבה לו סכומים נוספים, גם לאחר נטילת הסכומים הגבוהים, כטענתו?

אלה הן, בתמצית, השאלות הטעונות הכרעה.

מן הבחינה הדיונית, עניינו של פסק הדין בשלושה הליכים למעשה:

- התביעה העיקרית בתיק 5146/08 (להלן: "התביעה העיקרית" או "התביעה") - תביעה למתן חשבונות, וכן תביעה כספית שהוערכה על ידי התובעת בעת הגשתה (על פי אומדן) בסכום של כ-500,000 ₪.

- התביעה שכנגד בתיק 5146/08 (להלן: "התביעה שכנגד") - תביעה כספית, בעילה חוזית, לתשלום שכר טרחה נוסף, בסך של כ-95,000$ בצירוף מע"מ, שהועמדה לצרכי אגרה על סך של כ- 48,000 ₪.

- התביעה בתיק 18-06-08 (להלן: "התביעה השטרית") - בקשה לביצוע שטרות, בסכום מצטבר נומינלי של 19,336 ₪.

למען הקיצור והסדר הטוב, ופי שנקבע עוד בהחלטה מיום 22.12.10, הגב' מריאנה לוי תכונה להלן: "התובעת" ועו"ד אבנר פרידמן יכונה להלן: "הנתבע".

פסק הדין יחולק לארבעה פרקים: השתלשלות העניינים; הנטל; חשבונות הנתבע; התחשבנות. הפירוט בפרק הראשון ישקף הכרעה באשר לתשתית העובדתית עליה יבוסס הדיון בהמשך.

א. השתלשלות העניינים

1. התובעת הינה אלמנה, ילידת הונגריה, ניצולת שואה. התובעת אינה בקו הבריאות, הן במישור גופני הן במישור נפשי. עלתה לארץ בשנת 1957, עם זאת שליטתה בשפה העברית אינה מלאה.

ביום 5.4.03 נפטר בעלה של התובעת, מר אנדור לוי ז"ל (להלן: "המנוח"). עוד קודם לפטירתו, לאחר שהמנוח חלה, פנתה התובעת לנתבע לקבלת ייעוץ משפטי, שכן חששה כי המנוח ציווה לה רק חלק קטן מעזבונו.

לאחר פתיחת צוואת המנוח התברר כי, אכן, על פי הצוואה הוריש המנוח לתובעת ולבנם, מר רונן לוי, לכל אחד מהם בנפרד, רק 5% מעזבונו (להלן, בהתאמה: "רונן", "העזבון"). התובעת ורונן נפגשו עם הנתבע במשרדו. הנתבע הציע נקיטת הליכים משפטיים. במהלך הפגישה חתמה התובעת על יפוי כוח לנתבע על מנת שתיוצג על ידו. רונן נמנע מלשכור את שירותי הנתבע.

2. הנתבע נקט בשם התובעת בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה כנגד שני ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, אשר יוצגו ע"י עו"ד מירב שלם (להלן בהתאמה: "הצד שכנגד", "עו"ד שלם"), ובין השאר התנגדות לקיום צוואה, תביעה למתן פס"ד הצהרתי, תביעה למזונות מן העזבון ומדור (ת"ע 3170/03, ת"ע 3171/03, ת"ע 14120/03, ת"ע 1350/04) ("תיקי העזבון").

במסגרת תיקי העזבון, ביום 3.2.05 מונו הנתבע ועו"ד שלם, שניהם יחד, כמנהלי עזבון זמניים. בשלב מאוחר יותר מונו הנתבע ועו"ד שלם כמנהלי העזבון.

ביום 17.5.05, לאחר הליכי גישור, חתמו כל הצדדים (ובכלל זה רונן, שהיה משיב בתיקי העזבון), על הסכם פשרה בנוגע לחלוקת העזבון (להלן: "הסכם הפשרה").

בהסכם הפשרה נקבעו ההוראות העיקריות הבאות:

א. הדירה בחיפה, הרשומה על שם התובעת ועל שם המנוח בחלקים שווים, ואשר בה התגוררה התובעת, תימכר כפנויה על ידי מנהלי העזבון, וכספי התמורה - לאחר ניכוי חובות העזבון, הוצאות המכירה, שכר השמאי ושכר מנהלי העזבון - יחולקו כך שהתובעת תקבל מחצית מן התמורה והצד שכנגד יקבל מחצית מן התמורה.

ב. התובעת תקבל מחצית מן הכספים ו/או הזכויות הכספיות שנצברו על שם המנוח ו/או המשולמים עקב מותו (להלן תכונה מחצית זו: "כספי העזבון"), והצד שכנגד יקבל אף הוא מחצית מהכספים ומהזכויות כאמור.

בהסכם הפשרה ויתר רונן למעשה על חלק כלשהו בעזבון, לטובת אמו והסדרת המחלוקת.

ביום 20.6.05 אושר הסכם הפשרה ע"י בית המשפט לענייני משפחה.

ביום 16.8.05 ניתן צו לקיום צוואת המנוח, כפוף לשינויים שנערכו במסגרת הסכם הפשרה, ובגדרו מונו כאמור הנתבע ועו"ד שלם כמנהלי העזבון.

3. בהתאם להסכם הפשרה היו מנהלי העזבון אמורים לחלק את הכספים לצדדים תוך 21 יום ממועד מתן צו קיום הצוואה. כספי העזבון הגיעו לידי הנתבע, בכובעו כמנהל עזבון וכבא כוחה של התובעת, בסכום שהוערך על ידי התובעת בעת הגשת התביעה בסך של כ- 500,000 ₪. הערכה זו הסתמכה על ידיעתה בדבר היקף הכספים שהיו לבעלה, המנוח, וכן על פרטים שנמסרו לה מאת יורשי המנוח האחרים, הצד שכנגד.

בסמוך לאחר החתימה על הסכם הפשרה, עוד בטרם קבלת הכספים, יעץ לה הנתבע שלא למשוך אליה את כספי העזבון, אלא להותירם בנאמנות אצלו, בחשבון נאמנות שייפתח לשם כך, וינוהל ע"י הנתבע. הנתבע הסביר זאת בכך שהתובעת מקבלת ממשרד האוצר תגמולים כנכת רדיפות הנאצים, ובכך שאם יועברו אליה כספי העזבון, יהא בכך כדי לשלול את זכאותה לתגמולים אלה.

הנתבע הבהיר לתובעת כי בדרך שהציע לא ייפגעו זכויותיה, כספי העזבון יישמרו עבורה, ובכל עת שהיא תזדקק לכספים מתוך כספי העזבון, היא תוכל לפנות אליו והוא ישחרר לה כספים. התובעת נתנה אמון בנתבע כעורך דינה, והסכימה להשאיר את כספי העזבון בנאמנות אצל הנתבע.

4. הנתבע פתח חשבון נאמנות על שם התובעת בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, סניף ראשי חיפה, שמספרו הוא 409-874345. כפי שנקבע עוד בהחלטה מיום 5.7.12 (בעמ' 113 לפרוטוקול), חשבון זה יכונה להלן: "חשבון הנאמנות". החלטה זו נדרשה לאור נסיונות חוזרים ונשנים מצד הנתבע בעת עדותו ליצירת עמימות בנוגע לחשבון הבנק בו עסקינן, עת התייחס ל"חשבון פקדונות", לאפשרות קיומם של חשבון נאמנות "ספציפי" וחשבון נאמנות "כללי", וכיו"ב. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי הנתבע לא הציג נתונים כלשהם בנוגע לחשבונות בנק אחרים כלשהם פרט לחשבון הבנק הנ"ל – חשבון הנאמנות. למשמעות הנודעת לכך אתייחס בהמשך.

5. חשבון הנאמנות נוהל ע"י הנתבע באופן בלעדי, ומבלי שלתובעת היתה גישה כלשהי לחשבון הנאמנות. התובעת לא ידעה (עד ניהול ההליכים המשפטיים כאן) אלו סכומים בדיוק הופקדו לחשבון הנאמנות, מתי הופקדו, ואלו פעולות בוצעו בחשבון.

על מספר חשבון הנאמנות למדה התובעת משיקים שנמשכו לפקודתה מחשבון הנאמנות ועליהם פרטיו. במהלך התקופה הרלבנטית, בשנים 2005-2006, העביר הנתבע לתובעת - אשר מעת לעת ביקשה ממנו סכומי כסף להם נזקקה - סכומים שונים במועדים שונים. בעת הגשת התביעה העיקרית סברה התובעת תחילה כי תשלומים אלה מסתכמים לסכום כולל של 37,000 ₪. הנתבע טען בכתבי טענותיו כי התובעת משכה לצרכיה מחשבון הנאמנות סך מצטבר של 100,000 ₪. לאחר ההליכים שהתקיימו בתיק זה, ומן המסמכים שצורפו, עולה כי בסך הכל עלה בידי התובעת לקבל מאת הנתבע מחשבון הנאמנות סכום מצטבר של 57,500 ₪ (כעולה מספחי שיקים שסיפק הנתבע, וצורפו כנספח "יט" לתצהירו של רונן). להלן יכונה סכום זה: "סך המשיכות לתובעת".

6. במהלך כל התקופה שלאחר הסכם הפשרה ומינויו של הנתבע כמנהל עזבון מטעם התובעת, ומשלא קיבלה התובעת כל עדכון מהנתבע לגבי התקדמות הטיפול בעזבון, החלה התובעת לטלפן אל משרדו ולהשאיר לו הודעות בהן ביקשה להתעדכן. התובעת פנתה אל הנתבע פעם אחר פעם, וביקשה לקבל פרטים בנוגע לכספי העזבון שהופקדו, או אמורים היו להיות מופקדים, לחשבון הנאמנות. נסיונותיה של התובעת לא הועילו. הנתבע התחמק ממנה בתואנות שונות, וכאשר עלה בידה לשוחח עמו, לא מסר לה פרטים ומסמכים בנוגע לחשבון הנאמנות ולכספי העזבון.

7. לאחר שהתובעת התייאשה והרגישה חסרת אונים מול הנתבע, פנתה לבנה רונן על מנת שיסייע לה להתמודד מול הנתבע. רונן החל אף הוא "לרדוף" אחר הנתבע במשך זמן רב. לאחר נסיונות רבים לתאם פגישה עם הנתבע, ובלחצו של רונן, התקיימה לבסוף פגישה בחודש דצמבר 2006 (להלן: "הפגישה"), בה נכחו התובעת, רונן והנתבע. גם במהלך הפגישה סירב הנתבע למסור עדכונים ופרטים, ולא אפשר עיון במסמכים. הרוחות התלהטו, והפגישה הסתיימה בצעקות, כאשר רונן מרים קולו על הנתבע ומבהיר לו כי בכוונתם לפעול כנגדו בכל דרך חוקית. בתום הפגישה עזבו רונן והתובעת ללא פרטים כלשהם בנוגע לכספי העזבון וחשבון הנאמנות.

8. כחודש לאחר הפגישה, ביום 01.02.07, שלח הנתבע לתובעת מכתב שכותרתו: "עדכון בגין מצב התיקים וכן חשבון נאמנות על שמך" (להלן: "המכתב מיום 1.2.07", או "המכתב"). המכתב אוחז ארבעה עמודים וכולל פרטים ומספרים רבים. בין השאר מפורטת בו רשימה ארוכה של תיקים שצויין במכתב כי מתנהלים במשרדו של הנתבע עבור התובעת, וחובות שכר טרחה שצויין כי התובעת חבה לנתבע בגינם. במכתב נטען כי בגין חובות שכר הטרחה המחתה התובעת את כל זכויותיה בחשבון הנאמנות לטובת משרדו של הנתבע בחודש ספטמבר 2006 או בסמוך לכך. נטען כי משום כך, החל ממועד זה החשבון אינו מתנהל עוד כחשבון נאמנות על שם התובעת (בשונה מהכותרת). בהמשך צויינו הכנסות והוצאות בחשבון הנאמנות, ללא ציון מועדים של ביצוע תנועות וללא ציון יתרות חשבון הנאמנות במועדים שונים; פורטו המחאות שונות שמסרה התובעת לנתבע וחוללו; צויינו תשלומים ששולמו והוצאות שהוצאו ויש להפחיתם; וכן צויינו סכומים של משיכות כספיות מחשבון הנאמנות לתובעת (בסכומים העולים על 57,500 ₪, הוא סך המשיכות לתובעת).

בסיכומו של המכתב נאמר כי הסכומים שהיו בחשבון הנאמנות אין בהם די כדי לכסות את כל התשלומים שעל התובעת לשלם לנתבע. התובעת התבקשה ליצור קשר עם הנתבע על מנת להסדיר את חובותיה הנוספים למשרדו של הנתבע. סכום החוב הנוסף, לא צויין במכתב. כמו כן, למכתב מיום 1.2.07 לא צורפו אסמכתאות כלשהן, או מסמכים כלשהם.

9. רק לאחר קבלת המכתב מיום 1.2.07 התחוור לרונן כי הנתבע טוען שהתובעת המחתה לידי הנתבע את זכויותיה בחשבון הנאמנות וכי למעשה כל הכספים שהגיעו לה מתוך כספי העזבון נמשכו על ידי הנתבע, שאף טוען כי הוא זכאי לכספים נוספים. מאחר ונוצרה אצל רונן תחושה כי אמו נפלה קורבן למעשה מרמה מצד הנתבע, הוא פנה בשם אמו אל יועץ מס, מר זיו לודוויג (להלן: "יועץ המס"), על מנת שיפנה לנתבע ויבדוק את מכלול ההתחשבנות בין התובעת לבין הנתבע, לרבות חשבונות בנק, הסכמי שכר טרחה והתחייבויות כספיות.

יועץ המס פנה אל הנתבע בשם התובעת במכתב מיום 28.2.07 וביקש לקיים פגישה לצורך ביצוע הבדיקה. ביום 22.3.07 פנה יועץ המס אל הנתבע במכתב נוסף, ממנו עולה כי בתאריך זה נפגש עם הנתבע במשרדו של הנתבע וכי לאור הבנות שהתגבשו עם הנתבע יועץ המס פונה ומבקש לקבל מסמכים שונים הדרושים לו - דפי חשבון הנאמנות; מסמכים רלוונטיים לפעולות שבוצעו בחשבון, לרבות ספחי שיקים; הסכמי שכר טרחה; חשבוניות מס שהונפקו לתובעת.

הנתבע לא השיב בכתב לפניית יועץ המס. הנתבע לא העביר ליועץ המס את המסמכים שביקש, או מסמכים כלשהם.

10. לאור התנהלות זו, בהמלצתו של רונן, פיטרה התובעת את הנתבע מהמשך הטיפול בענייניה וביטלה את כל יפויי הכוח שנתנה לו, וזאת בהודעה בכתב שמסרה לידיו ביום 21.6.07.

יוער, כי ביום 24.6.07 פנתה התובעת בתלונה מפורטת ללשכת עורכי הדין.

11. התובעת פנתה אל הלשכה לסיוע משפטי. לאחר שהלשכה לסיוע משפטי מינתה את בא כוחה הנוכחי של התובעת, הומצא לנתבע בחודש ינואר 2008 מכתב בו נדרש להעביר לידי ב"כ התובעת פרטים ומסמכים מלאים ביחס לחשבון הנאמנות, להסכמי שכר טרחה שנזכרו במכתב מיום 1.2.07, לכתב המחאת הזכות הנזכרת במכתב מיום 1.2.07, וכיו"ב. במכתב צויין כי הוא מהווה פניה בהתאם לכלל 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, וכי במידה ולא תיענה הפניה בחיוב ייאלץ ב"כ התובעת להגיש כנגד הנתבע תביעה למתן חשבונות ותביעה כספית. הנתבע לא השיב למכתב הדרישה תשובה כלשהי. הנתבע לא העביר מסמכים כלשהם.

12. ביום 26.3.08 הוגשה ע"י התובעת לבית משפט השלום בחיפה התביעה העיקרית. ביום 16.4.08, כשלושה שבועות לאחר הגשת התביעה העיקרית, הגיש הנתבע ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה בקשה לביצוע שטר בנוגע ל-12 שיקים, שזמני פרעונם בשנים 2005-2006, וסכומם הכולל 19,336 ₪. התובעת הגישה התנגדות לביצוע השטרות במועד, ומשכך הועברו הבקשה לביצוע וההתנגדות לה לדיון בבית משפט השלום בחדרה, והתיק שנפתח עקב כך הוא התביעה השטרית.

13. ביום 24.8.08, כחמישה חודשים לאחר הגשת התביעה העיקרית, נעתר בית המשפט לבקשת התובעת וניתן פסק דין המקבל את התביעה העיקרית בהעדר הגנה.

לאחר שהנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ולאחר הליכים שונים שלא אפרטם, בהחלטה מיום 26.4.10 הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, על ביטול חלקו הכספי של פסק הדין מיום 24.8.08 (סעיפים 2 ו- 4).

בהסכמת הצדדים נקבע כי חלקו האופרטיבי של פסק הדין מיום 24.8.08, המחייב את הנתבע במתן חשבונות ומסירת מסמכים - יישאר על כנו (להלן: "פסק הדין החלקי"). תוכנו של פסק הדין החלקי יובא בהמשך במלואו.

משניתן פסק הדין החלקי, הרי שהמחלוקת אשר נותר להכריע בה במסגרת התביעה העיקרית, הינה זו המתייחסת לחלקה הכספי בלבד.

14. בהחלטה הנ"ל מיום 26.4.10, שניתנה כאמור לאור הסכמת הצדדים, נקבע כי לאור פסק הדין החלקי שנותר על כנו, על הנתבע להמציא את כל המסמכים המצויים בידו, וכן מסמכים אותם יהא עליו לאתר לאחר חקירה ודרישה ככל שאינם מצויים בידו (כלומר לקבלם מהבנק), תוך 30 יום. כן נקבע כי על הנתבע להגיש כתב הגנה ביחס לתביעה הכספית תוך 30 יום.

ביום 8.6.10 נדחתה בקשה שהגיש הנתבע להארכת המועדים הללו.

ביום 10.6.10 מצא הנתבע לנכון להגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף.

משכך, ולאור החלטת הרשם כי אינו מוסמך לדון בה, ביום 17.6.10 הועבר התיק לטיפולי.

הבקשה לסילוק על הסף נדחתה בו ביום בהחלטה מנוקת ללא צורך בתשובה, ונקצב מועד קצר להגשת כתב הגנה.

15. ביום 29.6.10 התקבלה בקשת התובעת להעברת התביעה השטרית לחיפה ולאיחוד הדיון בה עם הדיון בתביעה העיקרית, בפניי. זאת, לאחר שעוד בשנת 2008 ניתנה לתובעת רשות להתגונן על סמך ההתנגדות שהגישה, ונקבע כי טענותיה בהתנגדות כרוכות בטענותיה בתביעה העיקרית.

16. ביום 21.9.10, כשנתיים ומחצה לאחר הגשת התביעה העיקרית, הגיש הנתבע כתב הגנה, וכן הגיש כתב תביעה שכנגד.

בכתב התביעה שכנגד אשר הגיש הנתבע, נטען כי לבקשת התובעת כספי העזבון הוחזקו "מספר חודשים" בחשבון הנאמנות, אולם "משראתה התובעת כי חובותיה לנתבע גדולים ביותר הן בגין חובות עבר והן בגין הטיפול בענייניה השוטפים, היא הורתה במסמך נפרד, שנכתב ושנחתם על ידיה לסגור את חשבון הנאמנות הנ"ל ולהעביר את הכספים לנתבע על חשבון חובותיה לו".

המסמך הנפרד אליו הפנה הנתבע - נספח ה' לכתב התביעה שכנגד - ואשר נטען כי הוא משקף את הנחיית התובעת לסגירת חשבון הנאמנות והעברת הכספים לנתבע על חשבון החובות שהיא חבה לו, הינו מסמך מיום 24.4.06, בכתב ידה של התובעת, אליו אתייחס אליו בהמשך (להלן: "המסמך מיום 24.4.06").

לכתב התביעה שכנגד צירף הנתבע (כנספח ו') את המכתב מיום 1.2.07, בו צויין כאמור כי התובעת המחתה אליו את זכויותיה בחשבון הנאמנות בחודש ספטמבר 2006 או בסמוך לכך.

בכתב התביעה שכנגד נטען כי התובעת חבה לנתבע את מלוא הסכומים אשר פורטו במכתב מיום 1.2.07, המסתכמים בסך שקלי של 95,239 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ. בית המשפט התבקש על ידי הנתבע "להצהיר" כי התובעת חבה לנתבע סכומים אלה. לאחר שקבעתי כי אין מדובר בתביעה לסעד הצהרתי אלא בתביעה כספית, אשר תימחק ככל שלא תשולם אגרה מתאימה, הגיש הנתבע ביום 12.1.11 כתב תביעה שכנגד מתוקן, בגדרו הועמד סכום התביעה שכנגד לצרכי אגרה על סכום של כ- 48,000 ₪ בלבד, הוא הסעד הכספי אשר האגרה ששולמה בגין הסעד ההצהרתי מספיקה בגינו.

17. עד כאן סקירה של השתלשלות העניינים העובדתית והדיונית עד לתחילת ההתדיינות בפניי. כאמור בפתח הדברים, התיאור דלעיל טומן בחובו הכרעה עובדתית ברורה, המקבלת במישור העקרוני - עוד טרם כניסה למישור הכספי ובחינה האם מי מהצדדים חב כספים למשנהו - את טענתה הבסיסית של התובעת, כי לא עודכנה ע"י הנתבע בנוגע לפעולות שביצע בחשבון הנאמנות ולמצב החשבון.

בין הנתבע והתובעת התקיימו "יחסים מיוחדים", במספר רבדים של מערכות יחסים בעת ובעונה אחת, אשר מכוחה של כל אחת מהן היו מוטלות על הנתבע כלפי התובעת חובות הקבועות בדין [לסקירה בנוגע לתחולתן יחד על עו"ד המחזיק בנאמנות בכספי לקוחו, ראו, באופן כללי: ע"א (י-ם) 11344/07 פלונית נ' עו"ד מימרן (4.1.2009), פסקאות 23-51 לפסק דינו של כב' השופט מ' דרורי]. בראש ובראשונה, לענייננו, רלבנטיות מערכת יחסים של עו"ד-לקוח ומערכת יחסים של נאמן-נהנה.

בכוונת מכוון, ככלל, אתמקד בזו האחרונה.

על בסיס עדויות הצדדים ועל בסיס המסמכים שהונחו בפניי, אני קובע כי הנתבע הפר, הפרה חמורה ומתמשכת, את החובה המוטלת עליו כנאמן למסירת חשבונות ודיווח לתובעת, חובה הקבועה מפורשות בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות").

אפרט מקצת הטעמים לקביעה זו, קביעה אשר ברור לי כי אין להקל בה ראש, בין השאר בשים לב לכך שמדובר בחבר לשכת עורכי הדין, על כל המשתמע מכך. טעמים נוספים לקביעתי זו, אשר לא יוזכרו בחלק זה של פסק הדין, יתבררו מאליהם בהמשכו.

18. מטעם התובעת העידו במשפט התובעת עצמה ובנה, רונן. בנוסף, זימן ב"כ התובעת לעדות את עו"ד שלם, בעיקר לצורך הגשת מסמכים באמצעותה, לאחר שהנתבע התנגד לקבילותם ללא העדתה.

מטעם הנתבע העידו במשפט הנתבע עצמו וכן העיד מר א' ר', ששימש כרואה החשבון של הנתבע במועדים הרלבנטיים (להלן: "רואה החשבון"). עדותו של רואה החשבון אינה רלבנטית להקשר זה, של מסירת דיווחים ע"י הנתבע כנאמן לתובעת, אלא לעניין התביעה הכספית בלבד. יוער כי אף בהקשר לחלק הכספי בתביעה, עדות רואה החשבון לא סייעה לנתבע. אתייחס אליה בהמשך. גם עדותה של עו"ד שלם אינה רלבנטית במישרין לסוגיית הדיווח לתובעת (הגם שעדותה והמסמכים אשר הוגשו באמצעותה תרמו רבות לקבלת התמונה העובדתית בכללותה). נותרו אפוא עדויותיהם של הצדדים עצמם, והמסמכים השונים שהונחו בפניי.

19. גרסתם העובדתית של התובעת ושל רונן לעניין השתלשלות העניינים והעדר מסירת דיווחים ע"י הנתבע כפי שהועלתה בתצהירי העדות הראשית מטעמם, היתה מפורטת כראוי. עדות התובעת לא היתה לגמרי סדורה, כפי שמתבקש בין השאר ממצבה הבריאותי ומשליטתה בשפה העברית, אך היא עמדה במבחן החקירה הנגדית ולא נסתרה. עדותו של רונן לא זו בלבד שצלחה חקירת שתי וערב בידי הנתבע, אלא אף היתה מרשימה בכנותה.

אני דוחה את טענות הנתבע בדבר קבילות עדותו של רונן בטענה להעדר מעורבות כלשהי כביכול מצד רונן. רונן היה מעורב בחלק מן ההתנהלות ועדותו המשכנעת עסקה בחלק זה, באופן התומך בגרסת התובעת ומחייב דחיית גרסת הנתבע. כך, למשל, ברי כי אילו היה הנתבע מוסר לתובעת דיווחים באופן שוטף בנוגע לחשבון הנאמנות וכן תדפיסים מחשבון הנאמנות ומסמכים אחרים רלבנטיים בנוגע לפעולות שביצע, לא היתה כל מניעה מבחינתו לשוב ולמסור בעת הפגישה מחודש דצמבר 2006 את אותם דיווחים ומסמכים שכבר מסר כביכול. מאחר ואני מקבל באופן מלא את תיאורו האמיתי של רונן בנוגע לתוכנה של הפגישה, בה נכח באופן אישי, ובה סירב הנתבע למסור לתובעת ולרונן מסמכים כלשהם - אפילו לא תדפיסים של חשבון הנאמנות - הרי שלעדותו המהימנה של רונן משקל רב ביותר. אציין גם כי מעדותה של עו"ד שלם, עולה כי רונן היה מעורב בחלק מן המגעים מולה, נכח לפחות בפגישה אחת בהשתתפותה (עמ' 164 ש' 13), ובהיבט מסויים של עבודתה רונן אף היה דומיננטי יותר במגעים מולה מאשר התובעת (עמ' 166 ש' 27).

אציין כי גם העובדה שבעדותו (בתצהירו) ניסה רונן "לעשות סדר" בסכומים הרבים הנזכרים במסמכים השונים, מסמכים שאמנם לא נערכו על ידי רונן אך אין מחלוקת בדבר קבילותם, אינה הופכת את עדותו לבלתי קבילה, כל עוד עדותו של רונן לא חרגה מגדרי פעולות אריתמטיות גרידא אל עבר נושאים הטעונים מומחיות. כך, לדוגמא, אין כל פגם בסכימה פשוטה של כלל התשלומים שהעביר הנתבע לתובעת מחשבון הנאמנות על מנת להראות כי סך המשיכות לתובעת, לפי מסמכים שצירף הנתבע עצמו, עמד על 57,500 ₪ ולא 100,000 ₪ כפי שנטען ע"י הנתבע לכל אורך הדרך, החל מהמכתב מיום 1.2.07 ועד לשלב הסיכומים.

כאמור, גרסתם של התובעת ורונן עולה בקנה אחד עם מסמכים שונים שצורפו על ידם, ועם המסמכים שצורפו על ידי הנתבע ואלה שלא צורפו על ידו, באופן היוצר תמונה קוהרנטית.

20. גרסתו של הנתבע, לעומת זאת, בכל הנוגע לעניין מסירת דיווחים לתובעת, היתה כללית ועמומה. למעשה, הנתבע כלל לא הניח בפני בית המשפט גרסה מפורטת ועניינית של טענותיו בהקשר זה, שב"כ התובעת יכול היה להעמידה במבחן החקירה הנגדית, ושאת אמינותה ניתן היה לבחון, בין השאר לאור בדיקה כיצד היא עולה בקנה אחד עם המסמכים וכן עם המארג הראייתי בכללותו. מפתיע ככל שיהא הדבר, בשום מקום בהליכים הרבים לא התייחס הנתבע במפורש לטענותיה הקשות של התובעת כי סירב למסור לה מידע על חשבון הנאמנות. אפילו בתצהיר העדות הראשית מטעמו לא התייחס הנתבע באופן כלשהו לטענה זו. כך גם במכתבו ללשכת עורכי הדין מיום 14.10.07 ("ת/2") במענה לתלונה שהגישה התובעת, הרחיב הנתבע בתיאורים לגבי העבודה הרבה שביצע לטענתו וחובות שכר הטרחה שחבה לו התובעת, אך לא התייחס כלל לטענה כי סירב למסור לה פרטים על חשבון הנאמנות, קל וחומר מסמכים בנוגע לחשבון הנאמנות, אף שטענה זו חזרה על עצמה כחוט השני בתלונת התובעת ללשכת עורכי הדין.

21. הנתבע גם לא צירף מסמכים התומכים באפשרות כי מסר לתובעת דיווחים ומסמכים, על אף שמתבקש היה כי יצורפו מסמכים, ובשים לב לגובה כספי העזבון ולכך שבוצעו בהם פעולות כספיות שאינן עולות בקנה אחד עם מטרות הנאמנות, אף ניתן היה לצפות למסמכים רבים ביותר.

צורף מסמך אחד בלבד, עמ' 87 לתצהיר הנתבע. מדובר במכתב הממוען אל התובעת, שלא הוכח כי נשלח, קל וחומר כי התקבל על ידה. המכתב נושא תאריך 25.5.05. בחקירתו של הנתבע כאשר עומת עם קושי לגבי התאמה בין תוכנו למועדו, הועלתה ע"י הנתבע לראשונה טענה כי מדובר בטעות סופר וכי המכתב נשלח ככל הנראה באוקטובר-נובמבר 2005, טענה שלא העלה בתצהירו (עמ' 112 ש' 24 ואילך).

במכתב הנושא תאריך 25.5.05 מצויין בין השאר "קבלות לוטות", אך אין אפילו טענה כי צורפו אליו "קבלות". ככל שנשלח, וככל שצורף אליו דבר מה, צורפה אליו לכל היותר קבלה אחת (חשבונית מס/קבלה 1039). לכן, כאשר במכתב זה נאמר כי "עקב חובות למשרדינו הועברו על פי הוראותייך מחשבון נאמנות על שמך לחשבון משרדינו סכומים כמפורט בקבלות המצורפות", קיים קושי של ממש שכן כאמור אין "קבלות מצורפות". אין גם תיעוד לאותן "הוראות" שניתנו ע"י התובעת להעברת כספים מחשבון הנאמנות לנתבע.

קושי נוסף במכתב זה, קושי של ממש, נעוץ בעובדה שאותה קבלה בודדה (חשבונית מס/קבלה 1039 - עמ' 88 לתצהיר הנתבע) הוצאה רק ביום 15.12.05, ולכן בין אם מדובר במכתב אשר נשלח כביכול ביום 25.5.05 בין אם בחודש אוקטובר-נובמבר 2005, ברור כי לא ניתן היה לצרפה אליו, שכן היא טרם נוצרה. יצויין גם כי על פני הדברים נראה שהמכתב נושא תאריך 25.5.05 לא צורף לתשובת הנתבע לתלונת התובעת ללשכת עורכי הדין, כפי שניתן היה לצפות (ואף לא למכתב מיום 1.2.07).

22. בכל מקרה, וזה העיקר, מכתב זה הינו המסמך היחיד אשר צורף ע"י הנתבע ונטען כי נשלח אל התובעת. מכתב זה עוסק בסכומים נמוכים יחסית, של עשרות אלפי ₪ בודדים. כל אחד משני המועדים בהם ייתכן ונשלח המכתב לפי טענות הנתבע, הינו מוקדם לחלק הארי של הפעולות הכספיות אשר בוצעו בחשבון הנאמנות, ובמיוחד הוא קודם לשתי ההעברות הכספיות הגדולות שביצע הנתבע מחשבון הנאמנות לחשבונותיו:

האחת - סך של 200,000 ש"ח שהועברו מחשבון הנאמנות ביום 1.12.05 (להלן: "ההעברה הכספית הגדולה הראשונה");

השניה - סך של 164,747 ₪ שהועברו מחשבון הנאמנות ביום 12.11.06 (להלן: "ההעברה הכספית הגדולה השניה").

פרט לאותו מכתב בודד, עמ' 87 לתצהיר הנתבע, לא הוצג כל מכתב נוסף בדבר דיווח אודות מצב חשבון הנאמנות, או כל מסמך אחר נוסף שנטען כי נשלח ושנטען כי אליו צורפו תדפיסים של חשבון הנאמנות; או חשבונות שכר טרחה שנדרשה התובעת לשלם, ככל שהוצאו; או חשבוניות מס שהוצאו, ככל שהוצאו; או קבלות שהוצאו, ככל שהוצאו; ובכלל כל מסמך אחר.

23. יצויין כי גם למכתב מיום 1.2.07, אשר נשלח בדיעבד, לאחר שחשבון הנאמנות כבר היה ריק וכספי העזבון כבר לא היו מצויים בו, מכתב אשר אין מחלוקת כי הוצא למעשה רק לאחר הפגישה הקשה מדצמבר 2006 ובעקבותיה, לא צורפו אסמכתאות כלשהן. זאת, הגם שמכתב זה התיימר להציג מעין דיווח כולל על הפעולות שבוצעו בכספי העזבון מחד גיסא ועל חובות שכר טרחה מאידך גיסא.

יצויין כי ברישא של המכתב מיום 1.2.07 נאמר כי הוא נשלח בהמשך לדיווחים קודמים, לרבות דיווחים בכתב, אך בפועל לא צורפו אליו דיווחים קודמים בכתב. כאמור, גם במהלך המשפט לא צורפו דיווחים קודמים בכתב, למרות שמתבקש היה לצרפם.

ראויה לציון בהדגשה העובדה כי אפילו חשבונית מס/קבלה אשר הוצאה לכאורה ע"י הנתבע על שם התובעת ביום 30.1.07 (חשבונית מס/קבלה 1107), כלומר ממש בעת הכנת המכתב מיום 1.2.07 (שמא אף בשל הכנת המכתב מיום 1.2.07), לא צורפה אליו. התובעת זכתה לראות חשבונית/קבלה זו, ע"ס 75,500 ₪ ש"נתקבלו" ממנה, כלומר חשבונית/קבלה אשר הוצאה על שמה שלה, רק במסגרת ההתדיינות שבפניי. דומה כי לא ניתן להפריז בחומרת הדברים.

עוד יצויין כי העובדה שגם לפניותיו בכתב של יועץ המס לא ניתן מענה כלשהו מצד הנתבע, וכך גם באשר לפניית ב"כ התובעת טרם הגשת התביעה, מדברת בעד עצמה. אילו היה הנתבע מוסר לתובעת דיווחים שוטפים בזמן אמת, ולכל הפחות עותקים מתדפיסי חשבון הנאמנות, הדעת נותנת כי לא היתה כל מניעה לכך שישוב ויצרף עותקי הדיווחים לתובעת, ולכל הפחות עותקי תדפיסי חשבון הנאמנות, כאשר התבקש לעשות כן. העובדה כי הנתבע מצא לנכון להימנע במפגיע ממתן מענה לפניות חוזרות אלה, גם כאשר ברור לו כי השלב הבא הינו הגשת תביעה כנגדו, כשלעצמה תומכת בכך שלא מסר לתובעת קודם לכן דיווחים או תדפיסים של חשבון הנאמנות.

24. סיכום ביניים - מן הטעמים שפורטו לעיל, ומן הטעמים שעוד יעלו מן הפירוט בהמשך, יש לקבוע, כאמור, כי הנתבע הפר ברגל גסה את החובה המוטלת עליו כנאמן למסירת חשבונות ודיווחים לתובעת.

עם זאת, אין בתשתית העובדתית שפורטה לעיל ובקביעה האמורה כשלעצמן, כדי להכריע את גורלה של התביעה העיקרית - אף לא את גורל התביעה שכנגד והתביעה השטרית - שכן הכרעה זו מצריכה בחינת החשבונות ובדיקת ההתחשבנות לגופה, בהתאם לטענות הצדדים ולהוראות הדין, ולכך אידרש להלן.

תחילה יש לעמוד על סוגיית הנטלים הראייתיים - נטל השכנוע והנטל המשני בדבר הבאת ראיות - שכן המסקנות העולות ממנה מכתיבות את האופן בו יש לבחון את החשבונות ולערוך את ההתחשבנות.

ב. התביעה העיקרית - נטל השכנוע

25. התביעה העיקרית היא תביעה למתן חשבונות ותביעה כספית השלובה בה ונובעת ממנה. ככזו, חלה עליה מערכת הדינים המיוחדת לתביעות מסוג זה, כפי שהתגבשה ופורשה בהלכה הפסוקה. הדין החל בהקשר זה סוכם כך בספרו של המחבר אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה אחת עשרה, תשע"ג-2013 (להלן: "ספרו של גורן"), בעמ' 319 [ההדגשות בקו תחתון אינן במקור - א.ד.]:

"תובענה למתן חשבונות מתנהלת בדרך כלל, בשני שלבים: בשלב הראשון קובע בית המשפט אם התובע אכן זכאי לחשבונות מן הנתבע. אם קבע בית המשפט כי התובע זכאי לחשבונות, מוציא בית המשפט צו למתן חשבונות ועובר לשלב השני, ובו נדרש הנתבע לשכנע שהחשבונות שנמסרו – נאותים. רק לאחר מכן ייקבע אם הוא מחויב בתשלום על פי החשבונות".

ובהמשך:

"הדיון בתביעה למתן חשבונות מתנהל אפוא בשלבים.

בשלב הראשון, בוחן בית המשפט את גרסת התובע ובודק אם אכן הוא זכאי לחשבונות מן הנתבע. הצליח התובע במשימתו זו – מסתיים השלב הראשון בחיוב הנתבע בהגשת חשבונות;

לאחר מכן באים השלבים הבאים:

בדיקת החשבונות – בשלב זה מוטל על הנתבע עול ההוכחה לשכנע שהחשבונות נאותים;

חיוב הנתבע בתשלום לתובע על פי החשבונות – אם אכן הם מגלים יתרת זכות לטובת התובע".

הנה כי כן, בשל אופיה הייחודי של תביעה למתן חשבונות, משעמד התובע בנטל השכנוע להוכיח את הזכות לקבלתם, עובר נטל השכנוע (ולא רק נטל הבאת הראיות) אל הנתבע, ועל הנתבע להוכיח כי החשבונות שהוא נותן הם נאותים ונכונים.

26. בענייננו, לא ניתן לחלוק על זכותה של התובעת לקבלת החשבונות. בענייננו, מצויים אנו למעשה לאחר השלב הראשון. ככלל, הצו שניתן בתום שלב זה מהווה החלטה אחרת [ע"א 85/83 בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 606, 615-616 (1986)]. בענייננו, מאחר שניתן פסק דין אשר קיבל את התביעה במלואה, ובהסכמת הצדדים בוטל חלקו הכספי בלבד, ההחלטה האמורה - הצו למתן חשבונות - כונה לעיל, בדומה לאופן בו כונה ע"י הצדדים במהלך המשפט, בכינוי פסק הדין החלקי. פסק הדין החלקי נועל למעשה את השלב הראשון בהתדיינות. מכאן חשיבותו המכרעת של פסק הדין החלקי, שכן המשך ההתדיינות בשלב השני של התביעה אמור להתנהל על פיו.

בהמשך נבחן אפוא אם יש בידי הנתבע להראות כי עמד בנטל השכנוע באשר לנאותות החשבונות שחוייב למסור בפסק הדין החלקי.

27. בספרו של גורן, מבוססת סקירת ההלכה, בין השאר, על הפניה אל פסק הדין המנחה בעניין בר לב [ע"א 1842/90 בר לב נ' רפופורט, פ"ד מח(5) 221 (1994)]. בעניין בר לב, אף שכל חברי ההרכב הגיעו לאותה תוצאה, ניתן להבחין בהבדלים בגישתם באשר לנטל בשלב הכספי של תביעה למתן חשבונות.

בחוות דעתה של כב' השופטת ד' דורנר נעשתה הבחנה בין נטל השכנוע להוכחת נכונות החשבונות, המוטל על הנתבע, לבין נטל השכנוע בסופו של יום בתביעה הכספית, המוטל לשיטתה על שותפו של הנתבע לעסקים, התובע, להראות מהו הרווח שלטענתו מגיע לו מן הנתבע.

כב' השופט ת' אור הסתייג מעריכת הבחנה מעין זו, וציין כי היא במידה רבה מלאכותית. לשיטתו, כל כשלון מצד הנתבע להוכיח את נכונות פרטי החשבונות שסיפק, ובעיקר להוכיח את החיובים בחשבון, מביא בהכרח לתיקון החשבון על ידי הגדלת צד הזכות, ומכך כשלעצמו נגזרת "הוכחה" מצד התובע של חשבונות השותפות ושל חלקו ברווחי השותפות, המחייבת קבלת התביעה, מבלי שהתובע צריך להוכיח כל דבר נוסף.

בחוות דעתו של כב' השופט י' קדמי ניתן למצוא גישה שנראה כי היא שלישית, מעין גישת ביניים. מפאת חשיבות הדברים, אביאם כמעט במלואם (בעמ' 234-236):

"בתביעה למתן חשבונות - כבכל תביעה - נושא כל צד בנטל השכנוע בדבר קיומן של העובדות העומדות בבסיס טענתו (ע"א 642/61 [1]): התובע – נושא בנטל השכנוע בדבר קיומן של העובדות המקנות לו זכות לקבלת החשבונות מיריבו; ואילו הנתבע – נושא בנטל השכנוע בדבר אמינותם של החשבונות שהוא מגיש, שחשבונות שאינם "אמינים" – לאו חשבונות הם.

... הנתבע חייב לשכנע את בית המשפט, על-פי אמת המידה הנוהגת במישור האזרחי, שהחשבונות שהוא מגיש מהימנים הם.

...

לעניין הנשיאה בנטל השכנוע, אין כאן לכאורה סטייה מן הכללים הנוהגים בדרך כלל בנושא זה; ורעיונית, ניתן להתייחס אל מתן חשבונות מהימנים מצד הנתבע כאילו הייתה זו טענת "פרעתי" של חייב בתביעה כספית להחזרת חוב, על כל המתחייב מאי-עמידה בנטל הוכחתה.

עם זאת, לאופייה המיוחד של התביעה למתן חשבונות יש השלכה על תוצאות אי-עמידתו של הנתבע בנטל ההוכחה המוטל עליו. בדרך כלל, מקום שנתבע נושא בנטל השכנוע של טענתו ואין הוא מרים נטל זה - התובע זוכה בתביעתו; שהרי תנאי מוקדם להטלת נטל השכנוע על הנתבע להוכיח את הגנתו הוא - שהתובע הוכיח את עילת תביעתו.

ואילו כאשר מדובר בתביעה למתן חשבונות - כישלון הנתבע ליתן חשבונות מהימנים, כשלעצמו, אינו מספק בסיס לחיובו בתשלום חלקו של השותף ברווחים, שהרי לא באה לפני בית המשפט ראיה מספקת לקביעתם. "זכייתו" של התובע מכישלונו של הנתבע לעמוד בנטל השכנוע בדבר מתן חשבונות מהימנים מתבטאת בכך שבית המשפט נוקט צעדים הדרושים להבטחת הגשתם של חשבונות מהימנים או, לפחות, לקביעתה של היתרה המתחייבת: בית המשפט מורה לנתבע לערוך את החשבונות מחדש על-ידי מומחה, או ממנה מנהל חשבונות או בעל מקצוע אחר להכנת החשבונות, ואפילו כונס נכסים במידת הצורך (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 537); ומובן שרשאי בית המשפט לקבל ראיות בהקשר זה הן מן התובע והן מן הנתבע, ולקבוע בעצמו מהי אותה יתרה (ראה: ע"א 127/83 [4]); ע"א 85/83 [5]); ועיין גם ע"א 198/73 י' שרגאי נ' ר' שרגאי [13]).

ולא למיותר יהיה להזכיר: בית המשפט אינו מחייב את הנתבע בתשלום סכום כלשהו כחלקו של האחרון ברווחים המשותפים, אלא אם כן הוכחו אלה להנחת דעתו, ואין נפקא מינה מטעם מי באו הראיות לעניין זה.

התובע מתן חשבונות מפקיד אפוא את משימת השגתם של חשבונות מהימנים בידיו של בית המשפט: הוא נושא בנטל השכנוע בדבר זכותו לקבלת החשבונות, ומשאלה מוגשים - הוא המופקד על בדיקת אמינותם; ואילו בית המשפט מופקד על מתן הסעד המבוקש על-ידי התובע, על רקע השגותיו כנגד החשבונות שמגיש הנתבע.

...

עמד הנתבע בנטל השכנוע של מהימנות החשבונות שהגיש - תוכרע על פיהם תביעת התובע; לא עמד הנתבע בנטל האמור - יקבע בית המשפט, בבירור שיקיים על-פי הראיות שיוגשו לפניו - על-ידי הצדדים או מטעמו על-פי יוזמתו - מה הם החשבונות המהימנים או איזוהי היתרה המתחייבת, על-פי מידת השכנוע הנוהגת במישור האזרחי".

מן הראוי להדגיש כי הערותיהם של שלושת חברי ההרכב בעניין בר-לב לעניין נטל השכנוע היוו אמרת אגב. זאת, שכן נקבע כי בכפוף לתיקונים אחדים, החשבונות המתוקנים שסיפקו הנתבעות שם (לאחר גלגול קודם של הפרשה) היו נאותים, וקביעה זו של בית המשפט המחוזי אשר היתה מקובלת על בית המשפט העליון, למעשה הכריעה את הכף לעבר דחיית ערעורם של התובעים.

28. בענייננו, בתום שמיעת הראיות העלה ב"כ התובעת טענות מהן ניתן היה להבין כי לשיטתו נטל השכנוע בסופו של יום בשלב הכספי של כל תביעה למתן חשבונות מוטל על נתבע בתביעה מעין זו. ככל שזו היתה הטענה, אינני מקבל גישה זו. אני מקבל את טענת הנתבע כי הגישה המוצאת ביטוי בפסק דינו של כב' השופט קדמי בעניין בר לב, היא הגישה המקובלת כיום. היא מבוססת על הפניות לפסיקה מוקדמת של בית המשפט העליון שניתנה במותב תלתא ועולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בה [בראש ובראשונה: ע"א 198/73 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כט(1) 159, בעמ' 163 (1974)]. היא מאוזכרת בפסיקה מאוחרת יותר של ערכאות דיוניות שונות. היא מוצאת ביטוי בספרות רלבנטית [ראו, למשל: ספרו של גורן, בעמ' 320].

בהקשר זה אעיר שתי הערות, לראשונה זיקה לענייננו, השניה כללית. ההערה האחת; המשמעות המעשית של גישה זו הינה כי ישנם מצבים בהם עשוי להתקיים בתביעה למתן חשבונות מעין "שלב שלישי" - שלב שבו לאחר שהנתבע לא עמד בנטל לשכנע כי החשבונות שהגיש נאותים, מקיים בית המשפט בירור נוסף לצורך קביעת היתרה המגיעה לתובע. באותם מקרים בהם רואה בית המשפט לנכון לעשות כן, הוא רשאי לעשות שימוש בסמכות הנתונה בידו להורות על עריכת חקירה או חשבון ואף למנות בעלי מקצוע לשם כך. ודוק; השימוש בסמכות זו ייעשה רק "במקרים מתאימים" [ע"א 127/83 בר -לב נ' לוינזון, פ"ד מ(3) 249, בעמ' 255, מול האות ג' (1986)]. אקדים את המאוחר ואציין כי בענייננו דחיתי בקשה בלתי מנומקת מצד הנתבע לעשיית שימוש בסמכות זו. בתיק זה לא התעורר קושי חשבונאי, או קושי מקצועי אחר, בהבנת ספרי הנהלת חשבונות מפורטים או מסמכים אחרים. הקושי נעוץ היה דווקא בהעדרם של מסמכים.

ההערה השניה; ניתן לתהות מה תהא הנפקות הנודעת לגישת הביניים שצוטטה לעיל במקרי קיצון, שדווקא בהם עולה הצורך להידרש לנטל השכנוע. זאת, שכן כידוע:

"לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (...). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (...)".

[ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, בעמ' 36 (2006) (להלן: "עניין שלום גרשון"), וראו גם אסמכתאות נוספות שם].

נשאלת השאלה, מה תהא ההכרעה אם גם לאחר קיומו של בירור נוסף כאמור, ואפילו לאחר שמונה איש מקצוע מטעם בית המשפט, יהיו כפות המאזניים מעוינות? כך, לדוגמא, במצב דברים שבו איש המקצוע שמונה בידי בית המשפט מבהיר כי אין בידו לקבוע יתרה מדוייקת המגיעה לתובע, נוכח האופן בו נערכו ספרי הנתבע, או החוסרים בהם. נשאלת השאלה האם לא מן הנמנע כי דווקא במצב קיצון מעין זה, לא יהא בגישת הביניים הנ"ל כשלעצמה כדי לסייע, ויהא צורך לבחור באחת משתי הגישות האחרות, בין השאר בשים לב להלכות ולדוקטרינות נוספות הנוהגות בתחום נטלי ההוכחה, לאו דווקא בהקשר של תביעה למתן חשבונות, על מנת להכריע.

29. אולם, כאמור, מדובר בהערת אגב בלבד. האמור לעיל אינו רלבנטי למצב הדברים בענייננו.

ראשית, כפי שיובהר בהמשך, בענייננו אין מדובר במצב דברים של "תיקו ראייתי". על בסיס הראיות שהונחו בפני בית המשפט - וכאמור בעניין בר-לב אין זה משנה אם נתקבלו מהתובעת או מהנתבע - ניתן לבסס מסקנות באשר לחלק הכספי של התביעה לגוף העניין.

שנית, בענייננו אין מדובר בתביעה למתן חשבונות בין שותפים למיזם עסקי שנועדה לבדוק אם המיזם הוליד רווחים שיש לחלקם - בדומה למצב הדברים בעניין בר לב הנ"ל - או מצבים כיוצא באלה. בענייננו, מדובר במצב דברים ייחודי שבו מערכת היחסים שבין הצדדים, ובמיוחד אופי הטענות של הנתבע, מחייבים את המסקנה כי נטל השכנוע מוטל במלואו על הנתבע, ולא רק ביחס לנאותות החשבונות.

נטל השכנוע בתביעה העיקרית מוטל במלואו על הנתבע, משני טעמים. הטעם האחד נובע מכך שטענות הנתבע הן בבחינת הודאה והדחה. הטעם השני נובע מכך שטענות הנתבע הן טענות קיזוז.

הודאה והדחה

30. כפי שנקבע, למשל, ברע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194 (2001):

"לסיטואציה של "הודאה והדחה" – המתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה – יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. ... . הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 נהפך. ..."

[ראו גם, למשל: ע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 116, 124 מול האות א' (1993)].

ביום 17.1.12 ניתנה בתיק זה החלטה מנומקת, לאחר שלשני הצדדים התאפשרה זכות טיעון בכתב, בה קיבלתי את בקשת התובעת והוריתי על היפוך סדר הבאת הראיות, כך שהנתבע יביא ראיותיו תחילה. החלטה זו נומקה בעיקר בהיותה של התביעה תביעה למתן חשבונות והפסיקה אליה הפנתה התובעת בהקשר זה. אולם, באותה החלטה ציינתי גם כי "אף לטענות התובעת לפיהן טענות הנתבע הן במהותן משום טענות "הודאה והדחה", לא מצאתי תשובה ראויה מצד הנתבע". ההחלטה בדבר היפוך סדר הבאת הראיות בתביעה העיקרית שיקפה את הפן הדיוני הנזכר בציטוט. מאותו הגיון מתחייבת המסקנה המקבילה גם ביחס לפן המהותי הנזכר בציטוט, דהיינו כי נטל השכנוע מוטל על הנתבע.

הנתבע מודה למעשה, בכתבי טענותיו ובתצהירים שהגיש, בכל טענות התובעת: כי שימש כעורך דינה וכמנהל עזבון; כי פתח את חשבון הנאמנות על שמה; כי קיבל עבורה את כספי העזבון והפקיד אותם בחשבון הנאמנות; כי ניהל את חשבון הנאמנות; וכי העביר כספים - מאות אלפי שקלים - מחשבון הנאמנות לחשבונותיו שלו עד אשר חשבון הנאמנות התרוקן לחלוטין. אלא שהנתבע מוסיף כי מחמת עובדות שהוא טוען להן - חובות שכר טרחה, המחאת זכויות, וכד' - אין התובעת זכאית לסעד המבוקש על ידה. נטל השכנוע להוכיח טענות אלה מוטל במלואו על הנתבע.

קיזוז

31. אותה מסקנה בדבר נטל השכנוע מתחייבת גם מכך שהטענות עליהן מבסס הנתבע את הגנתו הן טענות בדבר קיזוז.

קשה לאתר פסיקה בה נאמר באופן מפורש כי נטל השכנוע להוכחת טענת קיזוז מוטל על הטוען לקיזוז. הדברים הם הרי בבחינת מושכלות יסוד. ניתן להסתייע לשם כך בפסיקה לעניין אופן העלאת הטענה לצורך קבלת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר. כך, למשל, בע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 768 (1986) קבע כב' הנשיא שמגר כי "יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה" [ראו גם: ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 526-527 (1982)]. ואם כך לעניין עצם העלאת הטענה, פשיטא כי בשלב הבא, לצורך קבלת טענת הקיזוז, על מי שמעלה טענת קיזוז להוכיחה כדרך שמוכיחים כתב תביעה.

למעשה, נטל השכנוע בנוגע לטענת קיזוז נגזר במישרין מן הכלל הבסיסי לעניין נטל השכנוע, הנוהג בכל ענפי המשפט, אשר רק יישומו משתנה בהתאם למאטריה המשפטית הרלבנטית. כלל בסיסי זה, הנהוג מימים ימימה, סוכם כך ע"י כב' השופטת ע' ארבל בעניין שלום גרשון הנ"ל, בעמ' 37:

"השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512)".

[ראו גם, למשל: ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח זיאן (1.2.2009), בפסקה 41, ואסמכתאות שם].

מקל וחומר נכונים הדברים כאשר מדובר בטענת קיזוז. מדובר בטענה אשר לא זו בלבד שמקדמת את עניינו של נתבע, כטענת הגנה שהוא מעלה, אלא בטענה אשר בכל הנוגע אליה הנתבע הוא המוציא מחברו, ועל כן ברי כי הוא אשר נושא בנטל השכנוע להוכחת כל רכיביה.

32. ראוי להעיר, כי אפילו לא זה היה מצב הדברים, לזכות התובעת עשוי היה לפעול כלל ראייתי אחר, הנובע במישרין מכך שהעובדות לאשורן אינן מצויות בידיעתה אלא בידיעתו המיוחדת של הנתבע. בעוד הקביעה דלעיל כי מתקיים מצב דברים של הודאה והדחה, מביאה למסקנה בדבר נטל השכנוע, עניינו של כלל ראייתי נוסף זה, המכונה הלכת הידיעה המיוחדת, בהעברת נטל הבאת הראיות.

מכוח הלכת הידיעה המיוחדת, יש ותובע עשוי לעמוד בנטל השכנוע בתביעה כולה, כאשר הוא מביא בתחילת ההתדיינות ראיות מועטות, במידה מספקת רק כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבע, והנתבע אינו עומד בנטל זה שעבר אליו. מצב דברים מעין זה עשוי להתקיים גם באופן כללי, מקום בו לא מדובר במערכת יחסים מיוחדת המצדיקה התדיינות במסגרת תביעה למתן חשבונות.

טול, למשל, מצב שבו אדם מעביר כספים לחברו, כשלוח מטעמו. השלוח הוא אשר מחזיק בכספים אלה. המידע באשר לנעשה בכספים אלה מצוי מטבע הדברים בידיעתו הייחודית של השלוח. במצב דברים זה, גם אם השולח הינו תובע במשפט אזרחי רגיל, וככזה נושא בנטל השכנוע במלואו, די בכך שיוכיח כי אכן העביר את הכספים וכי העובדות לאשורן מצויות בידיעתו הייחודית של הנתבע, השלוח, כדי להניח לפתחו את נטל הבאת הראיות באשר לנעשה בכספים. במידה ולא יעמוד הנתבע בנטל הבאת הראיות אשר מונח עתה לפתחו, עשוי הדבר להוביל למסקנה כי התובע עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, ודין תביעתו להתקבל.

"הלכת הידיעה המיוחדת", סוכמה כך ע"י כב' השופט מ' חשין בע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82 מול האות ה' (2001):

"הלכה שמכבר היא שמקום שבו מוטל על תובע להוכיח עובדה המצויה בידיעתו הייחודית של הנתבע, לא תידרש מן התובע, בשלב הראשון, אלא כמות הוכחה קטנה עד שהנטל להוסיף ולהביא ראיות יוטל על שכמו של הנתבע. ראו, למשל: ...

ענייננו-שלנו בא במרכזה של הילכת "הידיעה המיוחדת", והמפליג בדברים יכול שיוסיף ויאמר כי לולא נקבעה הלכה כפי שנקבעה ראוי היה לקובעה בעקבות הפרשה שלפנינו. ואמנם, נסיבות העברת הזכויות במניות היו כולן בידיעתו הבלעדית של עופר".

באותו עניין נקבע כי עלה בידי התובעים לעמוד בנטל לשכנע בתביעתם - נטל כבד למדי בשים לב לכך שהתובעים העלו טענה בדבר תרמית - מאחר ונטל הבאת הראיות עבר אל הנתבעים, שכל העובדות מצויות היו בידיעתם הייחודית, והנתבעים לא עמדו בו.

ואם אלו הם פני הדברים דרך כלל, וזוהי ההלכה גם כאשר מדובר בצדדים המצויים משני עברי המתרס ואינם חבים זה לזה חובות מיוחדות על פי דין, הרי שכאשר מדובר במערכת יחסים של שליחות למשל, כבדוגמא שהובאה לעיל, נכונים הדברים מקל וחומר. וכאשר מדובר כבענייננו אף במערכת יחסים של נאמנות, בגדרה התובעת הינה נהנה והנתבע הינו נאמן - וידיעתו המיוחדת של הנתבע נובעת ממעמדו כנאמן - נכונים הדברים במידה שאין למעלה הימנה.

33. סיכום ביניים - כפי שסוכם הדין באשר לתביעה למתן חשבונות, בספרו של גורן, בעמ' 320:

"חלוקת נטל השכנוע, בשלבים השונים של התביעה למתן חשבונות, היא:

התובע – נושא בנטל השכנוע בדבר קיומן של העובדות המקנות לו זכות לקבל את החשבונות מיריבו;

הנתבע – נושא בנטל השכנוע בדבר אמינותם של החשבונות שהוא מגיש. עמד הנתבע בנטל השכנוע שעניינו מהימנות החשבונות שהגיש, תוכרע תביעת התובע על פי חשבונות אלה; לא עמד הנתבע בנטל האמור – יקבע בית המשפט, בבירור שיקיים על פי הראיות שיוגשו לפניו, מהם החשבונות המהימנים או איזוהי היתרה המתחייבת על פי מידת השכנוע הנוהגת במשפט האזרחי".

בענייננו, השלב הראשון בתביעה למתן חשבונות הסתיים בפסק הדין החלקי, אשר חייב את הנתבע במסירת חשבונות ומסמכים. עתה, בשלב השני, יש לבחון אם עמד הנתבע בנטל לשכנע בדבר נאותות החשבונות והמסמכים שחוייב למסור בהתאם לפסק הדין החלקי.

בענייננו, נטל השכנוע נקבע לא רק על פי הדין בתביעה למתן חשבונות. נטל השכנוע בשלב הכספי של התביעה העיקרית בכללותה - ולא רק באשר לנאותות ונכונות החשבונות - מוטל באופן מלא על הנתבע. זאת, הן משום שטענותיו הן בבחינת הודאה והדחה, הן משום שטענותיו הן טענות קיזוז.

ג. חשבונות הנתבע

34. בתיק זה, עוד טרם שניתן היה לבחון אם הנתבע עמד בנטל השכנוע בדבר נאותות ומהימנות החשבונות והמסמכים אותם חוייב למסור, התעורר צורך לבחון האם כלל קיים הנתבע את חובתו למסור את החשבונות והמסמכים האמורים.

35. בפסק הדין החלקי נקבע:

"1. הנתבע ימסור לידי התובעת את כל הפרטים, המסמכים והחשבונות בנוגע לכספי העיזבון שהועברו לידיו בנאמנות, כדלקמן:

א. תדפיס מלא ורציף של חשבון הנאמנות, שנפתח בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, סניף ראשי חיפה (006), ומספרו הוא 409-874345. לכל התקופה שמיום פתיחתו ועד היום.

ב. במידה שנפתחו חשבונות נוספים, אשר גם אליהם הועברו כספים, ימציא הנתבע לידי התובעת תדפיס מלא ורציף של אותם חשבונות לכל התקופה שמיום פתיחתם ועד היום.

ג. אישורים על סכומי הכספים שהתקבלו אצל הנתבע עבור התובעת בנאמנות מעיזבון בעלה המנוח, ושהופקדו ו/או אמורים היו להיות מופקדים לחשבון הנאמנות.

ד. אישורים בדבר כספים שנמשכו מחשבון הנאמנות, ובכלל זה אסמכתאות לכספים ששולמו לחברת גאמא מכוניות בע"מ על פי הסכם פשרה שהושג עמם במסגרת הליך שבו ייצג הנתבע את התובעת.

ה. עותקים מכל הסכמי שכר הטרחה שנערכו בין הנתבע לתובעת, ושנחתמו על ידי התובעת.

ו. פירוט ביחס לכל אחד מהסכמי שכר הטרחה, מהו חוב שכר הטרחה שלא שולם ו/או שקוזז כנגד כספי הנאמנות.

ז. בהתייחס לתיקים שטופלו על ידי הנתבע, ושבהם טוען הנתבע כי שכר הטרחה נגבה לפי שעות עבודה בפועל, ימציא הנתבע פירוט של שעות העבודה בהן חויבה התובעת בכל אחד מהתיקים, ולפרט בגין אילו פעולות הושקעו שעות העבודה.

ח. אסמכתאות לאמור במכתבו של הנתבע מיום 1.2.07, כי התובעת נטלה על עצמה התחייבות לשאת בחובות של משפחת הופמן.

ט. עותק מכתב המחאת הזכות, כאמור בסעיף 1.10 למכתבו של הנתבע.

י. עותקים של כל חשבוניות המס שהוציא הנתבע כנגד תשלומי שכר טרחה ששולמו לו על ידי התובעת, ולרבות כנגד כספים שקוזזו מכספי העיזבון על חשבון חוב שכר טרחה.

2. (בוטל).

3. הנני קובע כי הנתבע ימציא לידי התובעת את כל הפרטים, המסמכים והחשבונות המפורטים בסעיף 1 לעיל, על כל סעיפיו הקטנים, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין זה.

4. (בוטל)".

36. כזכור, פסק הדין החלקי, הינו אותו חלק מפסק הדין אשר ניתן ביום 24.8.08, ואשר לאור הסכמת הצדדים נותר על כנו לאחר ביטול חלקו הכספי של פסק הדין, בהתאם להחלטה מיום 26.4.10. בפסק הדין החלקי נקבע כי על הנתבע למסור את כל החשבונות והמסמכים תוך 30 יום. בקשת הנתבע להארכת מועדים - נדחתה. למרות זאת, הנתבע נמנע במשך חודשים מלמלא אחר החיוב למסירת חשבונות מכוח פסק הדין החלקי.

ביום 21.9.10 הגיש הנתבע כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. גם בשלב זה הנתבע עדיין לא מילא אחר הוראות פסק הדין החלקי. לכתב ההגנה לא צורפו נספחים כלשהם. לכתב התביעה שכנגד צירף הנתבע מסמכים שונים, אולם באופן חלקי. ראויה לציון העובדה כי לכתב התביעה שכנגד צירף הנתבע תדפיסים מחשבון הנאמנות באופן חלקי בלבד, וכהגדרתו: "דפי החשבון שאותרו". ממש כך.

כאן המקום להעיר כי התנהלותו של הנתבע בקשר עם מסירת מסמכים לאחר שכבר הוגשה התביעה כנגדו, תומכת בקביעה דלעיל בדבר הפרת חובת הדיווח המוטלת עליו כנאמן. אילו היה הנתבע מוסר לתובעת עותק מלא של תדפיסי חשבון הנאמנות, כפי שחייב היה לעשות על פי הוראות הדין, האם היה זה סביר כי שנים לאחר מכן יעלה טענה לפיה לא כל דפי החשבון אותרו?

37. בסמוך לקראת קדם המשפט הראשון בתיק, שנקבע ליום 22.12.10, הגיש ב"כ התובעת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, בה התבקש בית המשפט לכוף על הנתבע למלא אחר הוראות פסק הדין החלקי.

בתום הדיון מיום 22.12.10 ניתנה החלטה בה חוייב הנתבע למלא אחר פסק הדין החלקי בדרך של הגשת תצהיר ערוך כדין אליו יצורפו מסמכים, ונקבעה סנקציה בדמות קנס יומי מצטבר אשר יושת על הנתבע ככל שלא יעשה כן. יצויין כי מאוחר יותר נתקבל ערעורו של הנתבע בנוגע לחיוב שהוטל עליו מכוח אותה החלטה, משנקבע כי לא היתה הקפדה על ההליכים הנדרשים בהתאם לפקודה האמורה (עפ"א 60457-03-11). עם זאת, דומה כי הסנקציה מיום 22.12.10 השיגה את מטרתה, ולו באופן חלקי, שכן כבר למחרת היום (בתאריך 23.12.10) הוגש תצהיר של הנתבע אליו צירף הנתבע - לראשונה - תדפיסי חשבון בנק מלאים של חשבון הנאמנות.

38. גם לאחר מכן נמשכה התדיינות ארכנית לצורך קבלת חשבונות ומסמכים. לעתים כונתה התדיינות זו ע"י מי מהצדדים בכינוי גילוי מסמכים, אך בפועל מדובר היה בנסיון לחייב את הנתבע להמציא חשבונות, כפי שחוייב בפסק הדין החלקי. הנתבע שב ונדרש להמציא מסמכים, ובכל פעם העביר לתובעת מסמכים באופן חלקי בלבד.

בהקשר זה ניתנו מספר החלטות מנומקות - ההחלטה האמורה מיום 22.12.10, החלטה מיום 12.2.11, והחלטה מיום 13.4.11. בהחלטות אלה פירטתי מדוע המסמכים השונים שהמציא הנתבע עד אותה עת אינם עולים כדי ביצוע הוראות פסק הדין החלקי באופן מלא.

בין השאר נקבע בהחלטות אלה כי הנתבע:

א. לא המציא אישורים בדבר הסכומים שהתקבלו אצלו עבור התובעת מבנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "בנק איגוד").

ב. לא מסר פירוט המאפשר זיהוי מדוייק של התיקים בהם לטענתו טיפל עבור התובעת; לא קישר בין התיקים להסכמי שכר הטרחה שצירף; לא פירט כראוי את חובות שכר הטרחה שלטענתו לא שולמו בגין התיקים האמורים; לא פירט כראוי את הסכומים המדוייקים שלטענתו קוזזו מכספי העזבון שבחשבון הנאמנות על חשבון חובות שכר טרחה בגין כל תיק מהתיקים האמורים.

ג. לא מסר פירוט ראוי של שעות העבודה שלטענתו הושקעו בכל אחד מן התיקים האמורים; ולא פירט כראוי את הפעולות בגינן הושקעו שעות עבודה אלה.

39. ביום 17.7.11 הודיע ב"כ התובעת כי משיקולי תועלת ועל מנת לקדם את ההליכים בתיק הוא מסכים לוותר על דרישות לקבלת מסמכים נוספים מהנתבע, תוך שמירה על כל הטענות העומדות לתובעת בהקשר זה, ובכפוף לכך שיינתנו צווים המופנים אל בנק איגוד ומורים לו להעביר מסמכים שונים אל ב"כ התובעת, או צווים המתירים לב"כ התובעת לעיין בתיקי העזבון בביהמ"ש לענייני משפחה ולהעתיק מהם דו"חות מנהלי עזבון ואישורים בדבר העברות כספים, וכן בכפוף לכך שייאסר על הנתבע לצרף בשלב דיוני מאוחר יותר את אותם המסמכים והפירוטים שלא צורפו.

ביום 12.9.11 ניתנה החלטה ברוח הודעת התובעת, לרבות צווים המופנים אל בנק איגוד וכן מתירים לב"כ התובעת עיון בתיקי העזבון, אך לא התקבלה בקשת התובעת להורות כי הנתבע יהא מנוע מצירוף מסמכים ופירוטים נוספים. נקבע כי נושא זה יוכרע מאוחר יותר אם וכאשר יהא צורך בכך.

הלכה למעשה, ניתנה לנתבע הזדמנות נוספת לצירוף מסמכים ופירוטים נוספים, ורק בהחלטה מיום 17.1.12 (בדבר היפוך סדר הבאת הראיות) נקבע כי לא יותר לנתבע לצרף מסמכים נוספים ככל שלא יצרפם בחלוף 30 יום מאותה החלטה. בפועל, לא צורפו על ידי הנתבע המסמכים והפירוטים הנוספים, לא תוך פרק הזמן האמור, ואף לא במצורף לתצהירי העדות הראשית מטעמו שהוגשו מאוחר יותר.

40. יש ממש אפוא בטענת ב"כ התובעת ולפיה למעשה די היה באמור לעיל כשלעצמו כדי לחייב את המסקנה כי הנתבע לא עמד באופן מלא בחיוב שהוטל עליו בפסק הדין החלקי למתן חשבונות.

41. אני מקבל גם את טענות התובעת, כי מעבר לכך שהנתבע לא המציא את כל המסמכים הדרושים, גם המסמכים אותם המציא הנתבע לוקים בסתירות, באי-התאמות, בחוסרים מהותיים (לא רק של מסמכים נוספים אלא של סכומים), וככלל מעלים תמיהות באשר להתנהלותו של הנתבע.

ויודגש; אין צריך לומר כי בין עניינו האישי של נאמן המנהל כספים עבור נהנה; או של עורך דין המחזיק בכספים עבור לקוחו; לבין עניינו האישי של הנהנה; או של הלקוח, עלול להתקיים ניגוד עניינים מובהק, ככל שהנאמן/עורך הדין, המנהל את כספי הנהנה/הלקוח בחשבון נאמנות ייעודי, סבור כי הוא זכאי לגבות לעצמו שכר טרחה או סכומים אחרים מאותם כספים עצמם.

דווקא בנסיבות מעין אלה, הציפיה היא כי יהא בידי הנאמן - ואתמקד כאמור במערכת יחסים זו - להציג תיעוד מלא ומדוייק של כל הפעולות הכספיות המשקפות את אופן גביית הסכומים לזכות הנאמן מתוך כספי הנאמנות, ושל כל הפעולות הכספיות והאחרות המצדיקות מדעיקרא נטילת סכומים כלשהם על ידי הנאמן, ובוודאי גביית שכר טרחה לזכות הנאמן מתוך כספי הנאמנות. ככל שנטען כי גביית הסכומים לזכות הנאמן מכספי הנאמנות הינה בהתאם להסכמות שניתנו על ידי הנהנה, הציפיה הינה לתיעוד מלא ומדוייק של הסכמות אלה, שעליהן לשקף ויתור מושכל. יש צורך להציג, בגין כל סכום וסכום אשר נטען כי קוזז, הודעת קיזוז בכתב מלאה ומדוייקת, ועל הנאמן הנטל הראייתי להראות כי נתקבלה בידי הנהנה. יש צורך להציג ספרי הנהלת חשבונות מלאים ומדוייקים. יש צורך להציג חשבוניות וקבלות התואמות באופן מלא ומדוייק את הסכומים שנגבו מכספי הנאמנות, ועל הנאמן הנטל הראייתי להראות כי חשבוניות וקבלות אלה התקבלו בידי הנהנה.

בענייננו, המסמכים שצירף הנתבע והפירוט שניתן על ידו, נגועים באי-התאמות ובליקויים של ממש, והם רחוקים מאד מרף התיעוד הגבוה הנדרש מנאמן הנוטל לעצמו את החירות ליטול לעצמו כספים מתוך חשבון הנאמנות שהוא מנהל עבור הנהנה, וטוען כי עומדת לו זכות חוקית לעשות כן.

ארחיב בנוגע לסוגיות המרכזיות בקשר עם חשבונות הנתבע.

כספים מבנק איגוד

42. כאמור לעיל, הנתבע לא המציא מסמכים מלאים בדבר הסכומים שהתקבלו אצלו מחשבונות של המנוח בבנק איגוד. זאת בשונה, למשל, ממצב הדברים בנוגע לכספי העזבון שהתקבלו אצל הנתבע מחשבונות המנוח בבנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "בנק מזרחי"). אולם מעבר לכך שהנתבע לא צירף מסמכים אותם חוייב לצרף, מחומר הראיות עולות תהיות של ממש לגוף העניין בנוגע לכספי העזבון שאמורים היו להתקבל מבנק איגוד ולא מצאו את דרכם אל חשבון הנאמנות, תהיות שייתכן כי יש בהן כדי להצביע על הסיבה לאי-צירוף מסמכים על ידי הנתבע בהקשר זה.

סך כל ההפקדות לחשבון הנאמנות אשר מקורן בבנק איגוד, מסתכם לסכום כולל של 44,371 ₪. לעומת זאת, מן המסמכים אשר התקבלו מעו"ד שלם (מוצג "ת/23", האוחז 34 עמודים) עולה כי ההעברות הכספיות מבנק איגוד אל הצד שכנגד מסתכמות בסך של 70,463 ₪.

בין שני הסכומים קיים פער בלתי מוסבר של כ- 26,000 ₪.

כאשר עומת הנתבע בחקירתו עם הנתונים והמסמכים השונים (עמ' 118 ש' 15 - עמ' 121 ש' 4), ונשאל בין השאר "לאן נעלמו כ- 26,000 ₪ שהם ההפרש בין מה שקיבלה היורשת השניה על פי הקבלות של עו"ד שלם לבין ה-44,000 ₪ שכרגע זיהינו בחשבון הנאמנות", לא היה בידו ליתן הסבר סביר, או הסבר כלשהו. תחילה, בכובעו כמייצג את עצמו, התנגד לשאלה בתואנה כי המסמכים שהתקבלו מעו"ד שלם לא הוגשו באמצעותה, אף שבפתח אותה ישיבה נתקבלה בקשת הנתבע כי המסמכים יוגשו רק באמצעותה וכי היא תיחקר ע"י הנתבע. לאחר שנדחתה ההתנגדות, לא ידע הנתבע ליתן כל הסבר לכספים החסרים בכספי העזבון, שאין חולק כי היה עליו להפקידם בחשבון הנאמנות. כל שהיה בידו לומר הוא כי ירצה בהחלט לחקור את עו"ד שלם בעניין זה. כאשר העידה עו"ד שלם והמסמכים הוגשו באמצעותה, כמעט ולא נחקרה על כך ע"י הנתבע. ככלל, עדותה היתה רהוטה ועניינית, כמצופה מעורכת דין, ולא נסתרה כהוא זה. יצויין כי גם בתצהירו של רונן, בו כונסו הסכומים השונים לטבלאות ונערכה סכימה אריתמטית המסייעת להתמצאות בתיק, הועלתה במלוא חריפותה הטענה בדבר כ- 26,000 ₪ מכספי העזבון שאמורים היו להגיע אל חשבון הנאמנות וכלל לא הגיעו אליו לכתחילה. הנתבע לא חקר את רונן בקשר לכך, וטענתו של רונן, אשר התבססה כאמור על פעולת חיבור פשוטה והפניה אל המסמכים שצירף הנתבע עצמו, לא נסתרה.

מן המקובץ עולה כי סכום של כ- 26,000 ₪ מכספי העזבון, כלל לא הופקד ע"י הנתבע לחשבון הנאמנות לכתחילה. הפרה זו של חובת הנאמנות חורגת הרבה מעבר להפרת חובת הדיווח.

גובה החוב הנטען של התובעת

43. יש ממש בטענת התובעת כי הנתבע לא המציא תחשיב אריתמטי המפרט באופן בהיר את אופן חישוב התוצאה אליה הגיע. כלומר חישוב אשר מסביר, שלב אחר שלב, כיצד מהסכום הראשוני שהיווה את כספי העזבון - שכלשעצמו לא הוכח ע"י הנתבע - קוזזו שוב ושוב סכומים באופן שמביא לתוצאה לפיה לא מגיע לתובעת סכום כלשהו מכספי העזבון, והתובעת אף חבה לו סכומים נוספים.

לא זו בלבד שלא צורף תחשיב ראוי בדבר אופן היווצרות החוב הנטען, אין כלל עקביות מצד הנתבע באשר לגובה החוב הנטען.

בכתב התביעה שכנגד המתוקן, נטען ע"י הנתבע כי התובעת חבה לו סך שקלי השווה ל- 95,239$ ארה"ב בצירוף מע"מ.

בתצהירו של רואה החשבון אשר הוגש מטעם הנתבע, נטען כי על פי ספרי הנהלת החשבונות של הנתבע, חבה התובעת לנתבע סך שקלי השווה ל- 90,489$ ארה"ב בצירוף מע"מ, ובנוסף סך של 275,117 ₪. כלומר, נטען לחוב בסך של למעלה מ- 160,000$.

כתב התביעה שכנגד המתוקן הוגש ביום 12.1.11. תצהירו של רואה החשבון נושא תאריך 25.4.12. אין מחלוקת כי בפרק הזמן שבין מועדים אלה, הנתבע לא ייצג עוד את התובעת ולא ביצע בשמה פעולה כלשהי. נשאלת השאלה כיצד גדל חובה הנטען של התובעת בתקופה זו? הנתבע אינו מציג לכך כל הסבר. העדר ההתאמה מלכתחילה בין הסכומים, כמו גם העדר הסבר כלשהו מצד הנתבע לפער הניכר בסכומים, מקימים קושי של ממש לייחס משקל ראוי למספרים הנטענים על ידי הנתבע, ולראות בחשבונותיו משום "חשבונות נאותים".

44. אין צריך לומר כי קושי זה מתווסף לקושי הבסיסי הנובע מעצם העובדה כי "ספרי הנהלת החשבונות" עצמם, שעל בסיסם ניתן לכאורה תצהירו של רואה החשבון - כלומר לכאורה קיימים ספרים כאלה - לא צורפו. כאשר קיימים מסמכים העשויים לתמוך בטענות בעל דין אך אינם מצורפים, פועלת לחובתו החזקה הראייתית המוכרת לפיה אילו צורפו היו עשויים לשמש לרעתו. כאשר מדובר במסמכים האמורים לבסס "הוכחת חיובים" בחשבונותיו של מי שכנגדו ניתן צו למתן חשבונות, חיובים המשפיעים על "צד הזכות" של הזכאי לחשבונות [במינוחים של כב' השופט אור בעניין בר לב הנ"ל], נפקות אי-צירוף המסמכים והחזקה העולה ממנה, עשויות כשלעצמן להוביל למסקנה כי הצד שכנגדו ניתן הצו למתן חשבונות לא הוכיח כי הם "אמינים".

45. בכלל, הנסיבות סביב הגשת תצהירו של רואה החשבון – תמוהות ביותר, ומעוררות תהיות של ממש. המסמך כונה לעיל ויכונה להלן, בכינוי תצהיר, מטעמי נוחיות בלבד, אך כלל לא ברור אם המסמך אכן ראוי לכינוי זה.

רואה החשבון עבר אירוע מוחי ראשון בדצמבר 2011 ואירוע מוחי שני ביוני 2012. מאימות החתימה על גבי התצהיר עולה כי הוא נחתם, לכאורה, ע"י רואה החשבון ואומת על ידי עו"ד אבנר פרידמן, הנתבע, באפריל 2012. הווה אומר, לאחר האירוע המוחי הראשון.

מעדותו של רואה החשבון (פרוטוקול מיום 30.4.13) עולה כי כבר לאחר האירוע המוחי הראשון החל לסבול מבעיית זכרון קשה, בעיה שהחריפה לאחר האירוע השני. בתקופה שבין שני האירועים, כלומר במועד בו נחתם לכאורה התצהיר, באפריל 2012, כלל לא היתה לו היכולת לנתח ספרי הנהלת חשבונות ולהוציא מתוכם נתונים לגבי חובות, והוא לא היה מסוגל לכך בכלל (עמ' 156 ש' 13-15).

46. די בכך כדי לעורר ספקות לגבי המסמך והחתימה עליו. אך למעשה, הספק המתעורר לגבי התצהיר רחב עוד יותר. בפתח עדותו של רואה החשבון, עת הוצג לו התצהיר, העיד רואה החשבון באופן חד משמעי כי הוא אינו מכיר את החתימה הזו ואין זו החתימה שלו. הוא נשאל על כך מספר פעמים, בדק היטב את המסמך, והשיב כי הוא משוכנע. על פי בקשתי, חתם רואה החשבון בעט את חתימתו על גבי עותק התצהיר שבפניי. מאחר ומדובר בנושא שבמומחיות, לא אביע דעתי לגבי השאלה האם מידת הדמיון שבין החתימות, עולה כדי זהות ביניהן. אציין רק כי בהמשך, לאחר שהנתבע טען כי מדובר במקבילה האזרחית של עד עוין ולאחר שהתרתי לנתבע בחקירה חוזרת לחקור את רואה החשבון כבחקירה נגדית, כאשר הנתבע ניסה להכניס לפיו של רואה החשבון גרסה לפיה הנתבע ראה קודם לכן שידו של רואה החשבון רועדת, השיב רואה החשבון: "היד רועדת? לא. לא ראית וזה גם לא נכון". לאחר ששלל זאת הוסיף וחידד בהגינותו כי בשל מצבו הוא כבר לא כותב, לא ביד ימין ולא ביד שמאל, אך לא רועדת לו היד.

הספק לגבי עצם האותנטיות של התצהיר מתחדד נוכח תוכנו של תצהיר ערוך כדין אשר נחתם ע"י אשתו של רואה החשבון, וצורף בתמיכה לבקשה (שהוגשה באמצעות משרד עו"ד שאינו מעורב בתיק), לבטל את זימונו של רואה החשבון לעדות. בתצהיר אשת רואה החשבון נאמר כי בחודש מאי 2012 הגיע הנתבע למשרדו של רואה החשבון בזמן שרואה החשבון ואשתו היו במשרד (יוער כי מעדות רואה החשבון עולה כי הוא מגיע למשרד אך אינו עובד), וטען כי רואה החשבון נדרש למסור עדות בבית המשפט. אשתו השיבה לנתבע כי בעלה עבר אירוע מוחי, מתקשה לתפקד, ולכן לא יוכל להעיד. הנתבע אמר לה שהוא יכול "לדחות את המשפט", אך היא עמדה על כך שלא יהא בכך כדי לשנות שכן מצבו של בעלה לא ישתפר. העובדה שבתצהיר אשת רואה החשבון לא נזכר ולו ברמז כי רק כחודש קודם לכן, באפריל 2012, חתם לכאורה רואה החשבון על תצהיר – אומרת דרשני.

ויודגש; עדותו של רואה החשבון בפניי היתה הגונה ביותר. הוא הקפיד לדייק ואישר כי הוא לא יכול לומר שהוא זוכר כי לא חתם על התצהיר, אלא ההיפך הוא הנכון, כלומר כי הוא לא זוכר שחתם על התצהיר או שאי פעם ראה את המסמך. הגם שלגבי עצם האותנטיות של חתימתו היתה גרסתו נחרצת יותר, אינני קובע מסמרות לגבי מידת האותנטיות של תצהיר רואה החשבון, נקודה אשר אינני סבור כי יש צורך להכריע בה כשלעצמה, ואף אינני סבור כי יש בידי להכריע בה על סמך חומר הראיות שהונח בפניי. הדברים לא הובאו אלא לצורך השלמת התמונה. אצא מנקודת הנחה כי התצהיר אכן נחתם על ידי רואה החשבון באפריל 2012.

47. גם ביוצאי מנקודת הנחה ולפיה החתימה על המסמך אותנטית, עדיין לא מתפוגגות התהיות לגביו. גם בהנחה שהתצהיר אכן נחתם ע"י רואה החשבון באפריל 2012, קיים קושי לייחס למספרים ולנתונים המופיעים בו משקל, כאשר אין מחלוקת כי הוא נחתם לאחר האירוע המוחי הראשון, וכאשר רואה החשבון העיד בבירור (וכך גם עולה מתצהיר אשת רואה החשבון) כי במועד זה לא יכול היה להתייחס למספרים ולנתונים. קושי נוסף עולה מן העובדה שבתצהיר נאמר "שימשתי ואני משמש כרו"ח של עו"ד אבנר פרידמן משנת 2007 ואילך", כאשר ברור לאור מצבו של רואה החשבון במועד חתימת התצהיר כי במועד זה כבר לא יכול היה לשמש כרו"ח של הנתבע, ולא שימש ככזה. לקושי נוסף העשוי להתעורר בהנחה שהתצהיר נחתם ע"י רואה החשבון – משמעות אימות חתימה בידי עורך דין על תצהיר של מצהיר אשר זה מצבו – לא אתייחס. דבר אחד ברור, והוא כי תצהיר רואה החשבון אין בו כדי לתמוך במאומה בטענות הנתבע בדבר גובה החוב הנטען של התובעת.

48. למעשה, נראה כי יש בתצהיר רואה החשבון דווקא כדי להחליש במידה ניכרת את טענות הנתבע בדבר גובה החוב הנטען של התובעת. זאת, בראש ובראשונה לנוכח הסתירה בין גובה החוב הנזכר בתצהיר רואה החשבון לגובה החוב הנזכר בתביעה שכנגד, ולנוכח העובדה שמהתצהיר עולה כי קיימים ספרי הנהלת חשבונות אצל הנתבע אך הוא נמנע מהבאתם. אך טעם נוסף לדבר יכול ומצוי בעדות רואה החשבון לגוף העניין. כל אימת שרואה החשבון נשאל על מספרים ונתונים אליהם הופנה השיב כי אינו זוכר. הוא אף התקשה לזכור נתונים אותם קרא זמן קצר קודם לכן. אך כאשר נשאל על עקרונות חשבונאיים, השיב ללא קושי. במענה לשאלותיו המנוסחות כדבעי של ב"כ התובעת, אישר רואה החשבון כי, באופן כללי - עורך דין מוציא חשבונית על בסיס מזומן; כי בשיטת חשבונאות כפולה רו"ח יראה יתרת חובה בכרטסת לקוחות רק אם יצאה חשבונית; כי בשיטת חשבונאות חד צדדית רו"ח כלל לא יכול לראות יתרת חובה של לקוחות כי אין כרטסת לקוחות; ולכן במקרה של עורך דין לא משנה באיזו שיטת הנהלת חשבונות הוא מנהל ספרים, בכל מקרה רו"ח לא יכול לראות מתוך הספרים אם יש יתרת חובה ללקוח זה או אחר.

אציין כי רואה החשבון בעדותו סבל אמנם מבעיית זכרון קשה, אך היה בהחלט צלול וברור היה כי הוא מבין את הדברים שהוא אומר ואת משמעותם. בכפוף לקושי הברור מאליו לייחס משקל רב לעדות שהיא למעשה עדות שבמומחיות מפי רואה החשבון נוכח מצבו בעת העדות, ובהנחה שיש ממש בתשובותיו מבחינה חשבונאית, המשמעות היא כי הצהרה כפי שנכללה בתצהיר שניסח הנתבע עבור רואה החשבון, בדבר גובה יתרת החובה של לקוחה כפי שהיא עולה מספרי הנהלת חשבונות של עורך דין, כלל אינה אפשרית. במקרה כזה, ברור כי תצהיר רואה החשבון הוא לא רק נטול משקל לתמיכה בטענות בדבר גובה החוב הנטען של התובעת, אלא שגם מסיבה זו הוא פועל כשלעצמו כנגד קבלת טענות הנתבע בהקשר זה.

חוסר התאמה בין מסמכים ובין פעולות כספיות; העדר מסמכים המחוייבים על פי דין

49. ישנו חוסר עקביות ברור בין המסמכים והפעולות הכספיות וכן ישנו חוסר הקפדה על הוצאת קבלות/חשבוניות במועדים הנדרשים והמתבקשים מביצוע הפעולות הכספיות.

כך, לדוגמא, כבר בגין כספים שנכנסו לחשבון הנאמנות מבנק איגוד בתחילת הדרך - אותו חלק מכספי העזבון שמקורם בבנק איגוד ואשר מצא את דרכו לחשבון הנאמנות - ומשם מצאו את דרכם אל חשבונו של הנתבע, ישנו עיכוב של כשלושה חודשים בהוצאת חשבונית מס. ודוק; הכסף נכנס לחשבון הנאמנות ביום 18.9.05 ויצא ממנו ביום 22.9.05. מתדפיסי חשבון הנאמנות עולה כי אין מדובר בפעולות שבוצעו מאוחר יותר עם יום ערך מוקדם, אלא תאריך הפעולה ויום הערך זהים.

מאחר שמדובר בסכומים לא גבוהים באופן יחסי אסתפק בכך שאציין כי הנתבע נחקר על כך (עמ' 114 ש' 12 - עמ' 118 ש' 14), ולמרות נסיונות התחמקות ארכניים, לא ניתן היה לקבל מפיו הסבר משכנע לעיכוב הניכר בהוצאת חשבונית מס/קבלה 1039 (עמ' 88 לתצהיר הנתבע) רק ביום 15.12.05 בגין כספים שנתקבלו אצלו כבר בחודש ספטמבר 2005, ולא ארחיב מעבר לכך.

אתמקד בשתי ההעברות הכספיות המשמעותיות יותר מחשבון הנאמנות לחשבונותיו של הנתבע - ביום 1.12.15, העברה בסך 200,000 ₪ (כאמור, "ההעברה הכספית הגדולה הראשונה").

ביום 12.11.06, העברה בסך 164,747 ₪ (כאמור, "ההעברה הכספית הגדולה השניה").

50. נקודת המוצא לדיון בהקשר זה מצויה בפסק הדין החלקי, בגדרו חוייב הנתבע ברישא להמציא "את כל הפרטים, המסמכים והחשבונות בנוגע לכספי העיזבון שהועברו לידיו בנאמנות". בנוסף, מעבר לחיוב הכללי ברישא, בסעיפיו הקטנים של פסק הדין החלקי, נחלק חיוב בסיסי זה לחיובי משנה, אשר ברי כי יש לקרוא אותם יחד כחלק מקיום החיוב הבסיסי. בסעיף 1(א) חוייב הנתבע למסור את תדפיסי חשבון הנאמנות. בסעיף 1(ב) חוייב למסור תדפיסים של חשבונות נוספים אשר גם אליהם הועברו כספים. בסעיף 1(ד) חוייב למסור אישורים בדבר כספים שנמשכו מחשבון הנאמנות.

לתצהירו מיום 23.12.10 צירף הנתבע לראשונה את תדפיסי חשבון הנאמנות, ובנוסף הצהיר: "יודגש, כי לא נפתחו חשבונות נאמנות נוספים או אחרים בעניינה של התובעת".

בהחלטה המנומקת מיום 21.2.11 (עמ' 4-5) נדחתה פרשנותו של הנתבע להוראת סעיף 1(ב) לפסק הדין החלקי, אשר שמה את הדגש על המלים "במידה שנפתחו" הנזכרות בסעיף. נקבע כי מאחר שמתדפיסי חשבון הנאמנות עולה כי בוצעו העברות כספים בסכומים ניכרים לחשבונות בנק אחרים בסניף, ומכיוון ששילוב סעיפים 1(ב) ו-1(ד) לפסק הדין החלקי חייב את הנתבע להמציא לתובעת אסמכתאות בדבר כל משיכה של כספים מחשבון הנאמנות לחשבון בנק אחר, אזי ככל שהכספים עברו לחשבונות בנק אחרים בסניף שיש בידי הנתבע להמציא תדפיסים לגביהם - על הנתבע לעשות כן, על מנת לאפשר התחקות ומעקב אחר כספי העזבון. החלטה זו סוייגה בכך שאילו היה הנתבע מצהיר כי כל הכספים שהועברו מחשבון הנאמנות לחשבונות אחרים בסניף הועברו לחשבונות פרטיים שלו, אזי ייתכן וניתן היה לפטור אותו מן החובה לצרף תדפיסים מלאים של חשבונות בנק אחרים, שכן במצב דברים זה אין זה משנה מה עשה הנתבע עם הכספים לאחר שהעבירם אליו.

לאחר החלטה זו, הגיש הנתבע תצהיר משלים מיום 2.3.11, ממנו עולה כי כל העברות הכספים מחשבונות הנאמנות אכן היו לחשבונות שלו. בין השאר הצהיר הנתבע: "להלן פירוט המשיכות:

...

1.12.2005 העברת 200,000 ₪ לחשבוני על פי המוסכם עם המשיבה ועל פי הסכמי שכר הטירחה והחזרי ההוצאות החתומים...

...

12.11.2006 העברת סך של 164,747 ₪ לחשבוני על פי הנחיות המשיבה בכתב ובעל פה (...) על חשבון חובותיה לי...".

גם בנוגע לשאר המשיכות וההעברות הכספיות, שבסכומים נמוכים יותר, ציין הנתבע מפורשות, כי ההעברות בוצעו לחשבון שלו. בעקבות הצהרותיו אלה, בהחלטה משלימה מיום 13.4.11 נקבע כי בהיבט זה של ביצוע פסק הדין החלקי אין צורך להוסיף ולצרף מסמכים נוספים.

למרות זאת, כאשר נחקר הנתבע, ועומת עם הנתונים, לאחר התפתלויות והתחמקויות, כל אימת שלא נותרה לו ברירה אלא להשיב, העלה הנתבע פעם אחר פעם טענות בדבר חשבונות נוספים. הנתבע עשה שימוש בערבוביה במושגים חשבון נאמנות וחשבון פקדונות; הנתבע שב ונדרש למושגים חשבון נאמנות ספציפי וחשבון נאמנות כללי; הנתבע הזכיר אפשרות כי נשמרו כספים במט"ח, בין בצמוד לחשבון הנאמנות כהגדרתו לעיל, בין בחשבון אחר כלשהו. ועוד.

כל המידע כולו מצוי בידי הנתבע לבדו. מלכתחילה אצל התובעת לא מצוי היה מידע בנוגע לכספה. הנתבע חוייב להמציא את כל המסמכים והנתונים בנוגע לנאמנות. הנתבע המציא תדפיסי חשבון של חשבון בנק אחד בלבד - חשבון הנאמנות. הנתבע מושתק ומנוע מלהעלות טענות בדבר המשך החזקת הכספים בנאמנות עבור התובעת לאחר שהעבירם מחשבון הנאמנות לחשבונות אחרים שלו.

כך, לדוגמא, אין זה מתקבל על הדעת לאפשר לנתבע להישמע במשפט כגון: "על פי הנחיות התובעת בוצעה העברה מחשבון נאמנות ספציפי לחשבון נאמנות כללי ובגין פעולה זו לא נדרשה קבלה" (עמ' 111 ש' 4-5). עצם העלאת טענה מעין זו לראשונה בעדותו של הנתבע, בדבר המשך החזקת כספים בנאמנות עבור התובעת לאחר שכבר יצאו מחשבון הנאמנות, כאשר לא צורפו מסמכים כלשהם ולא סופק מידע כלשהו בנוגע להמשך החזקתם בנאמנות, כשלעצמה מחייבת מסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל השכנוע בדבר נאותות החשבונות שצירף.

51. ההעברה הכספית הגדולה הראשונה - ביום 30.11.05 נכנסו לחשבון הנאמנות שלושה סכומים מבנק המזרחי, המסתכמים לסך של כ- 413,800 ₪. כבר למחרת היום, ביום 1.12.05 העביר הנתבע סכום של 200,000 ₪ לחשבונותיו.

השאלה הראשונה המתבקשת לגבי העברת סכום זה הינה מכוח מה ראה לנכון הנתבע להעביר דווקא סכום עגול זה מחשבון הנאמנות אל חשבונותיו. כאשר נשאל על כך הנתבע בחקירתו עלה מתשובותיו כי ההעברה בוצעה מכוח המסמך מיום 24.4.06, אשר כונה ע"י הנתבע בכתבי הטענות בתצהירים מטעמו "כתב המחאת הזכות" (צורף כנספח ה' לכתב התביעה שכנגד, כנספח ה' לכתב התביעה שכנגד המתוקן, כנספח ה' לתצהיר הנתבע מיום 23.12.10). ודוק; הנתבע נשאל על ההעברה הכספית הגדולה הראשונה בסך 200,000 ש"ח, ובתשובותיו התייחס במפורש אל המסמך מיום 24.4.06. כאשר עשה שימוש מספר פעמים במינוח "המסמך עליו דיברנו קודם" חודדה הנקודה והנתבע השיב לשאלת בית המשפט כי מדובר על "מסמך המחאת הזכויות מאפריל 2006" (עמ' 108 ש' 9). דא עקא, שהמסמך מיום 24.4.06 עדיין לא בא לעולם במועד ביצוע ההעברה הכספית הגדולה הראשונה, ביום 1.12.05. הנתבע עומת עם סתירה ברורה זו בדבריו, ולא היה בפיו הסבר מניח את הדעת (עמ' 108 ש' 17 - עמ' 109 ש' 9).

רק לאחר שעומת הנתבע עם הקושי בדבריו, טען כי ההעברה הכספית הגדולה הראשונה בוצעה מכוח מסמך המחאת זכויות אחר - מסמך המחאת זכויות מיום 25.5.05 (עמ' 93 לתצהיר הנתבע). דא עקא, בתשובה זו טבוע קושי נוסף המובנה בה, לעניין היקף המחאת הזכות הנטענת, קושי שלא מן הנמנע כי הנתבע נתן עליו דעתו כבר לכתחילה ולכן הפנה בכל הזדמנות אל המסמך מיום 24.4.06. הקושי נעוץ בכך שהמחאת הזכויות מיום 25.5.05 ממחה לנתבע 30% מזכויות התובעת כמפורט שם.

לשאלת תוקף המסמך מיום 24.4.06 ותוקף המסמך מיום 25.5.05, אתייחס בהמשך. אניח לצורך הדיון כי מדובר במסמכים ברי-תוקף ואידרש לשאלה לא פחות חשובה בשלב זה של בדיקת נאותות חשבונות הנתבע.

52. השאלה השניה המתבקשת לגבי ההעברה הכספית הגדולה הראשונה, הינה השאלה כיצד העברה זו מוצאת ביטוי בספרי הנתבע. ובמלים אחרות: היכן הקבלה? היכן חשבונית המס?

לשאלה זו לא מצאתי תשובה מפי הנתבע, לא בכתבי טענותיו, לא בתצהיריו, ולא בעדותו. שבתי ובחנתי פעם אחר פעם את המסמכים שצירף הנתבע. יגעתי, אך לא מצאתי. ככל שהוציא הנתבע חשבונית מס כדין בגין שכר טרחה, וקבלה (או קבלות) בגין שכר טרחה (או החזר הוצאות) הרי שהן נעלמו מעיניי. באשר לחשבונית - לא צורף כל מסמך. באשר לקבלה - צורף מסמך שאינו רלבנטי.

הנתבע הצהיר (סעיף 5 לתצהירו, תת-פסקה רביעית) - ביום 1.12.05 "העברת 200,000 ₪ לחשבוני על פי המוסכם עם התובעת ועל פי הסכמי שכר הטירחה והחזרי ההוצאות החתומים בעניין עזבון המנוח אנדור לוי וכמפורט בקבלה 1038 (בחלקה)".

דא עקא, קבלה 1038 (עמ' 84 לתצהיר הנתבע), הנושאת תאריך 4.12.05, הינה קבלה בגין קבלת מלוא הסכום שהועבר מבנק מזרחי, בסך של כ- 413,800 ₪, וכן סכומים נוספים שהתקבלו בחשבון הנאמנות מבנק איגוד. קבלה זו, הגם שנרשם בה כי הסכום נתקבל "מאת הגב' מריאנה לוי על ידי עזבון המנוח", מתייחסת לעצם קבלת הכספים מהבנקים בחשבון הנאמנות. היא אינה קבלה המתייחסת להעברת סך של 200,000 ₪ מחשבון הנאמנות אל חשבונו של הנתבע.

אפילו יוצאים מנקודת הנחה כי ההעברה היתה מחשבון הנאמנות לחשבון נאמנות אחר כלשהו, או לחשבון נאמנות "כללי" - וכאמור הנתבע מושתק מלהישמע בטענה מעין זו - ואפילו יוצאים מנקודת הנחה כי העברת 200,000 ₪ מחשבון הנאמנות לחשבון נאמנות עלום נוסף מעין זה לא חייבה כשלעצמה הנפקת קבלה, ברור כי אין בכך כדי להעלות או להוריד. שהרי הנתבע אינו טוען כי הסך של 200,000 ₪ עודנו ממתין עבור הנתבעת בחשבון נאמנות זה או אחר. אין חולק כי הנתבע נטל בשלב כלשהו את הסכום של 200,000 ₪ לכיסו. ולשיטתו - בדין עשה כן. ואם זה מצב הדברים, אזי נשאלת שוב השאלה - היכן הקבלה הרלבנטית? לא זו המשקפת קבלת מלוא הסכומים מאת הבנקים בידי הנתבע כנאמן. שהרי למעשה זו איננה אלא "קבלת פיקדון" גרידא, והנתבע חייב היה על פי דין לציין עליה כי היא כזו, ואף חייב היה לרשום אותה בספריו ככזו [סעיף 12(ו)(2) להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"ג-1973, ותוספת ה' להוראות אלה, אשר חלה עליו כעורך דין]. אלא היכן הקבלה המשקפת קבלת סכום של 200,000 ₪ מאת התובעת בידי הנתבע כנישום?

53. באותה מידה, ומקל וחומר, נכונים הדברים בנוגע להוצאת חשבונית מס, לגביה לא צורף מסמך כלל. ברור לחלוטין כי אותו חלק מהסכום של 200,000 ₪ אשר הועבר ע"י הנתבע לחשבונו, ונזקף על ידי הנתבע על חשבון חובות שכר טרחה שכביכול חבה לו התובעת, חייב הוצאת חשבונית מס.

54. היכן חשבונית המס? היכן הקבלה הרלבנטית? השאלה נותרת מהדהדת באולם בית המשפט. הנתבע לא סבר כי עליו ליתן הסברים כלשהם בהקשר זה. חקירתו הנגדית של הנתבע בהקשר זה (החל מעמ' 108 ש' 2, ועד לעמ' 110 ש' 12) – לא סיפקה כל מענה לשאלה המתבקשת.

כך, לדוגמא:

"ש. כשקיבלת שכר טרחה לא משנה איך האם הוצאת חשבונית מס כדין?

ת. בוודאי.

ש. אני מפנה לסעיף 5 בתצהירך, שם אתה מצהיר על משיכה של 200,000 ₪ ואתה משתמש במונח העברה ואתה מפנה לקבלה מס' 1038 שהיא עמ' 84 לתצהירך ואני מבקש ממך כמה דברים: ראשית, תסביר לי האם מדובר בהעברה כלשונך של כספים על חשבון שכר טרחה

ת. התשובה היא לא. מדובר בקבלה.

ש. לא שאלתי מה המסמך שאלתי האם העברה על סך 200,000 ₪ היא ע"ח שכר טרחה

ת. הדברים כתובים ברחל בתך הקטנה מקריא מסעיף 5 לתצהירי תת פסקה רביעית".

ובהמשך:

"ש. זאת תשובה כללית ועכשיו אני שואל שאלה ספציפית על העברה של 200,000 ₪ מחשבון הנאמנות ביום 01.12.2005, מהי ההעברה הזו?

ת. כתבתי דברים ברורים ואני יכול לקרוא את זה, אין לי מה להוסיף על זה.

ש. האם במקרה זה היה צורך בחשבונית או קבלה לשיטתך?

ת. לא מעבר למה שהוצאו.

ש. ואיזה חשבוניות וקבלות הוצאו בגין העברת כספים זו

ת. אני מפנה אותך אל כל החשבוניות והקבלות שצירפתי בנספחים לתצהירי.

ש. וכל החשבוניות והקבלות שצירפת הן הן כנגד העברה של 200,000 ₪

ת. הן כוללות חשבוניות שהוצאו כדין בענייניה של הגברת לוי.

ש. ובהתייחס ל- 200 אש"ח

ת. בהתייחס אליהם 200 אש"ח הללו ניתנה הפניה לקבלה שהוצאה בגינה ומעבר לזה לא היה צורך להוציא שום קבלה נוספת."

דומה כי בנקודה זו כל מילה נוספת מיותרת. הנתבע עצמו טוען למעשה כי נטל את הסכום של 200,000 ₪ לכיסו על פי זכות שהיתה נתונה לו מכוח סיכום מפורש שלו עם התובעת, כתשלום שכר טרחה שהיא חבה לו וכהחזר הוצאות. אף שתשלום שכר טרחה, בשונה מפיקדון, הינו הכנסה חייבת במס, הנתבע אינו מפנה לחשבונית מס שהוצאה על ידו, או לקבלות שהוצאו על ידו בגין תקבול זה. הנתבע אינו עומד בנטל השכנוע לעניין נאותות ואמינות החשבונות והמסמכים שצירף.

55. ההעברה הכספית הגדולה השניה - ביום 12.11.06 העביר הנתבע סכום של 164,747 ₪ מחשבון הנאמנות לחשבון שלו. ההעברה היא בסכום שאינו עגול, שכן היה זה מלוא הסכום שנותר אותה עת בחשבון הנאמנות, ובכך למעשה רוקן הנתבע את חשבון הנאמנות, באופן שלא נותר בו דבר.

בסעיף 5 לתצהיר הנתבע, הצהיר הנתבע בין השאר:

"12.11.2006 העברת סך של 164,747 ₪ לחשבוני על פי הנחיות התובעת בכתב ובעל פה (נספח ה' לתצהיר הראשון [המסמך מיום 24.4.06 - א.ד.]) על חשבון חובותיה לי כמפורט לעיל ולהלן".

השאלה הראשונה המתבקשת בהקשר זה הינה השאלה שנדונה לעיל באשר להעברה הקודמת - כיצד בא לידי ביטוי סכום זה בספריו של הנתבע.

בעוד שבנוגע להעברה הכספית הגדולה הראשונה צויין בתצהיר הנתבע מספר קבלה, כאן לא צויין בתצהיר מספר קבלה ולא צויין מספר חשבונית. דומה כי לא בכדי. בכמה הזדמנויות לאורך הדרך ניסה הנתבע לייחס את החשבוניות והקבלות אשר הן ככל הנראה הרלבנטיות להעברה הכספית הגדולה השניה, ואשר הוצאו למעלה משנה אחרי ההעברה הכספית הגדולה הראשונה, גם להעברה הראשונה בסך 200,000 ₪ [לדוגמא, עמ' 121 ש' 20-25]. דינו של נסיון זה ליצירת עמימות - להידחות. חשבונית מס/קבלה אינה יכולה להיזקף כנגד שתי הכנסות שונות.

הנתבע נשאל אם הוצאו חשבוניות וקבלות בגין הסכום הספציפי של 164,747 ₪ והפנה אל חשבונית מס/קבלה 1107 שהיא מיום 30.01.07 בסכום של 75,500 ₪ ואל חשבונית מס/קבלה 1108 מיום 01.03.07 אף היא בסכום של 75,500 ₪. תחילה השיב כי "אולי" קבלות 1107, 1108 הן הקבלות הרלבנטיות להעברה הכספית הגדולה השניה. כאשר התבקש לחדד לאיזה סכום מתייחסות החשבוניות ציין כי "סכומן במצטבר מתקרב לסכום הזה של 164,747 ₪".

מובן כי אם הנתבע מייחס את החשבוניות 1107 ו-1108 לסכום זה, של ההעברה הכספית הגדולה השניה, לא ניתן לייחסן לסכום של 200,000 ₪, למעלה משנה קודם לכן.

56. הנתבע עומת עם העובדה שחשבוניות 1107 ו-1108 מסתכמות לסך של 151,000 ₪ ונשאל מה עלה בגורל ההפרש בסך של 13,748 ₪. הנתבע השיב כי סכום זה "המשיך לשמש בחשבון הפיקדונות הכללי להוצאותיה של הגברת לוי". מעבר לכך ששוב מדובר בתשובה ממנה עולה כי הנתבע החזיק כספים בנאמנות עבור התובעת גם מחוץ לחשבון הנאמנות, והדבר עומד בניגוד להצהרותיו הקודמות, הנתבע לא הפנה לחשבוניות או קבלות אשר הוצאו בגין ההפרש האמור. והרי אין חולק כי גם סכום זה איננו ממתין עד היום עבור התובעת, אלא הועבר ע"י הנתבע לחשבונותיו שלו, על פי הצהרותיו. ואם כך, היכן החשבוניות והקבלות בגין ההפרש האמור? הדברים שנאמרו לעיל באשר לסכום של 200,000 ₪ נכונים גם בנוגע להפרש האמור.

למעשה, הדברים נכונים אף ביתר שאת. קבלות 1107 ו- 1108 הוצאו כבר לאחר הפגישה בדצמבר 2006. הנתבע כבר ידע בשלב זה כי התובעת, באמצעות רונן, עומדת על קבלת מסמכים מלאים. המכתב הארוך מיום 1.2.07 נערך והוכן מן הסתם בצמוד לעריכת והוצאת קבלה 1107 מיום 30.1.07 (ונזכיר כי למרות זאת הקבלה לא צורפה אל המכתב). קבלה 1108 הוצאה כחודש ימים לאחר המכתב מיום 1.2.07, כאשר כבר היה ברור לחלוטין לנתבע כי הוא טוען למעשה כי כל הכספים שהיו בחשבון הנאמנות, ובכלל כל כספי העזבון, קוזזו כנגד חובות שכר טרחה והוצאות. בנקודת זמן זו טען הנתבע כי הוא זקף את כל הכספים לזכותו, וכי היה רשאי לעשות זאת. לפיכך, בנקודת זמן זו מתחדדת השאלה עוד יותר: היכן חשבוניות המס והקבלות בגין ההפרש האמור בסך 13,748 ₪? מתחדדת גם השאלה היכן חשבונית המס והקבלות בגין אותם 200,000 ₪ שהועברו מחשבון הנאמנות למעלה משנה קודם לכן, ושבנקודת זמן זו - גם על פי גרסתו הכבושה של הנתבע שהועלתה רק בחקירתו - כבר בוודאי לא היו בחשבון פקדונות כזה או אחר.

57. השאלה השניה המתבקשת ביחס להעברה הכספית הגדולה השניה, נובעת מעצם העובדה שההעברה בסכום הבלתי עגול בעליל של 164,747 ₪, על פני הדברים נועדה "לאפס" את היתרה בחשבון הנאמנות, ואכן איפסה את היתרה בחשבון הנאמנות. אם אמנם, כפי שנטען בתצהיר הנתבע, הסך של 164,747 ₪ הועבר "לחשבון הנתבע על פי הנחיות התובעת בכתב ובעל פה על חשבון חובותיה לנתבע", ונזקף לטובת הנתבע כדת וכדין על חשבון חובותיה של התובעת, הרי בכך למעשה נסתיים תפקידו של חשבון הנאמנות.

ואם כך הדבר - נשאלת השאלה מדוע צריך היה להעביר למעלה מחודש מאוחר יותר, ביום 21.12.06, סך של 2,000 ₪ חזרה מחשבון של הנתבע לחשבון הנאמנות, רק כדי למשוך ממנו לטובת התובעת שיק בסכום זה (אשר נפרע ביום 31.12.06)? הייתכן שמדובר היה בנסיון של הנתבע להפיס את דעתה של התובעת לאחר הפגישה יחד עם רונן בדצמבר? להראות לתובעת כי עדיין עומדים לזכותה כספים, והיא תוכל למושכם מעת לעת אם תחפוץ בכך? הייתכן כי לא נמשך שיק מן החשבון האחר, על מנת שלא יתאמת חשדה של התובעת כי הכספים כבר אינם מצויים בחשבון הנאמנות?

וחשוב מכך; על שום מה ולמה היתה התובעת זכאית מדעיקרא למשיכת כספים נוספים כלשהם, אם עוד קודם לכן הומחו זכויותיה בכל הכספים לנתבע, ואם כל יתרת הכספים הועברה לנתבע, כפי טענתו בתצהירו, "על חשבון חובותיה של התובעת אליו"?

הוא הדין בנוגע להעברת סכום של 25,000 ₪ ביום 24.12.06 מחשבון הנתבע חזרה לחשבון הנאמנות, על מנת לשלם בו ביום את הסך האמור לידי ב"כ חברת גאמא מכוניות (לפרשת גאמא מכוניות עצמה אתייחס בהמשך). לא ניתן כל טעם לשאלה מדוע יש להחזיר סכום זה לחשבון הנאמנות, ולא לשלמו מאחד מאותם חשבונות אחרים ועלומים ישירות לגאמא מכוניות.

וחשוב מכך; מדוע שיוחזר סכום כלשהו לתובעת אם חודש וחצי קודם לכן זקף הנתבע את מלוא היתרה בחשבון הנאמנות לטובתו כדת וכדין? האם החוב לגאמא מכוניות מצוי בדין קדימה?

במיוחד כאשר לשיטתו של הנתבע הזכויות בכל הכספים הומחו לטובתו חודשים רבים קודם לכן.

האמנם הומחו הזכויות? לכך אידרש עתה.

תוקפם ומשמעותם של מסמכי המחאת הזכויות בכספי העזבון לטובת הנתבע

58. בפתח הדברים ראוי להצביע על כך שבגרסאות העובדתיות של הנתבע בהקשר זה קיים קושי בסיסי. בגרסה המוקדמת של הנתבע, המופיעה בכתב התביעה שכנגד (סעיף 3.8) ובכתב התביעה שכנגד המתוקן (סעיף 4.7), שנערכו ונחתמו ע"י הנתבע עצמו, טען הנתבע:

"משראתה הנתבעת שכנגד כי חובותיה לתובע שכנגד גדולים ביותר הן בגין חובות עבר והן בגין הטיפול בענייניה השוטפים, היא הורתה במסמך נפרד, שנכתב ושנחתם על ידיה לסגור את חשבון הנאמנות הנ"ל ולהעביר את הכספים לתובע שכנגד על חשבון חובותיה לו. המסמך מצורף ומסומן באות "ה" ".

נספח "ה" הינו המסמך מיום 24.4.06.

לעומת זאת, בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 4.6-4.7), לאחר שחזר הנתבע על טענה זו, ואף חזר והפנה אל נספח "ה" הנ"ל הוא המסמך מיום 24.4.06, הוסיף מיד לאחריה טענה נוספת:

"למרות זאת נותרה הנתבעת שכנגד חבה לתובע שכנגד סכומים ניכרים בשיעור של מאות אלפי ₪, כמפורט במכתבי אליה מיום 1.2.07, נספח ו' לתצהיר הראשון. משכך, הורתה במסמך המחאת זכויות נוסף על המחאת זכויותיה בעזבון לי כמפורט בגוף המסמך".

כשנשאל על כך בעדותו, טען מיד כי מדובר בטעות סופר, וכי ההתייחסות היא רק לשני המסמכים ממאי 2005 ומאפריל 2006 (עמ' 88 ש' 31).

למרות זאת, בסיכומיו (סעיפים 5.7-5.8) חזר הנתבע על הטענה בדבר מסמך המחאת זכויות נוסף.

על מנת שלא להאריך, לא אתייחס לשאלה אם מדובר בהרחבת חזית. אסתפק בכך שאומר כי לא צורף מסמך מעין זה. אין בחומר הראיות כל "מסמך המחאת זכויות נוסף" המאוחר למסמך מיום 24.4.06. בוודאי שאין כל "מסמך המחאת זכויות נוסף" המאוחר למכתב מיום 1.2.07.

פרט לחוסר עקביות בגרסה העובדתית בנוגע לאחת הנקודות המהותיות בתיק ולמשמעות הנודעת לכך, אין כל נפקות לטענה בדבר מסמך "נוסף".

אתמקד אפוא בשני המסמכים הרלבנטיים, והיחידים המצויים בתיק, המסמך מיום 25.5.05 (עמ' 93 לתצהיר הנתבע) והמסמך מיום 24.4.06 (עמ' 69 לתצהיר הנתבע), שעליהם למעשה מבקש הנתבע לבסס את טענותיו בדבר זכותו לפעול בדרך בה פעל, וכמצוטט לעיל.

59. קושי משמעותי בנסיונו של הנתבע להיבנות ממסמכים אלה, במיוחד ככל שהדברים אמורים במסמך מיום 25.5.05, נעוץ בשליטתה החלקית של התובעת בשפה העברית, אשר אינה שפת אמה, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדברים אמורים במונחים משפטיים בעברית.

התובעת אמנם חיה בישראל מזה שנים רבות. אולם נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שקיים אצלה קושי אמיתי בהבנה ובקריאה של מסמכים בשפה העברית. התובעת הצהירה על כך מפורשות. התובעת הצהירה גם כי לא הבינה את המסמכים עליהם חתמה, שהנתבע רואה בהם כתבי המחאת זכויות ואת משמעותם (סעיפים 28 ו- 31 לתצהירה). הצהרותיה אלה לא נסתרו. ההיפך הוא הנכון.

בחקירתו ניסה הנתבע להציג את התובעת כמי ששולטת היטב בעברית. אך נסיונו זה אינו עולה בקנה אחד עם דברים שכתב בעצמו בתשובתו מיום 14.10.07 ללשכת עורכי הדין ביחס לתלונת התובעת כנגדו, שם טען כי התובעת "אינה כותבת וקוראת עברית כדבעי" (סעיף 2 במכתבו "ת/2").

נסיונו זה של הנתבע אינו עולה בקנה אחד גם עם העובדה שהנתבע עצמו טען בחקירתו כי המסמך מיום 24.4.06 תורגם לתובעת לשפה ההונגרית (עמ' 90 ש' 4; עמ' 106 ש' 8-11). ברור כי אין צורך לתרגם לתובעת את המסמך לשפה ההונגרית, אם התובעת שולטת היטב בשפה העברית.

נסיונו זה של הנתבע אינו עולה בקנה אחד עם האופן בו נרשם המסמך מיום 24.4.06. חלקו הראשון נרשם ע"י התובעת באותיות לטיניות המרכיבות מלים בעברית, וכהגדרת הנתבע "עברית בתעתיק לטיני" (עמ' 90 ש' 4). רק לאחר מכן, נרשמו אותן מלים גם בעברית. אם אין לתובעת קושי של קריאה וכתיבה בשפה העברית, קשה שלא לתהות מדוע נרשם חלק מן המסמך באותיות לטיניות.

סיכומה של נקודה זו - אני מקבל את טענת התובעת כי אינה שולטת באופן מלא בקריאה וכתיבה בשפה העברית. על רקע זה יש לבחון את טענות התובעת כי מעולם לא חתמה על מסמכי המחאת זכות לטובת הנתבע במודע ומתוך הבנה.

60. המסמך מיום 25.5.05 - מסמך זה (בשונה מהמסמך מיום 24.4.06) אינו כתוב בכתב ידה של התובעת. הוא אינו כתוב "עברית בתעתיק לטיני". הוא מסמך מודפס, על גבי נייר מכתבים של הנתבע, אשר נחזה כמסמך שהוכן על ידי הנתבע והתובעת רק הוסיפה עליו את חתימתה. התובעת אינה מתכחשת לחתימתה, אך טוענת כי לא הבינה את משמעותו.

יש ממש בטענת התובעת כי מדובר במסמך שלגביו כלל לא נטען כי תורגם או כי הוסבר לתובעת. למעשה, לא הועלתה ע"י הנתבע כל טענה לגבי הנסיבות בהן נחתם מסמך זה והאופן בו נעשה הדבר. בשים לב לעדות הנתבע עצמו לפיה היה צורך לתרגם לתובעת להונגרית את המסמך מיום 24.4.06, ברור כי טענות התובעת ביחס לאי-הבנת המסמך המודפס מיום 25.5.05, אינן טענות בעלמא.

לא זו בלבד. מדובר במסמך המנוסח בשפה משפטית, שלא בהכרח תהא מובנת גם למי שעברית היא שפת אמו, ללא הסבר ראוי. מושג כמו "המחאת זכויות בלתי חוזרת" המופיע בכותרת, או פעולה כמו "ממחה בזאת לך 30% מזכויותיי", הינם מונחים משפטיים שספק רב אם לקוח מבין את משמעותם, קל וחומר לקוח כמו התובעת, ללא הסבר ראוי, בשפה פשוטה.

יש ממש גם בטענת ב"כ התובעת כי המסמך מנוסח באופן שאינו קל להבנה, על דרך הפניה למסמך אחר ולתיקים הכלולים בו, כאשר על התובעת להבין הפניה זו ולגזור מכך מהם התיקים אשר אליהם מתייחסת המחאת הזכות.

התובעת הצהירה כי הנתבע טיפל עבורה בעניינים שונים, וכי היא סמכה עליו והאמינה בו מתוך מחשבה כנה ואמיתית כי הוא דואג לענייניה, ולכן, וגם משום שהיא מתקשה בקריאה בעברית, היו מקרים לא מעטים שבהם היא חתמה על מסמכים שהכין עבורה הנתבע תוך שהסתמכה על אמירותיו המרגיעות ובהתאם להנחיותיו (סעיפים 32-33 לתצהירה). גרסתה לא נסתרה. היא אף מתיישבת עם השכל הישר.

טענת התובעת בדבר האמון הרב שנתנה בנתבע, כמי ששומר ודואג לאינטרסים שלה, עולה בקנה אחד עם העובדה שיחסי התובעת והנתבע חרגו מיחסי עו"ד-לקוח, והתובעת אף הזמינה את הנתבע לחתונתו של בנה (עדותו של רונן, עמ' 169 ש' 17-18).

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור פערי הכוחות והמידע בין הצדדים - לא רק בנוגע לידיעת השפה, אלא גם אלה הנובעים מעצם היותו של הנתבע עורך דין והתובעת לקוחה - ולאור ניגוד העניינים המובנה שבין האינטרס של התובעת לאינטרס האישי של הנתבע [ר' הפסיקה שתוזכר מיד בנוגע למסמך מיום 24.4.06]. במצב דברים זה מתחדדת חובתו של הנתבע למתן הסברים מובנים, בשפה פשוטה, המובנת לתובעת, ואף לתיעוד ראוי של הסכמתה כביכול, במחי יד, לוותר על מיטב כספה.

בשים לב לקשיי השפה של התובעת, ולכלל נסיבות העניין, הרי שאין די בחתימתה של התובעת לבדה, על מסמך מודפס בעברית, שהוכן ע"י הנתבע. הנתבע לא עמד בנטל הראייתי להראות כי הסכמתה הנטענת של התובעת מיום 25.5.05 להמחות לו זכויות בשווי ניכר ביותר, היתה הסכמה מדעת שניתנה מרצונה החופשי ותוך הבנת המשמעויות העולות מחתימתה על המסמך.

61. המסמך מיום 24.4.06 - הקושי ביחס לפרשנות שמנסה הנתבע לייחס למסמך זה - הינו קושי כפול. קושי פנימי, ביחס למסמך עצמו ולאופן ניסוחו. זאת, לא רק בשים לב למידת שליטתה של התובעת בעברית אלא גם במנותק ממנה. קושי שני הוא קושי חיצוני, העולה מהתנהלות הצדדים, במיוחד מהתנהלות הנתבע עצמו, לאחר המסמך מיום 24.4.06.

62. הקושי הפנימי - המסמך מיום 24.4.06 נרשם על ידי התובעת, בכתב ידה, על גבי נייר מכתבים של הנתבע. במסמך שתי פסקאות. בראשונה, נרשמו הדברים ע"י התובעת באותיות לטיניות, אולם ב"תעתיק לטיני" של מלים בעברית: "Lichvod orechdin Fridman…" (כך במקור). בפסקה השניה, נרשמו הדברים ע"י התובעת בעברית. מפאת חשיבותו של המסמך מיום 24.4.06 יובא נוסח הדברים במלואו, כפי שנרשם במקור:

"לכ' ע"ד פרידמן

אני מודעה לך להעביר את כל הכסף בחשבון 409874345 (בבנק הבין לאמי הראשון סניף ראשי חיפה.), לחשבון אחר שלך לצורך טיפול בכל עינינאי המשפטיים

לוי מריאנה"

(יצויין כי המילה "בכל" אינה ברורה, ובחקירות התייחסו אליה הצדדים לעתים כאילו נרשם "לצורך טיפול בכלל ענייניי המשפטיים", אולם בתעתיק הלטיני נרשם "bekol").

הנה כי כן, אף שהנתבע מתייחס לכל אורך הדרך למסמך זה כאל מסמך המחאת זכויות, הרי שהמלים "המחאת זכויות" כלל אינן נזכרות בו. אף שהנתבע טוען כי מכוח מסמך זה הומחו לו כל הכספים בחשבון הנאמנות, כתשלום על חשבון חובות שכר טרחה, כלל לא מופיעות בו המלים "תשלום", "פרעון", "סילוק", "כיסוי חוב", "יתרת חוב", "שכר טרחה", "חוב", או מלים דומות להן, העשויות לספק תמיכה כלשהי לפרשנות מרחיקת הלכת שמבקש הנתבע לייחס למסמך זה.

זאת ועוד. המסמך מתייחס להעברת הכספים לחשבון אחר של הנתבע "לצורך טיפול בכל ענייניי המשפטיים". מדובר בניסוח אשר צופה פני עתיד; העברת הכספים לחשבון אחר נדרשת לשם המשך הטיפול בכל ענייניה המשפטיים של התובעת. מניסוח מעין זה לא ניתן להבין כי העברת הכספים מהווה תשלום על חשבון חובות שכר טרחה בגין העבר.

63. הנתבע נתבקש להסביר מדוע לא נרשם במסמך כי מדובר בתשלום לכיסוי חובות בגין שכר טרחה, ותשובותיו היו כי המסמך לא רק נערך על ידי התובעת אלא גם נוסח על ידה בסגנונה היא (תשובותיו של הנתבע לאורך עמ' 105).

הנתבע נשאל בצורה הברורה ביותר (עמ' 106 ש' 12 ואילך):

"אם היה צורך לתרגם לגברת לוי ואם הדברים באו ביוזמת הגברת לוי ולך היה חשוב מאוד שהמסמך ייכתב על ידי הגברת לוי כי הבנת שמכוחו אתה מתעתד למשוך מאות אלפי שקלים מחשבון הנאמנות מדוע לא ביקשת מהגברת לוי שתכתוב ברחל בתך הקטנה על חשבון חובות שכר טרחה"

תשובתו של הנתבע היתה:

"מערכת היחסים עם הגברת לוי הייתה מערכת יחסים טובה של אמון הדדי ושל טיפול משפטי מאוד מסור. לא ראינו צורך בנקודת הזמן ההיא להחתים על כזה דבר".

תשובה זו של הנתבע הינה תמוהה ביותר על רקע תיאוריו של הנתבע כי לעריכת המסמך ע"י התובעת קדמה ישיבה ארוכה ביותר, שארכה כ-3 שעות, במהלכה כביכול פורטו והוסברו לתובעת חובות שכר הטרחה העצומים ונדונו באריכות. אם נדרשה ישיבה כה ארוכה, האם אין זה רצוי לעגן את הדברים בכתב?

תשובה זו של הנתבע גם סותרת אמירות אחרות שלו בדבר החשיבות הרבה שייחס למסמך.

לדוגמא: "היה חשוב לי מאוד במקרה הזה שהמסמך הזה ינוסח וייכתב על ידי התובעת בעצמה" (עמ' 89 ש' 23).

ובהמשך (עמ' 90 ש' 12-15):

"ש. קודם אמרת שהיה חשוב לך שהמסמך הזה ינוסח וייכתב על ידי התובעת בעצמה.

ת. היה לי חשוב שזה ייכתב על ידה וזה אכן נכתב על ידה.

ש. למה זה היה חשוב שזה יכתב על ידה?

ת. כדי שלא יהיו ספקות לגבי פעולותיה, רצונה וכל הקשור בזה"

הפער בין טענה של עורך דין כי לא ראה צורך להחתים על אמירה ברורה בדבר רצונה של לקוחה, לבין טענתו כי ההחתמה על המסמך נועדה למנוע ספקות לגבי רצון הלקוחה, ברור מאליו.

64. אך העדר ההתאמה בין תשובותיו של הנתבע מוזכר לצורך קבלת תמונה מלאה בלבד, ולא עליו כשלעצמו מבוססת ההכרעה בנושא זה. ממילא הסבריו המאוחרים של נאמן אין בהם כדי לשנות.

המסמך מיום 24.4.06 אינו עומד ברף הגבוה שיש לדרוש מנאמן, להראות כי שני הצדדים - הנהנה והנאמן - התנו בהסכמה (כפי שמתיר להם סעיף 11 לחוק הנאמנות) על האיסור הגורף המוטל על נאמן לרכוש לעצמו ולו גם טובת הנאה, ולו גם בעקיפין, מנכסי הנאמנות, או לעשות דבר אחר כלשהו שיש בו משום סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו (סעיף 13 לחוק הנאמנות). בוודאי שכך הדבר כאשר נטען כי מדובר בהתנאה המתירה לנאמן לא רק לרכוש לעצמו טובת הנאה בנכסי הנאמנות, אלא ליטול במישרין לכיסו מכספי הנאמנות. ועל אחת כמה וכמה כאשר נטען כי מדובר בהתנאה אשר למעשה מתירה לנאמן ליטול במישרין לכיסו את כל כספי הנאמנות, באופן האמור להביא את הנאמנות לקיצה ולאיין את המשך קיומה.

בהקשר זה ניתן להפנות, למשל, אל פסיקת בית המשפט העליון בפרשת גורבן [ע"א 1631/02 גורבן נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור (31.7.2003)], והדברים שנאמרו שם, בפסקה 9:

"החשש כי נאמן יעשה את הנאמנות קרדום לחפור בו כדי לקדם את ענייניו-שלו ולזכות בטובות הנאה, הניע את המחוקק לקבוע בסעיף 13(א) לחוק הנאמנות כי "נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו". את ההוראה הזו משלים סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות, אשר קובע כי "במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות". תכליתם של הסעיפים 10(ב) ו-13(א) עומדת ביסודה של תורת הנאמנות. חובת האמון המוטלת על הנאמן כלפי הנהנה, הנה חובה מוגברת ומובנת מאליה. ללא אמון לא תיכון נאמנות, שכן בהענקת שליטה בנכסים לאדם שאינו בעליהם קיים סיכון רב. לידי הנאמן נמסר הכוח לנהל את הנכס נשוא הנאמנות, ובמצב זה הוא עלול להיקלע לניגוד עניינים, ואף להתפתות לפעול בניגוד לאינטרסים של הנהנה, ועל כן סבר המחוקק כי יש צורך לקבוע סייג לפעולות הנאמן, על ידי הטלת איסור להפיק רווח או טובת הנאה מנכסי הנאמנות. 

חרף האמור עד כה, ועל אף רצונו של המחוקק להעניק הגנה לנהנה, יש לחזור ולהזכיר כי נאמנות נוצרת גם על פי חוזה, ועל כן סבר המחוקק כי יש לאפשר במסגרתה מרחב ביטוי לעקרון חופש ההתקשרות של הצדדים. לפיכך, הוא קבע כי נהנה יהיה רשאי לפטור נאמן ממקצת מחובותיו, וכזה הוא סעיף 11 לחוק הנאמנות, המפרט רשימה של סעיפים, וביניהם סעיף 13(א) הנ"ל, אשר תחולתם תהיה בכפוף לתנאי הנאמנות. השאלה הנוספת היא אפוא, אם הצדדים שבפנינו פטרו את העמותה מהאיסורים החלים עליה מכוח סעיף 13(א) לחוק, ועל שאלה זו אני סבור כי יש להשיב בשלילה".

לאחר שאמר דברים נכוחים אלה, פנה כב' השופט א' לוי לבדוק את המערכת החוזית במשולש היחסים שם, וקבע כי אין די בניסוחים מעורפלים. קרי, נדרשת אינדיקציה ברורה בדבר התנאה. ובלשונו: נדרשת "אמירה ממנה ניתן ללמוד על רצונם של הנהנים להעניק מנכסי הנאמנות לעמותה". הטעם לדבר מובן מאליו, ולמעשה אינו טעון הנמקה. הרי ברור כי על אף היות חלק מהוראות חוק הנאמנות דיספוזיטיביות, גם הוראות אלה נועדו במקורן להגן על הנהנה מפני יכולתו של הנאמן לעשות שימוש לרעה בכוח שהופקד בידיו. אין צריך לומר, אפוא, כי ויתור על ההגנה הנתונה לנהנה, ככלל, מנוגד לאינטרס של הנהנה.

על כן, יש לקבוע כי על נאמן הטוען כי הנהנה ויתר למעשה על ההגנה הנתונה לו מכוח סעיף 13 לחוק הנאמנות, ובחר להעניק ולו גם מקצת מכספו או מנכסיו לנאמן או לקרובו, להראות כי ויתורו של הנהנה הינו ויתור מושכל, תוצר של הסכמה מדעת, תוך הבנת משמעותו של הויתור. בוודאי שעל הנאמן להראות כי ויתורו של הנהנה לטובת הנאמן הינו ברור ומפורש ואינו משתמע לשתי פנים. על אחת וכמה שיש להקפיד על כך, מקום בו הויתור החוזי הנטען על ההגנה הקבועה בחוק הנאמנות, משמעותו הענקת כל נכסי הנאמנות לנאמן או לקרובו.

65. ניתן להפנות בהקשר זה גם לפסק הדין שניתן בע"א (מחוזי, י-ם) 11344/07 פלונית נ' עו"ד מימרן (4.1.2009) (להלן: "פס"ד מימרן"). למעשה, ישנה מידה מסויימת של דמיון בין העובדות נשוא פס"ד מימרן לעובדות בענייננו. ואילו בין העובדות בענייננו לבין העובדות נשוא פרשת אליאס (ע"מ (י-ם) 643/04 אליאס נ' עו"ד קדמי (20.7.2005), אשר נסקרה בהרחבה בפס"ד מימרן, יש דמיון של ממש.

בחוות הדעת המפורטות של שופטי הרוב בפס"ד מימרן נסקרו מערכות הדינים השונות אשר חלות בעת ובעונה אחת על עו"ד המחזיק כספים בנאמנות - הנמקה אשר מפאת אורכה לא אצטט אך אבקש, בכל הכבוד הראוי, להפנות אליה. ובהקשר נשוא הדיון עתה אמקד את ההפניה בסעיפים 117-123 לפסק דינו של כב' השופט דרורי ובסעיפים 5-6 לפסק דינו של כב' השופט נועם. משנקבע כי בנסיבות שם פעל עורך הדין כנאמן, הוטל עליו הנטל הראייתי לשכנע כי התקבלה הוראה ברורה מצד הנהנית שם, להעביר את הכספים כפי שהועברו, הוראה אשר ראוי היה לתעדה בכתב (סעיף 117ג. שם), ומשנקבע כי עורך הדין לא הוכיח כי קיבל מהנהנית עצמה הוראה ברורה להעביר את הכספים כדרך שהועברו, היוותה העברת הכספים הפרה של חובות הנאמנות בהן חב כלפיה.

בשים לב לרף הגבוה הנדרש מנאמן על מנת לשכנע כי הנהנה ויתר על ההגנות הקבועות בחוק הנאמנות, ולמעשה כי ויתר על כספו לטובת הנאמן, אין להסתפק בנוסח העמום והמעורפל המופיע במסמך מיום 24.4.06. במילותיו של כב' השופט לוי בפרשת גורבאן, אותו ערפל מלאכותי שיצר הנתבע עת החתים את התובעת על המסמך - בין אם הכתיב לתובעת את נוסח המסמך ובין אם הסתפק בנוסח זה שעה שמטרת ההחתמה לדבריו היתה "כדי שלא יהיו ספקות לגבי פעולותיה, רצונה וכל הקשור בזה" - אותו ערפל עומד לו עתה לרועץ. משאין בידי הנתבע להראות ולשכנע כי המסמך מיום 24.4.06 עולה כדי התנאה ברורה, כדי "אמירה ממנה ניתן ללמוד על רצונה של הנהנית להעניק לו מנכסי הנאמנות", הדבר חייב להיזקף לחובתו. כל ספק בפרשנות המסמך מיום 24.4.06 מן הראוי שיפעל לחובת הנתבע.

66. לאותה מסקנה אליה הגענו לעיל מכוח דיני הנאמנות, ניתן וראוי להגיע גם מכוח ההלכות בנוגע לפרשנות הסכמים שעורכי דין מחתימים עליהם את לקוחותיהם.

הנתבע מבקש לראות במסמך מיום 24.4.06 כמסמך המחאת זכויות המקים לו זכות ליטול לעצמו את כספי הנאמנות, לכיסוי חוב שכר טרחה נטען. הסכם שכר טרחה מגדיר הסכמה חוזית בדבר חובתו של לקוח לשלם לעורך הדין בעתיד. המסמך שבפנינו, כך נטען, מתיימר להגדיר הסכמה חוזית מצד לקוח לשלם בפועל, ובאופן מיידי, שכר טרחה בסכום עתק. על מסמך מעין זה ראוי אפוא להחיל את ההלכות החלות על הסכם שכר טרחה, מקל וחומר. הלכה פסוקה היא כי על עורכי דין להקפיד על עריכת הסכמי שכר טרחה בכתב שיהיו מפורטים כראוי, באופן ברור וחד משמעי ככל הניתן, וכי העדר הסכם שכ"ט בכתב; העדר התייחסות בהסכם לסוגיה שבמחלוקת; וכן עמימות או אי-בהירות לגבי הסוגיה שבמחלוקת - פועלים לחובת עורך הדין [ראו, למשל, מהעת האחרונה: ת.א. (ראשל"צ) 1020-06-11 גולן נ' עו"ד גבאי (9.11.2014), בפסקה 69, ואסמכתאות רבות שם].

67. הקושי החיצוני - הקושי השני בפרשנות שמנסה הנתבע לייחס למסמך מיום 24.4.06 נעוץ בהתנהלות הצדדים, במיוחד התנהלותו שלו, לאחר חתימת המסמך.

מן הראוי לזכור כי הרקע לחתימת המסמך, על פי תיאורו של הנתבע, הינו חובות שכר טרחה בסכומים של מאות אלפי שקלים. לדוגמא: "בנקודת הזמן הזו סך כל חובותיה אלי עלו לאין ערוך על הסכום הנותר בחשבון הנאמנות" (עמ' 89, ש' 28). "בנקודת הזמן הזו חובותיה של הגב' לוי למשרדי היו במאות אלפי שקלים" (עמ' 105, ש' 15). על רקע זה, של חובות שכר טרחה בסכומי עתק, כך נטען, הציעה התובעת עצמה לשלם לנתבע על חשבון חלק מחובה הנ"ל באמצעות העברת כל כספי העזבון לנתבע. הנתבע טען זאת מפורשות, לא רק בכתבי הטענות מטעמו, אלא גם בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 5.7):

"משראתה הנתבעת שכנגד כי חובותיה לתובע שכנגד גדולים ביותר הן בגין חובות עבר והן בגין הטיפול בענייניה השוטפים, היא הורתה במסמך נפרד, שנכתב ושנחתם על ידיה לסגור את חשבון הנאמנות הנ"ל ולהעביר את הכספים לתובע שכנגד על חשבון חובותיה לו. המסמך צורף כנספח ה' לתצהיר הראשון".

מתבקשת אפוא השאלה - מדוע בכלל המשיך להתקיים חשבון נאמנות?

טענת הנתבע היא הרי כי התובעת הסכימה, לא רק הסכימה אלא אף הציעה, כי כל הכסף בחשבון הנאמנות יועבר לידיו, כתשלום חלקי על חשבון חובות שכר טרחה שחבה לו עד אותה עת, בגין העבר. לכאורה, החשבון אמור לחדול מלהתקיים. כל היתרה שמצויה היתה בחשבון הנאמנות אותה עת, אמורה היתה לעבור באופן מיידי לחשבונו של הנתבע. ודוק; לא לחשבון נאמנות כללי, לא לחשבון פקדונות, ולא לאף חשבון אחר מלבד חשבון שכר טרחה.

במקביל אמור היה הנתבע להוציא חשבונית מס וקבלה בנוגע לחלקו הארי של סכום זה אותו הוא גובה כשכר טרחה, וכן קבלה בגין החלק המהווה החזר הוצאות, ככל שהיה רכיב החזר הוצאות. בשלב זה אמור היה חשבון הנאמנות להתרוקן לחלוטין ולהיסגר. יתרה מכך; הנתבע אף אמור היה להוסיף ולדרוש מן התובעת תשלום סכומים נוספים, שכן לטענת הנתבע, חובותיה אליו עלו על הכספים שהיו מופקדים בחשבון הנאמנות "לאין ערוך".

והנה, למרבה ההפתעה, הנתבע לא מעביר את הכסף לחשבונו באפריל 2006, ולא סוגר את חשבון הנאמנות. קשה שלא לתמוה איזו סיבה הגיונית עשויה להיות לכך.

לא זו אף זו; חודשים לאחר מכן הנתבע ממשיך "לשחרר" לתובעת מעת לעת כספים מתוך חשבון הנאמנות - 10,000 ₪ ביום 10.5.06, 10,000 ₪ ביום 30.6.06, 10,000 ₪ ביום 18.9.06, ועוד (ויצויין כי בספחי השיקים בגין התשלומים הנ"ל נרשם "העברה מפקדון ללקוח"). מדוע? הרי כל הכסף שמקורו בחשבון הנאמנות, הוא כביכול כבר כספו שלו החל מאפריל 2006 ואילך. על שום מה ולמה מוסיף הנתבע להעביר לתובעת מעת לעת סכומים לא מבוטלים מחשבון הנאמנות, חודשים אחרי שכבר נאות להסכים להצעת התובעת כי כל הכספים שבחשבון הנאמנות יועברו אליו. האם מדובר בהלוואות שניתנו ע"י הנתבע לתובעת? כאשר התובעת עדיין חבה לו מאות אלפי שקלים?

הרי לשיטת הנתבע, כפי שכתב במפורש במכתב מיום 1.2.07 (בסעיף 1.10), החל מהתאריך בו הומחו זכויותיה של התובעת בכספים שב"תיק הנאמנות" כהגדרתו, לטובתו, הרי "מני אז אין הוא מתנהל עוד כחשבון נאמנות על שמך". דברים ברורים ומפורשים, גם אם הם אינם עולים בקנה אחד עם כותרת המכתב. ברם, דברים אלה עומדים בניגוד גמור להתנהלותו של הנתבע הלכה למעשה.

בניגוד להצהרתו המפורשת שצוטטה לעיל מתצהירו - כי המסמך מיום 24.4.06 נועד לשמש לתשלום חוב שכ"ט ולהביא לסגירת חשבון הנאמנות, ובניגוד לאופן בו מצופה כי ינהג, הנתבע לא מעביר כספים, לא משנה את פרטי בעל החשבון, לא מוציא חשבוניות מס, לא מוציא קבלות, לא מוציא חשבונות שכר טרחה לתשלום בגין החובות הגבוהים הנוספים שחבה התובעת, לא מוציא מכתבי דרישה לתשלום החובות הנוספים כאמור, לא חדל מייצוגה של התובעת, לא מגיש תביעה כנגד התובעת, לא מגיש לביצוע שטרות של התובעת שלא כובדו, ועוד ועוד. התנהלותו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שהוא מבקש לייחס למסמך מיום 24.4.06.

גם התנהלותה של התובעת - המוסיפה "בעזות מצח" להתדפק על דלתותיו של הנתבע ולבקש ממנו מעת לעת כספים הדרושים לה למחייתה אף שמדובר בכספים שעל פי הצעתה שלה כבר שימשו לסילוק מקצת מחובותיה לנתבע - אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות מרחיקת הלכת שהנתבע מבקש לייחס למסמך מיום 24.4.06.

68. כאן המקום להזכיר את העובדה התמוהה כי במכתבו מיום 1.2.07 כתב הנתבע כי התובעת המחתה לו את כספי העזבון בחודש ספטמבר 2006 דווקא, ובהתאם לכך החל מחודש ספטמבר 2006 החשבון אינו מתנהל עוד כחשבון נאמנות על שם התובעת. אין מדובר בטעות סופר, שכן התאריך ספטמבר 2006 נזכר במכתב מספר פעמים בהקשר זה.

הנתבע נשאל על כך, ושב והפנה אל המסמכים מיום 25.5.05 ומיום 24.4.06 כאל המסמכים אשר לשיטתו מהווים את מסמכי המחאת הזכויות, ולא הציע כל הסבר מניח את הדעת שיתיישב עם העובדה שעל אף שמסמכי המחאת הזכויות לשיטתו נחתמו במאי 2005 ובאפריל 2006, רק החל מחודש ספטמבר 2006 מתנהלים הכספים כביכול שלא במסגרת נאמנות, פרט לכך שהנתבע "מניח" - ממש כך - כי בספטמבר 2006 ניתנה לו הנחיה נוספת בעל פה להעביר את כספי הנאמנות לחשבונו הפרטי (עמ' 87 ש' 24- עמ' 89 ש' 11).

נזכיר כי גם בספטמבר 2006 לא נסגר חשבון הנאמנות, לא בוצעה כל העברה, לא הוצאו חשבוניות מס בגין שכ"ט, לא הוצאו חשבונות שכר טרחה לתשלום או דרישת תשלום כלשהי, וכו' וכו' כפי שפורט לעיל. רק מאוחר יותר הועברה יתרת הכספים שבחשבון הנאמנות לחשבון עלום אחר. רק לאחר הפגישה הקשה מדצמבר 2006 הוציא הנתבע - לראשונה - מסמך כלשהו המעיד על דרישה לתשלום חובות שכר טרחה, המכתב מיום 1.2.07, וגם בו הדרישה אינה נוקבת בסכום חוב ברור, אינה מפורטת כהלכה, ואינה נתמכת באסמכתאות כלשהן. רק ב- 30.1.07 וב- 01.03.07 הוצאו חשבוניות/קבלות 1107 ו- 1108, בגין מקצת מהסכומים שמצאו את דרכם אל הנתבע.

מדוע בחר הנתבע לציין במכתבו מיום 1.2.07 את חודש ספטמבר 2006 דווקא כ"קו פרשת המים" בו הומחו כביכול הזכויות ב"תיק הנאמנות", ומשכך "מני אז אין הוא מתנהל עוד כחשבון נאמנות על שמך"? לנתבע פתרונים.

נזכיר גם את הנתונים שפורטו לעיל בסעיפים המתייחסים להעברה הכספית הגדולה השניה, נתונים מהם עולה בבירור כי גם בסוף דצמבר(!) 2006 עוד הכניס הנתבע כספים לחשבון הנאמנות כדי להוציאם ממנו בשיק לתובעת ולהעברות כספיות בענייניה של התובעת.

ולמתבונן מהצד בהתנהלות הנתבע, במסמכים החסרים, בנתונים ובתאריכים השונים, בגרסאות החלקיות כשלעצמן והסותרות זו את זו ואת המסמכים, לא נותר אלא לתהות - הזוהי נאמנות?

69. סיכומו של פרק זה - הנתבע לא עמד בנטל לשכנע בנאותות ובאמינות החשבונות שהגיש.

המסמכים שהגיש הנתבע הינם חלקיים. אינם ממלאים אחר החיוב אשר הוטל עליו בפסק הדין החלקי. אינם עולים בקנה אחד זה עם זה. אינם תואמים את הפעולות הכספיות שבוצעו. אינם משקפים ניהול פנקסי חשבונות כדין, והתנהלות עסקית בדרך מקובלת ובתום לב. אינם משקפים ויתור חוזי מצד התובעת על ההגנות שמוקנות לה על פי דיני הנאמנות. אינם משקפים המחאת זכויות תקפה לטובת הנתבע. אינם כוללים דרישות שכר טרחה מכומתות כראוי הנוקבות ביתרת חוב נטענת. אינם כוללים "הודעת קיזוז" מפורטת וראויה שהיה מקום להוציא אילו היתה קיימת זכות לקזז, זכות שכלל לא היתה קיימת בשים לב ליחסי הנאמנות ולהעדר הרשאה מפורשת לעשות כן.

לאחר שקבעתי כי הנתבע לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו בשלב השני של התביעה למתן חשבונות, אעבור עתה לעריכת ההתחשבנות הנכונה והראויה, בהתאם לחומר הראיות שהניחו הצדדים בפניי.

ד. ההתחשבנות

נקודת המוצא לעריכת החישוב

70. נקודת המוצא לדיון הינה גובה הסכומים אשר אמורים היו להיות מועברים אל התובעת מהעזבון - כספי העזבון כהגדרתם לעיל. אין מחלוקת כי בהתאם להסכם הפשרה היו כספי העזבון אמורים להיות שווים בגובהם לסכומים שיתקבלו בידי הצד שכנגד. אלו האחרונים הוכחו בפניי כדבעי מן המסמכים שנתקבלו מעו"ד שלם ("ת/23" - עמ' 1-34), והחישוב האריתמטי שנעשה בהקשר זה בסעיף 25 לתצהירו של רונן הינו חישוב מלא ומדוייק, המביא בחשבון גם את ההפחתות מן הסכומים שאמורים היו להתקבל מבנק איגוד, לאור העברות כספיות לכיסוי מקצת מהוצאות ניהול העזבון ישירות מכספי המנוח בבנק איגוד.

חישוב זה מסתכם בסך של 484,989 ₪.

סכום זה יכונה סכום "העוגן", כפי שכונה בתצהירו של רונן. ולא בכדי יכונה כך. זהו הסכום היחיד המעוגן כראוי בנתונים ומסמכים ואשר עליו ניתן להסתמך כנקודת מוצא.

71. אינני מקבל את טענות התובעת לפיהן אין זה ראוי כי נקודת המוצא לדיון תהא סכום העוגן, אלא סכום של 563,857 ₪.

טענות אלה מבוססות על חישובים נוספים שערך רונן, כמפורט בסעיפים 39-41 לתצהירו ובטבלאות אקסל שצירף לתצהירו (כנספחים "כא-כב"). מחישוביו עולה כי קיים פער בלתי מוסבר בין סכום "העוגן" (484,989 ₪), בהפחתת "סך המשיכות לתובעת" (57,500 ₪), לבין סך כל הסכומים אותם משך הנתבע מחשבון הנאמנות שלא בהסכמת התובעת כשכר טרחה וכהחזר הוצאות ואגרות, פער המסתכם לטענת רונן בסכום של 136,368 ₪. רונן בתצהירו וב"כ התובעת בסיכומיו מודים כי אין להם הסבר לפער זה, אולם טוענים כי גם אם לא ניתן להסבירו די בכך שבמצטבר אכן נמשך סכום זה מחשבון הנאמנות, כך נטען, כדי לחייב את הנתבע להשיבו; לאור חובת הנאמנות המוטלת על הנתבע וכן מאחר וכל המידע היה בידי הנתבע והוא לא שיתף פעולה ולא חשף את מלוא הנתונים העשויים להסביר פער זה, פער זה חייב להיזקף לחובתו.

אין בידי לקבל את הטענה. ראשית, דומני כי מושגית קיים בטענה קושי. חשבון בנק איננו דומה לאותו מעיין "שהוא נובע ומוציא מים, ויש בכוחו להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס" [פרקי דרבי אליעזר, פרק ב'], אלא לאותו בור הנזכר שם, וזה אינו יכול להוציא יותר מים משנכנסו אליו. העובדה שבענייננו מסתבר כי לא כל מה שאמור היה לזרום אל תוך הבור אכן זרם אליו, אין בה כדי לשנות הגיון בסיסי זה. משהוברר סכום כספי העזבון שאמור היה להגיע לידי התובעת, ברי כי הנתבע לא יכול היה למשוך מכספי העזבון יותר מסכום זה.

שנית, דומני כי חישוביו אלה של רונן, בשונה מחישובים אחרים שערך, חורגים אל עבר נושא שבמומחיות. שלישית, דומני כי ייתכן והסבר חלקי לפער האמור עשוי להימצא באפשרות שמא לחישוב שערך רונן בדבר סך כל הסכומים אותם משך הנתבע שלא בהסכמה כשכר טרחה וכהחזר הוצאות, נתווספו גם סכומים ששולמו ע"י התובעת בהסכמה כשכר טרחה וכהחזר הוצאות עוד בטרם נפתח חשבון הנאמנות, אם כי אדגיש כי איני מתיימר לקבוע מסמרות בנושא זה.

72. נקודת המוצא לחישוב נותרת, אפוא, סכום העוגן - 484,989 ₪.

לצורך עריכת המשך ההתחשבנות יש צורך לבחון את הטענות לעניין שכר טרחה ולכך אפנה עתה.

טרם שאידרש להסכמי שכר הטרחה בנפרד, אעיר מספר הערות הרלבנטיות לכלל ההסכמים.

שכר טרחה - כללי

73. הערה מקדימה טכנית – בתיק זה צורף מספר רב של הסכמי שכר טרחה על ידי הנתבע. ייאמר מיד כי אני מקבל את טענת התובעת בדבר כפילויות, כפי שנטען בסיכומים מטעמה וכפי שבא לידי ביטוי בטבלה שערך ב"כ התובעת הממחישה זאת היטב. הסכמי שכר הטרחה שצירף הנתבע בעמ' 10-28 לתצהיר עדותו הראשית, הם בדיוק אותם הסכמי שכר טרחה שצירף בעמ' 102-120 לתצהיר עדותו הראשית. אותם המסמכים צורפו פעמיים, גם אם בסדר שונה לחלוטין. ההתייחסות בהמשך פסק הדין תהא להסכמי שכר הטרחה בעמ' 10-28 לתצהיר הנתבע, כפי ההפניות בסיכומי התובעת.

74. הערה מקדימה עקרונית - נטל ההוכחה - אין צריך לומר כי על עורך דין הטוען כי מגיע לו תשלום שכר טרחה מלקוחו ותובע את התשלום מן הלקוח, מוטל נטל השכנוע להוכיח תביעתו, ובכלל זה הנטל להביא ראיות להוכחת תביעתו.

מצב הדברים בענייננו, אינו שונה. העובדה כי הנתבע כבר נטל את הכספים לכיסו כשלעצמה בוודאי אינה פוטרת אותו מנטל השכנוע להוכחת זכותו לנטילת הכספים, מתחילתה ועד סופה, ממש כשם שהיה עליו להוכיח תביעתו אילו היה מגיש תביעה כנגד התובעת. דברים אלה נאמרים על מנת להמחיש מדוע נטל השכנוע, ובכלל זה נטל הבאת הראיות ההתחלתי, מוטלים על הנתבע באופן מלא, באשר למלוא הסכומים שנגבו כשכר טרחה, כפי שכבר נקבע מוקדם יותר בשים לב לכך שמדובר במצב דברים של הודאה והדחה כמו גם בטענות קיזוז. הוא הדין בנוגע לנטל השכנוע באשר לתביעה שכנגד, בה הנתבע הוא התובע שכנגד. רק בנוגע לתביעה השטרית מצב הדברים לעניין הנטלים הינו שונה, ומפאת סכומה לא ארחיב.

75. הערה מקדימה עקרונית - מידת ההוכחה והמסגרת הנורמטיבית - על מנת להוכיח זכאות לשכר טרחה מכוח הסכמי שכר הטרחה שצירף הנתבע, אין די כמובן בצירוף ההסכמים עצמם, אלא על הנתבע להוכיח כי אכן בוצעה עבודה בפועל בהתאם להסכמי שכר הטרחה באופן שמקים לו זכאות לשכר טרחה, וכן את היקפה המדוייק של זכאות זו.

כך בדרך כלל בתביעות לשכ"ט עו"ד, כאשר מצב הדברים בהקשר זה עת מוסכם על תשלום גלובלי כנגד התחלת או השלמת ביצוע עבודה, או עת מוסכם על תשלום המותנה באופן מלא או חלקי בתוצאה מסויימת, עשוי להיות פשוט יותר בהקשר זה של הוכחת זכאות. וכך על אחת כמה וכמה עת מוסכם על תשלום שכר טרחה לפי שעות עבודה. שהרי ברור כי במקרה כזה הזכות לשכר טרחה קמה רק כנגד שעות עבודה שהושקעו בפועל. נושא זה טעון כמובן הוכחה על ידי עורך הדין.

לעתים, גם בהוכחת שעות העבודה אין די. הסכם שכר טרחה לתשלום לפי שעה הוא חלק מן ההתקשרות החוזית בין הלקוח לעורך הדין, וזו כפופה הן לחובת תום הלב, והן לחובות הנאמנות, המסירות והזהירות שחב עורך הדין ללקוחו. מעקרון-העל הכללי המחייב כל אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ומהחובות הפרטניות המוטלות על עורך דין כלפי לקוחו, נגזרות חובות משנה, ואזכיר שתיים מתוכן:

האחת, החובה לנהוג בסבירות ובהגינות בעת מתן הטיפול המשפטי ובעת חיוב הלקוח, באופן המביא בחשבון את כלל נסיבות העניין: חשיבות התיק או העניין נשוא הטיפול (על פי רוב זו נגזרת מההיקף הכספי של התיק, אך לעתים ישנם שיקולים נוספים כגון טעמים רגשיים, השלכות רוחב אפשריות, וכד'), היכולת הכלכלית של הלקוח, ההוצאות שכבר הוציא, ההוצאות שעוד צפויות לו, סיכויי הצלחת הטיפול בתיק ככל שניתן להעריכם, וכיו"ב.

השניה, החובה למסור ללקוח נתונים רלבנטיים באופן סביר ככל שיש בידי עורך הדין להעריכם - הערכה של סיכויי הצלחת הטיפול בתיק, הערכה של היקף ההשקעה הצפוי, וכד' - והחובה למסור ללקוח עדכונים שוטפים באופן סביר מעת לעת, שיכללו פירוט מלא ומדוייק, באופן סביר, של שעות העבודה שהושקעו והעבודה שהושקעה בהן.

בקשר לחובות משנה אלה אפנה אל מקצת מן הפסיקה של הערכאות הדיוניות אליה הפנה ב"כ התובעת, ובין השאר: ת.א. (שלום, ת"א) 12735-08-09 אשכול נ' שלטי הגליל מ.ס. (1996) בע"מ (10.6.2013), בפסקה 19, והאסמכתאות הנוספות הנזכרות שם ומצורפות אף הן לסיכומי התובעת; ת.א. (שלום, י-ם) 3132/03 קידר נ' לירון (16.2.2004), בפסקה 12; ת.א. (שלום, ת"א) 174673/09 יהלומי נ' אלגזי (19.9.2013), בפסקאות 96-97].

76. בענייננו, חלק ניכר מהסכמי שכר הטרחה מבוססים על חיוב לפי מספר שעות עבודה. בבואנו לבחון אם עמד הנתבע בנטל להוכיח את טענותיו לעניין חוב שכר טרחה, מן הראוי להביא בחשבון את הנתונים החשובים הבאים:

א. לטענת הנתבע, תיקיה של התובעת מצויים במשרדו (עמ' 74, ש' 24-25).

ב. לטענת הנתבע, בוצע רישום של שעות העבודה שהושקעו בתיקי התובעת (עמ' 82, ש' 8-10).

ג. לטענת הנתבע, הרישומים של השעות שהשקיע בתיקי התובעת מצויים במשרדו (עמ' 83 ש' 7-8).

מתבקשת אפוא השאלה מדוע לא צירף הנתבע רישומים אלה, שהוא טוען לקיומם. הנתבע נשאל שאלה זו ממש ותשובתו המאלפת (עמ' 83 ש' 9-20) היתה כי לא צירף אותם בשל היקפם הרב של המסמכים - לדבריו מדובר במאות עמודים - ומאחר ומדובר ב"מסמכים פנימיים". ממש כך.

דין טענות הנתבע בהקשר זה להידחות מכל וכל.

גם במצב הדברים הרגיל, אילו היה הנתבע מגיש תביעה לתשלום שכר טרחה כנגד לקוח כלשהו, היתה קמה ציפיה לכך שיצרף את דיווחי השעות שנטען לקיומם, ואלמלא היו מצורפים היתה קמה כנגדו החזקה הראייתית הנודעת, לפיה הם כלל אינם קיימים, או שהם קיימים אך אילו היו מצורפים היה בהם כדי לפעול כנגדו [ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 756 ואילך (1980)]. וכפי שנפסק שם, "ככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". מאחר ובתביעה מעין זו, לתשלום שכר טרחה על בסיס חיוב לפי שעות עבודה, דיווחי השעות שנטען לקיומם ולא צורפו הינם מסמכים משמעותיים ביותר להוכחת תביעת שכר הטרחה של הנתבע, אזי המסקנות שהיה על בית המשפט להסיק מאי-צירופם עשויות היו להיות מכריעות וקיצונית.

מקל וחומר עשויים היו הדברים להיות נכונים אילו היה הנתבע מגיש תביעת שכר טרחה נגד התובעת, מקום שבו בהסכמי שכר הטרחה עצמם נקבע כי שכר הטרחה ישולם לנתבע "על פי דיווחי המשרד", בדבר שעות העבודה שהושקעו.

מקל וחומר עשויים היו הדברים להיות נכונים אילו היה הנתבע מגיש תביעת שכר טרחה נגד התובעת על בסיס הסכמי שכר הטרחה שצירף, גם מהטעם שאין הלימה מלאה בין מספרי התיקים להסכמי שכר הטרחה. מעיון בהסכמי שכר הטרחה השונים עולה כי ביחס לחלק מן התיקים נחתמו מספר הסכמי שכר טרחה, ומעדותו של הנתבע אף עולה כי לצורך רישום בנוגע להסכם שכר טרחה מסויים נעשה "איסוף", בלשונו של הנתבע, מיותר מתיק אחד.

77. אלא שאנו איננו מצויים באף אחד מן המצבים האמורים. מצב הדברים בנסיבותיו של עניין זה קיצוני עוד יותר.

בענייננו, צירופם של אותם "מסמכים פנימיים" שנטען לקיומם, כלל לא היה נתון לבחירתו ולשיקול דעתו של הנתבע. פסק הדין החלקי חייב את הנתבע בצורה הברורה ביותר לצרף מסמכים אלה. נזכיר כי פסק הדין החלקי ניתן בהסכמת הנתבע. נזכיר כי במשך חודשים ביקשה התובעת, במסגרת "הליכים מקדמיים" שנוהלו בתיק ושלמעשה היו הליכים שנועדו לנסות ולהביא לאכיפתו ולביצועו של הצו למתן חשבונות (פסק הדין החלקי) לקבל מהנתבע מסמכים אלה. בהחלטות מיום 23.12.10, מיום 12.2.11 ומיום 13.4.11, חוייב הנתבע להעביר לתובעת את אותם המסמכים שבחקירתו טען הנתבע לקיומם. למרות זאת, נמנע הנתבע במפגיע מהעברתם.

המשמעות הנודעת בענייננו לכך שלא צורפו המסמכים, אף שנטען לקיומם, היא אפוא מרחיקת לכת. קשה להעלות על הדעת מצב דברים בו יש לייחס משמעות רבה יותר לאי-צירוף מסמכים שנטען לקיומם, מאשר מצב הדברים כאן.

התוצאה של כל האמור לעיל הינה כי מקום בו ישנם הסכמי שכר טרחה לפי חיובי שעות, ולא הוצגו דיווחי השעות בכתב, אף שנטען לקיומם, די בכך כדי שלא לאפשר לנתבע להישמע בטענה בעל פה לעניין העבודה שביצע לטענתו, בין אם לעניין היקפה הנטען ובין אם לעצם הטענה בדבר ביצועה.

הסכם שכר הטרחה בעמ' 10 לתצהיר הנתבע

78. הסכם זה, כמו רוב ההסכמים האחרים, אינו נושא תאריך. אין מחלוקת כי נחתם בעת שהמנוח עוד היה בחיים. "מהות הטיפול" בהסכם זה נרשמה כ"ייצוג בעניין הרכוש המשותף של [המנוח]". בהסכם זה נקבע כי שכר הטרחה יהא: "סך שקלי של 130 דולר ארה"ב לשעת עבודה על פי דיווחי המשרד + 30% מערך הרכוש המשותף".

לאחר שהמנוח נפטר, נחתם ביום 15.5.03 הסכם שכר טרחה חדש - עמ' 19 לתצהיר הנתבע - אשר החליף את הסכם שכר הטרחה שבעמ' 10 לתצהיר הנתבע.

הנתבע העיד בעדות ראשית (סעיף 7.1 לתצהירו) כי בגין הסכם שכר הטרחה שצורף בעמ' 10 לתצהירו, נותר ביום 15.5.03, חוב בסך של 1,300 $ ועוד חוב בסך של 266,921 ₪, סך שנטען כי הוא מהווה 30% מהרכוש המשותף. בחקירתו הנגדית התברר כי הצהרתו זו אינה אמת, וכי נכון ליום 15.5.03, עת נחתם הסכם שכר הטרחה החדש שבעמ' 19 לתצהירו, חוב שכר הטרחה של התובעת בגין ההסכם שבעמ' 10 הסתכם בסך של 1,300$ בלבד (עמ' 79 ש' 7 – עמ' 81 ש' 18).

הסכם שכר הטרחה בעמ' 11 לתצהיר הנתבע

79. הסכם זה נראה ככזה אשר נחתם בעוד בשנת 2001. מהות הטיפול – מו"מ כלשהו מול בנק לאומי. שכר הטרחה – 140$ לשעה "על פי דיווחי המשרד".

הנתבע טען בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 7.7.) כי בגין הסכם שכר טרחה זה נותרה יתרת חוב בסך 700$ שלא שולמה.

הטענה נטענה באופן כללי, ללא כל פירוט כיצד נותרה יתרת החוב, וללא כל אסמכתאות. במיוחד אמורים הדברים לעניין אי צירוף פירוט שעות ודיווח על פעולות שבוצעו.

הנתבע לא הוכיח טענותיו בנוגע לזכאות לשכר טרחה בקשר עם הסכם שכר טרחה זה, ודין טענותיו בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח הסכם זה להידחות.

הסכמי שכר הטרחה בעמ' 12, 16, 17, 25, 26, 27, 28 לתצהיר הנתבע

80. ראשית, ובהתייחס להסכמי שכר הטרחה בעמ' 16, 17, 25, 27 ו- 28 לתצהיר הנתבע, ההסכמים מבוססים על חיוב לפי שעות עבודה, ומשלא הומצא פירוט של שעות העבודה ודיווח של פעולות שבוצעו, אם בוצעו, די בכך כדי להביא לדחיית טענות הנתבע בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח הסכמי שכר טרחה אלה.

שנית, ובהתייחס לכל הסכמי שכר הטרחה הללו, לא הומצאו מסמכים כלשהם התומכים באופן בסיסי ולו גם בטענות בדבר עצם ביצוע העבודה, כגון כתבי טענות שהכין הנתבע, קל וחומר מסמכים התומכים בטענות בדבר גובה הזכאות לשכר טרחה.

שלישית, ובהתייחס להסכם שכר הטרחה בעמ' 12 לתצהיר הנתבע, שאינו נושא תאריך, נראה כי קיים קשר הדוק בין מהות הטיפול הנזכרת בו לבין מהות הטיפול הנזכרת בהסכם שכר הטרחה בעמ' 19 לתצהיר הנתבע מיום 15.5.03, הנחזה כמעין הסכם שכר טרחה כללי ביחס לייצוג המשפטי בעניין עזבון המנוח, כך שלא מן הנמנע כי מדובר בכפילות.

רביעית, ובהתייחס להסכמי שכר הטרחה בעמ' 12, 16 ו-17 לתצהיר הנתבע, נראה כי יש ממש בטענות התובעת, לפיהן החובות הנטענים מכוחם לא נזכרו בכתבי הטענות של הנתבע, לרבות לא בכתב התביעה שכנגד המתוקן, אלא נטענו לראשונה בתצהירו, ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.

81. מן הטעמים הללו, ומאחר והנתבע לא הוכיח טענותיו בנוגע לזכאות לשכר טרחה בקשר עם הסכמי שכר הטרחה בעמ' 12, 16, 17, 25, 26, 27, 28 לתצהירו, דין טענותיו בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח הסכמים אלה להידחות.

הסכמי שכר הטרחה בעמ' 13, 14, 24 לתצהיר הנתבע

82. ראשית, ובהתייחס להסכמי שכר הטרחה בעמ' 13 ו- 24 לתצהיר הנתבע, ההסכמים מבוססים על חיוב לפי שעות עבודה, ומשלא הומצא פירוט של שעות העבודה ודיווח של פעולות שבוצעו, אם בוצעו, די בכך כדי להביא לדחיית טענות הנתבע בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח הסכמי שכר טרחה אלה.

שנית, ובהתייחס להסכם שכר הטרחה בעמ' 14 לתצהיר הנתבע, נראה כי מדובר בהסכם שעניינו הגשת תביעות מול בנק מזרחי ו/או בנק איגוד, בעניין כספי המנוח. אין מחלוקת כי לא הוגשו תביעות כאמור. בנוסף, לא הומצאו מסמכים כלשהם התומכים באופן בסיסי ולו גם בטענות בדבר עצם ביצוע העבודה, למשל טיוטות כתבי טענות שהכין הנתבע, קל וחומר מסמכים התומכים בטענות בדבר גובה הזכאות לשכר טרחה.

83. שלישית, ובהתייחס לכל הסכמי שכר הטרחה הללו, נראה כי מדובר בייצוג ונקיטת פעולות מול בנק איגוד ומול בנק מזרחי בקשר עם כספי המנוח בבנק איגוד ובבנק מזרחי, פעולות שנראה כי הן באות בגדר ניהול העזבון.

אף אחד מן ההסכמים הללו אינו נושא תאריך. עם זאת, ברור כי לא ניתן היה לייצג ולנקוט פעולות משפטיות בקשר עם כספי המנוח מול הבנקים בהם הוחזקו כספי המנוח, אלא מכוח יפוי כוח ע"י יורש הזכאי לחלק מכספי המנוח על פי צו קיום צוואה (או צו ירושה), ולחילופין מכוח מינוי כמנהל עזבון המנוח. בענייננו, צו קיום צוואה ניתן במחצית 2005, הנתבע מונה כמנהל עזבון עוד קודם לכן בתחילת 2005, וזהו המועד המוקדם ביותר בו יכול היה לפעול מול הבנקים בקשר עם כספי המנוח. ברור אפוא כי כל פעולה מול הבנקים בוצעה לאחר מינויו של הנתבע כמנהל עזבון. למעשה, גם הנתבע מתייחס בתצהירו אל פעולותיו מול בנק איגוד ובנק מזרחי כפעולות שנעשו בקשר עם העברת כספי העזבון לאחר שמונה כמנהל עזבון.

פעולותיו של מנהל עזבון הן פעולות המבוצעות על פי הוראות הדין, כמפורט בסעיפים 78 ואילך בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). פעולות בקשר עם כינוס כספי העזבון, לרבות פעולות מול הבנקים בהם מצויים כספי המנוח, באות בגדר התפקידים המוטלים על מנהל עזבון בהתאם להוראת סעיף 82 לחוק הירושה.

ההלכה, ככלל, היא כי "שכר הטרחה של מנהלי העזבון נקבע על ידי בית-המשפט ולא היורשים הם אלה שקובעים אותו" [ע"א 153/77 אלואשוילי נ' סמואל, פ"ד לב(1) 627, 636 (1978)]. ההלכה, ככלל, היא כי מנהל עזבון שהוא עורך דין אינו זכאי לכל שכר נוסף, מעבר לשכרו כמנהל עזבון, עבור שירותיו המקצועיים אשר ניתנו בגדר הפעולות שהן חלק "טבעי" מתפקידו כמנהל עזבון [ע"א 2886/00 הקרן לטיפול בחסויים נ' היועץ המשפטי לממשלה על ידי האפוטרופוס הכללי, פ"ד נה(5) 62, 67 (2001)]. יצויין כי עוד נפסק שם שכינוס נכסי העזבון ותשלום חובות העזבון הם חלק "טבעי" ממילוי תפקידו של מנהל העזבון, כל עוד לא מדובר בהגשת תביעות בשם העזבון לבית המשפט או הגנה על העזבון מפני תביעות.

ככל שסבר הנתבע כי הוא זכאי לשכר טרחה בגין פעולתו כמנהל עזבון בתקופה בה פעל ככזה (טרם שהוחלף בידי עו"ד אחרת, שבתקופת כהונתה מומשה הדירה) היה עליו לבקש את אישור בית המשפט לענייני משפחה לכך לאור הוראת סעיף 91 לחוק הירושה, ובהתאם להוראות תקנות 45א.-45ז. לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998 (להלן: "תקנות הירושה"). מובן כי במקרה כזה ובהתאם להוראות תקנות הירושה היה צורך, בין השאר, לפרט את הפעולות שבוצעו בעזבון וכן לקבל התייחסות ביחס לפרטת נכסי העזבון, ככל שהוגשה כזו, וביחס לדינים וחשבונות של מנהל העזבון, ככל שהוגשו כאלה, וכיו"ב. מובן גם כי בהתאם להוראות תקנות הירושה בית המשפט לענייני משפחה עשוי היה להביא בחשבון, בין השאר, את שיעור שכר הטרחה המירבי הקבוע בתקנות הירושה, את העובדה כי מונתה מנהלת עזבון נוספת (עו"ד שלם), את העובדה כי לאחר הנתבע באה מנהלת עזבון אחרת בנעליו, את אופן תפקודו של הנתבע כמנהל עזבון, וכיו"ב.

84. מן הטעמים הללו, ומאחר והנתבע לא הוכיח טענותיו בנוגע לזכאות לשכר טרחה בקשר עם הסכמי שכר הטרחה בעמ' 13, 14, 24 לתצהירו, דין טענותיו בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח הסכמים אלה להידחות.

הסכם שכר הטרחה בעמ' 15 לתצהיר הנתבע

85. ראשית, "מהות הטיפול" בהסכם שכר טרחה זה, הינה ייצוג התובעת בהליכי בקשה למינוי מנהל עזבון. יש ממש בטענת ב"כ התובעת ולפיה הוראת תקנה 45ג.(א) לתקנות הירושה קובעת באופן מפורש כי "שכר מנהל עיזבון כולל שכר בעד כל הפעולות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון, לרבות בעד הגשת בקשות למינוי מנהל עיזבון, ...". האמור לעיל ביחס לדין החל על פסיקת שכר טרחת מנהל עזבון והפסיקה שהוזכרה לעיל, נכונים גם ביחס להסכם שכר טרחה זה.

86. שנית, כפי שכבר צויין לעיל בהתייחס להסכם שכר הטרחה בעמ' 12 לתצהיר הנתבע, גם ביחס להסכם שכר הטרחה בעמ' 15, שאף הוא אינו נושא תאריך, נראה כי קיים קשר הדוק בין מהות הטיפול הנזכרת בו לבין מהות הטיפול הנזכרת בהסכם שכר הטרחה בעמ' 19 לתצהיר הנתבע. הסכם שכר הטרחה בעמ' 19, אשר הינו מיום 15.5.03, נחזה כמעין הסכם סל, הסכם שכר טרחה כללי ביחס לייצוגה המשפטי של התובעת בכל הנוגע לעזבון המנוח. הדבר עולה לא רק מהגדרת מהות הטיפול בגדרו, אלא גם מן השיעור הניכר של שכר הטרחה הנכלל בו.

ככלל, ככל שעורך דין טוען לקיומה של הסכמה מצד לקוח, אשר התחייב באופן כללי לתשלום שכר טרחה מותנה תוצאה בשיעור ניכר, לשלם מעבר לכך סכומי שכר טרחה נוספים מכוח הסכמי שכר טרחה ספציפיים, בגין פעולות קונקרטיות העשויות להיכלל ממילא בגדרי הייצוג הכללי בגינו הוסכם על שכר הטרחה המותנה, על עורך הדין להראות כי הלקוח הבין היטב ונתן הסכמה מדעת לכך שמדובר בהתחייבות ספציפית, נוספת, לשלם שכר טרחה נוסף, מעבר לשכר הטרחה הכללי המוסכם, הגם שמדובר בפעולה הבאה לכאורה בגדרי הפעולות האמורות להתבצע ממילא בגדרי הייצוג הכללי.

בענייננו, מאחר ועל פני הדברים נראה כי מדובר בכפילות; מאחר ובאף אחד מהסכמי שכר הטרחה הללו לא נכללת כל התייחסות להסכם שכר הטרחה האחר; מאחר ולא ברור מתי נחתם הסכם שכר הטרחה בעמ' 15 לתצהיר הנתבע - לפני החתימה על ההסכם בעמ' 19 או לאחריו; בשים לב לקשיי השפה של התובעת כמפורט לעיל; ובהעדר כל אסמכתא אחרת מטעם הנתבע, או אפילו טענה מצד הנתבע, לכך שהתובעת הבינה והסכימה לשלם סכומים נקובים ספציפיים מעבר לשכר הטרחה הכללי - המסקנה המתחייבת הינה כי אף אלמלא מדובר היה בפעולה הנכללת בשכר מנהל עזבון בהתאם להוראות הדין, לא היה הנתבע זכאי לתשלום מן התובעת בגין הסכם שכר טרחה זה ככל שהיה נקבע כי הוא זכאי לשכר טרחה בגין הטיפול הנכלל בו מכוח הסכם שכר טרחה אחר.

87. מן הטעמים הללו, דין טענות הנתבע בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח הסכם שכר הטרחה בעמ' 15 לתצהירו - להידחות.

"הסכם" שכר הטרחה בעמ' 18 לתצהיר הנתבע

88. עניינו של הסכם שכר טרחה זה ("מהות הטיפול") - ייצוג התובעת "בתביעה כנגד בנק המזרחי/טפחות". שכר הטרחה, לפי ההסכם, הינו סכום גלובלי נכבד "של 10,000 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ כחוק". הסכום אינו מותנה בהשגת תוצאה כלשהי ואינו תלוי בהיקף העבודה כלומר בשעות עבודה שיושקעו כבהסכמים אחרים.

89. ראשית, זהו הסכם שכר הטרחה היחיד שהתובעת מתכחשת אליו. התובעת הצהירה באופן מפורש כי למיטב זכרונה מעולם לא הסכימה לחתום על הסכם שכר טרחה בסכום כזה. העובדה שהתובעת לא התכחשה לאף אחד מן ההסכמים האחרים (ולאף אחד מן המסמכים הרבים האחרים שבחתימתה, כגון שטרות), מצדיקה מתן משקל ראוי לטענתה זו.

עיון במסמך שלטענת הנתבע מהווה הסכם שכר טרחה, ועוד יותר מכך תשובותיו של הנתבע כשנשאל על המסמך, אכן מעלים תהיות של ממש. המסמך הינו מסמך חתוך וקטוע, כאשר בתחתית המסמך לא מופיעה חתימה של התובעת, כאשר חתימה הנחזית כחתימתה של התובעת מופיעה בראש העמוד, וכאשר ברור כי חתימתה זו היוותה חלקו התחתון של מסמך כלשהו.

הנתבע נשאל על כך ותשובותיו לא היו מניחות את הדעת, לשון המעטה (עמ' 127 ש' 8 ואילך). תחילה העיד באופן תמוה למדי כי "כדי לשמור על האותנטיות" צירף לתצהירו "את שני עמודי הפקס החתוכים כפי שהם". דא עקא, הנתבע לא צירף שני עמודי פקס חתוכים, "כפי שהם". נהפוך הוא; הנתבע צירף עמוד אחד בלבד הנחזה כמעין "מונטאז' ", תוצר של מלאכת עריכה שנעשתה על ידי מאן דהוא. הנתבע נשאל על כך שלא צירף שני עמודים חתוכים אלא אחד, וטען כי ההסכם חזר אליו בפקס "כשני עמודים שנקטעו וצולמו כאן לאחד". הנה כי כן, תשובה זו סותרת כמובן את אשר טען תחילה. נראה, אפוא, בעליל כי אכן בוצעה מלאכת עריכה, וככל שהיתה כוונה לשמור על אותנטיות של שני מסמכים מקוריים זו לא מצאה ביטוי הלכה למעשה. אולם לא זו בלבד. כשנשאל אם הוא זה שביצע את האיחוד, את צילום שני העמודים לאחד, שינה שוב את טעמו וטען כי לא היה איחוד של עמודים אלא היה נייר כימי של פקס אשר התקבל באופן זה "וכך הוא נראה", תשובה הסותרת הן את התשובה הראשונה בדבר צירוף "שני עמודי הפקס החתוכים כפי שהם", הן את התשובה בדבר "שני עמודים שנקטעו וצולמו כאן לאחד".

90. הלכה היא כי "כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך", על התובע ממנו תשלום מכוח אותו מסמך להראות כי הנתבע אכן חתם עליו. "כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי ... חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); ראו גם ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בעמ נ' עזבון המנוח הורוביץ ז"ל (15.3.2011), פסקה 6 ואילך, ואסמכתאות נוספות שם]. אמנם על פי רוב נתקלים בהתכחשות לאותנטיות של החתימה עצמה, ואילו בענייננו התובעת - שהיא למעשה הנתבעת בתביעת שכר טרחה מכוח המסמך - אינה מתכחשת לכך שמדובר בחתימה שלה אלא לכך שחתמה על המסמך, אולם אין בכך כדי לשנות. כדברי כב' הנשיא שמגר שצוטטו לעיל, החתימה על המסמך הרלוואנטי היא היא עמוד התווך של התובענה, ומשזו הוכחשה על ידי מי שנתבע מכוח אותו מסמך, על התובע מכוח אותו מסמך להוכיח כי המסמך אכן נחתם על ידי הנתבע, ואין זה משנה כלל אם מדובר בהוכחת האותנטיות של החתימה או בהוכחת האותנטיות של המסמך בראשו מופיעה חתימה אותנטית כשלעצמה אך הנחזית ככזו שנחתמה בתחתית מסמך כלשהו. בשני המקרים, אין מדובר אלא ביישומו של הכלל הבסיסי לפיו נטל השכנוע להוכחת כל מרכיבי התביעה מוטל על התובע.

הנתבע לא עמד בנטל להראות כי מדובר בהסכם שכר טרחה אותנטי ותקף החתום על ידי התובעת, וממילא לא עמד בנטל להוכיח כי התובעת אי פעם התחייבה לשלם לו סכום של 10,000$ בגין הגשת תביעה כלשהי כנגד בנק מזרחי. למעשה, די בעובדה זו כשלעצמה כדי לדחות את טענותיו של הנתבע מכוח המסמך שצורף בעמ' 18 לתצהירו.

91. שנית, אף אם היה מוכח כי מדובר בהסכם שכר טרחה, עניינו של הסכם זה בניהול תביעה כנגד בנק מזרחי. אין מחלוקת כי כלל לא הוגשה תביעה כנגד בנק מזרחי, כפי שאישר גם הנתבע בעדותו (עמ' 128 ש' 23-27). מאליה מתבקשת השאלה מדוע סבור הנתבע כי הוא זכאי לשכר טרחה בגין ניהול תביעה, שכלל לא הוגשה. על כך השיב הנתבע בחקירתו בטענה כי הכין טיוטת כתב תביעה. יצויין כי הנתבע לא טען טענה זו בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 7.17 לתצהירו, ובולטת ההשוואה לסעיף 7.14 לתצהירו שם טען ביחס לתביעה אחרת כנגד בנק מזרחי כי ישנה "טיוטת תביעה, שניתן להגישה"). גם אם יוצאים מנקודת הנחה כי הוכנה טיוטת תביעה, הנתבע לא הסביר מדוע הוא תובע את מלוא שכר הטרחה מכוח ההסכם הנטען, בסך 10,000$ בצירוף מע"מ, אף שגם לשיטתו לא בוצעה מלוא העבודה של ניהול תביעה. אולם גם אותה טיוטת כתב תביעה שכביכול הוכנה וכביכול קיימת - לא צורפה (למען הסר ספק, באף נושא, גם לא בקשר לנושא הנזכר בסעיף 7.14 לתצהירו).

92. הנתבע טען בחקירתו - שוב, לראשונה, ומבלי שהועלתה בהקשר זה טענה בתצהיר - כי הוא מבקש את מלוא שכר הטרחה בגין שעות העבודה שהשקיע, לשיטתו "עשרות רבות של שעות עבודה, מעל 100 שעות עבודה בוודאי". אולם "הסכם" שכר הטרחה מכוחו הוא תובע אינו מקנה זכות לחיוב לפי שעות עבודה, אלא זכות לקבלת סכום גלובלי בגין ניהול התביעה כולה, תביעה שלא נוהלה. ואף אם היתה לנתבע זכות לקבלת שכר טרחה בגין שעות עבודה - נשאלת השאלה על פי איזה תעריף? ונשאלת השאלה עבור כמה שעות? הנתבע מעריך כי מדובר בלמעלה מ-100 שעות. האם 110 שעות או 150 שעות? ומכיוון שהנתבע העיד כי השעות בגינן הוא תובע הן שעות שהוקדשו למו"מ מול הבנק ולתכתובות מול הבנק, נשאלת השאלה איזה חלק מן השעות, אם בכלל, הושקע בעניין נשוא התביעה שמעולם לא הוגשה, ואיזה חלק מן השעות יועד למגעים מול הבנק לצורך לצורך קבלת כספי המנוח - מגעים בגינם תבע הנתבע לפי הסכם שכר טרחה אחר, ואשר ממילא מצויים בליבת תפקיד מנהל עזבון, במסגרת כינוס נכסי העזבון. כל השאלות הללו הן שאלות אשר כלל לא ראויות להישאל, שכן שאלות מעין אלה אמורות למצוא מענה ברור בתיעוד כתוב. לשון אחר; אילו היה ב"הסכם" עיגון חוזי לחיוב על בסיס שעות עבודה - ואין כזה - אזי ממילא כפי שפורט לעיל ביחס להסכמי שכר טרחה אחרים, משלא הומצא פירוט של שעות העבודה ודיווח של פעולות שבוצעו, אם בוצעו, די היה בכך כדי להביא לדחיית טענות הנתבע בדבר זכאות לשכר טרחה.

93. מן הטעמים הללו, ומאחר והנתבע לא הוכיח טענותיו בנוגע לזכאות לשכר טרחה בקשר עם המסמך בעמ' 18 לתצהירו, דין טענותיו בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח מסמך זה להידחות.

הסכם שכר הטרחה בעמ' 19 לתצהיר הנתבע

94. כפי שכבר הוברר במסגרת ההתייחסות לעיל להסכמי שכר הטרחה שבעמ' 12 ו-15 לתצהיר הנתבע, לטעמי הסכם שכר הטרחה בעמ' 19 לתצהיר הנתבע הינו הסכם שכר טרחה כללי ככל שהדברים אמורים ביחס לייצוג התובעת ע"י הנתבע בנוגע לעזבון המנוח.

הסכם זה הוא אחד מן הבודדים בו מופיע תאריך - 15.5.03, והתאריך נחזה ככזה אשר אף נרשם בכתב ידה של התובעת. הסכם זה נועד, אף שהדבר לא נאמר בו במפורש, להחליף את ההסכם בעמ' 10 תצהיר הנתבע, שנחתם עוד בחיי המנוח, וכן לקבע את גובה שכר הטרחה שהצטבר מכוחו עד אותה עת. בהסכם זה חתמה התובעת בראשי תיבות גם בצד התיאור המילולי של שכר הטרחה המוסכם, בין אם נוכח התיקון שבוצע בתיאור זה מעל השורה, בין אם נוכח הצהרתה בדבר גובה החוב לפי ההסכם הקודם, והדבר מלמד על החשיבות שייחסו הצדדים להסכם זה ועל תשומת לב שהקדישו בעת ההתקשרות בהסכם זה. ובעיקר, מעמדו הכללי של הסכם זה עולה מתוכן ההסכם – הן מתיאור השירות הן מגובה שכר הטרחה. נראה כי הסכם זה מבטא את ההתקשרות המרכזית של התובעת עם הנתבע, סמוך לאחר פטירתו של המנוח, עת החליטה לייפות את כוחו של הנתבע לנקוט בהליכים ביחס לחלקה בעזבון.

"מהות הטיפול" על פי הסכם זה - "ייצוג הלקוח [התובעת] במו"מ ו/או במשפט בעניין עזבון המנוח אנדור לוי ז"ל ו/או בעניין סעד הצהרתי ביחס לרכוש המשותף".

לשון ההסכם כללית ביותר, ודי בה כדי לדחות את טענות הנתבע כי מדובר בהסכם בגין "חלק" מתיקי הייצוג המשפטי של התובעת בנוגע לעזבון המנוח. לכאורה, כל פעולה שנעשתה ע"י הנתבע בשם התובעת בעניין עזבון המנוח, ואשר אינה מהווה חלק מתפקידו כמנהל עזבון המנוח, נכללת בהסכם זה.

שכר הטרחה עליו הוסכם - "סך שיקלי של 130 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ לכל שעת עבודה בצרוף 30% מכל סכום שיתקבל מן העזבון ו/או מהרכוש המשותף בתוספת מע"מ כחוק. חובי בגין תיק זה נכון לחתימת הסכם זה הינו סך שיקלי של 1,300 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ כחוק".

95. טרם שאכריע בטענות הצדדים באשר לגובה שכר הטרחה שעל התובעת לשלם לנתבע מכוח הסכם זה, אידרש למספרים. על פי שיטתו של הנתבע, מסתכם החיוב לפי החלק הראשון שבהסכם שכר הטרחה בסך של כ- 387,000 ₪ (565 שעות עבודה * תעריף 130$ לשעה בצירוף מע"מ * השער היציג אותה עת כ- 4.5 ₪ לדולר), והחיוב לפי החלק השני שבהסכם שכר הטרחה מסתכם בסך של כ- 623,000 ₪ (כמפורט בסעיף 6.1.2 לתצהיר הנתבע), ובסך הכל טוען הנתבע כי על התובעת לשלם לו שכר טרחה בסכום מצטבר של כ- 1,010,000 ₪. הנתבע טוען, אפוא, כי מגיע לו שכר טרחה בסכום של קצת יותר ממליון ₪ עבור שירותים משפטיים לתובעת שכתוצאה מהם הושגו כספי העזבון בסכום כולל של קצת פחות מחצי מליון ₪ (סכום ש- 20% ממנו ממילא שייכים היו לתובעת ולבנה רונן גם לפי צוואת המנוח). וכל זאת, מבלי שנוהלה התדיינות מלאה, אלא שעה שהושג הסכם פשרה בהליך גישור אשר ייתר את עיקר ההתדיינות. וכל זאת, עוד לפני טענות בדבר חיובים בגין הסכמי שכר טרחה אחרים בקשר עם כספי העזבון, בסכומים מצטברים של עשרות אלפי שקלים נוספים. ועוד לפני טענות בדבר חיובים בגין הסכמי שכר טרחה אחרים, שאינם קשורים לעזבון, בסכומים מצטברים של מאות אלפי שקלים נוספים.

96. יש ממש בטענת ב"כ התובעת ולפיה ככל שהדברים אמורים בחלקו של ההסכם המבוסס על חיוב לפי שעות עבודה, משלא הומצא פירוט של שעות העבודה ודיווח על הפעולות שבוצעו, די בכך כדי להביא לדחיית טענות הנתבע בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח ההסכם בגין חיוב לפי שעות עבודה, הכל כפי שכבר פורט בהרחבה לעיל.

ונזכיר כי הנתבע טוען כי כל התיקים וכל הרישומים מצויים בידו; וכן נזכיר כי מעבר לחזקה הראייתית העולה מאי-צירוף דיווחי פעולות ושעות, הנתבע גם חוייב בפסק הדין החלקי למסור מסמכים אלה, והעובדה כי לא עשה כן מדברת בעד עצמה.

הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב: (א) לטענת הנתבע (סעיף 7.2 לתצהירו) לפיה הושקעו לא פחות מאשר 565 שעות עבודה בתיק (ואולי מדובר רק ב-165 שעות? או שמא ב- 765 שעות?); (ב) בשים לב לכך שהחיובים הנטענים הם בגין אותם נושאים הקשורים לעזבון ובהעדר פירוט לא ניתן לבדוק מה מהווה חלק אינטגרלי ממילוי התפקיד כמנהל עזבון; (ג) בשים לב לעובדה המעניינת - עובדה שלא ניתן להפריז בחשיבותה - כי במכתב מיום 1.2.07 בו פירט הנתבע חובות שכר טרחה רבים ושונים, ונקב בסכומים שונים, המסתכמים לכדי מאות אלפי שקלים, אין כל אזכור לחוב שכר טרחה כלשהו בגין אותן 565 שעות עבודה נטענות, שכביכול הושקעו זמן רב קודם למשלוח המכתב.

מאחר והנתבע לא הוכיח טענותיו בנוגע לזכאות לשכר טרחה בקשר עם חלקו הראשון של ההסכם בעמ' 19 לתצהירו, המבוסס על חיוב לפי שעות עבודה, דין טענותיו בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח חלק זה של הסכם שכר הטרחה להידחות.

97. שונה מצב הדברים ביחס לחלקו השני של הסכם שכר הטרחה בעמ' 19 לתצהיר הנתבע, המבוסס על חיוב מותנה בשיעור מספרי נקוב, לפי תוצאה. בחלק זה של ההסכם התחייבה התובעת לתשלום שיעור של 30% "מכל סכום שיתקבל מן העזבון ו/או הרכוש המשותף". התובעת אכן "קיבלה" סכומי כסף כתוצאה מנקיטת ההליכים המשפטיים בעקבות ההתקשרות בהסכם שכר הטרחה (הגם שטרם זכתה לקבלם בפועל), ויש לחשב מהו שכר הטרחה המגיע לנתבע בשל כך לצורך ההתחשבנות.

אני דוחה את נסיונו של הנתבע לראות בחלק זה של הסכם שכר הטרחה משום התחייבות לתשלום שיעור של 30% משווי כל הרכוש המשותף, ללא קשר לתוצאה, נסיון שאין בו כל ממש. טענת סרק זו של הנתבע אינה מעוגנת בדבר - לא בלשון ההסכם, לא בהגיונו ותכליתו, ולא בשכל הישר. קריאה של הדברים כפשוטם - "מכל סכום שיתקבל מן העזבון ו/או מהרכוש המשותף" - מחייבת את המסקנה כי הכוונה רק לזכויות שתקבל התובעת מתוך כספי המנוח ומתוך חלקו של המנוח ברכוש המשותף כתוצאה מן הטיפול המשפטי. המסקנה מתחזקת לאור השוני המהותי לעומת ניסוח ההסכם הקודם, בעמ' 10 לתצהיר הנתבע, שוני התומך באפשרות כי הצדדים נתנו דעתם לנושא. מסקנה זהה מתחייבת גם על פי הגיונם של דברים; שהרי חלקה של התובעת ברכוש המשותף (מחצית מן הדירה) היה נותר בידה בין אם היו ננקטים הליכים משפטיים באשר לצוואה בין אם לאו. בוודאי שזוהי הפרשנות היחידה שניתן לייחס לניסוח זה, בשים לב לכללים המקובלים בדבר פרשנות נגד המנסח באופן כללי; ובפרט לאור הכללים בדבר פרשנות נגד עורך דין המנסח הסכם שכר טרחה שניתן לייחס לו פרשנויות שונות (סעיף 66 לעיל, וההלכות המובאות באסמכתא הנזכרת שם); ועל אחת כמה וכמה לאור לקשיי השפה של התובעת בענייננו.

התובעת לא קיבלה מאומה מתוך חלקו של המנוח ברכוש המשותף. טרם נקיטת ההליכים היו הזכויות בדירה רשומות של שם המנוח והתובעת בחלקים שווים, כלומר בידי התובעת היתה מחצית מן הזכויות בדירה, וגם לאחריהם נותרה בידי התובעת מחצית מן הזכויות בדירה. אדרבא; הדעת נותנת כי ויתורו של הצד שכנגד על חלק מן הכספים להם היה זכאי על פי הצוואה, נעשה כנגד ויתורה של התובעת (ושל רונן) על טענות בדבר זכאות לזכויות בחלקו של המנוח בדירה.

הסכום אשר "התקבל" מן העזבון כתוצאה מנקיטת ההליכים, הוא ההפרש בין סכום העוגן - כמחצית מכספי המנוח, כשחלק זה כולל גם את ויתורו של רונן לטובת אמו על חלקו הפוטנציאלי בעזבון - לבין הסכום אותו זכאית היתה התובעת לקבל ממילא - 10% מכספי המנוח אם מביאים בחשבון את ויתורו של רונן על חלקו לטובתה. מכיוון שלצורך חישוב סכום העוגן הופחתו אי אלו הוצאות, ובכדי לשמור על חלק יחסי נכון, יש לנכות 20% מסכום העוגן, ולא 10% מסך כספי המנוח. הסכום אשר "התקבל" מן העזבון כתוצאה מנקיטת ההליכים הוא, אפוא, בשיעור של 80% מסכום העוגן, ומסכום זה זכאי הנתבע לשכר טרחה בשיעור של 30%.

98. המועד הקובע לעניין זכאותו זו של הנתבע הינו ביום 1.12.05 (להלן: "המועד הקובע"), שכן זהו המועד בו "התקבל" הכסף מן העזבון. במועד זה נכנס לחשבון הנאמנות חלק הארי של כספי העזבון מבנק מזרחי, וזאת זמן מה לאחר שכספי העזבון מבנק איגוד, בסכום נמוך יותר, כבר התקבלו בחשבון הנאמנות או בחשבונותיו של הנתבע. במועד הקובע גם בוצעה ע"י הנתבע ההעברה הכספית הגדולה הראשונה, מחשבון הנאמנות לחשבון שלו. לכאורה, שיעור המע"מ שיש להביא בחשבון ככזה אשר היה על התובעת לשלם לנתבע הוא 16.5%, כשיעור המע"מ במועד הקובע, אותו היה על הנתבע להעביר לרשויות המס אותה עת, אילו הוצאה חשבונית. עם זאת, מכיוון שלא הוצגה ע"י הנתבע כל חשבונית שהוצאה בסמוך למועד הקובע, ולא הוכח כי שולם מע"מ לפני 1.7.06 אז ירד שיעורו ל-15.5%, לא יהא זה נכון לחייב את התובעת בשיעור העולה על שיעור זה. מאידך, מכיוון שהוצגו חשבוניות מאוחרות יותר בסכום דומה מכוחן שולם מע"מ, ומכיוון שלא ניתן לייחס חשבוניות מאוחרות אלה לזכאות אחרת לשכר טרחה שכן לא הוכחה כזו, לא יהא זה נכון להימנע מהוספת מע"מ לגמרי. יש לחייב את התובעת במע"מ בשיעור 15.5% שהנתבע נשא בו.

התוצאה העולה מן החישוב האמור הינה כי במועד הקובע, הנתבע זכאי היה לקבל מהתובעת סכום של כ- 116,397 ₪ בצירוף מע"מ, ובסך הכל (במעוגל) 134,500 ₪.

על סכום זה יש להוסיף את החיוב בסך שקלי השווה ל- 1,300$, עליו הוסכם בהסכם שכר הטרחה בעמ' 19 לתצהיר הנתבע. חיוב זה התגבש לסכום שקלי במועד חתימת ההסכם ולכן יש לחשבו על פי השער היציג שהיה תקף ביום 15.5.03 (4.489 ₪ לדולר), ומדובר בסכום של 5,836 ₪, עליו יש להוסיף מע"מ בשיעור 18% שנהג אותה עת, ובסך הכל (במעוגל) 6,900 ₪. אין מקום לשערך סכום זה למועד הקובע, מאחר ונראה כי בזיקה להסכם האמור ובסמוך לאחר החתימה עליו שולם ע"י התובעת בשני שיקים סכום העולה על סכום זה.

לא הוכחה זכאותו הנטענת של הנתבע לשכר טרחה נוסף כלשהו מעבר לסכומים אלה מכוח ההסכם האמור.

99. סיכומה של נקודה זו - אני קובע כי מכוח הסכם שכר הטרחה בעמ' 19 לתצהיר הנתבע, זכאי היה הנתבע, במועד הקובע, לשכר טרחה בסכום (כולל מע"מ) של 141,400 ₪.

הסכמי שכר הטרחה בעמ' 20, 21 לתצהיר הנתבע

100. "מהות הטיפול" בשני הסכמי שכר טרחה אלה עניינה בייצוג מול "שלטונות הונגריה ו/או כל גורם כרוך אחר", בקשר עם הפקעת רכוש בתקופת הכיבוש הנאצי בעת מלחמת העולם השניה.

הסכם שכר הטרחה בעמ' 20 נושא תאריך 9.6.04, כאשר תחת "פרטי הלקוח" מעל שמה של התובעת מופיעים שמה ופרטיה של גב' אגנש הופמן, וכאשר בהסכם זה נאמר במפורש כי "בשלב זה מאושרות על ידי הלקוח 30 שעות עבודה". הסכם שכר הטרחה בעמ' 21 אינו נושא תאריך כלשהו, הלקוח הינו התובעת לבדה, ולא מופיעה בו הגבלה דומה ביחס למספר שעות שאושר.

לטענת הנתבע, במסגרת הטיפול הקשור בשני הסכמי שכר טרחה אלה יחד "הושקעו כ-447 שעות עבודה", בגינן הוא דורש "סך שיקלי של 73,939 דולר ארה"ב".

101. ראשית, שני ההסכמים הללו מבוססים על חיוב לפי שעות עבודה, ומשלא הומצא פירוט של שעות העבודה ודיווח של פעולות שבוצעו, אם בוצעו, די בכך כדי להביא לדחיית טענות הנתבע בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח הסכמי שכר טרחה אלה. הכל כפי שכבר פורט לעיל.

שנית, במקרה זה נכונים הדברים ביתר שאת. כטענת ב"כ התובעת, הנתבע לא פירט את ההבדלים בין שני ההסכמים אלא כרך את כל ההתייחסות אליהם יחד. לא ברור איזה חלק מתוך 447 שעות העבודה הנטענות הושקע על פי איזה הסכם. לעניין זה יש משמעות של ממש, שכן כאמור בהסכם אחד הוגבלה במפורש מסגרת השעות ל-30 שעות עבודה.

שלישית, לא הומצאו מסמכים כלשהם התומכים באופן בסיסי ולו גם בטענות בדבר עצם ביצוע העבודה, כגון התכתבויות או מסמכים אחרים כלשהם. הנתבע טען טענות כאלה ואחרות, בדרך של סיפור, אך מסמכים או ראיות אחרות להוכחת ביצוע עבודה כלשהי, קל וחומר מסמכים התומכים בטענות בדבר היקף העבודה הנטען ובדבר גובה הזכאות לשכר טרחה - לא צירף כלל.

102. רביעית, ישנו חוסר התאמה של ממש בגרסאות הנתבע לעניין היקף העבודה הנטען ומספר השעות שהושקעו לטענתו. כך, לדוגמא, בעוד שבמכתבו מיום 14.10.07 ללשכת עורכי הדין (ת/2) מספר הנתבע על נסיעה להונגריה שארכה שלושה שבועות "שכולם הוקדשו - לילות כימים - לטיפול בתיק זה", בעדותו טען כי כי נסע להונגריה לטובת הטיפול בתיק שלוש נסיעות שונות, בנות ימים ספורים כל אחת - 4 ימים, יומיים, ועוד יום אחד - שהסתכמו יחד ב- 7 ימים סך הכל (עמ' 132 ש' 27 - עמ' 133 ש' 21). ההבדל בין נסיעה אחת בת שלושה שבועות לשלוש נסיעות קצרות הוא הבדל תהומי. פער מעין זה קשה להסביר בקשיי זכרון והוא נובע מן הסתם מטעמים אחרים.

כך גם, לדוגמא, ההבדל בין בניין מגורים בן 10 קומות, כפי שהשיב הנתבע באופן ספונטני כאשר נשאל איזה רכוש אותר על ידו בהונגריה, לבין בניין מגורים בן 6 קומות כפי שטען בתצהירו, ומיהר לתקן את תשובתו הקודמת לאחר שניתנה, אגב עיון בתצהירו (עמ' 126 ש' 22). כאשר מדובר על בניין אחד ואין אזכור לבניינים נוספים; וכאשר נטען כי בניין זה היה אחד העניינים נשוא מאות שעות עבודה שהושקעו עד לשנת 2007 ואינספור פגישות ומגעים עם כל צמרת הממשל ההונגרי ומערכת המשפט בהונגריה, לרבות שרי ממשלה ונשיא בית המשפט העליון; וכאשר נטען כי הטיפול בתיק ע"י הנתבע עודנו נמשך עבור לקוח אחר, לרבות במהלך המשפט ובעת מתן העדות - כאשר מביאים בחשבון את כל אלו, ההבדל בין תיאור בניין בן 10 קומות לתיאור בניין בן 6 קומות הוא הבדל שמשמעותו חורגת משאלת גובהו של בניין זה או אחר.

103. מן הטעמים הללו, ומאחר והנתבע לא הוכיח טענותיו בנוגע לזכאות לשכר טרחה בקשר עם הסכמי שכר הטרחה בעמ' 20, 21 לתצהירו, דין טענותיו בדבר זכאות לשכר טרחה מכוחם - להידחות.

הסכמי שכר הטרחה בעמ' 22,23 לתצהיר הנתבע

104. הסכמי שכר טרחה אלה, שניהם אינם נושאים תאריך, עניינם בפרשת גאמא מכוניות.

מסתבר כי בסמוך לאחר פטירת המנוח מכרה התובעת רכב ישן, שנת דגם 1990, שהיה חלק מהעזבון, למעביד לשעבר של המנוח, מעביד שעיסוקו בתחום הרכב. התובעת קיבלה תמורתו סך של 14,700 ₪. מכיוון שלאור סכסוך הירושה עם הצד שכנגד לא ניתן צו קיום צוואה (או צו ירושה) לא ניתן היה להעביר את הבעלות ברכב משמו של המנוח על שם התובעת ועל שם הרוכש גאמא מכוניות.

בחלוף זמן מה ומשהבעיה לא נפתרה הגישה גאמא מכוניות כנגד התובעת תביעה להשבה לבית משפט השלום וגם זכתה בה. התובעת, אשר יוצגה ע"י הנתבע, חוייבה להשיב לגאמא מכוניות את התמורה שקיבלה בצירוף שכ"ט עו"ד של גאמא, ובסה"כ למעלה מ- 20,000 ₪.

יוער כי בתצהירו של רונן נאמר שאמו סיפרה לו בשעתו כי היה זה הנתבע אשר המליץ לתובעת למכור את רכב העזבון, על מנת שתוכל לשלם לו שכר טרחה בכספי התמורה. כאמור לעיל, נתתי אמון מלא בעדותו של רונן. עם זאת, איני מכריע בנקודה זו, הן מהטעם שהנושא לא זכה להתייחסות בתצהיר התובעת, הן מהטעם שהדבר אינו דרוש במישרין לצרכי הכרעה באשר לקיומו של חוב שכר טרחה מכוח הסכמי שכר הטרחה הללו.

105. הסכם שכר הטרחה בעמ' 22 קובע כי תמורת ייצוג התובעת בתביעת גאמא מכוניות תשלם התובעת שכר טרחה ב"סך שיקלי של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ + 15% מהתביעה שכנגד שתוגש. הסכום הנ"ל ישולם בארבעה תשלומים שווים החל מ- 1.6.04 ואילך".

התובעת אכן שילמה לנתבע כאמור בהסכם שכר הטרחה. התובעת מסרה לנתבע 4 שיקים בסך 1,462.50 ₪ כ"א, המסתכמים לסך של 5,850 ₪, שהם 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כשיעורו אותה עת (אישור קבלת המחאות מס' 0272 - "ת/20"). הנתבע אף הוציא חשבונית מס/קבלה בגין שיקים אלה (חשבוניות מס' 0939, 0949, 0957, 0961). אין לקבל מפיו טענות לפיהן אין די בכך כדי ללמד על פרעון (לדוגמא עמ' 101, ש' 21-23). ראשית, מאחר ושורות ספורות קודם לכן העיד כי רק הוצאת חשבונית מס היא ראיה לכך שהשיקים של התובעת כובדו. שנית, מכיוון שאלמלא נפרעו השיקים הדעת נותנת כי הנתבע היה מגישם לביצוע, לכל המאוחר במועד בו הגיש לביצוע 12 שיקים אחרים, נשוא התביעה השטרית. בכל מקרה, מדובר במסמכים שבידי הנתבע והיה בידו להראות על נקלה כי שיק זה או אחר לא נפרע.

106. ב"כ התובעת טוען, ובצדק, כי הנתבע סתר עצמו ביחס לתצהירו עת נחקר בנוגע לתביעה שכנגד. למרות זאת, לא ניתן לקבל את הטענה כי לא הוגשה תביעה שכנגד. עיון מדוקדק בפסק הדין בעניין גאמא מכוניות מעלה מבין השורות כי אכן הוגשה תביעה שכנגד, אך זו נמחקה בהעדר התייצבות, כאשר מן הסתם הנתבע עצמו הוא האחראי לכך. יצויין גם כי התובעת מסרה לנתבע שיק נפרד עבור אגרה, נוסף לארבעת השיקים עבור שכ"ט, וכי גם הוא נפרע (שיק 0293, "ת/20", חשבונית 0939).

עם זאת, אין בכך שהוגשה תביעה שכנגד כדי לסייע לנתבע. דין טענות הנתבע בדבר חוב שכ"ט בגין הגשת התביעה שכנגד להידחות, בשל כל אחד מהטעמים הבאים.

ראשית, הפרשנות הסבירה היחידה שניתן לייחס להסכם שכר הטרחה הינה כי מדובר בתשלום מותנה בשיעור 15% מכל סכום אשר יתקבל כתוצאה מזכיה בתביעה שכנגד. הדבר מתבקש לאור הכללים הנוהגים בדבר פרשנות נגד המנסח בכלל, וכשמדובר בעו"ד המנסח הסכם שכר טרחה בפרט, כפי שכבר פורט לעיל. הדבר מתבקש מהגיונם של דברים, לנוכח העובדה כי הנתבע גבה מן התובעת בגין תביעת השבה בסך של כ-15,000 ₪ שכ"ט בסכום גלובלי ששולם מראש המהווה שליש מסכום זה, בצירוף מע"מ. הדבר מתבקש לאור ההסכמה בדבר תשלום בארבעה תשלומים שווים, המופיעה מבחינת סדר הכיתוב לאחר הסיכום בעניין התביעה שכנגד, ולאור מסירת ארבעה שיקים מראש בסכום הגלובלי עליו הוסכם בגין הטיפול בתביעה העיקרית בלבד.

שנית, אף אלמלא מדובר היה בשכ"ט מותנה תוצאה, לא היה זה מתקבל על הדעת לחייב את התובעת בתשלום כלשהו לנתבע בגין תביעה שכנגד אשר נמחקה בגין מחדלים דיוניים כאלה ואחרים, אשר האחריות להם מוטלת על הנתבע.

שלישית, בכל מקרה, הנתבע לא ידע לומר מהו סכום החוב הנטען ביחס לתביעה שכנגד, קל וחומר לא הוכיח חוב זה. הנתבע לא צירף את התביעה שכנגד ולא ידע לומר מה סכומה. על כן, גם מבלי לקבוע כי הפרשנות הסבירה היחידה לעניין שכר הטרחה בגין התביעה שכנגד הינה כי מדובר בשכר מותנה, וגם בהתעלם מכך שנמחקה, הנתבע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו בסכום קונקרטי.

107. מצב הדברים בנוגע להסכם שכר הטרחה בעמ' 23 לתצהיר הנתבע פשוט למדי. בהסכם זה הוסכם על תשלום בסכום גלובלי עבור ייצוג התובעת בערעור על פסק הדין בעניין גאמא מכוניות לבית המשפט המחוזי. אין מחלוקת כי מעולם לא הוגש ערעור. הנתבע לא טרח לטעון כי הוכן ערעור, ומכל מקום לא צירף הודעת ערעור, אף לא טיוטה ראשונית של הודעת ערעור. הנתבע הציג דרישת שכר טרחה בעלמא, מבלי לבססה באופן כלשהו.

108. מן הטעמים הללו, ומאחר והנתבע לא הוכיח זכאות לשכר טרחה בקשר עם הסכמי שכר הטרחה בעמ' 22, 23 לתצהירו, דין טענותיו בדבר זכאות לשכר טרחה מכוח הסכמים אלה להידחות.

סך שכר הטרחה ששולם

109. עד עתה עסקנו בבדיקה מהו גובה תשלומי שכר הטרחה שהוכח כי היה על התובעת לשלם לנתבע (להלן: "חוב שכר הטרחה הכולל"). מובן כי בעת עריכת החישוב בסיום ההתחשבנות, יהא צורך להביא בחשבון את חוב שכר הטרחה הכולל, ולהפחיתו מהסכום המגיע לתובעת.

אולם, פרט לחוב שכר הטרחה הכולל שהיה על התובעת לשלם, יש להביא בחשבון גם את סכומי שכר הטרחה שכבר שולמו ע"י התובעת לנתבע. המדובר בתשלומי שכר טרחה רבים, בסכומים נמוכים ובמועדים שונים, ששולמו ע"י התובעת לנתבע בהסכמה - בשונה מהסכומים שנטל הנתבע מחשבון הנאמנות - רובם המכריע שולמו באמצעות מסירת שיקים שמשכה מחשבון אחר, חשבון הבנק שלה בבנק מזרחי (להלן: "סך שכר הטרחה ששולם").

ככלל, אין הלימה בין מועדי וסכומי התשלום ע"י התובעת לבין מועדי וסכומי הזכאות לשכר טרחה כפי שהוכחו ע"י הנתבע. על פני הדברים נראה כי התובעת מסרה לנתבע שיקים מראש, בסכומים קבועים, לתחילת כל חודש קלנדרי, ככל הנראה על פי דרישות הנתבע, ועל חשבון חוב שכר הטרחה הכולל שיהא זכאי לו, כשברור היה כי בהמשך, בין השאר לאחר שיתברר הסכום "שיתקבל מן העזבון ו/או מהרכוש המשותף", תיערך התחשבנות.

משום כך, בהעדר הלימה, יבוצע החישוב באופן כוללני: מתוך הסה"כ של 'חוב שכר הטרחה הכולל', יופחת הסה"כ של 'סך שכר הטרחה ששולם'.

זאת, תוך שמשני העברים - החוב הכולל והסך ששולם - לא ייכלל שכר הטרחה בגין פרשת גאמא מכוניות, שרק לגביו ישנה הלימה מוחלטת בין מועדי וסכומי התשלום לבין מועדי הזכאות לשכר טרחה ולכן ניתן להתעלם מהם.

110. חישוב סך שכר הטרחה ששולם, מבוסס על החישוב שערך רונן אותו ריכז בטבלה נספח "כ" לתצהירו (בזיקה לסעיפים 37-38 לתצהיר). טבלה זו, הגם שהיא מפורטת ביותר, מהווה סכימה אריתמטית בלבד, אשר כשלעצמה אינה מצריכה מומחיות. הטבלה, הפרטים הנכללים בה, והחישובים שבבסיסה – לא נסתרו. יתרה מכך; בדקתיה היטב, ומצאתיה כמדוייקת. רובם המכריע של הפרטים הנכללים בה מגובה היטב במסמכים שצורפו, ונכונותם של הפרטים הבודדים שאינם מגובים במסמכים שצורפו נלמדת מכך שלא צורפו מסמכים אחרים ע"י הנתבע, אף שכל המסמכים מצויים בידו, ומכך שלא הוגשו על ידו שטרות לביצוע למעט אותם 12 שיקים נשוא התביעה השטרית (שיקים המופיעים אף הם בטבלה, בשורות מושחרות, ולא יילקחו בחשבון בחישוב סך שכר הטרחה ששולם).

על פי הטבלה שערך רונן, סך שכר הטרחה ששולם, מסתכם בסכום של 69,920 ₪, כולל מע"מ, ובנוסף סך כולל של 11,208 ₪ עבור הוצאות (אגרות, שכ"ט מגשר, וכיו"ב).

לצורך ההתחשבנות, אין בדעתי להביא בחשבון את אותם תשלומים ששולמו עבור הוצאות בלבד. נראה כי ההוצאות שנדרשו ע"י הנתבע שולמו ע"י התובעת במועדים שונים, ומכל מקום אין כיום טענה מצד הנתבע בדבר זכאות להחזר הוצאות קונקרטיות כלשהן שכביכול לא שולמו ובוודאי שלא הוכחה כזו. משכך, אין צורך להידרש לאותם סכומים ששולמו לנתבע כהחזר הוצאות בלבד. ניתן להתעלם גם מסכומי הוצאות בטלים בשישים שנכללו לעתים בתשלומי שכר הטרחה.

אני מתעלם, אפוא מהסכומים הבאים: שורות 1-2 בטבלה - תשלומים מוקדמים מדי מכדי להיות רלבנטיים לחוב שכר הטרחה הכולל (בוודאי משלא הוכר חוב בגין ההסכם בעמ' 11 לתצהיר הנתבע). שורות 6-8, 34-35, 44-45, 62, 76-78 - תשלומי הוצאות בלבד. שורות 30, 32, 38-43, 57, 69, 71-72 - 12 השיקים נשוא התביעה השטרית. שורות 50-55 - תשלומי שכ"ט בקשר עם פרשת גאמא ותשלומי הוצאות בגינה.

סך שכר הטרחה ששולם מסתכם (במעוגל, כולל מע"מ) בסכום של 64,100 ₪.

התביעה השטרית

111. ביצוע החישוב כאמור לעיל באופן כוללני - כאשר מן הסך הכל של חוב שכר הטרחה הכולל, יופחת הסך הכולל של סך שכר הטרחה ששולם - מספק מענה גם להכרעה בתביעה השטרית.

אין חולק כי השיקים שמסרה התובעת לנתבע ואשר הוגשו לביצוע, כשלעצמם מקימים עילת תביעה שטרית. עם זאת, מאחר ובענייננו מדובר ב"צדדים קרובים" לעסקה, ומאחר ואנו בוחנים בקפידה את כלל ההיבטים של "עסקת היסוד" בגינה ניתנו השיקים נשוא התביעה השטרית, מפחיתים מחוב שכר הטרחה הכולל את סך שכר הטרחה ששולם, ומחייבים את התובעת לשלם לנתבע את יתרת שכר הטרחה שעליה לשלם לו, לא יהא זה נכון לחייבה פעמיים בגין אותו חיוב למעשה. והרי מדובר בשיקים הקשורים קשר הדוק לעסקת יסוד, שבין צדדים קרובים לעסקה [השוו: רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור ירושלים (מ.ס.ל) בע"מ, פ"ד נג(2) 274, 285, מול האותיות א'-ב' (1999)]. כמוסבר שם (בעמ' 283), מתן משקל מלא לכך ששטר הינו "חיוב", ובתוך כך בחינת מערכת היחסים החוזית בין הצדדים הקרובים, אינו פוגם באופי החפצי או הסחיר של השטר. ובענייננו, "החיוב השטרי" של התובעת מכוח השטרות נשוא התביעה השטרית, מוצא ביטוי בחיובה של התובעת לשלם לנתבע את יתרת שכר הטרחה מכוח "החיוב החוזי". אין מקום לחייב את התובעת מכוח החיוב החוזי ומכוח החיוב השטרי גם יחד.

סיום ההתחשבנות – עריכת חישוב

112. נקודת המוצא לחישוב, כמפורט לעיל, הינה 'סכום העוגן', סך של 484,989 ₪. מסכום זה יש להפחית סכומים שונים, כפי שיפורט להלן.

ראשית, יש להפחית את 'סך המשיכות לתובעת', בסך מצטבר של 57,500 ₪.

יש להפחית גם סכום המשקף את הסך של 25,000 ₪ שהזרים הנתבע אל חשבון הנאמנות, לאחר שכבר רוקן אותו, לצורך תשלום לגאמא מכוניות.

אין להפחית את הסך של 2,000 ₪ שהזרים הנתבע לחשבון הנאמנות בסמוך לכך, שכן סכום זה הובא בחשבון כחלק מסך המשיכות לתובעת, אשר מקוזז ממילא מסכום העוגן ואין לקזזו פעמיים.

בנוסף, יש להפחית את 'חוב שכר הטרחה הכולל', בסך של 141,400 ₪.

מחוב שכר הטרחה הכולל יש להפחית את 'סך שכר הטרחה ששולם', בסכום של 64,100 ₪.

113. המועד הקובע לצורך עריכת ההתחשבנות כולה, יהא התאריך 1.12.05. במועד זה קמה לא רק זכאותו של הנתבע לקבלת חלק הארי של 'חוב שכר הטרחה הכולל', כפי שפורט לעיל. במועד זה, לכל המאוחר, קמה בראש ובראשונה זכאותה של התובעת לקבלת כספי העזבון. במועד זה נכנס לחשבון הנאמנות חלק הארי של כספי העזבון מבנק מזרחי, בסכום של למעלה מ- 413,000 ₪, וזאת מספר חודשים לאחר שכספי העזבון מבנק איגוד, בסכום נמוך יותר, כבר התקבלו או אמורים היו להתקבל בחשבון הנאמנות (וללא ספק התקבלו בידי הנתבע). כזכור, במועד זה גם ביצע הנתבע את ההעברה הכספית הגדולה הראשונה מחשבון הנאמנות לחשבון אחר שלו, ללא הרשאה. מועד זה ישמש, אפוא, בתור המועד הקובע לעריכת כלל החישובים.

'סך שכר הטרחה ששולם' מורכב מתשלומים בסכומים שמועדם המשוקלל מספר חודשים לפני המועד הקובע. 'סך המשיכות לתובעת' מורכב מתשלומים בסכומים שמועדם המשוקלל מספר חודשים לאחר לאחר המועד הקבוע. השפעתם של שני הסכומים מקזזת בקירוב זו את זו. מבדיקה שנערכה עולה כי שערוך כל אחד ואחד מהסכומים הרבים המרכיבים את סך שכר הטרחה ששולם מחד גיסא והיוון כל אחד ואחד מהסכומים המרכיבים את סך המשיכות לתובעת מאידך גיסא, אינו משנה את התוצאה באופן מהותי, ולא היה בו אלא כדי לסרבל את פסק הדין, הארוך ממילא, ועל כן מוצגים הנתונים כשהם מכונסים לשתי קבוצות וללא שערוך/היוון, באופן שהוצגו לעיל.

שונה במקצת מצב הדברים באשר להפחתת הסך של 25,000 ₪, אשר שולם מ"מקורותיו" של הנתבע לפרעון חיוב מהותי של התובעת בגין פרשת גאמא, למעלה משנה לאחר המועד הקובע, ויש להפחיתו במועד הקובע כפי ערכו המהוון למועד הקובע, סך של 24,000 ₪ (במעוגל).

למעשה ראוי היה גם להגדיל מעט את סכום העוגן לאור שערוך חלק מהסכום שהתקבל מבנק איגוד, ככל הנראה זמן מה לפני המועד הקובע, חלק שלא מצא את דרכו לחשבון הנאמנות, אך בהעדר נתון קונקרטי, ומכיוון שתוצאת השערוך לא תהא משמעותית, ניתן לוותר עליו.

114. 'השורה התחתונה' של עריכת החישוב המסכם את מלאכת ההתחשבנות, הינה כלהלן:

326,200 ₪ = 24,000 ₪ – (64,100 ₪ – 141,400 ₪) – 57,500 ₪ – 484,989 ₪

זהו, אפוא, בערכי המועד הקובע, הסכום אותו זכאית התובעת לקבל מתוך כספי העזבון השייכים לה, לאחר שהופחת מהם, בין השאר, שכר טרחה בסך העולה על 140,000 ₪ לטובת הנתבע, סכום מכובד ביותר לכל הדעות, ואשר אף אותו לא היתה לנתבע הרשאה ליטול על דעת עצמו מכספה.

ה. סיכום

115. טרם חתימת פסק דין זה, מוצא אני לנכון לצטט מקצת מדברים שנאמרו בפס"ד מימרן הנ"ל (פס' 111-113), ואשר לכל הפחות חלק מהם, ובוודאי רוח הדברים, יפים גם לענייננו:

"קשה למצוא דוגמא קיצונית יותר מזו, להפרת אימון, לניגוד אינטרסים, ולניצולם של המצוקה, החולשה הפיסית, אי ידיעת העברית, והזיקנה המופלגת של המערערת, האלמנה.

מבלי להפריז, אומר זאת: התכונות הטיפוסיות של החלש בחברה (זיקנה, אי ידיעת עברית, אלמנות), התרכזו אצל המערערת; מאידך גיסא, התכונות האופייניות של החזק בחברה (עורך דין, מחזיק הכספים, המוציא והמביא, עו"ד של הבן הקבלן, בעל מניות בתאגיד), ממוקדות אצל המשיב, עו"ד מימרן.

לפיכך, לא רק שאין לפנינו כוחות שווים, אלא פערי הכוחות הם כה קיצוניים, דבר המחייב את השיטה המשפטית, כמינימום, להפעיל את הכללים "הרגילים" של דיני הנאמנות, ככתבם וכלשונם (לפחות)".

ובהמשך (פס' 130), נפסק כי "קבלת תביעתה של המערערת, וחיובו של המשיב להחזיר לה את הכספים שנלקחו מחשבון הנאמנות, ואשר היו מיועדים לה, למערערת", יובילו לא רק לעשיית משפט ולעשיית צדק, אלא התוצאה תהא גם:

"העברת מסר חינוכי, הנושא גם אופי הרתעתי, הן לעורך דין מימרן, והן לעורכי דין רבים אחרים, אשר מחזיקים בידם כספי נאמנות, ואינם ערים דיים לחובות הרבות ולאחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם, בהימצאם בסיטואציה זו. למותר לציין, כי הכללים שפורטו לעיל, חלים על כל נאמן, ובפרט על עורך דין המשמש כנאמן, אשר לגביו חלים בנוסף לדיני תום הלב, השליחות, והנאמנות, גם הדינים המיוחדים של מקצוע עריכת הדין, הן אלה הקבועים בחוק לשכת עורכי הדין והן אלה הקבועים בכללי האתיקה ובפסיקת בית המשפט, אשר פרשה את החובות האמורים".

116. ראוי לציין כי בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור ביחס לפס"ד מימרן [רע"א 1201/09 עו"ד מימרן נ' פלונית, (12.5.2009)]. ההחלטה נומקה אמנם בכך שמדובר היה "בגלגול שלישי". אולם כב' השופט י' דנציגר ראה לנכון להוסיף ולהבהיר כי הוא "מצטרף לקריאתו של השופט דרורי כי יש להעביר "מסר חינוכי, הנושא גם אופי הרתעתי" לעורכי דין אשר מחזיקים בידם כספי לקוחותיהם, על מנת שאלה ידעו כי מוטלת אחריות כבדה על כתפיהם בהימצאם בסיטואציה זו".

בענייננו, אין מנוס מלקבוע כי הנתבע לא עמד בכובד האחריות שהיתה מוטלת על כתפיו. הנתבע הפר באופן בוטה את חובת הנאמנות שהוא חב בה כלפי התובעת, הפרה שאין חמורה הימנה, כאשר שלח ידו בכספה ושלשל אותו לכיסו שלו, ללא הרשאה מהתובעת, ושלא כדין.

117. סיכומו של דבר: התביעה העיקרית - מתקבלת באופן חלקי, כפי התוצאה האופרטיבית שלהלן. התביעה שכנגד - נדחית. התביעה השטרית - מוכלת בתוצאה האופרטיבית שלהלן ומתייתרת, ואני מורה על סגירת תיק ההוצל"פ שמספרו 12-04763-08-3.

הנתבע ישלם לתובעת סכום של 326,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.2005 ועד היום.

בנוסף, ישלם הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ה, 11 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.