א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת עופרה אטיאס) מיום 05/09/12, בת"א 980-06-08, לפיו נקבע, כי המערערים לא הוכיחו כי הינם "דייר ממשיך", לפי ההגדרה שבחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק"), והמערערים חויבו לסלק את ידם מן הדירה שברחוב שפרינצק 39/3 בנהריה (להלן: "הדירה"), ולהחזיר את הדירה לידי המשיבה, כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ, השייך למערערים.

בית משפט קמא נתן ארכה למערערים לביצוע הפינוי עד ליום 17/12/12.

כמו כן, חייב בית משפט קמא את המערערים לשלם למשיבה, בגין התקופה שמיום 02/06/01 עד 30/04/08 דמי שימוש ראויים בסכום של 37,350 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 17/11/04.

ב. בדירה נשוא הדיון התגוררו סבו וסבתו המנוחים של המערער מס' 1 (להלן: "המערער"). הסב נפטר ביום 13/05/97 והסבתא נפטרה ביום 22/01/00.

התובענה נשוא הדיון לסילוק ידם של המערערים מן הדירה, ולתשלום דמי שימוש ראויים למשיבה, הוגשה לבית משפט קמא ביוני 2008. אולם, יש להוסיף, שהמשיבה נקטה בהליכים לפינוי המערער מן הדירה עוד ביום 27.6.00, זאת לאחר שניתן כנגד המערער פסק דין בזמנו פסק דין בהעדר הגנה כנגד המערער ביום 9.1.00, אלא שהמשיבה לא יכולה היתה לממשו מחמת שגגה שנפלה בזיהוי הדירה.

ג. לטענת המערערים, מוקנות להם זכויות של דיירים מוגנים בדירה, משום שבטרם עברו הדיירים החוזיים (דהיינו, הסב והסבתא של המערער) להתגורר בדירה, הם גרו בשתי דירות אחרות של המשיבה, כשההסכם עליו חתמו בשנת 1954 היה כפוף לחוק הגנת הדייר.

לחלופין, טענו המערערים, שגם אם ההסכמים הישנים שנחתמו עם הדיירים החוזיים אינם כפופים לחוק הגנת הדייר, הרי שניתנה להם הזכות בסעיף 19א' להסכם השכירות לרכוש את הדירה במחיר ובתנאים שייקבעו על ידי המשיבה.

ד. הטענה העיקרית של המערערים היא, שהמערער זכאי לזכויות של "דייר ממשיך", מכוח מגוריו בדירה כ-14 שנה (משמע, מאז 1994), בהיותו "המטפל הצמוד" של הסב ושל הסבתא, ובמיוחד הסבתא, עד לפטירה, והמערערת מס' 2 עברה להתגורר יחד עם המערער בדירה נשוא הדיון לאחר נישואיהם בשנת 2000.

ה. תחילה, ניתן כנגד המערערים פסק דין בהיעדר הגנה, אך זה בוטל במהלך דיון שהתקיים בפני שופטת קמא ביום 14/07/09, ולפיכך התבררה התביעה לגופו של עניין.

ו. בית משפט קמא דחה בפסק דינו באופן מנומק את טענת השיהוי שהעלו המערערים כנגד המשיבה, כמו גם את הטענה שהדיירים החוזיים היו דיירים מוגנים, וכן את הטענה כי ניתנה לדיירים החוזיים זכות לרכוש את הדירה. נימוקיו של בית משפט קמא מקובלים עלינו במלואם.

ז. הדיון העיקרי בפני בית משפט קמא התמקד בשאלה, האם למערער זכויות של "דייר ממשיך" בדירה.

בית משפט קמא שמע בנושא זה ראיות, וקבע קביעות עובדתיות, שמהן עולה באופן ברור וחד משמעי, כי המערערים לא עמדו בנטל שהיה מונח לפתחם להוכיח כי המערער הוא "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק.

ח. בפסקה 68 של פסק דינו כותב בית משפט קמא מפורשות: "די לי בראיות הנתבעים כדי להגיע למסקנה, כי הנתבעים לא עמדו בנטל המונח לפתחם, להוכיח כי הנתבע הינו 'דייר ממשיך', כהגדרתו בחוק. ואולם, משצורפו על ידי עמיגור טפסי משפחה, יש מקום לציין, כי גם מסמכים אלו אינם תומכים בגרסת הנתבע, כי התגורר בדירה בפרק הזמן הנדרש להוכחת זכאותו, ובפרט בתקופה שהחל מיום 22/01/1997 (3 שנים לפני מות הסבתא) ועד ליום 13/05/1997 (מות הסב)".

ט. לא נעלם מעינינו, כי בית משפט קמא מצא פגמים שונים בחלק מן הטפסים, שמטעם המשיבה, ודו"חות ביקורי משפחה, או ביקורי "מעגל", ואולם, בית משפט קמא ציין מפורשות בפסקה 82 של פסק דינו: "ואולם, גם אם נפל מתום בחלק מן הטפסים שמולאו על ידי נציגי עמיגור, אין פירוש הדבר שיש לפסול מיני וביה, גם את יתר הטפסים; מה גם, שדי לי בראיות הנתבעים עצמם, כדי להגיע למסקנה, כי הנתבעים לא הוכיחו רצף מגורים של 3 שנים בדירה לפני מות הסבתא, ואין בטענות הנתבעים בעניין ביקורי מעגל או יתר הטפסים עליהם הוחתמו הדיירים, כדי למלא את החורים במארג הראיות שהוצג על ידי הנתבעים".

י. עולה באופן ברור מעיון בפסק הדין של בית משפט קמא, כי הערעור מתייחס לקביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לה הייתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניה, וכידוע, הלכה עתיקת יומין היא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

י"א. אמנם, גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו. בית משפט קמא סקר את התשתית הראייתית שהובאה בפניו, צלל לעומק הראיות, ניתח את העדויות ואת המסמכים שהובאו בפניו ועל יסוד כל אלה גיבש את מסקנותיו, המבוססות היטב על התשתית הראייתית ומעוגנות באדני הדין, הפסיקה והשכל הישר.

י"ב. נתנו דעתנו לטענות שהועלו בערעורם של המערערים, כמו גם בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם, כן עיינו בעיקרי הטיעון שמטעם המשיבה, ושמענו את תמצית טענותיהם של הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו ביום 07/05/13, ולא מצאנו כל הצדקה להתערב בקביעותיו, כמו גם במסקנותיו המנומקות היטב, של בית משפט קמא.

הן הנימוקים של בית משפט קמא לדחיית הטענות המקדמיות שהעלו המערערים, והן הנימוקים של בית משפט קמא, שעל בסיסם הגיע למסקנה כי המערערים לא עמדו בנטל המונח לפתחם להוכיח, כי המערער הינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק, מקובלים עלינו במלואם.

י"ג. במסגרת הערעור עותרים המערערים להרשות להם לצרף תצהיר של שכן, כמו גם תצהיר חבר ילדות של המערער, וכן אישור בדבר לחצן מצוקה של סבתו של המערער, לתקופה 1996-2000, שהיה רשום על שמו של המערער.

נעיר, כי מסמכים אלה צורפו לערעור מבלי שניתנה החלטה, המתירה למערערים לצרפם, כנדרש בתקנה 457 של תקנות סדר הדין האזרחי. למעשה, גם לא ניתן כל הסבר, מדוע מסמכים אלה לא הוגשו במהלך הדיון בפני בית משפט קמא, כשתצהיר אחד הוא של שכן באותו בית, התצהיר השני הוא של חבר ילדות, והמסמך השלישי הוא של עיריית נהריה. ברי שלא הייתה מניעה שמסמכים אלה יוגשו במהלך הדיון בפני בית משפט קמא.

נוסיף, שגם לעיצומו של עניין, לא שוכנענו כי היה במסמכים אלה כדי לשנות את התוצאה, אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, בשעה שהוכח כי מתוך ראיות המערערים עצמם, המסקנה היא שלא עלה בידם להוכיח שהמערער עונה על הגדרת "דייר ממשיך".

י"ד. בערעור לא העלו המערערים כל טענה כנגד חיובם הכספי על פי פסק דינו של בית משפט קמא, ובצדק, שהרי לא נפלה כל שגגה גם בענין זה בפסק הדין.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל, שיש לדחות את ערעורם של המערערים.

ט"ו. נוסיף, כי מן האמור בסעיף 34 לפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי המשיבה אינה חולקת על זכאותם של המערערים לדירה, על פי הכללים, אך טוענת, כי המערער אינו "דייר ממשיך" בדירה נשוא הדיון. גם בדיון אשר התקיים בפנינו, לא חלק ב"כ המשיבה על כך וכדבריו: "בעת כתיבת פסק הדין הם היו זכאים לדירה, אך לא לדירה מסוימת זאת. הם זכאים להגיש בקשה, ואם הם עדיין עומדים בתנאים, כי אז תוקצה להם דירה...".

אין בידינו, אלא להביע תקווה, שאכן ככל שהמערערים זכאים לדירה בדיור הציבורי, תמומש זכאותם זו בהקדם.

ט"ז. לעיצומו של עניין, אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין.

הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בה טעות שבחוק.

לפיכך, שוכנענו שיש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא בהתאם לתקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומטעם זה אנו דוחים את הערעור.

י"ז. כדי לאפשר למערערים להיערך לביצוע הפינוי (ונעיר כי בית משפט קמא נתן למערערים אורכה לביצוע הפינוי עד 17.12.12), אנו מורים שעל המערערים לסלק את ידם מן הדירה נשוא הדיון ולהחזירה לידי המשיבה, כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ השייך למערערים, לא יאוחר מתאריך 15.8.2013.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ג, 08 מאי 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.