1. גב' אמין טאהא ז"ל (להלן: "המנוחה") ילידת 1937, הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו, לטענתה, כתוצאה מרשלנות רפואית אשר בוצעה כלפיה בשנת 1997. גב' טאהא ז"ל הלכה לעולמה במהלך ניהול התביעה בשנת 2010. כתב התביעה תוקן באופן שהתובעים הינם עזבון גב' טאהא ז"ל ו-14 ילדיה.

2. הנתבע מס' 1 ד"ר נחום נשר, היה רופא מתמחה בבית החולים רמב"ם בתקופה הרלוונטית לתביעה (להלן: "ד"ר נשר").

3. הנתבע מס' 2 ד"ר שמחה מילא, היה מנהל המחלקה לניתוחי לב בבית החולים רמב"ם בתקופה הרלוונטית לתביעה (להלן: "ד"ר מילא").

4. הנתבעת מס' 3 הינה מדינת ישראל – משרד הבריאות, אשר במסגרתה פועל בית החולים רמב"ם בו טופלה המנוחה.

5. המנוחה אושפזה ב-6.6.97 עקב תלונות על תסמונת תעוקתית בחזה, כאשר הרקע הרפואי של המנוחה היה היפרכולסטרולמיה (יתר כולסטרול בדם) והשמנת יתר. בבדיקה רפואית נמצא, שהיא סובלת ממחלה טרשתית בעורק הכלילי השמאלי הראשי ובשלושת העורקים הכליליים. הומלץ למנוחה לעבור ניתוח מעקפים.

6. ביום 20.6.97 המנוחה אושפזה לביצוע ניתוח מעקפים במחלקה לניתוחי לב בבית החולים רמב"ם. במהלך הניתוח בוצעה פרוצדורה של ניסור הצלעות. בסיום הניתוח הם חוברו באמצעות ליפוף חוטי מתכת סביבם. לאחר הניתוח המנוחה אושפזה למשך כשבוע ושוחררה.

7. לאחר כ-10 ימים המנוחה חזרה לבית החולים לצורך הוצאת תפרים. התפרים הוסרו, הפצע היה נקי והבדיקה הייתה תקינה.

8. כשבוע לאחר הוצאת התפרים, ביום חמישי ה-10.7.97, המנוחה הופנתה לבית החולים רמב"ם ע"י בנה התובע 2 - ד"ר עאדל טאהא (להלן: "ד"ר טאהא" ו/או "הבן").

9. ד"ר מילא קיבל את המנוחה. ד"ר מילא איבחן כי המנוחה סובלת מזיהום ומצבה מצריך ניתוח דחוף. ד"ר מילא מסר את אבחנתו לד"ר בראל ז"ל, אשר היה סגנו והיה הכונן באותה עת. המנוחה נרשמה ברשימת הממתינים לניתוחים הדחופים לאותו יום. ד"ר נשר היה הרופא התורן.

10. בשעות הערב, ד"ר נשר החתים את המנוחה על הסכמה לניתוח והוצאת חוטי המתכת. ד"ר נשר לקח את המנוחה לחדר הניתוח לביצוע ניתוח Wire Exition, שנעשה תחת סדציה ובהשגחת רופא מרדים.

11. לאחר הוצאת חוט המתכת האחרון, נפרדו שני חצאי עצם החזה, דבר שגרם לקרע בדופן החדר הימני של הלב שהייתה דבוקה לצד התחתון של מחצית הימנית של עצם החזה. כתוצאה מקרע זה נגרם אירוע דם מסיבי. ד"ר נשר הזעיק את ד"ר מילא, את ד"ר אדלר, את ד"ר קרצמן וטכנאי מכונת לב ריאה, ובוצעה הזמנה דחופה של מנות דם נוספות מבנק הדם.

12. הקרע נאטם זמנית באמצעות פדים כירורגיים ולאחר מכן נסגר באמצעות תפירתו בין שתי רצועות ארוכות של טלאי פריקרד. בית החזה של המנוחה הושאר פתוח עקב הבצקת הלבבית והתהליך הזיהומי שהיה בחלל החזה. בית החזה של המנוחה נסגר לאחר 11 ימים.

13. המנוחה נשארה מונשמת וללא הכרה כ-3 שבועות. במהלך הזמן כשהייתה מחוסרת הכרה, בוצע ניתוח פיום קנה הנשימה והוחדרה לה צינורית הזנה. כמו כן, בוצעה בדיקת CT אשר הצביעה על מספר אוטמים באיזור האוקציפיטלי במוח.

14. המנוחה חזרה להכרה אולם נותרה עם נזק נוירולוגי, שכלל בין היתר חולשה מוטורית וקוגנטיבית ועיוורון חלקי. ביום 11.8.97 המנוחה שוחררה מבית החולים רמב"ם והועברה למרכז השיקום פלימן.

טענות התובעים

15. כאשר התובעת הופנתה לבית החולים רמב"ם, ביום חמישי ה-10.7.97, היא לא הייתה במצב חרום. ההפניה הייתה בעקבות בליטה קלה ואודם קל מקומי, כאשר היא לא סובלת מחום, רעד או מצוקה אחרת.

16. ד"ר מילא הסביר לבנה של המנוחה שמדובר בזיהום המצריך ניתוח. מאחר ומדובר בזיהום קל אין צורך בניתוח דחוף, ולכן הוא תוכנן ליום ראשון או שני הקרובים. לאחר השיחה עם ד"ר מילא החליטו בנה של המנוחה ושאר בני המשפחה לחזור לביתם.

17. בשעה מאוחרת באותו יום, הגיע ד"ר נשר והחתים את המנוחה על הסכמה לניתוח והוצאת חוטי המתכת. ד"ר נשר לקח את המנוחה לחדר הניתוח לביצוע ניתוח Wire Exition שנעשה תחת סדציה ובהשגחת רופא מרדים. הוזמנו 2 מנות דם בלבד. מלבד המרדים לא היו נוכחים בחדר הניתוח רופאים בכירים וטכנאי מכונת לב-ריאה.

18. התובעים טענו בכתב התביעה שהנתבעים התרשלו בכך שד"ר נשר, שהיה מתמחה בבית החולים, לקח את המנוחה לביצוע הוצאת חוטי המתכת ללא ליווי של רופא בכיר. לטענתם מדובר בהתרשלות של ד"ר נשר וגם בהתרשלות מנהל המחלקה, ד"ר מילא, והנתבעת 3, מכח אחריותם השילוחית.

19. לטענת התובעים אם הוצאת חוטי המתכת לא הייתה נעשית ע"י מתמחה אלא ע"י רופא בכיר, אז ניתן היה למנוע את הקרע בלב המנוחה ו/או לטפל בצורה מהירה וטובה יותר במנוחה, ולמנוע את הנזק הנוירולוגי שנגרם לה. לטענתם הנזק הנוירולוגי שנגרם למנוחה הוא תוצאה ישירה של התרשלות הנתבעים.

20. הנתבעים ידעו, ולפחות היה עליהם לדעת, שביצוע ניתוח הוצאת חוטי המתכת יכול לגרום לנזק שהתרחש בפועל והיה עליהם לדאוג שהדבר מבוצע ע"י רופא בכיר ולמצער בליווי רופא שכזה. קיים קשר סיבתי משפטי ועובדתי בין התרשלות הנתבעים לנזק הנוירולוגי החמור שנגרם למנוחה. לכן יש לקבוע, שהנתבעים ביצעו את עוולת הרשלנות כלפי המנוחה ועליהם לפצותה.

21. התובעים הוסיפו וטענו בסיכומים, שהעובדה שהנתבעים לא הציגו את מסמכי קבלת המנוחה לבית החולים, כמו גם את צילום ה-CT שבוצע לטענתם למנוחה עובר לטיפול, מוכיחים את רשלנות הנתבעים.

22. התובעים טוענים שהמנוחה הייתה בעלת 100% נכות, מאז הטיפול ועד לפטירתה בשנת 2010, בשל רשלנות הנתבעים.

23. לטענת התובעים יש לפצותם בגין נזקיה של המנוחה, אשר נגרמו עקב רשלנות הנתבעים.

טענות הנתבעים

24. ביום חמישי ה-10.7.97 המנוחה הגיעה לבית החולים כשהיא במצב חירום, כתוצאה ממחלת חום סוערת, עצם בית-החזה מפורקת וכאשר היא מפרישה מוגלה.

25. מאחר וההפרשות מהפצע רמזו על זיהום קשה, ולמרות שהפרקטיקה המקובלת באותו זמן להוצאת חוטי המתכת הייתה שהליך זה נעשה במיטת החולה בחדרו, הנתבעים נקטו באמצעי זהירות יתרה, והעבירו את המנוחה לחדר ניתוח להוצאת חוטי המתכת.

26. הוצאת חוטי המתכת הינה פעולה אשר חייבים לבצע אותה כאשר מתגלית מוגלה, כך גם הוסבר למנוחה ע"י איש צוות יודע ערבית, וכך גם הוסבר לבנה של המנוחה.

27. הוצאת חוטי המתכת התבצעה ללא סיבוכים. לאחר הוצאת חוט המתכת האחרון הסתבר שנוצרה התדבקות בין הדופן הקדמי של החדר הימני של הלב ובין החלק האחורי של הצלע. סיבוך זה לא היה ידוע ברפואה באותה עת ולא היה ניתן לצפותו.

28. בגלל הזהירות היתרה של הנתבעים, אשר ביצעו את הוצאת חוטי המתכת בחדר הניתוח, הם יכלו להציל את חיי המנוחה. לו היו מבצעים את הוצאת חוטי המתכת, כפי שנעשה עד אז בבתי החולים בארץ ובעולם, שלא בחדר ניתוח, הם לא היו מצליחים להציל את המנוחה.

29. המנוחה סבלה ממחלה טרשתית עובר לניתוח המעקפים. מחלה זו גרמה למצבה הנוירולוגי הקשה לאחר הניתוח. הפגיעה הנוירולוגית הייתה מתרחשת ללא קשר לטיפול נשוא התביעה.

30. הסיבוך שהיה למנוחה נדיר. ד"ר נשר וד"ר בראל ז"ל, חיברו מאמר בנושא. המאמר פורסם בירחון ההסתדרות הרפואית בישראל בשנת 2000. לאור האירוע נשוא התובענה, שונו ההנחיות בבתי החולים בעולם ביחס לטיפול בהוצאת חוטי המתכת.

31. לטענת הנתבעים דין התביעה להידחות.

חוות הדעת

32. כל צד הגיש חוות דעת מומחים מטעמו. לאור הפערים בין חוות הדעת, מונה פרופ' יעקב לביא כמומחה מטעם בית המשפט.

33. פרופ' לביא מחווה דעתו, שבמחלוקת העובדתית בין גרסת בנה של המנוחה לבין גרסת הנתבעים, הוא מעדיף את גרסת הנתבעים ולפיה, המנוחה סבלה מפצע ניתוחי מזוהם והפרשה מוגלתית. פרופ' לביא מעדיף את גרסת הנתבעים לאור המאמר שפרסמו בשנת 2000 בירחון של ההסתדרות הרפואית בישראל, על פני עדותם של משפחת המנוחה.

34. פרופ' לביא מחווה דעתו שהמנוחה הגיעה כשהיא במצב של זיהום מדיאסטינלי, שהינו זיהום חמור, על סמך הכתוב בגליון סיכום האשפוז של המנוחה.

35. פרופ' לביא מחווה דעתו שבדיקת השאלה אם רופא התרשל אם לאו, נעשית לאור המידע הרפואי שהיה ידוע ביום האירוע, ולא ביחס למידע הרפואי הידוע כיום. פרופ' לביא מציין שעובר לאירוע, לא היה ידוע על סיבוכים עקב התדבקויות הצלע לדופן הלב, ולכן לא היה צריך לצפות מהנתבעים שיחששו לסיבוך זה.

36. פרופ' לביא מחווה דעתו שבתקופה הרלוונטית, הטיפול המקובל היה שהוצאת חוטי המתכת נעשית על מיטת החולה במחלקה. לעומת זאת, הנתבעים נהגו בדרך זהירה מעל ומעבר לנדרש, וביצעו הליך זה בחדר ניתוח. בהתנהגות זהירה זו, הצילו הנתבעים את חייה של המנוחה.

37. פרופ' לביא מציין שמאז קרות האירוע בשנת 1997 ועד היום הצטברו מספר דיווחים שתיארו את הסיבוך של התדבקות הצלע, אולם נכון לשנת 1997 – הדבר לא היה בנמצא.

38. פרופ' לביא מחווה דעתו שבהנחה שאין מחלוקת שהשרטוט הגרפי המופיע על טופס ההסכמה נעשה ע"י המנוחה, יש בכך כדי לענות לדרישה המחייבת הסכמת המנותח עובר לניתוח.

39. פרופ' לביא מחווה דעתו שיש קשר בין האירוע נשוא התביעה ובין הפגיעה המוחית שממנה סבלה המנוחה. עם זאת, מאחר ובמכתבי השחרור מצויין שהמנוחה התהלכה עם הליכון ואילו במועד הבדיקה אצלו היא הייתה במצב סיעודי, קשה לקבוע מה הייתה הפגיעה שנגרמה כתוצאה מהאירוע, ולהפרידה מהמצב הנוירולגי שנוצר עם השנים. אין ספק, מסכם פרופ' לביא את חוות דעתו, שביום כתיבת חוות דעתו הייתה המנוחה נכה ב-100%.

40. מסקנתו של פרופ' לביא הינה שהנתבעים לא התרשלו כלפי המנוחה.

מסקנתו של פרופ' לביא לעניין הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מצבה של המנוחה הוא, שקיים קשר סיבתי בין הסיבוך בניתוח אשר גרם לדמם מסיבי אשר בעקבותיו נגרם נזק מוחי למנוחה. יחד עם זאת, בהתאם למסמכים הרפואיים שהוצגו לאחר שחרורה מבית החולים פלימן, הייתה מסוגלת ללכת מעט באמצעות הליכון ואילו במועד הבדיקה הינה נכה 100%. פרופ' לביא מחווה דעתו שחסר תיעוד רפואי לגבי מצב המנוחה במהלך 11 השנים שחלפו מאז שחרורה מבית החולים ועד שהמנוחה נבדקה על ידו.

דיון

41. לאחר שמיעת ראיות הצדדים מצאתי לקבוע שגרסת הנתבעים מתקבלת, בהסתמך על העובדות הבאות.

42. ד"ר נשר וד"ר בראל ז"ל כתבו מאמר בשנת 2000, בו הציגו את המקרה נושא התובענה. כתיבת המאמר כ-4 שנים טרם הגשת התביעה ופרסומו לכלל הרופאים בארץ, יש בה לתמוך בגרסת הנתבעים. מנגד, עדותם של בני משפחת המנוחה היא עדות של עדים הנוגעים בדבר ומעוניינים בתוצאות המשפט. יש בכך לחזק את גרסת הנתבעים.

43. ד"ר נשר וצוות רפואי נוסף טיפל במנוחה בשעות הלילה. יש בכך להעיד שהמנוחה היתה במצב חרום רפואי, שאם לא כן הטיפול היה נעשה בשעות

היום כמקובל. זו דעתו של ד"ר לביא, המקובלת עלי. בכך יש לחזק את גרסת הנתבעים.

44. החזקה ולפיה העדרם של מסמכים רפואיים מהווה פגיעה בגרסת הנתבעים איננה מוחלטת. מקובלת עלי מסקנתו של פרופ' לביא, שניתן להסיק את מצבה של המנוחה עובר לטיפול הרפואי ממכתב סיכום האשפוז. בכך יש לחזק את גרסת הנתבעים.

45. מקובלת עלי עדותו של פרופ' לביא ולפיה, העדר תוצאות בדיקת ה-CT אינה מהותית, שכן ניתן לקבל החלטה לביצוע ניתוח גם ללא ביצוע CT. בכך יש לחזק את גרסת הנתבעים.

46. משקבעתי שאני מקבל את גרסת הנתבעים ביחס למצבה של המנוחה עובר לטיפול הרפואי, אני מקבל את מסקנתו של פרופ' לביא שהנתבעים לא התרשלו בטיפול בה. הנתבעים פעלו על פי סטנדרט רפואי סביר, ואף מעבר לכך, נקטו בזהירות יתר. אין מקום לקבל את טענת התובעים שהנתבעים כי התרשלו בטיפול במנוחה.

47. שוכנעתי כי ללא פעולותיהם הזהירות אף מעבר לסביר, של הנתבעים, המנוחה לא הייתה שורדת את הזיהום המדיאסטינלי, וזוכה לחיות כ-12 שנים נוספות.

הסכמה מדעת

48. התובעים טוענים שהמנוחה הועברה לטיפול הרפואי ללא הסכמתה. התובעים מוצאים ראיה לכך בעובדה, שהמנוחה, שלא ידעה קרוא וכתוב, שירבטה קשקוש על טופס ההסכמה לניתוח, בעוד שבמקום אחר חתמה באמצעות טביעת אצבע.

49. ד"ר נשר העיד בענין זה, שכאשר מטופל סובל מזיהום לא מחתימים אותו באמצעות טביעת אצבע, על מנת לא לזהם את כרית הדיו, המשמשת גם חולים אחרים. כמו כן, ד"ר נשר העיד שמנסיונו, יש מקרים בהם גם אנשים שאינם

יודעים קרוא וכתוב יודעים לכתוב את שמם, ולכן ביקש מהמנוחה לחתום את שמה וכך עשתה. עדות זו לא נסתרה ואני מקבל אותה. בכך יש לחזק את גרסת הנתבעים.

50. הנתבעים 1 ו-2 העידו שבצוות הרפואי ישנם בכל עת כ-20 אנשי צוות דוברי ערבית, ותרגום מעברית לערבית למטופלים שאינם בקיאים בשפה העברית נעשה באופן יומיומי ורגיל, ולכן הם אינם זוכרים את שם המתרגם שתרגם את דבריהם למנוחה. עדות זו לא נסתרה ואני מקבל אותה.

51. הנתבעים 1 ו-2 העידו, שגם למנוחה הוסבר בשפה הערבית ע"י איש צוות, על מהות הטיפול שעליה להסכים אליו. עדותם של הנתבעים בנושא לא נסתרה ואני מקבל אותה. בכך יש לחזק את גרסת הנתבעים.

סיכום

52. לא הוכח שהנתבעים טיפלו במנוחה בסטנדרט רפואי לא סביר ו/או התרשלו כלפיה. נהפוך הוא, על פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט, הנתבעים פעלו בזהירות יתרה, מעבר לסטנדרט הרפואי המקובל, ובשל כך אף הצליחו להציל את חייה כאשר הייתה במצב קריטי.

53. לא הוכח שהטיפול הרפואי שבוצע למנוחה נעשה בהעדר הסכמה מדעת.

54. דין התביעה להידחות.

תוצאה

55. התביעה נדחית.

56. התובעים, יחד ולחוד, ישלמו לנתבעים הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בלבד.

57. התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ד, 20 ינואר 2014.