רקע

1. הנאשמת הורשעה, כהודייתה, בעבירות של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו- 382 (ב) (1) לחוק העונשין התשל"ז 1997 (להלן: "החוק") ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק.

מעובדות כתב האישום המתוקן, עולה כי ביום 6.8.09, בביתם של הנאשמת והמתלונן ובמהלך ויכוח ביניהם, סטרה הנאשמת בפני המתלונן ונגחה באפו.

בהמשך, ניגשה הנאשמת למטבח, נטלה סכין וזרקה לעבר המתלונן.

בהמשך, אמרה הנאשמת למתלונן כי היא תחזור עוד שעה עם אנשים שירביצו לו.

2. במוקד הדיון ניצבת שאלת החזרה המתבקשת מהרשעת הנאשמת. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, המלצות שירות מבחן ומכלול נסיבות המעשים והעושה, נחה דעתי כי עניינה של הנאשמת אינו מצוי בגדר החריג שבחריגים, על מנת שתתאפשר הימנעות מהרשעתה. נסיבות מעשיה אינן קלות ערך מחד-גיסא והפגיעה בנאשמת בהינתן הרשעתה לא תהיה כה כבדה מאידך-גיסא. לפיכך, הותרתי את הרשעת הנאשמת על כנה והעדפתי את קביעת עונשה בהתאם לסיכויי שיקומה.

עתירות הצדדים ותמצית טיעוניהם

3. ב"כ המאשימה עתר להותיר את הרשעת הנאשמת בעינה, כדי השוואת עניינה לזה של המתלונן, שגם נגדו התנהל הליך פלילי בגין אלימותו כלפי הנאשמת והוא הורשע בדין.

הודגשו חומרת מעשי הנאשמת והתרשמויות שירות המבחן, שאינן מתיישבות עם המלצתו להימנע מהרשעתה.

4. ב"כ הנאשמת עתר לאמץ את המלצות שירות המבחן כדי הימנעות מהרשעת הנאשמת והסתפקות בהשתת צו מבחן.

גם ב"כ הנאשמת הפנה להרשעת המתלונן בגין עבירות אלימות כלפי הנאשמת ולעונש המקל הצופה פני עתיד שהושת עליו. הודגשה עוצמת האלימות שספגה הנאשמת מאת המתלונן גם בעת נשוא הרשעתו וגם לאורך השנים ובמשך כל מערכת יחסיהם. בהשוואה, טען הסנגור כי האלימות שהפגינה הנאשמת כלפי המתלונן הייתה נקודתית, ברף עוצמה תחתון ותלוית מצב, מבלי שמעשיה יעידו על דפוס התנהגות או סיכוי כי תחזור לסורה.

5. הנאשמת ניצלה את זכות המילה האחרונה, הביעה חרטה על מעשיה והבהירה כי פעלה בנסיבות שאינן נעימות.

מתחם הענישה

6. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' (א) לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצעה הנאשמת, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.

7. ערך חברתי משמעותי הוא לשמר תא משפחתי מוגן מפני אלימות פיזית ומילולית המופעלת על ידי יחידיו. בע"פ 6758/07 – פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07, נקבע כי:

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת...

הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי".

8. בחינת נסיבות מעשיה של הנאשמת מלמדת כי פגיעתה בערך חברתי זה הינה משמעותית.

הנאשמת התנהלה באלימות כלפי גופו ושלוות נפשו של המתלונן.

הנאשמת לא "הסתפקה" בפגיעה אחת בגופו בדמות סטירה בפניו, אלא נגחה באפו, השליכה לעברו סכין והוסיפה על מעשיה דברי איום. עם זאת, לא התעלמתי מן העובדה כי לא נגרמו למתלונן חבלות וכי דברי האיום שהושמעו באוזניו אינם ברף עליון של חומרה.

חלקה היחסי של הנאשמת בביצוע העבירות עיקרי, מידת השפעת מעשיה על המתלונן אינה מבוטלת והנאשמת יכלה להבין את הפסול שבמעשיה עליהם הייתה לה שליטה מלאה, כך שהיה בכוחה להפסיקם בכל עת.

בהקשר להתגרות המתלונן בנאשמת ומצוקתה עקב התנהלותו האלימה כלפיה, הסנגור טען לריבוי מעשי אלימות מטעם המתלונן כלפי הנאשמת וכדי היותה "דמות קורבנית" שספגה מכות "חדשות לבקרים", כלשון הסנגור. יוצא כי התלונות אותן הגישה הנאשמת כנגד המתלונן, אליהן הפנה הסנגור במסגרת נ/1, מאוחרות בזמן לאירוע נשוא כתב האישום וכך גם מועד אירוע האישום נשוא הרשעתו של המתלונן.

לפיכך, לא הוכחו נתונים בהקשר לאלימות שהפגין המתלונן כלפי גופה של הנאשמת טרם אירוע כתב האישום דנן, כמסגרת הוראות סעיף 40 י' לחוק ואין מלפניי אלא את המתואר בעובדותיו המתוקנות.

יחד עם זאת, לא התעלמתי מסערת הרגשות והצטברות תחושות התסכול, שהיו נחלת חלקה של הנאשמת, כטענתה לפני שירות המבחן, כסיבות שהביאו אותה לבצע את מעשי העבירות.

הנאשמת אינה קרובה לסייג אחריות פלילית.

9. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשעה הנאשמת, מתחשבת בצורך במאבק בנגע האלימות במשפחה ובתפקידו של בית המשפט, בהעברת מסר חד וברור באמצעות השתת עונשים חמורים על מי שבהתנהגותם פוגעים במאבק בנגע זה.

נהרות של דיו נשפכו אודות ההחמרה הנדרשת בענישת עבריינים המבצעים עבירות אלימות כלפי בני זוגם. מבין האמירות הרבות הפזורות ברחבי ההלכה הפסוקה, אפנה לאלו, כדלקמן:

"בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכת מדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן עבריינים בכוח" (ר' ע"פ 2037/92 –בן דוד נ' מ"י, תק-על 92(2), 2877).

וכן:

"בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה..." (ר' ע"פ 11917/09).

כידוע וכפועל יוצא, התופעה לפיה בני זוג מוכים על ידי בני זוגם מצדיקה: "...השתת עונש מאסר משמעותי..." (ר' ע"פ 9468/08 פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 24.6.2009; ע"פ 6758/07 - פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07 ות"פ (חי') 5002/06 מ"י נ' אביטן (לא פורסם), ניתן ביום 27.3.2006).

באשר לדברי האיום שהשמיעה הנאשמת, יפים לענייננו הדברים שנקבעו בע"פ 70765/08 - מ"י נ' בלישה (לא פורסם), ניתן ביום 8.12.2008, בזו הלשון:

"המציאות היומיומית במדינת ישראל מצביעה על כך, שאיומים... עוברים, לעיתים בשבריר שנייה, מאיום תיאורטי לביצוע בפועל. מספר הטרגדיות שהתרחשו בדרך זו, אינו טעון הבהרה" (ר' אף רע"פ 2038/04 לם נ' מ"י תק-על 2006(1) 66; רע"פ 1293/08 - קורניק נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 25.6.08).

לנוכח ההתחשבות המסויגת הנדרשת לעת זו בערך החברתי בו פגעה הנאשמת, במידת פגיעתה בו, בנסיבות מעשיה ובמדיניות הענישה הנהוגה – אני קובע כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירות שביצעה, הינו מאסר בפועל לתקופה שבין 3 חודשים ל- 8 חודשים, בתוספת למאסר מותנה, קנס ופיצוי בהיקפים של אלפי שקלים (ר' אף ת"פ 2609-07-10 - מ"י נ' הרשקוביץ (לא פורסם), ניתן ביום 23.7.12; ת"פ 44005-09-11 - מ"י נ' חוג'יראת (לא פורסם), ניתן ביום 4.7.12; ת"פ 33652-03-11 - מ"י נ' מטר (לא פורסם), ניתן ביום 3.7.12; ת"פ 43236-06-11 - מ"י נ' מיאלי (לא פורסם), ניתן ביום 23.7.12)).

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות

10. בגזירת העונש המתאים לנאשמת שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיה האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות מן האמור בתסקירי שירות המבחן ומטיעוני הסנגור לעונש.

הנאשמת ילידת 1984 ונעדרת עבר פלילי.

לא ארחיב בתיאור נסיבות חייה של הנאשמת מחמת צנעת הפרט. אך אציין כי היא רווקה ואם לתינוק כבן שנה, שנולד במסגרת יחסיה עם המתלונן, שאינו מצוי עמו בקשר.

הנאשמת שיתפה את שירות המבחן בצריכת סמים ואלכוהול בעברה, שפסקה מיוזמתה מאז נכנסה להיריון. דגימת שתן שמסרה נמצאה נקיה משרידי סם.

הנאשמת טענה כי מעשיה אינם בגדר דפוס התנהגות ותיארה רקע של אלימות המתלונן כלפיה, סערת רגשותיה והצטברות תחושות תסכול בליבה באותה עת, כשחוותה את התנהגות המתלונן כפוגענית ומשפילה.

להערכת שירות המבחן, מערכת יחסיה של הנאשמת עם המתלונן, הייתה מורכבת, רצופת קונפליקטים וחוסר יציבות, במהלכה, צברה הנאשמת תחושות תסכול וככל הנראה נחשפה להתנהגות אלימה מצד המתלונן כלפיה.

שירות המבחן התרשם כי הנאשמת אינה מאופיינת בדפוסי התנהגות וחשיבה עבריינים או תוקפניים, אך היא סובלת ממצוקה רגשית בולטת, נוטה "לברוח" מקשיים ומתקשה להתמודד באופן תקין ומקדם עם מצבים בהם היא חווה תחושות תסכול וחוסר אונים.

להערכת שירות המבחן, קיים סיכון להישנות התנהגות בעייתית מצד הנאשמת, על רקע מאפייני אישיותה, מיומנויות התמודדותה המצומצמות עם מצבי חיים שונים והיעדר גורמי תמיכה משמעותיים בחייה.

בפני שירות המבחן, הביעה הנאשמת חרטה בגין מעשיה ונכונות להשתלב בהליך טיפולי. לפיכך, הומלץ להשית על הנאשמת צו מבחן לצד ביטול הרשעתה, על מנת שלא יועצמו קשייה וייפגעו תדמיתה ויכולתה להשתלב במסגרות עבודה בעתיד.

11. כלל הוא, כי משעבר הנאשם עבירה המיוחסת לו בכתב האישום, הוא יורשע וייענש. זאת על מנת להגשים את מטרות הענישה ולייחס משקל בכורה מתבקש לאינטרס הציבורי.

בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו. אם כך הוא בכלל המקרים, הרי שמקל וחומר בעבירות הקשורות באלימות במשפחה. זוהי מסגרת בה האינטרס הציבורי, הנעוץ בענישה מרתיעה ובכללה הותרת כתם ההרשעה, גובר על שיקולים פרטניים של נאשם.

החלטה בדבר הימנעות מהרשעה בגין עבירות אלו הינה בגדר הנדיר, שכן סוג העבירה מאפשר להימנע מהרשעה רק בהינתן מקרים חריגים וקיצוניים ביותר, בהם מדובר בנסיבות מעשים קלות ערך מצד אחד ובפגיעה קשה בנאשם, ככל שיורשע, מצד שני (ר' ע"פ 2037/92 – בן דוד נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 5013/09 – מ"י נ' ד.ש (לא פורסם); ע"פ 2498/07 – מ"י נ' ס.מ (לא פורסם); ע"פ 70650/04 – א.ב נ' מ"י (לא פורסם)).

הימנעות מהרשעה הופכת לקשה יותר ככל שהעבירה בה עסקינן חמורה יותר (ר' בר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י תק-על 85 (3) 737). בעבירות החמורות בהן הורשעה הנאשמת, יש להטביע חותם פליליות על מעשיה, לבל ישוגר מסר הפוך מן המתחייב, משמע המדובר בעבירות שהן נסלחות.

מסגרת ההתייחסות העיקרית הנדרשת בבחינת עתירת ההגנה, הובהרה בדברי בית המשפט העליון, בזו הלשון:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק" (ר' ע"פ 2513/96 מ"י נ' שמש, פד"י נ (3) 682).

וכן:

"מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, או הוקעת מעשי העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלו משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם... הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (ר' ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י, פד"י נ"ב (3), 337).

בהתאמת הדברים לעניינה של הנאשמת, לא שוכנעתי כי הרשעתה תגרום לפגיעה חמורה בשיקומה. הנאשמת אינה משולבת במסגרת שיקומית או אחרת שתיפגע ככל שתיוותר הרשעתה בעינה.

בנוסף, לנוכח חומרת המעשים והתרשמות שירות המבחן מן הסיכון להישנות התנהגות "בעייתית" במצבי דחק, וויתור על ההרשעה ייפגע בשיקולי ענישה אחרים הקשורים לתגמול ולהרתעה הנדרשים לנאשמת ולעבריינים כמותה. במכלול הנסיבות, שיקולים אלו ימצאו ביטויים בעצם הרשעת הנאשמת, במאסר מותנה שיושת עליה שירחף כחרב מתהפכת מעל ראשה לבל תשוב ותבצע עבירות נוספות בעתות דחק ומצוקה אפשריות ובשילובה בצו מבחן על מנת לסייע לה לנהוג כפי דרך הישר.

רכיב ענישה בדמות מאסר מותנה, אינו אפשרי אלמלא הרשעת הנאשמת. סברתי כי הוא נדרש ולו לנוכח התרשמות שירות המבחן כי מעשי הנאשמת, אף שנעדרי "דפוס חוזר על עצמו", אינם בגדר נחלת העבר.

קיבלתי את טענת המאשימה כי יש לשמר גם ערך של שוויון נדרש בין הנאשמת לבין המתלונן, כשהרשעתו בדין מהווה תנאי מסייע להרשעת הנאשמת. בנוסף, ראוי שעבירות אלימות במשפחה המבוצעות על ידי נשים כלפי בני זוגן, תתקלנה ביחס מחמיר כפי שמשתקף בעבירות דומות המבוצעות על ידי גברים כלפי נשים.

לא נמצא המסד הנדרש לשם העדפת עתירת ההגנה אף בהתייחס ליתרת הקווים המנחים שפורטו בע"פ 2083/96 הנ"ל באשר להימנעות מהרשעה.

אמנם המדובר בהסתבכותה הראשונה של הנאשמת אך חומרת והיקף מעשיה גוברים על מקריות כלשהי שניתן היה לייחס להם. אין המדובר בהתנהלות אלימה חד-פעמית מטעם הנאשמת. אכן, יכול וכל מעשה עבירה לכשעצמו היה מביא לתוצאה דיונית שונה, אך צירופם של דברים מעלה התנהלות אלימה תדירה מטעם הנאשמת הכוללת שלושה שלבים שונים של אלימות פיזית ושלב אחד של אלימות מילולית. אדגיש את השימוש בו עשתה הנאשמת בסכין, שאף שלא גרם לפציעת המתלונן ויכול שבנס כך, יש בו כדי להגביר את הקושי להכתיר את התנהגותה הכוללת כנסלחת.

כהתרשמות שירות המבחן, אין לשלול סבירות כי הנאשמת תעבור עבירות נוספות בעתיד ובהעדר השלמת הליך טיפולי מוצלח, הסיכון להישנות התנהגות דומה טרם אוין. אין לברך על מוגמר כלשהו בבחינת הליכי שיקום הנאשמת ונטילת אחריות על מעשיה והבעת החרטה הכנה בגינם, אינן גוברות על חומרת העבירות והיקפן.

לשון דומה מופנית כלפי משמעות ההרשעה על דימויה העצמי של הנאשמת. גם בהקשר זה, אציין את הרשעת המתלונן בגין עבירות אלימות כלפיה ומצאתי בנתון זה משום איזון מסוים בפגיעה שתגרום ההרשעה לדימויה העצמי של הנאשמת.

לא הוכחה השפעת ההרשעה על תחומי עיסוקה של הנאשמת. שירות המבחן ציין מפורשות כי לא הוצגו מסמכים בהקשר זה ועיסוקה של הנאשמת הן הכולל והן זה שבשאיפותיה נותר לוט בערפל.

מכאן כי לא הובאו ראיות ממשיות בתימוכין לפגיעה בתעסוקתה של הנאשמת בהינתן הרשעתה ושוכנעתי כי עסקינן בנזק תעסוקתי פוטנציאלי בלבד, שאין בו די לצרכי חזרה מהרשעתה.

לסיכום סוגיית החזרה המתבקשת מהרשעת הנאשמת, יפים הדברים שנקבעו בע"פ 5062/12 - שרון נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 28/6/12, לאמור:

"...אין מנוס מהשרשת התודעה, כי למעשי אלימות במשפחה... מחיר שמטרתו גמול, לקח והרתעה, ובתי המשפט מצווים להילחם בהם".

מכל אלו, הותרתי את הרשעת הנאשמת בעינה.

12. נסיבותיה האישיות של הנאשמת, לכשעצמן ולבד מעתירת המאשימה לעונש, מאפשרות חריגה ממתחם הענישה ההולם הנ"ל. הוצגו נתונים מכוחם ניתן לקבוע כי בחסות צו המבחן שיושת על הנאשמת, קיים סיכוי ממשי שתשתקם. לכן, ראוי לקבוע את עונשה לפי שיקולי שיקומה, כהוראת סעיף 40 ד' (א) לחוק.

נסיבות הזכות לנאשמת כוללות את עברה הנקי, את הודייתה המשקפת קבלת אחריות, הפנמת פסול מעשיה והימנעות משחזור האירוע בעבור המתלונן. בנוסף, הנאשמת נמנעה מהסתבכויות נוספות, ניתקה כל קשר עם המתלונן ואין לכחד כי לאחר אירועי כתב האישום, היא ספגה חבלות מנחת זרועו ושיניו.

יש להתחשב אף בתיקון שהוכנס בכתב האישום, בנורמטיביות המאפיינת את מישורי חייה השונים של הנאשמת, בחלוף הזמן ובמאמציה לחזור למוטב על דרך פניותה הטיפולית.

גם בהתחשב בפגיעות אפשריות של ההרשעה והעונש בנאשמת ובבני משפחתה, סברתי כי אלו תמצאנה ביחס הולם למעשיה.

באשר להמלצת שירות המבחן, בית המשפט מייחס משקל משמעותי לאבחון שנערך, אך אין חפיפה בהכרח של השיקולים השונים ובית המשפט הוא זה המופקד על ראיית מכלול האינטרסים הנדרשים בענישה.

סוף דבר

13. מכל המקובץ, ביקשתי לייחס משקל בכורה לאינטרס השיקום בענישת הנאשמת ונחה דעתי כי יחס הולם בין חומרת מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמה ובין סוג ומידת העונש שיוטל עליה, יימצא ביטויו בהשתת העונשים, כדלקמן –

מאסר על תנאי - לתקופה של 3 חודשים. הנאשמת תישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום תעבור על עבירה נוספת כפי זו בה הורשעה.

צו מבחן - ניתן בזאת צו מבחן כלפי הנאשמת לתקופה של שנה. אני מחייב את הנאשמת לשתף פעולה עם שירות המבחן על פי הנחיותיו. מובהר לנאשמת כי הפרת צו המבחן יכול ותביא להפקעתו, לחידוש המשפט ולגזירת דינה מחדש.

  זכות ערעור בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ב, 11 ספטמבר 2012, במעמד הצדדים.