בפני תביעה לתשלום סך של 810,783 ₪ בטענה ליתרת חוב בחשבון הבנק אצל התובע.

הנתבע 1 הינו יהלומן במקצועו ובמסגרת פעילותו התקשר עם התובע בהסכם להקצאת מסגרת אשראי. לטענת הנתבעים פעל התובע בשרירות לב, בכוחנות ובניצול כוחו אל מול הנתבעים, הפר את התחייבותו להעמיד אשראי בחשבון הבנק של הנתבע 1, כשעקב הפרה זה נגרמו לנתבע 1 נזקים כבדים ובלתי הפיכים.

במוקד המחלוקות אשר התבררו איפוא, עומדת טענת הנתבעים להפרת התחייבות התובע להעמיד אשראי לפעילות הנתבע 1 ולנזקים שנגרמו לו עקב הפרה זו, נזקים שיש לקזז מכל חוב לתובע.

העובדות

1. התובע הינו תאגיד בנקאי אשר, בין היתר, מפעיל סניף במתחם בורסת היהלומים ברמת-גן.

הנתבע 1, מרדכי תורג'מן (להלן: "הנתבע") הינו יהלומן וחבר הבורסה הישראלית ליהלומים. הנתבעת 2, מרסל תורג'מן (להלן: "הנתבעת") הייתה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו אשתו של הנתבע.

1. ביום 10.3.06 נכרת בין התובע לנתבע הסכם לפתיחת חשבון בנק לנתבע בסניף בורסת היהלומים של התובע, חשבון מספר 716456 (להלן: "החשבון השקלי"). בו ביום, נכרת בין הצדדים הסכם לפתיחת חשבון נוסף שינוהל במט"ח ואשר יועד לניהול עסקי הנתבע בתחום היהלומים, חשבון מספר 908-000-9239 (להלן: "חשבון המט"ח").

בד בבד עם חתימת מסמכי פתיחת החשבון השקלי וחשבון המט"ח, חתמה הנתבעת על כתב ערבות שלפיו ערבה בערבות אישית ללא הגבלה בסכום להתחייבויות הנתבע כלפי התובע.

1. עם פתיחת חשבונות הבנק של הנתבע, העמיד התובע לנתבע אשראי למימון עסקי היהלומים של הנתבע. מסגרת האשראי שהוקצתה לנתבע ביום 15.3.06 עמדה על 600,000$ כנגדה התחייב הנתבע להעמיד לתובע בטחונות אשר כללו שיקים דחויים וסחורה שתופקד בבנק, דהיינו היהלומים עצמם.
2. במשך כ- 3 שנים פעל הנתבע בעסקי היהלומים ועשה שימוש באשראי שקבל מהתובע, לעיתים כנגד הפקדת היהלומים עצמם כבטוחה בידי התובע ושחרורם לשם ביצוע עסקאות. האשראי אשר קבל התובע בשנים אלו לא הגיע אף פעם לתקרה שנקבעה לפי ההסכם מיום 15.3.06, ובמהלך מרץ 2009 הגיע חובו של הנתבע בחשבון המט"ח לסך של כ- 242,000$ (כעולה מדו"ח מצב יהלומן ליום 13.3.09 – נספח יט/3 לתצהיר גב' נילי ערן). ביום 15.3.09 נקבע בהודעה לנתבע שמסגרת האשראי תוקטן ותועמד על 400,000$, כנגד אותן בטוחות (נספח 3 לתצהיר הנתבע).
3. בחדשים שלאחר מכן הביעו עובדי התובע באזני הנתבע דאגה בטענה להאטת הפעילות בחשבון המט"ח, ובסיכום פגישה מיום 5.5.09 נכתב שנדונה "ההאטה" בפעילות הנתבע בחשבון המט"ח, כי התובע יסכים להגדלת האשראי שעמד על 241,000$ רק כנגד מכירות בשיקים דחויים ולא כנגד סחורה מופקדת, וכי התובע יעקוב אחר הפעילות בחשבון (נספח ט' לתצהיר התובע). פגישות נוספות התקיימו בין נציגי התובע לנתבע במהלך ספטמבר – דצמבר 2009, כאשר התובע מבקש מהנתבע לפרוע את החוב בחשבון בעוד הנתבע מבקש מהתובע לאפשר לו להוסיף לקבל אשראי לביצוע עסקאות נוספות, בקשות אותן דחה התובע.
4. כאמור, במהלך פעילות הנתבע הפקיד הנתבע יהלומים שרכש בכספת אצל התובע, ואלו היוו בטוחה לפירעון האשראי שנתן לו התובע. בעת הגשת התביעה (28.2.10) החזיק התובע יהלומים במשקל כולל של 48.2 קרט ואשר הוערכו בעת שהופקדו בשווי כולל של 159,605.10 $ (סעיף 17 בתצהיר משה טראוביץ) (להלן: "היהלומים המופקדים").

ביום 25.11.09 התקיימה פגישה נוספת בין נציגי התובע לנתבע ובמהלכה הוסכם להעביר לנאמן את היהלומים המופקדים בידי התובע כבטוחה לחובות הנתבע, בכדי שינסה למכור את היהלומים ובכך להקטין את חובות הנתבע לתובע. בעקבות פגישה זו, העביר התובע את היהלומים המופקדים שהחזיק עבור הנתבע לנאמן, מר אריה באוכמן (להלן: "באוכמן"). באוכמן החזיק ביהלומים שקבל מהתובע כשלושה חדשים, ולאחר מכן השיבם לתובע בלא שיימכרו.

1. ניסיונות נוספים שנעשו להגיע להסדר, ניסיונות שכללו הצעה של הנתבע לקבלת אשראי נוסף לקידום שותפות עסקית שלו עם אדם אחר ושעבוד נכסים לקבלת אשראי נוסף, לא צלחו. ביום 5.1.10 נשלחה לנתבע דרישה לפירעון חובותיו (נספח 15 לתצהיר הנתבע) ובסמוך לאחר מכן, ביום 28.2.10, הוגשה תביעה זו לתשלום חוב בסך של 810,783 ₪.
2. רק לאחר הגשת התביעה הודיע התובע כי עלה בידיו לממש את היהלומים המופקדים שהוחזקו בידיו כבטוחה לחובות הנתבע, וכי התמורה שנתקבלה ממכירתם בסך של 114,015$ הופקדה ביום 8.5.11 בחשבון הנתבע וסכום התביעה הוקטן בהתאם.

תמצית טענות הצדדים

1. לטענת התובע, חייב הנתבע בפירעון מלוא סכומי החוב שהצטברו בחשבון העו"ש ובחשבון המט"ח, כפי שהתחייב במסמכי פתיחת החשבון, ולאחר שלא פרע את האשראי שקבל מהתובע. ביחס לנתבעת, טוען התובע שאף היא חייבת בחובות הנתבע מכח ערבותה האישית.

סכום התביעה מתבסס על סך החובות בחשבונות הנתבע ביום הגשת התביעה ובכפוף להפחתה נוכח מכירת היהלומים המופקדים.

1. לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה בלא כל עילה ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

לגרסת הנתבעים, יחסי הנתבע והתובע הושתתו על הסכם להקצאת אשראי, אך בעוד הנתבע עומד בהתחייבויותיו ולא חורג ממסגרת האשראי המוסכמת, דווקא התובע הפר את התחייבויותיו, וצמצם באופן חד צדדי ובלא צידוק את מסגרת האשראי של הנתבע. כך גם טוען הנתבע שכל עת שבקש להפקיד כספים בחשבון כדי שיוכל להוסיף וליטול אשראי למימון עסקי היהלומים שלו, מנע זאת ממנו התובע, לא אפשר לו רכישת סחורה חדשה, ובכך פגע בעסקי הנתבע וגרם בעצמו למצב שבו אין באפשרות הנתבע לפרוע את החובות לתובע.

ביחס לנתבעת, טענו הנתבעים שערבותה האישית התייחסה רק לחובות בחשבון העו"ש.

ההליך והראיות

1. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והנתבעים עתרו לסילוק התביעה על הסף ולקבלת רשות להגן.

בהחלטה מיום 13.10.10 קבע בית המשפט (השופט אהוד שוורץ) כי יש ליתן לנתבעים רשות להגן אך זו תותנה בהפקדת 50,000 ₪ בקופת בית המשפט, שכן נמצא שטענות ההגנה שנטענו אינן מפורטות ומקימות הגנה דחוקה. ביחס לנתבעת, נדחתה הטענה שערבותה האישית מתייחסת לחשבון העו"ש בלבד, ובגין טענה זו לא ניתנה לנתבעת רשות להגן.

הכספים שנקבעו הופקדו בקופת בית המשפט ובעקבות זאת התבררו הטענות.

1. התובע תמך את גרסתו בתצהירי משה טראוביץ (להלן: "טראוביץ"), ראש ענף יהלומים בסניף התובע; גב' נילי ערן (להלן: "נילי"), סגנית מנהל סניף בורסת היהלומים של התובע במועדים הרלוונטיים לתביעה; ובתצהיר באוכמן.

הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהירי הנתבעים ובשתי חוות דעת מומחים – חוות דעתו של מיקי מילר (להלן: "מילר"), כמומחה כלכלי, וחוות דעתו של רו"ח אהוד יער (להלן: "רו"ח יער"), כמומחה לבדיקת חיובי ריבית ועמלות.

דיוני ההוכחות נפרשו על פני שתי ישיבות ובסיומם סיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב.

דיון

1. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים באשר לתחשיבי החוב אשר ערך התובע.

הנתבעים אינם כופרים בטענות בדבר האשראי שנטל הנתבע מהתובע בחשבון העו"ש ובחשבון המט"ח, אינם כופרים בסכומי החוב כפי שהם מפורטים בספרי התובע, ואינם כופרים בחובתם להשיב את החוב כפי שהוא מחושב על ידי התובע ובכפוף לסייג בעניין שווי היהלומים המופקדים שמומשו ונמכרו במהלך 2011.

אף סוגיית ערבותה האישית של הנתבעת איננה עוד במחלוקת, לאחר שנקבע שאין מקום למתן רשות להגן לנתבעת בטענה שלא ערבה לכלל חשבונות הנתבע. במהלך הדיון העלו הנתבעים טענות רבות המתייחסות לערבות זו, אך לאלו אין כל נפקות כאשר כלל לא ניתנה רשות להתגונן בטענה זו.

1. הנתבעים תוקפים את טענות התובע בטענה להפרת התחייבותו להעמדת אשראי ולנזק שהסב לנתבעים כתוצאה מהפרה זו. משמע, טענת הנתבעים הינה למעשה טענת קיזוז.

הנתבעים טוענים שנכרתו בין התובע לנתבע הסכמים להעמדת מסגרת אשראי לנתבע, שהנתבע עמד בהתחייבויותיו לפי הסכמי האשראי, שהתובע בעצמו פעל שלא בתום לב והפר את התחייבותו בהקצאת מסגרת האשראי, וכי עקב הפרה זו הסב התובע לנתבע נזק אשר יש לקזז מכל חוב לתובע ולמעשה עולה על סכום התביעה. ודוק, הנתבעים אינם תוקפים את דרישת התובע לפירעון החוב בחשבון ואינם טוענים שזו נחתה עליהם כרעם ביום בהיר, אלא בוחנים את האירועים בתקופה בה עמדה להם מסגרת אשראי לפעילות הנתבע בעסקי היהלומים, והאופן בו התייחס התובע לבקשות הנתבע למתן אשראי בתקופה זו.

1. מערך חובות וזכויות בנק – לקוח מוסדר, בין היתר, בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 ובסעיף 2 (א) סיפא שלפיו "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח".

על יסוד הוראה זו, הוכרה זכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו. למשל במצב בו יש חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח. וכך נקבע בפסק הדין מיום 19.5.1983 שנודע מאז בכינוי "הלכת אלתית":

"הזכות ששומר לעצמו בנק, אם להסכים למשיכת יתר פלונית, הינה במסגרת שיקול הדעת, שמבקש הבנק לשמור לעצמו לעניין מתן הלוואות. כך, למשל, במסגרת דאגתו להבטיח לעצמו את החזרת כספי ההלוואה-האשראי, שהוא נותן ללקוחו, ובנוסף לביטחונות שידאג באופן הרגיל לקבל, חשוב לו לדעת, לאור מצב חובו של הלקוח לו, לצורך איזו מטרה מוצאים הכספים, אותם ילווה ללקוח. על-ידי כך יוכל להעריך את הסיכויים של הלקוח להחזירם לו, כשיהיה חייב בכך. אינטרס זה של הבנק הינו אינטרס עסקי לגיטימי, ואיני רואה, על שום מה יתערב בית המשפט וישלול מהבנק זכותו זו, לה הסכים הלקוח בחוזה מפורש, המחייב ביחסיו עם הבנק" (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684).

ראוי להדגיש כי בשנים שחלפו מאז נקבעה הלכת אלתית, נקבעו כללים משפטיים המסדירים את תנאי ההתקשרות בכל הנוגע לסוגיית מתן אשראי ללקוחות, וכך אף הובהר שלא ניתן להתייחס לזכותו של לקוח לקבלת אשראי על בסיס הסכם מסגרת לקבלת אשראי, כאל 'זכות שטרם נולדה' המותנית לחלוטין בשיקול דעתו של הבנק. הובהר, כי ללקוח זכות חוזית לקבלת אשראי כדי הסכום שנקבע בהסכם מול הבנק ובכפוף לתנאיו (ע"א 507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' משה אלבס ואח' [פורסם בנבו] 16.1.14, פסקה 15 בפסק הדין).

ומעבר לכך, חשוב לזכור כי ככלל, כל זכות שיש לתובע, ודאי זכות הנובעת מהסכמי ההתקשרות שלו מול לקוחותיו, שומה על התובע להפעיל בתום לב ובדרך המקובלת. כך בכלל. כך גם בכל הנוגע להחלטה על צמצום מסגרת אשראי של לקוח, וודאי בכל הנוגע להחלטה על הפסקה מוחלטת של מתן האשראי. במסגרת חובת תום הלב החלה על הבנק בהפסקת מתן אשראי, כלולה גם החובה לעשות כן משיקולים ענייניים, תוך מתן התראה וארכה סבירה ללקוח להתארגנות. וכך למשל נקבע על ידי השופט המנוח, עדי אזר ז"ל:

"בנק הנותן במשך תקופה אשראי ללקוח, וברצונו לשנות את מדיניות האשראי והיקפה, מחוייב לפעול בהתאם לעקרונות הגינות וסבירות. עקרונות אלה מחייבים את הבנק לשקול את השינוי בשיקולים ענייניים ולתת ללקוח התראה סבירה מראש על מנת לאפשר לו תקופת התארגנות סבירה. מידת הסבירות וההגינות תהיה גבוהה ככל שמדובר בלקוח שנהג מידי שנים ליטול אשראי מהבנק ולא חרג ממנהגו או מהסכומים המקובלים. גם בחינת מטרת האשראי לסיכויי החזרתו באים בחשבון לענין זה, כמו גם השיקול הכלכלי הנגזר מרמת הנזילות שעל הבנק לעמוד בה" (ת.א. (שלום-ת"א) 98757/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מובילי ישר מנשה ובניו בע"מ [פורסם בנבו], 11.12.03)

ברור איפוא שעל התובע הושתה החובה לכבד את הסכמי האשראי עם הנתבע, ולצד חובה זו עמדה לו הזכות לצמצם את מסגרת האשראי שהעמיד לנתבע ואף לחדול ממתן אשראי כליל, ובלבד שעשה כן משיקולים ענייניים, בתום לב, בהגינות ובמתן ארכה סבירה כך שתימנע פגיעה בנתבע ככל שניתן.

על רקע זה ניתן לבחון את טענות הנתבעים.

1. הבסיס לאשראי אשר ניתן לנתבע מאז פתיחת החשבון הינו מסמך "בקשת אשראי למימון עסקי יהלומים" מיום 10.3.06 (נספח ד/1 לתצהירי התובע). בפסקה השנייה של מסמך זה נקבע כך:

"מוסכם בינינו שקבלת האשראי הנ"ל ו/או המשך קיומו מותנית בכך שהבנק יקבל מאיתנו ו/או יהיו ברשות הבנק בכל עת וזמן שהם, בטחונות לשביעות רצונו של הבנק."

במסמך נוסף מיום 15.3.06, אשר כותרתו "מסגרת האשראי בחשבונך בסניפנו", ואשר מופנה לנתבע וחתום על ידו (נספח 1 לתצהיר הנתבע), נקבע שלנתבע מסגרת אשראי בחשבון המט"ח בסך של 600,000$ ונקבע כי אשראי בסך של עד 450,000$ ינתן כנגד בטוחות של שיקים דחויים ו/או סחורה שתופקד בבנק; ואשראי בסך של עד 150,000$ ינתן כנגד בטחונות של יצוא למקורבים ו/או יצוא ו/או "נאמנות עצמית".

הקצאת אשראי יכולה להיעשות בשלל צורות, כגון העמדה מראש של בטחונות מוסכמים ומשיכת האשראי לאחר מכן לפי צרכי הלקוח. לא כך סוכם במקרה זה. כעולה ממסמכי האשראי כאמור, לנתבע הוקצתה מסגרת אשראי כוללת אך הסיכום בין הצדדים היה שכל משיכת כספים באשראי על ידי הנתבע תיעשה כנגד בטחונות שיוצגו לתובע. ומשמע: שבכל פעם שבקש הנתבע לקבל אשראי בפועל היה עליו להציג בטחונות והיה על התובע להפעיל שיקול דעת ולבחון, בתום לב ובשקילת שיקולים ענייניים בלבד, אם אלו אכן "לשביעות רצונו" של התובע.

לטענת הנתבע, ההסכם שנכרת בינו לבין התובע בתחילת פעילותו כלל את האפשרות להשתמש במסגרת האשראי שסוכמה "באופן חופשי" (סעיף 12 בתצהיר הנתבע). טענה זו איננה נכונה, שכן היא איננה מתיישבת עם האמור בהסכמים להעמדת האשראי, הסכמים שקובעים במפורש מסגרת אשראי שניצולה כפוף כל העת להפקדת בטחונות לאישור התובע.

1. הטענה הראשונה של הנתבע מתייחסת לצמצום מסגרת האשראי שלו בהסכם מיום 15.3.09, ממסגרת של 600,000$ למסגרת של 400,000$. לטענת הנתבע צמצום זה של מסגרת האשראי נכפה עליו שלא כדין על ידי התובע. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו:
2. בהסכם שלפיו ניתנה לנתבע מסגרת האשראי בפתיחת החשבון ביום 15.3.06, נקבע כך:

"הנני להדגיש כי הבנק שומר לעצמו את הזכות לשנות את התנאים וכל הנאמר במכתב זה לרבות להוסיף ו/או לגרוע ואף לבטלם, בכל עת, תוך מתן הודעה מוקדמת של 30 יום."

כך מתברר שהנתבע הסכים מראש לתנאי שלפיו שמורה לתובע במפורש הזכות לבטל את מסגרת האשראי, וממילא שאף הזכות להקטנתו. כך גם מתברר שמראש היה ברור ששינוי תנאי האשראי ייעשה רק בהתראה מוקדמת של 30 יום, כך שלנתבע תיוותר ארכה להיערך בהתאם.

1. בתקופה שבין מרץ 2006 ועד מרץ 2009 לא ניצל הנתבע ולו פעם אחת את תקרת האשראי שהוקצתה לו. הנתבע עצמו מצהיר שניצול המסגרת בתקופה זו נע בין 300,000$ ל- 400,000$ (סעיף 11 בתצהיר הנתבע).

גם בתקופה שלאחר צמצום מסגרת האשראי לא נצל הנתבע את המסגרת המרבית שאושרה לו, כך שבמאי 2009 הסתכם חובו לתובע בסך של 241,000$ (סעיף 20 בתצהיר הנתבע). לא ברור כיצד יכול הנתבע להלין על צמצום מסגרת אשראי שכלל לא בקש לנצל.

1. הנתבע טוען בתצהירו (סעיף 10) כי הקטנת מסגרת האשראי במרץ 2009 נכפתה עליו וחתימתו על מסמך הקטנת האשראי נבעה רק מלחץ פסול שהפעיל עליו התובע. עם זאת, הנתבע איננו מביא ולו דוגמא בודדת לבקשה שהעביר לתובע לניצול מסגרת האשראי המקורית שהייתה לו עד מרץ 2009 ושנדחתה; הנתבע איננו טוען כלל שבקש מהתובע להימנע מהקטנת המסגרת; הנתבע לא מציג ולו מכתב בודד שכתב לתובע בעניין זה ובו "מחאה" על הקטנת המסגרת; והנתבע איננו מתייחס כלל לכך שהקטנת המסגרת אף הקטינה את עלויות ניהול החשבון ובכך סייעה לו.
2. הנתבע עצמו הצהיר כי כשהסכים להקטנת מסגרת האשראי במרץ 2009 עשה כן שכן סבר שדי במסגרת שנותרה כדי שיוכל להמשיך ולנהל את עסקיו (סעיף 63 בתצהיר הנתבע). ועוד מצהיר הנתבע כך (סעיף 63 בתצהיר הנתבע):

"בעקבות המשבר בענף היהלומים, הרגשתי אומנם שהעסק בירידה."

כך למעשה מאשר הנתבע את הבסיס העובדתי לאותה החלטה של התובע להקטנת מסגרת האשראי של הנתבע, החלטה שנבעה מבחינה אובייקטיבית של פעילות הנתבע.

1. בפגישה שנתקיימה ביום 5.5.09 נדון מצבו של הנתבע בחשבון אצל התובע ובסיכום הפגישה (נספח ט' לתצהיר משה), נכתב כי נדונה גם "ההאטה בפעילות" חשבון הנתבע. הנתבע אישר בחתימתו את קבלת המכתב ובלא כל הערה או הסתייגות. בכך תמיכה בטענות התובע לפיהן ההחלטה על הקטנת מסגרת האשראי לא הייתה פרי גחמה של התובע ולא נבעה משיקולים זרים, אלא הייתה עניינית ונבעה מחששות של התובע עקב האטה בפעילות הנתבע.

כאשר מתברר כי הנתבע כלל לא מחה על הקטנת מסגרת האשראי; כאשר מתברר שממילא לא ניצל הנתבע במשך 3 שנים את מסגרת האשראי; כאשר מתברר כי הנתבע עצמו סבר שהמסגרת המוקטנת מספיקה לו להמשך ניהול עסקיו - קשה איפוא ליתן אמון בגרסת הנתבע שלפיה נכפתה עליו הקטנת מסגרת האשראי במרץ 2009. נראה כי הקטנת מסגרת האשראי בנסיבות אלו נבעה מחשש כן של התובע שאין הצדקה למסגרת אשראי של 600,000$ ונראה שהנתבע עצמו ככל לא סבר באותה עת שהקטנת המסגרת איננה מוצדקת או שעלולה להסב לו נזק, ובנסיבות אלו לא נמצא כל ממש בניסיון הנתבע להלין על הקטנת מסגרת האשראי במרץ 2009.

1. מבחינת השתלשלות האירועים מתברר שאת אשר ארע לאחר 15.3.09 ניתן לחלק לשתי תקופות – התקופה שעד ליום 15.9.09; והתקופה שמיום 15.9.09 ועד להגשת התביעה ביום 28.2.10.

מיום 15.3.09 ועד 15.9.09 עמדה לנתבע מסגרת אשראי של 400,000$. יחסו של התובע לנתבע בתקופה זו בא לכדי ביטוי בסיכום פגישה מיום 5.5.09 (נספח ט' לתצהיר משה). מסמך זה (עליו חתם גם הנתבע) מהווה סיכום פגישה שהתקיימה באותו היום עם הנתבע וכולל התייחסות לתכניות עסקיות של הנתבע (כגון השתתפות בתערוכות בלאס-וגאס ובהונג-קונג), והתייחסות להאטה בפעילות הנתבע בחשבון. וכך נאמר סעיף 4 לאותו סיכום:

"חובך בחשבון היהלומים, נכון להיום 241 א' $. כל עליה בחוב תהיה אך ורק כנגד מכירות בשיקים דחויים (ולא סחורה מופקדת בכספת הבנק)."

סיכום זה מלמד איפוא שבחודשים אלו לא עמד התובע על פירעון מיידי של חובות הנתבע בחשבון ואף הביע נכונות להעמיד לו אשראי נוסף במסגרת שסוכמה, אך עמד על כך שהאשראי הנוסף יינתן כנגד בטחונות – שיקים דחויים – ולא כנגד יהלומים שיופקדו כבטוחה.

באותה תקופה, ביום 9.6.09, הועמדה לנתבע הלוואה בסך של 100,000 $, אלא שלא הועברו בכך כספים לנתבע אלא שבדרך זו בקשו הצדדים להקטין את החוב של הנתבע בחשבון המט"ח, לפרוע חלק מהחוב ב- 36 תשלומים ולהקטין את החיוב בריביות. כפועל יוצא מכך הוקטנה מסגרת האשראי הנותרת לסך של 300,000$.

1. כאשר בוחנים את טענות הנתבע, מסתבר שביחס לאירועים בתקופה זו שבין 15.3.09 לבין 15.9.09, מעלה הנתבע טענה אחת. לטענת הנתבע, לא אפשר לו התובע לנצל את מסגרת האשראי המוקטנת לסך של 400,000$, כאשר ביוני 2009 סירב התובע לאפשר לנתבע לקבל אשראי נוסף של 150,000$ לצורך עסקה ביהלומים אשר הנתבע מכנה יהלומי "דיזיין פטנט שלי".

לגרסת הנתבע, עוד בדצמבר 2008 נערכה על ידו עסקה מקדימה עם לקוח, במסגרתה הוא מכר ללקוח יהלומים והתמורה בסך של כ- 6,000$ הופקדה בחשבון המט"ח. נוכח הצלחה זו, טוען הנתבע, הוא בקש למשוך 150,000$ לרכישת יהלומים נוספים שימכרו לאותו לקוח, אך התובע סירב לכך ולמרות שבמאי 2009 היה החוב של הנתבע בחשבון המט"ח 241,000$ כך שנותרה לו הזכות למשוך 159,000$ עד לתקרת מסגרת האשראי שהוסכמה. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו:

1. ראשית, לא נמסרו על ידי הנתבע כל פרטים של ממש באשר לאותה עסקה שלטענתו בקש בגינה אשראי של 150,000$.

בסיכום הפגישה מיום 5.5.09 (נספח ט' לתצהיר הנתבע) נאמר שבאותה פגישה נדונה "העסקה הנרקמת עם מר אלי טיליוף". הא ותו לא.

הנתבע איננו מפרט ממי התכוון לרכוש את היהלומים; הנתבע איננו מפרט אם התכוון למכור את היהלומים כמות שהם (כפי שאולי ניתן להבין מטענתו שמדובר ביהלומים שכבר עברו "ליטוש מיוחד" – סעיף 36 בתצהיר הנתבע) או שמא התכוון לרכוש יהלומי גלם וללטשם בעצמו (כעולה מסעיף 39 בתצהיר הנתבע); הנתבע איננו מציין את שמו של אותו לקוח שהביע רצון לרכוש את אותם יהלומים ואף לא אם מדובר בלקוח בודד או אולי מספר לקוחות; הנתבע איננו מפרט כמה זמן אמור היה לעבור ממועד הרכישה ועד לקבלת התמורה ממכירת היהלומים; והנתבע איננו מפרט את הרווח שעשוי היה לצמוח לו מאותה עסקה.

1. שנית, כפי שהובהר, כל ניצול בפועל של אשראי במסגרת שנקבעה כרוך היה בהעמדת בטחונות לשביעות רצון התובע. הנתבע איננו מפרט כלל אילו בטחונות הציע לתובע במסגרת אותה עסקה לה הוא טוען. במהלך עדותו אף ניתנה לנתבע ההזדמנות להסביר אילו בטחונות הציע לתובע ביחס לעסקה זו אך תשובותיו היו כוללניות וכלל לא התייחסו לשאלה (עמ' 61 בפרוט').

בנסיבות אלו, נראה שלא נפל דופי בהתנהגות התובע ביחס לבקשה זו. התובע הביע בפני הנתבע חשש נוכח האטה בפעילות הנתבע, התובע לא בטל את מסגרת האשראי ולא דרש את פירעון החוב, והתובע אף נאות להוסיף וליתן אשראי נוסף ובלבד שיועמדו לו בטחונות. למרות זאת בקש הנתבע מהתובע אשראי של 150,000$ למימון עסקה שפרטיה נותרו לוטים בערפל ובלא בטחונות של ממש. סירוב התובע לבקשה זו היה סביר.

1. טענותיו הנוספות של הנתבע מתייחסות לאירועים שהתרחשו לאחר יום 15.9.09, אלא שבאותה עת חל שינוי ביחסו של התובע לנתבע ומנכונות להעמיד אשראי נוסף כנגד בטחונות, דרש התובע את פירעון החוב בחשבון המט"ח וסירב להעמיד אשראי נוסף כלל.

על שינוי גישה זה ניתן ללמוד מסיכום פגישה אותה יזם התובע ואשר התקיימה ביום 15.9.09, בין משה לבין הנתבע. בסיכום אותה פגישה (נספח י/1 לתצהיר משה) נאמר כך:

"אמרתי לו שלאור המצב בפעילותו ובחשבונו, ללא קשר לתמורת התביעה שזכה בה, מטרתנו המשותפת צריכה להיות לפרעון כל החוב בבנק. ירצה ימשיך לפעול על בסיס קרדיטורי."

מסיכום זה ברור כי באותה עת למעשה סירב עוד התובע להעמיד לנתבע אשראי נוסף כלשהו ולדידו של התובע נועדו המגעים עם הנתבע לתכלית אחת בלבד – פירעון החוב בחשבון המט"ח. תכלית זו של התובע הובהרה פעם נוספת בפגישה מיום 12.10.09, שוב פגישה ביוזמת התובע ובנוכחות משה והנתבע. בסיכום אותה פגישה (נספח י/2 לתצהיר משה) נאמר כך:

"אנו מצפים לפירעון כל החוב ולאחר מכן נוכל לשבת מחדש ולדון בעתיד הפעילות מחדש. לעת עתה אנו לא משלמים שיקים מחשבון היהלומים לפחות עד הסדרת הבטחונות בחשבון."

ועוד התברר כי באותה עת היו בפני התובע נתונים אובייקטיבים שהצביעו על קשיים בעסקי הנתבע. וכך העידה נילי (עמ' 15 – 16 בפרוט'):

"חובו של הנתבע הפך להיות חוב פגום לפי הוראות בנק ישראל. למעשה לא היתה כל פעילות. אני חוזרת למכתב שקיבל הנתבע כשניתנה לו המסגרת הראשונית. אנו לא רוצים שהיהלומים יהיו בכספת הבנק שכן כך הם לא ימכרו וזה מה שקרה. הם צריכים להיות במכירות שמראות שהעסק חי. היו חודשים שלחשבון בקושי נכנסו 4,000 דולר והחשבון הפך לחשבון פגום."

עדות נילי מתיישבת עם התרשומות והנתונים האובייקטיבים על מצב עסקי הנתבע ומצביעים על ההיגיון בהחלטת התובע. כך התברר שמיום 15.9.09 ואילך, סירב התובע כליל ליתן אשראי נוסף לנתבע ויש לבחון את טענות הנתבע בתקופה זו על רקע זה.

1. לטענת הנתבע, לא הייתה הצדקה להחלטת התובע שלא להעמיד לו אשראי נוסף. הנתבע מפנה לאותו הסכם להעמדת מסגרת אשראי מיום 15.3.09, טוען שלא חרג ממסגרת האשראי שסוכמה בסך של 400,000$ שכן עמד בחוב של כ- 140,000$ (בנוסף להלוואה בסך של 100,000$), טוען שהיו בידי התובע היהלומים המופקדים שהוערכו בשווי של 160,000 $, וטוען שבכלל סוכם לאפשר לו אשראי "בנאמנות עצמית" של 125,000$. אם כך, הנתבע טוען שאותה עת עמד בתוקף הסכם מסגרת האשראי מיום 15.3.09 והתובע הפר את אותו הסכם, בעוד התובע בכלל ראה את הסכם מסגרת האשראי כמבוטל לחלוטין.
2. לתמיכה בהחלטתו לחדול מהעמדת אשראי נוסף לנתבע, הציג התובע תרשומות של פגישות שהתקיימו עם הנתבע ביום 15.9.09, 12.10.09, 25.11.09 ו- 28.12.09 (נספחים י/1 – י/4 לתצהיר משה). תרשומות אלו כלן נערכו על ידי נציגי התובע, משה ונילי, ואינן חתומות על ידי הנתבע. יחד עם זאת, אף שהנתבע בתצהירו טוען שאין לייחס לתרשומות הללו כל משקל (סעיף 41 בתצהיר הנתבע), מסתבר שהנתבע כלל איננו כופר בעובדות המתועדות בתרשומות אלו. וכך עולה מהאמור בהן:

מתברר שמחזורי היצוא של הנתבע בחדשים יולי – אוגוסט 2009 עמדו על פחות מ- 4,000$ לחדש.

מתברר שהנתבע הודיע לתובע שאין ברשותו כלל סחורה נוספת ואין לו מקורות מימון לרכישת סחורה נוספת.

מתברר שלנתבע חשבון נוסף בבנק איגוד שבו יש לנתבע חוב של 300,000$ וגם שם עצרו אותו מפעילות.

כאמור, הנתבע כלל לא כפר בעובדות אלו ולא הביא גרסה עובדתית שונה כך שיש לקבל את התיאור כמשקף את המצב העובדתי של הנתבע לאותה עת. ונוכח עובדות אלו, אין כל דרך לבוא בטרוניה לתובע על שהחליט שלא להעמיד לנתבע אשראי נוסף. כאשר מתברר שלאחר למעלה מ- 3 שנות פעילות בחשבון עומד החוב הכולל בחשבון על כ- 240,000$ בעוד כבטוחה הופקדו יהלומים המוערכים בשווי של 160,000$; כאשר מתברר שלמרות כל הפעילות אין לנתבע כלל יהלומים נוספים למכירה; כאשר מתברר שבבנק אחר יש לנתבע חוב של 300,000$ ואף שם עצרו את פעילותו – החלטת התובע לחדול מהעמדת אשראי נוסף לנתבע סבירה בעליל.

1. נוכח המסקנה לפיה לא ניתן לתקוף את החלטת התובע לחדול מהעמדת אשראי נוסף לאחר 15.9.09, להלן ההתייחסות לטענות הנתבע ביחס לתקופה שמיום 15.9.09:
2. לטענת הנתבע נפלה טעות ברישומי התובע שכן בפועל הועברו לתובע "תמורות יצוא" של הנתבע בהיקף העולה ב- 71,000$ על הרישום בספרי התובע ויש לקזז סכום זה מהחוב לתובע (סעיפים 42.2 – 42.3 בתצהיר הנתבע).

טענה זו נטענה בתצהיר הנתבע לראשונה. היא לא נטענה כלל בבקשת הרשות להגן, לא ניתנה בגינה רשות להגן ודי בכך כדי לדחותה על הסף.

יחד עם זאת, גם לגופה אין בטענה ממש. הנתבע איננו מביא לא הסבר, לא פרטים ולא אסמכתאות לטענה שכביכול קבל התובע סך כלשהו שלא הופקד בחשבון הנתבע. הנתבע למעשה מבסס את הטענה על ריכוז נתונים שערך רו"ח יער ולפיו היצוא של הנתבע בתקופה שבין ינואר 2008 ועד ספטמבר 2009 עמד על 524,469$ בעוד ההפקדות כתמורות בגין יצוא זה לתקופה זו הסתכמו בסך של 595,655 $ ומכאן הפרש של 71,186$. תחשיב זה נותר לוט בערפל. לא ברור מדוע בחר רו"ח יער דווקא תקופה זו והתעלם ממה שנעשה לפני ינואר 2008, שהרי אפשר והתמורות שהתקבלו בכלל נובעים מיצוא שנעשה לפני ינואר 2008. ההסבר שנתן לכך רו"ח יער, שלפיו בחר בתקופה זו שכן המסמכים בגינה היו זמינים (עמ' 28 בפרוט') אינו מתקבל על הדעת. וחשוב מכך, הרי אין ולו טענה אחת לתקבול שהגיע לנתבע ולא הועבר לחשבון המט"ח להקטנת החוב, כך שכלל לא ברור מה לתחשיב שמציג הנתבע ולאשראי שניתן לו והחוב בחשבונו אצל התובע.

1. לטענת הנתבע הוצעה על ידו לתובע ביום 25.11.09 בטוחה של 1,000,000 ₪ להבטחת האשראי אך התובע סירב להעמיד לו אשראי כנגד בטוחה זו. על יסוד אותה בטוחה מוצעת טוען הנתבע שהתובע גם סירב לאפשר לו לשתף פעולה עם יהלומן אחר בשם עופר מזרחי וסירב להעמיד לו לשם כך אשראי נוסף של 250,000$.

מסתבר שבמהלך נובמבר 2009 ניתן פסק דין בהליך אחר לפיו בוטלה עסקת מכר מ- 2004 ונקבע שיש לשלם לנתבע סך של מעל מיליון שקלים, מהם יופקד בנאמנות סך של 910,000 ₪ בידי פרקליטו של הנתבע, ואלו יועברו לנתבע כנגד מסירת חזקה בנכסים שהחזיק. לטענת הנתבע, הוא הציע לשעבד לטובת התובע את הכספים שבידי פרקליטו לשם קבלת אשראי אך התובע סירב.

המסמכים שמציג התובע מציירים תמונה שונה. ממסמכים אלו עולה שהנתבע כלל לא הציע לתובע להשתמש בכספים שקבל באותו הליך כבטוחה לאשראי נוסף, אלא דווקא טען שכספים אלו יביאו לכיסוי החוב בחשבון וממילא שלשחרור היהלומים המופקדים כבטחון (כעולה מהתרשומות – נספחים י' לתצהיר משה). בנוסף, במועד בו נדונה האפשרות להשתמש בכספים אלו, כבר הודיע התובע לנתבע שאין עוד כל כוונה להעמיד לו אשראי נוסף ולדידו של התובע הייתה מטרה אחת ויחידה להידברות – סגירת החוב. לא העמדת אשראי נוסף. טענת הנתבע לפיה בכלל נדונה האפשרות להעמדת אשראי נוסף בשלב זה איננה הגיונית ונראה שאיננה משקפת את אשר ארע.

זאת ועוד, גם אם אניח שהנתבע בקש מהתובע לשעבד את הכספים כבטוחה ולקבל אשראי נוסף בגינם, סירובו של התובע בשלב זה היה סביר בהחלט. כאשר באותה עת עומד לחובת הנתבע חוב גדול שלא מסולק, כאשר ניכרת האטה ברורה בפעילותו כיהלומן וכאשר מתברר שלנתבע חוב גדול גם לבנק נוסף שעצר את פעילותו, קשה להבין מדוע מלין הנתבע על כך שהתובע מסרב ליתן לו אשראי נוסף גם כנגד שעבוד כספים.

1. לטענת הנתבע, הוצע על ידו לתובע לפרוע את מלוא חובות הנתבע לבנק איגוד באשראי שיעמיד לו התובע וכנגד זאת ליתן לתובע בטחונות רבי ערך ולהפוך את התובע למממן העיקרי של הנתבע, אך התובע סירב. אינני מוצא מקום לבחון הצעה זו שכן סירובו של התובע להיעתר לה סביר על פני הדברים. הנתבע הרי טוען שבגין אותן בטחונות "רבי ערך" סירב בנק איגוד ליתן לו אשראי למרות שהמידע בדבר אותן בטוחות כבר היה בידי בנק איגוד, כך שקשה להבין כיצד מלין הנתבע על התובע שסירב ליתן לו אשראי נוסף במצב זה.
2. לטענת הנתבע התנכל לו התובע שכן התובע קבל החלטה עקרונית לצמצם את עסקיו עם יהלומנים לאור המשבר העמוק בענף. טענה זו הוכחשה על ידי התובע, הוכחשה על ידי משה בעדותו (עמ' 36 בפרוט') ונותרה כטענה חסרת כל אסמכתא.

כך מסתבר שלמרות טענות הנתבע, החלטת התובע שלא ליתן לנתבע אשראי נוסף כלל מיום 15.9.09, ובפרט שלא ליתן לו אשראי נוסף כנגד שעבוד כספים, שותפות חדשה או שעבוד נכסים – הייתה סבירה ונתקבלה משיקולים ענייניים בלבד.

1. לטענת הנתבע, בקש הנתבע מהתובע למסור לו את היהלומים שהיו מופקדים כבטוחה אצל התובע כנגד בטוחות אחרות שיעמיד ובכדי שיוכל לממש את היהלומים ולהקטין את חובו לתובע אך התובע סירב (סעיפים 39 – 40 בתצהיר הנתבע בבר"ל).

ראוי להקדים ולהבהיר ביחס לטענה זו שאין לה דבר עם טענות הנתבע לאי קבלת אשראי מהתובע. היהלומים המופקדים, כשמם הם – נועדו להוות בטוחה לחובות הנתבע. אפילו נמסרו לנתבע, אפילו נמכרו ואפילו נתקבלה תמורתם והופקדה בחשבון המט"ח – לא היה בכך כדי להצדיק העמדת אשראי נוסף לנתבע. לכל היותר היה החוב בחשבון קטן בהתאם, אך כבר הודגש שמתן אשראי נוסף כרוך היה בבטוחה נוספת ויהלומים שכבר נמכרו כמובן שאינם בטוחה.

לא זו אף זו, שגם טרוניות הנתבע על האופן בו נהג התובע ביחס ליהלומים המופקדים חסרות ממש.

אין מחלוקת על כך שהנתבע בקש לקבל את היהלומים המופקדים אצל התובע ואין מחלוקת שהתובע סירב לכך עד שהוסכם שיימסרו למתווך שיחזיקם בנאמנות, וכך נמסרו לטאוכמן. ההיגיון בעמדת התובע הוסבר על ידי נילי בעדותה (עמ' 20 בפרוט'):

ש. מצד אחד אתם טוענים נגד הנתבע שהוא לא בסדר כי יש יהלומים שהוא משאיר אותם כאבן שאין לה הופכין ואין גלגול של העסק ומצד שני כשהוא רוצה לקבל את היהלומים או חלק מהם כדי למכור אותם ולהזרים כסף, אתם אומרים לו שזה בלתי אפשרי.

ת. נכון ואני אסביר – ישנה מערכת בטחונות. למעשה הגענו למצב שהבטחון הקשה בחשבון היו רק היהלומים. לא היו שיקים יותר ולא שום דבר אחר. אם הנתבע היה מביא בטוחה אחרת לשביעות רצוננו, היינו נותנים לו בשמחה כי למעשה בקשתו היתה שנתן לו את זה בנאמנות עצמית. אם נבדוק את השאילתא, נאמנות עצמית היא אשראי פתוח. זאת בטוחה מטבעה פחות טובה שהיתה מסגרת רק לאשראי של 125 אלף דולר שהיה מנוצל במלואו. לכל סוג בטוחה יש מסגרת וזה גם מופיע בשאילתא נספח כ'.

ש. לשיטתך הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום הזה זה על ידי הזרמת הון חיצוני וכל עוד שזה לא יקרה, אין מבחינתכם אפשרות להמשיך לגלגל את החשבון.

ת. היתה אפשרות אחת והיא למסור את היהלומים למתווך כנאמנות מתווך. נאמנות מתווך זה בטחונות קשים ולכן יכולנו למסור את זה למתווך. הנתבע היה צריך למסור את זה למתווך.

ההסבר שניתן לסירוב התובע למסור את היהלומים המופקדים הגיוני על פניו. ברור הדבר שהיהלומים המופקדים נועדו להבטיח את פירעון חובות הנתבע כך שלתובע היה אינטרס ברור לאפשר את מכירתם כך שהתמורה תועבר לכיסוי החוב בחשבון. ומאידך, ברור באותה המידה שמסירת היהלומים המופקדים לנתבע כמוה כוויתור על הבטוחה והותרת התובע עם התחייבותו האישית של הנתבע ובלא בטוחה.

הפתרון שהוצע, מסירת היהלומים המופקדים לטאוכמן כמתווך, הגיוני, שומר על זכויות התובע אך בה בעת לא פוגע בנתבע. הרי את אותם קונים שיכול היה הנתבע לאתר ליהלומים המופקדים יכול היה גם לאתר כשהם בידי טאוכמן. הטרוניות שמעלה הנתבע בהקשר זה לא ברורות והנתבע איננו טורח לפרט ולו את זהותו של קונה אפשרי אחד שבקש לרכוש ולו יהלום אחד מאלו שהופקדו כבטחון.

בסופו של דבר נמכרו היהלומים המופקדים תמורת סך כולל של 114,015 $ ביום 8.5.11 (סעיף 2 בתצהיר נילי) והנתבע לא הציג כל ראיה לפיה המחיר שהתקבל נמוך משווי אותם יהלומים בפועל. הנתבע העלה במהלך החקירות טענה לפיה לא היה מקום למכור היהלומים בהליכי כינוס שכן הדבר הסב לנתבע עלויות מיותרות, אך טענה זו לא נטענה כלל בבקשת הרשות להגן. טענה זו אף הופרכה בעדות טאוכמן שכן התברר שניסיון קודם של התקע למכור את היהלומים כשל, כך שלתובע לא נותרה ברירה אחרת למימוש היהלומים המופקדים.

1. לטענת הנתבע לא הייתה כלל הצדקה להגשת התביעה נגדו, שהרי לא חרג ממסגרת האשראי ועמד בהתחייבויותיו לתובע. טענה זו איננה ברורה.

ראשית, הסתבר שלנתבע ניתנה ארכה בת מספר חודשים לפרוע את החוב בחשבון טרם הגשת התביעה אולם הנתבע לא עשה דבר לפירעון החוב. עוד התברר כי בשלהי 2009 ספר הנתבע לתובע שזכה בתביעה וקבל כספים בהיקף של כמיליון שקלים שמוחזקים בנאמנות. הנתבע הבטיח לתובע להפקיד הכספים בחשבון אצל התובע מיד כשיועברו אליו כך שהחוב יסולק, אך בפגישה ביום 18.2.10 הסתבר שהעביר את הכספים לבנק אחר ואירוע זה גרם לתובע להעביר את גביית חוב לערכאות (עדות נילי בעמ' 22 בפרוט'). הנתבע הודה בעדותו שהבטיח להעביר הכספים לחשבון אצל התובע אך חזר בו כשהבין שבכך לא יקבל אשראי נוסף (עמ' 55 בפרוט').

לתובע עמדה הזכות לתבוע את השבת החוב והיה הגיון בהחלטתו לפנות לערכאות כשהסתבר שהנתבע לא עמד בהתחייבותו להעברת הכספים מהנאמן.

1. נוכח המסקנה לפיה לא הוכח כלל שנפל דופי בפעילות התובע והסתבר כי בנתוני פעילות הנתבע היו החלטות התובע להימנע מהעמדת אשראי נוסף לנתבע סבירות, אין כל טעם בבדיקת תחשיבי הנזק של הנתבע. ויחד עם זאת, רק להשלמת התמונה, יצוין שממילא לא ניתן כלל לקבל את תחשיבי הנתבע.

הנתבע תמך את תחשיבי הנזק שהציג בחוות דעתו של מילר וטען לנזק בהיקף כולל של בין 445,000$ ל- 761,000$, דהיינו הרבה מעבר לחוב כלפי התובע (סעיף 4.1.6 לחוות דעת מילר). לפי חוות דעתו של מילר, אלו הרווחים שהיו צפויים לנתבע לו רק הועמד לו האשראי המלא על ידי התובע. דא עקא, שמסקנתו של מילר רחוקה מלהתבסס על יסודות של ממש.

מילר טוען שלנתבע, "באמצעות קשריו", הייתה יכולת לרכוש יהלומים במחיר מופחת ממחיר השוק "בגובה 25% - 30% ממחיר המחירון", אך איננו מביא ולו דוגמא בודדת לקביעה זו.

מילר טוען שלו ניתן האשראי לנתבע היה הנתבע משכיל לנהל עסקיו באופן שהיה מניב לו רווח של "בין 10% ל- 20% עבור כל עסקה" וזאת 6 (!) פעמים בשנה. מילר איננו טורח להסביר כיצד הגיע למסקנה גורפת זו. מילר אף איננו מוצא להתייחס בחוות דעתו למשבר הכללי שפקד את ענף היהלומים והשפעתו על עסקי הנתבע. בחוות דעתו כינה מילר משבר זה "משבר חולף" (סעיף 3.4.2 בחוות הדעת) אך בעדותו אישר שאותו "משבר חולף" כלל לא חלף (עמ' 47; ש' 17 בפרוט').

ובכלל, מילר איננו מוצא כלל להתייחס לכך שעד 15.3.09 עמדה לנתבע האפשרות לקבל אשראי של עד 600,000$ ממנה ניצל לכל היותר 400,000$. אם הייתה אמת בתמונה הוורודה שמציג מילר, לא ברור מדוע עובר לתחילת 2009 לא היה הנתבע ביתרת זכות גדולה. יתרה שמקורה אותן יכולות שמציג מילר לרכוש בזול ולמכור ברווח 6 פעמים בשנה.

חוות הדעת של מילר נראית לפיכך כרחוקה מלהיות מבוססת כך שאפילו מצאתי שנפל דופי בהתנהלות התובע, לא ניתן היה לבסס תחשיבי נזק על חוות דעתו של מילר.

1. אשר לחוות דעתו של רו"ח יער, הרי שזו בחנה את היקף חיובי הריבית והעמלות בחשבון הנתבע ומצאה שבתקופת החישוב, ספטמבר 2008 – יוני 2010, הגיעו לסך כולל של 23,782.62$. לתחשיבים אלו עשויה הייתה להיות משמעות לו הסתבר שתחשיבי התובע שגויים או שלנתבע נגרם נזק שמנע ממנו כיסוי החוב בחשבון, אך כשלא כך הוא – אין כל רלוונטיות לתחשיבים.
2. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
3. מהעובדות אשר התברר מסתבר כי הנתבע פתח חשבון אצל התובע במרץ 2006 וקבל מסגרת אשראי שנועדה לאפשר לו לנהל את עסקיו בתחום היהלומים. במהלך 2008 התברר שהנתבע, כרבים אחרים, נפל קורבן למשבר אליו נקלע ענף היהלומים, מחזור עסקיו פחת בצורה דרמטית ולא עלה בידיו להקטין את יתרת החוב בחשבונו אצל התובע. על רקע זה פעל התובע להבטחת חובות הנתבע, תחילה בצמצום מסגרת האשראי, לאחר מכן בהקשחת התנאים למתן אשראי ולבסוף בסירוב להעמדת אשראי נוסף ודרישה לפירעון החוב. פעולות התובע לא ננקטו בנשימה אחת אלא נפרשו על פני חודשים ארוכים, כשלנתבע ניתנת ארכה סבירה להיערך. בסופו של יום, למרבה הצער, לא עלה הדבר בידי הנתבע וחובו לתובע לא נפרע, אך לא התובע אחראי למצבו של הנתבע ולא התובע הפר את התחייבויותיו כלפי הנתבע. במצב זה, לא נותר אלא לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בפירעון החוב לתובע, כאשר מסכום התביעה מנוכה הסכום שבינתיים הופקד עקב מימוש היהלומים המופקדים.
4. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 810,783 ₪ בצירוף ריבית כמפורט בכתב התביעה ובניכוי הכספים ששולמו בגין היהלומים המופקדים. כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובע, באגרת בית המשפט, בשכר העדים וכן גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

כל הכספים המופקדים בקופת בית המשפט יועברו לתובע על חשבון חובות הנתבעים, באמצעות העברתם לב"כ התובע.

התובע רשאי להגיש פסיקתא בהתאם.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ד, 09 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.