1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 25.1.11, ולביטולו של פסק הדין.

העובדות וההליכים

1. התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה בסך 397,585 ₪.
2. ביום 26.7.10 הגישו הנתבעים בקשה לחייב את התובעת להפקיד ערובה להוצאותיהם. בו ביום הוריתי על קבלת תגובה ותשובה לבקשה במועדים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בהמשך נעתרתי לבקשת התובעת והארכתי את המועד להגשת תגובתה עד יום 1.12.10.
3. התובעת לא הגישה תגובה לבקשה, וביום 6.12.10 ניתנה החלטה על יסוד הבקשה בלבד, שבה הוריתי לתובעת להפקיד סכום של 15,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית להבטחת הוצאותיהם של הנתבעים עד יום 21.1.11, אחרת תדחה התביעה.
4. לאחר שהתובעת לא הפקידה את הערובה שנקבעה, ניתן ביום 25.1.11 פסק דין שבו הוריתי על דחיית התביעה.
5. למחרת, ביום 26.1.11, הגישה התובעת בקשה לביטול החלטתי מיום 6.12.10 בדבר חיובה בהפקדת ערובה. באותו יום ניתנה החלטה כדלקמן:

"1. הבקשה הוגשה לאחר שביום 25.1.11 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה הואיל והערובה לא הופקדה.

2. בהתאם לתקנה 201 לתקנות סד"א, המועד להגשת בקשה לביטול החלטה על פי צד אחד הינו תוך 30 יום מיום המצאת ההחלטה. הבקשה לא הוגשה, איפוא, במועד.

3. לא מצאתי בבקשה כל הסבר לאי הגשת תגובה לבקשה להפקדת ערובה במועדים שנקבעו בהחלטות בית המשפט.

4. לפיכך אני דוחה את הבקשה."

1. ביום 21.3.13 הגישה התובעת בקשה זו להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, ובקשה לביטול פסק הדין.

דיון והכרעה

הבקשה להארכת מועד:

1. תקנה 201 לתקנות קובעת:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ...".

1. בהתאם לאישור המסירה שבתיק בית המשפט, נמסר פסק הדין לתובעת ביום 1.2.11. הבקשה הוגשה, איפוא, למעלה משנתיים לאחר המועד הקבוע בתקנה 201 לתקנות.
2. תקנה 528 לתקנות, שעניינה סמכות בית המשפט להאריך מועדים, קובעת:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

1. המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין נקבע בתקנות, ועל כן רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו" מוסמך בית המשפט להאריכו. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי במסגרת "טעמים מיוחדים" שוקל בית המשפט שיקולים שונים:

"על פי תקנה 528 לתקנות סד"א, בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בין השיקולים שנמנו בפסיקה היו הסיבה לאיחור, משך האיחור, מידת הסתמכותו של הצד שכנגד, ובמקרה המתאים - אף סיכוייו לכאורה של ההליך שלגביו מתבקשת הארכת המועד (ראו: גורן, בעמ' 770-773; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 889-898 (1995); בש"מ 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (10.1.2012)). מבלי להציג משנה סדורה, יודגש כי נימוקים אלו אינם עומדים באותה שורה. בראש ובראשונה יש לבדוק את הטעם לאיחור. חוזקו של הטעם, או חולשתו, עשויים - בנסיבות המקרה הפרטני - להכריע את הכף לכאן או לכאן" (רע"א 2184/12 אניה מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינרית בע"מ (29.8.12) בפסקה 4 להחלטה).

1. אני סבורה כי מקרה זה בא בגדרם של אותם מקרים שבהם משכו הארוך של האיחור – למעלה משנתיים ימים, והיעדר טעם לאיחור זה, מכריעים את הכף לעבר דחיית הבקשה.
2. במקרה זה לא ניתן כל טעם לעיכוב בהגשת הבקשה במשך פרק זמן ארוך של כשנה. התצהיר התומך בבקשה נחתם ביום 26.3.12, ואילו הבקשה הוגשה כשנה לאחר מכן, ביום 21.3.13. כאמור, אין בבקשה כל הסבר מדוע התעכבה הגשת הבקשה במשך שנה זו.
3. הטעם שנתנה התובעת בבקשה לאיחור הינו חילוקי דעות בינה לבין בא כוחה הקודם, "דבר אשר גרם לאיחור ניכר בקבלת מסמכי התביעה מבא כוחנו הקודם ומשם נגרם האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק דין" (סעיף 8 לתצהיר התמיכה בבקשה). טענה זו אינה מהווה, כאמור, הסבר לאיחור בן כשנה בהגשת הבקשה מאז החתימה על התצהיר. ואולם גם ביחס לתקופה שקדמה לחתימה על התצהיר לא ניתן לראות בדברים הסבר מספק, שכן הטענה הועלתה בצורה כוללנית מבלי שהתובעת פרטה מתי החלו חילוקי הדעות עם בא כוחה הקודם, מתי התקבלו המסמכים מבא כוחה הקודם ומה עשתה על מנת לקבלם.
4. יתירה מכך: אף אם אומנם חילוקי דעות בין התובעת לבין בא כוחה הם שגרמו לאיחור בהגשת הבקשה, הרי שאין הדבר מהווה "טעם מיוחד" לצורך הארכת מועד. ההלכה הפסוקה קובעת כי:

"הלכה היא כי "טעם מיוחד" אשר מצדיק את הארכת המועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996))" (רע"א 10436/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים בע"מ (28.4.08); אשר אף אוזכר בהסכמה בבש"א 2399/11 באסם עיסא זנגריה נ' עלי שחאדה זנגריה (30.3.11)).

1. לסיכום: התובעת אחרה בלמעלה משנתיים בהגשת הבקשה. מדובר בפרק זמן ארוך ביותר. בחינת בקשתה מעלה כי למחצית השניה של תקופת האיחור לא ניתן כל הסבר, ואילו למחצית הראשונה של התקופה ניתן הסבר אשר אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. בנסיבות אלה דין הבקשה להארכת מועד להידחות אף מבלי להתייחס לסיכויי ההליך שלגביו מתייחסת הבקשה להארכת מועד. עם זאת, למעלה מן הצורך, אתייחס גם לסיכויי הבקשה לביטול פסק הדין.

סיכויי הבקשה לביטול פסק הדין:

1. התובעת טוענת כי מן הדין לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, ולחילופין על פי שיקול דעת בית המשפט.
2. כאשר פסק הדין הוא פגום, פגם הנובע בדרך כלל מהיעדר המצאה כנדרש, יבוטל פסק הדין מחובת הצדק. במקרה זה טוענת התובעת כי פסק הדין הוא פגום הואיל ובא כוחה הקודם לא יידע אותה בכך שהוקצב זמן להפקדת הערובה, ואף לא יידע אותה במועד כי ניתן פסק דין. דין הטענה להידחות, שכן תקשורת לקויה או חילוקי דעות בין התובעת לבין בא כוחה, שהינו שלוחה, אינם מהווים פגם בפסק הדין. בהחלטתי מיום 6.12.10 נקבע בבירור המועד להפקדת הערובה. אם אומנם אי ההפקדה נובעת ממחדל של בא כוחה הקודם של התובעת, עליה להפנות טענותיה כלפיו, ואולם הדבר אינו מהווה עילה לביטולו של פסק הדין. אפנה בהקשר זה לע"א 10152/07 מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור (15.12.10):

"בעבר נקבע כי בית המשפט לא ייעתר כדבר שבשגרה לבקשת ביטול פסק דין וככל שהמבקש סבור כי בקשתו נדחתה עקב מחדל של בא כוחו, תרופתו הינה לתבוע ממנו פיצויים [ראו: בר"ע 88/72 אורן נ' מיכאל, פ"ד כו(1) 772, 774 (1972)]" (פסקה 10 לפסק הדין).

1. על כן דין הבקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק להידחות. נותר, איפוא, לבחון את סיכוייה של הבקשה לביטול פסק הדין על פי שיקול דעת בית המשפט. במסגרת זו בוחן בית המשפט את הסיבה למחדלו של המבקש ואת סיכויי הצלחתו אם יבוטל פסק הדין.
2. במקרה זה ניתן פסק הדין לאחר שהתובעת לא הפקידה ערובה להוצאות הנתבעים במועד שנקבע לכך. הסיבה הנטענת למחדל זה הינו חוסר מודעות לכך ש"הפקדת הערבון מוגבלת בזמן" (ראה: סעיף 7 לתצהיר סלים סומריה שצורף לבקשה). דא עקא כי המועד להפקדת הערובה צוין במפורש בהחלטה שבה הוריתי על הפקדתה, באותו משפט שבו חויבה התובעת בהפקדת ערובה. החלטה זו הייתה ידועה לא רק לבא כוחה הקודם של התובעת, אלא גם לסלים סומריה עצמו, על כך ניתן ללמוד מתצהירו של סומריה מיום 26.1.11 שצורף לתמיכה בבקשה שהגישה התובעת באותו יום לביטול ההחלטה בדבר הפקדת הערובה, תצהיר שבו התייחס סומריה להחלטה (ראה למשל סעיף 14 לתצהיר זה). בנסיבות אלה אין לי אלא לקבוע כי התנהלות התובעת עולה כדי התעלמות מדעת מההליך המשפטי ומחובתה להפקיד ערובה בהתאם להחלטת בית המשפט.

בהתאם להלכה הפסוקה במקרים של התעלמות מדעת מההליך המשפטי דין בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד להידחות אף ללא בחינת סיכויי ההצלחה של מבקש הביטול (ראה: רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (22.5.12); רע"א 6905/11 פסי גולדנברג (בפשט"ר) נ' זהבה רובנר (31.12.12)). לפיכך במקרה זה, שבו התעלמה התובעת מדעת מהחלטת בית המשפט בדבר הפקדת הערובה, מן הדין לדחות את בקשתה אף מבלי לבחון את סיכויי תביעתה.

1. ואולם אף אילו מצאתי שיש מקום לבחון את סיכויי ההצלחה של התובעת, הייתה מסקנתי שהתובעת בחרה להותיר את הדברים בערפל. התובעת הגישה כתב תביעה תמציתי, שבו טענה כי הנתבעים חייבים לשלם לה את סכום התביעה מכוח הסכם שעל פיו ביצעה התובעת עבור הנתבעים, כקבלן משנה, עבודות באתר מפעלי נייר חדרה. מנגד הגישו הנתבעים כתב הגנה מפורט, שבו העלו טענות כבדות משקל, שהעיקריות בהן הינן חוסר יריבות בין התובעת לבין נתבע מס' 2, הקטנה ניכרת של היקף העבודה בפועל מול היקף העבודה הצפוי כשעל פי ההסכם תשולם תמורה לפי ביצוע בפועל, סירוב התובעת לחתום על הסכם כתוב כפי שהתחייבה, טענה כי התובעת לא המציאה כתב ערבות ביצוע, וטענת קיזוז בסך 51,474 ₪. בנסיבות אלה, מאחר שהתובעת לא התייחסה בכתב התביעה למסכת העובדתית הנטענת בכתב ההגנה ואף לא הגישה כתב תשובה, היה על התובעת, על מנת להצביע על סיכויי הצלחה של תביעתה, להתייחס בבקשתה לביטול פסק הדין לטענות הנתבעים. ואולם התובעת לא עשתה כן, אלא הסתפקה בהעלאת טענה אחת ויחידה, כי הנתבעים מודים בחלק מהחוב. בכך מכוונת התובעת לאמור בסעיף 59 לכתב ההגנה, כי היתרה שנותרה לתשלום הינה בסך 13,844.91 ₪. ואולם אין די בטענה זו כדי להצביע על סיכויי הצלחה במצב שבו תביעת התובעת הינה בסכום של 397,585 ₪, דהיינו סכום הגבוה פי 30 כמעט מסכום ההודאה. בנוסף, הטענה כי מדובר בהודאה מתעלמת מטענות הגנה אחרות שמעלים הנתבעים, שבגינן לטענתם אין הם חייבים לשלם סכום זה.
2. התובעת בחרה, איפוא, שלא להתייחס לטענות ההגנה המשמעותיות המועלות בבקשה, ומשכך הותירה את סיכויי תביעתה (למעט, אולי, לגבי כ-3.5% מן הסכום הנתבע) לוטים בערפל.

סיכום

1. הבקשה הוגשה באיחור של למעלה משנתיים, כאשר למחצית מתקופה זו לא ניתן כל הסבר, ולמחציתה ניתן הסבר אשר על פי ההלכה הפסוקה אינו מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. עובדות אלה מכריעות את הכף לדחיית הבקשה מבלי להיזקק לשיקולים אחרים ובהם סיכויי ההליך. יתירה מכך, אף אילו סברתי כי יש מקום להיזקק לשיקולים נוספים הנבחנים בבואו של בית המשפט לקבוע אם קיימים "טעמים מיוחדים" להארכת מועד שנקבע בחיקוק, לא הייתה התוצאה משתנה. במצב זה, על כף אחת של המאזניים ניצבים סיכויי הבקשה לביטול פסק דין, שכפי שפורט לעיל הינם נמוכים, שכן נראה כי דינה להידחות לנוכח התעלמותה מדעת של התובעת מן ההליך המשפטי ולחילופין הואיל וסיכויי ההצלחה לוטים בערפל. ואילו על כף המאזניים השניה ניצבים האיחור הארוך ביותר בהגשת הבקשה, אשר אין לו הצדקה, והאינטרסים של הנתבעים הכוללים את אינטרס ההסתמכות על סופיות ההליך והאינטרס למנוע התמשכותו של ההליך בעניינם.
2. לפיכך הנני דוחה את הבקשה.
3. התובעת תשלם לנתבעים הוצאותיהם בבקשה זו בסך 3,540 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
4. זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ג, 19 יוני 2013, בהעדר הצדדים.