לפני תביעה בגין הפרת הסכם שנכרת בין התובעת – נתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") לנתבעת – תובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת"), למתן שירותי הובלה על ידי התובעת ללקוחות של הנתבעת. התביעה שכנגד עניינה תשלומים שהנתבעת טוענת כי שילמה לתובעת ביתר, וכן לפיצוי בגין הפרת הסכם.

ביום 16.1.06 נכרת הסכם בין התובעת לנתבעת (להלן: "ההסכם"), וביום 26.1.107 חתמו הצדדים על תוספת להסכם (להלן: "התוספת להסכם") המשנה מספר תנאים שנקבעו בהסכם.

על-פי ההסכם והתוספת להסכם סיפקה התובעת שירותי הובלה ללקוח גדול של הנתבעת, עמגל ייצור כימיקלים (1989) בע"מ (להלן: "עמגל") אשר סיפקה שירותי הובלה ללקוחותיה, חברות גדולות במשק הישראלי.

ההסכם בין הנתבעת לעמגל נחתם ביום 15.1.06.

בדצמבר 2008 הגיע לקיצו ההסכם שבכתב שבין הנתבעת לעמגל אולם התובעת באמצעות הנתבעת המשיכה לספק לעמגל הובלות עד יולי 2009, מועד בו התקשרה עמגל עם ספק הובלות אחר שאינו התובעת או הנתבעת.

א. טענות התובעת.

1. על פי ההסכם, התחייבה התובעת לבצע שירותי הובלות לעמגל והוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תקבל התמורה עבור ההובלות מעמגל, ותעבירה לתובעת בניכוי "עמלת תיווך".

2. הנתבעת הציגה לתובעת מצג שווא לפיו ההתקשרות עם עמגל תימשך תקופה ארוכה.

3. התובעת רכשה ציוד מתאים להובלות חומרים מסוכנים לשם ביצוע ההובלות עבור עמגל, בסך של 5,000,000 ₪.

4. כאשר הסתיים החוזה בין הנתבעת לבין עמגל, בדצמבר 2008, לא פעלה הנתבעת על מנת לנהל מו"מ ולהאריך את ההסכם בינה לבין עמגל, ולבסוף מצאה עמגל מוביל אחר וכרתה עמו חוזה לביצוע הובלות. כתוצאה מכך, ובהתחשב בכך שבהסכם שבין הצדדים התחייבה התובעת שלא לפנות ישירות לעמגל בתקופת החוזה ושנתיים לאחר מכן, הפסידה התובעת ביצוע הובלות עבור עמגל, והיא נותרה עם ציוד שרכשה במיוחד לשם ביצוע ההובלות עבור עמגל, מבלי שיש לה שימוש עבורו.

5. לאחר סיום החוזה שבכתב שבין הנתבעת לעמגל, המשיכה התובעת בביצוע ההובלות כפי הקבוע בהסכם, עד (כולל) יוני 2009, והנתבעת המשיכה להעביר לה את הכספים שהתקבלו מעמגל בהתאם להסכם ולתוספת להסכם שבין הצדדים.

6. למרות התחייבות מפורשת, לא העבירה הנתבעת לתובעת את יתרת תשלום התמורה עבור ההובלות שהתובעת ביצעה עבור עמגל ביולי 2009.

7. בנוסף, לאחר שהנתבעת הביעה את חששה שמא בחודש העבודה האחרון, יולי 2009, לא תשלם עמגל לנתבעת את שכרה, מסרה לה התובעת שני שיקים לביטחון, על סך 180,000 ₪ כ"א, אולם, למרות שהנתבעת קיבלה את התמורה מעמגל, לא השיבה הנתבעת את השיקים לתובעת, אלא הגישה אותם לביצוע בהוצל"פ. השיקים האמורים הינם נשוא תיקי תביעות נפרדים, שכן הנתבעת התנגדה לבקשת התובעת לאחד תובענות אלה עם התביעה שבכותרת והתנגדותה התקבלה.

8. כתוצאה מכך שהמשאיות שנרכשו על ידי התובעת במיוחד לצורך ביצוע הובלות עבור עמגל שימשו להובלת חומרים מסוכנים, נגרמה להן פגיעה שגרמה ירידת ערך.

9. לפיכך עותרת התובעת לסעדים כדלקמן:

א. יתרת תשלום התמורה עבור יולי 2009, בסך 350,950 ₪.

ב. 615,000 ₪ - בלאי מואץ שנגרם למשאיות.

ג. פיצוי מוסכם בסך 10,000$ השווים ל- 38,000 ₪ בגין הפרת ההסכם.

ב. טענות הנתבעת – תובעת שכנגד.

1. ההסכם שבין הצדדים הוא להספקת שירותים של התובעת לנתבעת בלבד, ובין השאר ביצעה התובעת שירותי הובלה לעמגל שהיא לקוחה של הנתבעת. ההסכם בין הנתבעת לתובעת וההסכם בין הנתבעת לעמגל הם הסכמים נפרדים. מעולם לא נקבע כי התשלום שיתקבל מעמגל יועבר לתובעת בקיזוז עמלת תיווך, וכל התמורה המשתלמת לנתבעת מעמגל שייכת לה בלבד.

2. התובעת הפרה את ההסכם הפרות יסודיות מתמשכות, אילצה את הנתבעת לשלם לה כספים רבים ביתר, בניגוד להסכם, ונשארה חייבת לנתבעת כספים בשיעור העולה על סכום התביעה.

3. התוספת להסכם שינתה את ההסכם מהותית, בכך שהתובעת קיבלה מהנתבעת את הנהגים של עמגל, השתנה מספר המשאיות שעל התובעת לספק מ- 12 ל- 10 משאיות ליום, וכן שונתה התמורה.

4. התובעת לא רכשה ציוד ומשאיות בשל העבודה עבור עמגל אלא כדי לנהל את עסקיה, והיא גם לא זכאית לפיצוי בגין נזק שאירע למשאיות, ככל שאירע.

5. התובעת ומנהליה גרמו במישרין ולבדם לסיכול האפשרות לחדש את החוזה בין הנתבעת ועמגל כתוצאה ממחדלים והפרות של ההסכם על ידי התובעת. כתוצאה מכך נקעה נפשה של עמגל והיא בחרה שלא לחדש את החוזה עם הנתבעת. מטרתה של התובעת הייתה לסלק את הנתבעת מההתקשרות עם עמגל ולבוא במקומה.

6. הנתבעת עשתה כל שביכולתה כדי לחדש את החוזה עם עמגל.

7. הנתבעת לא התחייבה מעולם, כלפי התובעת, לחדש את החוזה עם עמגל.

8. התובעת דרשה מהנתבעת תמורה בלתי הגיונית עבור שירותי ההובלה. דרישה זו וכן סירובה להמציא את פוליסת הביטוח הנדרשת על פי ההסכם, אי המצאת היתר רעלים ממשרד איכות הסביבה ורישיון עסק כמתחייב מההסכם, לא אפשרו את הארכת ההסכם.

9. התובעת איימה חדשות לבקרים כי אם לא תקבל את כל שדרשה "תדומם מייד מנועים" ותפסיק את ההובלות. במקביל איימה על הנתבעת כי לא תאפשר המשך ההובלות באמצעות קבלן אחר של הנתבעת.

10. התובעת ניסתה לעקוף את הנתבעת ופנתה ישירות לעמגל בהצעה לתת לה שירותי הובלה. התובעת לא חדלה גם לאחר מכתב התראה של הנתבעת, ואף סיפקה לעמגל שירותי הובלות באוגוסט 2009 ואילך.

11. רק לאחר שהתובעת נוכחה לדעת כי לא תצליח לסלק את הנתבעת וכי עמגל אינה חפצה בשירותיה, ניאותה התובעת להמשיך לספק שירותי הובלה, לכאורה על פי ההסכם הישן, אך שכחה לציין כי דרשה וקיבלה מהנתבעת כספים רבים מעבר למגיע לה על פי ההסכמים, אותם נאלצה הנתבעת לשלם תחת מחאה ואילוץ כדי לא להפר את התחייבויותיה לעמגל ולהיתבע על ידה בסכומים אדירים.

12. הנתבעת אינה חייבת לתובעת דבר. התובעת היא שחייבת לנתבעת מאות אלפי שקלים שבגינם מוגשת תביעה שכנגד. הנתבעת הבהירה לתובעת מספר פעמים כי תיעשה התחשבנות וכי יהיה על התובעת להחזיר לנתבעת את הכספים שקיבלה ביתר וכן לפצות אותה בגין הפרות ההסכמים.

13. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת לפיה נתנה את שני השיקים על סך 180,000 ₪ כל אחד, לביטחון לתשלום התמורה על ידי עמגל עבור יולי 2009. לטענתה, שיק אחד על סך 180,000 ₪ (מספר 5342628) ניתן לנתבעת על ידי התובעת עבור "החלפת שיקים", בתמורה ל"שיקים טובה" שמסרה הנתבעת לתובעת. דבר זה עולה מספח השיק בו רשמה התובעת עצמה "החלפת שיקים").

הנתבעת עמדה בהתחייבותה להחלפת השיק ומסרה לתובעת תמורת השיק הנ"ל שיק על סך 150,000 ₪, שנפרע. למרות זאת לא כיבדה התובעת את השיק על סך 180,000 ₪ וזה הוגש לביצוע בהוצל"פ ראשל"צ בתיק מספר 18-04995-10-7.

14. שיק נוסף על סך 50,000 ₪, שניתן על ידי הנתבעת לתובעת עבור החלפת השיקים, הוגש על ידי התובעת לביצוע בהוצל"פ אשדוד בתיק מספר 25-00584-10-5.

15. שיק מספר 5342627 – כאמור, הנתבעת הודיעה לתובעת כי עם סיום העבודות יהיה על התובעת להחזיר לנתבעת כספים ששולמו לה ביתר. באוגוסט 2009, במועד מסירת והחלפת השיקים הנ"ל שיק נוסף על סך 180,000 ₪ שמספרו 5342627, ניתן לנתבעת על ידי התובעת על חשבון החזרי הכספים שהתובעת קיבלה מהנתבעת ביתר. עובדה זו עולה מספח השיק בו רשמה התובעת עצמה "הפרש שכ"ע חודש 5/2009".

התובעת ביטלה את השיק, והוא הוגש על ידי הנתבעת לביצוע בהוצל"פ ראשל"צ בתיק מספר 18-04996-10-8.

16. הנתבעת אינה חולקת שלתובעת מגיעה תמורה עבור עבודתה, אולם כל התמורה המגיעה לה שולמה, ויתר על כן עליה להחזיר לנתבעת כספים רבים שקיבלה ביתר, וכספים אלה מקוזזים כנגד כל שמגיע לתובעת, ככל שמגיע.

17. הנתבעת טוענת כי מגיעים לה כספים מהתובעת, עבור כספים ששולמו לה ביתר ובגין פיצויים שהתובעת חייבת לנתבעת עקב הפרת ההסכם שביניהן, בסך כולל של 2,735,375 ₪ כדלקמן:

א. סך של 1,296,000 ₪, החזר תשלומים ששולמו ביתר עבור משאית שנגרעה מ- 1.11.07 עד 30.6.09. לצרכי אגרה מעמידה הנתבעת את התביעה ברכיב זה על סך של 700,000 ₪.

ב. החזר עבור גריעת משאית נוספת ביוני 2009 – 132,000 ₪, ולצרכי אגרה – 100,000 ₪.

ג. זיכוי עבור גריעת 2 משאיות ביולי 2009 – 132,000 ₪, ולצרכי אגרה – 100,000 ₪.

ד. החזר תמורה ששולמה לתובעת ביתר, בסך 60,000 ₪ בחודש משך 12 חודשים, ובסה"כ 720,000 ₪, שהנתבעת שילמה לתובעת עקב לחץ וכפייה ואיומים כי תפסיק את ההובלות אם לא תקבל את התוספת האמורה.

ה. החזר עבור סכומים שהיה על התובעת לשלם עבור פוליסת ביטוח שהיא הפסיקה בניגוד להסכם - 35,375 ₪, ולצרכי אגרה – 30,000 ₪.

ו. פיצוי בגין כך שהתובעת לא המציאה רישיון רעלים – 38,000 ₪, ולצרכי אגרה – 30.000 ₪.

ז. פיצוי בגין כך שהתובעת לא ביצעה משך שנתיים שירותי פיקוח וסידור עבודה – 38,000 ₪ פיצוי מוסכם על פי ההסכם.

ח. פיצוי בגין הפרת ההסכם באי רכישת ביטוח על ידי התובעת – 38,000 ₪ פיצוי מוסכם על פי ההסכם, ולצרכי אגרה – 30,000 ₪.

ט. פיצוי בגין הפרת ההסכם על ידי התובעת בכך שהתובעת פנתה ללקוחות הנתבעת (עמגל ויחדיו שירותי עמילות) על פניית התובעת ללקוחות הנתבעת 438,000 ₪: 400,000 ₪ בגין הפנייה לעמגל ו- 38,000 ₪ בגין הפנייה ליחדיו שירותי עמילות. לצרכי אגרה הועמדה התביעה בשני הרכיבים ביחד על סך של 250,000 ש"ח.

18. הנתבעת טוענת בכתב התביעה שכנגד כי הקשר שלה עם עמגל החל בשנת 2001 כשהנתבעת סיפקה לעמגל שירותי הובלה. בסוף 2005 פנתה עמגל לנתבעת בהצעה לקבל עליה ביצוע מערך ההובלות הכולל שלה. מדובר בהיקף גדול של הובלות, הנעשה באמצעות 12 טריילרים ביום, המובילים חומרים מסוכנים ללקוחות גדולים של עמגל.

הנתבעת ביצעה עבודות הכנה ותכנון משך מספר חודשים, וניהלה עם עמגל מו"מ ממושך, בן 8 חודשים, ממאי 2005 עד דצמבר 2005. בשלב ראשון סיפקה הנתבעת לעמגל 2-3 טריילרים ביום, לצורך בדיקת התכנות של ההסכם, ובינואר 2006 נכרת הסכם בין הנתבעת לבין עמגל.

19. בשל היקף העבודות החליטה הנתבעת להיעזר בשירותי הובלה של קבלן עצמאי, נכנסה למו"מ ממושך עם התובעת, ונכרת ביניהן הסכם.

20. כדי להקל על התובעת לבצע התחייבויותיה הסכימה הנתבעת למכור לתובעת 10 טריילרים ב- 70% ממחיר המחירון ב- 24 תשלומים ללא ריבית והצמדה.

בנוסף נתנה הנתבעת לתובעת לעזרה 3 נהגים שמשכורתם שולמה על ידיד הנתבעת.

בנוסף קיבלה התובעת מהנתבעת הלוואה בסכום של 300,000 ₪ על ידי הקדמת תשלומים ללא ריבית והצמדה.

כן הסכימה הנתבעת כי הכיסוי הביטוחי שתספק התובעת יעמוד על מיליון דולר לכל מקרה ביטוח במקום 5 מיליון דולר שהיא התחייבה בהסכם מול עמגל.

21. תמורת התחייבויות התובעת, התחייבה הנתבעת לשלם 392,000 ₪ בתוספת מע"מ לחודש.

התובעת התחייבה לעבודות בהיקף של עד 12 טריילרים ביום בתוספת הובלת 40 מכולות לכל חודש.

22. כעבור שנה, כשעבודת התובעת הייתה כשורה, הוחלט להאריך את ההסכם, ונחתמה התוספת להסכם. לפי התוספת להסכם קיבלה הנתבעת את שלושת הנהגים לרשותה ומספר הטריילרים והמשאיות צומצם מ- 12 ל- 10, כאשר 9 מהם ישמשו למשלוחים של עמגל ומשאית אחת להובלת מכולות עבורה.

כן הסכימה הנתבעת בתוספת להסכם להגדיל את התמורה לסך של 410,000 ₪ בתוספת מע"מ לחודש, וניתנה לתובעת מקדמה נוספת בסך של 270,000 ₪ ללא ריבית והצמדה.

23. מאז פברואר 2007 החלה התובעת להפר את ההסכמים. מנהל התובעת החל לא להגיע לשטח לפקח על ביצוע הה ובלות ומנהל הנתבעת נאלץ להשקיע עשרות שעות עבודה למלא את החסר ולטפל בפתרון בעיות שנוצרו.

24. הנתבעת שילמה לתובעת תשלומים ביתר, הקדימה לה לתשלומים ומסרה לה כמעט כל חודש שיקים טובה שהוחלפו בשיקים של התובעת, דבר שאפשר לתובעת ליהנות מתזרים מזומנים משופר ללא ריבית.

25. מאחר והתובעת פרעה את ההלוואות שקיבלה ואת השיקים שהוחלפו והמאחר והנתבעת רצתה לעזור לתובעת, הסכימה לדחות את ההתחשבנות ונמנעה מלדרוש החזר מידי של הכספים ששילמה לתובעת ביתר\ עד סמוך לסיום העבודות.

26. בסוף יולי 2009, לקראת סיום ההתקשרות וכאשר היה ברור לשני הצדדים כי יתרת החוב של התובעת על פי ההסכמים גדולה מהתשלום הצפוי עבור חודש יולי 2009, שהיה צריך להיות משולם באוגוסט, חזרה התובעת ואשרה בפני מנהל הנתבעת את התחייבותה להחזיר הכספים העודפים ששולמו לה, והסכימה מיוזמתה להחזיר חלק מהחוב על ידי כך שמשכה לזכותה שיק על סך 180,000 ₪, תוך שציינה בספח השיק "הפרש שכ"ע חודש 5/2009"

27. בשל תחנוני התובעת, הסכימה הנתבעת למסור לתובעת 2 שיקים טובה נוספים, אחד על 150,000 ₪ והשני על 50,000 ₪, ותמורתם קיבלה מהנתבעת שיק נוסף על סך 180,000 ₪.

התובעת לא עמדה בהתחייבותה וביטלה את שני השיקים הנ"ל למרות שהנתבעת פרעה את שיק הטובה על סך 150,000 ₪.

28. רק בפברואר 2009, תוך קיום המו"מ לחידוש ההסכם, התברר למנהל הנתבעת ממנהל התובעת, כי התובעת הונתה את הנתבעת וכי החל מ 1.2.07 ועד סוף יולי 2009, לא חידשה את הביטוח. בנוסף התברר כי התובעת לא המציאה אישור רעלים ולא רישיון עסק.

29. במאי 2009 התבררה לנתבעת התמונה האמתית. מנהל התובעת פנה למנהל הנתבעת והודיע לו כי אין לו עוד צורך בקשר עם הנתבעת שכן יש לתובעת את המשאיות והנהגים ובכוונתה להפסיק את ההובלות אלא אם הנתבעת "תצא מהתמונה" והתובעת תקבל את התמורה ישירות מעמגל. כן מסר כי בכל מקרה בכוונתו לפנות לעמגל בהצעה לספק לה ישירות את ההובלות.

30. נוכח מכתב ההתראה מעמגל ביום 7.6.09, שדרשה שלא להפסיק את ההובלות לפני סוף יולי, והדגישה את הנזקים הגדולים העלולים להיגרם לה אם יופסקו ההובלות קודם לכן, לא נותרה בפני הנתבעת ברירה אלא להמשיך בכל דרך אפשרית את ההובלות. עקב כך, נאלצה הנתבעת, להמשיך לשלם לתובעת דמי לא יחרץ עבור חודש מאי ויוני 2009, ולדחות את ההתחשבנות למועד מאוחר יותר.

31. הנתבעת הגישה את התביעה שכנגד לסכומים שפורטו לעיל, אך לצרכי אגרה, העמידה את תביעתה (בכתב תביעה מתוקן) על סך כולל של 1,500,000 ₪.

ג. טענות הנתבעים שכנגד בכתב התשובה לכתב התביעה שכנגד.

1. בכתב התשובה חוזרים הנתבעים שכנגד על טענות התובעת בכתב התביעה. בנוסף נטען כי הנתבעת שכנגד 3 אינה מנהלת או בעלים בתובעת, ואינה חתומה על התוספת להסכם.

2. התובעת מוסיפה כי היא זו שספקה לנתבעת את המשאיות לצורך ההרצה של ההסכם, ולאחר שביצעה את ההובלות כנדרש, נחתם ההסכם שבין עמגל לנתבעת מינואר 2006. המשאיות נרכשו מעמגל בתיווך הנתבעת, והתובעת שילמה את משכורות הנהגים שהועברו מעמגל. כן טוענת התובעת כי לא קיבלה מהנתבעת הלוואות, אלא מקדמות, וגם עבורן קיבלה הנתבעת תשלום מעמגל ו"גזרה" ממנו דמי תיווך.

3. התובעת טוענת כי התוספת של 60,000 ₪ לחודש ניתנה כתוספת שכר מוסכמת בין עמגל לנתבעת ולתובעת, בגין עלייה גדולה במחירי הסולר.

ד. דיון.

1. לב המחלוקת שבין הצדדים הוא בשאלת מהות ההסכם שבין הצדדים והקשר שלו להסכם של הנתבעת לעמגל. אין חולק כי לעניין ההובלות שבוצעו עבור עמגל נכרתו שני הסכמים: האחד בין הנתבעת לעמגל והאחר בין הנתבעת לתובעת. בעוד התובעת טוענת כי מדובר בהסכמים "גב אל גב", כך שלמעשה, עמגל שילמה תמורת ההובלות שביצעה עבורה התובעת לנתבעת, וזו ניכתה מסכום התמורה את "העמלה" המגיעה לה, והעבירה את היתרה לתובעת, טוענת הנתבעת כי ההתקשרות שלה עם התובעת הייתה עצמאית ובלתי תלויה, ובה התחייבה התובעת לספק שירותים לנתבעת, שתשתמש בהם עבור עמגל ועבור לקוחות נוספות, תמורת מחיר מסויים. בהמשך לכך טוענת הנתבעת כי אין חשיבות לסכומים הנוספים ששילמה עמגל במהלך התקופה ואשר הועברו לתובעת בניכוי עמלה, אלא יש לערוך התחשבנות בינה לבין התובעת על פי הסכומים הרשומים בהסכם שבכתב ובתוספת. בהתאם, על התובעת להחזיר לנתבעת את הסכומים הנוספים ששולמו, וכן הפרש משום שהתובעת סיפקה בפועל פחות משאיות מהמוסכם בהסכם שבכתב ובתוספת, ובנוסף, עליה לשלם לה פיצויים בגין הפרות שונות של ההסכם. מנגד, טוענת התובעת כי היא ביצעה את העבודה, בדיוק כפי שהתבקשה על ידי עלגם ולשביעות רצונה, ולפיכך אין מקום להפחתות כלשהן, וכי הסכומים הנוספים ששולמו שולמו בעקבות הסכמת הצדדים עקב שינוי נסיבות, בעיקר – שינוי חדש במחיר הסולר.

2. התובעת זימנה שלל עדים, בין היתר, שלושה עדים רלוונטיים מטעם עמגל, שהם לכאורה עדים אובייקטיבים לנושא התובענה, והללו תמכו בגרסתה, הן לגבי העובדה שמדובר בחוזים "גב אל גב", הן לגבי תשלום התמורה, והן לגבי העובדה שהתובעת עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם, דבר השומט את הקרקע מתחת לטענות הנתבעת בדבר התחשבנות שיש לעשות בין הצדדים. מטעם התובעת העידו מר בני כהן, סדרן המשאיות ומנהל העבודה מטעם עמגל (עת/1), מר דוד רוימי, מנהל שיווק בכיר, צוות הנהלה בכיר ועזר מנכ"ל לפרויקטים בעמגל (עת/3), ועו"ד שלום עברון (עת/5) שהיה בא-כוחה של עמגל ואשר טיפל עבורה כעו"ד חיצוני במו"מ ובהסכם עם הנתבעת וכן טיפל ב"משבר" שנוצר בתום תקופת ההסכם, ובתקופת ההארכה בה עבדו הצדדים על פי ההסכם והתוספת להסכם עד לכריתת הסכם הובלות חדש של עמגל עם מוביל אחר. בנוסף העידו מטעם התובעת מר אייל לחיאני, מנכ"ל התובעת (עת/4) והנתבעים שכנגד, מישל ונילי אדוק. מנגד הסתפקה הנתבעת בעדותו של מנהלה, מר אופיר אליעז, ולקראת תום ההליכים מצאה לנכון לזמן לעדות את גב' מיכל סקלסקי מעמגל, לגבי תשלומים שביצעה עמגל. גם עדה אחרונה זו תמכה בעיקרה בגרסת התובעת.

3. על-פי ההסכם שבין הצדדים, תקופת ההסכם הייתה ל- 24 חודשים מיום חתימת ב 16.1.06, היינו עד ינואר 2008. על-פי התוספת להסכם נקבעה תקופת ההסכם ל- 24 חודשים מיום חתימת התוספת היינו עד ינואר 2009.

יום לפני חתימת ההסכם, נחתם הסכם בין הנתבעת לבין עמגל.

4. למעשה, כעולה מהשוואת ההסכם להסכם בין הנתבעת לעמגל, ת/6, למרות שהדבר אינו מצוין בהסכם במפורש, מדובר בהסכמים "גב אל גב". ה"גב אל גב" פירושו בעניינינו שאין מדובר, כטענת הנתבעת כמפורט להלן בדבר שני הסכמים שהיא כרתה בנפרד, תוך שהיא נהנית מהמרווח שביניהם, אלא שני הסכמים שנכרתו כמקשה אחת, מתוך הסתכלות כוללת, תוך התנהלות ישירה בין התובעת לעמגל ביחס לעבודה, וכן התנהלות ישירה ביניהן כאשר התעורר הצורך בעדכון מחירים לאור שינוי נסיבות. כאשר עמגל הכירה בצורך כזה, הוסיפה לסכום התמורה של התובעת, תוך שגם הנתבעת נהנתה מכך שכן גם העמלה שלה גדלה, כאשר, להסרת ספק, הנתבעת עצמה לא נדרשה לעבודה כלשהי ביחס לביצוע ההסכם על ידי התובעת עבור עמגל.

5. כך העיד בעניין זה עת/5, עו"ד שלום עברון, בא-כוחה של עמגל:

"אני ערכתי את ההסכם מול אליעז שהיה ידוע לי שיש לאליעז קבלן משנה שלוקח ממנו כל ההתחייבויות, או לפחות את רובן המכריע. ההסכם שלהם היה גב אל גב" (עמ' 49 ש' 3-4 לפרוטוקול).

וכן:

"החוזה שהיה בין אליעז והתובעת עם כל הכבוד לא עניין אותי, עניין אותי החוזה מול אליעז. קיוויתי שיהיה להם הסכם גב אל גב, ידעתי שבאליעז אין תוכן, אין לה משאיות, אין לה את האפשרות לקיים את ההסכם בלי התובעת או קבלן משנה אחר. אבל לא הפתיע אותי שראיתי שההסכמים והם נראו לי דומים. זו פרקטיקה מקובלת" (ועמ' 51 ש' 16-19 לפרוטוקול).

6. למרות שהנתבעת הכחישה בכתבי טענותיה נחרצות את העובדה שההסכמים היו "גב אל גב" (וכך עשתה גם בסיכומיה), הודה בכך העד מטעמה, מר אופיר אליעז בעדותו בחקירתו הנגדית בעמ' 75 ש' 10-11 לפרוטוקול.

7. למעשה, אופן עבודה זה, בו הנתבעת מתקשרת בהסכם עם עמגל, כאשר מלכתחילה אין הכוונה כי היא תחזיק צי משאיות ונהגים, אלא העבודה תבוצע בפועל על ידי התובעת, נקבע בין הצדדים מלכתחילה, עוד מתקופת "ההרצה", בה ניתנו שירותי ההובלה במתכונת מצומצמת לפני כריתת החוזה, ובהתאם גם נעשתה מכירת המשאיות מעמגל לנתבעת וממנה לתובעת, תוך שהנתבעת החזיקה במשאיות ימים ספורים בלבד, ואף לא טרחה להוציא להן ביטוח, שכן לא הייתה שום כוונה, בשום שלב שהוא, שהנתבעת תיתן את השירותים לעמגל בעצמה.

8. בסיכויה מתעלמת הנתבעת מעדותו של העד מטעמה, מר אליעז, וטוענת כי החוזה בין התובעת לנתבעת והחוזה בין הנתבעת לעמגל היו חוזים נפרדים. אמנם, הנתבעת הייתה רשאית להתקשר בשני חוזים נפרדים, עם שני גורמים שונים, האחד עמגל והאחר התובעת, וההפרש שבין התמורה על פי שני החוזים הייתה נותרת בידה כעמלה (ראה עמ' 5 למעלה לסיכומי הנתבעת), אלא שבמקרה זה, כאמור, לא כך נעשה. גם אם התובעת לא קיבלה עותק מההסכם שבין הנתבעת לעמגל, ההתחייבויות והתמורות נקבעו כמקשה אחת, ואת העבודה עבור עמגל, ביצעה התובעת לבדה, שרק לה היו האמצעים לבצע את העבודה, ומי שניהלה מולה את העבודה, וגם סיכומים כספיים ואחרים, הייתה עמגל, ישירות.

9. משמעות העובדה שההסכמים היו "גב אל גב" היא שכאשר קיבלה הנתבעת תשלומי תמורה מאת עמגל, ניכתה הנתבעת סכום כמוסכם עבורה, מעין "עמלה", והעבירה את יתרת הסכום לתובעת. המשמעות הנוספת שיש לכך היא שאין למעשה יסוד לטענות הנתבעת בדבר תשלומי יתר, או מספר המשאיות שהתובעת סיפקה, בתנאי כמובן שהן ענו על הדרישה של עמגל ועד לתקרת ההתחייבות של התובעת.

10. להלן יידונו תחילה רכיבי התביעה העיקרית, ולאחר מכן רכיבי התביעה שכנגד.

א. חיוב הנתבעת לשלם לתובעת יתרת תשלום עבור חודש יולי 2009, בסך 350,950 ₪.

1. משפקע ההסכם ולא הוארך, נזקקה עמגל לכך ששירותי ההובלות ימשכו עד שתגבש הסכם הובלות חדש, בין עם הנתבעת ובין עם מוביל אחר. על מנת להמשיך ולעמוד בהתחייבויותיה כלפי לקוחותיה, ביקשה עמגל כי ההסדר בינה לבין הנתבעת והתובעת יימשך עד שתכרות הסכם הובלות חדש. הנתבעת והתובעת הסכימו, ובפועל המשיך ההסדר על פי ההסכם והתוספת להסכם תוך שהתובעת ממשיכה לתת שירותי הובלות לעמגל.

2. התובעת טוענת כי עמגל שילמה עבור ההובלות שנעשו עבורה על ידי התובעת ביולי 2009 לנתבעת, ומתוך הכספים שהתקבלו, היה על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 500,950 ₪. התובעת טוענת כי תחילה טענה הנתבעת כי היא ממתינה לפירעון ההמחאה של עמגל הואיל ומדובר בחודש העבודה האחרון עם עמגל, אולם כשנפרע הסכום, הודיעה הנתבעת לתובעת כי אין בדעתה להעביר לתובעת את הסכום המגיע לה.

סופו של דבר שהנתבעת מסרה לתובעת שני שיקים: האחד על סך של 150,000 ₪ אשר נפרע, והשני – על סך 50,000 ₪ אשר חולל.

לפיכך, טוענת התובעת כי הנתבעת חייבת לה יתרת תמורה עבור הובלות שבוצעו ביולי 2009, סך של 350,950 ₪.

3. בכתב ההגנה, בתשובה לטענה הספציפית בדבר החוב בגין הובלות חודש יולי 2009, השיבה הנתבעת בתשובה כללית ביותר (סעיף 9 לכתב ההגנה) ולפיה היא אינה חייבת לתובעת מאומה, ונהפוך הוא, כי התובעת חייבת לה מאות אלפי שקלים, וכי הנתבעת הבהירה לתובעת כי יהיה צורך לעשות התחשבנות במסגרתה יהיה על התובעת להחזיר לנתבעת כספים שהיא קיבלה ביתר וכן לפצות אותה בגין הפרת החוזה על ידה. הנתבעת לא טענה כי לא קיבלה מעמגל תשלום עבור הובלות חודש יולי, כפי שקיבלה ממנה תשלום עבור כל חודש הובלות אחר. היא גם לא טענה כי שילמה לתובעת בגין הובלות חודש יולי 2009 סכומים נוספים כלשהם. בעדותו בחקירתו הנגדית הודה מר אליעזר בסופו של דבר כי קיבל גם קיבל מעמגל את התמורה עבור הובלות חודש יולי 2009 (ראה עמ' 90 ש' 4-11 לפרוטוקול).

4. לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת יתרת תשלום עבור הובלות יולי 2009 סך של 350,950 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.9.09 ועד למועד התשלום.

ב. חיוב הנתבעת לשלם לתובעת סך של 615,000 ₪.

1. התובעת טוענת כי רכשה ציוד ייעודי להובלת חומרים מסוכנים, ומשלא חודש ההסכם עם עמגל, למרות מצגי הנתבעת כי ההתקשרות שלה עם עמגל תהייה לטווח ארוך, נותר הציוד מבלי שלתובעת צורך בו. הובלת החומרים המסוכנים יוצרת בלאי מואץ בציוד ובמשאיות, וזה הסתכם, לפי הערכת חו"ד שמאי, בסך של 615,000 ₪.

2. בהסכם ובתוספת להסכם שבין הצדדים לא נכלל מצג של הנתבעת לפיו ההסכם שלה עם עמגל יהיה לתקופה כלשהי, ולא התחייבות שלה להתקשר בהסכם עם התובעת לתקופה העולה על תקופת ההסכם. לכאורה, הנתבעת גם לא יכלה להתחייב לתקופה כלשהי של הסכם שלה עם עמגל מעבר להסכם שכבר נכרת בין הצדדים. הנתבעת קיימה את ההסכם עם עמגל לכל תקופת תוקפו, הן זו המקורית, הן זו המוארכת על פי התוספת להסכם ואף זו משעבר לכך, שנעשתה ללא חוזה בכתב, בהסכמה של עמגל, הנתבעת והתובעת. אין לכן כל התחייבות שהופרה מצדה כלפי התובעת כאשר הסתיים ההסכם בינה לבין עמגל ולא נכרת הסכם נוסף. יתר על כן, כעולה מהעדויות שלפני, לרבות עדויות של עדים מטעם עמגל, התנהל מו"מ בין עמגל לבין הנתבעת, והוא לא התגבש לכלל הסכם בשל אי הסכמה כספית. דהיינו, מבחינה עסקית הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, ולא נכרת חוזה חדש. דבר זה אינו מהווה הפרה של הנתבעת כלפי התובעת. ממילא לא קמה כל חבות של הנתבעת לפצות את התובעת על בלאי שנגרם לציוד של התובעת כתוצאה מקיומו של ההסכם על ידי התובעת. גם אם הייתה התחייבות לתקופת הסכם נוספת, ספק בעיני אם היה קם קשר סיבתי בין אי הארכת ההסכם לנזק הנטען למשאיות. בנוסף, לכאורה מדובר בציוד המתאים לשימוש שעשתה בו התובעת ולא ברור מדוע נגרם בו, אם נגרם בו, בלאי מואץ כתוצאה מכך שהציוד שימש לתפקידו. בנוסף, המשאיות שנמכרו לתובעת נמכרו כמשאיות משומשות, שנמכרו מעמגל לנתבעת וממנה לתובעת, וכלל לא ברור האם הנזק שאירע, ככל שאירע, היה תוצאה של תקופת ההסכם דווקא, או נזקים קודמים.

3. מכל הטעמים שלעיל, נדחית התביעה ברכיב זה.

ג. פיצוי מוסכם בסך 10,000$ השווה ל- 38,000 ₪ בגין הפרת ההסכם.

התובעת טוענת כי מגיע לה מהנתבעת פיצוי מוסכם עקב הפרת ההסכם. לא ראיתי לנכון לפסוק לתובעת רכיב פיצוי זה. החבות היחידה של הנתבעת אשר נקבעה בפסק דין זה היא חבותה של הנתבעת לשלם לתובעת את יתרת התמורה עבור ההובלות שביצעה התובעת ביולי 2009. משנפסק לתובעת הסכום שהגיע לה אין מקום לפסוק לה בנוסף את הפיצוי המוסכם שכן זה יהווה כפל התשלום המגיע לה. במיוחד כך כאשר סכום הפיצוי המוסכם נקבע ללא אבחנה בין הפרות שונות, גדולות כקטנות. בנוסף, ההסכם קובע בסעיף 14.9 כי כל סעיפים הסכם הם מעיקרי ההסכם ובכך הוא מעקר את תוקף תניית הפיצוי המוסכם הקבועה באותה הוראה. לבסוף, ההפרה שנעשתה אירעה לאחר שהסתיימה תקופת ההסכם שבכתב.

ד. חיוב הנתבעת להשיב לתובעת את שני שיקים, על סך של 180,000 ₪ כל אחד.

1. עניין זה לא נדון בסופו של דבר במסגרת התביעה שלפני, כפי שיפורט להלן. התובעת טענה כי מסרה את השיקים לנתבעת כבטוחה לקבלת תשלום התמורה עבור יולי 2009 מעמגל לנתבעת. למרות שעמגל שילמה לנתבעת לא החזירה הנתבעת את שני השיקים לתובעת והתובעת עתרה להשבתם.

2. הנתבעת הכחישה כי השיקים נמסרו לביטחון בלבד. לטענתה, השיק האחד (שיק מספר 5342628) ניתן לה בתמורה ל"שיקים טובה" שמסרה הנתבעת לתובעת. למרות שהשיק שמסרה הנתבעת לתובעת, בסך 150,000 ₪ נפרע, ביטלה התובעת את השיק על סך 180,000 ₪ והוא הוגש על ידי הנתבעת לביצוע בהוצל"פ בראשל"צ 18-04995-10-7.

3. שיק נוסף שנתנה הנתבעת עבור החלפת שיק מספר 5342628, על סך 50,000 ₪, הוגש על ידי התובעת לביצוע בהוצל"פ באשדוד 25-00584-10-5.

4. ביחס לשיק נוסף על סך 180,000 ₪ שהתובעת מסרה לנתבעת (שיק מספר 5342627), טוענת הנתבעת כי הוא נמסר לה על חשבון הכספים שהנתבעת שילמה לתובעת ביתר. התובעת ביטלה את השיק והוא הוגש לביצוע בהוצל"פ בראשל"צ 18-04996-10-8.

5. התובעת ביקשה לאחד את הדיון בשיקים שלעיל יחד עם התביעה שבכותרת אולם הבקשה נדחתה בעקבות התנגדות הנתבעת לאיחוד הדיונים. משכך טענות הצדדים לעניין השיקים אינם נדונים במסגרת תביעה זו.

ה. טענות קיזוז של הנתבעת וטענותיה לחיוב כספי במסגרת התביעה שכנגד.

1. טענות הנתבעת לסכומים המגיעים לה הן במסגרת התחשבנות בינה לבין התובעת כתוצאה מכך שהתובעת לא סיפקה הובלות בכמות שלה התחייבה בהסכם והן כפיצוי בגין הפרת החוזה על ידי התובעת, הועלו על ידה הן כטענת קיזוז כנגד התביעה העיקרית והן כתביעה לפיצוי בתביעה שכנגד. להלן יידונו טענות אלה של הנתבעת.

2. הנתבעת טוענת כי התובעת חייבת לה בגין ההתחשבנות ולפיצוי בגין הפרות חוזה סך של 2,735,375 ₪. לצרכי אגרה, העמידה הנתבעת, תחילה, את התביעה, על סך של 750,000 ₪, ובסופו של דבר, בכתב תביעה מתוקן - על סך של 1,500,000 ₪.

3. אקדים ואציין כי לאור המסקנה שלעיל, בדבר ההסדר המשולש שבין הצדדים (התובעת – הנתבעת – עמגל) השירות ניתן למעשה על ידי התובעת לעמגל, אשר שילמה את התמורה לנתבעת, אשר ניכתה ממנה את העמלה המוסכמת המגיעה לה, והעבירה את היתרה לתובעת. כך גם נעשו יתר ההסדרים מול עמגל, למשל מכירת המשאיות, הקצאת נהגים, וסידורי העבודה, וזאת כעולה גם מעדויות העדים מטעם עמגל. הסדר זה, כאמור, שומט בנסיבות את היסוד לטענות הקיזוז והתביעה שכנגד של הנתבעת. מעדויות אלה עולה כי עמגל הייתה שביעת רצון מהשירות שקיבלה מהתובעת, מכמות המשאיות ומביצוע ההובלות. מכאן בין היתר, שאין כל מקום להפחית לתובעת סכומים בגין הפעלה של משאיות בכמות פחותה (שהרי חיוב זה הוא חיוב "עונשי" למקרה בו נדרשה התובעת לספק משאית שהיא התחייבה לה בהסכם, אך לא עמדה בכך. כן עולה מעדויות אלה כי הובלת המכולות, לגביו הלינה הנתבעת, הייתה עניין נפרד מהסכם ההובלות, ואין להפסקת הובלת המכולות, שנעשה לפי האינטרסים של עמגל כמו גם של התובעת, דבר וחצי דבר עם התשלומים שנעשו על פי ההסכם נשוא התובענה.

4. הנתבעת טוענת כי היא נאלצה, משך תקופה ארוכה, לשלם תשלומי יתר, שלא על פי החוזה, כ"דמי לא יחרץ" שכן התובעת איימה להפסיק את מתן שירות ההובלות. מדובר בטענה לכפייה כלכלית, שהיא טענה שיש להוכיח אותה בראיות בעלות משקל, במיוחד כאשר מדובר בטענה לכפייה משך תקופה ארוכה, במהלכה יכלה הנתבעת, לכאורה, למצוא פתרון אחר, שלא באמצעות התובעת, אשר היה משחרר אותה מהכפייה. זאת ועוד, החוזה שבכתב שבין הנתבעת לעלגם הסתיים בינואר 2009, ובכל זאת, לא פעלה הנתבעת להשתחרר מאותה כפייה נטענת באותו מועד, אלא המשיכה את ההסדר שבין הצדדים עד אוגוסט 2009, ובכך נשמט באופן סופי ומוחלט היסוד לטענת הכפייה שהיא העלתה, ואשר היא לא הביאה לה ראיות כלשהן. אציין כי גם לעניין הכפייה הכלכלית מעלה הנתבעת טענות סותרות כאשר, למשל, בעוד שמחד, מעלה הנתבעת טענה לכפייה כלכלית שנמשכה לפחות שנה, הרי שבסעיף 15.2 לכתב התביעה המתוקן טוענת הנתבעת כי דחתה את ההתחשבנות בשל כך שהתובעת פרעה את "ההלוואות" שקיבלה, ואילו הכפייה הכלכלית הייתה רק במאי ויוני 2009 (סעיף 17.1 פסקה שנייה לכתב התביעה המתוקן). ללא כפייה כלכלית וודאי שאין כל הסבר הגיוני מדוע שילמה הנתבעת לתובעת, משך תקופה ארוכה מאוד, תשלומים ביתר, ומדוע הסכימה לדחות את ההתחשבנות שהיה בה צורך עקב כך. ההסבר היחידי לכך הוא שהסכומים לא שולמו ככפייה כלכלית אלא בהסכמת הצדדים עם השתנות הנסיבות, ובמיוחד מחירי הסולר, והעובדה שעמגל הסכימה להעלאת מחירים זו, ואילו הנתבעת, לא רק שלא ניזוקה מכך, אלא הרוויחה משינויים אלה.

5. למעלה מהצורך אתייחס בקצרה לטענות הקיזוז והתביעה שכנגד של הנתבעת.

א. סך של 1,296,000 ₪, החזר תשלומים ששולמו ביתר עבור משאית אחת שהתובעת הפסיקה מלהפעיל, ולצרכי אגרה – 700,000 ₪ (ושני סכומים נוספים של 132,000 ₪ כ"א לגבי הפחתת משאית אחת ביוני 2009 ומשאית אחת ביולי 2009).

1. הנתבעת טוענת כי שילמה לתובעת על-פי ההסכם עבור הפעלת 10 משאיות אך מיום מ- 1.10.07 ועד 31.7.09 הפעילה התובעת 9 משאיות בלבד.

2. התובעת טוענת כי על פי סעיפים 2.2 ו- 2.3 להסכם על התובעת לפצות את הנתבעת בסכום של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל משאית שתיגרע מכל סיבה שהיא. כמו כן הוסכם כי במקרה כזה של שינוי במספר המשאיות "יתוקן סכום התמורה באופן יחסי לשינוי – בזכות או בחובה לפי העניין... לגבי החודש השני ואילך". לפיכך, לטענתה, על התובעת להחזיר לה 3,000 ₪ X 24 ימי עבודה בחודש X 19 חודשים (מיום 1.11.07 ועד 30.6.09).

3. על-פי סעיף 2 להסכם היה על התובעת להעמיד 12 משאיות. לפי סעיף 2.2 במידה ורכב לא יהיה זמין ללא הסכמת הנתבעת, יהיה על התובעת לספק תחליף מיידי ובמידה והיא לא תעשה כן, עליה לפצות אותה ב- 3,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל משאית עבור כל יום עבודה. על פי סעיף 2.3 להסכם, אם כתוצאה מפעולות ייעול של התובעת או הנתבעת יהיה צורך רק ב- 10 משאיות, לא יהיה שינוי בתמורה ובמקרה של מספר הקטן מ- 10 במשך 25 ימים ברציפות "אזי יפתח סעיף התמורה בהסכם זה לדיון מחודש ביוזמת אחד מן הצדדים להסכם זה ולאחר קבלת הסכמת עמגל...". לפי סעיף 3 לתוספת להסכם, היה על התובעת להעמיד רק 10 משאיות ולא 12.

4. העולה מהוראות ההסכם שלעיל הוא כי אם התובעת מספקת את צרכי הנתבעת (למעשה, את צרכי עמגל), עם פחות משאיות, לא אמורה להיות הפחתה של התמורה. במידה ונעשה על ידי התובעת שימוש קבוע במספר משאיות מופחת, (שאינו בהסכמת הנתבעת או עמגל) הרי שעל פי דרישת הנתבעת, ובהסכמת עמגל, ניתן יהיה לפתוח את סעיף התמורה לדיון מחודש של הצדדים. מאחר ולא הייתה דרישה של הנתבעת להפחתת התמורה "בזמן אמת" ובכך אין תימה, שכן את התמורה שילמה למעשה עמגל, ולא אף זאת, אלא ששכרה של הנתבעת "נגזר" מהסכום ששילמה עמגל, והיא רק הייתה נפגעת כתוצאה מהפחתת הסכום, ממילא לא ניתנה הסכמה של עמגל ל"פתיחת החוזה לדיון מחודש", ואין כל יסוד לטענת הנתבעת בדבר השבה של חלק מהתמורה.

5. הנתבעת לא העלתה ב"זמן אמת" טענה כלשהי על כך שיש להפחית את התמורה בשל מספר קטן יותר של משאיות ואין זה סביר שהיא תשלם סכומים נכבדים ביתר, מבלי להעלות על הכתב הסכמה או לפחות דרישה שלה להפחתת הסכום.

6. בנוסף, הנתבעת לא הוכיחה את הפחתת המשאיות הנטענת על ידה. כל שהביאה לעניין זה הוא דברי המצהיר מטעמה ודף אחד ויחיד של סידור עבודה. מנגד, כאמור, עולה מחומר הראיות כי עמגל הייתה שביעת רצון מהשירות שקיבלה בהיקף שנדרש על ידה, וממילא לא היה מקום להפחתת סכום התמורה. זאת ועוד, בכל הנוגע להפחתות הנטענות לגבי השירותים שניתנו ביוני וביולי 2009, הרי שמדובר בתקופה שלאחר תום תקופת ההסכם שבכתב. לפיכך, על אחת כמה וכמה היה צורך להגיע להסכמה של הצדדים ביחס להפחתה הנטענת על ידי הנתבעת, דבר שלא קרה. מי ששילם סכומים גבוהים לטענתו מהתחייבותו החוזית, מטוב ליבו, ומתוך הסכמה שסכומים אלה יושבו לו, עליו הנטל להוכיח טענה זו, שכן התנהלות כאמור אינה סבירה ואינה מתיישבת עם נסיבות החיים, וכאשר נעשים הסדרים כאמור, נוהגים הצדדים להעלות הסכמות מעין אלו על כתב בחתימתם.

7. לפיכך נדחות טענות הנתבעת ברכיב זה.

ב. החזר תשלום ביתר מהתמורה ששולמה לתובעת – 720,000 ₪.

1. הנתבעת טוענת כי במאי - יוני 2008 פנתה התובעת לנתבעת והודעה שהיא מוכרחה לקבל ממנה עזרה כספית כיוון שהיא בקשיי נזילות חמורים. בשיחה של מנהל הנתבעת, מר אופיר אליעז, עם הנתבע שכנגד 3, התברר שהסיבה האמתית לקשיים נעוצה בכך שהוא הקים חברה חדשה א.מ.מ אחסנות ולוגיסטיקה בע"מ ורצה להעביר לחברה כספים כדי לשפר את תזרים המזומנים שלה, ולאחר שירווח, יחזיר את הכספים. על פי דרישה נוספת של התובעת, חולקו התשלומים החודשיים ששילמה לה הנתבעת כך שחלק מהתמורה ניתן בשיק לטובת התובעת וחלק בשיק לטובת א.מ.מ. אחסנות בע"מ עובר "אחסנות" מעולם לא ניתנו לנתבעת. בהתאם, מיוני 2008 ועד 30.5.09 שילמה הנתבעת לתובעת 470,000 ₪ בתוספת מע"מ במקום 410,000 ₪ בתוספת מע"מ (תשלום יתר של 60,000 ₪ לחודש). 60,000 ₪ לחודש X 12 חודשים, סה"כ 720,000 ₪, ולצרכי אגרה 360,000 ש"ח.

2. התובעת טוענת כי מאחר ומחירי הסולר עלו הגיעו הצדדים להסכמה על תוספת התשלום האמורה. התוספת שולמה על ידי עמגל, הנתבעת העבירה לתובעת את התוספת המוסכמת והשאירה אצלה את חלקה בעמלה בגין כל תשלום תוספת כאמור.

3. מחומר הראיות שלפני עולה כי הסך של 60,000 ₪ נוספים לכל חודש שולם בהסכמת כל הצדדים (עמגל, הנתבעת והתובעת) בגין עליית מחירי הסולר, ואין מדובר בסכום ששולם על ידי הנתבעת לתובעת כ"טובה" ואין מדובר בסכום שאותו על התובעת להשיב לנתבעת בעתיד. מחיר הסולר היה 5.94 ₪ לליטר בעת כריתת ההסכם ועלה בשיעור של למעלה מ- 60% ל- 9.82 ₪ לליטר סולר ביום 1.6.08. הגרסה לפיה שילמה הנתבעת לתובעת תוספת תשלום בסך של 60,000 ₪ לחודש, רק משום שמנהלה של התובעת ביקש זאת לצורך תזרים מזומנים של חברה חדשה שהקים, הנה בלתי סבירה. אילו אכן הייתה הנתבעת משלמת לתובעת סכומים שהיא אינה חייבת בהם, מן הסתם היו הצדדים עורכים הסכם הלוואה, או נותנים ביטוי כלשהו בכתב חתום על ידי הצדדים לתשלום שהנתבעת תשלם לתובעת ומתי תקבל את התשלומים בחזרה. גם עדויות העדים מטעם עמגל תומכים בגרסת התובעת בעניין זה. מר רוימי, עת/3, העיד בעמ' 30 ש' 1-11: "במהלך ההסכם..., לא זוכר את הזמן המדויק... פנה אלי אופיר וביקש תוספת עבור התייקרות סולר. כמובן שנענינו מאחר ואנו הגיוניים ורוצים שספקים יעבדו איתנו בצורה טובה וירוויחו, הסכמנו תוך כדי מו"מ על סכום מסוים..."

4. מר אליעז העיד כי התמורה של הנתבע, בהפרש שבין החוזה של הנתבעת עם עמגל לחוזה שבין הנתבעת לתובעת הייתה כ- 40,000 ₪ ואף פחות (עמ' 83 ש' 25-29 לפרוטוקול). עולה מהאמור כי אם הנתבעת שילמה לתובעת 60,000 ₪ לחודש ביתר, והיא לא קיבלה את הסכום האמור מעמגל, היא הייתה אמורה להפסיד, נומינאלית, סכום עתק לאורך תקופת ההסכם. במידה והיא שילמה לתובעת את הסכום היות והסכום שולם עבורה על ידי עמגל, הרי שהנתבעת לא הפסידה מתשלום זה, ולא שילמה אותו כתשלום יתר. הסכום שולם לנתבעת על ידי עמגל, והנתבעת העבירה אותו לתובעת תוך שהיא משאירה בידיה עמלה מתוך תוספת זו. ואכן, מעדותו של מר אליעז בעמ' 84 ש' 1-10 לפרוטוקול עולה כי הוא לא שילם לתובעת, נומינלית, יותר ממה שקיבל מעמגל, קרי: גם עבור התוספת של ה- 60,000 ₪, שילמה עמגל (תוך ששולם על ידה סכום נוסף אשר הושאר על ידי הנתבעת אצלה כ"עמלה").

ג. החזר עבור ביטוח.

1. הנתבעת תובעת ברכיב זה סך של 35,375 ₪. לטענתה, לא חידשה התובעת את הביטוח כאשר הסתיימה תקופת הביטוח ביום 1.2.07. הנתבעת טוענת כי התשלומים שהיא שילמה לתובעת הינם גם עבור התחייבותה של התובעת לרכוש ביטוח, כי הדבר מהווה הפרה חמורה של ההסכם, שיכלה לגרום לנתבעת נזקים אדירים במקרה של תאונה. לטענתה, על התובעת להשיב לה את עלות תשלומי הביטוח עבור התקופה מיום 1.2.07 עד 30.7.09, כאשר עלות הביטוח לשנה הייתה סך של 14,150 ₪.

בגין כך: סך של 14,150 לשנה X 2.5 – 35,375 ₪, ולצרכי אגרה - 30,000 ₪.

2. בנוסף הגישה הנתבעת תביעה שכנגד לפיצוי מוסכם בגין ההפרה של אי חידוש הביטוח, בסך של 38,000 ₪, ולצרכי אגרה – 30,000 ₪.

3. התובעת טוענת כי היה לה הביטוח המתאים לאורך כל תקופת הביטוח. הנתבעת טוענת כי על מנת להוכיח את הדבר, היה על התובעת להמציא תעודת ביטוח וכי הנתבעת אינה יכולה להמציא ראייה על מה שאין. אכן, טוב הייתה עושה התובעת אילו המציאה תעודת ביטוח, אולם, בנסיבות, לא הוכיחה הנתבעת את טענתה בעניין זה, ומחומר הראיות הכולל שלפני עולה כי התובעת קיימה את התחייבותה בעניין הביטוח. ראשית, הנתבעת אינה מדייקת בטענתה כי היא אינה יכולה להמציא ראייה על מה שאין. הנתבעת אינה חולקת על כך שהיה ביטוח עד יום 1.2.07, ולפיכך יכלה לפנות לחברת הביטוח או לסוכן הביטוח ולזמן עד שיעיד על כך שהביטוח לא חודש. שנית, ראייה טובה יותר בעניין זה, וקלה מאוד לביצוע, הייתה אילו זימנה הנתבעת עד לעניין זה מעמגל, שהרי אצל זו ישנם נתונים מדויקים על קיומו או היעדרו של ביטוח מתאים, שהרי דרישות הביטוח הועלו על ידה וכן נבדקו על ידי יועצי הביטוח שלה. דומה כי לא בכדי לא הגישה הנתבעת כל ראייה בעניין זה אלא העלתה את טענתה בעלמא. העדים מטעם עמגל העידו כי עמגל לא הייתה מתקדמת לכריתת חוזה או לקיומו מבלי שקיבלה אישור מיועצי הביטוח שלה על כך שנרכשה פוליסה וכי זו עונה על כל הדרישות של עמגל. כאמור, ביחסים שבין הנתבעת לתובעת לא הועלו על ידי הנתבעת דרישות שלא הועלו קודם לכן על ידי עמגל, ולפיכך, די בשביעות רצונה של עמגל מקיומו של ביטוח גם לעניין היחסים שבין התובעת לנתבעת.

4. בנוסף, אין חולק כי לא נגרם לנתבעת נזק כתוצאה מאי קיומו של ביטוח, ככל שהיה. דהיינו, לא ארע מקרה ביטוח שלא היה מכוסה בגלל שלא הוצאה פוליסה מתאימה, הנתבעת לא חויבה בסכום כלשהו בגין תאונה כאמור, ואין לומר כי הפרה כאמור הייתה מזכה בהכרח את הנתבעת בסכום עלות הביטוח שהיה על התובעת לרכוש.

5. לעניין הפיצוי המוסכם, ראה בנוסף, האמור לעיל, בדבר קביעת כל התנאים כתנאים יסודיים בהסכם וכן קביעת הפיצוי המוסכם ללא אבחנה בין ההפרות השונות.

6. לאור האמור לעיל, נדחית טענת הנתבעת ברכיב זה.

ד. פיצוי בגין אי המצאת רישיון רעלים – 38,000 ₪.

1. הנתבעת טוענת כי התובעת לא המציאה רישיון רעלים. לטענתה, על התובעת לפצות אותה בגין הפרה יסודית של ההסכם בסכום של 38,000 ₪, הוא סכום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם, ללא הוכחת נזק, ולצרכי אגרה - 30,000 ש"ח.

2. התובעת טוענת כי היו לה הרישיונות המתאימים וכן כי למעשה גם לנתבעת וגם לעמגל היו רישיונות לחומרים רעילים.

3. האמור לעיל לגבי המצאת ביטוח, נכון גם לגבי רישיון חומרים רעילים. על פי העדויות של עדי עמגל, דרישות אלה נבדקות על ידי עמגל, אלמלא עמדה הנתבעת בדרישות, לא הייתה עמגל מתחילה או ממשיכה לעבוד איתה, וכי לעמגל לא היו טענות על הפרות ההסכם על ידי התובעת.

4. כמו כן חל בעניין זה האמור לעיל בדבר קביעת כל סעיפי ההסכם כסעיפים יסודיים, וקביעת פיצוי מוסכם בגין כל הפרה ללא אבחנה בין ההפרות השונות.

ה. פיצוי בגין אי מתן שירותי פיקוח וסידור עבודה – 38,000 ₪.

1. הנתבעת טוענת כי התובעת לא ביצעה את תפקידה במתן שירותי פיקוח על הנהגים והשתתפות בקביעת סידור העבודה. לטענתה, נאלץ מנהל הנתבעת לעשות כן במקומה של התובעת. בגין כך תבעה הנתבעת פיצוי מוסכם בסך 38,000 ₪.

2. טענה זו נסתרה על ידי עובדי עמגל אשר זומנו לעדות על ידי התובעת, ובין היתר עדותו של מר בני כהן, עובד עמגל ששימש כסדרן המשאיות ומנהל העבודה. מר כהן העיד כי ביצע את עבודתו מול נציג של התובעת, מר איציק כריכי, וכי בעיות שלא היו מצליחים לפתור ביניהם היו מופנות למנהל התובעת (ראה עמ' 16 ש' 19-24, עמ' 18 ש' 23-24 ועמ' 19 שורה 24 לפרוטוקול). כן העיד מר כהן כי העבודה מול התובעת הייתה מצוינת וכי מדובר בחברה אמינה ומקצועית.

3. כמו כן חל בעניין זה האמור לעיל בדבר קביעת כל סעיפי ההסכם כסעיפים יסודיים, וקביעת פיצוי מוסכם בגין כל הפרה ללא כל אבחנה בדבר מהות ההפרה.

ו. פיצוי על פניית התובעת ללקוחות הנתבעת 438,000 ₪.

1. הנתבעת טוענת כי התובעת פנתה לעמגל "מאחורי גבה", בניגוד להתחייבותה בהסכם, וניסתה להתקשר איתה באופן ישיר. כן, לטענתה, מנעה התובעת מהנתבעת לספק שירותי הובלה באמצעות קבלן אחר, באיומים ש'תדומם מנועים מיידית' ולא תאפשר עבודה עם קבלן אחר. למרות שהנתבעת שלחה מכתב התראה לתובעת ויידעה אותה אודות התחייבותה שלא לפנות בצורה כלשהי לעמגל, הגיעה התובעת להסכמה ישירה עם עמגל וסיפקה לה הובלות גם בחודש אוגוסט תוך הפרה בוטה של ההסכם. על כך חייבת התובעת, לטענת הנתבעת, לפצות אותה בסך של 400,000 ₪. בנוסף, טוענת הנתבע, כי התובעת פנתה ללקוח ותיק וחשוב נוסף שלה, יחדיו שירותי עמילות מכס, וזאת בעת שביצעה אליו הובלות מטעם הנתבעת, הציעה לו הצעות מפתות וגרמה לכך שהלקוח ניתק את הקשר עם הנתבעת ועבר לעבוד עם התובעת. בגין כך חייבת התובעת לנתבעת, לטענתה, את סכום הפיצוי הקבוע בחוזה בגין הפרה יסודית, בסך 38,000 ₪ ללא הוכחת נזק. הנתבעת העמידה, בסופו של דבר את תביעתה בגין שני הרכיבים האחרונים, על סך של 250,000 ₪ לצרכי אגרה.

2. מחומר הראיות שלפני עולה כי אין ממש בטענות הנתבעת כאילו פנתה התובעת לעמגל וביקשה להתקשר אתה באופן ישיר, ללא "תיווכה" של הנתבעת. ההיפך הוא הנכון. התובעת הייתה מעוניינת כי הנתבעת תנהל מו"מ עם עמגל, כך שהסכם ההובלות בין הנתבעת לעמגל יחודש, ובהתאם יחודש גם ההסכם בין הנתבעת לתובעת. הנתבעת ועמגל לא הגיעו להסכמה בשאלת התמורה, וכתוצאה מכך לא חודש ההסכם, ועמגל התקשרה עם מוביל אחר (לא עם התובעת) בהסכם הובלות. נכון הוא כי בין הצדדים כולם (התובעת, הנתבעת ועמגל) התגבשה הסכמה כי בתקופת הביניים, עד שעמגל תתקשר עם מוביל חדש, ימשיכו הצדדים להתנהל על פי ההסכם הקודם, שתקופת תוקפו על פי ההסכם שבכתב, הסתיימה. אולם, כאמור, הדבר היה בהסכמת הנתבעת, שהמשיכה לקבל את התמורה מעמגל, ולא מתוך הסכם בין התובעת לעמגל, תוך עקיפתה של הנתבעת. הנתבעת לא זימנה לעדות איש מיחדיו שירותי עמילות מכס, וממילא לא הוכיחה את טענתה בדבר פניית התובעת אליה תוך הפרת ההסכם.

3. לפיכך נדחות טענות הנתבעת ברכיב זה.

ז. שינוי ההסכם בכתב בלבד

1. בהסכם שבין הצדדים נקבע כי "כל שינוי ו/או ביטוח ו/או גריעה מסעיף מסעיפי הסכם זה יעשה אם ורק במסמך כתוב, חתום ע"י שני הצדדים" (סעיף 14.6 להסכם וכי: "ויתור על זכות במקרה כלשהו לא התווה תקדים לכל מקרה אחר. הימנעות מביצוע פעולה או שיהוי בביצועה לא יחשבו כוויתור ולא יפגעו בזכויות או התחייבויות מי מהצדדים ביחס לאותה פעולה או לפעולה אחרת" (סעיף 14.7 להסכם).

2. הנתבעת טוענת כי לאור הוראות אלה, כל סכום ששולם ואשר אינו נקוב בהסכם, משמעו שינוי או ויתור שאין לקבלן מאחר ולא נעשו בכתב חתום על ידי הצדדים, והתוצאה היא שיש להורות לתובעת להשיבו לנתבעת.

3. מדובר בטענה כבדת משקל, אולם בנסיבות העניין, דינה – להידחות. אכן, צדדים לחוזה יכולים לכבול את ידם מלהגיע להסכמות שונות מהנקוב בחוזה, אלא אם יעשו בכתב חתום על ידי הצדדים. הוראה מעין זו מקובלת, בעיקר, ראשית, על מנת למנוע קשיי הוכחה לגבי טענות בעל-פה, היינו הקושי להוכיח קיומה של הסכמה בעל-פה או היעדר הסכמה כאמור, ושנית, על מנת למנוע מצב בו ויתור חד פעמי יתפרש כהסכמה לשינוי עתידי של החוזה. לגבי הקושי השני – הוא אינו קושי בעניינינו, שהרי התובעת לא טוענת כי מאחר והנתבעת שילמה לה תשלומי יתר במשך שנה, עליה לעשות כן גם בשנה הבאה. הקושי בעניינינו הוא הראשון – הסכמת הצדדים בעל-פה לשינויים בהסכם. לעניין זה יש לומר כי ככל שיש ספק, בדבר הסכמה של הצדדים לגבי מעשה שנעשה ונגמר (למשל תשלום שנעשה בעבר, להבדיל מהתחייבות לשלם בעתיד), הרי שהצדדים קבעו לעניין זה כי יש צורך בכתב חתום על ידי הצדדים, ולפיכך לא יהיה די לעניין זה במאזן הסתברויות. אולם, היה ויתברר, כפי שהדבר בעניינינו, כי הצדדים הסכימו פוזיטיבית על שינוי של ההסכם, ועובדה זו ברורה ונעלה מכל ספק, והשינוי נעשה על ידם בפועל, כי אז, דרישתו של צד להסכם, להתנער מההסכמות שהיו, לבטל את שנעשה על פי אותם הסכמות, כאשר הצד השני הסתמך על הסכמה זו ושינה מצבו לרעה (בעניינינו ביצע את השירות, גם בתקופה בה לא היה חייב לעשות כן), מהווה התנהגות שבחוסר תום לב, שאין לתת לה תוקף, ואין לתת לו סעד בגין כך. הנתבעת נתנה לתובעת להבין כי יש הסכמה בין הצדדים, התובעת המשיכה לתת את השירות שעה שיכלה להפסיקו שכן ההסכם הגיע לסיומו, ושעה שגם עמגל לא הייתה דורשת ממנה להמשיך בהסכם בתנאים שנוצרו, ולכן הסכימה לשינוייו למרות שהיה עליה לשאת בעלויות נוספות, וכעת, לאחר שהתובעת סיימה לתת את השירות, מבקשת הנתבעת להשיב את הגלגל לאחור, לטעון כי הסכמתה לאו הסכמה היא, והיא רק נחזתה כמסכימה לשינוי החוזה על מנת שהתובעת תמשיך במתן השירות, ותובעת את הפרש ההסכמות. לא אף זאת, אלא שבעניינינו, כאמור, לא הנתבעת היא ששילמה, למעשה, את התשלומים הנוספים, אלא עמגל, והנתבעת אף נהנתה מתוספת תשלומים זו מעמגל, תוך שכוונת עמגל הייתה כי רוב התשלום יגיע לידי התובעת ורק העמלה – לידי הנתבעת. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב, ואף התנהלות של מרמה, מצדה של הנתבעת, ואין להעניק לה את הסעד הנגזר מכך.

ה. פסיקתא.

הנתבעת תשלם לתובעת 350,950 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.9.09 ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעת ועד למועד התשלום על ידי הנתבעת, הוצאות עדים (200 ₪ בגין העד, מר בני כהן, ו- 400 ₪ בגין העד, עו"ד שלום עברון) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום העדתם ועד למועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד (בגין התביעה והתביעה שכנגד) בשיעור של 20% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות אגרה ועדים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

ניתן היום, ב' אייר תשע"ה, 21 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.