בפניי תובענה בגין נזקי גוף מיום 1.3.2010 .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

1) התובע הינו תושב כרמיאל יליד שנת 1943 , אשר במועדים הרלוונטיים לתובענה השתתף במסגרת הנתבעת 1 בחוג פייטנות אשר התנהל בתוך מבנה השייך לנתבעת בעיר כרמיאל (להלן : "המבנה") . הנתבעת 1 הינה גוף ציבורי הפועל מכח החוק לשירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) , התשל"א – 1971 . הנתבעת 2 שימשה בזמנים הרלוונטיים לתובענה כמבטחתה של הנתבעת 1 . הנתבעת 3 הינה חברה פרטית מוגבלת במניותיה העוסקת במתן שירותי ניקיון ותחזוקת מבנים , אשר בין היתר סיפקה שירותי ניקיון לנתבעת 1 . הנתבעת 4 שימשה בזמנים הרלוונטיים לתובענה כמבטחתה של הנתבעת 3 .

2) בתאריך 10.12.2006 בשעה 19:30 , לערך , סיים התובע את החוג ועם ירידתו במדרגות המבנה , החליק כתוצאה מנוזל אשר נשפך קודם לכן על גבי מדרגות המבנה . בשל כך הובהל התובע באמצעות אמבולנס לביה"ח "זיו" בצפת ואף אושפז למשך יומיים בהם עבר בדיקות מקיפות וכן צילומי רנטגן , אשר במהלכם אובחן כמי שסובל מנפיחות ומשפשוף במצח . לטענת התובע , לאחר שחרורו מביה"ח , החל לסבול ממגבלות תפקודיות קשות ובפרט מכאבי ראש ומסחרחורות , מתחושת תרדמת ונימול בידיים וברגליים וכן מקשיים בהנעת הראש והצוואר .

3) לשיטת התובע , נוכח התנהלותם הרשלנית של הנתבעים , יש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיפים 38 ("דברים מסוכנים") ו - 41 ("הדבר מדבר בעד עצמו") לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולהעביר את נטל הראייה לפיתחם של הנתבעים , בשל הפרת חובת הזהירות מצידם . לחילופין, מדגיש התובע כי יש לשפותו מכח עוולת הרשלנות בשל אי הצבת שלטי אזהרה מפני החלקה , אי מניעת ההחלקה באמצעות אזהרת האנשים החולפים במקום , על אף שמדובר במבנה ציבורי וכן גם בשל אי שמירה על כללי הבטיחות האלמנטריים . התובע עותר בסיכומיו לשפותו בסכום כולל של 37,000 ₪ בגין ראשי הנזק הבאים : כאב וסבל בסך של 30,000 ₪ , עזרה צד ג' בסך של 5000 ₪ וכן גם בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך של 2000 ₪ .

4) הנתבעים 1 ו -2 הבהירו בכתב הגנתם , כי התנהלותם הייתה ללא דופי בשל שמירתם הקפדנית על אמצעי הזהירות הנדרשים , וכי האחריות להתרחשות התאונה רובצת לפיתחם של הנתבעים 3 ו – 4 כמי שהיו אמונים על ניקיון המבנה . עוד טוענים הנתבעים 1 ו -2 , כי ככל שביהמ"ש יקבע שיש מקום לשפות את התובע בגין האירוע , הרי שיש מקום לחייב את התובע באשם תורם בשיעור גבוה מאחר ומדובר בסיכון טבעי , סביר ורגיל כך שחובת הזהירות איננה מתגבשת במקרה דנן . עוד טוענים הנתבעים 1 ו – 2 , כי התובע לא פעל בשיקול דעת מספיק , לא שם לב די הצורך לאן פניו מועדות , הלך בצורה פזיזה ואף התנהל בחוסר אכפתיות ושלא על פי כללי הזהירות המינימאליים הנדרשים וכי דרישתו לשיפוי כספי בגין אותם נזקים מינוריים אשר אונו לו נבעו כתוצאה ישירה מעברו הרפואי העשיר שבגינו הוכר כנכה הן על ידי משרד הביטחון וכן גם על ידי המוסד לביטוח לאומי – דבר אשר הוביל לאירוע הנפילה כתוצאה מאיבוד שיווי משקלו .

5) לעומת זאת , לגבי דידם של הנתבעים 3 ו – 4 , דין התובענה כנגדה להידחות על הסף הן בשל כך שביום התרחשות התאונה לא בוצעו על ידי הנתבעת 3 שום עבודות ניקיון בשטח המבנה נוכח השינוי בימי העבודה המוסכמים . עוד מציינים הנתבעים 3 ו – 4 , כי נזקיו של התובע נגרמו בשל אי התאמת דרך הליכתו בהתאם לתנאי המקום וכן גם נוכח עברו הרפואי הקשה , וכי גם הנזקים אשר אונו לו בסופו של יום הינם נזקים מינוריים , ולפיכך לכל היותר, יש מקום לשפותו בסכום נמוך נוכח ניסיונותיו להעצים את נזקיו .

6) בתמיכה לטענותיהם , צירפו הנתבעים 3 ו – 4 לתצהירו של מנהל הנתבעת 3 , מר מוריס בר-שישת , מכתב מטעם מזכירות הנתבעת 1 לפיו ימי ניקיון המבנה על ידי הנתבעת 3 ייעשו בימי שני , רביעי ושישי בלבד – עובדה שיש בה כדי ללמד על כך שהאירוע לא התרחש ביום בו פועלים מטעמה של הנתבעת 3 ביצעו את עבודות הניקיון , שכן האירוע עצמו התרחש ביום א' בשבוע . עוד עולה מתצהירו של מר בר-שישת , כי הנתבעת 3 זכתה במכרז לביצוע עבודות הניקיון בעבור הנתבעת 1 , ובשל כך בוצעו עבודות הניקיון בשעות הערב בלבד בימים ראשון , שלישי וחמישי בשעות הערב בלבד אך ורק לאחר תום הפעילות השוטפת המתנהלת אצל הנתבעת 1 . עם זאת , נוכח פניית הנתבעת 1 לשנות את ימי עבודות הניקיון סוכם כי הנתבעת 3 תבצע את העבודות בימים שני , רביעי ושישי בשעות הערב המאוחרות ולאחר תום הפעילות השוטפת .

7) לעומת זאת , הנתבעת 1 ציינה בתצהירו של עד ההגנה מטעמה , אשר משמש כממונה המועצה הדתית , מר שאול פרץ , כי לשון ההסכם אשר נכרת בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 3 מלמדת על כך, כי עבודות הניקיון תתבצענה מדי יום בין הימים ראשון עד חמישי בין השעות 8:00 – 15:00 , וכי במהלך הימים ראשון , שלישי וחמישי תתבצענה עבודות ניקיון גם בשעות הערב בין השעות 19:00 – 21:00 . הנתבעת 1 מדגישה בתצהירה , כי פועלת הניקיון מטעם הנתבעת 3 החזיקה ברשותה את מפתחות המבנה על מנת שיהיה סיפק בידה לבצע את עבודות הניקיון בשעות הערב , דהיינו , בסמוך לשעה שבה התנהל חוג הפייטנות בו השתתף התובע . הנתבעת 1 אף מציינת , כי המידע ביחס למועדים שבהם בוצעו עבודות הניקיון מתועדים ברישומי הנתבעת 3 , וכי אופן ביצוע עבודות הניקיון וכן גם שיטות העבודה שבאמצעותן מתבצעות העבודות על ידי פועלות הניקיון מפוקחות על ידי הנתבעת 3 .

דיון והכרעה :

8) כידוע, האחריות בעוולת הרשלנות כוללת בחובה חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. משמעותה של חובת הזהירות הקונקרטית היא , האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי , בנסיבותיו המיוחדות של המקרה , קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק שהתרחש. כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה היא , האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק . בעניין זה נקבע ככלל , כי כל אדם ההולך בדרך או יורד במדרגות עשוי אמנם לעיתים למעוד ולהחליק , אולם אלה סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היומיום, וכעניין של מדיניות משפטית אין להטיל בגינם אחריות בנזיקין (ראה : ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י לז(1), 144; ע"א 169/89 רחל בלייכפלד נ' אונ' בר אילן , תקדין עליון, כרך 93(1), תשנ"ג/תשנ"ד - 1993).

9) אשר לחובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת 1 כגוף ציבורי הפועל על פי דין ומחזיק כמבנה המשמש לצורכי ציבור , ברי כי קיימת חובת זהירות מושגית מצד בעל מקרקעין כלפי המבקרים בהם , בין אם החזיק הבעלים במקרקעין ובין אם לאו , וזאת גם אם מסר את החזקה בהם לאחר לרבות לקבלני משנה מטעמו . במילים אחרות , אף אם הנתבעת 1 מסרה את ביצוע עבודות הניקיון לנתבעת 3 אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לפטור את הנתבעת 1 מקיומה של חובת זהירות מושגית כלפי לקוחות המבקרים בחנות , ובכללם התובעת (ראה : ת"א (שלום ת"א) יפה כליפזדא נ' שופרסל דיל בע"מ מיום 30.12.12) .

10) התובע עותר בכתב התביעה להעביר את נטל הראייה לפתחם של הנתבעים על מנת להוכיח כי לא התרשלו ולא הפרו את חובת הזהירות הקבועה בדין , בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובע כי על מנת להחיל את טענת "הדבר מדבר בעדו" :

א. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת את הנסיבות שגרמו לתאונה.

ב. הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.

ג. אירוע התאונה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

11) התובע תאר בעדותו כיצד לשיטתו קרתה התאונה שעה שהחליק במדרגות הנתבעת . מעדותו של התובע בביהמ"ש עולה , כי מיד לאחר כניסתו אל תוך המבנה הבחין במנקה מטעם הנתבעת 3 ובשלב זה אף שאל אותה באשר לסיבת הגעתה המוקדמת לצורך ביצוע עבודתה (ראה : עמוד 4 שורות 23 – 25 לפרוטוקול מיום 28.3.2012) . התובע אמנם הבהיר בעדותו בביהמ"ש , כי אין הוא יודע את הסיבה הוודאית שבעטיה נפגע , ברם הן בעדותו בביהמ"ש וכן גם בעת גביית עדותו בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעים 1 ו – 2 , אשר לא זומן להעיד בביהמ"ש , הבהיר התובע , כי מנקה מטעם הנתבעת 3 ניקתה את המבנה בסמוך לשעת קיום החוג (ראה : מוצג נ/1; עמוד 4 שורות 27 – 28 ; עמוד 6 שורה 1 לפרוטוקול מיום 28.3.2012) .

12) על פניו , אמנם התובע העלה סברה הגיונית ומסתברת לעצם נסיבות התרחשות האירוע , ברם , הנתבעים עצמם חולקים על נסיבות התרחשות התאונה שכן בעוד שאליבא דגרסת הנתבעים 1 ו -2 התאונה התרחשה כתוצאה מהמצאות מים על רצפת המדרגות , הרי שלשיטת הנתבעים 3 ו –4, הסיבה להתרחשות התאונה רובצת לפתחם של הנתבעים 1 ו – 2 משלא טרחו להתקין במבנה אמצעי בטיחות אלמנטריים לצורך מניעת נפילות , ובפרט העדרו של מעקה בטיחות בצמוד למדרגות היציאה מהבניין - עובדה אשר אושרה בריש גלי על ידי מנהל הנתבעת 1 בעדותו בביהמ"ש וכן גם על ידי התובע עצמו , (ראה : עמוד 7 שורות 22 – 27 ; עמוד 11 שורות 23 – 28 ; עמוד 12 שורות 8 – 12 ; סעיף 9 לסיכומי הנתבעים 3 ו – 4) . לא זו אף זו , מעדותו של עד ההגנה , מר יהודה שטרית , אשר היה עד ראייה למתרחש ומצוי בסכסוך אישי מתמשך עם התובע (ראה : עמוד 19 שורות 7 – 12 לפרוטוקול) , עולה כי אין הוא יודע את הסיבה שבעטיה התרחשה התאונה . עד זה לא שלל אף הוא מספר תרחישים שבעטיים אונתה התאונה לרבות החלקה ונפילה בשל רטיבות/לחות קלה על גבי רצפת המדרגות או לחילופין , בשל לכלוך שפוזר על הרצפה (ראה : עמוד 19 שורות 13–17 ; עמוד 19 שורה 30 – עמוד 20 שורה 2 לפרוטוקול) .

13) מתוך מכלול העדויות אשר הוצגו ביהמ"ש ביחס לנסיבות התרחשות התאונה , ברי כי התובע מעד ונחבל בראשו בקיר המבנה ולכן בעת התרחשות אירוע הנפילה לא היה סיפק בידי התובע לדעת האם הסיבה לעצם התרחשותה הייתה רטיבות , או לחילופין , לכלוך שהתפזר על פני המדרגות , או שמא הסיבה המרכזית לכך הינה העדרו של מעקה/מאחז בטיחות במבנה . אי לכך , יש לבחון האם יתר רכיבי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מתקיימים בענייננו והאם ישנו מקום להעביר את נטל ההוכחה לפתחם .

14) מן הכלל אל הפרט , בענייננו ברי כי מתקיים בעניינו היסוד השני של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ,שכן בעת התרחשות התאונה הנכס היה מצוי בשליטתה המלאה של הנתבעת 1, בה בשעה שגם עבודות הניקיון (ככל שהתבצעו) נעשו על ידי פועלת ניקיון מטעם הנתבעת 3 בסמיכות זמנים לעבודות אלה . כמו כן , הגעתי למסקנה , כי במקרה דנן מתקיים גם היסוד השלישי של הסעיף שכן על פניו עולה כי הן הנתבעת 1 והן הנתבעת 3 לא נקטו זהירות סבירה . אשר לנתבעת 1 , הרי שתנאי זה מסתבר מאליו שכן , הנתבעת 1 לא השכילה להציג בפני ביהמ"ש הסבר לתמיהה מדוע לא טרחה להציב בסמוך למדרגות המבנה מעקה/מאחז יד למדרגות על אף שמדובר במבנה ציבורי ובניגוד גמור ללשון תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל – 1970 , הקובעות , כי על בכל גרם מדרגות הכולל ארבע מדרגות ומעלה קיימת חובה להתקין מעקה שעומד בדרישות התקן הישראלי שמספרו 1142 (ראה : ת"א (שלום רמלה) 4409/07 פלונית נ' ועד בית רחוב סוקולוב 69 רמת-השרון מיום 16.8.2011) .

15) יתירה מכך , בניגוד לתיקים רבים בהם מתרחש אירוע של נפילה ממדרגות , אזי הנתבעת 1 לא טרחה להמציא לעיון ביהמ"ש חוות-דעת של יועץ בטיחות המצביעה על כך כי המרווחים בין המדרגות עולים בקנה אחד עם תקן הבנייה הנדרש , וכי אין גם מקום להתקין בצמוד למדרגות המבנה גם מעקה בטיחות/מאחז יד .

16) מכאן , נוכח קביעתי מעלה , אזי כל שניתן הוא לבחון האם קמה לנתבעות 1 ו – 3 חובת זהירות מושגית וקונקרטית , וככל שכן האם הפרת החובות הללו היא זו אשר גרמה לנזק אשר אונה לתובע , והאם הנתבעות התרשלו בהתנהלותן כלפי התובע על מנת למנוע סיכונים סבירים כלפי התובע וכן גם כלפי יתר הבאים בשעריה של הנתבעת 1 . בעניין ע.א.417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם , פד"י לח' (1) 72 וכן גם בעניין ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י ל"ז(1), 144 הבהיר ביהמ"ש העליון כי חובת הצפיות וכן גם הזהירות הקונקרטית חלה על המזיק אך ורק בהתקיים סכנה שהינה סכנה בלתי רגילה לגבי הניזוק , וכי בנוסף לכך , יש להוכיח את הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות או הפרת החובה מצד המזיק לבין התרחשותו של הנזק על פי מאזן הסתברויות לכך שהמחדל מצד הנתבע תרם מהותית לקרות הנזק, כי אשמו של המזיק הינה אחת הסיבות לנזק, ושבלעדי הפרת החובה על ידו או ההתרשלות מצידו לא היה הנזק נגרם .

17) בעניין ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל , פד"י מז(3)345, 350, נאמר לעניין הסיכון הבלתי סביר אליו נקלע אדם כתוצאה מהחלקה על גבי מקרקעין רטובים : "אשר לאפיונו של גורם ההחלקה: בהלכה מבחינה, לעתים, בין שני אלה : ובין נוזל או חומר אחר המצויים באורח 'טבעי' במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו 'אינה טבעית' במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם, 'טבעית' במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא 'טבעי' במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ'סכנה רגילה' ('סכנה סבירה', 'סכנה צפויה') - לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה - ולהקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים). כך, למשל, דין מים או אף מי סבון בבית מרחץ ... ואשר לחומר ש'אינו טבעי', או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים: וכך דינו של שמן על רצפת מטבח (פרשת מלון רמדה שלום), או שומן על רצפת איטליז: ע"א 214/61 וולטר נ' פייזר , וכך דינם של סבון, שמנים וחומרים דומים אחרים על רצפת אולם ייצור בבית חרושת: ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדנא בע"מ".

18) בענייננו , אין חולקין , כי סכנת החלקה בשל לכלוך או חומרי ניקוי ומים המתפזרים על גבי מדרגות המבנה והעדרם של אמצעי בטיחות אלמנטריים למניעת ההחלקה , דוגמת "פסי החלקה" ומאחז יד/מעקה בצידי המדרגות , מהווים סכנה בלתי סבירה לאנשים המהלכים בתוך המבנה . מכאן , ברי כי האחריות לשלומם ובטיחותם של מבקרי ועובדי הנתבעת 1 מוטלת ככלל על הנתבעת 1 כמחזיקת המקרקעין וכמי שהמבנה מצוי בשליטתה המלאה ו/או בבעלותה . אשר לנתבעת 3 , הרי שעיון בחוזה ההתקשרות עם הנתבעת 1 מלמד , כי הנתבעת 3 התחייבה לבטח את כל עובדיה ומעסקיה בבטוח אחריות מקצועית , וכן התחייבה לכך שהינה מבוטחת בפוליסת ביטוח כלפי צדדים שלישיים וכן גם בביטוח חבות מעבידים על פי פוליסות הביטוח הנהוגות בענף הניקיון והאחזקה . מכאן , ברי כי , הנתבעת 3 אמונה מכח הסכם ההתקשרות הנ"ל עם הנתבעת 1 לשפות גם את אותם צדדים שלישיים הנפגעים כתוצאה מהתנהלות רשלנית מצידם של עובדי הנתבעת 3 – דבר המחייב את הנתבעת 3 לעשות שימוש באמצעי הזהירות הסטנדרטיים המקובלים בענף הניקיון בעת ביצוע עבודות ניקיון המבנה , דוגמת הצבת שלטים המזהירים את באי הבניין מפני סכנת ההחלקה . אי לכך , ברי כי אין ספק , שהתובע נמנה על הקטגוריות של האנשים שלגביהם חבים הנתבעים 1 ו - 3 בחובת זהירות מושגית בשל היותם אוחזים במקרקעין שבהם ארעה התאונה וכמי שאמונים על תחזוקת המבנה וכן גם על התקנת אמצעי הבטיחות האלמנטריים בשטח המבנה לצורך מניעת נפילות .

19) מכאן , יש להידרש לשאלה האם במקרה דנן נקטו הנתבעים בכל אמצעי הזהירות הסבירים הדרושים על מנת למנוע סיכונים סבירים מהתובע ומכל באי הבניין . נוכח קביעתי מעלה לאור הודאתו של מנהל הנתבעת 1 , מר פרץ , בכך שהנתבעת 1 לא טרחה להתקין בצמוד למדרגות גם מעקה בטיחות/מאחז יד , חרף העובדה על אף שעל פי הודאת מנהל הנתבעת 1 וכן גם מעדותו של מר שטרית קיימות במבנה ארבע מדרגות , הרי שהנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות בכך שהתעלמה באופן מפורש מן החובה החקוקה הקבועה במסגרת חוק התכנון והבנייה להתקין מעקה בטיחות בצמוד לגרם מדרגות הכולל ארבע מדרגות ומעלה (ראה : עמוד 12 שורות 8 – 12 ; עמוד 18 שורות 23 – 24 לפרוטוקול) . יתירה מכך , מעדותו של מר פרץ בביהמ"ש עולה , כי הנתבעת 1 כלל לא טרחה לתעד ברישומיה את עצם התרחשות הנפילה ואף לא טרחה לתעד ברישומיה את ימי ושעות עבודתה של המנקה מטעם הנתבעת 3 – דבר השולל את טענתה לפיה הסיבה הבלעדית לכך שהתובע נפל נבעה כתוצאה מרשלנותה של המנקה מטעם הנתבעת 3 (ראה : עמוד 11 שורות 3 – 22 לפרוטוקול) .

20) בפסיקת בתי המשפט נקבע לא אחת , כי ישנו קש"ס (עובדתי ומשפטי) בין העדרם של "פסי החלקה" מחוספסים וידית אחיזה בצמוד למדרגות לבין נפילה/החלקה ממדרגות , ובכלל זאת במקרים בהם הוכח , כי הנפגע החליק כתוצאה מרטיבות על גבי המדרגות , ובין הנזקים הנובעים כתוצאה מהיעדרם (ראה : ת.א. 22571/00 (שלום ירושלים) צביה נשר נ' מלון רמדה רנסנס מיום 4/3/2003; ת.א.(שלום ראשל"צ) 2846/02 (שלום ראשל"צ) גולדברג משה נ' נתון ניהול ושיווק נכסים בע"מ מיום 7/12/2003 ; ת.א. 61396/04 (שלום תל-אביב) פוגל אלה נ' נציגות הבית המשותף מיום 25/3/2007 ; ת.א. 1457/05 (שלום רמלה) חג'אג רותי נ' קיבוץ אפיקים מיום 8/1/2008) .

21) אשר על כן , כל שנותר הוא לבחון האם יש מקום לפטור את הנתבעת 3 מאחריות לנזקי התובע נוכח טענתה , לפיה במועד התרחשות התאונה פועלת מטעמה לא שובצה לעבודת ניקיון אצל הנתבעת 1 . בניגוד לטענותיה של הנתבעת 3 לפיה במועד התרחשות התאונה פועלות ניקיון מטעמה שובצו לעבודה רק שלוש פעמים בשבוע , הרי שעיון בהסכמי ההתקשרות בין הנתבעות 1 ו – 3 מלמד על כך שהחל מיום 1.3.2005 שובצו פועלות מטעם הנתבעת 3 לעבוד במסגרת הנתבעת 1 מדי יום בין הימים ראשון עד חמישי בשבוע בין השעות 8:00 – 15:00 . בנוסף לכך , שובצו אותן פועלות לעבוד גם שלוש פעמים נוספות בשעות הערב במהלך הימים ראשון , שלישי וחמישי בין השעות 19:00 – 21:00 תוך מתן התחייבות בכתב מטעם הנתבעת 3 לכך שהינה מבוטחת בביטוחים מתאימים לצורך שיפויים של צדדים שלישיים בהינתן מקרה שבו צד שלישי נפגע כתוצאה מרשלנותם של מי מעובדיה . אמנם בתאריך 22.6.2006 נשלח מכתב מטעם מזכירות הנתבעת 1 אל הנתבעת 3 ממנו עולה , כי הנתבעת 1 פנתה אל הנתבעת 3 בבקשה לשינוי ימי עבודות הניקיון לימים שני , רביעי ושישי (ראה : מוצג נ/1) , אולם בעניין זה מקובלת עליי עמדתו של נציג ההגנה מטעם הנתבעת 1 בתצהירו , מר פרץ , לפיה קיימת התכנות לכך שפועלת הניקיון מטעם הנתבעת 3 שובצה ביום התרחשות האירוע , ואבאר .

22) עד ההגנה מטעם הנתבעת 3 , מר מוריס בר-שישת , ציין בעדותו בביהמ"ש , כי אין באפשרותו לדעת באופן חד משמעי האם פועלת הניקיון מטעם הנתבעת 3 שובצה ביום התרחשות האירוע נשוא מחלוקת זו והאם יום עבודתה שונה (ראה : עמוד 16 שורה 5 – 9 לפרוטוקול) . דא עקא , שלכל אורך חקירתו הנגדית לא נתן נציג הנתבעת 3 שום הסבר לתמיהה מדוע לא טרח להציג בפני ביהמ"ש את יומן העבודה של מפקח העבודה האזורי על אף שלא שלל את האפשרות כי יומן זה נמצא במשרדי הנתבעת 3 (ראה : עמוד 14 שורות 4 – 8 ; עמוד 15 שורה 24 – 29 ; עמוד 16 שורות 10 – 11 ; עמוד 17 שורות 1 – 4 ; לפרוטוקול) – דבר אשר היה נותן מענה וודאי בכל הנוגע לשעות העבודה ושיבוץ הפועלות ביום נתון .

23) כידוע , הימנעות מהבאת ראיה מהותית מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה , הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים , לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע [ ראה : קדמי, על הראיות , תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 – 1398; ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ] . יתירה מכך , ברי כי הימנעותה של הנוספת הנתבעת 3 מהצגת יומן העבודה בפני ביהמ"ש , וכן הימנעותה מהבאת עובדת הניקיון ומנהלת האזור פועלת לחובתה של הנתבעת 3 לצורך בחינת שיטות העבודה והחומרים בהם נעשה שימוש בעת ביצוע הניקיון , מצביעים על התכנות אפשרית נוספת לתרחיש לפיו , התובע החליק ונפל כתוצאה מנוזל אשר נשפך על ידי עובדת הניקיון של הנתבעת 3 ומבלי שהוצב בסמוך למדרגות המבנה שלט אזהרה . אי לכך , הנני מוצא לנכון לקבוע , כי הנתבעים 1 ו – 3 חולקים באחריות משותפת והדדית בשיעור של 50% כ"א לנזקיו של התובע .

24) לשיטת הנתבעים , יש מקום לפטור אותם מאחריות למקרה , או לחילופין,

לחייב את הנאשם באשם תורם בשיעור גבוה , נוכח הבעיות הבריאותיות הרבות מהן סובל מזה שנים ארוכות (כגון : כאבי גב , בעיות שמיעה , סחרחורות וחולשה במותניים וברירי הירך) . המבחן לקיומו של אשם עצמי הוא, האם נהג הניזוק כאדם אחראי תוך זהירות סבירה או שמא היה בהתנהגותו משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמו (ראה : ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק , פ"ד מ"ג(3) , 343 , 350) . בנסיבות המקרה התרשמתי כי הן מעדותו של התובע וכן גם מעדותו של עד ההגנה , מר שטרית , כי התובע ירד מהמדרגות באופן רגיל ולא באופן פזיז כפי שנטען בסיכומי הנתבעים , ומבלי שביצע פעולה חריגה בשעת הירידה מהמדרגות . הנתבעים אף לא הציגו לא הציגו בפני ביהמ"ש כל ראייה לכך , כי התובע מנוע מלרדת במדרגות ו/או כי הפר הנחייה של רופאיו המטפלים להסתייע במקל הליכה ו/או במכשיר תומך אחר בשעת הירידה מהמדרגות , מה גם שבהעדרו של מאחז יד לא הייתה לה סיבה מיוחדת להיצמד לקיר בשעת הירידה מהמדרגות. לפיכך אני דוחה את טענות הנתבעים לגבי אשם עצמי תורם מצד התובע .

נזקי התובע :

25) התובע עותר בסיכומיו לשפותו בסך של 30,000 ₪ בגין ראש הנזק שעניינו "כאב וסבל" . התובע הינו יליד שנת 1943 כך שבשעת הפגיעה היה כבן 63 שנה (70 שנה נכון להיום) . מעדותו של עד ההגנה , מר שטרית , וכן גם מעיון בדו"ח האשפוז בביה"ח עולה , כי התובע הובהל אל ביה"ח באמצעות אמבולנס בשל הטחת ראשו בקיר המבנה ואיבוד הכרתו כתוצאה ישירה מאירוע הנפילה (ראה : עדות מר שטרית בעמוד 17 שורות 25 – 28 ; עמוד 18 שורות 17 – 31 לפרוטוקול) – פגיעה שבעטיה אושפז למשך יומיים ולאחר מכן אף היה נתון במעקב רפואי ממושך בשל תלונות על החמרת סימפטומים הנובעים מהאירוע . אשר על כן , הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 20,000 ₪ .

26) התובע עותר בסיכומיו לשפותו על דרך האומדן בסכום של 5000 ₪ בגין ראש הנזק שעניינו עזרת צד ג' , בנימוק שלאחר הפגיעה נאלץ להסתייע בבני משפחתו בפעילויותיו השוטפות . בנוסף לכך , עותר התובע לפיצוי על דרך האומדן בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך של 2000 ₪ . התובע לא צירף לתצהירו כל ראיות התומכות בטענות לפיהן הסתייע בצדדים שלישיים , לא נקב בתצהירו בשמות בני משפתו אשר סייעו בידו ואף לא טרח לזמנם כעדי תביעה מטעמו . כמו כן , התובע לא צירף כל חשבוניות ו/או קבלות שיש בהן כדי ללמד על ההוצאות הממוניות אותן פירט בסיכומיו . עם זאת , הנני מוצא לנכון לשפות את התובע בגין שני ראשי הנזק הללו על דרך האומדן בסך של 2000 ₪ .

27) התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעים 2 ו – 4 ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצויים בסך של 22,000 ₪ (11,000 ₪ כ"א) . בנוסף לכך , יישאו הנתבעים 2 ו - 4 בהוצאות התובע (אגרת משפט) וכן גם בשכ"ט עו"ד בסך של 2000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק . הנתבעים 2 ו- 4 יקזזו את סכום ההשתתפות העצמית המוסכם במסגרת הסכמי הפוליסה עם הנתבעים 1 ו – 3.

28) הסכומים האמורים, ישולמו לתובע באמצעות בא-כוחו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לנתבעים, שאם לא כן , יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק , החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל .

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ג, 19 יוני 2013, בהעדר הצדדים.