1. עו"ד עמית הראל (להלן: "המתלונן") טיפל, במועד הרלוונטי לכתב האישום, בתיק הוצל"פ שנפתח נגד הנאשם, בגין חובו למרשתו, חברת גוש קטיף, על אי פירעון שיק, שנמשך מחשבון ע"ש "ירון סקיזדה – פרחי החצב", על סך 6,295 ₪.

על פי הנטען בכתב האישום, על רקע זה פנה הנאשם אל המתלונן, במספר הזדמנויות, הן טלפונית והן כשהתייצב במשרדו, ודרש ממנו באיומים לסגור את תיק ההוצל"פ, שאם לא כן יאונה רע לו ולמשפחתו.

כך מתאר כתב האישום בעובדותיו את השתלשלות האירועים:

בתאריך 7.9.05, התקשר אל המתלונן אדם שהציג עצמו בשם "הנריקו מהג'וארישים" ואמר למתלונן לסגור את התיק נגד הנאשם וזאת לטובת המתלונן.

בתאריך 8.9.05, התקשר אל המתלונן אותו אדם ואמר למתלונן לסגור את התיק, לטובתו, כי הוא לא אוהב לבקש מספר פעמים וכי המתלונן יצטער על כך.

בתאריך 11.9.05, בשעה 11:00 לערך, הגיע הנאשם, יחד עם אחר, למשרדו של המתלונן, הציג עצמו בשם אבי, ציין בפניו כי החייב ישב בכלא על איומים ואלימות, כי משפחתו עבריינים והם החליטו שהתיק ייסגר עכשיו, ואיים על המתלונן באומרו כי מוטב שהתיק ייסגר לאלתר, מאחר שלמתלונן יש אישה וילדים ואם הנריקו יבוא אל המתלונן הביתה לא יהיה לו נעים.

על כל אלה ייחסה המאשימה לנאשם, בפרק הוראות החיקוק שבכתב האישום, עבירה של סחיטה באיומים על פי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין").

1. במענה לכתב האישום כפר הנאשם בכל עובדות כתב האישום, הכחיש כי התקשר אל המתלונן או כי ביקר במשרדו וממילא כי איים עליו, וטען כי החוב, נשוא תיק ההוצל"פ, שולם על ידו זמן רב עובר לאירועים המתוארים בכתב האישום.
2. המחלוקת למעשה מצומצמת והיא מתייחסת רק לסוגיית זהותו של האדם שאיים על המתלונן, בין בשיחות הטלפון ובין בביקור שנערך במשרדו של המתלונן, כנטען בעובדות כתב האישום, כשלעצם הטענה, שהמתלונן אוים על ידי מאן דהו, בקשר לדרישה לסגירת תיק הוצל"פ שפתח המתלונן, במסגרת תפקידו, נגד הנאשם, אין הנאשם, על פי גרסתו, יכול תרום מאומה – לאשר או לסתור את הטענה.
3. הראיה המרכזית, עליה נשענת המאשימה, בטענתה כי הנאשם הוא זה שביצע את המעשים המתוארים בכתב האישום, הינה עדותו של המתלונן, אשר במסגרת החקירה, בתחילתו של עימות שנערך ביניהם, הצביע על הנאשם כעל מי שביקר במשרדו, יחד עם אדם נוסף, הציג עצמו בשם אבי, דרש ממנו יחד עם האחר לסגור את תיק ההוצאה לפועל שפתח, במסגרת עבודתו, נגד "סקיזדה ירון" ונוכח סירובו להיענות לבקשתם אוים על ידם שמשפחתו תיפגע על ידי "הנריקו" [לאחר שמספר ימים קודם לכן התקשר אליו פעמיים אדם, אשר הזדהה בפניו בשם "הנריקו מהג'וארישים" ודרש ממנו באיומים לסגור את תיק ההוצל"פ המדובר].

לטענת המתלונן, השניים הוסיפו ואיימו כי "...משפחת החייב זאת משפחת פשע ושיחד עם משפחת ג'ואריש יפגעו בי...הייתה מועצה שהחליטה שהתיק חייב להיסגר ושהחייב עומד להשתחרר מבית הסוהר על סחיטה באיומים".

1. אין מחלוקת שלא הייתה היכרות קודמת לאירוע בין המתלונן לנאשם, וכי הוא לא פגש בו לפני, שלטענתו, הלה ביקר במשרדו, וכי הוא אף לא ידע את שמו וזהותו, של מי שביקר במשרדו, למעט השם אבי, בו הציג עצמו הנאשם, בפניו, כטענתו.

עוד אין חולק כי, ביום הגשת התלונה, סמוך לאחריה, התבקש המתלונן, על ידי המשטרה, לזהות, באלבום תמונות עבריינים, את מי שהגיע למשרדו, ולא זיהה שם איש.

מוסכם גם שהתמונות שהוצגו למתלונן, לצורך הזיהוי, לא נשמרו בתיק החקירה ולא ניתן כיום לדעת האם תמונתו של הנאשם הייתה ביניהן.

ברור גם, מהראיות שהוצגו, שלא נערך מסדר זיהוי חי או למצער מסדר זיהוי תמונות, לאחר מעצרו של הנאשם, וכי הוא גם לא זוהה זיהוי ספונטיני, כטענת המאשימה.

הנאשם זוהה, כאמור לעיל, על ידי המתלונן, כשלושה שבועות לאחר האירוע, בתאריך 2.10.05, בעת ששהה בחדר החקירות, לשם הגיע המתלונן, לאחר שהוזמן לצורך קיום עימות עמו.

1. השאלה, מה משקל הצבעתו של המתלונן על הנאשם, בתנאים בהם ההצבעה בוצעה, כשבעת שהמתלונן נכנס לחדר החקירות שהה שם הנאשם בלבד והוא השיב בחיוב לשאלה הראשונה שנשאל, על ידי החוקרים, ושהייתה, האם הוא מזהה את הנאשם.
2. על האבחנה בין המקרים בהם יש צורך ב"זיהוי" חשוד, כמעורב בעבירה, לבין המקרים בהם די "בהצבעה" עליו, עמד המחבר י. קדמי, בספרו "על הראיות", מהדורה תשס"ד-2009, חלק שלישי עמ' 1178.

"לעניין הוכחת זהותו של הנאשם יש להבחין בין עד "המכיר" את הנאשם "היכרות מוקדמת" – פורמלית או בלתי פורמלית – ללא קשר לאירוע נשוא האישום, או היכרות "מספקת" תולדת המגע שהיה ביניהם בהקשר לביצוע העבירה...לבין עד "שאינו מכיר" את הנאשם מ"היכרות מוקדמת" אך הטוען, כי הוא מסוגל "לזהותו על פי הדמות שנחרתה בזיכרונו עקב המגע שהיה ביניהם אגב או תוך כדי ביצוע העבירה. הראשון – אינו "מזהה" את הנאשם אלא מצביע עליו כעל מבצע העבירה, בעוד שהשני – "מזהה" אותו כמבצע העבירה. החובה לקיים הליך זיהוי מתייחסת לאותם חשודים שלא קיימת לעניינם "היכרות מוקדמת."

1. כאמור, אין מחלוקת שלא הייתה היכרות מוקדמת בין המתלונן לנאשם, שאינה קשורה לאירוע נשוא האישום ושקדמה לו.

השאלה, האם הוכח שהמתלונן הכיר את הנאשם היכרות מספקת, שנבעה מחשיפתו אליו במהלך האירוע, והכרות זו היא "תולדת המגע שהיה ביניהם בהקשר לביצוע העבירה", באופן המייתר את הצורך בעריכת מסדר זיהוי ודי היה בהצבעה עליו, במהלך העימות, כפי שנעשה, והאם ניתן למצוא בראיות הנוספות תמיכה וחיזוק לזיהויו של הנאשם על ידי המתלונן.

1. אין ספק כי במקרה בו חשוד מכחיש נוכחותו במקום האירוע, כשאין מחלוקת שאין היכרות מוקדמת לאירוע ושאלת הזיהוי הינה הגורם הקרדינלי והמשמעותי להוכחת נוכחותו במקום והפרכת הכחשתו, דרך המלך הינה עריכת מסדר זיהוי, בין אם חי ובין אם תמונות.

עם זאת, גם מקום שהליך חקירתי ראוי זה לא בוצע אין בכך כדי לפטור את בית המשפט מהחובה לבדוק האם הצבעתו המיידית של המתלונן על הנאשם, בטרם החל העימות, נסמכת על "היכרות מספקת" שדי בה כדי לקבוע שלא נפלה טעות בזיהוי.

פנייה אל עדותו של המתלונן מלמדת על כך שהביקור במשרדו ערך כ-10-20 דקות, במהלכן נדרש על ידי שני המבקרים לסגור את תיק ההוצל"פ, דרישה שהייתה, כאמור לעיל, מלווה באיומים.

המתלונן אף הצביע על הנאשם מבין השניים, כדמות הדומיננטית, אשר הציג עצמו בפניו בשם אבי, כשלשאלת ב"כ הנאשם בחקירה הנגדית "מי איים", השיב "בעיקר הנאשם...".

על פי גרסת המתלונן שהות המאיימים במשרדו התארכה, למשך הזמן אותו ציין, מאחר שלאחר שהשמיעו את דרישתם, בעודם יושבים במשרדו, התקשר למי שהיה בזמנו מרכז הגבייה של מושב קטיף, אשר פונה במסגרת ההתנתקות, ובנוכחותו השניים שוחחו עם מרכז הגביה ודרשו אף ממנו לסגור את התיק.

1. שוכנעתי מאמיתות ואמינות גרסת המתלונן, לגבי נסיבות האירוע במשרדו ומשכו, שכאמור לא נסתרה ולא עורערה, נוכח גרסתו של הנאשם, המתכחשת לטענה כי ביקר במשרדו של המתלונן.

מגרסת המתלונן ניתן ללמוד כי לא מדובר היה באירוע רגעי, חולף, אלא באירוע מתמשך, בו תפס הנאשם תפקיד עיקרי ובולט, שבמהלכו נחשף למשך פרק זמן ארוך ומשמעותי לתווי פניו של הנאשם, כך שהייתה לו הזדמנות מספקת להתרשם משרטוטי פניו ומבנה גופו של החשוד, שאלה נחרטו בזיכרונו, באופן שאפשר את הצבעתו הוודאית על הנאשם, כשהתבקש לכך.

האמנתי למתלונן שסיפר כי ברגע שנכנס לחדר החקירות וראה את הנאשם יושב שם זיהה אותו בוודאות "כמי שישב אצלי במשרד ואיים עליי" וכי ברגע שזיהה את הנאשם, עדיין לא ידע שמדובר בחייב עצמו.

התרשמתי גם מכנות דבריו כשהצהיר "לא הייתי מעז להגיד על מישהו, אם לא הייתי בטוח במאה אחוז שזה הוא" ובעת שהשיב לשאלת ב"כ הנאשם "נכון שהוא היה יחידי בחדר, אבל זיהיתי אותו כי הוא היה אצלי במשרד. זה היה האיש".

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי הוכח שההיכרות בין המתלונן לנאשם הייתה "היכרות מספקת", כזו שאפשרה למתלונן לזהות באופן וודאי ומדויק את הנאשם, ודי היה בהצבעה עליו מבלי שהתקיימו החובה, או ההכרח בקיום הליך זיהוי באמצעות מסדר זיהוי.

על כגון דא קבע כב' השופט י.כהן בע"פ 654/79, יהודה בן עמרם נ' מדינת ישראל, פד"י לד(3), 130, בעמ' 133-135

"לדעתי במקרה דנא אמנם רצוי היה ומוטב היה לו הייתה המשטרה עורכת מסדר זיהוי..., אך אין לקבל את הטענה שמכיוון שלא נערך מסדר זיהוי אין לסמוך על זיהוי המערער על ידי טל...העד המזהה ראה את המערער בשתי הזדמנויות...לפי עדותו, מגעו עם המערער נמשך ביחד כ-45 דקות. על כן הייתה לו הזדמנות מספיקה לחרוט בזיכרונו את מראהו של המערער."

1. זיהויו של הנאשם על ידי המתלונן אינו עומד כראייה בלעדית נגדו, אליה מצטרפות ראיות נסיבתיות, שיש בהן כדי לחזק את משקל הצבעת המתלונן על הנאשם, הכול כפי שיפורט להלן:
2. לנאשם היה מניע לדרוש את סגירת תיק ההוצאה לפועל משום שהשיק, שאת פירעונו תבע המתלונן, באמצעות הליכי ההוצאה לפועל, נמשך מחשבונו "ירון סקיזדה – פרחי החצב" ותיק ההוצאה לפועל נפתח נגדו.
3. על פי גרסת המתלונן, במהלך חודש ספטמבר 2005, מספר ימים עובר להגעתו של הנאשם למשרדו, בליווי אדם נוסף, התקשר אליו אדם שהזדהה בפניו בשם "הנריקו מהג'וארישים", דרש כי תיק ההוצל"פ שנפתח על ידו נגד הנאשם ייסגר, ואיים שאם לא יעשה כן "יהיה לי לא טוב". יום-יומיים לאחר מכן התקשר אליו שוב אדם שהזדהה באותו שם, שב ודרש ממנו את סגירת התיק ואיים כי אם לא ייענה לדרישתו יפגעו בו וכי הוא יצטער אם יסרב לו. בסיומה של השיחה מסר לו המתקשר מספר טלפון ואמר לו להתקשר אליו "עם תשובה שסוגרים את התיק".

מספר טלפון זהה להתקשרות, לצורך הודעה על סגירת התיק, מסרו לו גם שני "המבקרים" במשרדו, מספר ימים מאוחר יותר, טרם עזיבתם את המשרד.

ימים ספורים לאחר "הביקור", התקבלה שיחת טלפון נוספת במשרדו של המתלונן, הפעם על ידי מזכירתו והיא התבקשה, על ידי המתקשר, למסור למתלונן לחזור אליו, כשהוא משאיר בידה את אותו מספר טלפון שנמסר למתלונן בשתי ההזדמנויות הקודמות.

הוכח כי הטלפון הנייד הנושא את המספר, שנמסר למתלונן ב-3 הזדמנויות, בקשר עם הדרישה והאיומים לסגירת התיק, רשום על שמו של הנאשם.

1. נותר עתה לבחון את גרסת הנאשם והאם הצליח לספק הסבר סביר והגיוני לראיות הנסיבתיות, שבהצטברן להצבעת המתלונן עליו, כמי שביקר במשרדו, דרש את סגירת תיק ההוצל"פ ואיים עליו, מובילות לכאורה למסקנה שהמעשים המתוארים בכתב האישום ושעליהם העיד המתלונן, בוצעו על ידו.
2. הנאשם, כאמור כפר במעשים, המיוחסים לו בכתב האישום, והוסיף בעדותו עוד שלוש טענות "מעניינות", באמצעותן ביקש להסביר ולהפריך את הראיות הנסיבתיות, ככל שיש בהן כדי לקשור אותו לביצוע העבירות ואליהן אתייחס עתה.

האחת - פרע את החוב שהיה לו לחברת גוש קטיף, בגין שיקים שמשך מחשבונו לטובתם. על פי גרסתו באחד הימים התקשר אליו אדם, שהציג עצמו כגובה של החברה, הנמצאת בפשיטת רגל, והציע לו תמורת סך של 4,000 ₪ לסיים את חובו לחברה. לאחר שנתן את הסכמתו נפגש עם אותו אדם, נתן לו את הסכום המוסכם וקיבל חזרה שיקים שמסר לחברת גוש קטיף.

לחיזוק טענתו המציא למשטרה מסמך בכתב המאשר, לכאורה, את העסקה המדוברת, חתום על ידו, מצד אחד ועל ידי "איציק", נושא ת.ז. מס' 65066201, לכאורה, מטעם חברת גוש קטיף, מצד שני.

עם זאת אישר כי השיק, נשוא תיק ההוצל"פ שפתח נגדו הנאשם, לא היה בין השיקים שהוחזרו לו, לדבריו.

השנייה – השיק נמשך מחשבון העסק המשפחתי, "וכולם עשו שם הכול", החתימה אינה חתימתו, כתב היד לא מוכר לו, והשיק אינו נושא תאריך ובכל מקרה כלל לא ידע על קיומו של השיק ולו היה יודע היה פודה אותו ומגיע להסדר גם על השיק הזה.

השלישית – אישר כי הטלפון הנייד שמספרו נמסר למתלונן, היה רשום על שמו, אף שבחקירתו במשטרה טען שמדובר במספר הרשום על שם העסק, אך טען כי מדובר בפלא-דו, ששימש אותו ואת כל סגל עובדיו, לצורך התקשרות לכ-6,000 מטופליו במסגרת עסק חדש שפתח בשם "מדיק לייזר" – מרפאות להסרת שיער.

על פי טענתו מכשיר אחד הוחזק במקום העסק והמכשיר השני היה מותקן ברכב העבודה, כשאת השיחות למטופלים ביצעו גם מהמכשיר ברכב.

1. בחנתי וניתחתי את טענות הנאשם, אל מול הראיות האחרות שהוגשו לתיק, התנהלותו בחקירה, התמודדותו עם השאלות שהוטחו בפניו, במהלך החקירה הנגדית והגעתי למסקנה, שהסבריו לראיות הנסיבתיות, שמצאו ביטוין בתוך אותן טענות, אינם אמינים, לוקים בחוסר סבירות והגיון ובעיקרם נועדו להרחיק עצמו מכל ראייה שיכולה ללמד על קשר בינו לבין האירוע, באופן המצביע על תחושת אשם.

למה מכוונים דבריי:

1. הנאשם, כאמור, טען בעדותו כי שילם את חובו, לגובה מטעם חברת גוש קטיף, תמורת שיקים שהוחזרו לו על ידי אותו גובה.

המתלונן אף הוא העיד כי טרם החלו ההתקשרויות הטלפוניות בדרישה לסגירת התיק, קיבל מכתב מעורך דין שהחוב שולם ושיש לסגור את התיק, אך טען כי בפועל לא נעשה דבר והחוב לא שולם.

לגופו של עניין, גרסתו של הנאשם, שנמסרה בעדותו בבית המשפט, סותרת את האמור במסמך שהגיש, לחיזוק טענתו, ממנו עולה כי לכאורה שילם לאותו גובה, רק תמורת התחייבותו להחזיר לו את השיקים ושלא יידרשו ממנו "שום כסף" עבור השיקים, אך בפועל, באותו מעמד, לא הוחזרו לו השיקים, בניגוד למה שסיפר בעדותו.

יתרה מכך, על פניו נראה המסמך כמסמך מפוברק. על המסמך חתום, לכאורה, בשם חברת גוש קטיף, אדם בשם "איציק" ללא שם משפחה, כשהוברר בראייה חד משמעית, מתוך מאגר השמות של מרשם האוכלוסין כי שמו של מי שנושא את מספר תעודת הזהות המופיע במסמך הוא "אזולאי רפאל" ולא איציק.

לא סביר ולא הגיוני שהנאשם נתן למאן דהו סך של 4,000 ₪ תמורת התחייבות שלא לתבוע אותו בגין השיקים שמסר לחייב, מבלי שבדק את זהותו.

כך או כך, אישר הנאשם, כאמור לעיל, כי השיק שבגינו פתח המתלונן את תיק ההוצל"פ נגדו, לא נכלל במסגרת השיקים שקיבל/אמור היה לקבל – תלוי על פי איזו גרסה.

אם כך לא ברור לאיזה צורך סיפר על "העסקה" שעשה "עם איציק" לפירעון השיקים.

1. על פני השיק רשום שמו של הנאשם, כבעל חשבון העסק. טענתו כי מדובר היה בעסק משפחתי וכי "כולם עשו שם הכול", כשבדבריו כיוון לכך שהשיק נמשך ונמסר על ידי אחד מבני משפחתו, עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, כשבמשטרה, במהלך העימות, כשהוצג בפניו השיק, טען כי בעבר גנבו לו שיקים וכי על כך הגיש תלונה במשטרה.

כך או כך, אם לא הוא משך את השיק ולא ידע כלל על קיומו, ואולי נגנב, מדוע היה מגיע להסדר "עם איציק" גם על פירעונו, כדבריו?! – תמוה!

1. הנאשם העלה את הטענה, לפיה הטלפון הנייד משמש את כל אנשי הסגל בעסק, כבר בחקירתו במשטרה, אך סרב בתוקף לבקשת חוקר המשטרה למסור לידיו את הפרטים של כל בעלי הגישה לטלפון הנייד, על מנת שניתן יהיה לבדוק את אמיתות טענתו. הסברו כי סירובו נבע מהחשש שיוודא דבר חקירתו, אינו הגיוני, בהתחשב בכך שהיה נתון לחקירה וצפוי לעמוד לדין בגין החשדות עליהן נחקר.

חיזוק לכך שמדובר היה בטענה בעלמא ובהסבר שאין בו כל ממש ניתן למצוא בעובדה שהנאשם בחר גם שלא להביא, לעדות בבית המשפט, איש מעובדיו בחברה שיוכל לתמוך בגרסתו לפיה הטלפון הנייד היה בשימוש כל סגל העובדים או חלקם.

1. משקלו של מארג הראיות, שנפרשו על ידי המאשימה, הכולל את הצבעת המתלונן על הנאשם, כעל מי שביקר במשרדו, דרש את סגירת תיק ההוצל"פ ואיים עליו, בשילוב עם הראיות הנסיבתיות - המניע לביצוע העבירות, כשהנאשם הוא בעל האינטרס היחיד לדרישה לסגירת תיק ההוצל"פ, והיותו הבעל הרשום של מספר הטלפון הנייד, שנמסר למתלונן לצורך התקשרות והודעה על סגירת תיק ההוצאה לפועל - ובהעדר הסבר סביר והגיוני לראיות הנסיבתיות, מוביל למסקנה בלתי נמנעת, וחד משמעית שהנאשם הוא שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי המאשימה עמדה בנטל הבאת הראיות להוכחת אשמתו של הנאשם, מעבר לכל ספק סביר, ואני מרשיעה אותו בעבירה עליה הועמד לדין של סחיטה באיומים על פי סעיף 428 לחוק העונשין.

1. בשולי הדברים מצאתי לנכון להתייחס לסיכומי ההגנה, לאופן הגשתם ולטענה אחת שהועלתה בהם.

עם סיום שמיעת הראיות ולאחר שב"כ המאשימה סיכמה את טענותיה בעל פה, הוריתי, לבקשת ב"כ הנאשם, על הגשת סיכומי ההגנה בכתב, תוך הגבלת היקפם ל-5 עמודים, מתוך הערכת היקף העדויות שנשמעו וחומר הראיות שהוגש.

במועד שנקבע להגשת סיכומי ההגנה הוגשו על ידה סיכומים באורך של 13 עמודים, בצירוף בקשה לאשרם.

הבקשה נדחתה, משלא מצאתי כי עניינו של תיק זה מצדיק התפרסות כה רחבה של הסיכומים והוריתי על הגשתם במתכונת שנקבעה.

לכאורה קיבלה ההגנה את הדין והגישה "סיכומים מקוצרים", בהיקף של 6 עמודים, אך כבר במבט ראשון ניתן לראות כי על מנת לעמוד במסגרת שנקבעה, צומצמו השוליים וצופפו השורות, עד שכמעט ולא נותרו רווחים בין הפסקאות באופן שהיקשה על קריאתם, אך לא באמת צמצם באופן משמעותי את היקפם.

התנהגות זו אינה ראויה ואף לא מקובלת והתכוונתי להתעלם מהאמור בהם.

בסופו של יום בחרתי להתייחס רק לטענה אחת שהועלתה בהם ועניינה מחדלי חקירה והשפעתם על תוצאות ההליך.

ב"כ הנאשם הפנתה למספר מחדלי חקירה של המשטרה, החל מאי תיעוד שמות האנשים, אשר תצלומם הוצג למתלונן בתחנת המשטרה, אי עריכת מסדר זיהוי חי, אי חקירת האדם הנוסף שאיים על המתלונן במשרד וכלה באי הבאת עדויות רלוונטיות של אנשים אשר כביכול שמעו וידעו על מעשי האיומים הנטענים. לשיטת ההגנה מחדלים אלה מקימים ספק סביר בדבר אחריותו הפלילית של הנאשם.

ההלכה קובעת כי מקום בו לא קופחה הגנתו של הנאשם, לא די במחדל החקירה עצמו כדי להביא לזיכויו.

התייחסתי בהכרעת הדין למשקל הצבעת המתלונן על הנאשם, בעת העימות, וכפועל יוצא מכך נשלל משקלו של המחדל באי קיום מסדר זיהוי חי ומהעדר העתקי התצלומים שהוצגו בפני המתלונן, בשלב הראשוני של החקירה, בטרם אותר ונעצר חשוד במעשים.

אינני מוצאת מחדל באי חקירת האדם הנוסף, שאיים על המתלונן, שזהותו אינה ידועה למשטרה ואין בראיות קצה חוט לאיתורו.

לא עלה מעדות המתלונן שאדם נוסף נכח עמו בחדר בעת שהנאשם וחברו איימו עליו.

נכון היה להביא את המזכירה, שעלה מעדות המתלונן שסיפר לה על הביקור והאיומים, כחיזוק נוסף לגרסת המתלונן בהתחשב גם בכך שהיא אף קיבלה את שיחת הטלפון האחרונה. עם זאת, מאחר שלא נטען כי באותה שיחה הושמעו איומים כלשהם, ספק אם היה בעדותה כדי לתרום, תרומה ממשית ומכרעת למשקל הראיות.

בכל מקרה, השאלה היא האם חרף קיומם של מחדלי החקירה, כטענת ההגנה, הונחה תשתית ראייתית ממשית להוכחת אשמת הנאשם (ראה ע"פ 74501/01 אשרף אבו ליטאף נ' מד"י, תק-על 2007(3), 2458, עמ' 2498 – ס' 63 לחוו"ד כב' השופטת ד.ברלינר).

לאחר ששקלתי טענות ב"כ הנאשם, בכובד ראש, שוכנעתי כי מחדלי החקירה, עליהם הצביעה, אין בהם לקפח הגנתו של הנאשם, הם אינם יורדים לשורשו של עניין, ואין בהם כדי לעורר את הספק הסביר באשמתו של הנאשם, להיפך, היה זה הנאשם, אשר טרפד מהלך הגנה בסירובו לתת פרטי הגברים הנוספים להם, לטענתו, הייתה גישה למכשיר הנייד שבבעלותו.

ניתנה היום, ו' חשון תשע"ג , 22 אוקטובר 2012, במעמד הצדדים