1. תביעת פיצויים של קטין בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2. ביום 12.7.2009 אוטובוס הנהוג בידי הנתבע 1 פגע בתובע 1 (להלן: התובע), שהיה אז בן שש שנים, בעת שרכב על אופניים. אין מחלוקת בין הצדדים שמדובר בתאונת דרכים ושהנתבעים חבים בפיצוי התובע בגין נזקיו. המחלוקת היא בענין הנזק.

נכות רפואית

3. בתיק זה מונו מומחים מטעם בית המשפט בשלושה תחומים: אורתופדיה, נוירולוגיה ופסיכיאטריה.

4. המומחה בתחום האורתופדיה, פרופ' חיים צינמן, עמד בחוות דעתו על כך שהתובע הועבר לבית החולים הדסה ואושפז במחלקת האורתופדיה. מבחינה אורתופדית אובחן שבר של עצם הירך משמאל. כמו כן נמצאו פצעים קרועים בעור באזור הרקה הימנית. התובע נותח ביום 14.7.2009 בהרדמה כללית ובוצע קיבוע השבר על ידי שני מסמרי Nancy, שהוצאו לאחר חיבור השבר, אשר התחבר בצורה טובה. המומחה מצא כי תנועות מפרקי הירך ומפרקי הברך חופשיות ומלאות וכי אין ממצא פתולוגי באגן. המומחה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין שבר בעצם הירך, במחצית, לפי סעיף 47(2)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. נקבע, כי יש לצפות להשוואת אורך הרגליים עד גמר הצמיחה. כן קבע מומחה זה נכות בגין צלקת מכוערת ובולטת לעין באזור הרקה מימין, באזור הקרקפת ובקדמת האזן משמאל בשיעור של 10%, לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת הנזכרת.

5. המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר טארק פאהום, ציין שהתובע נחבל בראש בתאונה ללא אובדן הכרה או הקאות. צוינו דברי אבי התובע אשר טען לשינוי בהתנהגות ובמצב הנפשי. נטען כי התובע נעשה עצבני ולא רגוע וכי הוא נוטה לאלימות. לדברי האב התובע התעורר בלילות צועק ומבולבל, בעבר בתדירות של כמעט יום-יום ובעת הבדיקה (בשנת 2011) בתדירות של פעם בשבוע-שבועיים. נטען כי התובע החל להרטיב בלילות כפעמיים בשבוע ובעת הבדיקה, רק לעתים רחוקות. התובע פחד, לדברי אביו, לחצות את הכביש ופחד ממכוניות, ובעת הבדיקה עדיין מפחד בכבישים רחבים עם הרבה מכוניות. דווח כי הפחדים ירדו באופן הדרגתי ובמיוחד בחודשים הסמוכים לפני הבדיקה. צוין כי התובע נעשה שוב תלותי בהורים וישן לעתים עם הוריו. האב דיווח כי בבית הספר התובע אינו מרוכז, שוכח את החומר הנלמד, הוא תלמיד חלש והוא ממשיך להתלונן על כאבי ראש.

ד"ר פאהום עמד בחוות דעתו על כך שהתובע נולד בשבוע הריון 32+4, ואושפז בפגיה עקב מצוקה נשימתית. האם סובלת מלופוס, אי ספיקת כליות ומקבלת הימודיאליזה. בגיל 3 ימים הופיעו אצל התובע פרכוסים. אולטרסאונד מוח הדגים איזורים היפראקוגנים באזור הפיטלי דו"צ, חדרים מוצרים, נעשהCT מוח שהיה תקין, EEG הדגים פעילות אפילפטוגנית, הוחל טיפול בפינוברביטל והומלץ על המשך הטיפול בבית. EEG חוזר בשינה היה תקין. עוד צוין כי עד גיל 4 התובע היה מאד תלותי בסבתו שאצלה גדל (עקב טיפולי הדיאליזה של אמו), סבל מחרדות פרידה וסרב ללכת לגן טרום חובה או לגן חובה ללא ליווי הסבתא או האם. בבדיקה לא התרשם ד"ר פאהום מסימני חרדה או דיכאון; התובע שתף פעולה, יצר קשר טוב עם הבודק והיה שקט. המומחה לא התרשם מסימנים פוסט-טראומתיים טיפוסיים. התובע לא גילה תחושות בושה בעקבות הצלקות. נקבע, כי ייתכן שיסבול ממצוקה נפשית בגיל ההתבגרות כאשר בתקופה התפתחותית זו לדמוי הגופני יש תפקיד חשוב ומרכזי לדמוי העצמי של המתבגר. כן שלל התובע הרטבות מאז תחילת כיתה ג' (המומחה ציין כי שכיחות הרטבות אצל ילדים בגיל זה הינה בערך 5%). על פי מסמכים שעמדו בפני ד"ר פאהום, הוא הסיק כי התובע ככל הנראה סבל מסימנים פוסט-טראומתיים ומהרטבות בשנה הראשונה לאחר התאונה, אך הסימנים הפוסט-טראומתיים חלפו ותדירות ההרטבות פחתה בצורה הדרגתית. נותר פחד מותנה קל ממכוניות אך פחד זה אינו מפריע לתובע בתפקודו היומיומי. ד"ר פאהום המליץ על נכות נפשית זמנית בשיעור של 10% לשנה הראשונה לאחר התאונה, לפי סעיף 34(ב) לתוספת הנזכרת ו-5% נכות לחצי שנה נוספת עקב האפשרות שהתובע סבל מסימנים פוסט-טראומתיים שחלפו בהמשך ועקב האפשרות שגם התאונה גרמה לרגרסיה והרטבות שחלפו. לסיכום חוות דעתו קבע ד"ר פאהום כי "כעת לא נותרה לו נכות נפשית. אין עדות לסמנים פוסט-טראומתיים ואין עדות לסמני חרדה או דיכאון. אך במידה ותופיע מצוקה נפשית כתוצאה מהצלקות שנותרו בתקופת גיל ההתבגרות, אז יש להעריך מצבו מחדש ולערוך חוות דעת משלימה".

6. המומחית בתחום הניורולוגיה, פרופ' טלי שגיא, סיכמה את חוות דעתה כדלקמן:

"אמיר נולד פג ופרכס לאחר לידתו. בבדיקות אולטרהסאונד נמצאו שינויים בחומר הלבן. התפתחותו של אמיר מתוארת כתקינה אך כבר בגן היו בעיות הסתגלות ומתחילת בית ספר נצפו קשיי למידה. לאמיר אחים שגם להם ליקויי למידה ובבדיקתי התרשמתי שגם לאב קושי בקריאה (נאלץ להיעזר בסבתא כדי להקריא את התעודה של אמיר). ע"פ בדיקתי והאבחון הפסיכולוגי לאמיר אינטליגנציה תקינה אך ליקויי למידה קשים בקריאה, כתיבה וחשבון וכן הפרעת קשב והיפראקטיביות. הבדיקה הנוירולוגית של אמיר תקינה. לדעתי אין קשר בין התאונה והתפקוד הלימודי של אמיר. הקשיים הלימודיים הם משפחתיים והיו עוד טרם התאונה. לאמיר אין נכות נוירולוגית ע"פ תקנות הביטוח הלאומי" (ההדגשה הוספה).

7. לאור האמור לעיל, סך נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת על 14.5% (10% בגין צלקת, שהיא הנכות בעלת האחוז הגבוה ביותר; 5% בגין השבר בירך * 90% (ההפרש בין 100% לבין 10% בגין הצלקת) = 4.5% בגין השבר בירך).

הפסד השתכרות לעתיד

נכות תפקודית

8. לטענת התובע יש להעמיד את נכותו התפקודית על סך 40%.

9. לטענת הנתבעים, לצלקת של התובע אין השלכה תפקודית. הנכות הנותרת היא בגין השבר בירך – נכות בשיעור של 5%. הנתבעים הפנו הן לכלל לפיו נכות רפואית בשיעור של 5% עד 10% אינה נושאת עמה נכות תפקודית. כן הפנו הנתבעים להלכה לפיה כאשר מדובר בקטינים, ככלל, אין מקום לסטות, בקביעת הנכות התפקודית, משיעור הנכות הרפואית. נטען כי כלל זה שימש לבתי משפט גם בעת קביעת פיצויים גלובליים לקטינים: נוכח אי הוודאות הגדולה יותר אצל קטינים כיצד תתבטא נכותם בעתיד הרחוק, גם כאשר בית המשפט קובע פיצוי גלובלי, החישוב האקטוארי לפי אחוזי הנכות הרפואית יישא משקל מכריע בקביעת שיעור הפיצוי הגלובלי. עם זאת, כאשר מוכח כי הנכות התפקודית של הקטין גבוהה או נמוכה משיעור הנכות הרפואית, יסטה בית המשפט משיעור הנכות הרפואית בהתאם. הנתבעים טוענים כי בענייננו הנכות אינה תפקודית וצפי ההשתכרות של התובע ממילא נמוך מהשכר הממוצע במשק, ועל כן תיק זה מתאים לפסיקת פיצוי גלובלי.

10. לדעתי הצלקת בה עסקינן – צלקת מכוערת ובולטת לעין באזור הרקה מימין ובאזור הקרקפת ובקדמת האזן משמאל – נושאת משמעות תפקודית. צלקת במקום חשוף עלולה לפגוע בהשתכרות בעתיד, בכך שתביא לרתיעת מעבידים פוטנציאליים (ראו ת.א. (צפת) 2045-12-07 כהן נ' כלל – חב' לביטוח בע"מ, פס' 10 (12.8.2014) והאסמכתאות שם). בענין מידת ההשפעה הצפויה על יכולת ההשתכרות בעקבות צלקת, לו התובע בענייננו היה בגיר, בעל ניסיון השתכרות זה או אחר, ייתכן והיה מקום לקבוע נכות תפקודית בגין הצלקת שהיא נמוכה מהנכות הרפואית בשיעור 10% אשר נקבעה לתובע, הכל בהתאם לתחום בו הוא עובד (או, אם הנתונים היו מצדיקים זאת, נכות תפקודית אף גבוהה יותר). דא עקא, התובע הוא קטין, ונוכח העמימות הראייתית לגבי ניזוק-קטין שטרם החל את דרכו המקצועית והתעסוקתית, "כלי מרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים הוא שיעור הנכות הרפואית. כל זאת, בהעדר קריטריון חלופי אחר שישמש לשומת הפיצוי, וכשלא הוכח טעם לסטייה מאחוז נכות זה" (ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, פס' 7 (20.2.2008); להלן: ענין קוגלמס). אני מעמיד את הנכות התפקודית בגין הצלקת על 10%. בקביעה זו, אשר מאפשרת לתובע ליהנות מן הספק, נלקחה בחשבון גם הערת המומחה בתחום הפסיכולוגיה, לפיה יש מקום להערכת מצבו של התובע בגיל ההתבגרות נוכח האפשרות שהצלקת תגרום לו למצוקה נפשית. בענין הנכות האורתופדית, לא ראיתי לנכון לשלול את ההשלכה התפקודית של הנכות זו הרפואית העומדת על 5% אשר מצטרפת לנכות הרפואית בענין הצלקת בשיעור של 10%, וגם זאת לאור העקרון לפיו כאשר מדובר בקטין, כלי מרכזי לחילוץ הנכות התפקודית הוא שיעור הנכות הרפואית. לפיכך אני מעמיד את סך נכותו התפקודית הצמיתה של התובע בגין התאונה על 14.5%.

בסיס השכר

11. מאותו טעם של עמימות ראייתית בקשר לעתידו של קטין, קבעה הפסיקה את העקרון לפיו בחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין מהווה השכר הממוצע במשק את בסיס החישוב (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580, 590-591 (1990) (להלן: ענין אייגר); ענין קוגלמס, פס' 8). לטענת הנתבעים, יש מקום בענייננו לקבוע בסיס השתכרות נמוך יותר, לאור נתוניו הלימודיים הנמוכים של התובע עובר לתאונה. אכן, "אך מובן הוא כי בנסיבות המתאימות, כאשר נמצא לבית-המשפט כי הוכחו נתוני פוטנציאל השתכרות שונים, ניתן לחרוג מ'הנחת העבודה' של שימוש בבסיס השכר הממוצע במשק, בין מעלה ובין מטה" (ענין קוגלמס, שם).

בנקודה זו הפנה המשנה לנשיאה א' ריבלין ל-ע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604 (1991). באותה פרשה קבע כבוד השופט ד' קציר בבית המשפט המחוזי בחיפה כי לולא התאונה בה נפגעה התובעת שם, היא היתה משתכרת בשיעור של כ-2/3 מהשכר הממוצע במשק, ובית המשפט העליון, מפיו של השופט ת' אור, קבע כי אין מקום להתערב בקביעה זו, לאור נתוניה של התובעת שם (שם, בע' 607).

ראו גם חוות דעתו של השופט אור ב-ע"א 3758/90 דמרי נ' מדינת ישראל (משרד הבריאות) (21.3.1995). באותה פרשה, בית המשפט המחוזי קבע את בסיס השכר של תובע כשכר הממוצע במשק. השופט אור כתב כי קביעה זו לא עלתה בקנה אחד עם נסיבותיו המיוחדות של אותו תובע. השופט אור עמד על כך -

"שהיו למערער הפרעות בתהליכי חשיבה עוד קודם לתאונה. בעבר, קודם התאונה, למד במסגרת כיתה מקדמת המיועדת לתלמידים המתקשים בלימודים או לוקים בהתנהגותם. במבחן האינטליגנציה שנערך לו במסגרת בית הספר, קודם התאונה, נמצא שהאינטליגנציה המילולית שלו חלשה. היו לו בעיות למידה והוא נדרש לשיעורים פרטיים כדי שניתן יהיה להתאימו לכיתה רגילה. אכן, בית המשפט מציין בפסק דינו, שהמומחים כולם לא התעלמו, בין היתר, מדלות מסויימת באישיות, והסכימו שיש לתלות באלה 'חלק מן המגבלות מהן סובל התובע היום'. וכך קבע:

'התובע סבל מיכולת תפקודית מוגבלת עוד לפני התאונה. במגבלותיו, אפילו היה בוחר במסלול הלימודים המקצועיים, היה מתקשה בלימודי מקצוע הדורשים תיחכום וסביר להניח שהיה פונה ללימודי מקצע פשוטים יותר'.

הנה כי כן, ניתן לומר שיכולת התפקוד שלו לפני התאונה היתה מוגבלת, שקשת המקצועות שהיתה פתוחה לפניו, גם לפני התאונה, היתה מוגבלת, ובכל אשר היה בוחר לעסוק היו מגבלותיו האינטלקטואליות מגבילות אותו בתפקידים ובעבודות בהן היה בוחר לעסוק. ויוזכר, אין אנו קובעים לבטח מה היה כושר השתכרותו של המערער. לעיתים אנשים חסרי השכלה ובעלי מגבלות אינטלקטואליות משתכרים יותר מכאלה שאינם לוקים בחסר או מגבלות כאלה. אך משמבקשים אנו להעריך, תוך צפיית פני העתיד, את כושר ההשתכרות הצפוי של המערער, יש להביא במסגרת השיקולים את מגבלות כישוריו. סטייה ממשית של אלה מפוטנציאל ההשתכרות הרגיל, ראוי שתשפיע על קביעת כושר ההשתכרות ותצדיק סטיה מ'תלם' השכר הממוצע במשק.

אכן, הנתונים שהיו למערער קודם לתאונה מצביעים, לדעתי, על כך שפוטנציאל ההשתכרות שלו היה נמוך מהפוטנציאל הממוצע. מטעם זה, ובהסתמך על חלק מקביעותיו של בית המשפט המחוזי, לא היה מקום לקבוע שכושר השתכרותו לולא התאונה היה כשיעור השכר הממוצע במשק" (שם, פס' 4).

באותה פרשה לא סבר השופט צ' א' טל' כי יש להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בענין בסיס השכר; זאת, לאור קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אלמלא התאונה יכול היה התובע לסיים בית ספר מקצועי ולהגיע לשכר הממוצע במשק (ראו פס' 3 לחוות דעת). לצד ההפחתה בבסיס השכר שראה לנכון השופט אור לערוך , הוא מצא כי הפחתה זו מתקזזת, על דרך האומדנה, עם טעות בפסק הדין בענין אחר; השופטת דורנר הצטרפה לתוצאת פסק דינו של השופט אור.

ב-ת.א. (מחוזי חי') 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (10.4.2008) דן כבוד השופט י' עמית בקטין נפגע אשר למד במגמת מכונאות, למד בכיתת קלט בבית הספר המקצועי ואישר בחקירתו שאינו יודע לקרוא ולכתוב, לא בעברית ולא בערבית. השופט עמית קבע כי התובע שם בעל כישורים דלים במיוחד המאפשרים להעריך כי כושר השתכרותו הצפוי נופל מהשכר הממוצע במשק, והעמיד את בסיס השתכרותו של התובע שם על סך 5,500 ₪ נטו, תוך שהוא מציין כי "בכך נקטתי בהערכה נדיבה בהרבה מזו שננקטה ב-ע"א 92/87 סיגלית דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604 (1991), שם נפסק פיצוי על בסיס השתכרות של 2/3 מהשכר הממוצע במשק, לנערה שנפגעה בהיותה בת 16, בהתחשב ברמת השכלתה" (שם, פס' 16).

בענייננו, כאמור, חוות הדעת הנוירולוגית קבעה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי קשיי התובע בתחום זה אינם תוצאה של התאונה. המומחית פרופ' טלי שגיא קבעה כי "לדעתי אין קשר בין התאונה והתפקוד הלימודי של אמיר. הקשיים הלימודיים הם משפחתיים והיו עוד טרם התאונה". התובע כאמור נולד פג ופרכס לאחר לידתו; נמצאו שינויים בחומר הלבן; כבר בגן היו בעיות הסתגלות ומתחילת בית הספר נצפו קשיי למידה. גם צוין, כאמור, כי לאמיר אחים שגם הם ליקויי למידה ובבדיקת המומחית היא התרשמה כי גם לאב קושי בקריאה (זה נאלץ להיעזר בסבתא כדי להקריא את התעודה של אמיר). אבי התובע אישר בעדותו בבית המשפט כי התובע לומד בכיתה ו' ונותנים לו ספרים של כיתה ב' (פרוטוקול 2.3.2014 ע' 19 ש' 26). לאור האמור, וברוח הנדיבות העולה מפסק דינו של השופט עמית בפרשת אבו סבית (שניתן בשנת 2008), אני קובע כי בסיס השכר של הקטין בפנינו לענין חישוב פיצוייו עומד על 7000 ₪ נטו.

אין לדעתי מקום להפחית מהפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד לאור יכולתו של קטין להסתגל למומו (ראו והשוו עניין אייגר). זאת, הן כי לא מדובר בענייננו בתובע בעל יכולות אינטלקטואליות המאפשרות לו לכוון עצמו לתפקידים בהם נכות פיזית (הנכות האורתופדית) תבוא לידי ביטוי פחות; הן כי חלק מרכזי מנכותו של תובע זה ממילא נובע מצלקת מכוערת ובולטת – מום אשר עלול להשפיע על קבלתו לעבודה בכל סוגי העבודה.

אשר על כן הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות הוא 261,669 ₪ (7000 ₪ * 0.145 (אחוזי נכות תפקודית) * 307.8609 (מקדם היוון – 49 שנות עבודה) * 0.8374 (מקדם היוון כפול – הגיעו של התובע לגיל 18 בעוד 6 שנים).

פיצוי בגין נזק בלתי ממוני

12. התובע היה מאושפז במשך 3 ימים. הפיצוי המגיע לתובע, לפי תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 עומד על סך 28,964 ₪.

הפסד שכר בעבר להוריו של התובע

13. התובע היה מאושפז במשך 3 ימים בלבד. אמו של התובע היא עקרת בית שנמצאת בבית כל הזמן, למעט בשעות הבוקר (פרוטוקול 2.3.2014 ע' 30 ש' 22-23), וסבתו מסייעת בטיפול בו (זאת, עקב טיפולי דיאליזה שעוברת אמו, שאינה עובדת – ראו פרוטוקול 2.3.2014 ע' 16 ש' 9-10; ע' 22 ש' 17-18). הורי התובע לא הוכיחו את טענותיהם להפסד שכר שנגרם להם עקב התאונה ואני דוחה את התביעה בענין רכיב זה.

הוצאות רפואיות, נסיעות בעבר

14. האב העיד כי הוא מעריך את הוצאות הנסיעה שלו, בימי האשפוז של התובע ובביקורות לאחר מכן, בסך של 1500 עד 2000 ₪, כאשר בכל נסיעה במונית הוא שילם 80 ₪ הלוך לבית החולים עין כרם ו-80 ₪ חזור. התובע והוריו לא צירפו כל אסמכתא בענין הנסיעות, וצירפו מסמכים על כ-3 ביקורים בלבד בבית החולים לאחר התאונה. אני פוסק לתובע על דרך האמדנה סך של 1,000 ₪ בגין נסיעות בעבר.

15. התובע לא הוכיח הוצאות רפואיות כלשהן בעבר. מאחר והנתבעים הציעו 500 ₪ בגין רכיב זה, אפסוק סכום זה לטובת התובע.

הוצאות רפואיות, נסיעות, ונלוות לעתיד

16. התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעתיד, אשר מכוסות בידי קופות החולים.

17. הנכות הרלוונטית, אם בכלל, לנסיעות רפואיות בעתיד היא הנכות האורתופדית. כאמור, המומחה בתחום האורתופדיה ציין בחוות דעתו כי השבר התחבר בצורה טובה. כיום, כ-5 שנים לאחר התאונה, העיד אביו של התובע כי התובע אינו נדרש לנסיעות רפואיות בגין הרגל (פרוטוקול 2.3.2014 ע' 19 ש' 10-11). מפאת הספק שמא בגיל מתקדם הנכות האורתופדית של התובע תחייב נסיעות רפואיות, אני פוסק לתובע על דרך האמדנה פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין נסיעות רפואיות בעתיד.

הוצאות לצרכי איפור לעתיד

18. דומה כי המילה "מופרזת" היא מתונה מדי על מנת שתתאר את דרישת התובע לפיצוי בגין איפור והדרכת איפור לסך של 250,000 ₪. התובע לא הביא כל אסמכתא לביסוס עלויות איפור. אני פוסק לתובע על דרך האמדנה סך של 10,000 ₪ בגין איפור והדרכת איפור.

עזרת הזולת בעבר – עזרת המשפחה

19. התובע לא הוכיח כי בני משפחתו נדרשו לטפל בו בעקבות התאונה באופן החורג מהמצופה מבן משפחה. אין מקום לפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר.

עזרת הזולת בעתיד

20. לא ראיתי מקום לפצות את התובע, הלוקה ב-5% אחוז נכות אורתופדית בגין שבר שהתחבר בצורה טובה, בגין עזרת הזולת בעתיד.

הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות

21. התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בסך של 30,000 ₪ (0.12 * 261,669 ₪ = 31,400 ₪; לענין החישוב ראו ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27.1.2014), אשר מפנה ל-ת.א. (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר. (31.12.2013); התובע תבע אך 30,000 ₪ בגין רכיב זה).

סיכום

22. הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 342,133 ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום תשלום התכוף אשר שולם לתובע, אם שולם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום תשלום התשלום התכוף ועד תשלום הפיצוי לתובע בפועל.

23. כן ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 44,477.29 ₪ (13% כפול הפיצוי).

24. כן ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובע, בגין אגרה, סך של 652 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 1.3.2010 ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' כסלו תשע"ה, 22 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.