1. התובעת שרקיה פח'ריה ילידת 1956, נפגעה בתאונת דרכים ביום 23.5.00.

התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפלת"ד).

המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה, קבע נכות צמיתה בשיעור 10% (סעיף 34 ב' בגין פגיעה נפשית).

הנכות הרפואית שנקבעה, מחייבת לפי סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד.

אין מחלוקת לגבי הכיסוי הביטוחי והחבות על פי חוק הפלת"ד.

הצדדים חלוקים בשאלת גובה הנזק.

2. ראיות התביעה:

התובעת שרקיה פח'ריה מתייחסת בתצהירה, לנסיבות האישיות עובר לתאונה ואחריה, הפגיעה בתאונה, הטיפול הרפואי והשיקומי, קביעת הנכות הזמנית והצמיתה במל"ל וההשלכה התפקודית: "עובר לתאונה הייתי בריאה בגופי ונפשי. עובר לתאונה, עבדתי בהוראה במשרד החינוך בתור מורה בכירה בבית ספר במשרה מלאה, והשתכרתי בממוצע סך של 6,500 ₪ לחודש כערכם אז ..." (סעיף 19 לתצהיר).

בהמשך מצהירה התובעת לגבי התקופות בהן נעדרה מהעבודה, השכר ששולם באמצעות דמי פגיעה בקיזוז ימי מחלה: "במשך שנתיים ממועד התאונה הייתי לי נכות זמנית גבוה בגין מגבלות אורטופדיות, נוירולוגיות ופסיכיאטריות, ובשים לב לעובדה כי בעקבות התאונה איבדתי את מקום עבודתי לאחר שועדה רפואית מטעם משרד החינוך הפסיקה את עבודתי." (סעיף 28 לתצהיר).

3. תצהיר הבעל חאתם שרקייה, חוזר על אותן נסיבות באשר לאירוע התאונה ותוצאותיה, תפקוד אישתו לפני ואחרי אירוע התאונה והטענה כי סייע לה ועודנו מסייע לה רבות לנוכח מצבה הרפואי הפיזי והנפשי.

בחקירה נגדית עומת הבעל עם ההכשרה המקצועית של התובעת, פרישתה מהוראה בשנת 2002 והטענה לנסיון להשתלב בעבודה לאחר התאונה (עמ' 10, 11 לפרו').

התובעת עומתה בחקירתה הנגדית עם המועדים בהם שולם שכרה על ידי משרד החינוך ולמרבית השאלות לא היה בפיה תשובה מדוייקת, לרבות השאלה האם לא עבדה מאז שנת 2003: "איך אני יכולה לעבוד כשבריאותי הדרדרה ואני לא מתפקדת מבחינה בריאותית. אני מרגישה שאני מהווה נטל על בעלי וילדי." (עמ' 11 לפרו').

4. רמי שרקייה, בנה הבגיר בן ה- 34 של התובעת, העיד כי לפני התאונה היתה אמו "אישה שמחה ומאוד פעלתנית. לימדה עבדה היתה אמא בכל משמעות המילה ... אחרי התאונה נגיד לא יודע כמה חודשים אחרי פשוט התחילה להיות מאוד עצבנית מאוד לא סובלנית כלפי הסביבה הקרובה שלה ..." (עמ' 12 לפרו').

5. בשלב הסיכומים התמקד ב"כ התובעת בטענה כי מדובר בהשלכה פיזית ונפשית קשה במיוחד אשר הפכה את התובעת "לשבר כלי" אחרי אירוע התאונה.

ב"כ התובעת מבקש להעמיד את הנכות התפקודית על 28%.

נטען כי מאז התאונה לא חזרה התובעת לעבודה כלשהי למרות 22 שנות וותק, הפרישה לגמלאות ביום 31.8.02 באה לאחר קביעת ועדה רפואית של משרד החינוך ולא הוצעה לתובעת עבודת הוראה אחרת.

ב"כ התובעת עותר לפיצוי בגין הפסד הכנסה מלא, אובדן כושר השתכרות לעתיד, אובדן זכויות סוציאליות, הוצאות, עזרת צד ג' וכאב וסבל.

6. ב"כ הנתבעת מדגיש בסיכומיו כי לאחר אירוע התאונה בשנת 2000, לא נקבעה נכות צמיתה, למעט נכויות זמניות ורק בשנת 2008 בגין בקשה להחמרת מצב נקבעה הנכות הצמיתה של 10% - נכות רפואית שנקבעה לפי החלופה הקלה של סעיף 34.

נכות זו מחייבת ואין כל רלבנטיות בקביעות אחרות נטענות של ועדות משרד החינוך.

בהתאם לתיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעות, התובעת קיבלה שכר מלא ממשרד החינוך (תחילה בתור מעביד מאושר ואח"כ כניצול ימי חופשה/מחלה).

עוד נטען כי אין ראיה לנסיון ממשי לחזור למעגל העבודה ולכן מוצע פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד עד גיל 62, כאב וסבל בהתאם לתקנות.

בהתייחס לגובה תגמולי המל"ל אותם יש לנכות, התביעה נבלעת ולחילופין, זכאית התובעת ל- 25% מגובה הפיצוי שיקבע.

7. בתום שמיעת הראיות, עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, בפרוטוקול, בסיכומי הצדדים ובאסמכתאות שצורפו, נדרשת הכרעה בין תרחישי הקיצון לעניין ההשלכה התפקודית של שיעור הנכות הרפואית (10% בתחום הנפשי) שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי ומחייבת על פי סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד.

8. הפגיעה בתאונה והשלכותיה:

בהתאם לתיעוד הרפואי שצורף, התובעת נפגעה בתאונת דרכים, הועברה לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם אובחנה חבלת ראש עם זעזוע מוח, חבלה במנגנון "צליפת שוט".

התובעת שוחררה להמשך טיפול, לרבות טיפולי פיזיוטרפיה.

התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ונקבעה תקופת אי כושר מלא של 3 חודשים, נכות זמנית של 25% לעוד 3 חודשים, עד ליום 31.12.02.

בתאריך 1.1.03, קבעה ועדה רפואית של המל"ל כי לא נותרה נכות צמיתה.

בהתאם לפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 7.7.09, לאחר עיון במלוא התיעוד הרפואי, נקבע כי אין מקום לקבל את הבקשה להחמרת מצב בתחום האורטופדי והנוירולוגי, למעט בתחום הנפשי, שם נקבעה החמרה ונכות צמיתה בשיעור 10% בגין PTSD, לפי סעיף 34 ב': "ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיבים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה".

בפרוטוקול הדיון נקבע כי אין מניעה לחזרה לעבודה מבחינת הפגיעה בתאונה.

בסיכום הדיון בבקשה להחמרת מצב, נקבעה נכות צמיתה של 10% החל מיום 25.5.08.

(ראה ת.ע.צ של המל"ל מיום 23.4.13, תיק מוצגים מטעם הנתבעות).

9. ההשלכה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות, מסורה לשיקול דעת בימ"ש על בסיס מארג הראיות, בהתחשב בין השאר בגילה של התובעת, כישוריה ונסיבותיה האישיות.

התובעת ילידת 1956, התאונה ארעה כאשר היתה כבת 44.

התרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט במהלך הדיון מחזקת את המסקנה לפיה הנטיה של התובעת והעדים מטעמה, היתה לתאר את קורותיה לפני ואחרי אירוע התאונה מזוית ראיה סובייקטיבית, כאשר אין התאמה בין אחוזי הנכות הרפואית לבין האופן בו התובעת והעדים מטעמה רואים את תפקודה.

חובתו של בימ"ש לבחון את אירוע התאונה, הפגיעה והשלכותיה על בסיס הנתונים האובייקטיביים, קרי הנכות הרפואית שנותרה, טיבה והרכבה כמו גם משמעותה התפקודית.

לא מצאתי לקבל את הטענה בה נאחז ב"כ התובעת לעניין קביעות ועדה רפואית של משרד החינוך, תוך הפניה לתיק מוצגים מטעם הנתבעות שכן אין בכך כדי להוות תחליף לראיה קבילה.

לא שוכנעתי בדבר קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ו/או משפטי בין התאונה לבין הקביעה הנטענת כמו גם ההערה בשולי הדברים לפיה לא הוצעה לתובעת משרת הוראה אחרת במסגרת משרד החינוך.

בחינה מושכלת מובילה למסקנה כי התאונה היתה אכן קו שבר בסיפור חייה של התובעת, אך באיזון הראוי מצאתי לקבוע את היקף הגריעה מכושר ההשתכרות במכלול השיקולים בגבולות 15%.

10. גובה הנזק ודרך חישובו:

בהתאם להכנסה רבע שנתית של המל"ל 19,310 ₪, קובעת את בסיס השכר לחישוב נכון למועד פסק הדין (הפרשי הצמדה) סך של 7,500 ₪ נטו לחודש (במעוגל).

התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד הכנסה מלא (בהתאם לקביעות המל"ל לעניין תקופת אי הכושר) סך של 22,500 ₪ וכן פיצוי בגין הפסד הכנסה חלקי (בהתאמה לקביעות בפסק הדין), סך של 70,000 ₪ (במעוגל).

אין הצדקה ואף לא קשר סיבתי בין התאונה ותוצאותיה לבין הטענה לאי יכולת להשתלב במעגל העבודה ואף אין מקום לחישוב אקטוארי מלא בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות לעתיד על פי המדדים הנטענים על ידי ב"כ התובעת.

התובעת זכאית לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד (עד גיל 67) סך של 110,000 ₪.

פיצוי נוסף בגין הוצאות ועזרת צד ג' בתקופה הסמוכה לתאונה סך של 5,000 ₪.

נזק שאינו נזק ממון, בהתאם לשיעור הנכות הרפואית, סך של 22,870 ₪.

סה"כ פיצוי כתוצאה מהפגיעה בתאונה נשוא התביעה 230,370 ₪.

11. מסכום הפיצוי יש לנכות את תגמולי המל"ל (אבטלה, נפגעי עבודה - בהתאם לת.ע.צ. של המל"ל) משוערך למועד פסק הדין (הפרשי הצמדה) 249,630 ₪.

בנסיבות בהן תגמולי המל"ל עולים על סכום הפיצוי ובהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, זכאית התובעת ל- 25% מסכום הפיצוי שנקבע, קרי 57,593 ₪ (במעוגל).

12. אשר על כן, מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 57,593 ₪, בצרוף הוצאות משפט וכן שכר טירחת עורך דין בשיעור 13%.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ג, 23 יולי 2013, בהעדר הצדדים.