1. בפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, בגין שתי תאונות בהן היה התובע מעורב האחת מיום 3.3.03, והשנייה מיום 21.1.04 (להלן: "התאונה הראשונה" ו"התאונה השנייה" בהתאם).

התאונה השנייה אירעה עת נהג התובע ברכב המבוטח באמצעות נתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת)

2. בהתאם להסכמה אליה הגיעו התובע והנתבעת, פסק הדין בתביעה ביחס לתאונה השנייה (להלן: "התאונה"), ניתן על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 4 ג' לחוק לאחר שכל צד סיכם את טענותיו בתביעה.

3. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין נסיבות אירוע התאונה והכיסוי הביטוחי אלא רק לעניין גובה הנזק.

4. למקום אירוע התאונה הגיע רכב אמבולנס ובבדיקתו על ידי צוות מד"א התלונן התובע על כאבי גב וצוואר, אך לא התגלה אצלו כל ממצא אובייקטיבי. בהמשך היום התובע פנה בכוחות עצמו לחדר המיון בבית חולים גליל מערבי בנהריה, שם הוא נבדק ולא התגלו אצלו ממצאים כלשהם, זאת למעט תלונה סובייקטיבית על רגישות בצוואר ובחזה. התובע שוחרר מבית החולים עם המלצות למעקב רופא מטפל, נטילת משככי כאבים לפי הצורך וחופשת מחלה למשך 3 ימים. בהמשך, התובע פנה לרופא מטפל אשר המליץ על אי-כושר למשך חודש ימים בשל פגיעה בצוואר ובחזה.

5. התובע עתר למינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט לבדיקתו אך בקשתו נדחתה.

6. לטענת התובע בתמצית, מיום אירוע התאונה, ועל אף הטיפולים שעבר הוא סובל מכאבים והגבלות בצוואר ובגב. התובע מפנה לתוצאות בדיקת MRI מיום 8.5.12 בה נמצא כי קיימת החמרה מסויימת ביחס למצב קודם. לפיכך, ועל אף שלא מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, התובע טוען כי התאונה החמירה את מצבו ויש לפצותו בהתאם.

במועד אירוע התאונה התובע עבד כעו"ד עצמאי במקצועו והכנסתו החודשית הממוצעת היתה בסך של 3,003 ₪ נומנלית. הואיל והתובע נעדר מעבודתו בעקבות התאונה למשך חודש ימים, הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך של 4,780 ₪ (משוערך להיום). כמו כן התובע מבקש פיצוי בגין אובדן כושר עבודה לעתיד בסך של 50,000 ש"ח, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך של 5,000 ש''ח, וכן פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 17,945 ש"ח.

7. לטענת הנתבעת בתמצית, דין התביעה להידחות מחמת העדר "נזק גוף", תוך חיוב התובע בהוצאות. התובע לא הוכיח את טענותיו הרפואיות, בבדיקות ובצילומים אשר עבר לא אובחן כל ממצא אובייקטיבי שיש בו כדי לתמוך בטענותיו, אלא רק תלונות סובייקטיביות בדבר רגישות במימוש, ממצא המאובחן על בסיס שיתוף הפעולה ורצונו הבלעדי של הנבדק. הנתבעת מפנה לדלות החומר הרפואי בעקבות התאונה: תעודת מיון ללא ממצא, תעודות אי כושר שניתנו ע"י רופא פנימי שאין בהן כל ממצא או אבחנה, בדיקת רופא אורטופד עם תלונות סובייקטיביות ללא ציון ממצאי צילום רנטגן שנערך ומסמכי פיזיותרפיה בהן צוין שהפגיעה היא בצוואר ולא בגב מותני.

לחילופין, בהעדר נכות רפואית צמיתה, בהעדר הוכחת הפסד שכר לעבר, בהעדר פגיעות או מגבלות אובייקטיביות כלשהן שהצדיקו עזרת צד ג', בהעדר צירוף קבלות על הוצאות רפואיות ולנוכח פגיעתו המזערית של התובע, יש לפצות אותו עבור כאב וסבל בסכום שלא יעלה על 1,500 ש"ח.

8. שקלתי מכלול טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שבתיק בית המשפט ולאור כל אלה אני מחייבנתבעת מס' 2 לשלם לתובע פיצוי בסך של 3,000 ש"ח.

כמו כן הנתבעת תשלם לתובע מחצית הוצאות האגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור של 11% בתוספת מע"מ עליו ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיום הגשת התביעה, ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ג, 20 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.