בפני בקשה לנקיטת הליכי ביזיון לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"), שהגישה גב' מתוקה משולם (להלן: "המבקשת" ו/או "התובעת") כנגד מר קהא עזרא (להלן: "המשיב" ו/או "הנתבע"), לכוף על המשיב ציות לצווים השיפוטיים שניתנו בפסק הדין בתיק 2737-03-10 ובהחלטה בבקשת רשות ערעור בתיק 1241-11-10, על ידי הטלת קנס או מתן הוראה לאסור המשיב (להלן: "הבקשה").

השתלשלות העניינים שקדמו להגשת הבקשה שבפניי:

כתבי הטענות

1. תחילתו של הליך, בתביעה קטנה שהגישה התובעת כנגד הנתבע, בה עתרה לחייב הנתבע לשלם לה סך של 5,000 ₪, ובתביעה שכנגד בה עתר הנתבע לחייב את התובעת ואת בנה לשלם לו סך של 11,000 ₪ (להלן: "כתב התביעה" ו- "כתב התביעה שכנגד" בהתאמה).

2. בכתב התביעה, טענה התובעת, כי פנתה אל דודה, הלוא הוא הנתבע, אשר לומד משפטים, וביקשה את עזרתו בעניין גביית שיקים מאדם שהונה את בעלה ומסר לו שיקים ללא כיסוי.

3. עוד טענה התובעת, כי הנתבע ביקש את השיקים וסך של 3,000 ₪ בתמורה לביצוע העבודה. לטענת התובעת, הועבר על ידה לנתבע סך של 2,000 ₪ במזומן מבלי שהוצאה קבלה ע"י הנתבע.

4. התובעת, לטענתה, פנתה אל הנתבע בכדי לראות כיצד מתקדם הטיפול בנושא, אך הנתבע ביקש סך נוסף של 1,000 ₪, אותו סירבה התובעת לשלם, משלא הוצגה בפניה אסמכתא המעידה על התקדמות הטיפול בעניין. הנתבע, כך לטענת התובעת, התחמק מפניותיה וסירב להחזיר לה את הכסף ששילמה ו/או את השיקים שנמסרו לו.

5. לפיכך, עתרה התובעת לתשלום סך של 5,000 ₪ -סך של 2,000 ₪ עבור הסכום ששילמה לנתבע וסך נוסף של 3,000 ₪ עבור הוצאות משפט, עוגמת נפש, נסיעות וכו'.

6. בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, טען הנתבע, כי אינו דודה של התובעת והכחיש את נסיבות המקרה, כפי שפורטו בכתב התביעה. עוד טען הנתבע, כי ביום 11.12.09, התפרצו התובעת ובנה לביתו תוך שהם מקללים אותו, מאיימים עליו והופכים את הבית. הנתבע טען, כי מקרה זה חזר על עצמו פעמיים והנתבע הזמין ניידת משטרה והגיש תלונה בתחנת המשטרה. בפעם השלישית להישנות המקרה, הזמין הנתבע ניידת משטרה והתובעת נלקחה לתחנת המשטרה תוך שהיא חותמת על התחייבות שלא להתקרב לביתו של הנתבע. הנתבע העריך את נזקיו הנפשיים בסך של 10,000 ₪ בצירוף 1,000 ₪ בגין נזק שגרמו התובעת ובנה עת התפרצו אל ביתו.

7. ביום 6.9.10, נשמעו הוכחות בפני כב' השופטת צבר, וביום 13.9.10 ניתן פסק דין (להלן: "פסק הדין").

פסק הדין

8. כב' השופטת צבר העדיפה את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע, שכן מצאה את עדות התובעת מהימנה ואחידה, מה עוד שעדותה נתמכה עקרונית בגרסת בעלה ובעד נוסף. בנוסף, קבעה השופטת צבר, כי הנתבע לא הכחיש שנעשתה פניה אליו בעניין השקים ואף לא הצביע על סכסוך אחר שקיים בינו לבין התובעת אשר גרם לה, כטענתו, לרדוף אחריו כפי שפורט בהרחבה בכתבי הטענות.

9. לפיכך, חייבה כב' השופטת צבר את הנתבע להשיב לתובעת סך של 2,000 ₪, כשלסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כן קבעה כב' השופטת צבר, כי הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, חויב הנתבע להחזיר השיקים נשוא התביעה לתובעת, וזאת לא יאוחר מתום 10 ימים מעת שיימסר לו פסק הדין.

10. אשר לתביעתו של הנתבע, דחתה כב' השופטת את הסך שנתבקש עבור נזקים נפשיים, אולם קבעה כי התובעת ובנה, יחד ולחוד, ישלמו לנתבע סך של 1,000 ₪ מאחר ושוכנעה כי התנהגו בצורה אלימה בביתו. סכום זה, כך נקבע, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. עוד נקבע, כי התובעת ובנה ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, כשלסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

11. במאמר מוסגר יש לציין, כי התובעת הגישה בקשה להבהרת פסק הדין, בה עתרה כי מספרי השיקים, סכומיהם ומועדי משיכתם יפורטו בפסק הדין. עוד ביקשה, כי באם לא ישיב הנתבע את השיקים במועד, ישלם לתובעת את סכום השיקים הכולל בסך של 27,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.9.11. הנתבע התנגד לבקשה זו וביום 11.10.11 ניתנה החלטת כב' השופטת צבר כי צילומי השיקים הוגשו לתיק בית המשפט במהלך הדיון בתביעה וכי "לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר מסירת השיקים על ידי המבקשת למשיב" ומטעם זה לא פורטו מספרי השיקים, סכומיהם ומועד פירעונם בפסק הדין. הבקשה נדחתה תוך שנקבע כי אין מדובר בבקשה להבהרת פסק הדין אלא בבקשה לתיקונו שהמועד להגשתה חלף.

בקשת רשות ערעור

12. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין (להלן: "בקשת רשות ערעור") ובקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ בתיק מספר 21-06447-10-1 ובהעדר התנגדות התובעת, עיכבה כב' השופטת צבר את הליכי ההוצל"פ עד ליום 30.1.11 – היום בו נשמעה בקשת רשות הערעור.

13. כב' השופט אברהם יעקב מבית המשפט המחוזי מרכז, דחה ביום 30.1.11 את בקשת הערעור וקבע כי בית המשפט קמא לא חרג מסמכותו עת הורה על ביטול עסקה ועל השבת השיקים שקיבל הנתבע מהתובעת שכן החלטה כזו נמצאת בגדר סמכותו לאור סעיף 60 לחוק בתי המשפט. בית המשפט חייב את הנתבע לשלם למשיבים, התובעת ובנה, הוצאות משפט בסכום כולל של 2,000 ₪ (להלן: "ההחלטה בבקשת רשות ערעור").

14. ביום 11.12.12, הגישה המבקשת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט והמשיב הגיש ביום 23.1.13 בקשה לפסלות שופט בה עתר כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. בדיון מיום 27.1.13 נשמעו טענות הצדדים וביום 5.2.13 ניתנה החלטת כבוד השופטת צבר כי לכאורה דין הבקשה להידחות שכן לבית המשפט אין הכרות מוקדמת עם מי מהצדדים, אך יחד עם זאת ובשים לב להלכה הפסוקה, לפיה הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, פסלה כב' השופטת צבר את עצמה מלדון בבקשה.

15. בהתאם להחלטת כבוד סגן הנשיאה, כבוד השופט לוי, נקבע כי הדיון בבקשה ישמע בפניי, ואכן ביום 19.6.13 התקיים הדיון.

דיון והכרעה

16. "מתן סעד המבוסס על סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט מותנה בכך שהעותר יעמוד בכמה תנאים: ראשון שבהם הוא התנאי, כי הצו שלא קוים, אשר אכיפתו מבוקשת בסנקציה המתאפשרת על פי סעיף 6 לפקודה, ניתן בידי בית משפט מוסמך. בית משפט כזה יכול להיות אחד מאלה הנזכרים בסעיף 6 לפקודה או בית משפט או בית דין, שהוקנתה להם סמכות כזו בחוק. התנאי השני מתקיים בהתייחסות לצו השיפוטי, שאכיפתו מבוקשת. אין צו שיפוטי מזכה עותר בסעד של ביזיון בית משפט, אלא אם כן נכנס צו כזה לגדר הצווים המפורשים בסעיף 6 לפקודה, כפי שנתפרשו בפסיקה. התנאי השלישי הוא הוכחת הפרת הצו השיפוטי. בהתקיים התנאים הללו מתקיימת האפשרות לקיים את התנאי האחרון. תנאי זה הוא נקיטת ההליכים הנכונים וסדרי הדין הראויים לקבלת הסעד המבוקש" (משה קשת ביזיון בית-משפט: דיני אכיפת צווים שיפוטיים, עמ' 101).

17. לאור האמור, הרי שיש לבחון האם הוכיחה המבקשת התקיימות תנאים אלו:

18. בחינת התקיימות התנאי הראשון – סעיף 6(1) לפקודה, קובע: "בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". כעולה מלשון הסעיף, הסמכות מוקנית לבתי המשפט שנימנו בסעיף 6 לפקודה ואף זאת לגבי צווים שניתנו על ידם. בהתאם לסעיף 6 לפקודה, לבית משפט השלום הוקנתה הסמכות ליתן צו לפי פקודת ביזיון בית משפט. במקרה דנן, ביקשה המבקשת לאכוף צווים שניתנו ע"י בית המשפט המחוזי וע"י בית המשפט לתביעות קטנות. יאמר על אתר, כי בית משפט שלום רשאי לדון במתן סעד על פי סעיף 6 לפקודה לעניין הפרת צו שיפוטי שניתן ע"י בית משפט לתביעות קטנות, שהרי בית משפט זה הינו בית משפט שלום היושב כבית משפט לתביעות קטנות.

19. לעניין התנאי השני – יש לבחון האם מדובר בצו הנכנס לגדר הצווים המפורשים בסעיף 6 לפקודה, כפי שנתפרשו בפסיקה.

20. טרם בדיקת תחולת התנאי "מתבקשת איפוא השאלה, מתי תיחשב הוראה שיפוטית כלשהי ל"צו". המענה לשאלה זו ייחשב לתנאי שצריך להתקיים, בעת שבית המשפט יידרש לשקול הפעלת סמכותו על פי סעיף 6 לפקודה...כפשוטו – משמעו של המונח "צו" הוא הוראה, חיוב, פקודה. הצו הוא הוראת הביצוע או ההימנעות מביצוע שבפסק הדין או בהחלטה אחרת של בית המשפט. הצו השיפוטי משמר זכות משפטית, משנה אותה, מקים אותה או מבטלה...הצו השיפוטי מגדיר זכויות וחובות, שיש להן תוקף משפטי מחייב ואשר על כן ראוי לו, למשפט, לדאוג לאכיפתן... פסק דינו של השופט הוא הפרטה של הנורמה הכללית, או, בעצם, ההפרטה של הנורמה הכללית באה לידי ביטוי בצו השיפוטי...פסק הדין או החלטה אחרת של שופט... אך רק אותו חלק שבהם, המגדיר את הזכות המשפטית, על מי מוטלת חובת קיומה ומי זכאי ליהנות ממנה, הוא הצו השיפוטי" (משה קשת ביזיון בית-משפט: דיני אכיפת צווים שיפוטיים, עמ' 102-103).

21. על כן, הצו הוא החלק האופרטיבי בהחלטה השיפוטית הטעון אכיפה. בנוסף, על הצו לצוות במילים חד משמעיות את אשר חייב להיעשות. (ראה:רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) נ' מכ"ש - מפסקי כרם, פ"ד מה(1) 617, עמ' 618-619;בר"מ 4717/06 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת ואח' נ' עירית קרית אתא ואח', תק-על 2006(3), 2176, עמ' 2179).

22. לאחר בחינת החלק בהחלטה השיפוטית הנכנס לגדרי המונח "צו", יש לבחון כי הצו עומד בשני תנאים מצטברים - "ראשית כול, הצו הוא מסוג צו עשה או צו מניעה, ויהיו שמותיהם אשר יהיו. כך עולה במפורש מנוסחו של סעיף 6(1) לפקודה. שנית, אין להידרש להליכים על פי הפקודה, אם הליכי ההוצאה לפועל מאפשרים את אכיפת הצו השיפוטי" (משה קשת ביזיון בית-משפט: דיני אכיפת צווים שיפוטיים, עמ' 123).

23. סבורה אני, בנסיבות העניין, כי יש לערוך הפרדה בין אכיפת השבת השיקים למבקשת לבין יתר הרכיבים האופרטיביים הטעונים אכיפה שבפסקי הדין, וזאת כפי שיפורט להלן.

24. "בתי המשפט אינם נוהגים לעשות שימוש בפקודת ביזיון בית המשפט כאשר ניתן לבצע את פסק הדין בהליכים רגילים של הוצאה לפועל. ואם עומד הזוכה על זכותו להשתמש בהליכי ביזיון בית המשפט, עליו לתת הסבר מדוע הוא מבקש לבחור דווקא בהם ולהעדיף אותם על פני הוצאה לפועל. אמנם, סעיף 6 לפקודה איננו מכיל תנאי המגביל את הוראותיה רק למקרים שבהם אי אפשר לבצע את פסק הדין בדרך אחרת. אולם ההלכה הפסוקה קבעה כי הוראות הפקודה יופעלו רק כאשר אין בידיו של הזוכה תרופה אחרת כנגד התנהגות יריבו, והזוכה איננו יכול לבצע את פסק הדין אלא בדרך של אכיפה בהליכי ביזיון בית המשפט (ע"א 119/60 בכאש נ' ג'יטיאת, פ"ד יד 1675; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4) 2541; ע"פ 519/82 גרינברג נ' מד"י, פ"ד לז(2) 187, 192) (ראה דברי השופט דוד בר אופיר בספרו "הוצאה לפועל – הליכים והלכות" (הוצאת פרלשטיין – גנוסר), עמ' 351). הלכה זו ראויה נוכח היות הליך לפי פקודת ביזיון בית משפט "הליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו עלולות להיות פוגעניות עד מאוד ולכן השימוש בו צריך להעשות במשורה, כשכל יתר האמצעים כבר מוצו ללא הועיל" (ע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMG תק-על 2006(2), 3003), ההדגשה אינה במקור – הערה שלי – י.ט.י).

25. יש לציין, כי המבקשת פנתה להוצאה לפועל לצורך נקיטת הליכים, כעולה מנספח ג' המצורף לבקשה, אך כב' הרשמת רות וקסמן מלשכת ההוצאה לפועל ברחובות קבעה כי "יש לשקול ההליך המתאים בערכאה הראויה. עסקינן בצו עשה". נראה כי החלטה זו ניתנה נוכח העובדה כי התבקש ביצוע פסק הדין הכולל, בין היתר, את חיוב הנתבע להחזיר לתובעת את השיקים.

26. סוגיה כזו של פיצול אכיפת חיובים שונים שבפסק דין בין מספר ערכאות, נידונה בבר"ע 1390/07 רוט יוסף נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים). כב' השופטת יהודית שטופמן דחתה את הבקשה לבטל החלטה של ראש ההוצאה לפועל (כתוארו אז) כב' הרשם דן סעדון, לפיה תפוצל אכיפת חיובים, כך שאכיפת צווי המניעה תיעשה באמצעות הליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט וצווי העשה יאכפו באמצעות הליכי הוצאה לפועל. לאור האמור, הרי שבאשר לחיובים הכספיים של פסקי הדין, על המבקשת לפנות להוצאה לפועל, שכן מדובר בחיוב כספי אשר נקבע בפסק דין ואשר לא שולם.

27. באשר לחיוב המשיב להשיב למבקשת השיקים, שוכנעתי כי חיוב זה יכול שיתקיים אך בידי הגורם להפרה – בעל הדין שנגדו ניתן הצו ובענייננו – המשיב. עיקרון זה משתלב בעיקרון שהובא לעיל, לפיו אין לנקוט הליכי ביזיון אם קיימת דרך חלופית לאכיפת הצו השיפוטי. ואכן, בענייננו, אין דרך חלופית שכן אכיפת הצו להשבת השיקים מותנית בשיתוף הפעולה של המשיב – אשר בידו הם מצויים.

28. לאור האמור לעיל ובנסיבות העניין, מצאתי כי יש לפצל אכיפת החיובים, כך שהחלטתי לפי פקודת ביזיון בית משפט תתיחס רק לעניין חיוב המשיב להשיב השיקים למבקשת.

29. בחינת התנאי השלישי – הוכחת הפרת הצו השיפוטי המצדיקה נקיטת הליכי ביזיון. במסגרת תנאי זה יש לבחון אם יש בידי המבזה הכוח לתקן ההפרה או לחזור בו ממנה, שכן מטרת סעיף 6 לפקודה הינה להביא לקיום הצו השיפוטי. הפרת הצו השיפוטי אפשר שתהיה במעשה או במחדל, בעשייה או בנקיטת עמדה פסיבית.

30. בדיון בבקשה שהתקיים, כאמור, ביום 19.6.13, טענה המבקשת כי המשיב טרם קיים הצו השיפוטי שכן לטענתה "לא קרה שום דבר" מיום שניתן פסק הדין. עוד טענה המבקשת, כי השיקים לא נפדו וכי לא קיבלה תמורה בגינם.

31. המשיב, מודה, הלכה למעשה, שלא פעל כפי שנצטווה בפסק הדין, אולם טען בדיון בבקשה, כי מעולם לא קיבל מהמבקשת את השיקים. המשיב המשיך וטען כי שיקים אלו נפרעו שכן משה שמילוביצי – אשר נהג, לטענת המשיב, לבקש מבעלה של המבקשת הלוואות ובתמורה נתן לבעלה שיקים, אמר למשיב כי שילם התמורה בגין השיקים.

32. הואיל ועל פי ההלכה הפסוקה עניינו של צו עפ"י סעיף 6 לפקודה אינו ענישה בגין העבר אלא תכליתו היא אכיפתית צופה פני עתיד, שומה על בית המשפט לבדוק את טענת המשיב באשר לאי קבלת השיקים ו/או לאפשרות פירעון השיקים.

33. ובמילים אחרות ולענייננו - האם הפרת הצו השיפוטי תהא ניתנת לתיקון בידי המבזה והאם הטלת הסנקציה תגרום לצד המפר – המשיב בענייננו, לפעול לקיום הצו השיפוטי המורה על השבת השיקים למבקשת.

34. המשיב טוען, כאמור, כי אין בידיו השיקים ולכן אין באפשרותו לקיים הצו השיפוטי. טענה זו בדבר אי קבלת השיקים הועלתה, זה מכבר, ע"י המשיב, הן בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד והן בדיון מיום 6.9.10 בתיק העיקרי בפני כב' השופטת צבר. לפיכך, הרי שהיה בידי המשיב להביא את בעלי השיקים, אותם רצה להביא לדיון בבקשה, עוד לדיון שהתקיים בפני כב' השופטת צבר. בעניין זה אציין, כי ביום הדיון בבקשה, לא הייתה בתיק בית המשפט במערכת נט המשפט כל בקשה לזימון עדים, הגם שהמשיב הציג בפני ביום הדיון בקשה לזימון עדים אשר נשאה חותמת בית משפט.

35. זאת ועוד, טענתו זו של המשיב נדחתה ע"י כבוד השופטת צבר אשר העדיפה, כאמור, את גירסת התובעת על פני גירסת הנתבע. זאת ועוד, טענת המבקשת כי המשיב קיבל לידיו את השיקים הנדונים נתמכה בעדותו של מר משה חלובה אשר העיד: "באתי אליו מוצאי שבת...ואמרתי עזרא מה עושים, אמר אחזיר לה את השקים וכסף לא אביא לה כי זה טרחה שלי" וגם בעדותו של מר משולם דוד, אשר העיד: "כל הסיפור הזה היה בזה שאשתי חיפשה, נתקענו עם השיקים האלה ואשתי חיפשה מישהו שיעזור לה בהוצאה לפועל. היא אמרה יש לה את עזרא. לא אמרה לי כלום, נתנה את השיקים לעזרא, הוא אמר לה תוך 3 חודשים...את מקבלת את הכסף, אני רוצה 3,000 ₪ עמלה...".

36. מכל מקום, טענות אלו של המשיב המתייחסות לפסק הדין, ראוי להעלותן במסגרת הבקשה שהגיש המשיב לביטול פסק הדין ולהוכיחן כדבעי, שכן "הליכי אכיפה לפי פקודת ביזיון בית המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין" (ראה רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש – מפסקי כרם שלום ואח', פ"ד מ"ה(1) 617, 619 וראה גם ע"א 88/71 צסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ו(1), 350).

37. בעניין זה יש להוסיף, כי הגשת תביעה לביטול פסק דין, אינה מאיינת את החובה המוטלת על בעלי הדין לפעול בהתאם לאמור בפסק הדין שביטולו מבוקש. לפיכך, היה על המשיב להזדרז ולהגיש התביעה לביטול פסק הדין מיד לאחר שנדחה ערעורו או לכל המאוחר מיד לאחר שקיבל הזמנה על פי סעיף 6 לפקודה. במקרה דנא, הגיש המשיב את התביעה לביטול פסק הדין, כאמור, רק בבוקרו של הדיון שנקבע בבקשה לביזיון בית המשפט – 19.6.13, כאשר פסק הדין של השופטת צבר ניתן עוד ביום 4.10.10, הערעור נדחה כבר ביום 30.1.11 והבקשה לפי סעיף 6 לפקודה הוגשה ביום 11.12.12. אשר על כן, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשתו של המשיב לעכב את הדיון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט עד אשר תהא הכרעה בתביעה לביטול פסק הדין, וזאת אף בשים לב לכך כי גם בקשת רשות הערעור, אשר הוגשה ע"י המשיב ונדחתה, התמקדה בטענה בדבר סמכות בית המשפט שנתן את פסק הדין להורות על החזרת השיקים ולא בטענות באשר לאי קבלת השיקים, פרעון השיקים או החזקה בשיקים שלא כדין.

38. לאור כל האמור לעיל ומשקבעתי כי התקיימו התנאים המצטברים הנדרשים לצורך מתן סעד המבוסס על סעיף 6 לפקודה, הרי שנותר לבחון מהי הסנקציה שיש להטיל על המשיב בגין הפרת פסק הדין לשם אכיפתו בעתיד.

39. הסנקציות הקבועות בסעיף 6 לפקודה, "לכוף אדם בקנס או במאסר", הן המקנות להליכי הביזיון שבמהותם אזרחיים, אופי פלילי. במקרה דנא, מצאתי כי אין להיחפז בהשתת סנקציה של מאסר אשר חמורה יותר מעצם טבעה וכי הטלת סנקציית הקנס מתאימה.

40. לאור כל האמור לעיל ובנסיבות העניין, מצאתי כי יש להטיל קנס חד פעמי בשיעור של 7,500 ₪ אשר ישולם ע"י המשיב לאוצר המדינה. ניתנת שהות לאפשר למשיב לרפא הביזיון, ללא סנקציה, עד ליום 20.8.13, ואם לא יעמוד בכך תושת עליו סנקציה כספית בשיעור שפורט לעיל. הקנס יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.8.13 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, אני מוצאת מקום לפסוק הוצאות למבקשת על סך של 2,000 ₪ + מע"מ. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ח' אלול תשע"ג, 14 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.