פתח דברים

1. המשיבים, שהם התובעים (להלן "התובעים"), הגישו תביעה לפיצויי נזיקין: בקליפת האגוז אספר כי התובעת 2 (להלן - "התובעת") ילדה בבית החולים בני-ציון בחיפה שתי תאומות-פגות. האחת מהן נפטרה ימים ספורים לאחר לידתה בבית החולים (להלן גם "המנוחה"). התובעת טענה, כי ביום שבו הייתה לווית בתה, ראתה בעיתון "ידיעות אחרונות", צילום של אחות בבית החולים בני-ציון (להלן- "הנתבע 1"), שפניה טושטשו, ובכיס חלוקה פגה, שאף פניה טושטשו. לעמדתה של התובעת הייתה זו בתה שנפטרה, והאחות המופיעה בצילום היא האחות שטיפלה במנוחה. התובעת טענה שבעקבות ההלם לאחר שראתה את הצילום, היא נכנסה למצב נפשי קשה, שהלך והתדרדר עד לאשפוזה בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. בכתב התביעה נטען, כי עד היום לוקה הנתבעת קשות בנפשה, נכותה בתחום זה גבוהה, והיא איננה מסוגלת לטפל במשפחתה ו/או להשתכר. בנוסף לדרישות התובעת לפיצויים, נכללו בתביעה גם דרישותיהם לפיצויים של עזבון המנוחה ושל אביה, התובע מס' 3 (להלן "התובע"). סכום התביעה הועמד על כ-6,000,000 ₪.

עיקר הדיון בהחלטה זו יהיה אם יש לתובעים עילת תביעה נגד בית החולים שבו טופלו הפגות. זאת במסגרת בקשה שהגישו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בשל העדר עילה והעדר יריבות. בבקשה זו דנה החלטתי דכאן.

עובדות שלא במחלוקת.

2. התובעת הגיעה למחלקת יולדות בבית החולים בני ציון ביום 25.10.08, כשהיא בהריון עם שני עוברים - נקבות. לאחר בדיקות שנערכו לה, נמצאו הבדלים בהתפתחות בין התאומות ולפיכך, הוחלט להשאיר את התובעת לאשפוז, לשם המשך מעקב היריון. ביום 6.11.08, בשבוע ה-24 להריונה, ועל פי החלטת הצוות הרפואי, יולדו התאומות בניתוח קיסרי. המנוחה נולדה במשקל 650 גרם, והבת השנייה - שנותרה בחיים - במשקל 1100 גרם. הצוות הרפואי מסר להורים, כי מצבה של אחת הבנות קשה וכי סיכוייה להשאר בחיים אינם טובים.

ביום 10.11.08 שוחררה התובעת לביתה, ואילו התאומות נשארו לאשפוז בפגיית בית החולים. בהמשך אותו היום, נקראו התובעים 2 ו-3 חזרה לבית החולים להיפרד מהמנוחה בשל מצבה הקשה, והיא אכן נפטרה באותו הלילה. למחרת היום, 11.11.08, הובאה המנוחה לקבורה בבית העלמין. הפגה השנייה נשארה להמשך אשפוז בפגיית בית החולים, עד לשחרורה לאחר מספר שבועות.

3. בתום הלוויה ראתה התובעת, לטענתה, פרסום בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 10.11.08 ובו הופיע צילום של אחות בפגיית בית החולים, לבושה חלוק עבודה ירוק ומתוך כיסו מבצבצת פגה קטנה. מרגע זה והילך, לטענת התובעת, מצבה הנפשי הלך והידרדר, עד כדי אשפוזה בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. התובעת טענה כי היא הייתה ועודנה משוכנעת שהפגה שצולמה באותה התמונה היא הפגה שלה, המנוחה, וכי צוות פגיית בית החולים אשם במותה.

4. התובע דרש תשובות מבית החולים בנוגע לזהות הפגה אשר צולמה בתמונה, ונענה כי היא אינה בתו, אולם - כך טענו התובעים - ללא הוכחה מניחה את הדעת לגרסה זו של בית החולים, שאף מסר כי הייתה זו שיטת טיפול ניסיונית בפגים בשם "שיטת קנגורו", שנועדה לקרב, עם מגע גופני, את ההורים לפגים. בית החולים לא יידע את התובעים 2 ו-3 לגבי טיפול שכזה ולא קיבל את רשותם לטפל כך בתאומות. לטענת התובעים, זהו טיפול בלתי סביר. בנוסף, טען התובע, שהוא לא זכה לראות את התמונה המקורית, על אף בקשות חוזרות ונשנות מצדו להנהלת בית החולים. עובדות אלו חיזקו אצל התובעים את דעתם, שהפגה בצילום היא בתם.

5. התובעת אושפזה מספר ימים לאחר לווית התובעת 1 בבית החולים "כרמל" בחיפה, ומשם הועברה להמשך אשפוז בבית החולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל. באשפוז התגלה כי התובעת 2 נמצאת במצב פסיכוטי נפשי קשה. בהמשך, אובחנה האם כסובל ממצב דיסוציאטיבי, דיכאון ורגרסיה, והומלץ לה על המשך טיפול מרפאתי. הפסיכיאטר, דר' קריינין מטעמה, חיווה דעתו שלתובעת יש נכות צמיתה של 75%, הנובעת מההלם למראה הצילום בעיתון. מנגד, הפסיכיאטר דר' בן אפרים מטעם הנתבעות, חיווה דעתו שאין קשר בין המצב הפסיכוטי שבו נמצאת התובעת עקב דכאון לאחר לידה לבין האירוע של ראיית הצילום בעיתון.

פסיכיאטר מומחה, שמונה על ידי, קבע כי אין חולק על מצבה הנפשי של התובעת, אולם סביר להניח שהוא נגרם בשל אבל כבד בגין מות המנוחה ובהמשך ישיר למצב נפשי לא יציב של התובעת לפני פטירת הפגה, ולא, כפי שטענו התובעים, בשל התמונה שפורסמה בעיתון. המומחה סבר כי התובעת לוקה, על רקע מחלתה הנפשית, שכאמור אין לו קשר לאירוע של ראיית הצילום בעיתון, בנכות צמיתה של 70%.

עיקר טענותיהם של התובעים בכתב הגנתם

6. התובעים לא נתנו הסכמתם לשיטת הטיפול, כפי שנראה בצילום, ובכך, לעמדתם, בוצעה כלפי הפגות עוולה של תקיפה, ונפגעה האוטונומיה של ההורים לקבוע את הטיפול בהן.

7. התובעים המשיכו וטענו, שיש להחיל את ההלכה שברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהן, פ"ד מד (3) 397 (להלן - "הלכת אלסוחה"), דהיינו הרשלן חב חובת זהירות הן כלפי הניזוק והן כלפי קרוביו, ואין זה משנה אם נכחו במקום התאונה או שלא.

לעמדת התובעים היה על בית החולים לצפות את הנזק העלול להיגרם לפגים כתוצאה מהטיפול ב"שיטת הקנגורו" ואת הנזק הנפשי שנגרם לתובעת, עת בנותיה מטופלות בפגיית בית החולים, והיא עצמה שרויה במצב נפשי רגיש וסבורה כי הטיפול הניתן לבנותיה הוא המקצועי והמסור ביותר.

טיעוני הנתבעים בכתב הגנתם

8. הנתבעים טענו, כאמור, כי דין התביעה להמחק ואו להדחות על הסף בשל העדר עילה והעדר יריבות, שכן הפגה שבצילום איננה המנוחה, והצילום הוא מלפני כחודש להולדתה. כיוון שהצילום אינו של הפגה, הרי האם אינה נפגעת משנית, הזכאית על פי הלכת אלסוחה, לפיצויים בגין נזקיה. זאת ועוד; קבלת התביעה תטיל נזק בלתי סביר על מזיקים פוטנציאליים, ועלולה להגדיל את הסיכון הטמון בהרחבת מעגל הנפגעים [ת"א 4199/02 עיזבון המנוחה שרוין מיכל ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו ביום 28.02.02].

9. הוסיפו הנתבעים, כי ראוי היה שהתובעים יתבעו את העיתון אשר פרסם את הצילום, ולא את בית החולים, שאין לו יד בפרסומו.

10. הנתבעים טענו, כי דין התביעה להימחק/ להדחות על הסף גם על פי העיקרון של "ריחוק הנזק" המובא בסעיף 76 לפקודת הנזיקין, שכן לא ניתן היה לצפות את הנזקים הנטענים ואת הקשר בינם לבין פרסום הצילום.

11. הנתבעים טענו כי נזקי התובעת 2 נובעים ממומים ו/או מחלות נפש מהם סבלה בעבר ולא מהעיון בצילום בעיתון.

12. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי פטירתה של התובעת 1 אירעה בשל סיבוכי פגות קשים עמם נולדה, וללא קשר לצילום התמונה הנטענת, אשר ממילא אינו של המנוחה.

13. הנתבעים טענו כי כתב התביעה אינו מגלה כל עילת תביעה כלפי הנתבעת 3.

דיון

תביעת העיזבון והמנוחה

14. הלכה היא, כי בבוא בית המשפט להכריע אם יש למחוק או לדחות תובענה בשל העדר עילה, הוא בוחן אם יהיה התובע זכאי לסעד המבוקש בתובענה בהנחה שיוכחו הטענות העובדתיות הנטענות בה. אין בית המשפט מתייחס בשלב זה לסיכוייה של התביעה. הבחינה היא כאמור, בהנחה שהעובדות הנטענות יוכחו. בית המשפט לא ימהר למחוק כתב תביעה על הסף, אפילו סיכויי התביעה להתקבל - על פי העובדות הנטענות בכתב התביעה - קלושים (וראו בר"ע 59/81 ארדיטי ואח' נ' עיזבון יעקב ארדיטי, פ"ד לה(2) 812; רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פורסם בנבו ביום 14.04.10; דר' י. זוסמן סדר הדין האזרחי אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין (1990) 365). ניתן למחוק כתב תביעה על הסף גם במקרה שבו בית המשפט נוכח כי התובע לא יוכל להצליח בתביעתו נוכח כישלונו בשאלה משפטית מכרעת [ע"א 50/89 ליטן נ' אילתה, פ"ד מה(4) 18].

15. בענייננו, עולה מכתב התביעה, שהתובעים טענו כי האחות המופיעה בצילום היא זו שטיפלה במנוחה ובפגה שנותרה בחיים, וכי כנגד שתי הפגות בוצעו עוולות (תקיפה, רשלנות, פגיעה באוטונומיה). עוד נטען בכתב התביעה, כי מותה של המנוחה נגרם עקב הצורה בה החזיקה אותה האחות (וראו סעיף 50, שבו התובעים מפרטים עילת תביעה של נזקי העיזבון של המנוחה, הכוללים את נזקי המנוחה גופה). משמע, שלא כגרסת הנתבעים, אין הדיון על פי כתב התביעה מצטמצם להלכת אלסוחה, הדן בנזקים של נפגעים עקיפים, אלא יש לבדוק אם יש ממש בטענת הנתבעים, כי מותה של הפגה בא עקב הטיפול הרשלני, ואם נגרם למנוחה עצמה נזק עקב טיפול זה. נזקים אלו הם נזקים ישירים, של המנוחה ושל עיזבונה. משמע הפירוט בכתב התביעה מקים עילה לעיזבון.

16. כאן המקום להעיר, כי היה על התובעים לצרף חוות דעת רפואית לתביעתם באשר לעילת התביעה של המנוחה, ככל שהיא מתייחסת לגרם מותה ברשלנות של הנתבעים בטיפולם בה בעת ששהתה בפגיה. הם לא צרפו חוות דעת כזו, והמועד לצירופה עבר (וראו תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ). למרות זאת אין בשלב זה למחוק את התביעה בעילה זו, שכן נתונה הדרך לתובעים לבקש לתקן את כתב תביעתם על ידי צירוף חוות דעת. ככל שהתובעים יבקשו לתקן את כתב תביעתם ולצרף חוות דעת כזו:

"כאשר הפגם שבכתב התביעה – חוסר העילה – ניתן לתיקון, והתובע רוצה לתקנו, ייעתר לו בית המשפט ולא ימחק את כתב התביעה, והוא, אפילו בדרגת הערעור, ובלבד שהתיקון ירפא את הפגם" (זוסמן, בספרו הנ"ל עמ' 370).

מסקנתי היא אם כן, שאין למחוק את כתב התביעה, ככל שהוא מתייחס לתביעת עיזבונה של המנוחה.

תביעת ההורים על פי העובדות שבכתב התביעה.

17. עיקר המחלוקת העולה מטענות הנתבעים היא, כלום זכאית האם לפיצויים על אף שהיא קרוב נעדר או ניזוק עקיף, וזאת על פי התנאים שהוצבו לתביעה מעין זו בהלכת אלסוחה. כאמור העובדות הנטענות בכתב התביעה הן, שהאם ראתה את הצילום בעיתון, שהטיפול הנראה בצילום הוא רשלני, שלדעתה הפגה ניזוקה או נפטרה כתוצאה מכך, ושהיא ניזוקה בפגיעה קשה (70% נכות פסיכיאטרית) עקב ההלם שנגרם לה מראיית הצילום. זוהי פרשת העובדות לפיה יש לפסוק בבקשה שלפניי. אוסיף כאן, כי התובעים לא הגישו כתב תשובה לטענות הנתבעים, ויש לראות את טענות הנתבעים (שבצילום אין זו המנוחה ושהצילום צולם לפני שהמנוחה נולדה) כמוכחשות על-ידם (וראו: בספרו של ד"ר י. זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, (1995), עמ' 280).

18. בהלכת אלסוחה, נקבעו התנאים הבאים (כפי שסוכמו בע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(3) ע"י השופט ריבלין בעמ' 806) על מנת שיוכר קרוב נעדר או נפגע עקיף, כזכאי לפיצויים בגין נזק נפשי:

"תנאי אלסוחה והנזק הפיזי העקיף:

18.      בפסק-הדין שניתן בעניין אלסוחה נקבעו ארבעה תנאים המשמשים כמסננת נוספת, במסגרת חובת הזהירות, לבחינת הזכאות לפיצוי. וזוהי תמציתם של התנאים שנקבעו שם, כפי שפותחו בפסיקה בשנים שחלפו מאז: תנאי ראשון – היותו של הניזוק העקיף קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי (אף שהוכרה האפשרות, במקרים חריגים וראויים, לפצות גם נפגע אחר); תנאי שני – התרשמות עצמאית של הניזוק העקיף מן האירוע (אף שלא נשללה על הסף זכאות לפיצוי גם כאשר ההתרשמות מן האירוע הייתה מכלי שני והנזק היה צפוי בנסיבות העניין); תנאי שלישי – קיומה של קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק העיקרי לבין היווצרות הנזק הנתבע על-ידי הניזוק העקיף. כפי שכבר ציינו בעבר, "דרישה זו זכתה לפירוש גמיש; נקבע שאין לשלול את האפשרות שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת להבדיל מהלם מיידי, יהא גם הוא בר-פיצוי. התנאי הקובע – כך נקבע – הינו קיומה של קירבה סיבתית" (עניין לוי הנ"ל, בפסקה 18); תנאי רביעי – נדרש כי הפגיעה הנפשית תהא חמורה, ותעלה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש שיש בהן משום נכות ניכרת שניתן להוכיחה באמצעות חוות דעת רפואיות (ראו: עניין אלסוחה בעמ' 436-433; ע"א 2935/98 דריז נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], ניתן ביום 31.8.1999); ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470, 476-474 (1992); ע"א 3798/95 הסנה נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651, 655-653 (1996); רע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267; ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו ([פורסם בנבו], ניתן ביום 2.9.2002). לעניין התנאי הרביעי עיינו: ע"א 4446/90 אליהו חברה לביטוח נ' ברנע ([פורסם בנבו], ניתן ביום 8.3.1995); רע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267 (1997); ע"א 7836/95 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עזבון המנוחה קרן (און) תמי ז"ל, פ"ד נב(3) 199 (1998); ע"א 6431/96 בר זאב נ' ג'ומעה, פ"ד נב(3) 557, 575-573 (1998); ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו ([פורסם בנבו], ניתן ביום 28.8.2005); ע"א 5664/98 ד"ר קאושנסקי נ' מלול, ([פורסם בנבו], ניתן ביום 14.8.2000); מאמרה הנ"ל של שטרסברג-כהן, בעמ' 19-12)" (ההדגשה בקו לא במקור).

19. התובעת ממלאת אחר התנאי הראשון: היא אמה של המנוחה. התובעת ממלאת אף את התנאי השני והתנאי השלישי: היא אמנם לא נכחה במקום, אולם היא התרשמה מהאירוע המזיק על פי צילום, שלעמדתה משקף את האירוע. היא ראתה את הצילום מיד לאחר הלוויה ויום אחד לאחר מותה של המנוחה. בצילום ראתה את המנוחה במצב, שלטענתה הביא למותה. בשאלה אם צילום בעיתון, או על פי אותו היגיון גם באמצעי המחשה אחרים, כמו טלוויזיה, ניתן לראות כהתרשמות ישירה, הרי נראה כי הלכת אלסוחה לא קבעה כי אמצעים מעין אלו אינם ממלאים את התנאי. התוצאה היא שכאשר אדם רואה בטלוויזיה או בצילום בעיתון את יקירו נרצח או עובר התעללות (ואין אני קובעת כאן כי הצילום אכן מראה תמונה מעין זו), לא ניתן יהיה לומר שהוא איננו זכאי לפיצויי ככל שהוא ממלא אחר יתר התנאים. כתב על כך הנשיא שמגר בפס"ד אלסוחה, בסעיף 20 לפסק הדין:

(ב) התרשמות ישירה מן האירוע המזיק – הדרישה בפסיקה הזרה, בין אם היא מנוסחת כרכיב של מבחן הציפיות ובין כתנאי מגביל מחוץ למבחן הציפיות היא כי התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות. מאידך גיסא, ראינו, כי נמתחה ביקורת רבה על הצבת הדרישה בדבר התרשמות ישירה מן האירוע המזיק כמגבלה מהותית להטלת אחריות. כנטען על-פי אותם דברי ביקורת, אין לשלול מדעיקרא את האפשרות להכיר בנזק נפשי, אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני.ברור ומובן לכאורה, כי ככל שהתובע קרוב לאירוע המזיק וחווה את החוויה הטראומטית בחושיו, הנזק הנפשי אשר נגרם לו צפוי יותר כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין. כאשר ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם והמידע מתקבל מכלי שני, מותר להניח באופן סביר, כי עוצמת האירועים הקשים מתקהה ומתרככת, ובנסיבות אלה צפיות נזק נפשי ממשי הולכת ופוחתת. כך - דרך כלל, אולם לא תמיד. איני סבור, כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפיו תישלל על הסף זכותו לפיצוי של קרוב' אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על-כן, בתנאי ההתרשמות הישירה אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין. ראינו, כי רבות הדוגמאות לנסיבות אשר הדמיון יכול להעלות, בהן עמידה על דרישת החוויה החושית הישירה מן האירוע המזיק עלולה להביא לתוצאות שאינן צודקות. משום כך ראוי, לטעמי, לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון ככל מקרה ומקרה, אם נזקו של התובע - אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני - היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע. במסגרת זו תינתן הדעת, כאמור, לדרך קבלת המידע. כשלעצמי, לא הייתי שולל, במקרה ראוי, מתן פיצוי בגין התוצאה הנזקית שנגרמה, למשל, על-ידי האזנה לדיווח מילולי, הכול כמבואר לעיל. אגב, ראייתו של קרות האסון בעת צפייה מקרית בטלוויזיה נראית לי, על-פי הגיונם של דברים, שוות משמעות לצפייה ישירה במקום האירוע" (ההדגשה בקו לא במקור. ראו מנגד לדברים שצוטטו כאן דבריו של הנשיא שמגר, בע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר נ' עיריית חיפה ואח', ניתן ביום 13/1/92. שם כתב הנשיא שמגר, כי צפיה בטלויזיה, בניגוד למסירת ידיעה, לא תמלא אחר התנאי של התרשמות ישירה מן האירוע המזיק).

העולה מהקטע שצוטט לעיל הוא, שלא ניתן לקבוע כי פסיקתנו שללה אפשרות של מי שרואה את יקירו בצילום או בטלוויזיה סובל, והתמלאו לגביו יתר התנאים שבהלכת אלסוחה, לקבל פיצויים.  בסמוך לאחר שניתן פסק-הדין בעניין אלסוחה, עמד הנשיא שמגר על כך שהעקרונות שהותוו בפסק-הדין אלסוחה עודם טעונים פיתוח והרחבה, בציינו כי "אמות המידה שפורטו... לא שרטטו במכוון קווים מדויקים לתחימתה של הסוגיה, המצויה בשלבי התפתחות ועיצוב ראשוניים במשפטנו" ( וראו ע"א 642/89 שניידר נ' עיריית חיפה, פ"ד מו (1) 470).

20. בשלב זה של הדיון, יש לעמדתי לקבוע, כי התובעת ממלאת אף אחרי התנאי הרביעי: לכאורה לוקה התובעת בנזק נפשי משמעותי, שהיא מייחסת אותו להתעללות במנוחה. אמנם המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' קליין קבע, שאין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי לבין העיון בצילום בעיתון, אלא שהוא נובע ממצב נפשי קודם ומתגובת אבל חריפה, אולם, לא ניתן עתה, כשדנים בבקשה למחיקה על הסף, לקבוע שחוות דעתו של המומחה סותמת את הגולל על תביעת התובעת. עומדים לפני התובעת מספר אמצעים לשכנע כי קביעה זו איננה נכונה, כמו ניסיון בחקירתו הנגדית לחזור בו מקביעתו זו.

התוצאה היא שיש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף.

דיון בבקשה על פי הטענות העובדתיות שבכתב ההגנה.

21. מעל לנדרש אומר כאן ובקצרה, שאם יוכיחו הנתבעות, כי הצילום צולם חודש קודם לכן, ולפיכך המנוחה איננה הפגה המופיעה בו, ולא הייתה כל התרשלות כלפי המנוחה, ואפילו האמינה האם, שבצילום מופיעה בתה המנוחה, נראה כי בשל שיקולים של ריחוק הנזק, יהיה מקום לדחות את התביעה. אמנם, לא ניתן לקבוע כי המעוול, אינו יכול לצפות שצד ג' יטעה לחשוב שהמעשה העוולתי נעשה כנגד יקירו, בעוד שהוא בוצע נגד אדם אחר, אולם מטעמים של מדיניות משפטית ראויה ואף על פי העיקרון של ריחוק הנזק, נוטה אני לומר בשלב זה, שאין להכיר בעילה כזו מצד הנפגע המשני על פי הלכת אלסוחה.

לסיכום

22. הבקשה לדחייה על הסף, נדחית. אעיר, כי לפני התובעים עומדת לא רק שרשרת הרים אחת גבוהה מאד לעבור, אלא מספר שרשרות כאלו: יהיה עליה להתמודד עם קביעת המומחה שאין קשר סיבתי בין מצבה בתחום הנפשי של התובעת לבין הצפייה בצילום בעיתון; יהיה עליה להתמודד עם טענות עובדתיות של הנתבעות - שאין הפגה המופיעה בצילום בתם; שלא הייתה התרשלות כלפי הפגה; שמדובר בטיפול שאינו מזיק ואף הצילום אינו מראה על פגיעה כלשהי בפגה; שהפגה לא טופלה כך; שהיא מתה בשל מצבה כפגה ולא עקב התרשלות הנתבעות; שלא הוגשה חוות דעת לעניין הקשר הסיבתי בין מותה של המנוחה ובין שיטת הטיפול של הקנגורו, ככל שאכן האחיות נהגו כך. נראה לפיכך, שעל התובעים לשקול אם אמנם יעמדו במשימות אלו המוטלות עליהם כתובעים, וכלום יש להמשיך בתביעה. כל זאת על מנת שבסוף ההליכים, לא יתברר כי ההוצאות שבניהול התביעה היו לחינם.

23. אינני פוסקת הוצאות בבקשה. צד שיבקש להתחשב לעניין ההוצאות בהחלטתי זו, יוכל להפנות את תשומת לבי, כאשר אבוא לפסוק הוצאות סופיות בתיק.

24. אני קובעת לקדם משפט על מנת לברר המשך ההליכים בתיק ליום 8/4/13 שעה 9:20.

25. אוסיף הערה: צר לי שבשל עומס עבודה התעכבה כתיבת החלטתי זו. ייעשה כל מאמץ לקבוע את המשך הדיונים בתיק במהירות הניתנת.

ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ג, 26 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.