1. עסקינן בתובענה, במסגרתה מבקשת התובעת להכיר באירוע מיום 24/10/08, אשר במהלכו נפגעה בצווארה ובכתפיה, כ"תאונת עבודה". בנוסף עתרה התובעת וביקשה, כי גם נזקיה הנפשיים יוכרו ככאלה הנובעים מהאירוע התאונתי.

2. ביום 10/9/09 דחה פקיד התביעות את תביעתה של התובעת בנימוקים הבאים:

"מעיון בפרטי תביעתך ובמסמכים שבידינו, לא נמצא כי האירוע הנטען על ידך בתאריך 24/10/058 (השלכת פח אשפה לכיוונך), גרם לך נזק פיזיולוגי ולאי כושר עבודה. הפנייה לטיפול רפואי חודשיים לאחר האירוע, והעובדה שלא נעדרת מהעבודה לאחר התאונה מנתקים את הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען על ידך לנזק עליו את מתלוננת.

על כן לא אירעה לך תאונת עבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

אי הכושר לעבודה לתקופה 16/3/09 עד 23/6/09 איננו תוצאה של האירוע הנ"ל, מבדיקת תיקך הרפואי לא נמצא נזק חדש לאחר האירוע הנטען, כל תלונותייך כיום מתועדות בתיקך הרפואי עובר לתאונה הנידונה..."

3. לאחר עדותה של התובעת בבית הדין, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר התשתית העובדתית עליה התבססו המומחים השונים כמפורט להלן:

"א. התובעת ילידת 1954, עבדה כמורה.

ב. ביום 24.10.08 לימדה התובעת בכיתה ט', ועמדה בכיתה מול התלמידים כשדלת הכיתה מצד ימין לה.

ג. לפתע ראתה ושמעה התובעת חפץ מתעופף באוויר. החפץ פגע בה פעם או פעמיים באזור העורף , כתף ימין והראש, ונפל. לתובעת הסתבר כי מדובר בפח זבל, אשר תוך כדי נפילה נפלו ממנו דברי הפסולת. עוד הסתבר לתובעת כי הפח הושלך ע"י תלמידים מכיוון הדלת שהיתה מצד ימין של התובעת.

גובהו של הפח כ – 55 ס"מ והוא עשוי מפלסטיק קשיח . בפח היו דברי פסולת , דבר אשר הגדיל את משקלו.

ד. התובעת חשה כאבים אחרי המקרה. עם זאת, התובעת ישבה בכיתה עד לתום אותו שיעור, ואח"כ הלכה לביתה . התובעת המשיכה ללמד עד חודש אפריל 2009 ופנתה לטיפול רפואי לראשונה ביום 23.12.09. לדברי התובעת, היא סברה שהכאבים יחלפו ולכן הסתפקה עד אז בכדורים משככי כאבים .

ה.  מצבה הרפואי של התובעת הינו כעולה מהמסמכים הרפואיים . "

4. לצורך הכרעה בסוגיה מונו מטעם בית הדין 3 מומחים מתחומים שונים (להלן: "המומחים"), והם נתבקשו לחוות דעתם בשאלות הבאות:

במישור האורטופדי:

"א. ממה סובלת התובעת בכל הנוגע לכתף ימין, לעורף ולצוואר?

ב. האם הליקויים הקיימים, ככל שישנם, נובעים מן האירוע המתואר לעיל?"

במישור הנוירולוגי:

"א. ממה סובלת התובעת בכל הנוגע לפגיעה בראש ובכל הנוגע לעצב בכתף ימין?

ב. האם הליקויים הקיימים, ככל שישנם, נובעים מן האירוע המתואר לעיל?"

במישור הפסיכיאטרי:

"א. ממה סובלת התובעת בכל הנוגע למצבה הנפשי, לרבות חרדות, נדודי שינה והכל ככל שעולה מתיקה הרפואי?

ב. האם הליקויים הקיימים, ככל שישנם, נובעים מן האירוע המתואר לעיל?"

5. המומחים השיבו בחוות דעת בימים 18/10/10, 1/11/10, 17/11/10, במסגרתן סקרו את החומר אשר היה בפניהם; תוך שהאורטופד והפסיכיאטר שללו קיומו של קשר סיבתי באופן מוחלט, בעוד שהנוירולוג קבע שלא ניתן לשלול שהכאבים והממצאים הקליניים וההדמייתיים בכתף ימין הינם כתוצאה מהתאונה.

6. בהחלטה מיום 21/11/10 ניתנה לצדדים אפשרות לפנות לבית הדין בבקשה להציג למומחים שאלות הבהרה, ונקבע כי במידה ולא יוצגו שאלות כאמור יסכמו הצדדים בכתב.

7. לאחר מספר הארכות מועד, הגישו הצדדים בקשות להצגת שאלות הבהרה למומחים בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי. בסופו של יום, בהחלטה מיום 4/5/11 אישר בית הדין לנתבע להציג למומחה לנוירולוגיה את שאלות ההבהרה אותן ביקש להציג, ומנגד דחה את בקשת התובעת להצגת שאלות ההבהרה למומחה לפסיכיאטריה.

לפיכך התבקש המומחה לנוירולוגיה לענות על השאלות הבאות:

"א. האם הפער של כחודשיים בפנייה לטיפול אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין הכאב לאירוע, והאם אינו מקשר את הכאב לעברה של התובעת? אם לא – נא הסברך המפורט.

ב. האם קיימים ממצאים אובייקטיביים טראומטיים כלשהם במועדים סמוכים לאחר האירוע? נא פרט.

ג. האם הממצאים בכתף הינם חולניים, או מהווים בסבירות גבוהה יותר ממצאים ניוונים? נא הסברך.

ד. לאור תשובותיך לעיל, האם נכון שקביעתך מתבססת על תלונות סובייקטיביות בעיקר? נא פרט. "

8. ביום 27/6/11 השיב המומחה לשאלות עליהן נשאל את הדברים הבאים:

"א. אם אכן היה פער של חודשיים בין האירוע לבין הפנייה לרופא, אזי עולה בהחלט שאלה לגבי הכאב והקשר הסיבתי לאירוע. סביר להניח שהתובעת היתה פונה לרופא קודם לכן אם היה מופיע כאב שהוא מתמשך ושהוא מהאירוע. כדי לענות באופן חד משמעי על שאלה זו יש לשאול את התובעת למה חיכתה חודשיים. אני מניח שתשובתה תקל על קביעת העובדה שאין הוכחה לקשר בין הכאב לבין האירוע ויש קשר בין הכאב לבין עברה של התובעת.

ב. אין עדות לכך שנבדקה סמוך לאירוע ולכן אין גם עדות לממצאים או העדר ממצאים סמוך לאירוע עצמו.

ג. יש סבירות גבוהה שהממצאים אינם ניוונים. אומנם אינני מומחה אורטופד אלא כמומחה נוירולוג, אבל כרופא אני מרשה לעצמי להעריך זאת בהתאם לתמונה הקלינית ולממצאי הבדיקה הקלינית ובבדיקות העזר.

ד. נכון".

9. בהחלטה מיום 30/6/11 הורה בית הדין לצדדים להגיש את סיכומיהם. לאחר מתן תזכורת הגישה התובעת את סיכומיה ביום 16/8/11, והנתבע הגיש את סיכומיו ביום 6/9/11.

לאחר הגשת סיכומי הצדדים נקבע דיון ליום 12/1/12, אליו הופיעה התובעת בלבד, עקב עיצומי באי כוח הנתבע.

לאחר מספר הארכות מועד, הודיעו הצדדים ביום 1/5/12 כי לא הצליחו להגיע להסכמה שתייתר הכרעה בתיק דנן.

ביום 10/5/12 התקיים דיון בתיק, וביום 14/5/12 ניתנה החלטה, לפיה יועברו למומחה לפסיכיאטריה שתי שאלות הבהרה נוספות.

ביום 6/6/12 השיב המומחה לשאלות עליהן נשאל, תוך שהוא מסכם את דבריו בהאי לישנא:

"אינני רואה סיבה לשנות מסקנתי הקודמת ש'אינני מוצא בסיס ועדות בתיקה הרפואי לקבוע שסובלת מהפרעה נפשית'. כמו כן, לא ניתן לקבוע קיומה של החמרה במצבה הנפשי כתוצאה מהאירוע...".

ביום 6/6/12 ניתנה לצדדים אפשרות להגיש סיכומים משלימים.

ביום 4/7/12 הגיש הנתבע סיכומים משלימים מטעמו.

ביום 8/7/12 הגישה התובעת בקשה למינוי מומחה אחר.

ביום 9/7/12 מינה בית הדין את ד"ר אילן טל כמומחה נוסף מטעם בית הדין (להלן: "המומחה הנוסף").

ביום 18/1/12 הגיש המומחה הנוסף חוות דעתו, במסגרתה ציין כדלהלן:

"הרושם הוא שהאירוע שלעצמו אינו אחראי למגבלה התפקודית... אלא, שהוא כנראה העלה תכנים רגשיים הקשורים למהלך החיים טרם האירוע והם אשר גורמים למגבלה תפקודית".

בהחלטה מיום 23/12/12 ניתנה לצדדים אפשרות להגיש בקשה להצגת שאלות הבהרה.

ביום 6/2/13 הודיע הנתבע כי אין בכוונתו להעביר למומחה שאלות הבהרה.

ביום 19/3/13 הודיע הנתבע כי יש להמשיך את ההליך כך שיוגשו סיכומי הצדדים בכתב, וביום 18/4/13 הצטרפה התובעת לעמדת הנתבע.

לאור האמור לעיל, הורה בית הדין לצדדים בהחלטה מיום 23/4/13 להגיש סיכומיהם.

ביום 12/5/13 הגישה התובעת את סיכומיה המשלימים וביום 12/8/13 הגיש הנתבע את סיכומיו המשלימים.

טענות התובעת

10. לטענת התובעת, בנסיבות המקרה דנן, אל מול שלוש חוות הדעת נראה כי קיימת הצדקה עובדתית ומשפטית יוצאת דופן, המצדיקה סטייה מחלק מחוות דעת המומחים הרפואיים; ונראה כי הוכח שחוות הדעת של האורטופד ושל הפסיכיאטר לוקות בחוסר נימוק ועיגון בחומר הראיות ובחוסר התייחסות מספקת לעובדות שהובאו בפניהם. לפיכך, יש לקבוע כי מצבה של התובעת וליקוייה האורטופדיים והנפשיים נגרמו כתוצאה מתאונת העבודה מיום 24/10/08.

עוד טענה התובעת, כי הנוירולוג שמונה הבהיר כי לא ניתן לשלול קשר סיבתי בין מצבה של התובעת לתאונה, וזאת באם יינתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי בפנייה לטיפול מצידה. התנהגותה הנמנעת של התובעת והנסיבות סביב האירוע ולאחריו, יש בהן כדי להסביר את השיהוי בפנייה לטיפול, שנבע כתוצאה מפרוץ מלחמת "עופרת יצוקה", ולאחריה מפאת פטירתה של אמה.

בנוסף נטען, כי לתובעת נזקים נפשיים קשים, שהיא אינה עובדת מזה שנתיים, ושאף בית הדין התרשם ממצבה וממצוקותיה הנפשיות, בעוד שהמומחה קבע כי לדעתו היא אינה סובלת מלקות נפשית.

בסיכומיה המשלימים הוסיפה התובעת, כי המומחה הנוסף קבע כי מתקיים קשר סיבתי על דרך ההחמרה, ואת שאלת הנכות יש להותיר לוועדה הרפואית.

טענות הנתבע

11. לטענת הנתבע, חוות דעתם של המומחים ותשובותיהם לשאלות ההבהרה מעניקות תשובות באופן שאינו משתמע לשני פנים.

מחוות הדעת עולה בבירור, כי לא קיים קשר סיבתי בין הפגימות מהן סובלת התובעת לבין תנאי עבודתה.

המדובר במקרה פשוט, לפיו חוות הדעת בהירות וחד משמעיות, והן אינן מושתתות על הנחה משפטית עובדתית מוטעית, ועל כן אין כל סיבה כי בית הדין לא יאמצן.

גם המומחה לנוירולוגיה קבע באופן חד משמעי כי יש סבירות גבוהה שהממצאים הינם ניווניים (וזאת כפי שקבע האורטופד), תוך שהוא מוסיף כי אין מדובר בתחום מומחיותו. בנוסף, הביטוי "לא ניתן לשלול" אין בו בכדי להצביע על הקשר הסיבתי הנדרש בחוק. טענות התובעת המסבירות כביכול את השיהוי מצידה אינן חלק מהעובדות המוסכמות, ואין מקום להעלותן בשלב הסיכומים.

בהקשר זה יצויין, כי במהלך התקופה שלאחר האירוע התאונתי פנתה התובעת לטיפול רפואי פעמיים בנוגע לנזלת וזיהום בגרון, ולא התלוננה כלל על כאבים או פגימות כתוצאה מהאירוע.

גם מחוות דעתו של המומחה הנוסף לפסיכיאטריה עולה, כי לא קיים קשר סיבתי בין ליקוייה הנפשיים של התובעת, ככל שישנם, לאירוע בעבודה.

לסיום, טען הנתבע כי על בית הדין לאמץ את חוות הדעת של שלושת יועציו, ולדחות התובענה.

דיון והכרעה

12. לאחר לימוד טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התובענה להדחות בהתאם לאמור בחוות דעתם של המומחים, והכל מהנימוקים המפורטים להלן.

13. בפסיקה ובספרות המשפטית נקבע לא אחת המשקל שיש ליתן לחוות דעתו של מומחה מטעם בית הדין, וזאת בהאי לישנא:

"בתי הדין לעבודה מייחסים בד"כ משקל רב לחוות דעת המומחה מטעם בית הדין, זאת

מטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה

מירבית".

ראה:

עב"ל (ארצי) 411/97 דחבור בוטרוס - המוסד לביטוח לאומי (2.11.99, פסקה 4 לפסק הדין).

סטיב אדלר, 'מומחים יועצים רפואיים בביה"ד לעבודה', המשפט ב' (התשנ"ה) 199, 212.

יצחק לובוצקי, 'סדר הדין במשפט העבודה', מהדורת 2004, פרק 12 עמ' 45.

כמו כן, הלכה פסוקה היא כי בשאלות רפואיות "יסמוך ביה"ד את ידיו על חוות דעת מומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן".

ראה:

דב"ע (ארצי) נה/ 79-0 סעדה - המוסד לביטוח לאומי (29.3.95, פסקה 13 לפסק הדין).

ועוד פסק בית הדין הארצי בהאי לישנא:

" ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה".

ראה :

עב"ל (ארצי) 1035/04 ביקל - המוסד לביטוח לאומי (6.6.2005, פסקה 5 (ו) לפסק הדין).

לפיכך, במרבית המקרים ראוי להעדיף את חוות דעתו של המומחה שמינה בית הדין מאשר את חוות דעתו של המומחה מטעם אחד הצדדים.

ראה:

דב"ע (ארצי) 37 – 0 המוסד לביטוח לאומי - נתנאל, פד"ע יח 78, 82.
ע"ע (ארצי) 1274/02 אואקנין - מדינת ישראל, פד"ע לח 370.

יצחק לובוצקי, שם, עמ' 46.

14. במקרה שלפנינו קיימות 3 חוות דעת של מומחים שמונו ע"י בית הדין, בנוסף למתן תשובות ל-4 שאלות הבהרה שהופנו לנוירולוג. מעיון בחוות הדעת ובתשובות לשאלות ההבהרה, עולה כי יש לדחות את התובענה במלואה, ונפרט.

לאור נסיבות המקרה, אשר דרשו מינויים של 3 מומחים בתחומי רפואה שונים, נסקור כל חוות דעת בנפרד, ולבסוף נדון באמור בהן במצטבר.

חוות דעתו של המומחה לאורטופדיה

15. המדובר בחוות דעת מפורטת, מנומקת, מקצועית ועניינית, במסגרתה סקר המומחה באופן כרונולוגי את כל המסמכים הרפואיים, כולל תוצאות הבדיקות השונות אשר נערכו לתובעת לאורך השנים, ובסופו של יום קבע שהליקויים בכל הנוגע לכתף ימין, לעורף ולצוואר אינם נובעים מהאירוע התאונתי.

16. המדובר בקביעה רפואית, אשר הובאה במסגרת חוות דעת, בה ציין המומחה ממה סובלת התובעת במישור האורטופדי, כמו גם מהן הסיבות האפשריות העומדות בבסיס תחלואיה האורטופדיים של התובעת.

17. כך למשל נשאל המומחה: "האם הליקויים הקיימים אצל התובעת ככל שישנם, נובעים מן האירוע המתואר לעיל?".

המומחה השיב על השאלה:

"אינני חושב כי הליקויים הקיימים אצל התובעת נובעים מן האירוע המתואר לעיל, וזאת בשל העובדות הבאות:

א. כפי שציינתי בתשובתי לשאלה הראשונה קיימים מספר גורמים להתפתחות הכאבים כמתואר בחומר הרפואי אשר הועבר אלי. ניתן למנות מספר מהם אצל התובעת:

- גילה של התובעת (54) בזמן האירוע התאונתי הינו גיל בו נצפה התפתחות של שינויים ניוונים כמתואר אצל התובעת.

- שינויים שלאחר חבלה Post Traumatic – בחומר שהועבר אף מתוארים אצל החולה שתי תאונות עם כאבי ע"ש צווארי וכתפיים האחת בשנת 2002 והשנייה בשנת 2005. לציין גם באירוע נשוא התביעה זאת מתלוננת החולה בין היתר על כאבי ע"ש צווארי וכתפיים כפי שהיה גם בתאונות הקודמות.

ב. מנגנון הפגיעה המתואר ע"י כבוד בית הדין אינו מנגנון הגורם לשינויים הניוונים, לפריצת הדיסק או לקרע בגידי השרוול המסובב כפי שנמצא אצל התובעת.

ג. האירוע התאונתי היה בתאריך 24/10/08 והחולה פנתה לרופא ודווחה על כך בתאריך 23/12/08. במשך חודשיים אף פנתה החולה פעמיים לרופא: בתאריך 12/11/08 בו קיבלה אישור מחלה בשל נזלת ללא חום. ובתאריך 17/11/08 בו ביקשה דרך משרד המרפאה ואף קיבלה הארכה של חופשת המחלה.

לא סביר בעיני, ובמיוחד לאור עוצמת הכאבים והתלונות בהמשך כי בביקורים אלו היתה חופשה מכאבים כך שלא התלוננה כלל וגם כי הרופא המטפל לא שם לב להגבלה הניכרת בתנועות ע"ש או הכתף".

18. הנה כי כן, המומחה ביסס מסקנותיו על החומר אשר הונח בפניו, תוך שהוא קושר היטב בין זה לבין זה. גם התובעת עצמה לא העלתה טענות אשר יש בהן טעם שלא לקבל את חוות דעתו של האורטופד. המדובר בקביעות רפואיות גרידא, מטעם מומחה שמונה על ידי בית הדין, בהן בית הדין אינו נוהג להתערב.

חוות דעתו של המומחה לפסיכיאטריה

19. מעיון בחוות דעתו של מומחה זה עולה, כי לדידו לא קיימים ליקויים נפשיים אצל התובעת הנובעים מהאירוע התאונתי.

גם מומחה זה סקר באופן מקיף ומפורט את החומר הרפואי בעניינה של התובעת, תוך שהוא מפרט בנוגע לרישומים הרפואיים הנוגעים לתחום הפסיכיאטרי, אשר לפיהם אין הוא מוצא בסיס ועדות בתיקה הרפואי של התובעת כדי לקבוע שהתובעת סובלת מהפרעה נפשית. מפאת חשיבות הדברים תובא להלן חוות דעתו של המומחה אשר קבע בזו הלשון:

"...לתובעת יש תיק רפואי עב כרס והיא בעלת היסטוריה רפואית עשירה ומורכבת בתחומים גופניים רבים. בתיקה אין כל רישום המתייחס למחלה נפשית.

א. קיים רישום מטיפול במרפאה לבריאות הנפש בשנת 1982-83. הטיפול התייחס לקשיים ובעיות זוגיות וההפניה היתה מתוך רצונה להיעזר בהתלבטות האם ואיך להתגרש. בדו"ח הטיפול לא תוארו תסמינים והפרעות נפשיות ולא צוינה כל אבחנה. תוצאות הטיפול היתה גירושים, מאז נשואה בשנית וילדה ילדים.

בנוסף קיים רישום בודד משנת 2004 בו מופיעה המילה חרדה בתיקה הרפואי בקופ"ח כללית. מעבר לשימוש במילה חרדה אין פרטים נוספים. ברישום הבא מצוינת העובדה שהתובעת שמחה שלא פוטרה מעבודתה. ניתן להניח שהחרדה היתה אז קשורה לחשש מפיטורים. בדומה קיים רישום בתאריך 26/10/09 המציין את המילים חרדה, דכאון ו-PTSD. אין ברישום זה כל פירוט נוסף, רק ציון של נתינת תרופה נוגדת דכאון. לא ברור על סמך מה ניתנה התרופה, האם נטלה אותה ולכמה זמן.

יש רישום בתאריך 2/11/09 בו מציע רופא המשפחה הפנייה לבדיקה אצל פסיכיאטר בשאלה על קיומה של תסמונת בתר חבלנית. אין עדות לכך שהצעה זו בוצעה.

אין רישום של טיפול פסיכיאטרי כלשהו לאחר 1983.

התובעת מסרה על נדודי שנה שאינם קשורים לאירוע ורק בתאריך 1/11/09 יש איזכור "שחרדה ממקום עבודתה הקודם ואינה חשה בטוב כשמתקרבת למקום".

אינני מוצא בסיס ועדות בתיקה הרפואי לקבוע שסובלת מהפרעה נפשית.

ב. ככל שאני מסיק מעיון בתיק הרפואי, לא קיימים אצל התובעת ליקויים נפשיים הנובעים מהאירוע, יכול להיות שחוויותיה מאלימות בבית הספר, חוויה המתועדת פעמיים (2008-2007), עוררה בה אי נוחות ומידה מסוימת של חרדה מפני מקום עבודתה".

20. המומחה לפסיכיאטריה במסגרת חוות דעתו ציין כי אין עדות לכך שהתובעת סובלת מהפרעה נפשית, ואף הוסיף כי לא קיימים אצל התובעת ליקויים נפשיים הנובעים מהאירוע.

המדובר בחוות דעת מפורטת ומנומקת, במסגרתה ניתנה התייחסות לכלל החומר הרפואי בתחום הפסיכיאטריה תוך סקירתו וניתוחו בסדר כרונולוגי. לפיכך, משעסקינן בחוות דעת מקצועית, עניינית ומפורטת, הכוללת קביעות רפואיות מובהקות, בהן בית הדין לא נוהג להתערב, הרי שיש לקבלה ולאמץ את האמור בה.

אומנם, המומחה ציין כי האירוע התאונתי יכול היה לעורר בתובעת אי נוחות ומידה מסוימת של חרדה מפני מקום עבודתה, אך בנסיבות העניין יש להתייחס לכך כחלק מהתמונה המלאה על רקע קביעתו של המומחה, ולפיה לדידו של המומחה אין הדבר מגיע עד כדי הפרעה נפשית.

חוות דעתו של המומחה הנוסף לפסיכיאטריה

21. גם מעיון בחוות דעתו של המומחה הנוסף, ד"ר אילן טל, עולה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין האירוע לבין ליקוייה הנפשיים. המדובר בחוות דעת מקיפה ומפורטת, במסגרתה התייחס המומחה לתשתית העובדתית שהונחה בפניו, לנתוניה האישיים והרפואיים של התובעת, ולהיסטוריה הרפואית שלה בכל הקשור לתחום הפסיכיאטרי.

המומחה אף קיים עימה פגישה פרונטאלית, בעקבותיה תוארו ממצאיו, והוא אף המליץ על אחוזי נכות ודרך טיפול. מפאת חשיבות הדברים, מצאתי לנכון להביא במלואם את הדברים אותם ציין המומחה בפרק סיכום ומסקנות:

"הבדיקה הקלינית מדגימה סימנים חלקיים, וכעת תת קליניים, של דיכאון וחרדה ללא הפרעה בתר חבלתית. מתוארת מגבלה רבה בתפקוד תעסוקתי שאינה תואמת לרמת התסמינים כפי שמתואר. בעברה מספר רב של גורמי לחץ פסיכוסוציאליים כולל פגיעה שלה ושל בנה מרימון בשנת 1977. קיים תיעוד על תסמינים דיכאוניים וחרדתיים לאורך השנים סביב גורמי לחץ שונים. הרושם הינו שהאירוע שלעצמו אינו אחראי למגבלה תפקודית כפי שהיא מסתמנת, אלא, שהוא כנראה העלה תכנם רגשיים הקשורים למהלך החיים טרם האירוע והם אשר גורמים למגבלה התפקודית."

הנה כי כן, שני המומחים לפסיכיאטריה קבעו, כי לתובעת אין הפרעה בתר חבלתית בעקבות האירוע, ובכלל. גם המומחה הנוסף, בדומה למומחה שמונה לפניו, קובע כי התובעת אינה סובלת מליקויים נפשיים בעקבות האירוע, אלא שכנראה האירוע הציף תכנים רגשיים שקשורים למהלך חייה של התובעת טרם האירוע, והם אשר גורמים למגבלה תפקודית. דהיינו, אין מדובר בהחמרת מצב או בגרימה לליקוי נפשי, אלא בהעלאת תכנים רגשיים הקשורים למהלך חייה של התובעת עובר לקרות האירוע.

גם חוות דעתו של המומחה הנוסף הייתה מקצועית, מנומקת ועניינית, כאשר מהקשרה הכולל עולה כי בנסיבות העניין אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לאירוע בעבודה.

חוות דעתו של המומחה לנוירולוגיה

22. במסגרת חוות דעתו סקר המומחה את מצבה הרפואי של התובעת בכל הקשור למצבה הכללי של התובעת עובר לאירוע התאונתי ולאחריו, כמו גם את תלונותיה השונות של התובעת בדבר מצבה הרפואי, ולבסוף קבע את הדברים הבאים:

"נראה אם כן שבעבר סבלה בעקבות חבלות או באופן ספונטני מכאבי ראש, חוסר ריכוז, כאבי צוואר, כאבי גב, לא סבלה קודם לתאונה מכאב בכתף ימין.

בגלל המהלך המתואר לעיל הן לפני התאונה והן לאחריה, לא ניתן לשלול שהיו כאבים בראש ובצוואר כתוצאה מהתאונה, אבל כאבים כאלה היו גם קודם לכן. כמו כן, לא ניתן לשלול שהכאבים והממצאים הקליניים וההדמייתיים בכתף ימין הינם כתוצאה מהתאונה זאת , אף אם לא נבדקה בקופ"ח מיד אחר התאונה ואף אם התלונות בצד הכתף המשיכו להחמיר בשבועות ובחודשים שלאחר התאונה".

במסגרת חוות דעתו לא קבע המומחה לנוירולוגיה באופן חד משמעי קיומו של קשר סיבתי, אלא רק ציין כי לא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי.

בהקשר זה יצויין, כי מדובר בחוות דעת שבמישור האורטופדי, אשר אינו בתחום מומחיותו של הנוירולוג. כמו כן, לא צוין על ידו ממצא רפואי מתחום הנוירולוגיה הקיים אצל התובעת אשר נובע מהאירוע התאונתי.

בנוסף, הופנו למומחה לנוירולוגיה שאלות ההבהרה הבאות על ידי הנתבע:

"א. האם הפער של כחודשיים בפנייה לטיפול אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין הכאב לאירוע, והאם אינו מקשר את הכאב לעברה של התובעת? אם לא – נא הסברך המפורט.

ב. האם קיימים ממצאים אובייקטיביים טראומטיים כלשהם במועדים סמוכים לאחר האירוע? נא פרט.

ג. האם הממצאים בכתף הינם חולניים, או מהווים בסבירות גבוהה יותר ממצאים ניווניים? נא הסברך .

ד. לאור תשובותיך לעיל, האם נכון שקביעתך מתבססת על תלונות סובייקטיביות בעיקר? נא פרט".

בתשובותיו לשאלות ההבהרה ענה המומחה את הדברים הבאים:

"א. אם אכן היה פער של חודשיים בין האירוע לבין הפנייה לרופא, אזי עולה בהחלט שאלה לגבי הכאב והקשר הסיבתי לאירוע. סביר להניח שהתובעת היתה פונה לרופא קודם לכן אם היה מופיע כאב שהוא מתמשך ושהוא מהאירוע. כדי לענות באופן חד משמעי על שאלה זו יש לשאול את התובעת למה חיכתה חודשיים. אני מניח שתשובתה תקל על קביעת העובדה שאין הוכחה לקשר בין הכאב לבין האירוע ויש קשר בין הכאב לבין עברה של התובעת.

ב. אין עדות לכך שנבדקה סמוך לאירוע ולכן אין גם עדות לממצאים או העדר ממצאים סמוך לאירוע עצמו.

ג. יש סבירות גבוהה שהממצאים אינם ניוונים. אומנם אינני מומחה אורטופד אלא כמומחה נוירולוג, אבל כרופא אני מרשה לעצמי להעריך זאת בהתאם לתמונה הקלינית ולממצאי הבדיקה הקלינית ובבדיקות העזר.

ד. נכון".

מעיון בתשובות ההבהרה של המומחה עולה, כי המומחה מסייג את האמור בחוות דעתו, ולמעשה קובע כי אינו יכול לקבוע באופן חד משמעי לגבי קיומו או העדרו של קשר סיבתי; וכי הוא מסתמך על תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת, תוך שהוא מוסיף כי אינו בעל מומחיות הרלוונטית לליקוי בכתפה של התובעת.

קרי, הוא אינו אורטופד, וכל זאת בשים לב כי הנוירולוג לא ציין שלתובעת נזק נוירולוגי כתוצאה מהאירוע התאונתי המצוי בתחום מומחיותו.

23. מכל האמור לעיל, עולה כי עסקינן בקביעות רפואיות מובהקות, מפורטות ומנומקות של מומחים לאורטופדיה ופסיכיאטריה אשר מונו על ידי בית הדין, ועל טיבן עמדנו כבר לעיל.

עוד נוסיף, כי חוות דעתו של המומחה לאורטופדיה היתה מפורטת ומקיפה ביותר, תוך שהוסבר במסגרתה מדוע אין קשר סיבתי בנסיבות המקרה דנן.

בהקשר זה יצויין, כי חוות דעתו של הנוירולוג ותשובותיו לשאלות ההבהרה, לא קבעו קיומו של נזק ספציפי בתחום הנוירולוגי אצל התובעת כתוצאה מהאירוע התאונתי, ואף לא קבעו באופן חד משמעי קיומו של נזק אורטופדי הקשור לאירוע התאונתי, אשר ממילא זכה להתייחסות מלאה על ידי האורטופד; אלא שאף צויין שם שהמומחה המתאים לדידו של הנוירולוג במקרה דנן הוא מומחה לאורטופדיה, אשר מונה על ידי בית הדין במקרה דנן.

24. משנשלל קיומו של קשר סיבתי על ידי האורטופד בתחום האורטופדי; ומשנשלל קשר סיבתי בתחום הפסיכיאטרי על ידי הפסיכיאטרים, שקבעו כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לאירוע התאונתי; וכן לאור חוות הדעת הנוירולוגית; הרי שאין מנוס מדחיית התובענה במלואה.

אחרית דבר

25. לאור כל האמור לעיל, דין התובענה להדחות.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

26. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום.

27. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ד, 20 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

קלדנית: רות רחמים.