1. עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (יליד 14/7/77), לטענתו, ביום 17/12/04 (להלן: "התאונה"), עת נפל במהלך עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 (להלן "המעבידה").

2. הצדדים חלוקים לכל אורך החזית, ובכלל זה באשר לנסיבות התאונה וכפועל יוצא אחריות הנתבעות להתרחשותה כמו גם הנזק שנגרם לתובע עקב התאונה.

וייאמר מיד - מצאתי לקבל את התביעה תוך השתת אשם תורם משמעותי על התובע.

נסיבות התאונה

3. לגרסת התובע, התאונה התרחשה בסמוך לשעה 06:00, עת ביקש להגיע למחסן אשר בקצה מפעל המעבידה (להלן: "המפעל" ו-"המחסן", בהתאמה) ולהדליק את האור, ורגלו נתקלה בשן המלגזה אשר החנתה בסמוך לדלת המחסן (להלן "המלגזה"). לשיטתו, בדרך כלל שיני המלגזה היו מוצמדים לרצפה אך הפעם שיני המלגזה היו בגובה של כעשרה ס"מ מעל הרצפה ומאחר והוא לא ראה את השיניים, רגלו נתקלה ברווח שבין שיני המלגזה לבין הרצפה ועל כן, נפל ונפגע בכף רגל ימין. כתיאורו בתצהירו (הוצג וסומן ת/1):

"5. ביום 17.12.04 ובסמוך לשעה 6:00 בבוקר, הגעתי למקום העבודה, ...

6. ... פתחתי את השער הראשי ונכנסתי להול הכניסה, שהינו הול גדול מאוד שממנו ניגשים למשרדים ולמחסנים השונים. שם נכנסתי למשרד החברה, הנמצא צמוד לשער הכניסה, נטרלתי את האזעקה השייכת לכל המחסנים, הדלקתי את האור במשרד ונעלתי את המשרד חזרה.

7.לאחר מכן, יצאתי מהמשרד אל ההול, המשכתי ללכת בהול עשרות מטרים לא מוארים כלל וזאת עד אשר הגעתי לאמצע ההול, שם יש חשמל (פלורסנט אחד בלבד) שהדלקתי, והמשכתי ללכת לקראת המחסן האחרון הנמצא מחוץ להול ושהינו מחסן גדול המשתרע שטחו על כ 800 מטרים ...

8.הגעתי למחסן הגדול, פתחתי את הדלת הנמצאת באמצע השער ונכנסתי למחסן, פניתי ימינה, הלכתי מספר מטרים בחושך ע"מ להגיע לאיזור הפחתים, להפעילם ולהאיר את המחסן הגדול, אולם ומאחר וכל המקום היה חשוך מאוד, נתקלה רגלי בשן של המלגזה שהייתה חונה סמוך לפני הפחתים. ..

9.יצוין בנדון כי בדרך כלל המלגזה חונה כששיניה צמודות לפני הרצפה, אולם במקרה הנדון המלגזה הוחנתה כששיניה היו מרומות כ- 10 ס"מ מעל פני הרצפה, ולכן ומאחר ולא ראיתי את שיני המלגזה המורמות, נתקלה רגלי ברווח שבין שיני המלגזה לבין הרצפה ובכך מעדתי ונפלתי".

4. בחקירתו הנגדית, הארוכה יש לומר, שב התובע והעיד כדלקמן (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורה 31, עד עמוד 10 שורה 12 לפרוטוקול):

"ש. לדבריך אתה נכנס למחסן, עושה כמה צעדים ונתקל בשן של המלגזה ועוד לא הספקת להדליק את האור.

ת. נכון עוד לא הדלקתי האור.

ש. אבל אתה יודע שהמלגזה עומדת שם ואתה גם יודע במה נתקלת למרות שלשיטתך, חשוך ולא רואים. תסביר.

ת. נכון.

ש. איך אתה יודע על מה נפלת אם חשוך.

ת. נכנסתי בזהירות. אבל באותו יום היא היתה מורמת ונכנסתי ולכן נפגעתי כי אין שום מכשול אחר שם.

ש. אתה מניח שנתקלת בשן המלגזה.

ת. אני לא מניח אני נתקלתי.

ש. אתה גם מניח שהשן היתה מורמת כי אתה לא רואה בחושך.

ת. אני לא מניח כי לאחר שנפגעתי עמדתי והדלקתי האור ואז ראיתי שהשן של המלגזה מורמת כמה סנטים.".

וראה גם (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 4-15):

"ש. בתמונה ו' [ל-נ/4 - ב.ש.] אחרי פתיחת הדלת - תצביע על מיקום המפסק שהיה בזמן התאונה.

ת. אני לא יכול לפתוח את הדלת יש צוהר, פותחים קודם את הצוהר בתוך השער ואז נכנסים לתוך הצוהר פנימה. החשמל שאתה מראה בנספח ו' זה לא החשמל שהיה אז.

ש. תראה לי איפה היה המפסק (נספח ו' לתצהיר הנתבעת).

ת. לאורך הקו הירוק.

ש. היה חשמל.

ת. היה הפחת הראשי.

ש. גובה הפחת היה בגובה המפסק שניתן לראות בנספח ו'.

ת. פחות או יותר.

ש. בתצהירך כתבת (מפנה לסעיף 8) - כמה מטרים הלכת בחושך.

ת. אם השער הוא 2.20 מ' כמעט יש לי 1.10 מי עד קורה ומהקורה עד החשמל יש לי עוד 3 צעדים עוד כמטר, סה"כ 2 מטר עד 2.5 מטר ממרכז השער" [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

וראה גם ( עמוד 9 לפרוטוקול שורות 3-4):

"ש. למה הגעת ב-6 בבוקר

ת. כי יש קונטיינר ומקבלים דיווח מדני להגיע לפרק".

5. אמנם, בעת הנפילה היה התובע לבדו ועל כן, המדובר ב'עדות יחידה' של בעל דין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן "פקודת הראיות"), ביחס אליה אנו מצווים בזהירות יתירה בטרם אימוצה (ראה: ת.א. (חיפה) 719/96, דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (2002); ע"א 295/89, רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733; ע"א 761/79, פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48; ת.א. (ת"א) 2879/99, כהן נ' כהן (2011); ת.א. (חיפה) 1130/05, אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (2008); ת.א. (ת"א) 1710/05, הלר נ' כהן (2009); ע"א 1548/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו (2000); ת.א. (ת"א) 1950/01, בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' קרליץ (2008); ת.א. (באר שבע) 7162/99, אלן נ' ביטוח ישיר (2003); ת.א. (חיפה) 961/02, פיאד נ' סאלח (2003); ע"א (חיפה) 4367/07, ש.א.ח.פ הנדסה בע"מ נ' אלדין (2008), על האסמכתאות המצוינות דשם; והשווה: ע"פ 10357/06, טאהר אבו דיב נ' מ"י (2007), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"פ 4844/09, מסעאד נ' מדינת ישראל (2010)).

יחד עם זאת, עדות זו קיבלה מספר חיזוקים במכלול הראיות שלפניי. כך גם גרסת התובע עולה גם בקנה אחד עם הגיונם של דברים בשים לב למכלול הראיות שלפניי ועל כן, מצאתי לקבלה.

6. בטופס בל/250 (נספח ג/4 ל-ת/1), החתום על ידי הגב' פל מטעם המעבידה (ראה: סעיף 3 לתצהירה - נ/5; וכן עמוד 39 לפרוטוקול שורות 16-20; עמוד 40 לפרוטוקול שורות 6-7), מתוארת התאונה כדלקמן:

"שנפגע בתאריך 17.12.04 בשעה 10:00 כאשר עבד במחסן תיאור התאונה נכנסתי למחסן הנייר ונתקלתי בשיני המלגזה, האיבר הנפגע: עקב רגל ימין".

תאור דומה נמצא בהודעה על פגיעה בעבודה למוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל") מיום 8/2/05, החתומה אף היא על ידי המעבידה (ראה: נספח ג/5 ל-ת/1; ועדות הגב' פל בעמוד 40 לפרוטוקול שורות 11-12):

"תאריך הפגיעה: 17.12.2004, היום בשבוע: שישי, שעת הפגיעה: 10:00, תאריך הפסקת העבודה: מיד..., תיאור הפגיעה כיצד נגרמה ובמה התעסקת בעת הפגיעה (ניתן לצרף גיליון נוסף): בכניסתי למחסן נתקלתי בשן של המלגזה."

תיאורים אלה תואמים את גרסת התובע לפניי.

(וראה גם תאור התאונה בתביעה לקביעת דרגת נכות מהעבודה, למל"ל מיום 21/2/07, "נכנסתי למחסן במקום העבודה ונתקלה רגלי הימנית בשן של המלגזה" - נספח ג/6 ל-ת/1).

אמנם הנתבעים מבקשים לטעון כי אין להסתמך על תיאורים אלה משמדובר בתיאור מפי התובע בלבד. ברם, על המעבידה מוטל הנטל להוכיח את נסיבות מתן ההודאה, דהיינו שזו ניתנה בטעות ובהסתמך על דברי התובע שהיה בהם כדי להטעות ועל כן, אין לסמוך עליהם (ראה: ע"א 497/60, 498 מקורות בע"מ נ' זכריש, פ"ד ט"ו 1657; ע"א 5379/90, מתתיהו נ' מ"י, פ"ד מז(1) 167; ע"א 685/87, אלבז נ' פסקל (1990); ת.א. (ת"א) 1383/94, שלומוביץ' נ' איי.אס.איי תעשיות פלדה ישראלית בע"מ (2001); ע"א 375/84, עזבון המנוח עדן ז"ל נ' אל פאגורי, פ"ד מב(4) 226; ת.א. (חיפה) 508-05, אבו מוך נ' א.א. בטונית מוצרי תשתיות (2001) בע"מ (2009); ת.א. (חיפה) 345/93, קעדנה נ' מסארווה (2000)).

הדברים אמורים במיוחד משטופס בל/250 נחתם ביום 19/12/04 (ראה: נספח ג/4 לת/1) ולא ביום התאונה, כגרסתה הראשונה של הגב' פל (ראה: סעיף 3 לתצהירה - נ/5, בעוד בחקירתה הנגדית הודתה כי הטופס נכתב ונחתם על ידה ביום א' - ראה: עמוד 39 לפרוטוקול שורות 12-16); וההודעה על פגיעה בעבודה למל"ל נחתמה על ידי המעבידה אך ביום 7/2/05, כך שהיה סיפק בידי המעבידה לבחון את הדברים לאשורם. על כן, יש לראות בכך חיזוק נוסף לגרסת התובע.

7. עוד זומן מר נביל מוסלם (להלן "נביל") למתן עדות מטעם התובע. מר נביל הודה כי היה חבר לעבודה של התובע, אך במהלך עדותו ניכר היה כי הוא עדיין כועס על התובע שההין להקליט את השיחה ביניהם. מטעם זה סירב מר נביל ליתן תצהיר ונדרש זימונו באמצעות בית המשפט. מר נביל העיד כי עבד אצל המעבידה כ-23 שנה עד שפוטר (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול שורות 16-22), אך, לשיטתו, הם נותרו ביחסים טובים (ראה: עמוד 20 לפרוטוקול שורות 26-27) ועדותו, גם לעניין דא, לא נסתרה.

עדותו של מר נביל חיזקה את עדות התובע בכמה מישורים:

7.1 אופן הכניסה למחסן הגדול - מר נביל העיד כי (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורות 19-27):

"ת. פותחים דלת ראשית שהיא גדולה. נכנסים במשרד מנתקים את האזעקה לאחר מכן לוקחים המפתחות פותחים כל מחסן ומחסן ומגיעים למחסן האחרון. לפני שפותחים את המחסן האחרון ישנה דלת הזזה שנמצאת בפרוזדור של המחסנים. יוצאים לחצר קטנה כ-5-6 מטר מרובע ואחר כך יש לנו עוד מחסן מצד ימין שזה נקרא המחסן הגדול. כשאנחנו פותחים את המחסן הגדול באמצע יש דלת הזזה יש דלת קטנה שחייבים לפתוח אותה כדי להיכנס למחסן. פותחים הדלת ויש מצד ימין את האור של המפסק שלא פעל ויותר קדימה היכן שהמלגזה עומדת יש לנו את המטען ויש ארון חשמל שנמצא אחרי המטען של המלגזה. כיוון שאנו צריכים לפתוח את הדלת הזזה היינו חייבים לסגור את הדלת בגלל שימינה זה החשמל ושמאלה היינו תופסים את פין את הדלת..." [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

7.2 מיקום מפסק התאורה במחסן הגדול - מר נביל העיד כי (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 23 -27):

"ש. אני מפנה לתמונה ו' לתצהיר הנתבעים - המפסק הזה זה היה תקין ביום שהתובע נפל.

ת. לא היה תקין כלל. היה לוח שם. הקופסא הלבנה שאני מסמן בריבוע זה היה קיים ביום התאונה וגם היום. זו מערכת אזעקה שלא פעילה. איפה המפסק הלבן היום שמסומן בעיגול שם היה המפסק והוא לא פעל. בקו הירוק בגובה של בן אדם בערך בגובה ראש היתה לוח חשמל ושם הדלקנו את החשמל". [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

ובחקירתו הנגדית (עמוד 21 לפרוטוקול שורות 25-30):

"ש. מי שניגש להדליק האור ניגש לאורך דלת הזזה ועוד מטר מהדלת יש את המפסק.

ת. לא. כשאתה נכנס יש דלת מעבר לקיר.

ש. אני מראה לך את נספח ה'. יש יותר ממטר מהדלת.

ת. כן.

ש. מקצה הדלת יש מטר עד המפסק.

ת.אם אתה מתכוון לפחת אז כן. לפי דעתי יותר ממטר". [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

אמנם מר פל טען כי המפסק החדש הוא באותו המקום בו ניצב המפסק הישן אך סייג את תשובתו במילים "אני מניח" (ראה: עמוד 36 לפרוטוקול שורה 22). וטוב שכך, נוכח האמור בתצהירו (תשובותיו בחקירתו הנגדית סתרו גם את האמור בסעיף 5 ל-נ/4 בו נאמר כי הדלקת האור בוצעה מארון הפחת הצמוד למפסק לא מחובר; וראה גם בעמוד 37 לפרוטוקול שורות 18-20; וכן סתרו את הודאתו כי נדרשה אקרובטיקה להגיע למפסק החשמל - ואדרש לכך גם להלן). לא בכדי טען מר פל בו זמנית גם להעדר זיכרון ("לא זוכר" - ראה: עמוד 36 שורה 22).

7.3 מעבר על פני שיני המלגזה על מנת להגיע למפסק החשמל - מר נביל העיד כי (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורות 27-29):

"אם צריכים להדליק את האור אז היינו חייבים המלגזה עומדת הם שמים את השיניים מתחת למשטח של 50/70 היינו צריכים לעבור את השיניים של המלגזה כדי להדליק את האור." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

כמו גם העדר יכולת ללכת מסביב למלגזה על מנת להדליק את האור נוכח הצבת משטחים במקום זה (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 1-2):

"ש.למה לא הייתם עוברים מסביב.

ת.בדרך כלל היינו מעמיסים שם יותר מדי משטחים אז אדם נורמאלי לא יכול לעבור שם."

גם מר פל הודה שנדרשה אקרובטיקה להגיע למפסק (ראה: עמוד 37 לפרוטוקול שורות 26-28, בסתרו טענתו הקודמת למיקום המפסק):

"ש.העובדים נהגו לעבור בשטח הזה מעל שיני המלגזה כדי להפעיל את הפחת?

ת.איך הם עשו את האקרובטיקה שאת מתארת איני יודע. הם יכלו לשים גם את הרגל על השן של מלגזה ולהדליק את האור." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

עוד הודה מר פל כי (ראה: עמוד 38 לפרוטוקול שורה 1) : "כשמטעינים אותה [את המלגזה - ב.ש.] הולכים מסביב"; וכי לעיתים יש משטחים וסחורה שלא מאפשרים ללכת מסביב למלגזה על מנת להדליק את האור (ראה: עמוד 38 לפרוטוקול שורות 9-12).

"ש.אם אומר לך שאי אפשר לעבור מסביב למלגזה, כי אתם מצמידים לקיר משטחים וסחורה ומלגזה חונה בצמוד למשטחים האלה?

ת.ראשית, לא תמיד יש שם משטחים וכשיש משטחים אפשר לעבור מלפני המלגזה, מעל שיני המלגזה."

הודאה זו תומכת גם בגרסת התובע ומר נביל בדבר מיקום מפסק התאורה ומקבלת חיזוק נוסף בתמונות שהוצגו לפני (ראה: נספחים ו'- ט' ל-נ/4; וכן ת/5).

7.4 המשטח אשר על המלגזה לא כיסה את שיניה לכל אורכן (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורות 30-31):

"ש.המשטח לא כיסה את כל השיניים של המלגזה.

ת.לא."

מר נביל הוסיף בחקירתו הנגדית כי לעיתים העובדים קיבלו מכה מהשיניים בעת הדלקת החשמל (ראה: עמוד 24 לפרוטוקול שורה 10): "היינו מקבלים מכה מהמלגזה מהשיניים בתחת."

מר פל הודה גם בכך (ראה: עמוד 37 לפרוטוקול שורות 23-25):

"ת.שיני המלגזה נכנסות מתחת למשטח העץ.

ש.נשאר חלק בולט שצריך לעבור אותו?

ת.יש איזושהי בליטה." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

עד כמה הסביבה אינה עולה כדי סביבת עבודה בטוחה ניתן לראות מהתמונות שהציגו הנתבעות (ראה: נספחים ו'- ט' ל-נ/4; וכן ת/5). ודוק: בנסיבות אלה די בכך, גם אם לא הייתי מקבלת את גרסת התובע כי מעבר לכך ביום התאונה שיני המלגזה היו גם מורמות כ- 10 ס"מ מעל לרצפה.

7.5 התאורה במחסן הגדול - מר נביל העיד כי (ראה: עמוד 20 לפרוטוקול שורות 6-12):

"ת.במחסן הזה ספציפית - התאורה שלו היתה חלשה מאוד גם בקייץ ביום רגיל. בקושי היה לנו שם 3 או 4 גופים של פלורסנטים שאחד עובד השני לא עובד. והיה חושך תמיד. אם היא אומרת ביום חורף בשעה 6 אז יש חושך בכל מקום. אבל במחסן זה לא היתה תאורה כפי שצריך. היו גם חלונות הם גם 4 חלונות במחסן אבל הם דרך כלל אולי 6 אפילו, אבל הם מוסתרים, אנו שמים שם משטחים בגובה של 4-5 משטחים כשכל משטח 1.20 או 1.30 הגובה שלו וצריך להכפיל, דרך כלל היינו מדביקים את זה על הקיר. כל מילימטר היה עוזר לנו." [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

יחד עם זאת, מר נביל הודה כי לעיתים יש מספיק אור על מנת לראות את המפסק (ראה: עמוד 22 שורות 6-26 ):

"ש.מהדלת נכנס קצת אור.

ת. נכנס קצת אור עם [צ"ל: אם - ב"ש] פתוחים את הדלת עד הסוף.

...

ש.כשפותחים הדלת נכנס קצת אור כדי לאפשר לך לראות מה להדליק.

ת.נכנס אור ביום שיש שמש בשעה 7, 7 וחצי כמו היום כשיש שמש. אבל ביום שגשום אין אור בשעה 6:30 או 6. אנו ישר מהקור נכנסים וסוגרים.

ש.אבל השארת שחייבים לראות את המפסק כדי להדליק אותו.

ת.נכון.

ש.אז יש לך מספיק אור כדי לראות את המפסק כשאתה נכנס.

ת.לא תמיד.

ש.מאיפה הביטחון באיזה יום רואים ובאיזה לא רואים אם אמרת שדרך כלל אינך מגיע בשעות אלה.

ת.עבדתי שם הרבה שנים והיו פעמים שהגעתי ב-06:30 כדי לפתוח ולהכין אתה יודע מנהל עבודה."

אך אין אנו נדרשים להרחיק לכת מאחר ומר פל הודה בחקירתו הנגדית כי האור החיצוני אינו מאיר את המחסן הגדול אלא רק, כלשונו, "מבליח פנימה" (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 18-21):

"ש.אתה רוצה להגיד שהדלת הקטנה אמורה להאיר את המחסן הגדול?

ת.זה לא עניין של תאורה, האור מבחוץ מבליח פנימה.

ש.האור מהדלת הקטנה אמור להאיר את השטח של המחסן?

ת.לא אמרתי להאיר, אמרתי להבליח."

ובהמשך (ראה: עמוד 35 לפרוטוקול שורות 7-10):

"ש. טענת בסעיף 5 בביטחון שבשעה 06:00 נכנס די והותר אור טבעי למחסן?

ת.זה לא מה שאמרתי. אמרתי מה שמבליח מבחוץ באותו יום.

ש.זאת אומרת אור חלש ביותר?

ת. תגדירי איך שנוח לך, אמרתי מה שמבליח."

7.6 מצב מערכת החשמל במחסן הגדול - מר נביל העיד כי מערכת החשמל במקום תוקנה בשנת 2010 (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 15- 16):

"ת. מערכת כל החשמל תוקנה שנתיים וחצי שנתיים ו-3 חודשים לאחר שפטרו את התובע, כל המערכת תוקנה."

ובחקירתו הנגדית (ראה: עמוד 24 לפרוטוקול שורות 4-7):

"ש. אז עשו שינויים בעסק ועשו דברים חדשים.

ת. כן. באזור היכן שהתובע נפל זה היה מסוכן. אם רוצים להדליק חייבים להכניס האצבע לתוך החשמל ואם שמים בטעות את האצבע בחוט חשמל אז מקבלים זרם ומתים ולא נופלים. היו חייבים לעשות זאת כי החשמל היה על הפנים." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

גם מר פל הודה כי נעשו שינויים במפעל המעבידה בשנת 2010, הגם שלעיתים הודה כי גם במערכת החשמל במחסן הגדול ולעיתים טען כי "אינו זוכר" (ראה: סעיף 12 לנ/4 וכן בעמוד 33 לפרוטוקול שורות 7-14).

7.7 תדירות הגעת הקונטיינרים למפעל המעבידה - מר נביל העיד כי (ראה: עמוד 23 לפרוטוקול שורות 1-3):

"ת. אין כל יום, יש בשבוע 7 לפעמים ביום יש יותר מאחד [קונטיינר - ב.ש.]. לפעמים הגיעו 3 ביחד.

ש. יש ימים קבועים בשבוע שלא היו מגיעים קונטיינרים.

ת. אין יום קבוע. הוא היה מוריד אותנו לפעמים גם ביום שישי."

7.8 הצורך לפתוח את המחסן הגדול על מנת להוציא המלגזה לשם פריקת הקונטיינרים - מר נביל העיד כי (ראה: עמוד 23 לפרוטוקול שורות 16-18):

"ש.אין סיבה לפתוח את המחסן בשש בוקר כי לא צריך לפרוק קונטיינר.

ת.אנו מגיעים ישר פותחים המחסנים והולכים למחסן הגדול ולחזור בנהיגה משם לבחוץ. היינו חייבים להוציא את המלגזה כי היא היתה מיועדת לפירוק קונטיינרים." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

7.9 שעת התאונה - מר נביל העיד כי ביום התאונה התבקש על ידי מר פל להגיע לפני השעה הרגילה שלו (07:30 - 07:45 - ראה: עמוד 20 לפרוטוקול שורות 18-22):

"אני דרך כלל מגיע 7:30 רבע ל-8. באותו יום קיבלתי התראה שאבוא 10 דקות רבע שעה לפני הזמן קיבלתי התראה מהמעביד שלי דני בגלל שחבר שלנו נפצע בעבודה.

ש. מה היה ידוע על מה שהתרחש.

ת. לא זוכר מתי הגעתי באותו יום. הוא ביקש שאבוא יותר מוקדם כי התובע נפצע והוא לא יכול לנהוג את המלגזה." [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

עוד העיד מר נביל כי לעיתים ממלאים את כרטיס הנוכחות באופן ידני, בין מחמת עבודה מחוץ למפעל ובין מחמת שהמכונה מקולקלת, שעון חורף/קיץ וכיו"ב (ראה: עמוד 21 לפרוטוקול שורות 8-15):

"ש.קורה לפעמים שאתה מחתימים בכתב יד.

ת.נכון.

ש.כשאתם מחוץ למפעל.

ת.לא תמיד.

ש.מתי אתם ממלאים בכתב יד.

ת.כשהמכונה מקולקלת.

ש.ואם המכונה בסדר - האם יש מצב שאתה מחתימים ביד.

ת.יש המעבר בין שעון הקייץ לחורץ היינו תמיד ממלאים בכתב יד."

כך גם מר פל הודה כי עת הגיע קונטיינר הוא ביקש מהעובדים להגיע מוקדם יותר (ראה: עמוד 28 לפרוטוקול שורה 28): "הייתי מבקש מיותר מעובד אחד כי אחד לא יכול לפרוק וביקשתי מהם שיקדימו בין 6 ל-7"; וכן: "בתקופה ההיא בין 06:30 ל-8 היו מגיעות המכולות והייתי מבקש שעובדים יגיעו." (ראה: עמוד 29 לפרוטוקול שורות 1-2).

כך גם מר פל הודה כי בכרטסות שצירף (צורף כנספח לנ/4 ואדרש לכך גם להלן) מופיעה גם השעה 06:00, אך לשיטתו הגעה בשעה כזו לא בוצעה באופן תדיר גם באותה תקופה (ראה: עמוד 29 לפרוטוקול שורות 9-17; וראה גם עדות הגב' פל בעמוד 39 לפרוטוקול שורות 24-26).

8. עוד הביא התובע לעדות את השכנה, הגב' חיאת יוסף (להלן: "השכנה"), אשר העידה כי בעודה תולה כביסה ממרפסת הדירה הפונה למפעל, היא ראתה את התובע ביום התאונה, בסמוך לשעה 06:00 והם אמרו אחד לשני "בוקר טוב". לדבריה, התובע ניגש לפתוח את השער הראשי של המפעל ובחלוף כ-10 דקות היא ראתה אותו יוצא בצליעה על רגל ימין ונאנח מכאבים. משפנתה אליו ושאלה את הסיבה לכך, השיב כי: "נתקלה רגלי בשן של המלגזה, נפלתי, לא ראיתי את שיני המלגזה כי בפנים חשוך לגמרי" (ראה: ת/2). בחקירתה הנגדית שבה השכנה והעידה כי היא זוכרת היטב את האירוע ואת שעת האירוע (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורות 1-12 וכן שורות 21-28 לפרוטוקול). יחד עם זאת, השכנה הודתה כי היא מכירה את התובע הרבה שנים מהעבודה (ראה: עמוד 13 לפרוטוקול שורות 29-30) ולבסוף הודתה כי היא חברה של אשתו (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורות 30-31) וכי חודש לפני כתיבת התצהיר פנה אליה התובע (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורות 13-20) מה עוד שבמהלך כל עדותה ניכר היה רצונה לסייע לתובע. משכך, עדות זו לבדה לא היה בה כדי לסייע לתובע.

ברם, אין אני נדרשת לעדות זו לאור יתר הראיות והעדויות שלפניי התומכות, כאמור, בעדות התובע.

כך עדות מר נביל, אשר עוררה אמון רב וניכר היה כי המעמד אינו קל עליו נוכח יחסי העבר שלו עם שני הצדדים, וכך גם הודאות מר פל בחקירתו הנגדית, לרבות הודאתו כי יתכן שהתובע צלצל אליו ביום התאונה והודיע לו על פציעתו (ראה: עמוד 35 לפרוטוקול שורות 5-6):

"ש.התובע טוען שהתקשר אליך אחרי שנפגע, ביקש ממך להגיע אמרת שאתה בדרך נכון?

ת.לא סותר את זה, אמרתי שאיני זוכר שיחה מלפני 10 שנים." .

ודוק: הטענה לא נסתרה גם בתצהירו (שנכתב לפני האירוע שעבר מר פל - ראה: עמוד 33 לפרוטוקול שורה 8). אלא נטען להעדר זיכרון מזה וכי אין לתובע מה לחפש בעבודה בשעה זו מזה (טענה שנסתרה - ראה: סעיף 11 ל-נ/4).

כך גם מכרטיסי הנוכחות שהציגו הנתבעות (צורף כנספח לנ/4) עולה כי התובע הגיע לעבודה לעיתים בשעה 06:00 או בסמוך לכך. כך למשל: 06:30 (1/02); 06:35 (2/02); 04:45, 06:00, 06:20 (3/02); 06:37 (4/02); 06:00, 06:35 (5/02); 06:45 , 06:56, 06:00 (6/02); 06:30, 06:00, 06:59 (7/02); 06:01, 06:00 , 05:30, 06:00 , 06:00 (8/02); 05:45, 06:00, 05:48 (10/02); 06:58 (11/02); 06:15, 06:41, 06:20 (12/02) ועוד (חלק מהכרטיסים לא קריא; וראה גם: עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 8-30). אמנם, חלק מהשעות הנ"ל (אך לא כולן) כתוב בכתב יד, אך הוכח כי העובדים היו עושים כן, בין מחמת עבודה מחוץ למפעל ובין מחמת תקלה במכונה. מכל מקום, חזקה כי המעבידה בדקה את כרטיסי הנוכחות בטרם תשלום שכר העבודה על פיהם ואם וככל שנפל בהם פגם תיקנה את הדברים על אתר.

מנגד, טענת הגב' פל כי התובע הגיע ככל הנראה למטרות לא כשרות נטענה בעלמא וללא כל בסיס (בוודאי לא רצינות הראיה הנדרשת בכגון דא) ומכל מקום, אין חולק כי התובע המשיך לעבוד אצל המעבידה שנים רבות עד לפיטוריו (וראה לעניין דא גם להלן). מנגד, מר נביל העיד, ועדותו לא נסתרה, כי לעיתים הם היו נדרשים להגיע מוקדם על מנת לפרוק קונטיינרים ומר פל אף הוא חיזק עדות זו. מטעם זה, ונוכח פציעת התובע נדרש מר נביל, כאמור, להגיע ביום התאונה עוד לפני השעה הרגילה שלו (07:30- 07:45). עדות זו עולה בקנה אחד עם גרסת התובע כי לאחר פציעתו התקשר למר פל, אשר בתורו התקשר למר נביל ובקשו להקדים להגיע על מנת להחליף את התובע ולנהוג במלגזה.

מכל מקום, בין אם התובע הגיע למחסן בשעה 06:00 או בשעה 07:00, ניכר הן מהתמונות והן מן העדויות שבפניי שהאור הטבעי במחסן הגדול הוא חלש ועל כן, יש להדליק אור מלאכותי, על מנת שניתן יהיה להתמצא במחסן.

לעניין זה יודגש כי אמנם בטופס בל/205 מצויין כי התאונה התרחשה בשעה 10:00, אך הגב' פל הודתה, כאמור, כי היא לא היתה עדה לתאונה ואף לא היתה בעבודה ביום התאונה (יום שישי בשבוע) וזאת בניגוד לנטען בתצהירה (ראה: נ/5 לעומת עמוד 39 לפרוטוקול שורות 12-24). כך גם הגב' פל הודתה כי פותחים את מקום העבודה בשעה 06:00 כשמגיע קונטיינר (ראה: עמוד 39 לפרוטוקול שורות 25-27) ומשעומתה עם עדות מר נביל לפיה כאשר הגיע לעבודה בשעה 07:00-07:30, זה כבר היה אחרי התאונה, הודתה: "אז אני לא יודעת אם זה היה, זה היה" (ראה: עמוד 39 לפרוטוקול שורות 31-32). על כן, אין בטענה זו באשר לשעת האירוע כדי לסתור את עדות התובע באשר לאירוע התאונה.

כך גם לא נעלם מעיני כי בקופת החולים נרשם כי התובע נפל בשעה 11:00 (ראה: חלק מנספח ב' ל-ת/1), אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתי.

ראשית, התובע הציג את המסמך ולא ביקש להסתירו. שנית, לשיטת התובע "אין לי מושג למה היא רשמה את זה" (ראה: עמוד 11 לפרוטוקול שורות 2-3). סביר להניח כי הן התובע והן הרופאה התמקדו בטיפול הרפואי הנדרש ולא בנסיבות התאונה. הוא הדין ביחס לרישום "נפילה מגובה" (ראה: נ/2). מנגד, לפניי הוכח כי התאונה ארעה לפני השעה 07:00 - 07:30.

יתירה מכך, בין אם התאונה התרחשה בשעה 06:00 לערך (כפי שהוכח לפני) ובין אם התאונה התרחשה בשעה 11:00-10:00 (כטענת הנתבעות) - הוכח כי התאונה התרחשה ביום 17/12/04 ואין בסתירה זו, כשלעצמה, כדי לשנות ממסקנתי. הנתבעות טוענות כי השעה אקוטית היא נוכח האור במחסן הגדול בעת פתיחתו. ברם, הוכח לפני כי האור במחסן הגדול גם בשעה זו אינו משופר. מדובר לכל היותר באור "המבליח" מבעד להול הפנימי ולצוהר בעוד החלונות במחסן זה מוסתרים על ידי משטחי סחורה וכי נדרשת אקרובטיקה על מנת להגיע למפסק החשמל אשר מעבר לשיני המלגזה. משכך, גם אם היה מוכח לפני כי התאונה התרחשה בשעה מאוחרת יותר, אף זאת בחודש דצמבר (ולא היא) - לא היה בכך בלבד כדי לשנות את מסקנתי.

9. אשר על כן, אני קובעת כי התאונה ארעה עת נכנס התובע למחסן הגדול ונתקל בשיני המלגזה בדרכו להדליק תאורה במחסן.

סוגיית האחריות

10. אין תמה כי קיימת חובת זהירות מושגית של מעביד כלפיי עובדיו ובכלל זה מוטלת על המעביד חובה להכשיר את עובדיו, להגן עליהם מפני סיכונים אפשריים במקום העבודה ובתהליך העבודה וליצור עבורם סביבת עבודה בטוחה. כאמור למשל ב-ע"א 14/08, אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2009):

"... נזכיר כי חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה - ... במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים."

(וראה גם למשל: ע"א 663/88, שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225; ע"א 662/89, מ"י נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593; ע"א 9073/09, אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (2010)).

ברם, "זהו תנאי הכרחי אך לא מספיק לקיומה של האחריות" ועל התובע להוכיח כי בעובדות המיוחדות של מקרה זה קיימת חובת זהירות קונקרטית של המעבידה כלפיו אשר הופרה וקיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק (ראה: ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1), 113; וראה גם למשל: ע"א (מחוזי חיפה) 1293/03, נרמן נ' סקאי קלב בע"מ המרכז לצניחה חופשית (2004)). במסגרת בחינה זו תקבע הזהירות הקונקרטית "על-פי מבחן הצפיות, בגדרו יש לקבוע האם האדם הסביר יכול היה לצפות, בנסיבות המקרה הספציפיות, את התרחשות הנזק שארע, ואם התשובה על כך הינה חיובית, האם יש לקבוע האם כעניין שבמדיניות היה עליו לצפות את התרחשות הנזק" (ראה: ע"א 1815/09, סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (2010); וכן: ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113)).

חובת הזהירות ביחסים שבין המעביד לבין העובד מוגברת היא (ראה למשל: ע"א 7895/08, קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (2011)). יחד עם זאת, יש לזכור שניים:

האחד, "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח" (ראה: ע"א 371/90, סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3), 345; וראה גם: ע"א 9073/09, אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011); ע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ (2007), על האסמכתאות הנזכרות בו; ת.א. (חיפה) 1176/93, בן אלול נ' ציפיון בע"מ (1999); ת.א (מחוזי חיפה) 1293/03, נרמן נ' סקאי קלב בע"מ המרכז לצניחה חופשית (2004); ת.א. (מחוזי חיפה) 1640/95, מרדכי נ' היכל בנימין 1990 בע"מ (2001); ת.א. (מחוזי חיפה) 1571/00, אורן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (2003); ע"א 250/64, לוגסי נ' חברת שק"ם, פ"ד י"ט(1) 30), 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66);

והשני, אף מקום בו עסקינן במעביד, עימו מדקדקין, הלה "... רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסוימים הכרוכים בעבודה. ואין הוא "חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים... ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד" (ע"א 154/62 ..." (ראה: ע"א 80/89, טובול נ' אלטן בע"מ (1991); וראה גם: ת.א. (חיפה) 1571/00, אורן נ' צים חברת השיט הישראלית (2003); ע"א (ת"א) 1089/01, אירובוט נ' גרשגורין (2003); ע"א (חיפה) 3041/04, בן הרוש נ' מ"י (2006)).

11. ומן הכלל אל הפרט -

הוכח כי המעבידה בחרה להציב את המלגזה בטעינה בסמוך לפתח המחסן הגדול, כאשר על מנת להדליק את האור במחסן זה היה צורך לעבור מעל שיני המלגזה עד להגעה למפסק החשמל.

עוד הוכח כי על שיני המלגזה היה משטח עץ אשר לא כיסה את שיני המלגזה לכל אורכן והן בולטות. ודוק: בתמונות שהציגו הנתבעות (נספחים ו' - י' ל-נ/4) אין משטח על שיני המלגזה.
מנגד, הוכח כי גם לא היה ניתן ללכת מסביב למלגזה על מנת להדליק את האור מאחר והמחסן היה עמוס במשטחי סחורה וחפצים.

כמו כן הוכח כי עם פתיחת דלת המחסן הגדול לכל היותר "הבליח" (כלשון מר פל) אור מסוים מבעד להול הפנימי ולצוהר, אך לא היה זה אור חזק ו/או מספיק דיו כדי להאיר את המחסן הגדול ("מחסן ענק", כעדות מר נביל עמוד 20 לפרוטוקול שורות 13-14; או מחסן בשטח של 305 מ"ר - כעדות מר פל בעמוד 33 שורות 15-18) כאשר העובד נאלץ לבצע אקרובטיקה מסוימת (כלשון מר פל- ראה: עמוד 37 לפרוטוקול שורות 27-28) על מנת להגיע למפסק החשמל ולהדליק אור במחסן.

נהיר כי אין זו סביבת עבודה סבירה ובטוחה.

אמנם, אין חולק כי המצב היה כך שנים (וראה למשל: עדות מר נביל עמוד 21 לפרוטוקול שורות 20-22) והתובע אף הודה כי ידע שהמלגזה נמצאת שם בטעינה, כבכל לילה, אלא שהדבר אינו הופך את סביבת העבודה לסביבה ראויה ובטוחה (הגם שיש בכך כדי להשליך על אשמו התורם ואדרש לכך להלן).

כך גם עצם העובדה שמטען המלגזה נמצא בסמוך לדלת הכניסה למחסן הגדול (ראה: עדות נביל בעמוד 21 לפרוטוקול שורות 23-24) אין בו כדי להכשיר הדברים. נהפוך הוא. מן הראוי היה לעשות אחת משתיים - או לשנות את מיקום מטען המלגזה או להציב מפסק לתאורה במקום אחר, למשל לפני הכניסה למחסן הגדול או בסמוך לדלת הכניסה ובמקום שאינו מחייב דילוג מעל שיניי המלגזה על מנת להדליק תאורה במחסן (כפי שלכאורה בוצע בשנת 2010).

הדברים אמורים ביתר שאת משהוכח כי דרך כלל ולמצער, לעיתים כהודאת מר פל, לא ניתן ללכת מסביב למלגזה מאחר ויש משטחים הצמודים למלגזה ועל כן הדרך היחידה היא לדלג מעל שיניי המלגזה על מנת להגיע למפסק התאורה.

עצם העובדה שלטענת המעבידה, לא נגרמה שום תאונה מסוג זה עד לתאונה נשוא התביעה שלפנינו (2004) ומני אז - אין בה כדי לשנות את העובדה כי המדובר בסיכון שצריך היה וניתן היה לצפותו ואשר התממש במקרה שלפני.

מה גם שהוכח כי העובדים קיבלו לא אחת מכה משיני המלגזה עת ביקשו להדליק את האור במחסן זה (ראה עדות מר נביל בעמוד 24 לפרוטוקול שורות 8-10).

הדברים מתחדדים עוד יותר בשים לב לעובדה שמערכת החשמל כולה נדרשה להסדרה בשנת 2010.

מכל מקום, שינוי זה של מיקום מפסק החשמל או לחלופין של מיקום מפסק הטעינה והמלגזה, כך שיאפשר כניסה בטוחה למחסן והדלקת האור ללא הפרעה היה מונע את אירוע התאונה.

13. לפיכך, אני קובעת כי המעבידה כשלה מלספק לתובע סביבת עבודה ותנאי עבודה נאותים והאחריות להתרחשותה רובצת לפתחן של הנתבעות.

הטלת אחריות במקרה זה על המעבידה עולה בקנה אחד גם עם מדיניות ראויה. נקיטה באמצעים פשוטים היתה מונעת את התרחשות התאונה ואכן בפועל המעבידה עשתה כן לאחר התאונה (ולעניין זה ראה: ע"א 1068/05, עיריית ירושלים נ' מימוני (2006) על האסמכתאות המצוינים בו וראה גם: רע"פ 9188/06, עדי נ' מ"י (2010) על האסמכתאות הנזכרים בו; ע"א 1531/04, סידי נ' מלכה (2007); ת.א. (חיפה) 1251/99, שורק נ' המועצה הדתית חיפה (2006), על האסמכתאות; ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה, (2007)).

לאותה תוצאה נגיע גם מכוח הניתוח הכלכלי של דיני הנזיקין, כאמור ב-ע"א 9073/09, אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011):

"שיקולים כלכליים הם אפוא שיקולים לגיטימיים לצורך הקביעה אם להטיל אחריות אם לאו, ובהקשר זה ידועה נוסחת לרנד הנד, לפיה מקום בו תוחלת הנזק גבוהה מהאמצעים למניעת הנזק, התנהגותו של המזיק תיחשב כרשלנית.".

אין תמה כי נקיטה באמצעים פשוטים כמפורט לעיל, היתה מונעת את התרחשות התאונה וכי המעבידה היא מונע הנזק הזול ביותר במקרה דא.

14. יחד עם זאת, יש למצוא לחובתו של התובע אשם תורם המועמד, בנסיבות, בשיעור של 30%.

בקביעת אשמו התורם של התובע שיקללתי, בין היתר, את העובדה כי התובע עבד אצל המעבידה 8 שנים עד לתאונה (ראה: עמוד 5 לפרוטוקול שורות 4-9); כי התובע הודה שידע שהמלגזה נמצאת במיקומה נוכח טעינתה במהלך הלילה (ראה: עמוד 8 לפרוטוקול שורות 16-19; עמוד 10 לפרוטוקול שורות 13-14); ולשיטתו, פעולה פשוטה זו מבוצעת תדיר עת הגעת קונטינרים הטעונים פירוק. על כן, יש להשית עליו אשם תורם משמעותי.

ודוק: אמנם דרך כלל הנטייה היא שלא להחמיר עם עובד המבקש לרצות את מעבידו, אך במקרה דא אשמו של התובע כגורם לתאונה הוא בולט לעין (ראה: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3)225, ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין ואח' (2012); והשווה: ע"א 5120/92, כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי (1994); ע"א (חיפה) 3414-01-09, מרכז תעשיות מדע (מת"ם) בע"מ נ' ג'בור (2010); ת.א. (חיפה) 177-03, דואניס נ' מתמור בע"מ (2009); ע"א 1815/09, סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (2010); ע"א 14/08, מנסור נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2009); ע"א (ירושלים) 4265/03, לוי נ' אגד אגודה שיתופית (2003)).

סוגיית הנזק

15. בכל הקשור לסוגיית הנזק הוכחו בפניי הנתונים הבאים:

15.1 התובע (יליד 14/7/1977) היה בן 27 שנה ביום התאונה (17/12/04).

15.2 עובר לתאונה התובע עבד כחותך נייר ומלגזן ולפני כן כנהג בחלוקת סחורה (ראה: עמוד 5 לפרוטוקול שורות 10-13).

15.3 התאונה הוכרה כתאונת עבודה ואושרו לתובע 31 ימי אי כושר, החל מיום 18/12/04 ועד ליום 19/1/05 (ראה: נספח ד' ל-ת/4 וכן מש/1 - ודוק: משב"כ התובע ביקשה להגיש את תחשיב הנזק מטעם הנתבעים על נספחיו כראיה מטעמה ובקשתה התקבלה לא היה כל מקום להתנגדותה להגשת המסמכים שסומנו מש/1 אשר מהווים חלק מנספחיו וזאת מעבר לאי התנגדותה עת ביקש זאת ב"כ הנתבעות, לראשונה, בעמוד 13 לפרוטוקול שורה 20 והכל כאמור בהחלטותיי בעמודים 26, 31 לפרוטוקול).

15.4 התובע חזר לעבודה ביום 20/1/05 (ראה: פרוטוקול הוועדה הרפואית של מל"ל מיום 26/4/07); סעיף 56 ל-ת/1; סעיף 17 ל-נ/4 ; סעיף 6 ל-נ/5).

15.5 בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 26/4/07, נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 1/2/2006 וזאת בהתאם לסעיף 48 (3) (א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן "תקנות המל"ל"), קרי: הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול.

ממצאי הבדיקה: התובע מתהלך בצליעה קלה על רגל ימין; מסוגל לעמוד על קצה אצבעות ועקבים; תנועות האצבעות חופשיות ללא הפרעה תחושתית; C.T. מיום 14/1/07 - קרסול נגעים חשודים העלולים להיגרם ע"י OCD או שברים; מיפוי עצם מיום 6/11/06 - היפרמיה קלה וקליטה פתולוגית בקרסול מימין, יכול להיות שבר ישן או שינויים ניווניים משניים לחבלה. הוועדה קבעה כי מדובר במצב סופי לאחר חבלה בקרסול ימין עם שברים בטאלוס וכי אין מקום להפעלת תקנה 15 משהתובע חזר לעבודתו (ראה: נספחים ג/1, ג/2 ל-ת/1 וכן נספח ל-ת/4).

15.6 כמו כן, קבעו הוועדות הרפואיות של המל"ל לתובע את הנכויות הזמניות הבאות: החל מיום 20/1/05 ועד ליום 3/4/05 - 40%; החל מיום 1/5/05 ועד ליום 31/8/05 - 30%; החל מיום 1/9/05 ועד ליום 31/1/05 - 20% (ראה: נספח ג/3 ל-ת/1; וכן ת/4).

15.7 הצדדים אמנם הגישו חוו"ד מטעמם:

- בהתאם לחוו"ד ד"ר פוקס מיום 30/6/10, מטעם התובע נותרה לתובע נכות צמיתה בקרסול ימין בשיעור של 20%, בהתאם לתקנה 49(2)(ו), לתקנות המל"ל בגין הגבלה בתנועות המפרק ולחילופין, בהתאמה לסעיף 35 (1) (ג) בגין הגבלה בינונית בכושר של הגפה ימנית תחתונה. עוד ציין ד"ר פוקס כי חרף חששו של התובע לא יהיה מנוס מלבצע פרוצדורה כירורגית בעתיד הקרוב.

- בהתאם לחווה"ד פרופ' שטהל מיום 12/11/10, מטעם הנתבעים נותרה לתובע נכות צמיתה של 7.5% בגין הפעלה חלקית של סעיף 48 (3) או בגין סעיף 47 (4) א-ב לתקנות המל"ל.

ברם, הצדדים הסכימו כי שיעור הנכות הצמיתה שנותרה לתובע בגין התאונה תהיה בשיעור של 10% בהתאם לקביעת המל"ל (ראה: הודעה מיום 15/6/11).

15.8 התובע טופל בקופ"ח עקב כאבים בקרסול ימין עקב התאונה עד לחודש אוקטובר 2005 וכן עבר מיפוי עצמות ביום 9/1/05 (ראה נספחים ב' ל-ת/1; וכן נ/2 ו-נ/3).

אמנם, בביקור בקופת חולים מיום 6/2/07, התובע המשיך להתלונן על כאבים בקרסול ימין, אך למעט ביקור זה, מיפוי עצם מיום 6/11/06 ו-C.T. גפה תחתונה מיום 14/1/07 (ככל הנראה לצורך הדיון בוועדת המל"ל) - אין בפניי כל תיעוד מאוחר יותר.

כך גם התובע צירף רשימת ביקורים אצל רופאים הכוללת גם ביקורים בשנים 2006-2011 (ראה: נספחים ח/1 ל-ת/1), אך חדל מצרף את סיכומי הביקור, כך שלא ברור הקשר בין ביקורים אלה לבין התאונה. מה גם שרשימה זו כוללת, בין היתר, ביקור אצל רופאי עור ומין, שומנים, כירורגיה פלסטית, רפואה פנימית ורפואה כללית.

15.9 התובע צירף רשימת תרופות (ראה: ח/4 ל-ת/1), אך המדובר ברשימה משנת 1998 ועד שנת 2010, כאשר בכל הקשור לתרופות ומשחות אשר ניתנו לו, שלא בסמוך לאחר התאונה, וליתר דיוק: משנת 2006 ועד 2010 (להבדיל מהתקופה הסמוכה לאחר התאונה), לא ברור הקשר של חלק מן התרופות, משחות וכיו"ב לתאונה. כך למשל מצוין ברשימה קרטיה ולפיטור מזה ופד דביק סטרילי, משחות ופולידין משנת 2010 מזה. התובע גם לא צירף קבלות בגין כך.

15.10 שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סכום ממוצע של 4,545.75 ₪ (אוגוסט 2004 - 4,859 ₪; ספטמבר 2004 - 4,506 ₪; אוקטובר 2004 - 4,429 ₪; נובמבר 2004 - 4,389 ₪ (ראה: נספח ג/5 ל-ת/1). סכום זה כשהוא משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך של 5,803 ₪. התובע לא הציג תלושי שכר מיום התאונה ועד היום ואף לא פירט נתונים בגין כך.

15.11 התובע פוטר מעבודתו בחודש ינואר 2008 על רקע טענות המעבידה וחשד למעשים פלילים - גניבה ממעביד (ראה: סעיף 17 לתצהיר מר פל - נ/4; סעיף 5 לתצהיר הגב' פל - נ/5; עדות התובע בעמוד 5 לפרוטוקול שורות 14-15 ועמוד 7 לפרוטוקול שורות 4-6; ועדות מר נביל בעמוד 21 לפרוטוקול שורות 1-5).

ודוק: גם אם נקבל את טענת המעבידה - אין בכך כדי לגרוע מנסיבות התאונה כפי שהוכחו לפניי ומאחריותה לתאונה. ויובהר - לשיטת הנתבעות, התובע המשיך לעבוד אצל המעבידה יותר מ-3 שנים עד לפיטוריו בגין חשד זה ואין לפניי כל ראייה כי בעת התאונה הוא ביצע פעולה שמטרתה גניבה. על כן, אין לאירועים אלה שאירעו כ-3 שנים לאחר התאונה כל רלבנטיות לתביעה שלפניי, למעט בסוגיה אחת, שאינה במחלוקת, כי פיטורי התובע לא היו קשורים ליכולתו להמשיך ולעבוד אצל המעבידה או בעבודה מסוג זה שעבד אצל המעבידה עובר לתאונה, כפי שהודה התובע (ראה: עמוד 12 לפרוטוקול שורות 9-10). הנתבעות טענו, וטענתן לא נסתרה, כי מהלך 3 שנים אלה, חרף הפגימה, התובע המשיך לעבוד באותה עבודה ללא כל מגבלה (וראה גם הודאת התובע כי חזר לאותה עבודה ולאותו שכר - עמוד 12 לפרוטוקול שורות 5-6).

5.12 בחקירתו הנגדית הודה התובע כי כיום הוא עוסק בהתקנת מקלחונים ומנהל צוות של 2- 3 עובדים, הגם שלטענתו אין המדובר בעבודה פיזית. עדות הסותרת גם את תצהירו. מכל מקום, התובע לא הציג תלושי שכר ואף לא זימן לעדות את מעבידו הנוכחי וכשל זה יפעל לחובתו. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865).

15.13 התובע קיבל מהמל"ל סכום של 3,517 ₪ ביום 20/2/05 וסכום של 14,364 ₪ ביום 17/5/07 (ראה: נספחים ג/1, ג/2 ל-ת/1 וכן נספח ד' לת/4 ו- מש/1). סכומים אלה משוערכים להיום עומדים על סך כולל של 25,145 ₪.

16. בהצטיידנו בנתונים אלה יעמוד הפיצוי לתובע על סך של 84,617 ₪ לפי הפירוט הבא:

16.1 כאב וסבל

בנסיבות, ובשים לב לגילו של התובע, אופי הפגיעה, ונכותו הצמיתה בשיעור של 10% - מועמד רכיב זה על סך של 35,000 ₪.

16.2 הפסד שכר לעבר

כאמור, התובע חזר לעבודה ביום 20/1/2005 ולמרות שנקבעו לו נכויות זמניות לא הוכח כי בתקופה זו חלה הפחתה בשכרו (וראה גם עדות הגב' פל בסעיף 6 ל-נ/5, שלא נסתרה).

משכך, ההפסד - מתמצה בשכר של חודש ימים, קרי: סכום של 5,803 ₪.

מעבר לתקופה זו לא מצאתי כי נגרם לתובע הפסד שכר. המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה והתובע חדל בכך. מנגד, התובע חדל מלהציג תלושי שכר בגין תקופה זו כמו גם בגין התקופה שמחודש 1/08 ועד היום ועל כן, התובע לא עמד בנטל המוטל לפתחו. מנגד, הוכח כי התובע המשיך לעבוד אצל המעבידה עד ל-1/08 ופוטר ללא קשר למצבו הרפואי וגם כיום הוא עובד. לפיכך, מעבר לתקופה בת חודש - אין הפסד שכר לעבר.

16.3 הפסד השתכרות לעתיד

הצדדים הסכימו כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 10% כקביעת המל"ל. המדובר במצב לאחר חבלה עם שברים בטאלוס שהותיר הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול.
בכל הקשור לנכותו התפקודית של התובע - הנכות הרפואית (שאף ביחס אליה בית המשפט רשאי לסטות) היא רק נקודת המוצא, הגם שקיימת שאיפה ליצור קריטריונים אחידים במטרה להביא להאחדת הפיצוי וייעול ההליכים. במסגרת הרצון לאחידות התפתחה החזקה הסמויה ("מעיין-חזקה"), כי שיעור הנכות הרפואית משקף את הפגיעה בכושר ההשתכרות גם מקום בו עסקינן בבגירים (ראה: ע"א 4919/09, עזאם נ' בר (2011), על האסמכתאות הנזכרות בו).

מנגד, נהיר כי יש לבחון את הנכות התפקודית על פי נתוניו האינדוידואליים של התובע לרבות עיסוקו, השכלתו, גילו, מידת השפעת הנכות הרפואית על יכולתו לשוב ולעבוד במקצוע בו עבד ערב התאונה, הימצאותו במקום עבודה בו מובטח שיישאר, מצב שוק התעסוקה ועוד (ראה: ת.א. 966/06 (מחוזי חיפה), פינקלשטיין נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (2013), על האסמכתאות הנזכרות בו).

בענייננו - הוכח, כאמור, כי התובע שב לעבודתו ערב התאונה והתמיד בה, ללא מגבלה, משך 3 שנים עד לפיטוריו ללא קשר למצבו הרפואי. עוד הוכח כי התובע עובד גם כיום ולא הוצגו לפני ראיות כי יש לנכותו אורטופדית השלכה על יכולתו לבצע את תפקידו הנוכחי. בנסיבות אלה נכותו התפקודית נמוכה מנכותו הרפואית. יחד עם זאת, בשים לב לנתוני התובע (נהג מלגזה, עובד ייצור, (חותך נייר) וכיום אחראי על צוות מתקיני מקלחונים), גילו, כישוריו, השכלתו ו'סיפור חייו' עליו עמדנו לעיל - אין תמה כי עשויה להיות לפגימה זו השלכה על תפקידו, בפרט עם חלוף השנים ועל כן, החישוב יבוצע על דרך האומדנא.

זאת ועוד. אין בידי לקבל את טענת התובע, לראשונה בסיכומים (ובניגוד לתחשיב הנזק מטעמו עליו ביקש להסתמך בסיכומיו (ראה: עמוד 8 לפרוטוקול שורות 19-20), כי יש לבצע את החישוב לפי השכר הממוצע במשק. מה גם שעובר לתאונה עבד התובע כבר לפחות 10 שנים ועל כן, אין לאמר כי המדובר בבחור צעיר בתחילת דרכו שיש לערוך תחשיב לפי חזקת השכר הממוצע.

משכך, רכיב זה יעמוד על דרך האומדנא על סך של 100,000 ₪.

16.4 הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות

על פי תלושי השכר שהציג התובע (חודשים - 8-11/04 צורפו לתחשיב הנזק מטעמו), לא בוצעה לתובע הפרשה לפנסיה. ברם, על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, החל מיום 1/1/08 מחוייב כל מעסיק בביטוח פנסיוני של עובדיו. על פי הטבלה הכלולה בסעיף 6 לצו ההרחבה ובה הפרשות באופן מדורג החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כאשר החל מיום 1/1/14 יפריש המעביד סך הכל (לרבות הפרשה למרכיב הפיצויים) של 12% מן השכר המבוטח (וראה גם: ת.א. 16951-04-10, (מחוזי חיפה) ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (2013); ת.א. (חיפה) 810-01, עזבון המנוח ולרי ל' ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ (2010); ת.א. (חיפה) 280-06, ס' נ' נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח (2009); ת.א. (חיפה) 122-05, שליסל נ' אנואר (2009); ת.א. (ירושלים) 9131-07, קן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2011)).

בשים לב להוראות אלה כמו גם שנות העבודה עליהן חל הצו, נכותו התפקודית ובסיס שכרו של התובע אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 12,000 ₪.

16.5 עזרת צד ג'

לא הובאה לפניי כל ראייה בדבר עזרת צד ג', אך בשים לב לאופי הפגימה, אין תמה כי התובע נזקק לעזרה מוגברת לכל הפחות בחודש הסמוך לתאונה. די בכך שהוכח כי נוכח אופי הפגיעה נזקק התובע בתקופה הסמוכה לאחר התאונה לעזרה מוגברת בשל מצבו הרפואי, כדי להטיל על הנתבעות את החובה לפצותו בגין העזרה המוצדקת שקיבל מבני משפחתו, גם מקום בו עקב כך לא נגרם להם נזק, חלף הנאת הנתבעות ממאמציהם של קרובי משפחתו (ראה: ע"א 130/76, סעדה נ' חמדי, פ"ד ל"ג(1) 589, 610; ע"א 1164/02, קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (2005); ע"א 3769/97, דהן נ' דני, פ"ד נג(5), 581); וראה גם: ע"א 93/73, שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1), 277; ע"א 3769/97, דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 816 ואילך; ע"א 2115/93, בורקוב נ' אלעזר (1995); ע"א 5774/95, שכטר ואח' נ' כץ (1997); ע"א 3076/98, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סמחי (1999); ע"א (ת"א) 2377/06, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוידוב (2008), על האסמכתאות הנזכרות דשם).

לפיכך, ועל דרך האומדנא, אני מעמידה רכיב זה על סך של 1,500 ₪.

מנגד, לא מצאתי לפסוק בגין עזרת צד ג' לעתיד.

16.6 הוצאות

אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)) ולמעט הוצאה בגין חוות דעת, אשר תושם בנפרד, לא הובאו לפניי כל ראיות בדבר הוצאות, מה גם שבשים לב לכך כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה, אכן זכאי התובע דרך כלל להשבת הוצאותיו. ברם, הוכח לפניי כי התובע הגיע למעקב בקופת חולים קופת החולים ונדרש לטיפולים ובדיקות עד אוקטובר 2005 וגם לאחר מכן לפחות 3 פעמים.

משהוכחה בפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ובשים לב לכך כי מדובר בהוצאות עבר ביחס אליהן הגישה ליבראלית - אפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנא ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

מנגד, המסמך האחרון שלפניי הוא מחודש פברואר 2007 והתובע לא הוכיח כי נזקק לטיפולים נוספים מני אז ו/או לשימוש בעזרים, משחות ותרופות שאינם מכוסים על ידי הקופה ו/או המל"ל, אם בכלל.

על כן, אני מעמידה את הוצאותיו של התובע (לעבר ולעתיד) על דרך האומדנא, ובשים לב לטיב הפגימה על סך של 2,500 ₪.

16.7 לפיכך, נזקו של התובע עומד על סך של 156,803 ₪ ובניכוי אשם תורם (30%) - סך של 109,762 ₪.

16.8 ניכויי המל"ל –

תגמולי המל"ל עומדים כאמור על סך של 25,145 ₪.

16.9 מכאן, לאחר הפחתת תגמולי המל"ל - חבות הנתבעות בפיצוי התובע בסך של 84,617 ₪.

17. סוף דבר

17.1 דין התביעה להתקבל.

17.2 אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 84,617 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. הסכום הפסוק ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

17.3 עוד אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובע את אגרת בית המשפט, שכר העד ושכר טרחת המומחה ששולמו על ידו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד תשלומם על ידו ועד להשבתם בפועל לידי התובע.

לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים גם בדואר רשום ואישור מסירה.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ד, 31 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.