העניין שבפני, בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה.

התובענה, תובענה כספית ע"ס 714,041 ₪, בגין יתרת חוב אשר נצברה בספרי התובע, מכוחה של הלוואה אשר הוענקה לנתבעים בחודש מרץ 2003, ע"ס 500,000 ₪. הנתבעים הגישו ביום 9.5.2010 בקשה הנחזית להיות בקשה למתן רשות להתגונן, ואולם הבקשה, למעט העמוד הראשון המפרט על הגשת הבקשה, לא כללה דבר.

ביום 11.8.2010 ניתנה החלטת הרשמת פומרנץ כי על הנתבעים לצרף תצהירם בתוך 30 ימים מאותו מועד. משלא צורף, ביום 5.9.2010 ניתנה התראה על כך כי תצהיר אינו מצוי בתיק בית המשפט, וביום 13.9.2010 ניתן פסק דין בהיעדר התצהיר.

על פניו, ניתן לומר כי פסק הדין ניתן בצורה פגומה ולקויה (וזאת עוד בטרם "צלילה" לטענות הצדדים). ההוראה על הגשת תצהיר ניתנה ביום 11.8.2010, במרוצת פגרת בתי המשפט, ולא נקבע באותה החלטה כי ימי פגרה יבואו במניין הימים. לפיכך, המועד להגשת התצהיר היה עד ליום 1.10.2010, בעוד שפסק הדין ניתן מוקדם יותר.

לאור זאת, קמה עילת ביטול פסק הדין מחובת הצדק. במסגרת זאת, הסכים ב"כ התובע, במסגרת הדיון אשר נתקיים בפני ביום 9.9.2012, כי פסק הדין יבוטל, וכי תידון בקשתם של הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה.

לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי מעולם לא קיבלו לידיהם את כספי ההלוואה. לטענתם, רכשו בשנת 2002 דירה אשר מצויה היתה בשלבי בנייה, ופנו לתובע לצורך קבלת מימון חלק מהתמורה החוזית. בהתאם, טענו הנתבעים, כי סבורים היו שהתובע יזרים את כספי ההלוואה לחשבון הבנק שלהם, על מנת שישלמו מתוכם לקבלן, על פי קצב התקדמות הבניה.

אין חולק, כי קבלן הבניין חרג מהיתר הבניה, הבניה הופסקה והבניין עומד מבלי שבנייתו הושלמה, כאבן שאין לה הופכין, מאז העברת הכספים ועד היום.

הנתבעים טוענים, כי התובע העביר את סכום ההלוואה במלואו לחשבון הבנק של הקבלן, ללא קיומה של הבטוחה הנדרשת להבטחת הכספים, מבלי לבדוק האם הבניה ניתנת להשלמה, ובניגוד לדין – ובכך התרשל התובע, באופן המצדיק שלא לחייבם בתשלום הכספים על פי ההלוואה.

לדיון אשר נתקיים בפני, בשאלת מתן הרשות להתגונן, לא התייצבו הנתבעים, אלא התייצב בנם, אלי אטיאס, ולפיכך לא ניתן היה לחקור את הנתבעים על תצהירם, והצדדים נאלצו לסכם טענותיהם בכתב, וכן לצרף מסמכים בהקשר זה.

ב"כ התובע הפנה תשומת לבי, כי התשלום אשר בוצע לקבלן, בוצע במישרין על ידי הבנק, לפי מסמך הנושא הוראה בלתי חוזרת, לבצע את התשלום במישרין לקבלן (מוצג מש/1). באותו מסמך נכתב מפורשות :

"הנדון: הלוואות אפותיקאיות 5071387/47

על שם: אטיאס שמעון וזורה

אנו החתומים מטה, נותנים לכם בזה הוראה בלתי חוזרת לשלם את הסך של 500,000 ₪ (חמש מאות אלף שקלים חדשים) אשר יגיעו לנו על פי ההלוואה הנ"ל..."

כל זאת, כאשר במסגרת ההוראה, נכללת הוראה מפורשת, לבצע את התשלום באופן מיידי, לחשבון הבנק של הקבלן.

יוצא אם כן, כי לנתבעים ישנן שתי טענות הגנה אחת ; האחת, כי הבנק פעל בניגוד להוראתם, ויוצא כי טענה זאת אין בה דבר. אמירתם של הנתבעים, בסיכומי טענותיהם, כי לא הוסבר להם אודות מהות הוראתם, אינה מעלה או מורידה בהקשר זה, שכן מדובר בגרסה כבושה, אשר באה לעולם רק לאחר שהוצג המסמך מש/1 – כאשר עד להצגתו, נטען כי ההעברה היתה בניגוד להוראתם של הנתבעים; והאחרת, כי הבנק התרשל בעצם העברת הכספים במישרין לידי הקבלן, מבלי לדאוג להבטחת החזרתה בדרך זאת או אחרת, כגון רישום שיעבוד וכיו"ב. לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות הגנה נוספות אשר זכרן לא בא בתצהיר ואף לא בדיון, אלא נולדו רק בסיכומי טענות הנתבעים (כגון, טענה כי לא קמה העילה, טענה כי לא הוצגה דרישה לפירעון ההלוואה).

יחד עם זאת, בנושא שאלת ההתרשלות האפשרית של התובע, מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעים, כפי שהן מפורטות בפרק ז' של סיכומי טענותיהם; העובדה כי התובע, כמוסד בנקאי, אישר העברת מלוא התמורה החוזית לקבלן בניין שלא בהתאם להוראות חוק המכר (דירות) והתקנות הנוגעות להבטחת השקעותיהם של רוכשי דירות, ולמעשה העביר כספים לצורך מימון רכישת דירה אשר נכון לאותו שלב ככל הנראה שלא יכולה היתה להיות מושלמת (לאור החריגות הניכרות מההיתר) – ולכל הפחות, סימני השאלה העולים מאופן ביצוע ההתקשרות, מצדיקים עריכת בירור עובדתי מלא, קרי בדיקה ובחינה האם התובע הבטיח השקעת לקוחותיו נוטלי ההלוואה כנדרש וכיאות, האם פנה ובדק את הפרויקט כפי שניתן לחייבו בנסיבות מסוימות, באמצעות מפקח בניה, חוות דעת שמאי או ייעוץ אחר בהקשר זה.

לא ניתן לקבוע בשלב זה, האם התובע התרשל אם לאו; אולם סימני השאלה, המצביעים על רשלנות אפשרית, די בהם כדי לאפשר ולהצדיק מתן רשות להתגונן על מנת שלנתבעים תהא הזכות לעמוד ולברר את הטעון הבהרה בהקשר זה.

בהקשר של טענות התובע בסיכומי טענותיו, אציין כי בהתייחס לסוגיה של טענת הרשלנות במתן ההלוואה, טוען התובע כי הבדיקות אמורות היו להיות מבוצעות ומוטלות על שכמם של הנתבעים, ואולם ככל שמדובר בבנק למשכנתאות המעניק הלוואה לצורך רכישת נכס מקרקעין, סבורני כי דינה של טענה זאת, גם אם לא להידחות – להיבחן תוך הרחבת הבסיס העובדתי בהקשר זה.

לאור כל האמור, סבורני כי די בטענת ההגנה לפיה התובע התרשל במתן ההלוואה, באופן אשר יכול והסב להם נזקים (וייאמר – הנתבעים לא נהנו ולו ממקצת מכספי ההלוואה), כדי ליתן רשות להתגונן בפני התובענה, על מנת שייערך הבירור הראוי הנכון והמקיף בהקשר זה.

הבקשה למתן רשות להתגונן תשמש ככתב הגנה, בעילת ההגנה הנזכרת לעיל, ובעילה זאת בלבד.

המזכירות תנתב התובענה לצורך קביעת מועד לדיון.

ניתנה היום, י"ב אייר תשע"ג, 22 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.