1. לפני בקשה שהגיש הנתבע למתן ארכה לביצוע אחד מהחיובים שהושתו עליו במסגרת פסק הדין שניתן ביום 29.10.2011 (!!!).
2. בפסק הדין (בסעיף 58(ב)) הוריתי, בין היתר, על פינוי חלקה אשר בה עושה הנתבע שימוש – עד יום 27.4.2012. בחלקה מצויים שתילים המשמשים את בית העסק של הנתבע.
3. לאחר מתן פסק הדין לא הוגש ערעור ולא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.
4. ביום 26.12.2012 הוגשה הבקשה הנוכחית, ובה מתבקשת ארכה לביצוע הפינוי לאור הטענה כי מומחה אגרונום מטעם הנתבע סבור כי יש לבצע את העתקת השתילים בתקופת האביב, ולכן מתבקשת ארכה עד לאחר אביב 2013.
5. דין הבקשה להדחות.
6. ראשית, יש משום עזות מצח בהגשת בקשה לעיכוב חיוב שנקבע בפסק דין שניתן לפני יותר משנה, כאשר הנתונים אשר בבסיס הבקשה היו ידועים, או שהיו יכולים להיות ידועים, במשך כל הזמן. אני אף סבורה כי בקשה למתן ארכה שקולה לבקשת עיכוב ביצוע – אשר לא ניתן להגיש בנסיבות.
7. שנית, יש לתהות מדוע הבקשה הוגשה כבר לאחר שחלף המועד לביצוע הפינוי, משמע – שכאשר הבקשה הוגשה – הנתבע כבר נמצא במצב בו הוא מפר את הוראות פסק הדין במשך תקופה של כשמונה חודשים. אף אם נציגי המינהל הגיעו רק לאחרונה לשטח, בדרישה לבצע בעצמם את הפינוי באמצעות קבלן עבודות עפר – אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהנתבע מפר את פסק הדין.
8. שלישית, אף לגופם של דברים, יש לדחות את הבקשה. יתכן ועונת האביב נוחה יותר מבחינת השתילים, אך מבחינת תושבי מדינת ישראל – נוח יותר לקיים פסקי דין במועד שנקבע. מעבר לכך, אם היתה עדיפות לביצוע ההעברה של השתילים באביב – ניתן היה לעשות זאת באביב 2012 ולא לחכות עד אביב 2013 (ואזכיר כי הסיבה אשר בעטיה בפסק הדין ניתנה מלכתחילה ארכה להעברת השתילים היתה הרצון למזער את הנזקים לשתילים, וראו כי בפסק הדין שניתן באוקטובר 2011 ניתנה ארכה לביצוע רכיב זה של פסק הדין עד אפריל 2012).
9. לפיכך, לשיטתי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, לא מוסבר, כאשר המבקש נמצא בהפרה של הוראות פסק הדין – וזאת אך ורק היות והטרקטורים של המינהל איימו לבצע את אשר היה עליו לבצע לבדו.
10. אשר על כן – הבקשה נדחית.
11. הנתבע (המבקש) ישלם לתובעת (המשיבה) הוצאות בסך 5,700 ₪ (כולל מע"מ).

ניתנה היום, י"ט טבת תשע"ג, 01 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.