בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך תאונת עבודה.

רקע - העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. א. ביום 7/3/07 (להלן: יום התאונה) הגיע התובע לקיבוץ גבעת השלושה (הנתבעת 4; להלן: הקיבוץ), לבצע עבודות קונסטרוקציה לשם בנייה של גג חממות מעל בורות תחמיץ בקיבוץ. מדובר בשני בורות שאורכם כ-33 מ', ולהם קירות בגובה של כ-3.5 מ' ורוחב של כ-40-70 ס"מ, כשהקיר האמצעי משותף (להלן: הבורות והקירות, בהתאמה; עמ' 52 לפרוט', ש' 21-22; עמ' 54, ש' 13-16; עמ' 55, ש' 1-6; עמ' 68, ש' 23-עמ' 69, ש' 29 – עדות התובע אשר לא נסתרה). התובע נדרש להתקין קשתות - אשר כונו על ידי עדים שונים גם קונסטרוקציה וגם אגד- על הבורות, באופן שיחברו בין הקירות. מדובר בקשתות גדולות וכבדות, במשקל של כ-150 ק"ג לכל קשת ובאורך של כ-14 מ', אשר הועברו אל מעל בור התחמיץ באמצעות מנוף המורכב על גבי משאית מרצדס מ.ר 8499758 (להלן: המשאית או משאית המנוף). התובע עמד והלך על קירות ברוחב של 70 ס"מ, ואילו כל אחת מהקשתות הונחה על חלק הקיר ברוחב של 40 ס"מ, (עדות התובע בעמ' 68-70 לפרוט', אשר לא נסתרה).

(הערה: עקב תקלה בעימוד הפרוטוקול, החלה ישיבת יום 6/7/14 בעמ' 78, במקום בעמ' 130. נוכח העובדה שהצדדים הפנו בסיכומיהם לראיות על פי הפרוטוקול המקורי, תצורף לפרוטוקול מיום 6/7/14 האות א לכל אזכור, למשל, עמ' 80א, ש' 3, ועוד).

ב. תוך כדי עבודתו, נפל התובע מאחד הקירות עליו עמד, ונחבל באופן קשה. אין חולק כי הסיבה המידית לנפילתו הייתה מכה שקיבל מאחת הקשתות, עת עסק בחיבורה למקומה, כאשר הקשת נישאה על ידי מנוף הקרוי גם "עגורן להעמסה עצמית" (להלן: המנוף או העגורן), שהיה חלק בלתי נפרד ממשאית אותה נהג הנתבע 1 (להלן: הנהג או המנופאי), ואשר הייתה בבעלותה של הנתבעת 2 (להלן: החברה), ומבוטחת על ידי הנתבעת 3 (להלן: חברת הביטוח). התאונה אירעה לאחר שהושלמה הרכבה של הקשתות על אחד המבנים, בעת ניסיון להרכיב את הקשת הראשונה בחממה השנייה, במרחק של כ-35 מ' מערימת הקשתות, שעה שהתובע עמד על אחד הקירות וניסה לחבר את הקשת למחבר שהיה מוצב בתוך הקיר, כשאחד הפועלים שלו לצידו. הקשת פגעה בתובע, ושניהם נפלו מהקיר עליו עמדו, כאשר התובע נפל על הבטון, ואילו הפועל השני נפל על ערימת חול.

ג. התובע נפצע קשה מאוד, נחבל בכל גופו, בין היתר הייתה לו פגיעת ראש עם חבלה מוחית, לרבות שברים בגולגולת ובפנים (שבר בארובת העין, באף, בלסת, בשיניים), חבלות בגב, שברים רבים באגן ובצלעות, ביד ימין וחבלות ברגליים. הוא פונה באמבולנס לבית החולים בילינסון, שם אושפז עד יום 12/3/07, גיבסו לו את היד וטיפלו בו. ביום 12/3/07 העבירו אותו לשיקום בבית חולים לוינשטיין, הוא היה מרותק לכיסא גלגלים במשך 4 חודשים ושוחרר ביום 10/7/07. לאחר השחרור המלא קיבל טיפולים במסגרת אשפוז יום, והמשיך לקבל טיפולים חודשים רבים לאחר מכן.

ד. התאונה נחקרה על ידי משרד התמ"ת, מפקח העבודה אשר אהרון (להלן: המפקח אהרון), אשר חקר את המעורבים במאי-יוני 07', והסתמך גם על הודעות התובע, הנהג, הפועלים ואחרים מחודש מרץ 07' במשטרה והגיש חוות דעתו (נ/9 ונספחיו); עדותו בעמ' 100- 127).

2. א. הצדדים חלוקים לעניין האופן המדויק בו קרתה התאונה, דהיינו, חלקם של התובע והנהג בהתרחשותה, וכן חלוקים בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו.

לפיכך, הוגשה התביעה הן נגד חברת הביטוח, המבטחת את המשאית, על מנת שתפצה את התובע אם ייקבע כי עסקינן בתאונת דרכים, ובו זמנית נגד הנהג, החברה והקיבוץ, אם ייקבע כי התאונה אינה תאונת דרכים. הנתבעים 1 ו- 2, שלחו הודעת לצד שלישי נגד חברת הביטוח.

כל הצדדים כפרו בחבותם, וטיעוניהם הן בשאלות העובדתיות והן בשאלות המשפטיות לא תמיד עלו בקנה אחד.

בנסיבות העניין, הדיון פוצל כך שתחילה תידון השאלה האם התאונה היא בגדר "תאונת דרכים" כמובנה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). לפיכך, לא ידונו ראיות הצדדים לגבי אחריות הצדדים לתאונה שאינה תאונת דרכים.

ב. מטעם התובע העידו התובע עצמו, המפקח אהרון, וזאב צביקל, יבואן המשאית והמנוף של חברת פלפינגר, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית (להלן: צביקל). התובע הגיש חוות דעת מומחה של חברת אייל ירדני בע"מ, העוסקת בהדרכת מלגזנים, עגורנאים ועבודה בגובה, המנוהלת על ידי מר אייל ירדני עצמו, אשר העיד על עצמו כי הוא הנדסאי מכונות המנהל בית ספר למפעילי מלגזות, ציוד כבד ומכונות ניידות, בוחן ומסמיך למפעילי מנופים, מומחה בטיחות בעבודה, מדריך מוסמך לעבודה בגובה (להלן: ירדני). כן הגיש חוות דעת ותצהיר של המהנדס אלי מואתי, אשר העיד על עצמו כי הוא מתכנן ומרכיב קונסטרוקציות של חממות מזה עשרות שנים ואף מפקח על הביצוע, אך נעדר כל קשר לעבודה נשוא התאונה (להלן: מואתי). ירדני ומואתי נחקרו ארוכות על ידי הצדדים.

הנתבע 1, הנהג/ המנופאי, העיד בעצמו.

מטעם הנתבעת 2, החברה בעלת המשאית העיד עמוס סילם, מנהל החברה (להלן: סילם).

הנתבעת וצד ג', חברת הביטוח, הגישה חוות דעת מומחה של בועז מוגילבקין, אשר העיד על עצמו כי הוא מכונאי, קצין בטיחות וממונה על בטיחות, בעל רשיון להוראת נהיגה ועוד, עוסק בשמאות, בחקירה ושחזור של תאונות דרכים, תאונות עבודה ואחרות, יועץ בטיחות, יועץ טכני לחברות שהפעילו משאיות, מנופים וציוד מכני הנדסי (להלן: מוגילבקין). מוגילבקין נחקר אף הוא ארוכות על ידי הצדדים.

מטעם הנתבע 4, הקיבוץ, העיד אהוד ססובר, שלא ראה את התאונה, ולא הוסיף פרטים מהותיים לגבי האחריות לה.

האופן בו קרתה התאונה

3. ביום התאונה הובאו הקשתות לאתר העבודה, בעזרת משאית עם נגרר, ונפרקו על הקרקע סמוך לפתח החממות, בשתי ערימות, סמוך לפתח של כל חממה, במרחק של כ- 30-40 מ' מהחממות. (עדות התובע בעמ' 49-50; נ/6). הקשתות הועברו למקום המיועד להן בחממה באמצעות המשאית עליה הותקן העגורן, נישאו על ידי המנוף, והותקנו במקום המיועד לכך.

התובע והנהג הסכימו לגבי אופן ההתקנה של כל אחת מהקשתות על הקירות, אך היו חלוקים לגבי ההסעה של הקשתות מהמקום בו נפרקו בשעות הבוקר על ידי המשאית והנגרר. התובע סבר כי הנהג הביא כל קשת בנפרד מתוך הערימה, ואילו הנהג זכר כי כל הקשתות הועמסו בפתח החממה, הוסעו יחדיו עד לקצה, ואז חזר והתקין כל קשת בנפרד.

א. הנהג העיד כי נתבקש לבצע עבודת מנוף בלבד להתקנה ולהרכבה של הקשתות בחממות, ולא להביאן מלכתחילה אל אתר העבודה. הוא הסיע את הקשתות מהמקום בו היו מונחות, מרחק של 40-50 מ' עד לתוך החממה. "הן היו מונחות במערום. הרמתי את כל המערום על המשאית, ואז נכנסתי פנימה לחממה כדי להתקין את הקשת הראשונה... מרימים את כל הקשתות על האוטו ומגיעים למקום הראשון שמניחים. פותחים את הרגליים, מייצבים את האוטו, אני קושר אותה במרכז (את הקשת – ד.ס), ממרכז אותה, ומתחיל להרים אותה לפי מה שהם אומרים לי לעשות. ימינה, שמאלה, שמאלה, ימינה. בינתיים התשע האחרות קשורות לאוטו, מעוגנות על המשאית ואז מתי שאנחנו שמים קשת ראשונה אני יורד, מתקפל, מזיז את המשאית, נוסע קדימה יותר נכון ואז מניח את הקשת השנייה. וככה כל קשת. מתמקם, מרים, קושר ושם במקום. כל הזמן הזה, כל הקשתות האחרות נמצאות על המשאית". הנהג סיפר כי לאחר שהתקין את החממה הראשונה, התחיל בשנייה, ואישר כי משך הזמן להתקנת כל אחת מהקשתות היה כרבע שעה, והמרחק שנדרש לנסוע בין קשת לקשת היה בין 5-7 מ' בערך, ובין הפעם האחרונה שנסע עד התאונה עברה כרבע שעה, כאשר באותו זמן הזיז את המנוף, אשר הפעיל כוח מכני, "כשהמנוף כל הזמן בלחץ ובפעולה, מושך את הקשת אליו, לכיוון טורג'מן". (עדות הנהג בעמ' 100א, ש' 23-30; עמ' 106א, ש' 27 – עמ' 107א, ש' 30; עמ' 113א, ש' 3-21).

משנשאל מדוע אמר למפקח אהרון ובתצהירו כי לא הזיז את הקשת, הסביר כי "זה נראה ויזואלית שאני לא מזיז את המנוף אבל יש לחץ". (עמ' 111א ש' 7- עמ' 112א, ש' 5).

ב. התובע העיד כי מלכתחילה התכוון להעביר את הקשתות עם רכב אחר, אך מנהל הנתבעת 2, עמוס, הציע להעמיס את הקשתות על עגלה שתובל עם סמיטריילר, ומשאית אחרת עם מנוף תפרוק את הקשתות מהעגלה, תעזור להעמיס אותן ולהניחן במקום המיועד לכך. המשאית פרקה את הקשתות מהסמיטריילר באותו יום. (עמ' 47, ש' 7-16; עמ' 49 ש' 11-26). "המנוף העמיס את הקשתות, קשת אחת עליו, נסע פנימה לתוך השטח כי זה 33 מ', המנוף לא מגיע עד הסוף, נסע עם הקשת פנימה, הניח אותה למעלה, סגרנו את הברגים, חיברנו, חזרנו בחזרה, והרים עוד אחת, וככה עשינו 14 קשתות, כל פעם הוא נסע וחזר, נסע וחזר והרים את הקשתות". (עמ' 50, ש' 10 -13).

לעניין האופן המדויק בו ניתקה הקשת מהקיר ופגעה בתובע, נמסרו בתחילה מספר גרסאות, אך אלה התכנסו בבית המשפט לגרסה המקובלת על כל הצדדים למעט חברת הביטוח.

הגורם לפגיעת הקשת בתובע.

4. גרסת התובע

א. התובע הצהיר והעיד כי לאחר שהנהג/המנופאי הביא את הקשת "אני חיברתי את הצד שלי בעזרת הברגים, והפועל בקצה האחר של הקשת אמר לי שהקשת לא מתחברת. ירדתי מהמקום בו עמדתי, עברתי לצד השני כדי לבדוק מה הבעיה וראיתי שהקשת הייתה מעט רחוקה. סימנתי למנופאי בסימון המוסכם שיקרב את הקשת לכיווננו... נהג המשאית טעה, ובמקום לקרב את הקשת מעט אליי הוא הרים את המנוף עם הקשת כלפי מעלה. כתוצאה מכך חיבור הברגים שאני חיברתי קודם בצד שלי ניתק ממקומו, הקשת עפה באוויר, נתנה לי ולפועל שלצידי מכה ושנינו נפלנו למטה. הוא למזלו נפל על ערימת חול ואני לרוע מזלי נפלתי על הבטון מגובה של כ-3.5 מ'". בבית המשפט ציין כי הקשת נתלשה החוצה מעוצמת הכוח של המנוף, פגעה בפניו ובראשו, והוא "עף אחורנית". (ס' 12-13 לתצהיר התובע ת/2; עמ' 43 לפרוט', ש' 19-30).

ב. בחקירתו על ידי המפקח אהרון ביום 27/5/07 ובעדותו, הסביר התובע כי הקשת הייתה מחוברת בצד ימין בתוך מחבר Y בעומק של 18 ס"מ (להלן: המחבר). מאחר שבצידה השמאלי היו חסרים כ-3 ס"מ לצורך הכנסת הקשת למחבר, חזר התובע לצידה הימני, פתח את הברגים שחיברו את הקשת כדי לאפשר לה מעט תנועה, חזר שוב לצד השמאלי וסימן לנהג (המנופאי) לקרב את הקשת אליו מעט. בהודעתו בפני אהרון, מסר "המנופאי, לפי הוראה שלי, הרים במקצת את הקשת...". (נספח ל-נ/9).

ג. לא למותר לציין כי התובע מסר גרסה דומה לחוקר המשטרה כבר למחרת התאונה, ביום 8/3/07 בהיותו מאושפז בבית החולים בילינסון, כאשר לא היה אפילו מסוגל לחתום על הודעתו. "...ואז המנופאי הרים נתן מכה ואז הקשת יצאה מהמקום והעיפה אותנו... המנופאי לא אשם הוא עשה את עבודתו... הוא עשה טעות... זה לא היה מכוון... הוא הרים איתנו 12 קשתות ראשונות יפה מאוד... המנופאי יכול היה למנוע את זה אם הוא לא היה מפעיל לחץ על הקשת... הוא עשה את זה כי רצה לעזור לנו לדחוף...". יחד עם זאת, כאשר נשאל אם מדובר ברשלנות של המנופאי, השיב "אולי יש בזה קצת".

5. גרסת הנהג/המנופאי

הנהג, אשר אישר כי היה שותף לעבודה של הרכבת הקשתות, מסר כי פעל על פי הוראות התובע כפי שהבינן על פי הסימון המוסכם. לשיטתו, כאשר נתבקש להרים את הקשת הרימה, וכאשר נתבקש "לתת לחץ לכיוון שמאל", שם עמד התובע, עשה כן.

א. בתצהירו התייחס לפעולות שנעשו לאחר שהקשת חוברה אל הקיר מצידה האחד, כדלהלן: "התובע ועובדיו החלו לחבר את הקשת לקיר בצידה השני. התובע ראה שהקשת לא נכנסת למקומה ולכן ביקש ממני להזיז את רצועת התלייה שאחזה בקשת. ביצעתי את בקשתו וקשרתי את הקשת עם רצועת התלייה בנקודה אחרת על הקשת בהתאם לבקשת התובע. לאחר מכן, חזר התובע לצד הקשת שכבר חובר ושחרר את הקשת על ידי פתיחת הברגים על מנת שהעובד יוכל לחברה גם מצידה השני. העובד לא הצליח... ואז התובע ניגש לקיר השני לעזור... לפתע, תוך כדי ניסיונות התובע להכניס את הקשת למקומה, השתחררה הקשת

מהצד השני..." (ס' 1.4 לתצהיר הנהג, נ/16).

ב. בגרסתו למפקח אהרון ביום 25/6/07 מסר תיאור דומה לגבי תחילת האירוע, וציין כי לאחר שקשר מחדש את הרצועה לקונסטרוקציה של הקשת, השאיר את המנוף ללא תזוזה, והתאונה ארעה לאחר שהקשת השתחררה מכיוון שהתובע והעובדים שלו "התחילו לשחק עם הקשת כדי להכניס אותה לתוך התושבת", והאנשים אשר החזיקו אותה איבדו שיווי משקל ונפלו (נספח ל-נ/9).

ג. בחקירה הנגדית ציין הנהג כי עת ניסו התובע והפועלים להכניס את הקשת לתוך התושבת, "אני כל הזמן סטטי מולם ומקבל מהם דיווחים מה לעשות, ימינה שמאלה, שמאלה ימינה... הם ניסו עם הידיים ובמקביל הוא ביקש שאני אעזור לו עם המנוף להביא את הקשת אליו שמאלה" (עמ' 108א, ש' 9-14). "ואז במקביל הם נתנו לחץ וביקשו ממני להסיט את הקורה שמאלה במקביל ואז עשיתי שמאלה. אז הם התחילו לנדנד במקביל ואז הקורה נתלשה מהברגים". (עמ' 111א, ש' 10-14, 25-28).

משנשאל מדוע אמר בתצהירו כי לא הזיז את הקשת, הסביר כי "זה נראה ויזואלית שאני לא מזיז את המנוף אבל יש לחץ". (עמ' 111א ש' 1- 23; עמ' 112א, ש' 4-5).

6. עמדת המפקח אהרון

המפקח אהרון אשר חקר את התאונה, קיבל למעשה את גרסת התובע בסוגיה זו - אשר אושרה על ידי הנהג בבית המשפט - משקבע כי התובע נתן למנופאי פקודה להרים במקצת את הקשת ולמשוך אותה כלפי חוץ, המנופאי עשה כן, ואז הקשת השתחררה בקצה השני ופגעה בתובע ובפועלים אחרים, אשר נזרקו מהקיר ונפלו (נ/9). בעדותו הסביר כי זו מסקנתו מחקירתם של הצדדים והעדים. (עמ' 102א-104א; עמ' 106א; עמ' 111א). בשלב זה, אינני רואה להידרש לכל הסוגיות העולות מהגרסאות שנשמעו בפניו, מפני שתחילה תיבדק השאלה האם עסקינן בתאונת דרכים.

7. עמדתם של סילם, בעל החברה, והמומחים ירדני ומואתי מטעם התובע

א. עמוס סילם, מנהל החברה ובעל המשאית, לא נכח במקום בזמן התאונה, וכל תצהירו מהווה עדות שמועה (נ/22). הוא אישר כי בהודעתו על מקרה ביטוח לחברת הביטוח (נ/18), כתב כדלקמן: "משאית עם מנוף החזיקה בקשתות. פועלים של הקבלן והקבלן נפצעו (כך במקור – ד.ס) כתוצאה מנפילה, כאשר הברגים של הקשתות השתחררו בזמן שהם התקינו את הקשתות". לעניין האשם כתב "אין קשר ביני (המנוף ומפעיל המנוף) לתאונה, העובדים איבדו שיווי משקל ונפלו בגלל שהברגים השתחררו ולא היו מאובטחים", אך ציין כי כתב זאת על סמך עדותו של הנהג, וכי הטופס מולא במשרדי החברה. (עמ' 164 לפרוט', ש' 13 – 25).

הוא אישר כי התובע הזמין אצלו את המנוף לפריקה של הקשתות "במקום שהוא רוצה לשים אותן", והוא שלח את המנוף לשטח. "ידעתי מה הוא הולך לבצע בכללית". בהמשך התברר כי סילם גם הוביל את הקשתות לאתר, ממנו הובילה אותן משאית המנוף אל החממות והרכיבה אותן. "אני במקרה גם הובלתי אותן... המשאית שאני הובלתי איתה, שמותר לה לנוע על הכביש, היא הובילה את הקשתות. אחרי זה אנחנו פרקנו את הקשתות בשטח והיו צריכים להכין שם כל מיני אלמנטים. ואז בא המנוף, העמיס את הקשתות מנקודה מסוימת עליו ואז הוא הביא את זה למקום המיועד והניח אותן לפי דרישת המזמין. אני לא הייתי נוכח כשבא המנוף... אני הייתי במקום, פרקנו את הקשתות ואחרי זה הגיע המנוף לבצע את ההעברה... אני סיימתי את העבודה שלי והלכתי". (עמ' 165, ש' 29 – עמ' 167, ש' 3).

בקשר לעבודה עצמה, סילם לא ידע כמה זמן היא נמשכה, אך ציין כי הנהג "...לא מקבל הוראות מאף אחד לגבי הפעלת המנוף. הוא אחראי בשטח לבצע את העבודה עם המנוף...". סילם עצמו לא ידע מה קרה בזירת התאונה, אך אישר כי ככלל, התובע או כל אדם אחר מבקש מהנהג להזיז את הקשת ימינה או שמאלה, על מנת להביאה למקום המיועד, "...והוא מבצע במידת האפשר". (עמ' 167, ש' 6 – 20).

ב. ירדני סיפר את אשר נודע לו מגורמים שונים וממסמכים בהם עיין, וחיווה גם דעתו העצמאית, כי התאונה נגרמה מכך שהקשת הונפה מעלה על ידי המנוף, ונותקה מהברגים. הוא הניח כי הנהג לחץ בטעות על כפתור או ידית שונים מהרצוי, ולכן הקשת השתחררה, באומרו "מנוף חזק נורא". (עמ' 23 לפרוט', ש' 31- עמ' 24, ש' 25; לעניין האופן בו בוצעה העבודה וקרתה התאונה, ראו דבריו בעמ' 15, ש' 10-16; עמ' 20, ש' 19-32; עמ' 21, ש' 25 - עמ' 23, ש' 11; עמ' 24, ש' 20 - עמ' 26, ש' 9; עמ' 27, ש' 1-30; עמ' 33, ש' 4-9).

8. עמדתו של מר בועז מוגילבקין, המומחה מטעם חברת הביטוח.

מוגילבקין חיווה דעתו כי השימוש שנעשה במשאית המנוף אינו בהתאם ליעודה המקורי, לא היה מודע לנסיבות המדויקות של התאונה, כאשר בחוות דעתו התייחס לגרסתו של הנהג בפני המפקח ולא לגרסתו המאוחרת בבית המשפט. לדבריו, לא בדק לאיזה גובה ניתן להרים את הקשתות, ואשר למשקל הקשת אותה הרים המנוף בעת התאונה, אמר "800 ק"ג, נדמה לי", ואישר כי לא בדק פרט זה. (אין חולק כי מדובר בקשת שמשקלה 150 ק"ג). כן אישר כי יש בכוחו של המנוף שהותקן על המשאית הנדונה כדי לתלוש את הקשת, אפילו היתה מוברגת בתוך תושבת. (עמ' 135 לפרוט', שש' 15 – 17; עמ' 142, ש' 14- 24).

9. פריקה של הקשתות למקומן המיועד

הוכח כי משהובלו הקשתות - אשר כל אחת מהן שקלה 150 ק"ג - לתוך החממות, היה צורך לפרוק אותן למקום אליו יועדו, באמצעות מנוף ובשיתוף עם התובע ופועליו.

התובע, ירדני, מואתי, הנהג, סילם, מסרו כי פריקת הקשתות היתה חייבת להיעשות בצורה בטוחה, דהיינו הקשת נותרה מחוברת למנוף עד שעוגנה, הוצבה במקומה, וחוברה כמתוכנן, ומוגילבקין לא סתר עמדה זו, אם כי סבר שהיה על התובע להשתמש בעגורן נייד ולא בעגורן להעמסה עצמית. דהיינו, שחרור אחיזתו של המנוף מהקשת, שהיתה מחוברת אליו ברצועה יעודית, בטרם חוברה כראוי למקומה המיועד, היה בלתי בטיחותי בעליל, יוצר סכנה של ממש, ולכן מדובר בפעולה אסורה ובלתי מקובלת. (גרסת ירדני - ת/1; עמ' 25- 26 לפרוט'; עמ' 31, ש' 22; גרסת מואתי – ת/3; עמ' 85 לפרוט', ש' 20; עדות הנהג בעמ' 100א -101א; 172; עדותו של סילם – עמ' 158 לפרוט', ש' 15; ראו גם עדות מוגילבקין בעמ' 132, ש' 16).

10. ניתוח הראיות בקשר לאופן בו קרתה התאונה

לאחר ששמעתי את מכלול הראיות בתיק, לרבות ההסברים בדבר האופן בו קרתה התאונה, שוכנעתי כי הקשת יצאה ממקומה, לאחר שהתובע סימן לנהג – בשלב לאחר שחרור הברגים בצד אחד, כדי לאפשר חיבור הקשת בצד השני, אליו לא הגיעה הקשת – להזיז את הקשת אליו. הנהג הרים את הקשת מעט באמצעות המנוף והזיזה, ואז השתחררה זו מהברגים בצד השני, ופגעה בפניו של התובע.

א. גרסה זו נמסרה על ידי התובע ופועליו מלכתחילה, עוד בשנת 07', הן לחוקר המשטרה והן בפני המפקח אהרון, אשר אימץ אותה לאחר ששמע את כל העדים, ובחן את הענין על פי מומחיותו המוכחת. גרסה זו אומצה גם על ידי ירדני ומואתי, ומוגילבקין לא סתר אותה. גם הנהג אישר אותה בבית המשפט, אם כי למפקח מסר גרסה שונה במקצת, לפיה היה סטטי ולא הזיז את הקשת בעזרת המנוף.

התרשמתי כי מדובר בגרסת אמת, אשר נתמכה בראיות נוספות, כאמור לעיל ולהלן. בין השאר סבורתני כי מדובר בגרסת אמת נוכח העובדה כי התובע מסרה סמוך לאחר התאונה, בהיותו במצב כה גרוע, בו לא היה מסוגל אפילו לחתום על הודעתו, ואין ראיה כי תכנן את פעולותיו לטווח כה רחוק. אכן, משנמסרה ההודעה למחרת התאונה, ואין ראיה לגבי הקורות עמו ביממה שלפני כן לא אקבע כי עסקינן ב"רס גסטה", אך נראה כי הדברים שנאמרו אמיתיים.

חברת הביטוח העלתה טענות רבות כנגד מהימנות גרסתו של התובע, בשל הרחבתה במהלך עדותו. לא נעלם מעיני כי עת היה התובע מודע לטענות שהועלו נגדו בדבר אחריותו לתאונה עקב הימנעותו משמירה על כללי בטיחות בסיסיים, פרש התובע גרסה שלא באה לידי ביטוי בדבריו לחוקר המשטרה, למפקח אהרון ואפילו בתצהירו. יחד עם זאת, הגרעין הקשה של גרסתו, לפיו לאחר ששחרר את הברגים בצד הנגדי, ביקש מהנהג להזיז את הקשת לכיוונו, הנהג הרימה והיא ניתקה ממקומה ופגעה בו, נאמר לכל אורך הדרך, ואין בכך שהדברים לא נכתבו במפורש בכתב התביעה כדי להשפיע על הערכת מהימנותו.

ב. הנהג ניסה ליישב את הסתירות בין גרסאותיו בנקודה ספציפית זו - השאלה האם הרים את הקשת באמצעות המנוף לאחר שהתובע סימן לו להזיזה לכיוונו, והאם הקשת יצאה ממקומה לאחר שהתובע שחרר את הברגים בצד השני עקב פעולת המנוף או עקב מעשיהם של הפועלים שהזיזו את הקשת - באופן ששתיהן יוכלו לעמוד זו ליד זו, באומרו כי מבחוץ נראה כאילו המנוף היה סטטי, אך למעשה הפעיל לחץ על הקשת, אך התרשמתי כי מקור הסתירה הוא ברצונו להתרחק מאחריות לתאונה במידת האפשר, ולהחלץ מקביעה בדבר אחריות לתאונה ולתוצאותיה מסיבות מובנות. בפני המפקח מסר גרסה שפוטרת אותו מרשלנות, ובבית המשפט מסר גרסה המתיישבת יותר עם הטענה כי עסקינן בתאונת דרכים, מאשר עם אחריות על פי פקודת הנזיקין.

הנהג, אשר העיד לאחר עדי התובע, והיה מודע למשמעות דבריו, ניסה להתאים את גרסתו לראיות שנשמעו בפניו, תוך זגזוג מסוים, כאשר במקביל לשינויה בחקירתו הנגדית, שמר על האינטרסים שלו, שעה שמסר כי התובע ופועליו נדנדו את הקשת, והוא רק תרם מעט לחץ לכך כדי לעזור להם.

ג. עדויותיהם של הצדדים, המפקח אהרון, המומחים ויבואן המנוף צביקל (אשר הצהיר והעיד כי משאית המנוף ביצעה את העבודה בהתאם ליעודה המקורי והמקובל), אשר לא נסתרו, מלמדות כי הקשת שקלה 150 ק"ג, והתובע ופועליו, אשר עמדו על קירות ברוחב 70 ס"מ לכל היותר, נטולי אמצעים להזזתה למעט המנוף, לא הפעילו עליה כוח ידני חורג מהרגיל. שעה שכל העדים מסרו כי כדי להזיז קשת השוקלת 150 ק"ג בצדה האחד, הרחוק 14 מ' מצידה השני, יש צורך בהפעלת כוח של משקל הקשת כפול מחצית המרחק (150 ק"גX 7 מ'), מתיישבים הדברים עם הטענה כי המנוף הוא שהרים את הקשת בכוח שאיפשר את ניתוקה מהתושבת והמחבר אליו חוברה בברגים ששוחררו במקצת, כפי שאישרו גם המומחים מטעם הצדדים.

לפיכך, אני קובעת כי התאונה אירעה באופן המתואר על ידי התובע דלעיל, וכן בדו"ח של המפקח אהרון נ/9.

טיעוני הצדדים

11. התובע, הנהג, מעבידו, המזמין וחברות הביטוח של האחרונים, טענו כי האירוע בגדרו נפגע התובע עונה על ההגדרה של תאונת דרכים, ואילו חברת הביטוח טענה כי התאונה אינה תאונת דרכים.

בנסיבות הענין יובאו טענותיהם של צדדים אלה במאוחד.

א. התובע והנתבעים התומכים בטענתו בסוגיה זו הפנו לפסקי דין העוסקים בעניינים דומים, ובעיקר לרע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, מפי כב' הנשיא ברק להלן: ענין עוזר), המנחה בסוגיה זו, ולהגדרת המונח תאונת דרכים בחוק הפיצויים, בטענם כי לאור ההלכה הנוהגת, תאונה שנגרמה עקב הפעלה של מנוף של משאית, נגרמה עקב ניצול הכוח המכני של המשאית ונופלת לגדרה של החזקה המרבה השלישית -"מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". כך נטען כי בהתקיים חלופה זו, אין צורך בהוכחה כי עסקינן במטרת תחבורה, אין צורך בבחינה של חלופת השימוש, ואין חשיבות לשאלה אם מדובר בפריקה ובטעינה, המסייגת את הגדרת השימוש, שהיא חלק מההגדרה הבסיסית בלבד. (כן הפנו לע"א 5919/96 אשטרום נ' רשלין, פ"ד נ (3), 697, מפי כב' הנשיא ברק).

ב. כך נטען כי הוכח קיומם של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה לבין ניצולו של הכוח המכני של הרכב. 1) הקשר הסיבתי העובדתי הוכח, מפני שלולא הניף המנוף את הקשת שפגעה בתובע בעת הרכבתה על קיר החממה, לא היתה הקשת פוגעת בתובע, והתאונה לא היתה קורית, דהיינו "הסיבה בלעדיה אין". 2) הקשר הסיבתי המשפטי - הוא מבחן הסיכון בשילוב עם השכל הישר. משנפגע התובע בתוך מתחם הסיכון של משאית המנוף, הוכח הקשר הסיבתי המשפטי. (בענין זה הפנו התומכים לע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב (2), 844, מפי כב' הנשיא ברק (להלן: ענין שולמן)). 3) כן הוכח אלמנט הבו זמניות - התאונה התרחשה במהלך הפעלתו של הכוח המכני של הרכב. (בענין זה הפנו הטוענים לרע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל – עבודות מתכת, פ"ד נו(1) 721, מפי כב' הנשיא ברק, העוסק גם במבחן הסיכון הצפוי. (להלן: ענין מנופי יהודה)).

ג. התומכים בטענה כי מדובר בתאונת דרכים טענו, שמשאית המנוף לא שינתה את יעודה המקורי, כי עסקינן ברכב דו יעודי, וכי בעת ביצוע העבודה במהלכה אירעה התאונה לא נעשה שימוש באביזרים מאולתרים שנמצאו במקום. כן נטען על ידי התובע כי בעת התאונה נשמרה הזיקה למשאית, בה הובלו הקשתות אל החממות.

ד. באת כוח התובע טענה כי כל העדים בתיק למעט מוגילבקין היו בדעה אחת, לפיה מדובר בפריקה בטוחה של הקשת, אשר עד אשר לא עוגנה למקומה אסור לנתקה מהמנוף. מכאן למדים כי עד להכנסתה וקשירתה של הקשת למקומה לא הסתיים תהליך הפריקה, ואנו מצויים בתחום ההגדרה הבסיסית הקושרת בין הובלת הקשת למקומה ופריקתה. נטען כי מדובר בשיטת פריקה מקובלת, המתאימה למנוף ולמשאית הרלוונטית, הן על פי "נוהג במקום" והן על פי הוראות היצרן, הוראות החוק, הוראות היבואן והוראות קורס מנופאים. לחלופין, טענה כי הנפת הקשת באוויר מהווה פעולה שגרתית ומקובלת של המנוף, כפי שיפורט להלן.

עוד טענה באת כוח התובע כי חברת הביטוח אינה יכולה לסתור את העדויות הרבות שהובאו מטעם התובע – המהנדס ירדני, המהנדס מואתי, צביקל יבואן המנוף וכן הנהג, באמצעות

מילים ותיאורים, והיה עליה להביא עד שיסתור טענותיהם, דבר אשר לא נעשה.

ה. כן ביקשו התומכים לאבחן תאונה זו מהתאונה אליה התייחס פסק הדין עליו הסתמכה חברת הביטוח במהלך הדיונים ובסיכומיה – רע"א 9996/06 מנורה נ' עזבון המנוח ניסים כהן ז"ל (22/6/09), מפי כב' הש' ריבלין (להלן: ענין ניסים כהן), תוך עריכת השוואה בין ענייננו לנסיבות התאונה שם. התומכים ציינו כי בענין כהן ניסים נקבע שעל בית המשפט לבחון את היעוד הלא תעבורתי של הרכב ואת יעודו של המנוף, כאשר היעוד הלא תעבורתי הולך אחר היעוד התעבורתי. לצורך זה יש לבחון הן את הדין והן עובדות נוספות: פקודת התעבורה, תקנות, רשיון הרכב, שיקול דעת שיפוטי המונחה על ידי שכל ישר, התוויות מקצועיות, חוברות הפעלה, חוות דעת מומחים ועוד. כן נפסק כי שינוי מאולתר או ארעי אינו יוצר יש מאין יעוד מקורי לרכב, ויש צורך שהשימוש יהא קבוע, מקובל וידוע, וכי אין בשימוש רשלני ביעוד המקורי של רכב, כדי לשנותו.

1) אשר ליעוד הלא תעבורתי של המשאית ולייעודו של המנוף, נטען כי על אף שמנוף של משאית נועד בדרך כלל לפריקת מטענים, ניתן להוכיח כי יש לו גם יעודים אחרים. בענייננו, על יסוד עדויותיהם של בעל המשאית, ירדני, צביקל ומואתי, תוך דחיית עמדתו של מוגילבקין, נטען כי מדובר במשאית שנועדה להובלת משאות ולפריקתם, וכן לשימוש בעבודות מנוף, שאינן קשורות לפריקה, לרבות עזרה בבניה. בעל המשאית קיבל אישור להשתמש ברכב "משא רגיל מנוף קדמי", ללא הגבלות לשימושים המותרים במנוף. זאת, בשונה מעניין ניסים כהן, שם הותקן מנוף על משאית לצורך הובלה של משטחי ריצוף, ויעודה של המשאית היה להוביל משטחי ריצוף.

2) לעניין ייעודו של המנוף טענו התומכים, כי הוכח שבעת התאונה שימש המנוף לפעולה הנקראת "הנפה", התואמת את ההגדרה של היצרן, ואין בסיס לעמדתו של מוגילבקין לפיה המנוף היה מוגבל להעמסה עצמית בלבד. הקשתות שהורכבו על קירות החממה הובלו על ידי המשאית מהשטח אל החממה, היו עליה והובלו שוב מרחק קצר, וההנפה של הקשת לצורך פריקתה והחזקתה באוויר עד לעיגון בטוח, מהווה פעולה שגרתית ומקובלת של המנוף, שלא שינה את ייעודו המקורי המשני, דהיינו עבודות מינוף. ההנפה הוגדרה על ידי העדים כחלק אינטגרלי מפעולת המנוף בפריקת משא, רשומה בספר ההדרכות של המנוף ומהווה חלק מהשיעורים הניתנים למנופאים, עובדה אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת. זאת, בשונה מעניין ניסים כהן, שם לא הובאו ראיות לעניין יעוד המנוף, אך הוכח כי הוא שימש להעברת משטחי ריצוף לאתר העבודה ואף פרק אותם במקום. אז התבקש לעשות שימוש במנוף לצורך העברת מבנה בטון ממקום למקום - מטען שלא הובל על ידי המשאית ולא היה עליה בשום שלב, על אף שהמנוף יועד להובלה של משטחי ריצוף ולא להעברה של מבני בטון. בזמן ההרמה של המבנה, נטה המנוף על צדו ופגע במנוח.

3) הוכח כי האביזרים בהם נעשה שימוש בעת ביצוע העבודה נשוא התאונה הובאו על ידי הנהג לשטח, והיו חלק מהציוד הקבוע ששימש את המשאית. זאת, בשונה מענין ניסים כהן, שם חוברו למנוף אביזרים מאולתרים שנמצאו באותו מקום, לצורך העברה של מבנה הבטון הנ"ל, בשיטת עבודה פסולה. אין בסיס לטענתה של חברת הביטוח, לפיה הובלת הקשת על המשאית מנקודת הריכוז של הקשתות ופריקתה במקום המיועד להתקנה תוך כדי החזקתה עד לעיגון בטוח מהווים אלתור, מפני שעסקינן בביצוע שגרתי מקובל, בטיחותי ואף כתוב בהוראת ההפעלה, דהיינו ההיפך מאלתור.

ו. אשר לזיקה למשאית, טענה ב"כ התובע כי כדי לפרוק את הקשת, אשר במהלך הרכבתה בסיוע המנוף אירעה התאונה, היה צורך להובילה על המשאית לתוך החממה, כלומר עסקינן בפריקה של מטען שהובל על המשאית, והזיקה למשאית ויעוד המקורי של ההובלה נשמרה.

כאמור לעיל, כעולה מעדותם של ירדני, המהנדס מואתי, פריקת הקשת היתה חייבת להיעשות בצורה בטוחה, דהיינו שחרור אחיזתו של המנוף מהקשת בטרם חוברה למקומה המיועד כראוי, היה בלתי בטיחותי בעליל, יוצר סכנה של ממש, ולכן מדובר בפעולה אסורה ובלתי מקובלת.

ז. לסיכום נטען, כי התאונה אירעה לאחר שהקשתות הובלו על ידי המשאית, תוך כדי פריקתן - דהיינו בזיקה מלאה לרכב; פריקת הקשת חייבה פריקה בטוחה ועיגון הקשת למקומה – פעולת לוואי חיונית לפריקה; לא נעשה כל אלתור במנוף או בחלק מחלקיו; הוראות היצרן וספר ההפעלה לימדו כי השימוש במנוף היה שימוש מקורי; כל בעלי המקצוע בתחום המנופים, לרבות המפקח אהרון – למעט מוגילבקין, שמומחיותו הייתה דלה משלהם בתחום המנופים – העידו כי פעולת המנוף בעת התאונה הייתה שגרתית, בגדר ייעודו, ולא חרגה מהמקובל בין העוסקים בענף.

כן נטען כי משפעלה המשאית בעת התאונה במסגרת יעוד מייעודיה, והתאונה אירעה כאשר עסקה בהרכבת הקשתות, במסגרת פריקה בטוחה של הקשת, אשר אסור היה לנתקה מהמנוף עד שהייתה מעוגנת למקומה, קיים קשר סיבתי בין הפעלת הכוח המכני של המשאית לבין התאונה.

12. א. חברת הביטוח טוענת כי התאונה אינה תאונת דרכים. אף שאינה חולקת על כך שהמשאית להעמסה עצמית היא דו תכליתית ופועלת בשתי דרכים, נטען כי יש להבחין בין פעילות המשאית לבין פעילותו של המנוף, בטענה כי בהתקנת הקשתות פעלו המשאית והמנוף באופן עצמאי במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי, ובעיקר כי משאית המנוף לא פעלה על פי יעודה המקורי, אלא במסגרת פריקה של הקשתות.

ב. לטענתה, אין מקום להחיל את החזקה המרבה, מפני שזו חלה רק כאשר הוכח כי האירוע היה פועל יוצא של שימוש בכוח המכני של הרכב, וכי הייעוד הלא תחבורתי של הרכב הוא ייעוד מקורי. נטל ההוכחה לעניין עצם ניצול הכוח המכני של הרכב וההימנעות משינוי ייעודו המקורי של הרכב מוטל על הטוען לחלותה של החזקה המרבה, כאמור בעניין כהן ניסים, ואילו בענייננו התובע לא עמד בהוכחה של טענה זו. לטענתה, בעת התאונה שינתה המשאית את ייעודה המשני המקורי, שהינו פריקה וטעינה עצמית, איבדה את ייעודה התחבורתי, ולכן אין מדובר בשימוש או בתאונת דרכים אלא החל שלב אחר של עבודות שטח ובנייה שאינו בגדר ייעודה המשני של משאית המנוף הנידונה.

לטענתה, התובע לא הוכיח כי נעשה שימוש בכוח המכני של המנוף, בטענה כי ריבוי הגרסאות שלו מלמד על חוסר מהימנותו. התובע נמנע מלזמן את עובדיו, למרות שזהותם ידועה לו ואחד מהם אף עבד עמו בגובה, ואילו גרסת הנהג מנוגדת לגרסתו. חברת הביטוח הפנתה לסתירות בגרסאותיו של התובע במשטרה, למפקח אהרון ובבית המשפט, בציינו כי הדברים מלמדים על חוסר מהימנותו.

הנהג תיאר רצף של פעולות שביצע המנוף, עד לרגע הקשירה מחדש של הקשת, ולאחר הקשירה מחדש הפעולה אינה יכולה להיחשב חלק מפעולת הפריקה, אפילו לפי הגישה המרחיבה, ומנתקת כל קשר סיבתי בין תחילת הליך הפריקה לבין מה שבוצע בהמשך. התובע לא נפגע ברצף מידי להרמת המטען לראשונה מהמשאית, אלא רק לאחר שבוצעו פעולות ביניים המנתקות כל קשר סיבתי בין פריקת המטען לבין פעולות הבנייה וההרכבה בהן המשיכו התובע, פועליו והנהג בזמן המקרה.

לטענתה, התקנת קשתות אינה ייעודה של משאית המנוף, השימוש במנוף לא היה רגעי או מקרי, אלא שימוש מתמשך וארוך בעבודות שהן מהות עבודתו של התובע, הקמת חממות.

ג. חברת הביטוח טענה כי יש לבדוק את הייעוד בדרך הבדיקה אותה קבע כב' השופט ריבלין בעניין כהן ניסים בסעיף 8: ראשית, יש לבחון מהו הייעוד הלא-תעבורתי של הרכב מהסוג הנדון שמותקן עליו עגורן מהסוג הנדון. שנית, כאשר בוחנים את הייעוד המקורי הלא-תעבורתי של רכב שמותקן בו אביזר כלשהו, יש לבחון את השימושים המקוריים שלשמם מתקינים את האביזר הספציפי ברכב הנדון, כאשר השאלה היא לא של יכולת טכנית אלא ייעודית: למה נועד אביזר מהסוג הנדון כשהוא מורכב ברכב מהסוג הנדון בדרך בה הותקן במקורו. מדובר בשאלה מקצועית בגינה ניתן להסתייע בחוות דעת של מומחה, ולעיתים זו שאלה של שכל ישר. שלישית, שינוי מאולתר ברכב או באביזר הנלווה אינו יכול ליצור יש מאין ייעוד מקורי לא-תעבורתי חדש לרכב, שלא היה בו קודם לכן. רביעית, ניצול הכוח המכני של הרכב לייעוד מקורי לא-תעבורתי בא בגדר החזקה המרבה גם אם המשתמש נהג ברשלנות. דהיינו, במקום בו נעשה ברכב שימוש לצורך אחד הייעודים המקוריים של הרכב אך השימוש היה רשלני, אין בכך כדי לשנות את הייעוד המקורי. אחד מסימניו המרכזיים של מבחן זה הוא היעדר אלתור.

לטענת חברת הביטוח, לא הוכח כי ייעודו הלא-תעבורתי של הרכב הוא לבנייה והרכבה, בהבדל מפריקה עצמית; לא הוכח כי מנוף עגורן להעמסה ולפריקה עצמית שהורכב בארץ על ארגז המשאית נועד גם לעבודות הרכבה ובנייה; לא הוצג ספר הוראות יצרן ביחס לכלי הנדון למועד האירוע, אלא הוראות כלליות מאוחרות בשנים מהאינטרנט, שלא ברור לאיזה כלי הן מתייחסות; לא הוכח כי המנוף כאביזר מותקן לצורך ייעוד של עבודות בנייה והרכבה, והוכח כי כל העדים והמומחים מגדירים אותו כעגורן להעמסה עצמית, כאשר אחרים מנסים להרחיב מונח זה לעבודות אחרות. עצם העובדה כי נהוג או מקובל לעשות שימוש במשאית מנוף מסוג זה לצורך הרכבת קשתות אינה יכולה לגבור על התקנות והפסיקה.

כן טוענת חברת הביטוח כי הוכח מריבוי פעולות הביניים שנעשו תוך תהליך הרכבת הקשתות, כולל קשירה מחדש של הקשת, הוראות של התובע למנופאי, הזזת הקשת על ידי העובדים ועוד, כי היה בעצם תהליך של אלתור.

לטענתה של חברת הביטוח, ייעודה המשני של משאית המנוף הוא פריקה וטעינה עצמית. להוכחת טענה זו הפנתה לפסיקה הרלוונטית, ובעיקר לעניין כהן ניסים. לשיטתה, לו הסתפק הנהג בהנחת הקשתות ולא נגרר לפעולה מתמשכת של הרכבתן יחד עם צוות העובדים והתובע, לא הייתה מחלוקת אמיתית.

חברת הביטוח הדגישה כי משיקולים של מדיניות יש למנוע שימוש ברכב שלא לייעודו, והפנתה לעדויות העדים לגבי הדרך בה התקינו קשתות לפני השימוש במנוף, באמצעות מיכלזון או עבודת ידיים עם חצובות פשוטות, פיגום נייד, משטח עבודה וכיוצ"ב. חברת הביטוח טענה כי מלכתחילה ניסו לטעון כי היה צורך תחבורתי במשאית מנוף הנידונה להובלת הקשתות, אך בהמשך התברר כי אלה הובאו למקום עם משאית אחרת במועד אחר, ואותה משאית, על אף שהיה עליה מנוף, לא התאימה להתקנה. לטענתה של חברת הביטוח, הוזמנה משאית המנוף הרלוונטית לאתר כדי להרכיב את הקשתות בחממה בלבד. לפיכך, המקרה לא קרה עקב שימוש תחבורתי, אלא תוך כדי פעולת התקנה והרכבה של הקשת בנסיבות שכבר תוארו, כשהמנוף נייח.

חברת הביטוח טענה לסכנות שבשימוש במנוף לטעינה עצמית למטרה לה לא נועד, בהפנותה לדברי המפקח והתובע.

לתמיכה נוספת בטענותיה הפנתה חברת הביטוח לע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ (3), 661, 673, (28/11/96) מפי כב' הנשיא ברק (להלן: ענין רג'בי); לע"א 1780/00 רמי תעשיות קרמיקה בע"מ נ' אבו זאלם, פ"ד נ (5), 485 מפי כב' הש' נאור, כתוארה דאז (להלן: ענין אבו זאלם); רע"א 2616/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' לחמי (27/3/01), מפי כב' השופטים טירקל, אנגלרד וריבלין (להלן: ענין לחמי); רע"א 9147/05 כלל נ' אורי צעיר (21/8/07) (להלן: ענין צעיר); ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו(3) 707, שניהם מפי כב' הש' ריבלין (להלן: ענין פטאפטה).

לענין זה הפנתה חברת הביטוח בין השאר לראיות לפיהן המנוף הותקן על המשאית רק לאחר שיובאה ארצה, ולא היה חלק אינטגרלי ממנה בתחילה.

חברת הביטוח אף ציינה כי המנוף היה צריך להיות מופעל על ידי נהג על פי ניסיונו ורישיון העגורנאי שניתן לו (נ/21). כאשר פעל תחת הוראות של אדם אחר – התובע, שלא היה אתת, ופעל בהנחיותיו לתובע בניגוד לתקנות העגורנאים – הפסיק הנהג להיות עגורנאי או הנהג, והפך להיות תחת פיקודו של התובע וכפוף להוראותיו, בניגוד לדין.

חברת הביטוח אף טענה כי האמור בתעודת החובה שהוגשה אינו רלוונטי לעניין השימוש, ומכל מקום לא הוגשה תעודת החובה המקורית.

13. באת כוח התובע אבחנה את העובדות ופסקי הדין אליהם הפנתה חברת הביטוח, בטענה כי בכל אותם פסקי דין לא נועדו הכלים לבצע את העבודה שבוצעה בעת האירוע התאונתי.

בעניין כהן ניסים נקבע כי לא הובאה עדות מומחה או מוסמך אחר להוכחה כי בקונסטלציה כזו או אחרת מיועד עגורן מהסוג הנדון, כשהוא מהווה חלק בלתי נפרד מרכב משא, להיות מנוצל כפי שקרה באותו עניין. בע"א (חיפה) 65581-10-13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' שבל ואח' (12/8/14) מפי כב' הש' בר-זיו, העבודה הייתה נייחת לחלוטין, וכל שעשתה המלגזה הוא סיוע בפירוק הצינור מהמיכל שלא היה מקובע, וסיימה עבודתה לפני קרות התאונה; בענין צעיר לא הוכח כי הרכב היה דו-ייעודי, ונקבע כי התובע נפגע ללא קשר להפעלת הכוח המכני. גם בענין רג'בי, אבו זאלם ולחמי נקבע כי התאונה אירעה ללא קשר לכוח המכני של הרכב; בע"א (נצ') 39867-09-14 שלופה נ' אימן טאטור (18/11/14), מפי כב' הש' אברהם, דובר בביצוע עבודות בשטח כשהמשאית לא הייתה בתנועה, המטען הועבר בדרך של צידוד כשהמנוף רתום לעבודות בנייה שלא בהקשר לרכב עליו הוא מותקן. בענין פטאפטה נקבע כי כף המחפרון לא נועדה לשמש מנוף או מתלה.

באת כוח התובע טענה כי חברת הביטוח לא אזכרה אף פסק דין המתאר פעולה של פריקת משא ממשאית בעזרת מנוף.

דיון והכרעה

אקדים ואומר, לאחר קביעת העובדות בענייננו, והמצב המשפטי החל בנידון, באתי לכלל מסקנה כי האירוע התאונתי בעטיו נגרמו לתובע נזקי הגוף הנטענים על ידו, נכלל בגדר המונח "תאונת דרכים".

14. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כדלהלן:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

השאלה אם האירוע במהלכו ניזוק התובע הוא תאונת דרכים, נבחנת ב- 3 שלבים:

א. ראשית, יבחן אם מתקיימת ההגדרה הבסיסית של "מאורע בו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

ב. שנית, האם מתקיימת חלופה משלוש "החזקות המרבות", המתארות מצבים המהווים אף הם תאונות דרכים, וביניהן "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". (להלן: החזקה המרבה).

ג. שלישית, בהנחה כי התשובה לחלופה ב' היא חיובית, יש לבחון האם חלה "החזקה הממעטת", דהיינו מעשה מכוון לגרום נזק, שאז לא יחשב המאורע תאונת דרכים. (ראו ענין עוזר).

בענייננו, אין חולק כי בשעת התאונה לא התקיימה ההגדרה הבסיסית של שימוש ברכב למטרות תחבורה, מפני שמשאית המנוף לא שימשה למטרות תחבורה אלא כמנוף להעמסה עצמית.

המחלוקת בנידון דידן נסבה על השאלה האם חלה החזקה המרבה המצויינת בסעיף ב' לעיל, תוך בחינה של שתי הסוגיות המנויות בה: "ניצול הכוח המכני של הרכב", והשאלה אם "בעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

15. הפסיקה קבעה מספר תנאים להחלתה של החזקה המרבה על מאורע המוגדר כתאונה, כדלהלן:

"על מנת שאירוע תאונתי יהיה כלול בגדרי החזקה המרבה הנדונה, צריכים להתקיים מספר תנאים: ראשית, החזקה רלבנטית לתאונות בהן מעורב רכב רב-ייעודי (או רב-תכליתי, לרבות דו-תכליתי), שיש לו ייעוד נוסף על ייעודו התחבורתי, כאשר בעת התאונה על הרכב לפעול במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי שלו. כמו כן, נדרש כי הייעוד הלא-תחבורתי יהיה ייעוד מקורי של הרכב, כך שהרכב אינו יכול לרכוש ייעודים זמניים המשתנים מעת לעת. שנית, על המאורע להתרחש עקב ניצול הכוח מכני של הרכב. דרישה זו מחייבת קיומו של קשר סיבתי, משפטי ועובדתי, בין התאונה לבין הכוח המכני שהפעיל הרכב במסגרת התכלית הלא-תחבורתית שלו. שלישית, על הרכב לשמור על ייעודו המקורי בעת התרחשות התאונה. כך, למשל, רכב שהוסרו ממנו הגלגלים, ושאינו יכול עוד לשמש לנסיעה בגדר מטרתו התחבורתית המקורית, יחשב כרכב ששינה את ייעודו המקורי, ועל-כן תאונה שתגרם בעזרת ניצול כוחו המכני במסגרת ייעודו הלא-תחבורתי, לא תיחשב תאונת דרכים על-פי החזקה המרבה (ראו עוד על יסודות החזקה המרבה: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996), (להלן: עניין עוזר); עניין מנופי יהודה; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים 331-312 (מהדורה רביעית, 2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 130-122 (מהדורה רביעית, התשע"ג))". (רע"א 7254/12 תאופיק ג'בארין נ' עזבון המנוח אסעד ג'ברין ואח' (21/8/14), מפי כב' הש' זילברטל. (להלן: ענין ג'בארין). ההדגשות אינן במקור- ד.ס.).

6. המשאית להעמסה עצמית היא רכב דו תכליתי

באשר לתנאי הראשון, היינו סיווג הרכב, יש להתייחס למשאית להעמסה עצמית כאל רכב דו-תכליתי, בעל תכלית תחבורתית ותכלית לא-תחבורתית מקורית. בענין ג'בארין נקבע:

"בפסיקה הוכרו רכבי עבודה שונים כרכבים רב-תכליתיים, דוגמת משאית עליה הותקן מנוף (ראו, למשל, את עניין עוזר ואת רע"א 9996/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון ניסים [פורסם בנבו] (22.6.2009)), או משאית עליה הותקנו מערבל ומשאבת בטון (רע"א 5971/95 עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ נ' שמחון, פ"ד נב(5) 70 (1998)). לדידי, וכפי שיבואר להלן, משאית שעליה מותקנת דרך קבע מכונת קידוח אינה שונה באופן מהותי (לעניין ההגדרה כרכב רב-תכליתי) מכלי רכב אלה. למשאית הקידוח שני ייעודים מקוריים: האחד תחבורתי הבא לידי ביטוי בתנועת המשאית על גבי כבישים בדרך לאתרי הבנייה ובתנועה בין בור קידוח אחד לשני במהלך העבודה, והשני אינו תחבורתי והוא קידוח בורות". (כל ההדגשות שלי- ד.ס.).

על הפעילות העצמאית של המנוף ניתן ללמוד מענין ג'בארין, אשר עסק במשאית קידוח, שם נקבע כדלהלן:

"סבורני כי לנוכח ההלכה הפסוקה, ובראשה עניין מנופי יהודה, ...לא נכון להתייחס למכונת הקידוח כאל גוף נפרד, הפועל במנותק מהמשאית. המשאית נרכשה במטרה לשמש כמשאית קידוח, המשאית מוגדרת כ"רכב עבודה" ברישיון הרכב ולא כמשאית רגילה, השילוב בין יכולת התנועה של המשאית לבין יכולת הקידוח של מכונת הקידוח נדרש על מנת שהמשאית תוכל לבצע את עבודתה הכוללת מעבר בין בורות קידוח שונים במהלך העבודה, מכונת הקידוח היא חלק אינטגראלי מהמשאית ומותקנת על גבה בדרך קבע לאורך זמן (וזאת בלי להכריע במחלוקת בין הצדדים על המועד המדויק בו הותקנה מכונת הקידוח), פירוק מכונת הקידוח מהמשאית אפשרי באופן תיאורטי אך מדובר בתהליך מורכב הדורש מספר ימי עבודה ובפועל מכונת הקידוח לא הוסרה מהמשאית מאז שהותקנה עליה. כמו כן, ובניגוד למשתמע מפסק דינו של בית משפט קמא, המשאית נוסעת תמיד כאשר מכונת הקידוח מותקנת עליה. המגבלה הקיימת ברישיון, אותה הזכיר בית משפט קמא, מתייחסת רק לנסיעה כאשר מכונת הקידוח נמצאת במצב אנכי. על רקע דברים אלה אני סבור כי לא ניתן להתייחס למשאית כאל כלי נפרד ממכונת הקידוח ונכון לראות במשאית הקידוח רכב דו-תכליתי המשמש לקידוח ולנסיעה.

בית המשפט העליון לא ראה חשיבות למועד ההתקנה של מנופים ו/או מכונות קידוח על משאיות עבודה, דהיינו לכך כי הותקנו לאחר יצור המשאית, שעה שמדובר בכלים המותקנים על משאיות אלה דרך קבע, וכאשר הוכח כי משאית המנוף נבדקה על ידי מהנדס, אושרה והדברים באו לידי ביטוי ברשיון שניתן לה, כפי שנעשה בענייננו. ועוד, חברת הביטוח לא טענה ולא הוכח כי נעשה במשאית זו שימוש נפרד מאז הותקן עליה המנוף. וכך נאמר בענין ג'בארין:

"לדידי, העובדה שהתקנת מכונת הקידוח נעשתה זמן מה לאחר ייצור המשאית אינה מובילה למסקנה כי קידוח אינו ייעוד מקורי של משאית הקידוח. התקנת מכונת הקידוח נעשתה באופן מסודר על-ידי היצרן, ומשאיות שעליהן מותקנות מכונות קידוח הן כלי עבודה מוכר, כך שלא מדובר בשינוי מאולתר של המשאית. בנוסף, הקידוח הוא ייעוד קבוע של משאית הקידוח, ולא ייעוד זמני, שכן מכונת הקידוח לא הוסרה מהמשאית מאז שהותקנה על גבה. כמו כן, המשאית נרכשה מלכתחילה על-ידי מפעיל מכונת הקידוח לשם שימוש בה במסגרת עבודות קידוח. זאת ועוד, בהסתמך על טענות הצדדים, נדמה כי המשאית מעולם לא פעלה במנותק ממכונת הקידוח ולא שימשה כמשאית "רגילה", כך שבהחלט ניתן לומר שקידוח בורות הוא ייעוד מקורי של משאית הקידוח. עצם העובדה שהמשאית לא יצאה מפס הייצור של היצרן כשמכונת הקידוח מותקנת עליה, יכולה לשמש כאינדיקציה מסוימת לכך שקידוח אינו ייעוד מקורי של המשאית, אך לטעמי לא מדובר במבחן בלעדי שעל-פיו בלבד יקבעו הייעודים המקוריים של כלי רכב. לפיכך, סבורני כי משאית הקידוח היא רכב דו-ייעודי בעל שני ייעודים מקוריים. על-פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר ברכב דו-תכליתי, גם תאונה שהתרחשה במהלך פעילותו שבגדר תכליתו הלא תעבורתית תיחשב לתאונת דרכים (עניין עוזר, עמ' 578-567)".

לסיכום, הפסיקה ראתה במשאית, אשר לאחר יצורה הותקן עליה מנוף, שהפך חלק אינטגראלי ממנה, ככלי דו יעודי בעל שני יעודים מקוריים. נקבע כי גם תאונה שהתרחשה במהלך פעילותו הלא תעבורתית של רכב דו תכליתי, תחשב לתאונת דרכים.

בעת התאונה פעלה משאית המנוף במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי שלה.

17. התאונה התרחשה עקב ניצול כוחו המכני של הרכב.

אשר לתנאי השני, הדרישה כי המאורע יתרחש עקב ניצול כוחו המכני של הרכב, גם תנאי זה התקיים.

מהראיות שהובאו בפניי ניתן היה להבין כי מנוע המשאית פעל בעת הרכבת הקשתות.

משנשאל ירדני אם המנוע עבד כאשר בוצעה הרכבת הקשתות, השיב "עובד, עובד. כן, המנוע חייב לעבוד כי הוא מפעיל את המערכת ההידראולית שמפעילה את המנוף", והעיד כי המנוע עובד מהתחלת ההרכבה ועד סופה, בהדגישו "כשהמנוע דומם, המנוף אינו פועל. המנוף פועל רק עם מנוע דולק". משנשאל אם יש אפשרות להניף את הקשת ואז לכבות את המנוע כל עוד הפועלים עובדים ומחברים אותה, השיב "במקרה הזה, הוא לא יכול לכבות את המנוע משום שכל הזמן הזיזו, ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה" (עמ' 29, ש' 10-28).

מואתי הסביר כי העגורן צריך להיות מחובר למשאית, המניעה את המערכת ההידראולית שלו, וכי מערכת הפיקוד קשורה למשאית, כאשר העגורן הוא אמצעי טכני להרים את המשא שהביאה המשאית מנקודה א' ולהציבו בנקודה ב'. (עמ' 87, ש' 22- 24).

צביקל העיד כי "עבודת המנוף מתחילה בזה שהמשאית מגיעה עם המטען, הנהג מפעיל את מפרש הכוח שנמצא במשאית, מייצב את המנוף, פותח את המנוף ומביא את המטען למקום שאליו הוא אמור להיות. אח"כ מקפל את המנוף ומפסיק את פעולת המשאבה, ואז הוא יכול להמשיך בנסיעה שלו". משנשאל צביקל למשמעות דבריו לגבי ההפסקה של פעולת המשאבה, הסביר: "המנוף לוקח כוח שמסופק לו על ידי המשאית. ברגע שהוא מגיע למקום העבודה שלו הוא צריך להפעיל איזשהו מתג בתוך תא הנהג של המשאית, ורק אז הוא מתחיל לעבוד. יש מתג במשאית... המשאבה זה המניע של המנוף", והעיד כי את הזרוע ההידראולית פותחים בעזרת ידית או שלט. כמו כן, ציין כי "בלי עבודה של מנוע המשאית, המנוף לא יכול לעבוד, אבל צריך להפעיל גם את המתג של המשאבה של המנוף. המתג מחבר את המשאבה למנוע של המשאית". (עמ' 91, ש' 28 – עמ' 92, ש' 10).

הנהג/המנופאי לא נשאל כלל אם מנוע המשאית עבד. הוא אישר כי למנוף היו מנועים הידראוליים, אשר פעלו בעת התאונה, ולצורך הזזת המנוף לצורך ההנפה וההרכבה לחץ על "סטיק", אם כי לדבריו, "גם כשאני לא נוגע בסטיק המנועים מופעלים". (עמ' 114א, ש' 2- 11).

משכך, הוכח גם תנאי זה.

לא זו אף זו, בעניין ג'בארין הכיר בית המשפט באירוע תאונתי כתאונת דרכים, אפילו כאשר מנוע המשאית עליה הותקנה מכונת הקידוח לא פעל, והאחרונה פעלה בעזרת מנוע נפרד. וכך נאמר:

"כפי שציין בית משפט קמא, בעת פעולת הקידוח פעלה מכונת הקידוח בעזרת מנוע נפרד, בעוד שמנוע המשאית דמם. ואולם, כפי שנקבע בעניין מנופי יהודה, אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא היה שימוש בכוחו המכני של הרכב:

"משעה שתכליתה של חזקה זו הינה לכלול במסגרת תאונת דרכים את אותם השימושים והפעילויות שאינם 'תעבורתיים' בעיקרם, והנובעים מן השימוש בכלי הרכב כמקור כוח, הרי שאין טעם בהבחנה בין מנוע הרכב המשמש לייעוד התעבורתי למנוע נפרד המשמש לייעוד שאינו תעבורתי" (שם, בעמ' 728, ההדגשה הוספה – צ.ז.)".

ובהמשך נקבע:

" ... מכאן, שאין הכרח כי אותו הכוח המכני הנדרש לשם אפיונו של רכב כ'רכב מנועי', כמשמעותו בחוק, יהא גם הכוח המכני שינוצל לשם הכניסה לגדריה של החזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המכני" (שם, בעמ' 729).

משעה שנקבע כי הרכב הוא דו-תכליתי, וכי מכונת הקידוח היא חלק אינטגראלי מהמשאית, השימוש בכוח המופק ממנוע מכונת הקידוח יחשב גם הוא כניצול הכוח המכני של הרכב, אף אם מנוע מכונת הקידוח אינו משמש את המשאית להגשמת תכליתה התחבורתית. על-כן, ונוכח הקביעות המפורשות בפסק הדין בעניין מנופי יהודה, לא נותר אלא לקבוע כי כאשר פעלה משאית הקידוח במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי שלה, היינו הקידוח, היא ניצלה את כוחו המכני של "הרכב" במובנו הרחב של המונח (בהיות רכב זה בעל שתי תכליות), וזאת אף אם מכונת הקידוח פעלה בעזרת מנוע שונה מזה ששימש את הרכב לנסיעה". (ענין ג'ברין).

לצורך שלילת הטענות המתייחסות לשימוש ברכב למטרות תחבורה, עת עסקינן בבחינת התנאים להחלת ההגדרה על פי החזקה המרבה, דהיינו כאשר הרכב משמש ליעוד שאינו תעבורתי, נקבע בענין ג'ברין:

"כאשר רכב דו-תכליתי פועל במסגרת התכלית הלא-תחבורתית שלו, הוא אינו נדרש להיות "במהלך נסיעה" ולשמש גם לתכליתו התחבורתית: "אכן, הדרישה כי השימוש ברכב יהא 'למטרות תחבורה' היא חלק מההגדרה הכללית. אין היא חלה לעניין החזקות החלוטות. הללו נועדו לחול דווקא בכל אותם המקרים שבהם לא מתקיים אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הכללית" (עניין עוזר, בעמ' 561). היינו, היותה של המשאית במצב סטטי במהלך הקידוח, אינה מוציאה את התאונה מגדרי החזקה המרבה. יתר על כן, סבורני כי ההסתמכות על פסק הדין בעניין רחימי, אשר התייחס לרכב ששימש כזירה בלבד ולכך שבעת התאונה הרכב לא היה במהלך נסיעה, אינה מתאימה לענייננו. פסק הדין הנ"ל עסק בסיווג תאונה כתאונת דרכים על-פי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. ההגדרה הבסיסית אכן דורשת כי הרכב ישמש למטרות תחבורה בעת התקיימות התאונה. ואולם, בבחינת תחולת מצב הכלול בחזקה המרבה, עלינו להתמקד בתכלית הלא-תחבורתית של הרכב בעת התאונה, ואין צורך שהרכב ישמש גם למטרות תחבורה באותו הזמן."

לסיכום, הוכח כי בעת התאונה נעשה ניצול של הכח המכני של משאית המנוף.

18. הקשר הסיבתי בין פעולת מנוף המשאית לבין התאונה

הוכח כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין פעולת המנוף, שניצל את כוחה המכני של משאית המנוף, לבין פגיעת הקשת בראשו של התובע והנזקים שנגרמו לו, וכי התאונה נגרמה עת נעשה שימוש בכח המכני של המשאית.

א. הקשר הסיבתי העובדתי

שוכנעתי כי עת הוחזקה הקשת על ידי המנוף, שהיה מותקן על המשאית, אשר היתה נהוגה על ידי הנהג/המנופאי ומנועה פעל, סימן התובע לנהג להזיז מעט את הקשת, והנהג הזיזה בעזרת המנוף - שהופעל בעזרת מנוע הידראולי - לעברו ולמעלה, וכי פעולה זו הביאה לניתוק הקשת מהמחבר השני, ולפגיעתה בתובע. דהיינו, הנפת המנוף את הקשת שפגעה בתובע, היא הסיבה לתאונה "בלעדיה אין". (מבחן הסיבה ההכרחית - Causa sine qua non"" - תנאי בל יעבור, גורם בלתו אין, סיבה חיונית לקיום קשר סיבתי עובדתי).

התובע והנתבע העידו כך, כאמור לעיל.

1) התובע מסר למפקח אהרון, עוד ביום 27/5/07, כי הנהג/המנופאי "לפי הוראה שלי" הרים במקצת את הקשת במקום להזיזה לכיוונו, "ולפתע השתחרר החיבור בצד השני של הקשת והקשת עפה לכיוון שלי ונתנה לי מכה בפרצוף ובראש". (נספח ל-נ/9).

התובע העיד "היות והוא הרים כלפי מעלה, הדבר הזה מהעוצמה של הכוח של המנוף נתלש החוצה ונתן לי מכה בפרצוף. הקשת נתנה לי מכה בפרצוף ועפתי אחורנית". (עמ' 43, ש' 19-32).

2) הנהג חזר בו כזכור מגרסתו בפני המפקח כי לא הזיז את המנוף כלל בזמן התאונה, אישר כי הזיז את המנוף בהתאם להוראותיו השונות של התובע, לאחר שהקשת לא נכנסה למקומה, ואמר כי התובע ופועליו ניסו לחבר אותה עם הידיים, "ובמקביל הוא ביקש שאני אעזור לו עם המנוף להביא את הקשת אליו שמאלה" (עמ' 101א, ש' 31 – 1012א לפרוט'; 108א, ש' 12-14), ואז הקשת השתחררה מהברגים ופגעה בתובע, גרסה שנתקבלה כאמור, לאחר שנשמעו כל הראיות.

3) המפקח אהרון, אשר בחן את נסיבות התאונה וערך חוות דעת למשרד התמ"ת במסגרת תפקידו, על יסוד מסקנותיו, העדיף את גרסת התובע בחקירה, אשר באותו שלב לא התיישבה לחלוטין עם גרסת הנהג/המנופאי, והגיע למסקנה כי כאשר הנהג הרים את הקשת - בהתאם לפקודתו של התובע, לאחר שהתובע עבר לקצה השני של הקשת, שהייתה מחוברת לקיר על ידי ברגים, ושחרר אותם - "השתחררה הקשת בחיבור מהברגים בקצה השני, ועפה לכיוון הפועלים שהיו על קיר הבטון והעובדים נזרקו מהקיר בו עמדו" (נ/9), גרסה עליה חזר בבית המשפט. הוא הוסיף לגבי הקשת כי "ואז מתחו אותה עם הרצועה, רצו להלביש את זה, מתחו קצת את הקשת באמצעות מנוף, כלפי צד שמאל, כלפי הקצה החופשי ואז היא יצאה מהמקום ששחררו אותה.". (עמ' 119 לפרוט', ש' 26- 28).

לדבריו, הגרסה הסבירה היא כי הקשת יצאה ממקומה מפני שהנהג הזיז אותה באמצעות המנוף, ולא סביר שהיתה יוצאת ממקומה בהיותה בתוך התושבת שלה בעומק של 18 ס"מ, אפילו לא חוברה עם ברגים, כאמור (עמ' 104, ש' 1- 14).

4) גם העדים האחרים, אשר לא ראו את התאונה, אך שמעו את פרטי האירוע, אישרו את קביעתו של המפקח אהרון. ירדני ציין במפורש כי הנהג לא יכול היה לכבות את המנוע שהפעיל את המערכת ההידראולית שהפעילה את המנוף, מכיוון שכל הזמן הזיזו את הקשת ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, לצורך הצבתה (עמ' 29 לפרוט', ש' 27 – 29). יצוין כי אפילו מוגילבקין, אשר הקפיד להימנע מלהתייחס בבית המשפט לנסיבותיו של אירוע התאונה, חשב כי מדובר בקשת ששקלה 800 ק"ג, ומטבע הדברים יש להניח כי לא סבר שקשת כה כבדה הוזזה באמצעות כח ידני של התובע ופועליו.

ב. הקשר הסיבתי המשפטי

הקשר הסיבתי המשפטי, הבורר מבין הסיבות ההכרחיות לקיום התאונה (שבלעדיהן אין), את הגורמים בגינם ראוי להטיל אחריות ללא אשמה – הוא מבחן הסיכון המשולב עם מבחן השכל הישר. דהיינו מבחן סיכון המבוסס על "הגיון פשוט ועל תחושה טבעית". וכך נאמר בענין שולמן "למותר לציין, כי בכלי רכב, שיש לו מספר שימושים עיקריים (תעבורתיים ולא תעבורתיים), כל סיכון הנופל למסגרת כל אחד מהשימושים הללו מהווה גורם ממשי לתאונה". משהוכח כי הנזק שנוצר היה במתחם הסיכון שיצר ניצול הכוח המכני של המשאית, בהימצאו בתחום ההשפעה של המנוף, דהיינו מהקשת שהוחזקה על ידי מנוף המשאית (באמצעות האונקל) והוזזה על ידי המנוף, באופן שיצאה ממקומה, הוכח הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. (ענין שולמן הנ"ל). גם בענין מנופי יהודה קבע כב' הנשיא ברק, כי כדי לקבוע שהאירוע הוא תאונה דרכים יש להוכיח "כי הנזק יהא במתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המכני בייעוד הלא תעבורתי של הרכב". (ראו גם ענין רג'בי הנ"ל, שם קבע הנשיא ברק כי "תשובה חיובית לשאלה זו הייתה ניתנת, למשל, אילו נפגע המנוח מהבטון שהוזרם בצינור הנייד, או מזרם חשמלי שמקורו בכוח המוטורי של מנוע המערבל. בשתי דוגמאות אלה ניתן היה לומר כי הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המכאני של המערבל יצר".

ג. התאונה התרחשה והנזק נגרם "בעת" הפעלתו של הכוח המכני של הרכב. משהעידו הן התובע והן הנהג, כי עת הרים הנהג את הקשת כלפי מעלה במקום להזיזה אל התובע, יצאה זו ממקומה ופגעה בפניו, והנהג אף הסביר כי שעה שביצע פעולות אלה פעלו המנועים ההידראוליים של המנוף, והוא אף לחץ על הסטיק שהפעיל את המנוף (עמ' 114א לפרוט', ש' 10 - 11), התקיים אלמנט הבוזמניות הנדרש של ניצול הכוח המכני ושל התאונה לצורך הוכחתו של הקשר הסיבתי. (ראו ענין רג'בי וענין מנופי יהודה).

ד. לא נעלמו מעיני טענותיה של חברת הביטוח, אשר טענה כי אין קשר סיבתי בין הפעלת הכוח המכני של הרכב לבין התאונה, נוכח רצף הפעולות שביצע המנוף עד לרגע הקשירה מחדש של הקשת, ופעולות הביניים שבוצעו בהמשך, הן על ידי הנהג והן על ידי התובע ופועליו. כך גם טענתה כי לאחר הקשירה מחדש הפעולה אינה יכולה להיחשב חלק מהפריקה, אפילו לפיה הגישה המרחיבה, בנתקה כל קשר סיבתי בין תחילתו של הליך הפריקה לבין מה שבוצע בהמשך.

אינני רואה לקבל טענה זו. המבחן אינו טכני, אלא תכליתי. משהוכח כי תהליך הקשירה והכוונון נעשה לצורך פריקתה של הקשת במקום המיועד לכך, מנוע המשאית פעל, המנוע ההידראולי פעל, והנהג עשה שימוש בשניהם לצורך הנפת הקשת וכיוונה, על מנת שתוכנס למקומה, סבורתני כי העובדה שהנהג שינה את מקום הקשירה של הקשת על פני האביזרים שעל המנוף אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת הקשר הסיבתי העובדתי, המשפטי (מתחם הסיכון), בו זמניות הפעולות ותכליתן.

לסיכום, נוכח כל האמור לעיל, הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין הפעלת הכוח המכני של הרכב לבין התאונה.

האם שינתה משאית המנוף את יעודה בעת התאונה?

19. אקדים ואומר כי מכלול הראיות שהובא על ידי הצדדים בעניין זה, אינו מלמד על שינוי יעוד משמעותי של המשאית להעמסה עצמית.

ברישיון המשאית, שהיה בתוקף במועד התאונה, נכתב "משא רגיל, מנוף קדמי". (נ/21). הצדדים חלוקים על ייעודה המקורי של המשאית, הקרויה בפיהם "משאית להעמסה עצמית", כאשר חברת הביטוח סבורה כי היא נועדה להעמסה ופריקה עצמית, ואילו שאר הצדדים סבורים כי נועדה לביצוע עבודות שונות, לרבות העבודה נשוא התאונה.

הצדדים הגישו תצהירים, חוות דעת מומחה, מסמכים, תצלומים של מנופים שונים המורכבים על כלי רכב שונים, וכן הוראות הפעלה והוראות יצרן להוכחת טיעוניהם, זה בכה וזה בכה.

20. המפקח אהרון

המפקח אהרון ציין בדו"ח שערך מטעם משרד התמ"ת, כי התובע הזמין לצורך ביצוע עבודה "משאית עם מנוף (להעמסה עצמית)" – הרכב הנדון דידן. למשאית הספציפית, אותה בחן ותיאר, היה מנוף הידראולי מסוג פלפינגר בעל זרוע טלסקופית מתקפלת, ארבעה מייצבים, הפיקוד בשלט רדיו היה מותקן על משאית המרצדס. (נ/9). יחד עם זאת, המפקח אהרון העיד כי אינו מתמצא במנופים, וכל מה שכתב בחוות דעתו הועתק מנתונים אחרים, לרבות תעודת בדיקה של בודק מוסמך, אף כי בדק את המשאית עצמה ואת מספר המנוף. (עמ' 100א, ש' 20 – 30). מכל מקום, ציין כי ראה במקומות רבים ש"משנעים את המטענים באמצעות הרצועות האלה". (עמ' 104א, ש' 24 – 28).

21. התובע

התובע אישר כי לא בדק את הייעוד של המשאית והמנוף להעמסה עצמית, ומה כתוב ברישיונות בהסבירו כי הוא מזמין מנוף מחברת המנופים על מנת שיסייע לו להוביל את הקשתות מהמפעל לאתר, ואחר כך להניח את הקשתות במקום. כן הסביר כי עבד עם אותו סוג מנוף בכל האתרים בארץ, בהם נעשה אותו שימוש ממש. (עמ' 55, ש' 16-30; עמ' 62, ש' 2-28; עמ' 71, ש' 1-3).

התובע דחה את טענת הנתבעים כי הפך את המנוף לכלי מאולתר, ואמר "זה הייעוד שלו. להעמיס מהרצפה, להעמיס על עצמו, לנסוע פנימה ולהניח את זה למעלה... יש אלפי מנופים בארץ שעובדים בשיטה הזו, אין שיטה אחרת למנוף לעבוד". כן דחה את הטענה כי הפך את המנוף לשותף לעבודה בניגוד לייעודו המקורי, בהוסיפו "אני לא יכול להניח 150 ק"ג בגובה של 3.5 מ'". (עמ' 71, ש' 7-13; עמ' 73, ש' 2-8).

22. המומחה אייל ירדני

ירדני, אשר תיאר את התאונה כפי שהסיק ממסמכים שנמסרו לו על ידי התובע, ציין כי המנוף המורכב על המשאית הרלוונטית מסוג מרצדס, הוא מסוג פלפינגר "והוא מיועד לעבודות מסוג זה. הן לפי הוראות היצרן, הן לפי פרסומי המשווק והן מהיכרותי את העובדה בשטח, מנוף זה מיועד לפריקת סחורות מהמשאית למקום בו הן מיועדות להרכבה. פעולה זו נקראת הנפה וזה ייעודו של מנוף מסוג זה המורכב על המשאית". ירדני ציין כי "מנוף להעמסה עצמית קרוי גם עגורן להעמסה עצמית", וציין כי במקצועו כמדריך ובוחן מנופאים ומפעילי עגורנים, הוא מלמד "גם להניף את המוצרים הנדרשים בהנפה ולפרוק אותם בהתאם לנדרש, כמו הקשתות במקרה דנן". (חוות דעתו, ת/1). משנשאל אם אינו שולל לחלוטין אפשרות שטלטול ידני בלבד יגרום לקשת להשתחרר מהתושבת, אמר כי אין לו מושג מה קרה במקום, אך כאשר הקשת בפנים לא ניתן להרימה אלא באמצעות מנוף (עמ' 40, ש' 14-15).

בחקירתו הנגדית ציין כי אינו מחזיק בביתו את הוראות היצרן, אם כי הן מצויות בבית הספר שלו. הוא ציין כי המשאית מגיעה לארץ "ערומה", ללא המנוף המורכב עליה, וכי יש מספר חברות בארץ המרכיבות מנופים מסוג זה על משאיות (עמ' 18, ש' 28 – עמ' 19, ש' 12). לאחר מכן, המבנה כולו נבדק על ידי מהנדס בודק מוסמך עם אסמכתא של משרד העבודה, הקובע את כושר ההרמה שלה והתעודה שלו תקפה ל-14 חודשים. (עמ' 31, ש' 30 – עמ' 32, ש' 4). ירדני אישר כי רישיון הרכב של המשאית עליה הותקן המנוף להעמסה עצמית הוצג בפניו (נ/3).

בחוות דעתו ציין ירדני כי "מנוף להעמסה עצמית קרוי גם עגורן להעמסה עצמית". (חוות דעתו, ת/1), ואישר כי מונח זה נשאב מתקנות הבטיחות בעבודה (עגורנאים, מפעילי מכונות הרמה אחרות ואתתים), התשנ"ג – 1992 (להלן: תקנות העגורנאים). עוד ציין כי עגורן, כאמור, נועד בעיקר להעמסת מטענים ולפריקתם, אך אינו מוגבל לכך. הוא הוסיף כי כל הקבלנים ובעלי המנופים עושים עם מנופים אלה עבודות שונות "כולל סחיבה, לקיחה, הרמה, הנפה, ביום יום. כמו איסוף אשפה או הרמת שלוחות של צינורות או הרמה לקומה 5". בהמשך הסביר כי ניתן להעמיס או לטעון משאות במקומם המקורי, להובילם אל המקום הנדרש, ושם לפרוק אותם או לפרוק אותם בגובה, על קומות ולהניחם שם. (עמ' 19 לפרוט', ש' 17 – עמ' 20 לפרוט', ש' 18).

ירדני דחה את טענתה של חברת הביטוח כי הפעולה שביצע הנהג בחלקו בהרכבת הקשתות, אינה במסגרת הייעוד של המנוף, ואמר "עוד לא ראיתי באף חממה במדינת ישראל שבאו עם מנוף נייד להתקין חממה. רק מנופים להעמסה עצמית מהסוג המדובר והם עושים את העבודה מצוין. הם בטיחותיים, הם טובים, אין שום בעיה איתם. הייתה תאונה. זה קורה" (עמ' 23, ש' 17-21; עמ' 28, ש' 19-23). הוא לא ראה משמעות לשאלה האם המנוף הרים את הקשתות מהמערום, שם היו מלכתחילה, או מהארץ, לאחר שהקשתות הובלו אל החממה, ואף לא ראה חשיבות לשאלה אם הקשתות נגררו על הארץ, באומרו כי כל התקלה הייתה "למעלה". (עמ' 30, ש' 5-23). ירדני הסביר את ההבדל בין עגורן להעמסה עצמית, לו שתי זרועות וטלסקופ, לבין עגורן נייד, אשר לו רק זרוע טלסקופית אחת, ופירט אודות תכונותיו וסגולותיו של הראשון. עם זאת, אישר כי אינו בוחן מפעילי עגורן נייד צריח, ואינו מומחה ביחס לעגורנים ניידים (עמ' 26, ש' 11-32; עמ' 30, ש' 26 – עמ' 31, ש' 18). הוא אישר כי חלק מתפקידו של המנוף הוא להחזיק את המטען תלוי באוויר עד אשר יחובר למקום הנכון, לרבות עשיית התאמות באמצעות תזוזה של המנוף (עמ' 31, ש' 19-29). במקרה זה, אישר כי המנופאי מגיע לשטח עם אביזרי הרמה, כגון רצועות הקשורות לאונקל (החלק התופס את הרצועה מהמנוף), ואלה האביזרים עמם הוא קשר את המטען בזווית של 90 מעלות.

23. המומחה אלי מואתי

א. המהנדס אלי מואתי, אשר העיד על עצמו כי הוא מתכנן ומרכיב קונסטרוקציות של חממות מזה עשרות שנים ואף מפקח על הביצוע, אך נעדר כל קשר לעבודה נשוא התאונה, הגיש מסמך שהיווה הן תצהיר עובדתי והן חוות דעת מומחה, ומסר גרסה דומה לזו של ירדני לגבי אופן הרכבת קשתות בעזרת משאית מנוף. לדבריו, "כאשר יש צורך בפרויקט בהתקנת רכיבים המובלים לאתר בעזרת משאית עם מנוף לפריקה עצמית, ויש להתקינם באתר במקומות שונים, הפריקה מתבצעת בנקודת ההרכבה הסופית. לא מבצעים את העבודה בשני שלבים. משאית פורקת כל מוצר ומוצר במקום המיועד לו". לשיטתו, כך מקובל לפרוק קשתות בכל העולם ובכל מקום בו עבד בארבעים שנות עבודתו. (סעיפים 4, 7, 8, 9 ו-10 לתצהירו ת/3; עדותו בעמ' 80א, ש' 5-9; עמ' 81א, ש' 17 – עמ' 83א, ש' 17; עמ' 92א, ש' 27 – עמ' 93א, ש' 15). מואתי עמד על דעתו גם לאחר שהוצגו בפניו תמונות של עגורנים שהוגשו על ידי ב"כ חברת הביטוח (נ/8 א-ח). הוא הסביר מדוע עדיפה התקנת קשתות בשטח על ידי עגורן המותקן על משאית - בציינו כי ב"כ חברת הביטוח קורא לו מנוף/עגורן להעמסה עצמית, ואילו הוא מכנה אותו עגורן המורכב על משאית - על פני עגורן זרוע שאינו מורכב על משאית, והחשיבות של המפרקים בזרוע שלו, החיוניים הן לצורך ההרמה לגובה והן לצורך הגעה למרחק. כן הסביר כי כאשר נעשית עבודה באמצעות עגורן שאינו מורכב על משאית, יש צורך להזיזו בכל פעם ולייצב אותו מחדש, דבר שאינו מעשי בגלל תנאי השטח, גודל המכונה וצרכי העבודה. בעדותו אף הסביר מואתי כי למנוף יש ארבעה מייצבים, ארבע בוכנות הנכנסות ויוצאות, קשורות לרכב אך מחוברות לעגורן, וכן את הנתונים הפיזיקליים המתייחסים לאופן ההפעלה שלו. לדבריו, למנוף אין זרוע מתקפלת אחת, אלא שלוש מחסניות של זרועות, וכאשר מתייחסים לזרוע טלסקופית אחת, הכוונה היא זרוע אחת בעלת מספר מפרקים. הוא הסביר כי יש יתרון למנוף ההידראולי בו נעשה שימוש בזמן התאונה. (ת/3, סעיפים 11 – 14; עמ' 93א, ש' 11 – 15; עמ' 94א, ש' 2 – עמ' 96א, ש' 8; עמ' 98א, ש' 16 – עמ' 99א, ש' 10).

ב. מואתי העיד כי יש צורך לקחת מנוף בגודל המתאים למשקל אותו עליו להרים, ומנוף גדול מדי עלול להיות פחות רגיש ומטבע הדברים פחות בטוח. כן הסביר כי יש משמעות גם למשקל הרכב, על מנת שלא יתהפך. הוא חזר על דבריו של ירדני, לפיהם אדם אינו יכול להרים קשת מצד אחד כאשר המנוף אינו תומך, וכי המשקל בצד אחד כאשר המנוף לא תומך הוא "...14 לחלק ל-2 כפול המשקל של האגד/קשת", ואמר כי "המנוף בו השתמש התובע היה מתאים לגודל הקשת. 14 מטר 150 ק"ג זה לא משקל". (עמ' 80א, ש' 10 – עמ' 81א, ש' 14). לדבריו, המטרה העיקרית של משאית המנוף היא "להעמיס במקום א' ולהביא את זה למקום ב'... זה אומר להחזיק את זה או לתמוך את זה... לשים את זה במקום בצורה מסודרת ובטוחה... העמסה, הורדה, הרכבה במקום, אם צריך. עיגון... זו המטרה העיקרית של עגורן להעמסה עצמית". בהמשך אישר עוד כי לעיתים יש צורך לבצע גם פעולות של "כיוונון עדין באמצעות המנוף". (עמ' 84א, ש' 7 - עמ' 85א, ש' 5; עמ' 86א, ש' 25 – 27; עמ' 93א, ש' 16 – 26).

ג. מואתי דחה את טענתה של חברת הביטוח, לפיה הייעוד העיקרי של משאית המנוף הוא הובלה של מטענים ברחבי הארץ, בהסבירו כי "הובלה יכול לעשות גם אוטו ללא עגורן עם מלגזה. העגורן הוא יקר, אז בשביל מה?". הוא הסביר כי העגורן צריך להיות מחובר למשאית, המניעה את המערכת ההידראולית שלו, וכי מערכת הפיקוד קשורה למשאית, כאשר העגורן הוא אמצעי טכני להרים את המשא שהביאה המשאית מנקודה א' ולהציבו בנקודה ב'. (עמ' 86א, ש' 30 – עמ' 87א, ש' 24). הוא אף הרחיב ואישר כי על פי תפיסתו, עגורן להעמסה עצמית נועד גם להרים קורות באתר בנייה ומבנים יבילים. (עמ' 87א, ש' 25 – עמ' 88א, ש' 17). עוד אישר מואתי כי לפי תפיסתו, העגורן להעמסה עצמית נועד להרכיב את הקשתות בחממות, אפילו לא הביאן למקום, ללא קשר למשך הזמן הדרוש לכך, כאשר ההוראות לנהג/המנופאי תינתנה על ידי מקצוענים בהקמת חממות. כן אישר כי להבנתו אין הבדל בין עגורן להעמסה עצמית הפורק את המטען שלו מהמשאית ומניחו על הארץ לבין עגורן המעורב בפעולת הרכבה מתמשכת של קשתות, היכולה להימשך רבע שעה ועשרים דקות. (עמ' 88א, ש' 29 – עמ' 89א, ש' 14; עמ' 90א, ש' 8 – 10; עמ' 93א, ש' 27 – 31).

ד. מואתי עמד על כך כי כל הציבור עובד עם משאיות מנוף מהסוג בו נעשה שימוש במקרה זה, "ואלה הוראות היצרן לפחות 15 עד 20 שנה". זאת בשונה משיטות העבודה בעבר, כאשר בין השאר נעשה שימוש בכוח האנושי, ולענין זה חזר התייחס לרגישות של המנוף להעמסה עצמית, והדגיש את החשיבות של מפעיל המנוף. (עמ' 96א, ש' 24 – עמ' 98א, ש' 15).

24. יבואן המנוף זאב צביקל

צביקל הצהיר והעיד כי 90% מהמנופים שהוא מייבא הם "מנופים להעמסה עצמית", כמו המנוף הנדון דידן, וכי הם מיועדים לביצוע עבודות כגון העבודה נשוא התאונה. לדבריו, שיטת עבודה זו עם מנוף להעמסה עצמית היא מקובלת, כלולה בהגדרות העבודה של המנוף על ידי היצרן פלפינגר, וכמופיע בפרסומיה, והיא קרויה "הנפה". כן הצהיר כי למיטב ידיעתו, פעולה זו של פריקת הקשתות מארגז המשאית או לאחר הובלתן לתוך אתר בניה עד להרכבתן במקום המיועד לכך בגובה, תואמת גם את תקנות הבטיחות בעבודה, המתייחסות לעגורן להעמסה עצמית. לחיזוק דבריו, צירף שני עמודים באנגלית מתוך "ספר מפעיל" של המנוף, וכן את תקנות העגורנאים. צביקל תיאר את אופן ההרכבה של מנופים על משאיות, הסביר כי ההתאמה ביניהם נקבעת על פי חלוקת עומסים הקובעת את מיקום המנוף על גבי המשאית, וציין כי לאחר הרכבת המנוף על המשאית, מדובר ביחידה אחת, אשר קיבלה אישור של משרד הרישוי ל"שינוי מבנה" לאחר בדיקה.

עם זאת, אישר בחקירתו הנגדית - במהלכה הציג ב"כ חברת הביטוח בפניו הוראות הפעלה והוראות יצרן שונות מאלה שהגיש צביקל לבית המשפט, בטענו כי הן רלוונטיות למנוף הנדון דידן (נ/11- נ/15) - כי לא צירף את הוראות היצרן למנוף הספציפי במועד בו הותקן או נעשה בו שימוש, אלא מהזמן האחרון, וכי הדפים שצירף נלקחו מהאינטרנט בזמן האחרון. עם זאת, לדעת צביקל, לא השתנו הוראות היצרן לגבי המנוף שהינו מסוג ישן מאז הותקן. כן דחה צביקל את הטענה כי ההוראות שצירף אינן מתייחסות למנוף הנדון, וכי הן אוסרות את העבודה נשוא התאונה מכיון שהתובע עבד בטווח הפעולה של המנוף, המוגדר כ"אזור סכנה". הוא הסביר כי מדובר בפריקה של המטען ולא בעבודות אחרות בתחום פעולתו של המנוף, כגון עבודות בכביש וכיוצא בזה, והעיד כי פעולת הפריקה מסתיימת כאשר "המטען מונח חופשי ממשקל... ולא מחובר למנוף". משנאמר לו כי ברישיון הרכב של המשאית לא נכתב "להעמסה עצמית", אלא "משא רגיל, מנוף קדמי", השיב "זה אותו דבר". (תצהירו ת/4; עמ' 80א-85א; עמ' 91א- 92א).

25. עמוס סילם

סילם, מנהל החברה ובעל המשאית, אישר בעדותו את נכונותם של המסמכים המתייחסים למשאית המנוף הרלוונטית, רישיון הרכב ותעודת ביטוח החובה. (ת/5; נ/21; עמ' 154 לפרוט', ש' 24 – 26).

לדבריו, בטרם רכש את המשאית, שהגיעה מחו"ל כקבינה ושלדה, הוא פנה ליבואנית המנופים, חברת פל-רם, המייבאת את המנופים של חברת פלפינגר, ורכש ממנה את המנוף המתאים למשאית, אותה ייעד מלכתחילה "להעמסה ופריקה של כל מה שנדרש ואפשר, ועבודות מנוף", כולל עזרה בבנייה, לגביה ציין "זה עבודות מנוף". סילם אישר כי חברת פל-רם נקטה בכל הצעדים של התקנת המנוף על גוף המשאית, הגשת המשאית והמנוף לחטיבה אחת לרישוי, והוסיף כי נותר עודף משקל לאחר התקנת המנוף, שאפשר למשאית "לקחת משא גם ביחס למשקל הכללי". הוא ידע מראש למה משמש המנוף, מפני שהיו לו מנופים קודמים שרכש מאותו יבואן. לגבי רישוי המשאית, הסביר כי "מתכנן תעבורה שהוא מורשה מטעם משרד התחבורה שהוא עושה תכנית למשאית עם מנוף. איפה יוצב המנוף ביחס למשאית, הוא מתכנן את ההתקנה של המנוף על גבי הרכב... אני מקבל את זה מהיבואן". לדבריו, המתכנן הוא שעובד ועבד מול משרד התחבורה, אשר בדק את הרכב לפני התכניות, ובעת קבלת הרישיון, "המנוף כבר מורכב על המשאית", כאשר המתכנן עשה את כל הפעולות לקבלת הרישיון עבורו, על פי בקשתו. בהמשך הסביר כי גם על רכבים אחרים כתוב "מנוף קדמי", ולעיתים יש פסקה ברישיון בה כתובות הגבלות לשימוש, כגון בסמיטריילר. (עמ' 154, ש' 27 – עמ' 155, ש' 27; עמ' 171, ש' 3 – עמ' 174, ש' 14; עמ' 174, ש' 21 – 31).

סילם העיד כי המשפחה עוסקת במשאיות משנות ה-50, וכי עבד עם אביו משנת 85'-86' גם במנופים, בתקופה שהיה קשה למצוא מנופים באזור השרון. כיום יש להם שלוש משאיות עם שלושה מנופים, בעת התאונה היו להם ארבע. כמו כן, יש להם רכבים נוספים. לדבריו, הובלת משא והנפתו לנקודת היעד, לרבות בגובה, "זה דבר שבשגרה יומיומית", וכי הוא עבד בהתאם להוראות וההנחיות של יצרן או יבואן המנופים. סילם אף הרחיב ואמר כי "ב-90% מהמנופים בארץ... אנחנו עושים את זה כל יום וזה סוג העבודה שלנו". סילם אישר כי עוד בשנת 05' היה לו ניסיון בעבודות של משאיות מנוף העוזרות בבנייה של קונסטרוקציות וגם בבניית מבנים. לעניין העגורן הנייד שהציג מוגילבקין מטעם חברת הביטוח, אמר "זה קולגה שלי שאני עוזר לו בעבודות שלו והוא עוזר לי בעבודות... הם עושים את אותה עבודה". משנשאל לעניין הגבלה של מרחק הובלה במשאית המנוף הרלוונטית, השיב כי אם המשאית מתאימה להובלה, "אז היא מתאימה להכל". (עמ' 157, ש' 3 – 23; עמ' 162, ש' 1 – 16; עמ' 169, ש' 13 – עמ' 171, ש' 1).

משנשאל סילם על אופן העבודה המתבצעת באמצעות המנוף, אישר כי הוא מקפיד לשחרר מטען מרצועות הקשירה באופן בטיחותי, וכי במשאית המנוף הרלוונטית היו רצועות קשירה מקוריות של המנוף, בהן נעשה שימוש בפריקת הקשתות למקומן המיועד. לדבריו, "בכל הכלים שלנו נמצא ציוד שמיועד לכל סוגי העבודות שאנחנו מבצעים. אם זה חגורות, אם שרשראות, אם שאקלים, וכל היוצא באלה. כשהמפעיל מגיע לשטח, אז הוא משתמש במה שצריך באותו מקרה... יש לו רישיון של מפעיל מקצועי... הוא לא מתקשר אליי... הוא יודע את העבודה. הוא יודע מה הוא צריך לעשות... בתאונה הוא עבד עם חגורות המאושרות על ידי משרד העבודה... זה תלוי במשקל... כל החגורות שהיו אצלו באוטו הן תקניות, מאושרות, מתאימות למנוף", ולא מאולתרות. כן ציין כי כאשר הוא פורק מטען בגובה, הוא בודק שהמקום מאובטח, והסביר את דבריו. (עמ' 157, ש' 24 – עמ' 161, ש' 6; עמ' 175, ש' 2 - 9).

סילם ציין כי איש לא התלונן נגדו מעולם כי פעל עם ציוד לא מתאים לעבודה, לרבות משרד העבודה, בטיחות וגהות בעבודה, המשטרה, וכך גם לאחר התאונה נשוא תיק זה. (עמ' 161, ש' 11 – 21). הוא חזר ואישר כי ידע באופן כללי לאיזה צורך הוזמנה משאית המנוף, דהיינו לפרוק את קשתות המתכת ולהציבן במקום המיועד לכך, מעל שני מבנים, אך לא ידע מה תהיה שיטת העבודה. "ספציפית בשטח יש כל מיני דינמיקות". (עמ' 166, ש' 1 – 19; עמ' 168, ש' 7 – 9). יחד עם זאת, דחה את גרסתה של חברת הביטוח כי שלח את הנהג רק לפרוק קשתות ולא להרכיבן, באומרו "הוא פרק אותן מהמשאית למקום שהבן אדם ביקש ממנו... כתוב ששלחתי אותו לבצע עבודה של פריקת קשתות מתכת מעל שני מבנים".

26. המומחה בועז מוגילבקין

מוגילבקין, המומחה מטעם חברת הביטוח, סבר כי "התאונה נגרמה עקב כך שהמנוף עשה לא את השימוש המותר לו", אם כי אישר בסופה של חקירה נגדית ארוכה כי "המנוף הזה יכול לשמש במשאית אחרת שמותרת לעגורן נייד, ואז הוא עגורן נייד ולא מנוף להעמסה עצמית", ובמצב דברים כזה ניתן היה לבצע את העבודה נשוא התאונה באמצעותו, באומרו "המשאית הזאת היא לא עגורן. זו כוונה שלי וזה ההבדל הגדול". (חוות דעתו ת/20; ת/20א ת/20ב ונספחיהם, עמ' 150 לפרוט', ש' 10- 22).

ייאמר כבר עתה כי עמדה סופית זו של מוגילבקין לא נמסרה מלכתחילה בצורתה זו, וכי גרסתו הסתבכה במקצת.

א. מוגילבקין חיווה דעתו כי משאית המנוף באמצעותה נעשתה העבודה במועד התאונה נועדה "לשמש אך ורק להעמסה עצמית על המשאית", ולא יועד לשמש כמנוף נייד, זאת "בניגוד לעגורן עבודה המיועד גם לעבודות אחרות". לדעתו, בעבודה הנדונה, היה מקום לעשות שימוש "אך ורק בעגורן נייד". כן קבע כי משאית מסוג זה רשומה במשרד התחבורה כ"משאית עם מנוף להעמסה עצמית", ולא כעגורן נייד. כן סבר כי משעשו שימוש במשאית המנוף להרכבת הקשתות, נעשה בה "שימוש חריג ומאולתר", וכן "שינוי יעוד ממשי", "כשהשתמשו בו כעגורן נייד לעבודה הנ"ל". משנשאל למקור קביעה זו, ציין כי לא נעזר בתקנות אלא קבע כך על יסוד ידיעתו האישית. (נ/20 ונספחיו; נ/20א; עמ' 116, ש' 17 – עמ' 117, ש' 11).

מוגילבקין אישר כי קביעת יעודה של משאית הוא תהליך רב שלבי. תחילה מגיעה המשאית ארצה עם תא נהג ושילדה, ומי שרוכש אותה קובע למה תיועד. בהתאם לזה הוא מזמין את הארגז, ואם הוא מעונין כי תשמש גם לפריקה וטעינה, הוא מתקין עליה גם מנוף לפריקה וטעינה עצמית. לאחר מכן הוא פונה למשרד הרישוי, ולאחר מילוי ניירת, ניתן לו רשיון רכב עם היעוד של המשאית, על פי החלטתו של משרד הרישוי, כאשר משרד הרישוי מחליט אם המנוף ישמש להעמסה עצמית או כעגורן נייד, כאשר לשיטת מוגילבקין אינו מכיר רשיון לשניהם יחדיו. עם זאת, אישר כי אינו עוסק בזה, לא ראה את רשיון הרכב, ואינו יודע למה יועד. כאשר הוצג לו רשיון הרכב, בו נכתב רק "משא רגיל מנוף קדמי", מסר כי היבואן אמר שמדובר במנוף להעמסה עצמית, ולא ידע לומר על סמך מה קבע כי המשאית פעלה בניגוד ליעודה, למעט האמירה "כי אם הוא מנוף להעמסה עצמית לא עושים איתו עבודת הרכבה". (עמ' 137, ש' 16- עמ' 140, ש' 8).

ב. מוגילבקין אף צירף לחוות דעתו עמוד אחד מתוך "חוברת עזר למפעיל עגורן להעמסה עצמית", של המוסד לבטיחות וגהות, שם קיימים סוגים שונים של עגורנים, וביניהם, עגורן נייד וכן עגורן להעמסה עצמית. יחד עם זאת, לא צירף את הגדרותיהם של עגורנים אלה ואת הפעילויות להן נועדו. (עמ' 136, ש' 10- 17). משנשאל אילו פעולות ניתן לעשות עם המנוף במסגרת יעודו, אישר כי ניתן לפרוק מטען המצוי על המשאית, לרבות הנפתו לסלון בית בקומה בבנין רב קומות, על פי בקשת הלקוח, ואפילו להניחו במסגרת החלון, אך סבר כי לא ניתן לעשות בו שימוש כדי להרכיב מסגרת לחלון, למשל. משנטען בפניו כי בשונה מהאמור בחוות דעתו, לפיה היעוד המקורי של המשאית הוא העמסה ופריקה בלבד, בסעיף 2ב. בחוברת העזר כתוב כי "פרק זה והמארז כולו עוסק בעגורן להעמסה עצמית בלבד", בשונה מסוגי עגורנים אחרים, טען כי לדעתו לא ניתן להשתמש בעגורן הספציפי להרכבת קשתות, דהיינו העבודה שבמהלכה אירעה התאונה. (עמ' 144, ש' 1- עמ' 147, ש' 18). לשיטתו, פירוש האמור ברשיון הוא כי המנוף מיועד להעמסה עצמית, ולא לשום אופציה אחרת בחוברת העזר, ורשיון רכב בו כתוב "עגורן עבודה" אינו רשאי להוביל מטען, כי אין לו משטח להובלתו, בדחותו את הטענה כי הסיבה לכך היא משקלה הכללי הגבוה של המשאית. (עמ' 151, ש' 5- עמ' 152, ש' 7; עמ' 153, ש' 2-11).

בחוות דעתו המשלימה נ/20ב, ציין מוגילבקין כי בניגוד לדבריו של ירדני, לעגורן נייד יש כמה זרועות טלסקופיות, ואף צירף תמונות של עגורן נייד המורכב על משאית.

ג. בבית המשפט ציין כי מי שקובע את יעודם של כלי הרכב הוא משרד הרישוי, וכי ההבדל טמון לא רק במשאית, אלא בהתקנה של המנוף וביעודו של המנוף. הקביעה נעשית לפי קריטריונים שונים. מנוף משמש כעגורן עבודה "כאשר הוא מותקן על משאית שאינה עוסקת בהובלה, אלא רק בעבודה כעגורן נייד, למרות שהיא מסוגלת לנוע על הכביש". לדבריו, משאית ששימשה להובלה עשויה להפוך בסיס לעגורן עבודה, ואז היא לא משמשת להובלה אלא כל כולה עגורן. (עם זאת, מסר כי מידע זה נמסר לו על ידי נהג המשאית שהפסיקה לשמש להובלה). מוגילבקין הסכים עם דבריו של סילם, אשר ציין כי "המפתח הוא במשקל. פונקציה של משקל עצמי של הרכב", ואמר כי "המנוף צריך להתאים למשקל העצמי של המשאית". זאת, בשונה מהמשאית הנדונה בענייננו, המשמשת להובלה, והמנוף מיועד לפריקה ולטעינה. (עמ' 122 לפרוט', ש' 22- עמ' 124, ש' 20; עמ' 130, ש' 15- 29). עם זאת, מוגילבקין לא ידע לאיזה גובה מסוגל המנוף שהיה מעורב בתאונה להגיע, או מה המשקל שהוא מסוגל להרים. (עמ' 142, ש' 14- 18). הוא גם לא ידע לומר מה המשקל המרבי אותו מסוגל עגורן נייד להרים, אם כי העריך שמדובר בכ- 3.5 טון, באומרו כי אין לו נסיון מעשי בעבודה על עגורן, על אף שיש לו רשיון מתאים, ואף לא פיקח על עבודות מנוף. (עמ' 143, ש' 11- 32).

מוגילבקין לא ידע להסביר מדוע ב"תסקיר בדיקה וניסוי מכונות הרמה" - המתייחס לתמונות של מנוף/עגורן עבודה (נייד, לשיטתו), אותו צירף לחוות דעתו המשלימה השניה (נ/20 א; ת/4ה) - צוין כי מדובר ב"עגורן להעמסה עצמית", באמרו כי הרכב הוא "רכב אחר, הציורים הם רק לשם הדגמה", וחזר על דבריו הקודמים כי "הבחור שהפעיל את המשאית אמר לי שהם הסבו את יעודה". (עמ' 131, ש' 3 – עמ' 132, ש' 11).

ד. מוגילבקין העיד כי ראה רק את תעודת הביטוח של המשאית הרלוונטית ולא את רשיון הרכב שלה. הוא לא ידע להצביע על הגבלה בשימוש במשאית או אפיון של המנוף, אך בענין זה הסביר כי אינו משפטן. כך גם אישר את דבריהם של עדים אחרים כי מקובל לעשות שימוש במנוף להעמסה עצמית לצורך הובלה, הנפה והרכבה של קשתות, אך עמד על דעתו כי "זה לא היעוד שלו", בהסבירו כי הדבר נובע משיקולים כלכליים. "המשאית להעמסה עצמית ...עולה הרבה יותר בזול מאשר עגורן נייד". (ת/5; ת/5א; עמ' 125, ש' 7- עמ' 126, ש' 28; עמ' 130, ש' 9-13).

ה. משהופנה מוגילבקין לתקנות העגורנאים, עליהן הסתמך בחוות דעתו, שם צוין במפורש כי עגורן להעמסה עצמית מיועד בעיקר להעמסת מטענים על רכב ופריקתם ולהרמת משטח עבודה לאדם, ונטען בפניו כי משמעות המילה בעיקר היא שקיימים שימושים נוספים המותרים לו, אישר זאת, באומרו כי מדובר בשאלה משפטית עליה אינו אמור להשיב, ועמד על דעתו כי בעת ביצוע העבודה נשוא התאונה נעשה שימוש במשאית המנוף בניגוד ליעודה המקורי. לדבריו, כאשר המנוף מיועד להרכבה, "האונקל, החיבור שלנו, הוא אחר מאשר בפריקה עצמית". (עמ' 147, ש' 19- 150, ש' 25).

27. ניתוח הראיות בקשר ליעודה של משאית המנוף

א. בסופו של יום, אני רואה להעדיף את חוות הדעת של ירדני ומואתי, הנתמכות גם במסמכים שנסקרו לעיל, כולל רישיון המשאית, תקנות העגורנאים, וכן בגרסאותיהם של צביקל וסילם, שתמצית גרסתם היא כי משאית המנוף דנן מיועדת במקורה, מתאימה ומשמשת בכל הארץ בין השאר להרכבת קשתות על חממות, על פני חוות דעתו של מוגילבקין.

מומחיותו של ירדני, מדריך ובוחן עגורנאים, למעט מפעילי עגורן נייד צריח, לא נסתרה. כך גם לא נסתרו דבריו בדבר השימוש הנוהג בעגורנים להעמסה עצמית, שעה שהעיד כי במשך שלושים שנות ניסיונו בעבודה עם מנופים מעולם לא ראה מנוף או עגורן נייד שנכנס לחממה כדי לפרק או להרכיב אותה, כי פעולות אלה נעשות על ידי מנופים שחברת הביטוח קוראת להם מנופים להעמסה עצמית, וכי "זה נוח מאוד". (עמ' 28 לפרוט', ש' 19 – 23).

חוות דעתו של ירדני התיישבה עם חוות הדעת האחרות, ולא נסתרה. אשר למואתי, מומחה בתחום אף הוא, אשר הפגין ידע רב בעבודה נשוא התאונה, הוא הסביר באופן בהיר מדוע עדיפה הרכבת הקשתות על חממות באמצעות מנוף המורכב על משאית, ולא באמצעות עגורן מהסוג הנטען על ידי חברת הביטוח, זאת מעבר לכך שהיא מקובלת ונעשית תדיר בכל הארץ. לא נעלם מעיני כי מואתי סבר כי המנוף הקרוי על ידי האחרים מנוף או עגורן להעמסה עצמית מיועד גם להרמה של מבני בטון, בניגוד לאמור בעניין כהן ניסים, ואולם, לא מן הנמנע כי בתנאים מסוימים, שונים מאלה שנקבעו בעניין כהן ניסים, יתכן שניתן לעשות בו שימוש כאמור, וחברת הביטוח בחרה שלא להרחיב, ולהעמידו על ענין זה. משכך, לא ניתנה לו אפשרות להתייחס לסוגיה, ואולי להסביר עמדתו. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי המהנדס מואתי מתכנן ומרכיב קונסטרוקציות של חממות מזה עשרות שנים, ואף מפקח על הביצוע, והוא נעדר כל קשר לעבודה נשוא התאונה. מקובלים עליי דבריו הן בדבר השימוש השגרתי בעגורנים מהסוג בו נעשה שימוש בענייננו לצורך הרכבת חממות, ואף כי אלה הוראות היצרן מזה כ-15-20 שנה, בשונה משיטות בהן עבדו בעבר. חשוב מכל, מואתי הדגיש את החשיבות של רגישות המנוף להעמסה עצמית, עניין חשוב בעבודות כדוגמת זו שבוצעה בענייננו, ודבריו אלה לא נסתרו.

גם צביקל, שהעיד על עצמו כי הוא עוסק במנופים מזה 25 שנים, מסר גרסה דומה לזו של ירדני ומואתי, לגבי האופן בו נקבע ייעודה של משאית המנוף, על פי בחירתו של בעל המשאית ולבקשתו, לאחר שמנוף מותקן על המשאית על ידי היבואן, והאחרון אף מטפל בכל הנושא של בדיקת הרכב, בטיחותו ורישויו. גרסתו של צביקל, שהיה נעדר עניין בתוצאות ההליך, מקובלת עליי אף היא.

אשר לעדותו של סילם, לא נעלם מעיני כי הוא בעל עניין בתוצאות ההליך, אך מקובלת עליי גרסתו, המשותפת לירדני ולמואתי, כי שלח לתובע את משאית המנוף הרלוונטית, מפני שזה הוא כלי הרכב המתאים לעבודה מסוג זה, ובו נעשה שימוש קבוע ושגרתי בכגון דא. ניתן ללמוד מדבריהם של עדי התובע, כי מנוף להעמסה עצמית הוא מנוף רב תכליתי, המשמש לעבודות רבות, וזה הטעם בגינו ביקש אף סילם להתקינו על המשאית. התרשמתי כי התובע וסילם הם אנשי מקצוע בתחומם, וההזמנה של משאית המנוף לביצוע העבודה הנדרשת, נעשתה כעניין שבשגרה על יסוד ניסיונם ומומחיותם בתחום בו הם עוסקים.

המפקח אהרון העיד כי לא בדק את נושא הייעוד של משאית המנוף, אך התרשמתי כי הוא אינו נעדר ידע בתחום, ולו נעשה שימוש חריג במשאית המנוף, היה נדרש לדבר.

משהובאה בפניי חוות דעת מומחה ועדויותיהם של מומחים לעניין, ניתן להגיע למסקנה מושכלת כי העגורן בו נעשה שימוש, המורכב כחלק בלתי נפרד על המשאית ששימשה לעבודה, נוצל באופן לו יועד מלכתחילה, ובו נעשה שימוש קבוע ומקובל במשק.

לא נעלמה מעיני טענתה של חברת הביטוח כי עצם העובדה שנעשה שימוש מסוים ברכב אינה מעידה על כך כי אותו שימוש מתאים לייעודו המקורי. יחד עם זאת, שעה שרישיון הרכב, בו נאמר "משא רגיל מנוף קדמי" אינו מעיד על כך כי אין לעשות בו שימוש כאמור, תקנות העגורנאים אינן מחריגות אותו, עגורן נייד מוגדר אף הוא לעיתים כעגורן להעמסה עצמית, וכל המומחים פרט למומחה של חברת הביטוח מעידים כי המנוף מתאים לעבודה יותר מעגורן נייד מהסיבות שהוסברו, וכי זו משאית המנוף בה נעשה שימוש קבוע ושגרתי לעבודות דומות לזו הנדונה בענייננו, ניתן להסיק (גם על סמך ההגיון והשכל הישר), כי אין מדובר בשינוי ייעוד של משאית המנוף.

אשר לטענתו של ב"כ חברת הביטוח בפני צביקל כי העבודה בתחום פעולה המנוף אסורה, בהיותה "אזור סכנה", מדובר בפרשנות שיש לבדקה באמצעות מומחים. דא עקא שהטענה לא הוצגה למומחים שהובאו מטעם התובע, ואין די בכך שהועלתה בפני צביקל, אשר דחה אותה תוך מתן הסבר לפרשנותו, כדי להוכיחה.

הגרסה של עדי התובע, ואף של הנהג ושל סילם, כי האביזרים שהובאו למקום הם אביזרים המתאימים לייעוד של משאית המנוף, אשר נמצאים תדיר במשאית, ומשמשים לביצוע עבודות מסוג זה, ולא נעשה במקום שימוש מאולתר בעזרת אביזרים מאולתרים, לא נסתרה. ההיפך הוא הנכון. הנהג עשה שימוש באביזרים שהיו בכליו על מנת להתאים את המנוף לעבודה הנדרשת, שעה שיש לזכור כי עסקינן בשימוש הלא תעבורתי של הרכב.

כן מקובלת עליי עמדתם של עדי התובע והנהג, כי המנוף לא סיים את פעולת הפריקה, בטרם עוגנו הקשתות במקומן, ואינני סבורה כי עצם העובדה שהקשתות לא הונחו על הארץ וגורם אחר הוזמן לעיגונן בתוך התושבות והמחברים הנדרשים, תוך כיוונון עדין, משנה את יעודה של המשאית, וממילא את הגדרתה של התאונה. שעה שנחקקה החזקה המרבה, מקובלת עליי העמדה כי אין לומר שפריקה עדינה ומכוונת או קשירת המשא לקרקע טרם שחרורו מן המנוף או חיזוקו במספר ברגים, משנה את הגדרת הפעולה מפריקה לבנייה, וכי היה על התובע להזמין דווקא עגורן נייד לביצוע פעולה זו.

בחנתי את פסקי הדין אליהם הפנתה חברת הביטוח, ומצאתי כי העובדות שם שונות מענייננו בפרטים מהותיים, כמפורט לעיל. כאשר עסקינן בסוגיה עדינה ומורכבת כמו זו, יש משמעות לפרטים, והם משנים את התמונה הכוללת.

עמדתו של מוגילבקין אינה מתיישבת - מעבר לחוות הדעת של עמיתיו, ועדויות היבואן ובעל המשאית - אשר הוסברו ונומקו בהרחבה, גם עם האמור ברישיון המשאית "משא רגיל מנוף קדמי", שאינה מוגבלת להעמסה עצמית, עם ההגדרה בתקנות העגורנאים, לפיהם אין העגורן להעמסה עצמית מוגבל להעמסת מטענים על רכב ולפריקתם, אף היא הוא משמש בעיקר לעבודה זו, ועם תסקיר בדיקה וניסוי מכונות הרמה, המכנה גם את העגורן הנייד אותו צילם מוגילבקין, ועליו המליץ לביצוע העבודה נשוא התאונה כ"עגורן להעמסה עצמית". מעבר לכך, מוגילבקין לא נתן תשובות משכנעות בנושא משקל המשאית והמנוף, התאמתם לביצוע העבודות, שיטת העבודה, וכיוצא בזה, באשרו בהגינותו כי לא עסק בתחום הנדון מזה מספר שנים, וכי על אף שהוא בעל רשיון לרכב מסוג זה, לא נהג בו בפועל.

לא זו אף זו, שוכנעתי, בניגוד לדעתו של מוגילבקין, כי התאונה נגרמה בשל חוסר תיאום בין התובע לנהג, ולא עקב אי ההתאמה של המנוף לעבודה, משציין מואתי במפורש את רגישותו של המנוף הנדון והתאמת משקלו לעבודה.

ב. עובר לתאונה, הובילה המשאית את יתרת הקשתות שנותרו, לאחר שסיימה להרכיב 10 או 14 קשתות על קירות החממה הראשונה, והחלה בהתקנת הקשתות על החממה השניה. מעדות הנהג עולה, כאמור, שהעיסוק בכל אחת מהקשתות בחממה הראשונה ארך כרבע שעה, כולל ההתקנה, והמשאית התקדמה עם כל התקנה של קשת למקום בו היה צורך להרכיב את הקשת הבאה. (עדות הנהג בעמ' 113א, ש' 3-21). מהראיות שהובאו עולה כי לאחר שהותקנה כל קשת במקום המיועד לכך, נקשרה הקשת הבאה אל המנוף באמצעות רצועה שנועדה לשם כך (אונקל), והמנוף סייע להורידה למקום המתאים, על פי הוראות התובע. דהיינו, משאית המנוף הובילה את הקשתות והנהג סייע לתובע ולפועליו לפרוק אותן ולהרכיב כל אחת מהן בתורה במקום המיועד לכך בתוך פחות מרבע שעה כל אחת.

בנסיבות אלה, איני רואה לקבל את טענתה של חברת הביטוח כי האירוע התאונה אינו תאונת דרכים מפני שעסקינן בעבודות בניה והרכבה, ולא בפריקה בטוחה של הקשתות. בעת ניצול הכח המכני של המשאית, היא לא שינתה את יעודה המקורי, הדו- תכליתי, נסיעה וטעינה ופריקה.

בענין ג'בארין נקבע כי אפילו הצבתה של משאית על זרועות הידראוליות וכיבוי המנוע שלה לא ביטלו את הייעוד התחבורתי המקורי של המשאית. וכך נאמר:

"במהלך ביצוע הקידוחים, עוצרת המשאית ליד כל בור אותו היא קודחת ומייצבת את עצמה בעזרת זרועות הידראוליות. ואולם, המשאית ממשיכה לנוע לאחר מכן והשינוי אינו מביא לשינוי קבוע ומוחלט בייעודה התחבורתי. בית משפט זה עסק בעבר במקרה דומה וקבע כי:

"בעת ניצול הכוח המכאני של הרכב 'לא שינה הרכב את ייעודו המקורי'. ייעוד מקורי זה היה ונשאר 'דו-תכליתי': נסיעה וטעינה ופריקה. העובדה, שבשעת הפריקה ניצבה המשאית על 'רגליים' הידראוליות, לא שינתה את ייעודה המקורי. נהפוך הוא: היא הגשימה ייעוד זה, שכן הפריקה והטעינה, על-פי הייעוד המקורי, יכולות להיעשות כאשר המשאית נשענת על גלגליה או על 'הרגליים' ההידראוליות. הייתי רואה שינוי ייעוד אם הגלגלים היו מוסרים מהרכב, והיא הייתה הופכת אך למנוף נייח. זה אינו המקרה שלפנינו" (ע"א 5919/96 אשטרום – חברה להנדסה בע"מ נ' רשלין, פ"ד נ(3) 697, 702 (1996)".

יש ממש באבחנה שנעשתה בין האירוע התאונתי במהלכו נפגע התובע לבין ענין כהן ניסים, על ידי התומכים בטענה כי עסקינן בתאונת דרכים, כפי שפורטה לעיל, ואינני רואה לחזור על הדברים. ייאמר רק כי התובע הרים את הנטל להוכיח את הייעוד הלא-תעבורתי של הרכב וכן את הייעוד הלא-תעבורתי של המנוף/העגורן, לרבות האופן בו נקבעו, הן בעדויות מומחים והן בעדויות אנשים העסוקים בתחום, תוך הסבר בדבר הגיונם של דברים, כאשר בעניין כהן ניסים קבע בית המשפט כי מדובר בשאלה מקצועית, אך "לעיתים זו שאלה של שכל ישר". הוכח בענייננו כי משאית המנוף ביצעה את העבודה לשמה הוזמנה, הובילה את הקשתות מרחק קצר, הניפה אותן ופרקה אותן למקומן המיועד, לא נעשה שימוש באביזרים מאולתרים, ואפילו התרשל נהג המשאית, (ואינני רואה לדון בעניין זה), הרי אין בכך משום שינוי ייעוד. למעלה מן הצורך ייאמר כי טענתה של חברת הביטוח, לפיה משקיבל הנהג הוראות מהתובע בדבר האופן בו יש לפרוק את הקשתות ולהציבן, הפסיק להיות עגורנאי או נהג והפך להיות תחת פיקודו של התובע, אינה מקובלת עליי. לא אחת נדרשים נהגים של רכבים כבדים לסיוע, ואין הדבר מכפיף אותם לאנשים עמם הם עובדים בשיתוף פעולה או פוטר אותם מאחריות.

28. לסיכום, נוכח ההלכות החלות בכגון דא, משהוכח כי המשאית להעמסה עצמית היא רכב דו תכליתי, בעלת שני ייעודים מקוריים – הובלה והרכבה, ונוכח העובדה שהתאונה התרחשה עקב ניצול הכוח המכני של המשאית להעמסה עצמית, מבלי שזו איבדה את ייעודה התחבורתי המקורי – סבורני כי החזקה המרבה חלה על התאונה דנן. לפיכך, אני קובעת כי התאונה היא תאונת דרכים.

29. חברת הביטוח העלתה טענה כי בהיעדר תעודת חובה מקורית, אין היא חבה בגין ביטוח הרכב. איני רואה לקבל טענה זו, שהייתה צריכה להיות טענת סף, המשנה את ניהולו של ההליך. בצילום תעודת החובה שהוגש לתיק בית המשפט לגבי המשאית נשוא התביעה (ת/5), נכתב כי התעודה שולמה על ידי בנק לאומי בתאריך 29/5/06, עם פרטי החשבון והסניף. חזקה על חברת הביטוח כי אלמלא שולמה תעודת החובה, היתה מעלה טענת סף של העדר חבות, מכח אי כיסוי ביטוחי, ולא מנהלת הליך שלם לגופו משך חמש שנים. ההלכות לענין כלל הראיה הטובה ביותר הוגמשו, ודי בהוכחה שלא נסתרה לקיומו של הכיסוי הביטוחי, אשר לא נסתרה, על אף שלא היה לחברת הביטוח כל קושי להעיד נציג מטעמה, אילו סברה כי יש פגם בכיסוי הביטוחי, המשתקף בצילומה של תעודת החובה המשולמת לכאורה.

ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (6/11/10), מפי כב' הש' ג'ובראן:

"אולם המשפט הישראלי התאים עצמו למציאות המשתנה ואט אט רוכך ונשחק כלל הראיה הטובה ביותר, נוספו לו חריגים על חריגים עד אשר "יש מבין חכמי המשפט שהתבטאו כי כל מה שנותר מכלל הראיה הטובה ביותר הוא כי המקור של מסמך פרטי (להבדיל ממסמך ציבורי) צריך להיות מוגש לבית המשפט כדי להוכיח את תוכנו, אלא אם ניתן להסביר את היעדרו של המקור" (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל פ"ד לח(4) 169, 206 (1984) (להלן: פרשת שניר)). כיום נראה כי מדובר בכלל של העדפה, וכי אין עניינו בקבילות ראיות אלא במשקלן, "ובהיעדר חשש לאמינות ה'העתק', לא יהיה באי הבאת המסמך המקורי כשלעצמו כדי לכרסם בתשתית הראייתית של בעל הדין העושה בו שימוש" (ע"א 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פס' 25 לפסק הדין ([פורסם בנבו], 30.5.2010)). אשר על כן ניתן להוכיח תוכנו של מסמך באמצעות ראיות משניות, אם הוכח כי המסמך המקורי אבד (ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב (1) 177, 188), אף אם האובדן נבע מרשלנות (ע"א 989/03 א.חטר ישי משרד עורכי דין נ' חיננזון ([פורסם בנבו], 26.1.2005); פרשת שניר, עמ' 209-211))".

לפיכך, אני קובעת כי הוכח הכיסוי הביטוחי של המשאית.

30. עקב יחוד העילה, אני רואה לדחות את התביעות נגד כל הנתבעים פרט לחברת הביטוח, מפני שהאחרים אינם חבים על פי חוק הפיצויים. ממילא נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים והצדדים השלישיים בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ לכל נתבע שהתביעה נגדו נדחתה. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ככל שהנתבעים האחרים מבקשים לקחת חלק בהמשך ההליך לענין הערכת נזקו של התובע הם רשאים (אך לא חייבים) לעשות כן.

31. בנסיבות העניין, ומאחר שלתובע נקבעה נכות על ידי המל"ל, יגישו הצדדים תחשיבי נזק כדלקמן: התובע יגיש תחשיביו בתוך 30 יום מהיום, וחברת הביטוח בתוך 30 יום לאחריה.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ו, 21 ינואר 2016.