נגד

המשיב- התובע חואטרה סמי

מבוא

1. מונחת בפני בקשת הנתבעת, מיום 21/10/13, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, וזאת לאור היותו של התובע "תושב חוץ", ובהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 ( להלן: "תקנות סד"א"), וכן לחייב את התובע בהוצאות בקשה זו, לרבות שכ"ט עו"ד. הבקשה הונחה בפני כבוד השופט טישלר, אשר היות ונבצר ממנו להמשיך לדון בתובענה, מונחת היא בפני כעת.

2. עסקינן בתביעת נזקי גוף. התובע הינו תושב השטחים, החי מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ומתגורר ב- "וואד אשטנה שליד הכפר דורא", תובע את מדינת ישראל בשל נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעת פעילות צה"ל באזור. הדבר ארע ביום 6/3/08, בשעה 18:30 לערך, עת, לטענתו, נורה ע"י חייל צה"ל בירך, בעת ששב מעבודתו.

3. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את האמור בכתב התביעה, ובין היתר, טענה הנתבעת, כי סיכויי הגנתה בנסיבות התובענה הנם מצוינים שכן עסקינן בפעולה מלחמתית מובהקת, אליה נקלעו כוחות צה"ל, ועל כן דין התביעה להיות מסולקת על הסף לאור סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים [אחריות המדינה], תשי"ב-1952.

4. הבקשה נסמכת על הטענות הבאות:

א. למדינה עומדת הגנת "פעולה מלחמתית" ומשכך דין התביעה להיות מסולקת על הסף. המדינה עתידה לשאת בהוצאות עתק, לצורך קיום ההליך המשפטי בגין ניהול הליך זה, ואילו התביעה מסתמנת כתביעת סרק שעתידה להידחות.

ב. המשיב מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, דהיינו מדובר בתושב חוץ המתגורר בשטחי הרשות הפלשתינאית, כך שלמעשה אין אפשרות מעשית לאכוף פסקי דין שנפסקו על ידי בתי משפט בישראל באזור מגורי התובע, ומשכך, יהא קושי רב לגבות ממנו הוצאות ככל שתוטלנה עליו, לטובת המבקשת, במסגרת ההליך.

ג. התובענה הוגשה לפיצוי גבוה וחסר פרופורציה, והמציאות של לחימה על קו התפר מחייבת את הנתבעת לערוך בדיקה פרטנית שעלותה גבוהה ביותר, וזאת במיוחד לנוכח התנאים הקשים שבהם לנתבעת אין כל אחיזה שלטונית בשטח הנידון וישנו נתק מוחלט בין מדינת ישראל לשלטון במקום מגוריו של התובע.

ד. בנוסף, בתגובתה, מתייחסת הנתבעת בהרחבה לכך כי מגמת הפסיקה העדכנית הינה העלאת שיעור הערובה שנפסק במטרה להעמידו על הוצאות ריאליות הכרוכות בניהול ההליך.

5. התובע טוען, בתגובתו, בתמצית, את הטענות הבאות:

א. המשיב עותר לדחיית הבקשה, כאשר, בין היתר, טוען כי לנתבעת לא נגרמו עד כה כל הוצאות כספיות, וכי עיקר הנטל הכספי בברור ההליכים בתובענה זו עד כה מוטל על כתפיו, בהתאם לכך, ועל מנת להקטין הוצאות המבקשת, הוא מציע לדון תחילה בחבות ולאחר מכן בשאלת הנזק.

ב. התובע מוסיף וטוען, כי סיכויי תביעתו טובים, וזאת בהתייחס לכך שמכתב ההגנה אשר הוגש בחלוף למעלה משלוש וחצי שנים לא צורף, כך לטענתו, אף לא בדל ראייה אחד ביחס לטענות שנטענו, וכל אלו יעידו על כך שהגנת הנתבעת הינה קלושה ורעועה. כמו כן מפנה הוא לכך כי עיכוב זה הסב לתובע נזק ראייתי לא מבוטל.

ג. עוד טוען התובע, כי המדינה לא הציגה אף לא בדל ראייה, וזאת חרף הזמן הממושך שעמד לרשותה, לכך שעסקינן בפעולה מלחמתית מובהקת, וכי למעשה אין חולק כי התובע נורה ע"י חייל צה"ל, ומפנה לפסיקה המצביעה על כך כי בנסיבות דומות התובעים יהיו פטורים מתשלום אגרה והוצאות משפט.

ד. את טענת המבקשת, לפיה קיים נתק שלטוני בין מקום מגורי התובע למדינה, דבר המקשה על חקירת הארוע, דוחה התובע בביטול ומפנה לכך שצה"ל צורף כנתבע, ולא בכדי, וכי הוא המצוי בשטח נשוא התובענה בפועל.

דיון הכרעה:

6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בשים לב לעובדות המתוארות בכתב התביעה, למקום מושבו של התובע, לעובדה כי התובע לא הצביע על בעלותו בנכסים במדינת ישראל (ובכלל) מהם תוכל הנתבעת להיפרע, ולטענות ההגנה של הנתבעת בדבר פעולה מלחמתית מובהקת (הגם שאינני קובעת דבר באשר לטענה זו במסגרת החלטתי זו), הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, תוך קביעת סכום הפקדה אשר, לטעמי, לא יהיה בו כדי למנוע מן התובע את זכות הגישה לערכאות.

7. כידוע, בית המשפט עושה שימוש בסמכותו זו, הקבועה בתקנה 519 לתקנות סד"א, בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ. ראו בעניין זה, ספרו של דר' יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 899- 903:

"...בעיקר משתמש בית המשפט בסמכותו זו בשני מקרים:

כאשר התובע מתגורר בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ מהם יוכל הנתבע להיפרע... וכאשר לא המציא התובע את מענו, כדרוש לפי תקנה 9 (2)."

8. בענייננו עולה כי התובע אכן מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, והוא לא הצביע על נכס כלשהו בישראל, ממנו תוכל המבקשת להיפרע בגין הוצאותיה, במידה והתובענה תידחה.

9. על-פי ההלכה הפסוקה, די בעובדה שתובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם תוכל הנתבעת להיפרע, כדי לחייבו בהפקדת ערובה. בענייננו, ככל הידוע, לתובע אין כל נכסים בישראל.

10. יתירה מזאת, אין עסקינן בבקשה להטלת הוצאות על תושב חוץ הגר במדינה עמה לישראל יש דין ודברים, ואשר בה מערכת משפטית יציבה, אלא בתושב הרשות הפלשתינאית, אשר אין בה לשכות הוצל"פ ומערכת משפטית יציבה לגביית קנסות.

11. המצב המשפטי הנוכחי כיום, הינו תולדה של המצב הפוליטי המורכב והדינאמי, ולמעשה אין אפשרות ממשית לאכוף פסק דין אשר ניתן על-ידי בית משפט בישראל, בשטחים שבתחום השיפוט של הרשות הפלשתינאית.

12. ההלכה הפסוקה אימצה זה מכבר את ההלכות הכלליות באשר לחיוב תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט במתן ערובה בעניינם של תושבי רצועת עזה ושטחי הרשות הפלסטינית ובמקרים דומים למקרה דנא, חויבו תובעים בהפקדת ערובה.

13. זכות הגישה לערכאות הינה אכן זכות יסוד חוקתית, אך לצידה פועל אינטרס ציבורי כבד משקל, המבקש להבטיח לבעל דין הגנה בפני מצב בו יתקשה לגבות הוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו וכשל. קל וחומר כאשר בעל הדין הינו מדינת ישראל ועסקינן בכספים המהווים נכס ומשאב ציבורי. הערובה נועדה להגן על בעל הדין שכנגד מפני חסרון כיס, הטרדה, וניצול המשאב האנושי בגרירתו למשפט שנסתיים בפסק דין לזכותו, על דרך הבטחת יכולתו לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו (בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו] (מיום 17.10.07.

14. אכן, לבית המשפט שיקול דעת נרחב בעת השימוש בתקנה זו, ואמנם, הלכה פסוקה היא כי בית משפט עושה בה שימוש זהיר תוך איזון רב שיקולים, וזאת על מנת למנוע הגבלת זכות הגישה לערכאות רק לכאלו שידם משגת.

יפים בענייננו דבריו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס:

"הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה...ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. יחד עם זאת הוסמך בית המשפט בתקנה 519 (א) לתקנות סד"א, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.... השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות, ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו.... במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו."

(ראה העניין בהרחבה, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים [פורסם בנבו]).

15. לא זו אף זו, בענייננו טוענת הנתבעת כי הנסיבות בשלן טוען התובע כי נפגע (הגם שבפגיעתו בנסיבות אלו מוכחשות על-ידה) מהוות פעולה מלחמתית מן המעלה הראשונה, ומשכך, סבורה הנתבעת, רבים הסיכויים לדחיית התביעה, וכי עסקינן בתביעת סרק.

16. הנטל להוכחת התביעה רובץ על התובע, ונוכח הוראת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים, נראה כי אין מדובר בנטל קל. התובע, כאמור, הינו תושב חוץ, החי בשטחי איו"ש, ולא פירט כל דרך להבטיח את תשלום ההוצאות, מקום שתידחה התביעה. משכך, מצאתי כי, מתקיימת אפוא עילה לחייב בהפקדת ערובה להבטחת תשלום ההוצאות.

17. עם זאת, מצאתי כי בקביעת סכום הערובה, יש לקבוע סכום ריאלי, ולשקול גם את מצבו הכלכלי של התובע ואת נסיבותיו, ולא ליצור בפניו משוכה גבוהה מדי בגישתו לערכאות, וזאת חרף התייחסותה הנרחבת של הנתבעת, בבקשתה, למגמת הפסיקה בדבר העלאת שיעור הערובה.

סוף דבר

18. לפיכך, בנסיבות העניין, ולצורך איזון הוגן בין השיקולים השונים, הנני מעמידה את סכום הערובה על סך של 15,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית, שתופקד עד ליום 30/7/14. מקום שלא תופקד הערובה תוך פרק הזמן האמור, תידחה התובענה בהתאם להוראת תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

19. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

20. המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, כ' סיוון תשע"ד, 18 יוני 2014, בהעדר הצדדים.