1. הליך זה עניינו חלקת קרקע בבאקה אל גרבייה, חלקה 15 גוש 8753. בחלקה כ- 10.320 דונם (להלן - המקרקעין) והיא ממוקמת בשכונה המכונה בקרב תושבי באקה שכונת אל-שוקפאן.

הצדדים והדמויות

1. הדמות העיקרית ברקע התביעה הינה המנוחה, פאטמה קעדאן, שנפטרה ביום 14.11.1993 (להלן – המנוחה). המנוחה קיבלה את המקרקעין מאחיה, עלי חסאן קעדאן, שנפטר קודם לכן, שהיה על פי הטענה אדם עיוור ונזקק לעזרתם של אנשי הכפר במהלך חייו. נטען שעלי הביע במשך שנים רצון לגמול לאנשי הכפר על יחסם הטוב אליו, ומתוך אמונה דתית בתקווה לשכר בעולם הבא, הודיע לאחותו על רצונו להקים על המקרקעין ווקף לצורך בניית מסגד.
2. התובע הוא נכדה של המנוחה, ובנה של בתה ראסמייה קעדאן. יוער כי אמו של התובע צורפה לתביעה כתובעת נוספת, עד שנפטרה ביום 06.12.2010. למנוחה היו שלוש בנות: ראסמייה, פאתחייה ונזמייה.
3. הנתבעת מס' 1 היא עמותה, הפועלת בתחום שירותי הדת וידועה כמי שמקימה ומנהלת מוסדות דתיים ומסגדים בבאקה אל גרבייה. נתבעת 1 רשומה כיום כבעלים של 5,241 מ"ר מתוך המקרקעין.

נתבעים 2-7 הם תושבי באקה ורכשו חלקות אדמה מתוך החלקה נשוא המחלוקת (נתבע 2 רשום כבעלים של 508 מ"ר; נתבע 3 רשום כבעלים של 1,280 מ"ר; נתבע 4 רשום כבעלים של 1,182 מ"ר; נתבע 5 רשום כבעלים של 468 מ"ר; נתבע 6 רשום כבעלים של 468 מ"ר).

נתבעים 7-12 הם ילדיה של נתבעת מס' 15, חתאם אבו-מוח, שהיתה רשומה כבעלים של 1,173 מ"ר וזכויותיה נרשמו על שמם.

נתבעים 13 ו- 14 רכשו חלקים מהנתבעת 1, אך זכויותיהם הן בהתאם להסכמי מכר, וטרם נרשמו בלשכת הרישום (נתבע 13 רכש 493 מ"ר ביום 05.04.1995, ונתבע 14 רכש 520 מ"ר ביום 19.03.2001).

הסעדים שהתבקשו בתביעה

1. בכתב התביעה המתוקן התבקשו הסעדים הבאים: שיוצהיר על קיומו של הקדש דתי, ווקף, ויקבעו תנאיו, או לחילופין שיוצהר על הקדש ציבורי ויקבעו תנאיו, או לחלופי חילופין שיקבע כי קיימת זיקת נאמנות בין העמותה למקרקעין, ושיוצהר על קיום הקדש או שיוקם הקדש. כמו כן, התבקש למנות נאמן לניהול ההקדש ולהצהיר שעסקאות המכירה בחלקה נעשו שלא כדין ובטלות. לחילופין בנוסף התבקש שיבוטלו העסקאות עם הצדדים השלישיים.

האירועים וההליכים על פני ציר הזמן

1. ביום 25.3.89 חתמה המנוחה, פאטמה קעדאן, על תצהיר שנערך על ידי עו"ד סעיד פטימי בנוסח הבא:

הנני הבעלים של חלקה מס' 15 בגוש 8753 ששטחה הכולל הנו 10.320 [דונם] ואשר ירשתי אותה מאחי עלי חסן מוסטפא קעדאן ... ואשר נפטר ביום 17.9.88.

אני מקדישה את החלקה הנ"ל ומעבירה אותה ללא תמורה לעמותת חסידי אל שריף חוסני, שמספרה 58-605-061-5 [הנתבעת 1] ... .

...

המנוחה נפטרה ביום 14.11.1993.

1. ביום 10.05.1994 פעלה העמותה לרישום חלקת האדמה על שמה בלשכת רישום המקרקעין. בסמוך למועד זה, היא החלה למכור חלקים מתוכה, כאשר עו"ד סעיד פטימי טיפל במכירות מטעמה.
2. ההסכמים הראשונים נחתמו ביום 05.04.1995, בין העמותה לצדדים השלישיים הבאים: שאקר זכי אבו-מוך ששילם מחיר של 40 אלף ₪ עבור 1,280 מ"ר; חתאם איברהים אבו-מוך שילם מחיר של 40 אלף ₪ עבור 1,173 מ"ר; לולו עבד אלקאדר אבו-מוך שילמה מחיר של 40 אלף ₪ עבור 1,1783 מ"ר; עלי מוחמד דראגמה שילם מחיר של 20 אלף ₪ עבור 493 מ"ר; יוסף חוסני אבו-מוך שילם מחיר של 20 אלף ₪ עבור 508 מ"ר. פאטמה אבו-מוך רכשה מגרש של 603 מ"ר. ביום 19.03.2001 נערכו הסכמי מכר נוספים על פיהם ג'מאל חוסני אבו-מוך רכש שטח של 468 מ"ר במחיר של 84,000 ₪ ופהמי חוסני אבו-מוך רכש שטח של 520 מ"ר במחיר של 84,000 ₪.
3. בתחילת שנת 2000 פנה התובע אל נציגי העמותה וביקש מהם לפעול להקמת מסגד על החלקה (ראו כתב התביעה המקורי). התובע טען כי גילה רק לאחר מכן, בשנת 2005, כי חלק ניכר מהמקרעין נמכר לאנשים פרטיים.
4. התובע פנה לבית הדין השרעי בתביעה, על מנת להכריז על הקמת ווקף במקרקעין. התביעה הראשונה הוגשה לבית הדין השרעי ונמחקה מחוסר סמכות מקומית. תביעה מתוקנת הוגשה לבית הדין השרעי בטייבה, וההליך הועבר בהמשך לבית הדין השרעי בבאקה לאחר הקמתו. התביעה השנייה הוגשה ביום 14.12.2005 (1462/2005).
5. בין לבין הוגשה עתירה לבג"צ, בג"צ 2674/06, למתן צו על תנאי נגד החלטת בית הדין השרעי בטייבה ליתן סעד זמני לטובת התובע ואמו, והחלטת בית הדין השרעי לערעורים לדחות את ערעורם של העותרים (שהם חלק מהנתבעים), על מתן הסעד הזמני. העתירה נדחתה על הסף כיוון שנקבע שבג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין השרעי, ולא יתערב בהחלטות ביניים בנוגע לסעד זמני (ת/14).
6. הוגשו עתירות נוספות לבג"צ, על ידי נתבע 5, נתבעת 4, נתבעים 2 ו- 3, וכתאם איברהים אבו-מוך (בג"צ 9942/08, 10198/08, 10492/08), כאשר ביום 07.01.10 ניתן פסק דין בנוגע לכולם בנוסח הבא:

"לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הודיע ב"כ המשיבים 3, ו-4 (התובע ואמו) על הסכמתו לבטל את התביעה שהגיש לבית הדין השרעי, ועל כוונתו ליזום מטעמו הגשת תובענה לבית המשפט המחוזי על פי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות התשל"ט-1979 ולהעלות במסגרתה את מכלול טענותיו בעניין ההקדש לו הוא טוען.

לאור עמדה זו, לה אנו נותנים תוקף של פסק דין, פסקי הדין של בתי הדין השרעיים נשוא העתירות שבפנינו, לא יעמדו בעינם, והדיון בביהמ"ש המחוזי יהא מראשית.

.."

1. למען הסדר יצוין שכתב התביעה הראשון בהליך בבימ"ש זה נפתח ביום 04.03.2010. לאחר מכן הוגש כתב תביעה מתוקן ביום 15.03.2012. כתב תביעה מתוקן נוסף הוגש ביום 03.12.2012, וכתב תביעה מתוקן נוסף הוגש ביום 11.03.2013. כתב תביעה מתוקן נוסף ואחרון הוגש ביום 11.02.2014.
2. עוד יוער כי בהליך נוסף שנלווה להליך זה, רע"א 4626/10 ראסמיה קעדאן נגד עמותת חסידי חוסני אלקואסמה (17.10.2010) קבע הנשיא גרוניס כדלקמן:

"פסק הדין שניתן בבג"צ 9942/08 אינו מגביל את המבקשים להגשת תביעה אך ורק לפי סעיף 17(ג) בחוק. כל שמצוין בפסה"ד הוא, כי בכוונת המבקשים להגיש תביעה לפי עילה זו. אין בכך למנוע מהמבקשים להעלות במסגרת התביעה עילות נוספות. אף בעובדה כי בקשת המבקשים לתיקון פסה"ד בבג"צ הנזכר נדחתה, אין כדי להעלות או להוריד לעניין זה. זאת, שכן הבקשה לתיקון נדחתה על הסף, מאחר שלא עמדה בתנאי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. משכך, לא נמצא לי טעם להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לעניין דחיית התביעה על הסף".

1. עוד יוער כי ביום 17.11.2015, לאחר שנשמעו עדי התובע (לבסוף התובע בלבד העיד) וחלק מעדי הנתבעים, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הם מוותרים על המשך חקירות המצהירים שהגישו תצהירים, כאשר כל צד שומר על טענותיו וכי אין בהיעדר החקירה כדי להודות בנכונות התצהירים. ההסכמה האמורה קיבלה תוקף של החלטה (עמוד 129 לפרוטוקול הדיון).

עמדת התובע בתצהירו

1. בתחילת תצהירו, ציין התובע שהוא מגיש גם תצהיר של זיאד (יאסין) זאמל אבו-מוך, שהוגש בזמנו כנספח ו' לתביעה, כתצהיר נוסף מטעמו. הוא טען שבעקבות לחצים, הנ"ל חזר בו והפסיק לשתף פעולה ואינו נמצא בשליטתו, ושתתבקש הזמנתו על מנת שיעיד. יוער כי על אף שהתצהיר צורף, העדתו לא התבקשה בסופו של דבר. התוצאה הינה כי אין התצהיר האמור מהווה חלק מהראיות בהליך.
2. התובע אף טען שצירף מסמכים רבים נוספים וביניהם אישורים, הצהרות, פרוטוקולי עדויות, תצהירים ומסמכים אחרים שיחייבו הזמנת עדים שאינם בשליטתו. גם עדים אלו לא הוזמנו בסופו של דבר על-ידו. התובע הצהיר גם על כוונה להגיש חוות דעת מומחה שלבסוף לא הוגשה. הוא גם הצהיר שהגיע להסכמה עם הנתבעת פטמה אבו-מוך, שרכשה חלקת אדמה בת 601 מ"ר במקרקעין, והתבקש לתת לו תוקף של פסק דין (עיון בפרוטוקול הדיון מיום 17.03.2010 מעלה שתוקף כאמור לא ניתן) צויין עוד שבשלב מאוחר יותר חזרה הנתבעת מרצונה לסיים את המחלוקת בהסכם שהושג, אך נטען שהיא לא נקטה בכל הליך לשם ביטול ההסכם החתום.
3. בתמיכה לסעדים שהתבקשו, הזכיר התובע את התצהיר שניתן על ידי סבתו המנוחה.
4. התובע טען שהסכמי הרכישה בטלים כיוון שהרוכשים ידעו שהם מפרים את מטרות ההקדש, או שהיה עליהם לדעת שהם עושים כך.
5. התובע פירט שהוא יליד 1961 ושהכיר את סבו עלי (הכוונה לאחי המנוחה). הוא טען שהיה מקורב לסבתו ואחיה ונהג לבקרם לעיתים קרובות ושבינו לבין סבתו היה קשר מיוחד, והוא אף קרא לבנו על שם בנה הבכור שנפטר. לטענתו, סבתו העלתה בפניו את רצונה להקים את הווקף על המקרקעין, וטען ששמע כך גם מסבו (הכוונה לאחיה של סבתו, שלא היה סבו, כאשר פורט גם שאחיה של סבתו לא התחתן מעולם). התובע גם טען שמאז שהוא זוכר את עצמו, המקרקעין ידועים ברבים כחלקת ווקף. התובע הקדיש מקום נרחב בתצהירו להכחשת טענות הנתבעים ועדים אחרים מטעמם, לפיה האדמה אינה מוכרת כאדמת ווקף, וטען שבידיו ראיות ומסמכים המוכיחים כי הצהרות המצהירים מטעם הנתבעים שקריות.
6. התובע עוד טען כי אנשים רבים בבאקה (הוא טען שכולם) מכירים ומזהים את החלקה כאדמת ווקף ושבתחילת הפרשה רבים נרתמו למאמציו "לשחרר" את החלקה על מנת שתרשם כווקף ולא כרכוש פרטי. הוא טען שהנתבעים נתפסו בקרב הציבור כחבורה שניצלה את מעמדה וקרבתה לעמותה לשם הפקת טובות הנאה אישיות. הוא טען כי אנשים רבים תמכו במאבק שלו כצודק אולם לאחר מכן לא היו מוכנים לתמוך בעמדתו, בעיקר כתוצאה מלחצים שהופעלו עליהם על ידי אנשי העמותה. בין היתר, הוא ציין את זיאד אבו-מוך, וג'יה קעדאן ועו"ד סעיד פטימי. הוא סיפר אודות פגישה שנערכה בביתו בשנת 2005, לאחר שמר ג'מאל חוסני אבו-מוך החל בעבודות בניה, אז "הנוכחים נדהמו" לשמוע שהקרקע נמכרה לצרכים פרטיים. לטענתו, השכנים חתמו באותו יום על הצהרה לפיה האדמה ידועה כאדמת ווקף (מסמך יא לתצהיר). הוא הצהיר שבכוונתו להזמין חלק מהאנשים האמורים לעדות (אך לבסוף לא עשה זאת).
7. הוא הוסיף שבשנת 2005 פנה לשלושה האימאמים בבאקה אל גרבייה, וטען שהם אישרו בפניו שהחלקה ידועה ברבים כחלקת ווקף (מסמך יג לתצהיר). הוא טען שהנתבעים פתחו במסע הטרדה ונקם נגד האימאמים בעקבות הצהרה זו (מסמכים יד ו- טו לתצהיר). התובע טען שמסע ההתשה, האיומים וההפחדה מאפיין את ההליכים המשפטיים מאז שנת 2005 ועד היום, כשהנתבעת 1 מנצלת את כוחה על מנת למשוך את ההליכים ולגרום לו להתייאש מדרישותיו, וטען שבמקרה אחד לפחות לאחר דיון סוער ובערב אותו יום, נורו לעבר ביתו יריות (התלונה שהוגשה למשטרה - מסמך יז לתצהיר). הוא הוסיף וטען שהוגשו תלונות סרק ללשכת עורכי הדין נגד בא כוחו הקודם.
8. התובע טען שהעמותה מהווה אך כיסוי רשמי ופורמלי, שבאמצעותו יכולים בני המסדר אלטאריקה אלח'לואתיה לבצע את עבודתם הדתית והחברתית בבאקה אל גרביה. התובע טען שלעמותה עצמה לא הייתה כל משמעות מבחינת סבתו, מלבד העובדה שהשיח' שווכאת ז"ל נבחר כאדם המתאים לבצע את רצונה בהקמת ווקף. הוא הוסיף טיעונים רבים לגבי הערך הנעלה שמיוחס להקמת ווקף על פי המסורת והדת המוסלמית, וטען שקיימת הבחנה בין תרומת כספים לבין תרומה של קרקע לצורך הקמת ווקף. הוא הוסיף וטען שהמטרה העילאית ביותר בהקמת ווקף הינה הקמת מסגד על אותם מקרקעין.
9. התובע טען שהמנוחה פטמה הביעה במשך תקופה ארוכה את רצונה להקים ווקף, זימנה אליה את שלושת בנותיה וקיבלה את הסכמתן על כך. הוסף שנזמייה היתה נשואה לשאווקאת קעדאן ז"ל, פעיל בתנועה הדתית הידועה בשם אלטאריטה אל ח'לואתיה, והוא שכנע את המנוחה למסור את הטיפול בהקמת הווקף לידי חברי התנועה (העמותה), שידועים כמטפלים בענייני דת וואקפים, וכן בהקמת מסגדים, אחזקת בתי קברות והקמת גני ילדים ומוסדות חינוכיים נוספים.
10. התובע הכחיש מכל וכל את עמדת הנתבעים שהמקרקעין ניתנו כמתנה לעמותה. התובע טען שכיוון שהנתבעים ידעו שכל אדם שיוזמן להעיד על ידו יתמוך בעמדה שהכוונה של סבתו הייתה להקים ווקף, הם ביצעו מעשים פליליים של ממש "על ידי הגשת תצהירים שקריים והנעת אנשים מכוח השליטה הדתית למסור תצהירי שקר ואף מניעת אנשים ועדים מלהעיד באמצעות איומים, לחצים ונקיטה בהליכים משפטיים."
11. התובע הצהיר כי הוא היה זה שלקח את אמו לביתה של נזמייה, שם התגוררה המנוחה, על מנת שתודיע לאחיותיה [כך בתצהיר] על כוונתה לקיים את צוואת אחיה ולהקים הקדש. הוא הצהיר ששמע מפי סבתו על כוונתה ממקור ראשון, ושהזמנת עו"ד פטימי נעשתה בעקבות פגישה זו ובסמוך אליה. לטענתו, העמותה נועדה להיות שליחה ונאמן בלבד על מנת לנהל את הקרקע כהקדש דתי (ווקף). התובע הוסיף טענות רבות בנוגע לעדותם של עדים בבית הדין השרעי. הוא הצהיר שבכוונתו לזמן את העדים האמורים, ובין היתר את נזמייה ועו"ד סעיד פטימי לחקירה. הוספו טענות נוספות בנוגע לאופייה הדתי של העמותה, שהיא המשך של האגודה העות'מאנית שהתאגדה בשנת 1967, שמטרותיה הן מטרות דתיות.
12. ביחס לחלקה נטען שחלה עליה תכנית שהומלצה להפקדה לצורך שינוי ייעוד מקרקע חקלאית לבנייה, עוד ביום 20.04.1986 (ענ/125) ושהתכנית אושרה ביום 18.07.1991 (מסמך כג). נטען שיש בכך כדי לסתור את טענת הנתבעים ששולמו מחירים אמיתיים, בהתחשב בכך שמדובר, כביכול, בקרקע חקלאית. התובע הוסיף טיעונים רבים לגבי מהלכים בלתי כשרים שנעשו לפי הטענה בעמותה בשנות ה- 90', כאשר חלק מהנתבעים היו מעורבים בהם, ובראשם מר מוחמד זכי אבו-מוך. הוספו גם טענות ביחס לתפקידו של מוחמד אבו-מוך בקבלת הכספים ששולמו עבור החלקות.
13. נטען שבסמוך למועד העברת החלקה על שם העמותה, היא החלה למכור חלקים מהמקרקעין באמצעות עו"ד פטימי, כאשר כל העת הציגה מצגי שווא כלפי משפחתו של התובע כי על המקרקעין יוקם מסגד וכי הקרקע תשמש למטרות ציבוריות. התובע טען שפנה בתחילת שנות האלפיים לנציגי העמותה וביקש מהם לפעול בין היתר להקמת מסגד במקרקעין, וטען שמעולם לא ציינו בפניו שהחלקה נמכרה. לטענתו, בשנת 2005 פנה אליו אדם מקורב לעמותה, וג'יה, והתריע בפניו שכדאי לבדוק פן לא נמכרו חלקים מתוך החלקה לצדדים שלישיים. נטען שבסמוך לאחר מכן גילה לתדהמתו שכ- 5 דונם מתוך המקרקעין נמכרו לצדדים שלישיים. לטענתו, רוב החלקה נתפסה על ידי מוחמד זכי אבו-מוך וקרוביו, באמצעות אשתו, לאחיו השני באמצעות אשתו לולו ולאחותו פטמה. נטען שלמעשה מוחמד אבו מוך הינו החתן של יו"ר העמותה, מר כיתאני איברהים והוא ואנשיו היו מעורבים בהחלטה למכור את האדמה. התובע חזר וטען שהקרקע נמכרה במחיר נמוך בהרבה ממחיר השוק ובניגוד למטרות ההקדשה. נטען עוד שחילמי חוסני אבו-מוך רכש את חלקו מידי אחיו יוסף, שרכש אותה מאת מהנדס העירייה שהיה בקשרים עם העמותה, ונטען שדבר זה מעלה חשש אמיתי לשוחד.
14. התובע טען כי לאחר שהגיש תביעה לבית הדין השרעי, ולאחר שנקבע בהחלטת ביניים ליתן צו להקפאת הנכסים (נספח ל לתצהיר), הוגשו על ידי הנתבעים בקשות שונות לבג"צ שנמשכו 6 שנים, כאשר תוך כדי ההליכים נפטרו מספר עדים מרכזיים.
15. התובע חזר והצהיר שסבתו התכוונה להקדיש את האדמה לצורך הקמת הקדש דתי, ולא לצורך העברתה לאנשים פרטיים.
16. התובע הוסיף שבסופו של עניין הקימה העמותה מסגד על חלק מהחלקה, ונטען שהתנהלות זו מצביעה על כך שהקרקע הוחזקה במשך כל השנים כאדמת ווקף.
17. יוער כהערת אגב שהתצהיר כולל עדויות שמיעה רבות בנוגע למסמכים שהוגשו בבית הדין השרעי, עמדות של אנשים אחרים, ודברים נוספים שהתובע שמע מאנשים אחרים.

חקירתו הנגדית של התובע

1. על פי החלטה שניתנה בפתח הדיון ביום 02.07.2015, הוצאו מתוך ראיות התובע תמליל שהוגש ימים ספורים לפני הדיון ולא הומצא לצדדים האחרים או לתיק בימ"ש, ומסמכים יא, ו- יג שלא נערכו על ידי התובע ולא התקבלו על ידו. ביחס למסמכים כ, ו- ל חויב התובע לתרגמם.
2. לכשנשאל אודות תחום עיסוקו השיב התובע כי הוא עובד כעצמאי בתחום הרכבת מעליות, וטען כי מאז ומעולם עבד בתחום זה, כאשר מרבית עבודתו בתוך הכפר (עמ' 47, ש' 6-14).
3. באשר לווקף, התובע טען שהוא עצמו שמע מסבתו המנוחה על הקמת ווקף במשך מספר שנים טרם עריכת התצהיר (עמ' 49, ש' 1-6), אבל לא היה מסוגל לספק פרטים אודות תאריכים מדויקים בהם שמע את הדברים (שם, ש' 8). הוא גם טען שנכח בפגישה בין סבתו לבין בנותיה, במהלכה סירבו הבנות לקבל את המקרקעין, וטען שסירבו כיוון שידעו שמדובר בווקף (עמ' 49, ש' 9-14). לכשנשאל מדוע נוכחותו לא פורטה בכתב התביעה, הוא השיב שלא הייתה חובה ושהוא פירט את כל הדברים החשובים במסגרת תצהירו (שם, ש' 15-22). כך הוא גם ענה לגבי תצהיר שנתן ביום 14.12.2005 (תצ/2), וכך גם לגבי תצהיר שניתן על ידו ביום 3.3.2010 (תצ/3). הוא אישר שחלקת קרקע שהייתה בבעלות אמו, נמצאת בצמוד לחלקה נשוא המחלוקת (עמ' 55), ונרכשה על ידי אנשים שאינם קרובים למשפחתו. הוא אישר גם שהמחיר ששולם עבורה היה אף נמוך מהמחירים בהם נמכרו החלקות נשוא המחלוקת, אך טען כי זכותה של אמו למכור אדמות בהתאם לשיקול דעתה (שם, ש' 8-11; עמ' 59, ש' 28-30; עמ' 61 ש' 32- עמ' 62 ש' 3). בחקירתו טען שגילה את המסמך, התצהיר של סבתו, רק בשנת 2004 (עמ' 56, ש' 20). כאשר נשאל מי עוד נכח בפגישה בין הסבתא לבנותיה, הוא השיב שסבתו, שלושת בנותיה וגם אשתו של מוסטפא בן דודתו, ששמה חסנה, אך אישר שלא פנה אליה על מנת שתעיד (עמ' 60, ש' 25-28). התובע גם הכחיש שבמסגרת ההליכים ובקשות הביניים הוא וויתר על הקמת ווקף וביקש תחת זאת להצהיר על הקמת הקדש ציבורי (עמ' 61, ש' 8-13).
4. התובע אישר שבסמוך להגשת התביעה הוא ביקש להתקבל כעובד בעמותה, ואישר שגם עבד בעמותה בתור עצמאי, אך טען כי קשריו העסקיים עם העמותה היו לפני שגילה את העובדות בנוגע להליך דנן (עמ' 64, ש' 9-14). הוא אישר שלא נכח בעת חתימת התצהיר על ידי סבתו המנוחה (עמ' 65, ש' 8-9). לכשנדרש להסביר כיצד נתבעים 3 ו-5 רכשו את הקרקע תוך ידיעה שמדובר בקרקע ווקף, הוא אישר שאין רישום במסמכים על כך אך שנודע לו על כך מתוך שיחות, כאשר הוא טען שאין מדובר ברכילות גרידא (עמ' 65, ש' 17-26).
5. הוא אישר שחלפו בין מועד התרומה ועד לפטירת סבתו כ- 5 שנים, ולכשנשאל כיצד לא ביקשה סבתו מהעמותה לקדם את עניין הווקף השיב שהיא סמכה על שייח' שאווקת ז"ל (עמ' 66, ש' 6-14). הוא גם חזר וטען שנודע לו לראשונה אודות תצהיר סבתו רק בשנת 2004, כאשר הבן של השייח' הראה לו אותו (עמ' 66, ש' 21-22). הוא גם הודה שלא ידע פרטים אודות פגישותיה של סבתו עם עו"ד פטימה (עמ' 66 ו- 67, ש' 27 עד ש' 5).
6. התובע לא הביא עדים נוספים להיחקר באותו מועד, למרות שחקירתו הסתיימה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. כיוון שלא הגיש תצהירי עדות נוספים ולא הגיש בקשה מפורטת להזמנת עדים ניתנה החלטה כי מיצה את זכותו להביא עדים (בעמ' 73 ו- 74).

ראיות הנתבעים

1. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית על ידי עו"ד סעיד פטימה, מטעם הנתבעת 1. לטענתו, בזמנים הרלוונטיים פנה אליו השייח' המנוח שאווקת קעדאן והודיע לו שגברת פטמה קעדאן מעוניינת להעביר את זכויותיה במקרקעין במתנה ללא תמורה לעמותה. על כן, הוא פעל למימוש רצון זה. לטענתו, המנוחה לא ביקשה ממנו להקים ווקף או הקדש מסוג כלשהו, ולא ביקשה להעמיד שום תנאים על זכויות העמותה לקבל את המקרקעין במתנה. על כן הוא כתב העברה ללא תמורה בשטר המכר שנחתם (נספחים א - ג לתצהיר). לטענתו, השתמש במילה "מקדישה" במסגרת התצהיר כ- "מטבע לשון שאני משתמש בו במקרים בהם מתנת הקרקע נעשית ממניעים דתיים". במסגרת תצהירו, הוא נתן דוגמאות נוספות של שימוש בשורש המילה "קדש" במקרים אחרים (נספחים ד – ז לתצהירו). כמו כן, הוא הכחיש שהביע אי פעם בפני התובע צער על מה שאירע בקשר למקרקעין במקרה דנן, וטען שלא היו דברים מעולם. בחקירתו הנגדית העד שב וטען שרשם את המילה "מקדישה" על מנת להבהיר שהקרקע מועברת לעמותה מבחינה דתית כצדקה (עמ' 85, ש' 4-16). הוא הודה שסייע לאחר מכן למכור חלק מהקרקע לאנשים פרטיים, ואישר גם שקיבל תמורה כעו"ד בגין פעולותיו, אך לא כאשר פעל מול המנוחה (שם, עמ' 85). הוא גם הודה ללא כחל וסרק שעסקאות המכר שלאחר מכן, לא נעשו למטרה דתית (עמ' 86, ש' 3).
2. העד נשאל אודות האדם האחר לגביו הוא השתמש בשורש "קדש" במסגרת עסקת מתנה במקרקעין, וסיפק הסברים כאמור בתצהירו, וטען כי נקט במונח מיוזמתו. חקירתו הנגדית בעניין זה לא הצליחה לסתור את גרסתו (שם, עמ' 86). בהמשך חקירתו הנגדית בידי עורכי הדין של הנתבעים, העד הבהיר שלתפיסתו המנוחה תרמה את המקרקעין לעמותה ממניעים דתיים, אך לאו דווקא על מנת שהעמותה תעשה בו שימוש לצרכים דתיים בלבד (עמ' 89, ש' 4-10). בהמשך, העד המשיך והבהיר כי לפי הבנתו המנוחה לא ביקשה ולא התכוונה למסור את הקרקע כהקדש או כווקף (עמ' 90 ש' 32, עד עמ' 91 ש' 2).

וביחס לכך הוא נשאל:

ש. "האם שמעת מהמנוחה כל מילה בעניין ווקף?".

ת. "אפילו ו' לא שמעתי" (עמ' 91, ש' 5, ו- 6).

1. תצהיר נוסף ניתן על ידי וג'יה שאווכת, שמסר את תצהירו בשם הנתבעת 1 במסגרת ההליך בפני בית הדין השרעי. המצהיר הינו בנה של נזמיה, בתה של המנוחה. לטענתו הוא נכח במעמד פנייתה של המנוחה לאביו המנוח (השייח' שאווקת), כאשר היא ביקשה ממנו לטפל בהעברת המקרקעין במתנה לעמותה. לטענתו, זכור לו שהיא גם דיברה על כך עם אמו. לטענתו, מעולם לא שמע עד מועד התביעה על כך שהחלקה נמסרה לעמותה כאדמת ווקף, וטען שאינו יודע על מה מבסס התובע טענתו. הוא הוסיף שכאשר החליטה העמותה על מכירת הקרקע, ידיעה על כך הופצה בין חברי אלטאריקה ואף הגיעה לידיעת תושבים רבים בבאקה, כאשר היה ברצון העמותה למכור כמה שיותר חלקות לחברי אלטאריקה. הוא טען שידוע שהטענות מצד יאסין (זיאד) אבו-מוך נגד מוחמד זכי אבו-מוך ונגד העמותה ושאר חברי האלטאריקה מונעות מרצון לנקום בהם על כך שהתובע לא נשאר בתפקידו כמנהל המכללה ללימודי השרעייה. הוא טען שזכי אבו-מוך מעולם לא פעל שלא כהלכה במסגרת העמותה. העד טען עוד שהתובע הגיש את התביעה כיוון שבקשותיו להתקבל לעבודות האחזקה במכללה סורבו. הוא טען שהתובע פנה אליו וביקש שאמו (של העד) תתן תצהיר על כך שהמקרקעין הם ווקף. לטענתו, הגיב שהדברים אינם אמת ואמו והוא לא יסכימו להצהיר אחרת. הוא טען שזכור לו כמי שעובד בעמותה כמנהל האחזקה שהתובע ובנו הגישו בסמוך לפני התפרצות הפרשיה בקשות לבצע עבודות אחזקה במכללה אך לא נענו בחיוב ובעקבות כך התובע החל להכפיש את המכללה והעמותה.
2. בעדותו הוא אישר שאמו נפטרה שבועיים לפני מתן עדותו באוקטובר 2015 ושגם האימאם של המסגד, ג'מיל קעדאן, נפטר שנה קודם לכן. בעדותו הוא אישר שהוא עובד במכללה השייכת לעמותה מזה 15 שנה וכי זו פרנסתו היחידה (עמ' 93, ש' 23 – 26). הוא חזר וטען שהוא נכח בחדר בעת שהמנוחה רשמה את התצהיר אך הוסיף שהיה בתוך החדר רק לפרקים (עמ' 95, ש' 3 – 5). יחד עם זאת העד הודה שהוא לא שמע מה היתה הבקשה המפורשת של סבתו בפני עו"ד פטימה (עמ' 96, ש' 1- 2). הוא הכחיש שהמנוחה נדדה במגוריה בין בתים וטען שהיא התגוררה ב- 6 – 7 שנים האחרונות טרם פטירתה בבית הוריו (עמ' 96, ש' 28 – עמ' 97 ש' 5). הוא אישר שאמו היתה אמורה להיות היורשת של המנוחה אך טען שהיא ויתרה בשמחה על המקרקעין כיוון שנתינתם במתנה נחשבה למעשה טוב (עמ' 99 ש' 20 – 32).
3. מטעם הנתבעת 1 ניתן תצהיר נוסף על ידי עפיף חוסני אל דין אל קוואסמה, הוא טען שהיה עוזר לאביו המנוח, השיח עפיף בן חוסני אל דין אל קוואסמה, שהוא השיח מהזרם הסופי של "האלטאריקה" ויו"ר מועצת הנאמנים של מוסדות אל קסאמי, אחרי שהוא עצמו חזר מלימודים ביוון בשנת 1990 ועד לפטירת אביו בשנת 1998. העד טען שיחד עם אביו הוא פיקח על הקמת אקדמיית אל קאסמי ובשמה הקודם "המכללה ללימודי השריעה" והעניינים הכספיים שהיו כרוכים בכך. הוא תאר שבשנת 1993 הגיעה לביתם החאג'ה פאטמה המנוחה יחד עם שיח שוקאת קעדאן ז"ל ואמרה שברצונה להעביר חלקת אדמה המכונה "אל שוקפאן" (המקרקעין שבמריבה) למימון הפרוייקטים של העמותה ובמיוחד המכללה ללימודי השריעה ולרשום את חלקת הקרקע על שם העמותה. הוא טען שאביו המנוח ביקש ממנו שיפעל למימוש רצונה ואישר שעו"ד פטימה טיפל בעניין. לטענתו, המנוחה פטמה לא הציבה שום תנאים להעברת הקרקע או לשימוש שייעשה בה על ידי העמותה. הוא הוסיף שהעמותה לא הסכימה מעולם לקבל תרומה המותנית בתנאים. כך הוא הצהיר שרוב האדמות בבעלות העמותה נמצאות בבאקה והתקבלו בדרך של מתנות ללא תמורה וללא התניות.
4. הוא הוסיף שבזמנו הוא יחד עם המנוח מחמוד חאג' סעיד גנאים עקבו אחרי תהליך מכירת חלק מהחלקה וטען שהדברים נעשו בידיעתה של המנוחה וכי המכירה נעשתה למימון פעילות העמותה, לרבות פרוייקטים בתחום החינוכי והדתי ובניית מכללה ללימודי השריעה. העד טען שהחלקות נמכרו במחיר השוק ואף קצת מעבר לכך וטען גם שבין רוכשי החלקות היו אנשים שאינם מחסידי אלטאריקה, למרות שהעדיפו את החסידים על פני מי שאינם כאלה. הוא טען שהוא יחד עם חאג' סעיד גנאים קבלו את התשלומים בגין עסקאות וכי הוצאו קבלות כדין והכספים שימשו למימון הפעילות השוטפת של העמותה ולבניית המכללה. העד הוסיף טענות לגבי השימוש במלה "מקדישה" במסגרת תצהיר המתנה, הוסיף שהמלה לא מופיעה בשטר המכר (נספח ג') והוסיף עוד טענות משפטיות שאינן מן העניין.
5. בחקירתו הנגדית הוא הוסיף שכיום הוא איש עסקים. הוא נחקר אודות הפגישה הנטענת עם המנוחה פאטמה בשנת 1993 (עמ' 105, ש' 21 – 32). בחקירתו הנגדית הוא שב והודה שלפני שנת 1990 הוא נמצא בחו"ל ולכן לא נכח בפגישות (עמ' 110, ש' 13 – 18) והודה שלא ראה את המנוחה עת שחתמה על התצהיר אבל טען שהיה זה שהביא אותה או גרם לה להגיע לעו"ד פטימה (שם, ש' 20 – 22). בהמשך הוא טען שהוא נכח עת שחתמה על תצהיר (שם, ש' 25) ואז חזר ואמר שנכח ב"מאורע הכללי" (שם, ש' 27). לשאלת בימ"ש לבסוף הודה שהוא חושב שלא נכח בעת שחתמה ממש (שם, ש' 31). בהמשך חקירתו הנגדית הוגשו מספר תמונות של המבנים והמסגד (נ/10- נ/16).
6. תצהיר נוסף מטעם הנתבעת 1 ניתן על ידי ג'מיל שאוכת קעדאן. התובע הינו בן דודתו ראסמיה (אחות אמו). העד טען שמשך שנים רבות התגוררה המנוחה פאטמה, סבתו, בבית אמו נאזמיה, כאשר משפחתו דאגה לה. הוא הטעים שלא נכח במעמד חתימת סבתו על תצהיר העברת המקרקעין לעמותה אולם טען שנכח בעת חתימתה על שטר המכר בשנת 1993. באותו מעמד הוא טען שפאטמה אמרה שהיא נותנת במתנה את המקרקעין לעמותה. לטענתו, משך 4 שנים לפני ואחרי חתימת סבתו על שטר המכר הוא שמע ממנה מספר פעמים שהיא נתנה את החלקה במתנה לעמותה שתעשה בה כרצונה ללא התניות. בנוסף, העד טען שללא ספק ידע התובע על מכירת חלקים מתוך המקרקעין בשנת 1996 מכוח העובדה שהדבר הוזכר מספר פעמים בשיחות ביניהם. העד הוסיף וטען שאביו ז"ל היה מעורה בעסקת המתנה אך נפטר, ואילו אמו אינה בקו הבריאות ואינה מסוגלת להגיע לבית המשפט להעיד.
7. בחקירתו הנגדית נטען כלפי העד שבפני בית הדין השרעי הוא העיד דברים שונים ביחס לנוכחותו בעת חתימת המסמכים (עיון בתרגום מהפרוטוקול אינו מגלה שכך הוא המצב). העד חזר והבהיר שהוא נכח בחתימה בשנת 1993 (עמ' 116, ש' 12 – 28). כאשר הוצגה לו השאלה שאילו המנוחה היתה מעוניינת לתת את השטח שיקימו בתים היא היתה נותנת את המתנה לילדיה ונכדיה, השיב העד שמכירת האדמה שימשה את העמותה לצרכיה ובין היתר הקמת האקדמיה לחינוך (עמ' 117, ש' 31 – עמ' 118 ש' 4). בהמשך העד אישר לב"כ הנתבעים האחרים שאין לו קשר עסקי עם העמותה (עמ' 119, ש' 23 – 24).
8. הנתבעת 4, לולו עבד קאדר אבו מוך נתנה תצהיר בשם הנתבעים 4, 7-12 ו-14 כאשר הצהירה שבשנת 1995 נודע לה יחד עם רבים אחרים מתושבי בקה אל גרביה ושאר חברי הטאריקה, המנהלת את העמותה, הנתבעת 1, שהעמותה מעוניינת למכור מגרשים במקרקעין. לטענתה, העמותה היתה מעוניינת במכירה כיוון שנזקקה לכספים למימון פעילותה. לטענתה, מכירת המקרקעין פורסמה ברבים ואפשרות הרכישה היתה פתוחה בפני כל תושבי באקה כאשר ניתנה עדיפות לחברי אל טאריקה. היא עצמה רכשה מגרש ביום 5.4.1995 בשטח של 1,182 מ"ר תמורת 40,000 ₪ וטענה שמדובר במחיר סביר המשקף את מחיר השוק דאז. היא הוסיפה שהיא רכשה את המגרש ישירות מהעמותה במשרד בא כוח העמותה, עו"ד פטימה. היא טענה שמדובר בעסקה כשרה בכל המובנים וכי עד לפתיחת ההליכים על ידי התובע ואמו בבית הדין השרעי מעולם לא שמעה שמדובר באדמת ווקף או הקדש ציבורי, אלא הבינה שמדובר במתנה שניתנה לעמותה כתרומה. היא הוסיפה שכשאשה דתיה המשתייכת לאלטאריקה לעולם לא היתה מסכימה לרכוש אדמות ווקף אך טענה שהמצב אינו כך.
9. בעדותה היא אישרה שהיא אשתו של ג'מיל זכי שהוא אחיו של מוחמד זכי ובן אחותו של איברהים כתאני שהוא יו"ר העמותה. היא אישרה שלא היה שלט בנוגע למכירת המקרקעין אלא שאנשים בעיירה דיברו על זה (עמ' 120 ש' 21 – 24). היא הוסיפה שידעה ששילמה את מחיר השוק בגלל שכך שמעה (עמ' 121 ש' 11 – 12).
10. הוגש תצהיר נוסף על ידי שאכר אבו מוך, הנתבע 5, לטובת הנתבעים (כאשר תצהירו ניתן בזמנו כתגובה לתובע במהלך בקשות שונות שהתנהלו לסילוק על הסף). הוא טען שלא הוכח קיומם של נכסים המשמשים הקדש. הוא הוסיף וטען שהתובע לא מילא שום תפקיד הדומה לתפקידו של נאמן על פי חוק הנאמנות. הנתבע 5 אישר שביום 5.4.95 הוא התקשר עם הנתבעת 1 ורכש חלקה בגודל של 1,280 מ"ר מתוך המקרקעין וכי רבים מתושבי באקה ידעו שחלקים מן המקרקעין עומדים למכירה באותו זמן . הוא הוסיף שמעולם לא שמע שמדובר באדמת ווקף. הנתבע 5 טען שהוא הסתמך על נסח הרישום בעת הרכישה שלא נרשמה כל הערת אזהרה בדבר היות הקרקע ווקף. הוא המשיך וטען שלא נקט כלפי התובע במסע איומים או הפחדה.
11. בחקירתו הנגדית אישר הנתבע 5 שהוא אחיו של מוחמד זכי (אבו מוך) ואחיין של השיח איברהים כתבי. הוא הכחיש שעבד אי פעם בעמותה (עמ' 123 ש' 13 – 20). הוא אישר ששילם 40,000 ₪ עבור החלקה שלו (עמ' 124, ש' 16). הוא המשיך וטען שאין מדובר באדמת ווקף (עמ' 124- 125). הוא גם טען בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעים האחרים שהוא ידע שהתמורה ששילם עבור חלקתו מיועדת לפרוייקטים חינוכיים, בין היתר עבור המכללה ולאחר מכן המסגד (עמ' 126, ש' 18 – 21).
12. למען הסדר יובהר שהוגשו מספר תצהירים נוספים ובין היתר של: ביאדסה ווליד, הנתבע 6, שגם רכש זכויות בחלקה של 468 מ"ר בשנת 2011; ג'מאל חוסני, הנתבע 5, שגם רכש חלקה בשנת 2001; סופיאן קעדאן, (הנתבע 15 בזמנו) שהוא אחיו של התובע ובנה הבכור של המנוחה ראסמיה, נתן תצהיר בשנת 2014. הוא הצהיר שסבתו תרמה את החלקה לעמותה אך טען ש"לא ידוע לי איזה סוג של תרומה מדובר". ביחס לאחיו, טען שאמנם הוא מציג עצמו כתובע ציבורי ושוחר צדק אך נטען שהדברים אינם אמת. הוא הוסיף שהוא אינו מעוניין במעורבות בהליכים משפטיים וביקש שהוא ימחק מהם; הוסף גם תצהיר של עזיזה עבד אל פתח אבו מוך (בזמנו נתבעת 25 שביקשה להמחק מההליכים); הוגש תצהיר מאוחד מטעם הנתבעים 4, 7 – 12 ו- 14, שהם כולם ילדיה של חיתאם אבו מוך ז"ל שרכשה חלקה מהעמותה בשטח של 1,173 מ"ר, וקבלו ב- 2011 את החלקה במתנה מאמם על מנת שיבנו מבני מגורים עליה וכיום בנויים 6 דירות, אחת לכל אחד מן המצהירים.

סיכומי התובע

1. נטען שהמנוחה ביקשה לעשות חסד וטוב ולקבל על כך את שכרה בעולם הבא על ידי מסירת החלקה לידיהם של אנשי דת בבקה. בעצה אחת עם שלושת בנותיה, היא פנתה למר שווכאת קעדאן (בעלה של בתה נזמייה) וביקשה ממנו לטפל בעניין. פאטמה שכונתה "חאג'ה פאטמה" לא ידעה קרוא וכתוב וסמכה על מר שווכאת שיסדיר את הנושא. נטען שעו"ד סעיד פטימי, נציג עמותת חסידי אל שריף חוסניי אל קווסמי, הנתבעת 1, הגיע לביתה ובידיו תצהיר מוכן עליו החתים אותה בטביעת אצבע. כעבור שנה הגיע בשנית והחתים אותה על שטר מכר ויפוי כוח תוך הסבר שמדובר בהמשך הליכים. על סמך מסמכים אלו הוא העביר את הקרקע על שם העמותה הנתבעת 1. לימים היא נפטרה והאדמה נמכרה על ידי העמותה באמצעות בא כוחה, עו"ד פטימי לאנשים פרטיים שביקשו להקים על החלקה בתים פרטיים. משנודע הדבר לתובע ולאמו, ראסמיה, הם התנגדו למכירה מתוך אמונה שרצונה חולל.
2. נטען בסיכומים שהתובע לא חיפש את טובתו אלא ביקש לממש את רצונה של סבתו המנוחה וטובת הציבור כך שההקדש יהיה אמיתי וישקף את רצונותיה. נטען שהתברר בדיעבד שתהליך המכירה נעשה תוך ניגוד ענינים מובהק ובניגוד לדין כאשר מי שהיה אמון על המכירה מטעם העמותה, מר מוחמד זכי אבו מוך (הנתבע 7) שהיה חבר בועדת הביקורת של העמותה, מכר את הקרקע לעצמו ולקרובי משפחתו.
3. נטען שעולות סוגיות משפטיות רבות ובראשן השאלה האם נוצר במקרה זה הקדש ואם כן האם היה זה הקדש דתי מוסלמי המכונה ווקף? בעניין זה נטען שקיימת חשיבות למעמדו של תצהיר ההקדשה ומשמעותו ולעמדות הצדדים במעמד החתימה והמסירה של הקרקע. נטען שבתביעתו ביקש התובע מבית המשפט שיוצהר על קיומו של ווקף או הקדש וכי על בית המשפט להכריע בנוגע לתוקף העסקאות עם הצדדים השלישיים, הנתבעים הנוספים בנוסף לעמותה. נטען שעיקר הראיות בתיק מבוסס על מסמכים בכתב והעדויות כוונו בעיקר על מנת ליתן פרשנות "במסגרת כללית" לתיק.
4. באשר ליצירת הקדש הפנה התובע לשני פסקי דין, ה"פ (ת"א) 935/05 וע"א 4660/94. במקרה דנן נטען שעל פי התצהיר שהמנוחה חתמה ביום 25.3.1989 בביתה, פורט שהיא מקדישה את החלקה ומעבירה אותה ללא תמורה לעמותה. נטען שהמנוחה הקדישה את החלקה הספציפית ושהמסמך נערך על ידי עו"ד פטימי כנציג העמותה – דהיינו, חזקה עליו שביקש לשמור על האינטרסים של העמותה מולה. הוזכר עוד שהיא לא ידעה קרוא וכתוב. ביחס לפרשנות שיש לייחס לתצהיר, נטען שעו"ד פטימי בעדותו (עמ' 91, ש' 2) העיד שלא היא פנתה אליו אלא שיח' שווכאת שהוא בעלה של אחותה, שאמר שהמנוחה רצתה להעביר את הקרקע לעמותה. לכששאל אותה עורך הדין היא אישרה שהדבר נכון. כך נטען שכוונת המנוחה ורצונה היו להקדיש את הקרקע לעמותה. ב"כ התובע הסתמך עוד על החלטת בית הדין השרעי מיום 22.12.2005 שם נידונה סוגייה של הקמת ווקף והוחלט שבאותו מקרה כוונת המנוחה היתה הקמת ווקף. נטען עוד שהלכה היא כי על בתי המשפט בישראל לקבל כל מסמך בשפה הערבית וכי במידה וקיימת בעיית תרגום, מותר לבית המשפט להסתייע במתורגמן הפועל מטעמו. נטען שקריאת פרוטוקול בית הדין השרעי שצורף לתצהיר התובע, מראה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שכוונת המנוחה היתה להקים הקדש דתי- ציבורי.
5. נטען שטיעון מרכזי מצד הנתבעים הינו שבצד המילה "מקדישה" נמצאת המלה "מעבירה" ונטען שאין בכך דבר אלא להיפך. נטען שהזיקה בין המקדיש לנאמן הינה זיקה של בעלות ודווקא כאשר לא מועבר ההקדש לבעלות הנאמן, אפשר שיתעוררו ספקות ואז יהיה צורך בהוכחת זיקה אחרת נטען שעל פי עניין לישינסקי אין הכרח שבנאמנות הנאמן יקנה בעלות על נכנסי הנאמנות. נטען שמהשלילה האמורה, נלמד גם שהבעלות היא הזיקה הקלאסית בנאמנות ומכאן נטען שחתימה על שטרי מכר ויפוי כוח לביצוע העברה בפועל של הקרקע על שם העמותה, אינם אלא חלק מההליך הרגיל של ביצוע ההקדשה.
6. נטען שעו"ד פטימי העיד שהוא ערך את התצהיר לאחר שהוא הבין את התוכן הדרוש ממר שווכאת קעדאן כפי שהוא העיד וגם העיד וג'יא בנו של שווכאת ז"ל. נטען שעו"ד פטימי היה צד מעורב בפרשה במובן זה שהוא נמצא בניגוד ענינים (ולא במובן אחר). דהיינו, מצד אחד היה נציג העמותה ולאחר מכן ייצג אותה ואת הרוכשים בהליך המכירה. נטען עוד שהוא היה חלק מהקונים (עדותו של שאקר אבו מוך עמ' 127 ש' 31) שטען שפטימי ייצג אותו בעוד שייצג גם את העמותה. נטען שאם פטימי היה מודה בקיום הקדש היתה בכך הודאה בהפרת חובת נאמנות וזהירות כלפי ההקדש וכלפי הנאמנים בנוסף לאיסור הדתי על מכירת ווקף עליו הוא העיד (עמ' 89 ש' 31).
7. ב"כ התובע הפנה לעדותו של מר מוחמד עפיף א דין אל קוואסמה שהעיד מטעם העמותה. נטען ש"הוא צץ באופן מפתיע" לאחר 10 שנות דיונים בערכאות השונות כאשר הוא טען שלא יכל להכנס לארץ בהיותו תושב השטחים. נטען שלא ניתנה כל אסמכתה על מנת לגבות טענה זו. נטען שבעדותו העלה לראשונה גירסה באשר לפגישה בין פאטמה ז"ל לבין אביו עפיף אל קווסמה שהוא שיח של התנועה וטען שהקרקעות ניתנו לאביו באופן אישי ואביו העביר אותן לעמותה כמתנה (עמ' 107 ש' 7). נטען עוד שהיה נהוג לתת לשיח מתנות שיעשה בהם "מעשים טובים הקשורים לנושא החינוך והתרבות" (ש' 13, שם) וכי המתנה ניתנה ללא תנאים ואין מגבלה על השימוש שניתן לעשות בה (עמ' 113, ש' 1). ב"כ התובע טען שהעד אישר את דבריו של עו"ד פטימי בדבר המטרה הדתית והציבורית שעמדה מאחורי ההקדשה ואישר עוד שהנתבעת 1 לא היתה בפני עצמה מטרת ההקדשה אלא אמצעי להשגת המטרות.
8. נטען שבתצהירו של התובע הוצגו מסמכי היסוד של העמותה שנרשמה כמוסד דת והוזכרה עדותו של פטימי שהאדמה ניתנה לעמותה ממניעים דתיים (עמ' 92 ש' 1, עמ' 86, ש' 24). כאשר פטימי טען שלא היה הקדש אלא שהמתנה ניתנה למטרות דתיות (עמ' 92, עמ' 86). נטען שאין לקבל את ההבדל הנטען בין מניעים דתיים למטרה דתית כפי שניסה ליצור בהמשך חקירתו. עוד נטען שאם מדובר בעמותה שהיא מוסד דתי, ואם להקדשה היה מניע דתי, כיצד ניתן לומר שהמטרה של ההקדשה אינה למטרות דתיות. לסיכום הנקודה נטען שהקרקע ניתנה והוקדשה לעמותה מתוך מניע דתי והעמותה נבחרה בתור מוסד דת כאשר בעיני המקדישה זהותה של העמותה לא העלתה או הורידה ונטען שהתמלאו כל יסודות יצירת ההקדש: כוונה ליצור הקדש, קביעת מטרותיו, נכסיו ותנאיו. נטען שקיים מסמך בכתב, כוונה בכתב ליצור הקדש, נכס מוגדר ומטרה ברורה. נטען שעל פי סעיף 17(ג) לחוק כאשר דרישת הכתב אינו בהתאם לסעיף 17, אזי בית המשפט מוסמך להצהיר על קיום הקדש ולקבוע את תנאיו. צויין עוד שבפועל משמשת חלק מהקרקע כיום כהקדש, אותו חלק עליו נבנה המסגד וגני ילדים המנוהלים על ידי התנועה הדתית. נטען שדבר זה גם מצביע על הכוונה ליצור הקדש (ע"א 5533/98).
9. באשר לשאלה אם מטרות דת הן חלק מקבוצה רחבה יותר של מטרות ציבוריות, הפנה ב"כ התובע לסעיף 9 לפקודת מס הכנסה שם מטרה שענינה דת או חינוך כלולה בהגדרה של מטרה ציבורית וכך גם ההגדרה של חברה לתועלת הציבור בסעיף 345א לחוק החברות. כמו כן הוזכר סעיף 41 לחוק הנאמנות המאפשר להקל בתנאים הקבועים בחוק לגבי יצירת הקדש. נטען שאופייה הדתי של ההקדשה ברור ואינו במחלוקת ולמעשה כל עדי הנתבעים אישרו את קיומה גם בפני בית הדין השרעי וגם בהליך דנן. נטען שהויתור על הקרקע ללא תמורה לא נוצר בעלמא אלא מתוך רצון ומטרה שהקרקע תשמש מטרות דתיות מוסלמיות בבקה אל גרביה ובין היתר לבניית מוסדות דת וחינוך. נטען שאכן לאחר הגשת התביעה הוקם בית תפילה וחינוך אך למרבה הצער על פחות מ- 5% מהשטח, חצי דונם מתוך העשרה דונם ובתוך שטח מופקע של העיריה. נטען שהכחשת קיום של הקדש דתי על ידי הנתבעים היתה פורמלית ולא מהותית כאשר הם הודו בעובדות אך התכחשו למשמעות המשפטית שלהן. נטען שהחלטת בית הדין השרעי מיום 22.12.05 של כב' הקאדי זביידה הבהירה שמסמך ההקדשה מהווה מסמך מספיק לצורך הקמת ווקף.
10. נטען שבשנים האחרונות הרחיב בית המשפט את האפשרות להזקק לסמכויות הקבועות בסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות מתוך מדיניות המכירה באינטרס הציבורי ושמירה על הקדשים ונכסים שיועדו לטובת ציבור גם אם נפל פגם בהליך ההקמה או הרישום (ע"א 6613/06, דנ"א 6693/08).
11. נטען שהכחשת קיום ההקדש ונאמנות הנתבעת 1 מהווה סיבה מספקת להחלפת הנאמן. נטען שהתובע פרט את ההתנהלות הבעייתית של העמותה ב"חיסול" קרקע ההקדש. נטען שמהמסכים עולה שמוחמד זכי אבו מוך שמונה מטעם ועד ההנהלה לטפל במכירה, קנה לעצמו לקרובי משפחתו חלקים רבים מן ההקדש. נטען שדברים אלו לא נסתרו ונטען עוד שבאותה תקופה הוא שימש כדמות מרכזית בעמותה והיה אף חבר ועדת הביקורת שלה. נטען שכל הקבלות על קבלת כספים מהמכירה נחתמו על ידי אותו אדם. נטען שאי העדתו אומרת דרשני ופועלת לרעת הנתבעת 1. נטען שעדותו של מוחמד זכי אבו מוך היתה אמורה לכאורה להיות זו שתסתור תצהיר התובע ברוב הענינים עליהם הוא הצהיר והעדרו פועל לרעת הנתבעת 1.
12. באשר לגורל הכספים שהתקבלו מהמכירה, נטען שכספי המכירה נעלמו וכי אף אחד מעדי הנתבעים לא יכל להצביע כיצד הושקעו ואיזה שימוש נעשה בהם בפועל. נטען שהדבר עומד בניגוד לחובות הדיווח והפיקוח של נאמנים ברשות ציבורית בהתאם לסעיפים 7 ו- 29 לחוק הנאמנות. נטען שהיה צפוי ודרוש מהנתבעת להגיש את ספרי חשבונותיה באמצעות אדם אחראי כגון רואה חשבון או ממונה אחר ולהראות מה נעשה בכסף. אך תחת זאת הסתפקה בלהצביע באופן כללי על פעלה. נטען שבכך פעלה בניגוד לתקנות הנאמנות (דרכי השקעת כספי הקדש ציבורי) התשס"ד-2004. נטען שהנתבעת 1 לא הגישה בדל ראיה לעניין השימוש בכספים. נטען עוד שטענת ערך הקרקע רלוונטית לעניין הכללי אך לא לעניין שאלת קיום הקדש או הפרת הנאמנות על ידי הנתבעת בביצוע מכירה בניגוד לדין.
13. הוזכר שביום 17.3.2010 הוגש הסכם פשרה בין חלק מהצדדים ובית המשפט התבקש ליתן לו תוקף של פסק דין. נטען שעד היום לא פנתה פאטמה אבו מוך בכל הליך לשם ביטול ההסכם ועל כן נטען שבית המשפט מתבקש לאשרו.
14. באשר לצדדים השלישיים שרכשו חלקים מהחלקה מהעמותה, נטען שעו"ד פטימי העיד שבהתאם להסכמים שנערכו, הם הצהירו שבדקו את החלקה. נטען שהנתבעים אמנם טענו שהסתמכו על עו"ד פטימי לעניין בירור מצבה המשפטי של החלקה אך הוראות ההסכם סותרות טענה זו (ראו עדותו של שאקר אבו מוך, עמ' 6). נטען שגם ללא ידיעה בפועל היה על הצדדים השלישיים לדעת על קיומה של הגבלה כלשהי באשר לאפשרות של מכירת הקרקע כיוון שהחלקה ידועה אצל תושבי בקה כאדמת ווקף. נטען שהנתבעים לא יכולים לטעון לרכישה בתום לב לאור הדברים הבאים: הם לא ביקשו לקבל ייצוג אחר והסתפקו בהצהרת עו"ד פטימי שהוא ב"כ המוכרת; שהם ידעו על פי לשון החוזה כי לכל הפחות קיים צורך בהחלטה מתאימה מאת העמותה שתאפשר את המכירה ולא ביקשו לראות זאת וכי היא אינה קיימת כלל; כי הקבלות החתומות על ידי מוחמד זכי אבו מוך סותרות את הטענה בדבר תשלום לנציג אחר של העמותה; כי הקרבה המשפחתית של הנתבעים למוחמד זכי אבו מוך ולחבר הועד איברהים כיתאנה מחייבים אותם בידיעה קונסטרוקטיבית; כי רכישת קרקע מאת העמותה מחייבת בדיקה ייחודית. מכל האמור, ביקש התובע שיוצהר על בטלות ההסכמים וזאת בין היתר על סמך סעיפים 5.13 ו- 13(ה) לחוק הנאמנות. נטען עוד שהצדדים השלישיים מעולם לא הגישו תביעות למעט חילמי אבו מוך. באשר לתביעה שכנגד שהוגשה על ידו הוסכם שזו הוגשה רק לאחרונה ללא הסבר מדוע המתין כל השנים ונטען שאין בתביעתו מאום. נטען שמדובר בתביעה שהוגשה כאמצעי לחץ לסיום התביעה בלבד.
15. באשר לסעדים שהתבקשו, נטען שהקמת ווקף נמצאת בסמכותו הבלעדית של בית הדין השרעי בהתאם לסימן 52 לדבר המלך ומועצתו, וכי ווקף הוא מקרה מיוחד של הקדש ציבורי. נטען עוד שבין הדברים שמייחדים ווקף נמצא האיסור המוחלט על מכירתו. נטען עוד שכפי שעלה מפרוטוקול הדיון בבג"צ 9942/08 שניתן בסוגיה שבפנינו, לא מוגבלים טיעוני התובע לסעיף 17(ג) לחוק והוא מוסמך לטעון לקיומו של ווקף בהתאם לאחת משתי החלופות: כי קיים ווקף ויש להעביר את הדיון לבית הדין השרעי לשם הקמתו וקביעת תנאיו לחלופין שמדובר בהקדש ציבורי ועל בית המשפט לקבוע מסגרת ברורה ביחס לתנאיו וכי אחד מהם הינו איסור מכירה כאשר כוונה זו עומדת בניגוד לכוונת המקדישה שביקשה להקים הקדש דתי וכן מינוי נאמן דתי אחר; ביטולן של כל המכירות "צד ג'". בסיום הסיכומים הודגש כי התובע משאיר עניין הסעדים לשיקול דעתו המוחלט של בית המשפט "והוא מסכים מראש כי בית המשפט יקבע את המסגרת הנראית לו שיהא בה כדי לשמור על רצונה של המנוחה לטובת כלל תושבי בקה אל גרביה". בנוסף התבקש לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ.

סיכומי הנתבעת 1

1. הנתבעת 1 הזכירה את ההסכמה הדיונית (עמ' 124 לפרוטוקול הדיון) על פיה הוגשו הסיכומים וטענה שהויתור על חקירות המצהירים והכללת תצהיריהם בחומר הראיות כוללת רק הסכמה לגבי תצהירים שנערכו לפי סעיף 15 לפקודת הראיות (אחרי אזהרה). נטען שהתובע הכליל בסיכומיו ראיות שהן אינן עונות לתנאי ההסכמה הדיונית ואף "הגניב" ראיות שנפסלו בהחלטה מפורשת של בית המשפט מיום 2.7.05 (עמ' 46 לפרוטוקול ש' 18 – 19). הנתבעת 1 ביקשה להתעלם מכל הראיות שלגביהן נטען שהן פסולות. עוד נטען שחלק מהנתבעים הגישו בהליכי ביניים תצהירים משלושת האימאמים ואלה חזרו בהם "מהנייר הפופוליסטי שגרר אותם אליו התובע בלי שהכירו את העובדות לאשורן". נטען שלו היו מגישים תצהירים בהתאם לסעיף 15 לפקודת הראיות, היתה העמותה עומדת על חקירתם הנגדית על מנת להוכיח שאין מדובר על פי הדין השרעי בווקף, לרבות לפי פסק ההלכה שניתן על ידי המופתי הגדול של מצרים שהגישה העמותה במסגרת ראיותיה. נטען עוד שאין בהסכמה הדיונית כדי להכשיר את תצהירו של זיאד אבו מוך שכלל לא היה עד בעת שהקרקע ניתנה כמתנה ונטען שהתובע ויתר על העדתו והכריז "אלו עדיי" זמן רב לפני ההסכמה הדיונית האמורה כאשר ההסכמה גובשה בשלב בו החלה כבר שמיעת ראיות הנתבעים ומהווה למעשה ויתור על המשך חקירת המצהירים שהגישו תצהירים מטעם הנתבעים בלבד.
2. נטען שהעמותה הינה ותיקה ומוכרת ופועלת בכל הארץ למען מטרות ציבוריות בתחומי הדת והחינוך. בין היתר, היא מנהלת בי"ס תיכון, מכללה טכנולוגית ידועה, גני ילדים ומרכז תרבות וכמובן נותנת גם שירותי דת. נטען שאין בין מטרות העמותה והתקנון שלה מטרה של ניהול ווקף. פורט שהעמותה נמנית על הזרם הסופי "אל טאריקה אלכלוותיה" בראשו עומד השיח הנושא את התואר "סידנה (אדוננו)". תואר רם המצביע על כך שהוא מקובל כמנהיג רוחני. נטען שבכינוי זה טמונה משמעות רבה להבנת פעולת מתן הקרקע במתנה על ידי המנוחה פאטמה שהיתה מחסידיו ונאמני הזרם הסופי האמור.
3. העמותה ביקשה להסתמך על תצהירו המשלים מיום 20.3.16 של ג'מיל אחמד קעדאן על נספחיו לרבות התמונות המשקפות חלק מהפרוייקטים הקשורים בעמותה. נטען גם שבמהלך שמיעת הראיות הוצגו מצגים שונים בקשר לפרוייקטים.
4. נטען שאין שום פסול בכך שלצורך פעילותה השוטפת נאלצה העמותה למכור את הקרקע נשוא ההליך שאינה קרקע הקדש או קרקע ווקף ונטען שטבעי הוא שפרוייקטים בסדר גודל "אדיר" כפי שהוצגו, מחייבים תקצוב מתאים. נטען שעיון בפרוטוקולי העמותה מראה שמכירת הקרקעות היתה "מערכתית" בשל הצורך במימון הפרוייקטים (פרוטוקול מיום 5.11.1993 בדבר מכירת הקרקע לשם פרוייקט בנייה ופרוטוקול מיום 23.2.1994 שם הוצג המצב הכלכלי של העמותה ונדונה מכירת חלק מהחלקה לשם המשך הפרוייקטים לצורך השגת מימון). נטען שהתמורה שהתקבלה ממכירת הקרקע שימשה לפעילות השוטפת בפועל. נטען שהתובע לא הביא ולו בדל ראיה שהמחיר נפל ממחיר השוק אלא להיפך, הוכח שאמו של התובע מכרה קרקע צמודה ודומה במחיר ובתנאים פחות טובים לעומת אלו שרכשו את הקרקעות שניתנו על ידי המנוחה (עמ' 59 לפרוטוקול). נטען עוד שהעמותה ותקציבה מבוקרים על ידי רואה חשבון ורשם העמותות ושהיא מחזיקה אישורי ניהול תקין שהוצגו במהלך ההליך.
5. נטען שיש להפריד בין עצם פעולת מתן המתנה לבין תהליך המכירה. נטען שמרגע שנקבע שמדובר במתנה ולא בהקדש אין לזהות הרוכשים או קרבה משפחתית ביניהם למר מוחמד זכי אבו מוך - כל רלוונטיות. נטען שלא היתה חובה לערוך מכרז בעת המכירה ועוד נטען שהרצון למכור את החלקה הובא לידיעת הציבור. נטען שמדינימיקה טבעית יצא שבסופו של דבר רכשו בני משפחה אחת מורחבת את הקרקע אך אין בכך כל פסול. נטען שמרגע מכירת הקרקע אין עניין לעמותה מה יעשו הרוכשים בקרקע, דהיינו אם יקימו שכונת מגורים או שימוש אחר. נטען שהעמותה דאגה רק שלא יהיה שימוש בקרקע לקידום עסקים שאינם ראויים.
6. נטען שהחלקה רשומה כבר בלשכת המקרקעין על שם העמותה ועל שמות חלק מהרוכשים ומדובר בקרקע מוסדרת שהרישום מהווה ראיה מכרעת לנכונות הבעלות בהתאם לסעיף 125 לחוק המקרקעין. נטען שתביעותיו של התובע והסעדים שהתבקשו על ידו התיישנו, במיוחד כיוון שמדובר בעילות אובליגטוריות שההתיישנות לגביהן היא 7 שנים בלבד. נטען עוד שיש לדחות את התביעה בשל שיהוי ניכר ונזק ראייתי. נטען שמשנת 1989 וכל עוד שהמנוחה היתה בחיים עד לפטירתה בשנת 1993, היא לא הגישה הליך כלשהו נגד העמותה וגם התובע ישב ללא מעש עד לשנת 2005, אז הגיש תביעה לבית הדין השרעי. נטען שגם נפטרו רוב העדים הרלוונטיים. נטען שתצהיר המתנה נערך כבר בשנת 1989 ורק בשנת 2000 פנה התובע לאדם כלשהו, עלום שם בעמותה, וביקש להקים מסגד ורק בשנת 2005 הוא ביקש מסמכים. נטען שעל פי גישת התובע מצגי השווא השונים נמשכו משנת 1989 עד שנת 2005, דהיינו 16 שנה ונטען שהתובע לא סיפק כל הסבר לכך שלא פתח הליך מבעוד מועד. נטען שהתובע ידע על מכירת המגרשים או חלקם והבניה שהתבצעה בשטח עוד בתחילת שנות ה- 2000 אך לא נקט בפעולה. נטען שהיה בהמנעותו מלנקוט פעולה כדי לגרום לנזק ראייתי ניכר.
7. נטען עוד שהתובע נקט הליך בערכאה בלתי מוסמכת, בית הדין השרעי, ולמרות שהיה צריך לדעת על חוסר הסמכות, סרב למחוק את תביעתו עד למועד 7.1.2010 שאז מהר להצהיר שימחק את תביעתו שם בעקבות הדברים שנאמרו על ידי שופטי בג"צ בעניין חוסר הסמכות.
8. נטען כי עו"ד פטימה נהג לעשות שימוש במונח "קדש" גם במקרים שאחרים בהם ניתנו תרומות ללא כוונה ליצור הקדש. כך במקרה של מר גנאים גנאים, שנתן חלקת קרקע אחרת במתנה לעמותה. בעוד שעו"ד פטימי החליט על דעת עצמו לרשום בפרוטוקול ישיבה של העמותה כי התרומה ניתנה "על ידי הקדשה" היה ברור כי נותן המתנה לא יצר הקדש ולא התנה תנאים. התורם נפטר גם הוא זה מכבר אך הספיק להעיד טרם פטירתו דברים התואמים את תצהירו בפני בית הדין השרעי. נטען שעדי מפתח רבים נפטרו, לרבות נותנת המתנה. המנוח שיח שווכאת קעאדן, בעלה של בתה של נותנת המתנה נפטר; מרבית חברי ועד ההנהלה בעמותה שכהנו בשנת 1989 נפטרו וכך גם רבים מבין חברי הנהלת העמותה בשנת 1995 ושנת 2001. כך נטען שיכולת העמותה להעיד עדים לטובתה נפגעה בצורה משמעותית.
9. נטען שהתובע מושתק מכוח עקרון תום הלב וגם מכוח עקרון "השתק שיפוטי". נטען עוד שהתובע מעלה טיעונים בניגוד למסמכים בכתב כאשר הכוונה לשטר המכר מן המנוחה לעמותה. נטען עוד שחלק מבעלי הזכויות בחלקה אינם צד להליך - "עיריית בקה אל גרביה שהפקיעה חלק מהחלקה נמחקה וכך גם גב' כתאם אבו מוך שנמחקה לבקשת התובע" נטען שמחיקתם מחייבת דחיית התביעה.
10. נטען שהתובע ובנו לא התקבלו לעבודה באקדמיית אל קוואסמי ואיבדו מקור פרנסה ויתכן שבשל כך כעסו על הזרם הסופי והעמותה ומשום כך הוגשה התובענה. נטען שעל אף שהעמותה בנתה מסגד על הקרקע בעלות שיתכן שהינה גבוהה מערך החלקה כולה, הדבר לא השפיע על התובע לאור רגשותיו השליליים.
11. נטען שלא התקיימו בתצהיר המתנה משנת 1989 התנאים הדרושים ליצירת הקדש בהתאם לחוק המתנות ובין היתר שהוא אינו כתב נוטריוני, אינו צוואה ואינו הוראת תשלום. נטען שאין בו כוונה ליצור הקדש ואינו קובע מטרות או תנאים להקדש. נטען שעמדה זו קיבלה תמיכה בהחלטות שונות שניתנו על ידי בתי המשפט (החלטת כב' השופטת בר זיו מיום 20.5.2010 והחלטת בית משפט זה מיום 15.11.2012) ודברים שנאמרו בבית המשפט העליון ביום 7.1.2010. נטען שאין לייחס משמעות משפטית למלה "מקדישה" שנמצאת בתצהיר המנוחה כאשר מדובר בשימוש לשוני שגוי שהיה שגור בפיו של עו"ד פטימה (ע"א 8704/99).
12. נטען שמהעדויות עלה שהמנוחה היתה חברה בזרם הסופי "אל-טאריקה אלכלוותיה" שהעמותה נמנית על אותו זרם, היא נטמנה בבית הקברות השייך לזרם האמור והיא ראתה בשיח העומד בראש הזרם את היעד למתנת הקרקע כאשר הוא אמור היה לפעול לפי שיקול דעתו בקשר לקרקע ולא בתור נאמן שתפקידו למלא תנאים שנקבעו לו. נטען שעלה שהמנוחה יידעה את בני משפחתה והסובבים אותה בהזדמנויות רבות שמסרה את הקרקע במתנה לעמותה ללא שום תנאי. נטען שאין מדובר במעשה יוצא דופן כאשר בין המאמין לבין השיח מתקיים קשר קרוב, שהוא דומה לקשר משפחתי. עוד צויין שלא היתה כל התנגדות למהלך מצד בני משפחת המנוחה, אלא להיפך, הם תמכו בו. נטען שאין ממש בטענת התובע שתמכו בהקמת ווקף ולא במתן מתנה. נטען שמדובר במתנה שניתנה על בסיס אמונה שאין בכך כל פסול.
13. נטען שהתובע לא הצליח להצביע על אפשרות משפטית לדלג על העדרו של כתב הקדש ונטען כי הפסיקה עליה הוא הסתמך דנה במצב בו נערכה צוואה כאשר צוואה מוכרת כאחד מסוגי כתב ההקדש בהתאם לחוק, בעוד תצהיר המנוחה אינו צוואה כך שהפסיקה שהובאה אינה רלוונטית. נטען עוד שהתובע לא הוכיח ברמה הדרושה טענת תרמית. נטען שאילו רצה עו"ד פטימה לסלף כוונת המנוחה כפי שטוען התובע כאשר אין היא דוברת או קוראת עברית, קל היה לו לרשום את המלה "מקדישה". אלא שהוא השתמש במלה "הקדשה" בצורה מוטעית מתוך הבנה סובייקטיבית שלו למלה. נטען שהדבר משתקף גם במקרה אחר של תורם אחר, גנאים גנאים, שחתם על יפוי כוח בלתי חוזר בפני נוטריון במסגרתו נתן קרקע במתנה למטרות צדקה לעמותה ונטען שהמנוח גנאים חתם על תצהיר עדות בו הבהיר שמתנת הקרקע היתה מתנה גמורה ואילו עו"ד פטימה טעה בשימוש במונח הקדשה ובעת שרשם פרוטוקול בשנת 1995 כתב שהמתנה ניתנה על ידי הקדשה. נטען שבשני המקרים החליט על דעת עצמו עו"ד פטימה להשתמש בשורש ק.ד.ש. מבלי ששאל את הנוגעים בדבר. נטען עוד שאילו רצתה המנוחה להקים ווקף, הרי עו"ד פטימה שהוזמן על יד משפחתה לטפל בעניין מטעמה, היה יכול לכתוב את המלה ווקף באותיות עבריות כפי שנהוג כך שאי רישום הדבר מלמד שלא היתה כוונה לווקף או להקדש או להקמת נאמנות מסוג אחר. נטען שאילו דובר בהקמת ווקף, נותנת המתנה והשיח היו פונים לבית הדין השרעי הנמצא בקרבת מקום למקום מגוריה ומבקשים להקים ווקפייה כמקובל. נטען שהמנוחה לוותה ונעזרה בבני משפחתה, בתה נזמיה אשתו של השיח שווכאת קעאדן, שהתובע מודה לגביו שהוא אדם דתי ומכובד ובנסיבות נטען שאילו רצתה להקים ווקף לא היתה מניעה לכך שהדבר יירשם ויעשה כדין. נטען שבלתי סביר שכל קרובי משפחתה של המנוחה קשרו קשר נגדה או רימו אותה או סילפו את כוונותיה. נטען שהשיח כאיש דת בכיר (שנפטר בינתיים) לא היה מסכים למכירת חלקים מהחלקה לו סבר לרגע שמדובר בווקף. נטען עוד שהקמת ווקף מהווה מוסד משפטי ספציפי שהתנאים להקמתו והתנאים הנלווים לכך דווקניים יותר מאלו של הקמת הקדש על פי חוק הנאמנות ומכל מקום, בית המשפט המחוזי חסר סמכות לדון ביסוד ווקף. נטען שבודאי לא יעלה על הדעת שהיתה למנוחה כוונה להקים הקדש אזרחי שהוא שונה מהותית מווקף. נטען שהתובע ויתר על הסעד של הקמת ווקף (תגובת התובע בחודש יוני 2015 לבקשה לסילוק התביעה על הסף שם טען במפורש שהמבוקש בתביעה אינו הקמת ווקף אלא הכרזה כי האדמה היא אדמת הקדש ציבורי).
14. נטען עוד שהמנוחה חתמה בשנת 1993 על שטר מכר המציין העברה ללא תמורה והבהירה בכך את כוונותיה בצורה הברורה ביותר. נטען עוד שהתובע נתפס באמירות ובהעלמת עובדות ועדותו לקתה באמירת אי אמת כאשר הוא העיד שעסק בשנת 1989 כעצמאי בהרכבת מעליות ורוב עבודתו היתה בתוך הכפר. נטען שבכל באקה אל גרביה קיימות היום בשנת 2016 - 10 מעליות בלבד שמחציתן במוסדות השייכים לעמותה וניתן להניח שבשנת 1989 היו פחות מ- 4 מעליות בכל הכפר כך שלא יתכן שרוב עבודתו היתה אז בכפר על כן נטען שתשובותיו לקו בהעדר מהימנות. נטען עוד שניסיון התובע לצייר מצב לפיו המנוחה התניידה בין בתי מגורים שונים לא היה אמת כאשר עדותו עמדתה בניגוד לעדותם של העדים האחרים. נטען עוד שמפיו של התובע נלמד שהמנוחה נהגה למסור נכסי דלא ניידי במתנה כאשר לא היתה כוונה להקים עליהם ווקף למשל בעת שהיא תרמה את ביתה למועצה ובנו מעליו מגרש חניה (עמ' 47, ש' 14 - 16).
15. הועלו טענות בנוגע למעשיו של התובע בקשר לצו המניעה הזמני וההיפוך בעמדותיו לעומת מה שהוצג שם ובין היתר שטען שאין לו ידיעה אישית מיידית ביחס לעובדות כתב התביעה. נטען שהוא שינה את עמדתו רק לאחר שנחשף לעמדת העמותה. נטען שהוא שינה את הגרסה שבפיו כך שבשלב המאוחר טען שהוא שמע דברים מפי המנוחה, עמדה שהוא לא טען לה קודם. נטען שדי בסתירה המהותית בעניין זה כדי לדחות את התביעה (עמ' 49 - 50 לפרוטוקול).
16. נטען שהתובע טען שהמנוחה נקברה בניגוד לרצונה בבית הקברות של העמותה אך לא הוצגה צוואתה ולא הובאו עדים לעניין זה.
17. נטען שגירסתו של התובע לא היתה מהימנה כלל וכלל ושהוא ניזון משמועות ולא מעובדות. נטען עוד שעדותו של התובע מהווה עדות בעל דין וככזו מחייבת התייחסות זהירה. כמו כן נטען שהתובע נמנע מהבאת ראיות נוספות מעבר לעדות שניתנה על ידו. נטען שמאידך הגישה העמותה תצהירים של עדים רבים, לרבות בני משפחת המנוחה נותנת המתנה, אשר צידדו בעמדת העמותה לפיה ניתנה מתנה ללא תמורה (תצהיריהם של מוחמד אל קוואסמי, ג'מיל שווכאת קעדאן, ווג'יה שווכאת קעדאן, נזמיה עבדאללה קעדאן, עו"ד סעיד פטימה, סופיאן קעדאן, עזיזה אבו מוך). נטען שהעמותה דאגה להזמין כל העדים האמורים אשר חלקם הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה לתובע וכולם בעמדה הפוכה מעמדתו.
18. בנוסף, הפנה ב"כ העמותה להחלטת הביניים של הקאדי ראשיד זבדה מיום 29.1.2006 שהתקבלה כראיה בתיק, ונטען שמדובר בהחלטת ביניים בלבד בהליך בבית הדין השרעי שבוטל ונטען עוד שהמסמך לא הוגש בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות.
19. נטען שבהעדר הקדש, עילת התביעה הנוספת לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, לפיה כאשר הנכסים משמשים בפועל להקדש רשאי בית המשפט להצהיר על הקדש, לא פורטה כדבעי ודינה להידחות. בסופו של עניין ביקשה העמותה לדחות את התובענה על כל חלקיה.

סיכומי הנתבע 2 - התובע שכנגד

1. (למען הנוחיות - נתבע 2 -התובע שכנגד יכונה: הנתבע 2).

נטען שעל אף שהתובע שכנגד הגיש תצהירי עדות ראשית בצירוף מלוא ראיותיו, הנתבע שכנגד הקדיש 3 שורות בלבד בסיכומיו לתביעה שכנגד.

1. פורט שהנתבע שכנגד הוא בנה של ראסמיה קעדאן, בתה של פאטמה (המנוחה). התובע שכנגד נרשם ביום 27.6.2002 כבעלים של 508 מ"ר במקרקעין כאשר הוא רכש את המגרש מאחיו, יוסף אבו מוך שהיה רשום בלשכת הרישום כבעלים של המגרש אותו רכש מהעמותה. מטרת הרכישה היתה לשם הקמת בית מגורים המכיל 2 דירות. נטען ש- 15 שנה לאחר ביצוע ההעברה, ו- 10 שנים ממועד רישום העמותה כבעלים של המקרקעין ו- 3 שנים ממועד רישום הנתבע 2 בלשכת הרישום, העלה התובע לראשונה טענה שהמקרקעין הועברו לעמותה לצורך הקמת ווקף ולא כעסקת מתנה. נטען שהתובע היה מודע מלכתחילה שאין בידיו כל עילת תביעה כנגד הנתבע 2 מאחר שהאחרון מהווה למעשה צד רביעי בשרשרת עסקאות שבוצעו במקרקעין והוא לא רכש אותם מהעמותה אך למרות זאת הוגשה התביעה נגדו. נטען שבאמצעות ניצול לרעה של הליכי משפט הצליח התובע פעם אחר פעם לקבל צווי מניעה שבין היתר אסרו על הנתבע 2 לבנות במגרש וגרמו לו נזקים קשים. נטען שמשך 10 שנים הסתיר התובע את הראיות שחושפות את ידיעתו על מעמדו של הנתבע 2 ונאלץ לחשוף אותן רק בסוף ההליך הנוכחי. נטען שביום 22.1.15 ניתנה החלטה בתביעה העיקרית לפיה על התובע להגיש את כל הראיות שבידיו והוא עשה זאת במרץ 2015. בין היתר, הוגש תמליל הקלטה מאפריל 2005 שם הקליט התובע את הנתבע 2 ואחיו יוסף ללא ידיעתם עת נסעו איתו בסמוך למועד הגשת התביעה הראשונה לבית הדין השרעי בשנת 2005. נטען שמטרת הנסיעה היתה הסרת שמו של הנתבע 2 מתוך התביעה שהגיש התובע וההקלטה מהווה ראיה חותכת שהתובע בא בשערי בית המשפט שלא בידיים נקיות והוא ידע שהנתבע 2 רכש את המגרש מאחיו ולא ישירות מהעמותה. נטען שעל סמך ההקלטה הוגשה בקשת לדחייה על הסף על ידי הנתבע 2 בתביעה העיקרית שקיבלה תוקף בפסק דין חלקי ביום 4.5.2015 והפכה זה מכבר לפסק דין חלוט. נטען שהתובע גרר את הנתבע 2 למערבולת משפטית שנמשכה יותר מעשור בבתי משפט שונים וגרם לנזקים רבים בעקבות כך ובין היתר תביעה בבית דין השרעי בשנת 2005 שנדחתה מחוסר סמכות מקומית ותביעה נוספת בבית הדין השרעי בטייבה. נטען שניתנו צווי מניעה שאסרו פעולה בקרקע על סמך ההליכים שלעיל ולאחר ההליכים נוספים בבית הדין בבאקה (אליו הועברה התובענה) ובבית הדין השרעי לערעורים פנה הנתבע 2 בעתירה לבית הדין הגבוה לצדק עם נתבעים נוספים ובעקבות כך הביע התובע הסכמה לבטל את התביעה בבית הדין השרעי ותחת זאת ליזום הגשת תובענה לבית המשפט המחוזי על סמך חוק הנאמנות. תביעה זו הוגשה בתחילת שנת 2010 על ידי התובע ואמו שנפטרה בין לבין. הוגשה יחד עמה בקשה לקבלת צו מניעה זמני, תחילה במעמד צד אחד. בעקבות רשות ערעור חוייב התובע להפקיד 100,000 ₪ אך לא פעל בהתאם להחלטה והצו בוטל ביום 19.12.2010.
2. נטען שהתובע הגיש את תמלול ההקלטות במרץ 2015 לאחר החלטת בית המשפט שניתנה בינואר שחייבה אותו להגיש את כל חומר הראיות שבידיו.
3. נטען שמזה 10 שנים טוען הנתבע 2 שהוא מהווה צד רביעי בשרשרת עסקאות שבוצעו במקרקעין ואין בינו לבין העמותה כל זיקה ישירה או אף עקיפה בשלב זה. נטען שאחיו של הנתבע 2 כלל לא נתבע בתביעה העיקרית ולא זומן על ידי התובע לעדות ביחס לרכישתו מן העמותה וזיקתו אליה כך שטענת הנתבע 2 שלא היתה לו כל זיקה לעמותה לא נסתרה. נטען שהתובע הגיש את התובענה בהליך דנן תוך התעלמות מפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ שביסס הסכמות כל הצדדים והגביל את התובע להגשת תובענה בהתאם להוראות סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. נטען כי התובע טען בסיכומיו מחד לבטלות עסקאות המכר בין העמותה לצדדים השלישיים ומאידך, ליתן תוקף מחייב להסכם עם פאטמה אף ליתן לו גושפנקה של פסק דין מבלי להסביר כיצד הרוכשת פאטמה, אשר רכשה מגרש מן העמותה, שונה מהצדדים השלישיים האחרים.
4. נטען שתביעתו העיקרית של התובע התיישנה ביום 24.3.96, בחלוף 7 שנים ממועד חתימת המנוחה על תצהיר ההעברה ביום 25.3.1989 כאשר נטען שענינה של התביעה אינה במקרקעין. נטען שלמרות זאת ממועד חתימת המנוחה על התצהיר ועד ליום הגשת התביעה הראשונה לבית הדין השרעי בנצרת חלפו 16 שנים כך שהתביעה העיקרית התיישנה גם לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. הנתבע 2 טען כי בהתאם לסעיף 27 לחוק האמור לא היה התובע זכאי לקבל את הסעדים שהתבקשו נוכח השיהוי המשמעותי בהגשת התובענה כאשר משך כל התקופה הוא נמנע מלפעול. נטען שניסיון התובע בתובענה העיקרית לבטל את ההסכם עם הצדדים השלישיים על יסוד האמור בסעיף 13(ה) בחוק הנאמנות לא יצלח שכן אף בהנחה שהעמותה פועלת כנאמן וכי קיימים נכסי נאמנות, הרי הצדדים השלישיים אינם יכולים להחשב כבני משפחה של העמותה שכן אין אפשרות כזאת. נטען עוד שמכל מקום לא הוכח חוסר תום לב מטעם הנתבע 2 לרכישת המגרש.
5. נטען שהתובע ידע מהרגע הראשון כי אין בידו כתב הקדש בהתאם לחוק הנאמנות שכן תצהיר המנוחה לא קובע את מטרות ההקדש ותנאיו. הנתבע 2 הזכיר את ההערות שנשמעו על ידי בית המשפט העליון בעת הדיון בפניו. נטען עוד שעדותו של עו"ד פטימה שערך את התצהיר תומכת בעמדה שאין מדובר בכתב הקדש (עמ' 86 לפרוטוקול) והוזכר עוד שהתובע לא הביא ולו עד אחד שיתמוך בגירסתו והוא התבסס על עדותו היחידה שהוגשה ללא סיוע. ביחס לאמו המנוחה של התובע שצורפה לתביעה במהלך ניהולה, צויין שהיא לא התייצבה לדיונים ונטען שמדובר בתובעת פורמלית בלבד שלא היה לה עניין בתוצאות ההליך. נטען שהנתבע 2 נהנה מזכויות מכוח סעיף 10 לחוק המקרקעין. נטען שהמגרשים נרכשו במחיר מלא ואין יסוד לטענות התובע לפיהן שולמו מחירים סמליים בלבד (ראו: ת/12, ב/7, ת/14). עוד נטען שאמו של התובע מכרה מקרקעין צמוד דופן במחיר זול יותר מהמחיר בו מכרה העמותה לרוכשים (עמ' 59 לפרוטוקול). נטען שמכל האמור עולה שהתובע גרר את הנתבע 2 להליכי סרק שנמשכו כעשור באמצעות הצגת מצגי שווא וללא כל בסיס משפטי. נטען שנגרמו לנתבע 2 – התובע שכנגד, נזקים ממוניים ובלתי ממוניים. נטען שהתובע יכל לעצור את ההליכים המשפטיים בכל שלב אך תחת זאת בחר להמשיך בהם פעם אחר פעם, הליך אחר הליך וזאת למרות שידע מתוך הקלטת שהנתבע 2 הוא בכלל צד רביעי לרכישת המגרש שלו. נטען שהתובע הציג מצגי שווא ובין היתר שהנתבעים הם צדדים ישירים למכר (מכתבי התביעה בבתי הדין השרעיים בנצרת ובטייבה). נטען עוד כי התובע העליל שהנתבע 2 אינו שייך לזרם הסופי. נטען שעל התובע היה להמנע מהגשת תביעה נגד הנתבע 2 מרגע שידע אודות מעמדו בשנת 2005, או לגרוע את שמו מכתבי התביעה או לכל הפחות להסכים לביטול צווי המניעה נגדו. נטען שתחת זאת הוגשו תביעות סרק מאותו מועד (החל מהגשת כתב התביעה לבית הדין השרעי בטייבה) על אף שהתובע ידע שהתביעה נגד הנתבע 2 היא חסרת בסיס ואף שקרית ונטען שהיה בכך ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות והעדר תום לב. נטען עוד לקיום עוולה הנגישה בהתאם לסעיף 60 לפקודת הנזיקין. נטען גם לרשלנות מצד התובע כאשר הוא חב חובת זהירות כלפי יריבו המשפטי אשר במקרה זה הופרה. ביחס לנזקים נטען שלנתבע 2 נגרמו הוצאות משפטיות מאז 2005 בסך 65,000 ₪ . נטען גם לנזק בהפרשי מחירי חומרי בניה בסך 194,000 ₪ והפסדים לא ממוניים בגין לשון הרע ונזקים נפשיים בסך של 150,000 ₪ ו- 200,000 ₪ בהתאמה.

סיכומי הנתבעים 3 ו- 5

1. הנתבעים 3 ו- 5 חזרו והזכירו את הטענות הטרומיות שהעלו לפיהן התובע חרג מקביעת הבג"צ מיום 7.1.2010 כאשר ניתן תוקף של פסק דין להודעת התובע שהוא מבטל את התביעה שהגיש לבית הדין השרעי ומתכוון ליזום הגשת תובענה לבית המשפט המחוזי על פי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות ולהעלות במסגרתה את מכלול טענותיו בעניין ההקדש לו הוא טוען. בפסק הדין הוסף כי פסקי הדין של בתי הדין השרעיים לא ימשיכו לחול והדיון בבית המשפט המחוזי יהיה מראשית. נטען שהתובע הגיש את התובענה דנן מתוך התעלמות מפסק הדין וההסכמה כאשר הוא לא הגביל את תביעתו להוראות סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. הוער עוד שהתובעים (בזמנו: התובע ואמו) פנו לבית המשפט העליון בבקשה לתקן את פסק הדין שניתן על מנת שתהא להם אפשרות להגיש את תביעתם בכל עילה ובקשה זו נדחתה. נטען שלמרות זאת בהליך הנוכחי בית משפט זה איפשר לתובע לחרוג מן המסגרת האמורה ונטען שלא היה מקום למהלך זה. נטען שהרחבת התובענה נגועה בחוסר תום לב דיוני. נטען עוד שמכיוון שמדובר בהחלטת ביניים בהליך הנוכחי, ניתן לחזור ולדון בנושא בשנית במסגרת פסק הדין.
2. נטען שבקשות התובע להצהיר כי עסקות המכירה עם צדדים שלישיים בטלות או שיבוטלו, וכי כחלק מזה הוא מבקש לפנות את הנתבעים מבתיהם ושהבתים יהרסו, מהווה חוסר תום לב מוחלט. נטען שהתובע מושתק מלטעון לבטלות ההסכמים כיוון שבמסגרת סיכומיו עותר התובע לקבלת פסק דין נגד פאטמה אבו מוך על סמך ההסכם עליו חתמה פאטמה איתו ביום 13.12.2010 שם הכיר התובע בזכויות שרכשה מהעמותה כאשר התובע לא טען שרכישת הזכויות על ידה היתה שונה מאשר אצל יתר הנתבעים. נטען שיש בכך הודאה ברורה אם כי עקיפה מצד התובע שהחוזים עליהם חתמה העמותה עם הנתבעים הינם בעלי תוקף חוקי. נטען שהתובע כלל לא ניסה להסביר מדוע החוזה של פאטמה שונה מהאחרים. נטען שבעל דין מנוע מלטעון טענה העומדת בסתירה לטענה קודמת אותה טען בהליכי ביניים בין אותם צדדים וכי הוא מושתק מלעשות כן.
3. באשר להתיישנות נטען שהטענה הועלתה כבר בכתב ההגנה של הנתבעים (סעיפים 26 ו- 27) ולחלופין נטען שהתביעה הוגשה בשיהוי רב כתוצאה מרשלנות ושהנתבעים שינו את מצבם לרעה. נטען שהתובע כלל לא התייחס לטענות האלו בתצהירו, בעדותו או בסיכומיו. הודגש שהתובע אינו טוען לזכות במקרקעין ועל כן תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים בלבד כאשר לגירסת התובע סבתו חתמה על תצהיר העברת זכויות ביום 25.3.1989 ועל כן היה עליו להגיש את תביעתו עד ליום 24.3.1996 לכל המאוחר בעוד שהתובענה הוגשה רק בשנת 2010.
4. נטען שהתובע טוען לסעדים הצהרתיים במהותם, סעדים מן היושר שניתנתם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט וביחס אליהם יש להביא בחשבון את התנהגותו של התובע ושלא תוענק תרופה שהתובע אינו ראוי לה כגון במקרה דנן.
5. ביחס לשיהוי נטען שהמנוחה חתמה על העברת הזכויות בשנת 1989 ונפטרה בשנת 1993. נטען שבמשך 4.5 שנים לא עשתה המנוחה דבר כדי לקדם את מטרת הווקף וזאת אף בהנחה שמדובר היה ברצון להקימו. נטען שהיא אף לא ביקשה לרשום הערת אזהרה שהקרקע הינה קרקע ווקף. יתר על כן, נטען שמאז פטירת המנוחה בשנת 1993 ועד לשנת 2005 התובע ואמו לא עשו דבר במטרה לקדם הקמת ווקף ורק בשנת 2005 משסורבה בקשתו של התובע להתקבל לעבודה אצל העמותה (בפער של 16 שנים מחתימת התצהיר) החל התובע לנהל "מלחמת חורמה" נגד הנתבעים - בשלב ראשון גרר אותם להליכי סרק בבתי הדין השרעיים משך 5 שנים שהסתיימו רק בפסק דינו של בג"צ. נטען שרק כעבור 21 שנים לאחר חתימת התצהיר על ידי המנוחה הוגשה התביעה דנן. נטען שבמהלך תקופה זו הופשרה הקרקע לבנייה, נבנו מבנים, הם הועברו לידי הנתבעים על פי היתרי בניה כדין והנתבעים מתגוררים בהם עם בני משפחותיהם. נטען שבנסיבות אלה אין מקום להעניק את הסעדים המבוקשים מחמת שיהוי וזאת בהתאם לסעיף 27 לחוק ההתיישנות.
6. נטען שניסיון התובע לבסס את פסלות החוזים על סעיף 13(ה) לחוק הנאמנות אינו מבוסס. נטען שאף אם יונח כי העמותה שימשה נאמן וקיימים נכסי נאמנות, לא הצליח התובע להוכיח חוסר תום לב מצד הנתבעים. הודגש שאין הנתבעים נמנעים על קרובי הנאמן שהרי מדובר בעמותה שמטבע העניין אין לה קרובים. נטען עוד שהנתבעים הסתמכו על העדר רישום הערת אזהרה או כל רישום אחר שמדובר בקרקע ווקף. נטען עוד שהנתבעים הסתייעו בשירותיו של עו"ד סעיד פטימה וששילמו סכומים מעל הסביר. נטען שאין לתובע כל זכות לתבוע הצהרה בדבר בטלות החוזים בהסתמך על הלכות וחשדות שכלל לא הוכחו. נטען עוד שגירסתו של התובע לא היתה מהימנה. נטען שמדובר בעדות יחידה ללא סיוע. נטען שטענות התובע כגון שכל תושבי בקה יודעים שמדובר באדמת ווקף לא זכו לביסוס מינימלי ולא הובאו עדים לצורך הוכחתן. נטען עוד שעל פי עדות התובע סבתו כלל לא העלתה את האפשרות של הקמת ווקף. נטען שאמנם התובע שינה את גירסתו במהלך המשפט. נטען שאם גירסתו המאוחרת של התובע נכונה, אין זה ברור מדוע לא הצטרפו גם דודותיו (אחיות אמו) לתביעה ונטען שאמו צורפה באופן פורמלי בלבד.
7. ביחס לתצהיר ההעברה נטען שעו"ד פטימה העיד שלא היתה כוונה ליצור הקדש אלא שרשם את המלה "מקדישה" בתצהיר כדי להבהיר שהקרקע תועבר לעמותה כצדקה וכי מטרת ההעברה היתה למטרות דתיות. נטען שההעברה נועדה כעסקת מתנה ללא מגבלות כלשהן. נטען שעדותו של עו"ד פטימה נתמכת על ידי עדותו של וג'יה קעדאן כאשר הוא הדגיש שהתרומה בוצעה בתקופה בה רצו בעמותה לבנות מכללה חדשה. נטען עוד שווג'יה התעקש שלא שררו יחסי קרבה מיוחדים בין התובע לבין סבתו המנוחה ואף נטען שהשניים לא היו ביחסים טובים. נטען שווג'יה עוד העיד שסבתו ידעה זמן רב לפני פטירתה כי חלק מהמקרקעין שתרמה לעמותה נמכרו על ידה לצדדים שלישיים ולא מחתה על כך. ב"כ הנתבעים 3 ו- 5 ביקש להסתמך גם על עדותו של מוחמד עפיף א-דין קוואסמי, בנו של השיח המנוח, שטען שנהוג לפי כללי הזרם אליו כל הנוגעים בדבר משתייכים שהענקת מתנה אינה מוגבלת בתנאים. כך גם נמצא בדבריו של עד נוסף, ג'מיל שווכאת קעדאן.
8. נטען שנסיונו של התובע להתלות בעניין היועץ המשפטי נ' לישיצקי נדון לכשלון כאשר שם היה מדובר ביצירת הקדש באמצעות צוואה, מהלך אשר מתאפשר מכוח סעיף 17(א)(2) לחוק הנאמנות. נטען שבענייננו אין מדובר בצוואה ושסעיף 17(א) לחוק דורש כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון או הוראת תשלום לפי סעיף 147 לחוק הירושה. נטען שהתצהיר אינו עונה על אף אחת מהדרישות הנזכרות. יתר על כן, הובהר שבתצהירה של המנוחה לא נקבעו מטרות או תנאים כלשהם כך שגם מבחינה זו לא מולאו דרישות החוק ליצירת נאמנות.
9. נטען שהתובע אינו עומד בדרישות הבסיסיות לקיום הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. נטען שהתובע לא הצליח לבסס בראיות כלשהן את הדרישה שהנכסים משמשים להקדש גם ללא קיום כתב הקדש, כפי שדורש הסעיף בחוק. יתר על כן, הוא מבקש להרוס בתי מגורים קיימים על מנת ליצור את ההקדש. נטען שמדובר בטענות עובדתיות סותרות.
10. נטען עוד שלא ניתן להמנע מהתייחסות לאופן ניהול המשפט על ידי התובע אשר מחייב גם פסיקת הוצאות נגדו. נטען שבית המשפט הורה בהחלטה מיום 2.7.15 שמסמכים כ' ו-ל' הערוכים בשפה הערבית יתורגמו לעברית תוך 30 יום ולמרות זאת עשה התובע בסעיף 5 לסיכומיו שימוש בהחלטת בית המשפט הדין השרעי מבלי שטרח לתרגמה. נטען שהתובע ציין שההחלטה מצורפת עם תרגום ואולם אין זה ברור מתי הומצא התרגום ומכל מקום נטען שב"כ הנתבעים לא קיבל אותו. נטען שלנתבעים לא ניתנה אפשרות להתייחס לגוף המסמך או למהימנות התרגום. נטען עוד שבשימוש בהחלטת בית הדין השרעי התעלם התובע מקביעת בג"צ כך ביקשו הנתבעים 3 ו- 5 להתעלם מהמסמך מיום 22.12.05. נטען עוד שטענת התובע שבית המשפט העליון החליט או קבע שהטענות לא יוגבלו לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות בלבד אינה נכונה בלשון המעטה. כמו כן נטען שתיקון טעות הסופר שהתובע ביקש לערוך בפתח סיכומיו אינה אכסניה נכונה לתיקון טעויות סופר.
11. מכל האמור לעיל ביקשו הנתבעים 3 ו- 5 לדחות את התובענה ולפסוק לטובתם שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

סיכומי הנתבע 6

1. גם הנתבע 6 טען שאמו של התובע צורפה רק באופן פורמלי לתובענה עד שנפטרה. הוזכר שביום 9.11.2011 נרשם הנתבע 6 כבעלים של 468 מ"ר מתוך המקרקעין לאחר שרכש אותם מן העמותה ובתמורה וזאת בהסתמך על הרישום בלשכת רישום המקרקעין. נטען שהוא הוציא היתר בניה והקים בית מגורים על המגרש. נטען שתביעתו של התובע התיישנה בשנת 1996 וכי בהתאם לסעיף 27 לחוק ההתיישנות אין התובע זכאי לקבל את הסעדים המבוקשים מחמת שיהוי. נטען עוד לאי תחולת סעיפים 13(ה), 17(א) ו- 17(ג) לחוק הנאמנות. ביחס לסעיף 13(ה) לחוק נטען שאף בהנחה שהעמותה הינה בבחינת נאמן וכי קיימים נכסי נאמנות הרי שצדדי ג' אינם יכולים להחשב כבני משפחה של העמותה. ביחס לסעיף 17(א)(1) לחוק נטען שתצהיר המנוחה לא קבע מטרות הקדש או תנאיו ואין בו כלל כוונה ליצור הקדש. גם הנתבע 6 הזכיר את החלטת הבג"צ. נטען עוד שהתצהיר אינו בבחינת כתב הקדש לפי סעיף 17(א)(1) לחוק. נטען עוד שהתובע לא הביא ראיות שיוכיחו שמדובר במקרקעין המהווים הקדש למעט עדותו היחידה שנטען לגביה שאין ליתן בה אמון. נטען שמצב המקרקעין ורכישת זכויות על ידי צדדי ג' מונעים מני ובי הפעלת סעיף 17(ג) לחוק. נטען שמהלכיו של התובע נגועים בחוסר תום לב דיוני ובין היתר נוגדים את הצהרות התובע בפני בג"צ. נטען שבקשות התובע ביחס לפאטמה אבו מוך עומדות בניגוד לבקשותיו כלפי יתר הצדדים וכי לא סופק הסבר לכך. נטען עוד לתחולת סעיף 10 לחוק המקרקעין ביחס לנתבע 6 שהסתמך על הרישום בלשכת רישום המקרקעין טרם רכישת הקרקע על ידו. יתר על כן נטען שהוא תפס חזקה בנכס עוד בשנת 2011 והוא הסתמך על סעיף 125(א) לחוק המקרקעין. על כן התבקש לדחות את התובענה תוך פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

סיכומי ב"כ הנתבעים 4, 7 - 12 ו- 14

1. הנתבעים טענו להרחבת חזית והעדר עילה. נטען שלמרות שהתביעה הוגשה בהמלצת בית המשפט העליון והיתה אמורה להיות מבוססת על סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, כאשר התובע הגיש את התביעה הוא לא עתר להכריז על החלקה כהקדש מכוח סעיף זה. נטען עוד שבמועד הגשת התביעה טרם נולדה העילה האמורה. נטען שכתב התביעה אינו מזכיר כלל שהחלקה משמשת לכאורה למטרות הקדש לו הוא טוען וכי התובע הודה שאכן זה הוא המצב. נטען שהתובע עוד ציין בסיכומיו שרק לאחר הגשת התובענה הוקם בית תפילה ומוסד חינוכי על פחות מ- 5% מהשטח וזאת עוד בשטח שהופקע.
2. נטען שהתובע דרש במסגרת סיכומיו לקבל סעד חדש, הכרזה על קיומו של ווקף והעברת העניין לבית הדין השרעי. נטען שמדובר בסעד שלא נדרש בכתב התביעה שגם אינו נמצא בסמכות בית המשפט. נטען שאין מחלוקת שאין עסקינן בהקדש שהוקם על ידי המנוחה במהלך חייה ולפיכך אין בית המשפט יכול להעתר לסעד זה.
3. נטען שהמחלוקת נסובה סביב השאלה אם המנוחה העמידה את הנכס כמתנה או שמא עסקינן בהקדש. נטען שלא התקיימו בעניין דנן הדרישות הפורמליות ליצירת הקדש וזאת עוד קודם לדיון בדרישות המהותיות ליצירתו. נטען שתצהיר המנוחה לא יצר הקדש, יהא אשר יהא תוכנו. ביחס לסעיף 17(ג) נטען שאין מחלוקת שהקרקע אינה משמשת בפועל כהקדש. נטען גם שתצהיר המנוחה אינו מצביע על כוונה ליצור הקדש. נטען עוד שהתובע לא הציג ראיות מספיקות על מנת לתמוך בטענותיו והסתפק בעדות היחידה שלו זאת למרות שבתצהיר עדותו הוא טען שהיו עדים רבים שראו ושמעו ממקור ראשון את המנוחה כאשר הצהירה לכאורה על יצירת ההקדש. נטען עוד שעדותו של התובע היתה בלתי מהימנה ולקתה בסתירות רבות.
4. הנתבעים הוסיפו לעניין מועד הקמת בית התפילה ומשך קיומו, כי על מנת להחיל את סעיף 17(ג) לחוק, הנכס חייב לשמש למטרות ההקדש עוד בחיי יוצר ההקדש והובאו דוגמאות מן הפסיקה לביסוס טענה זו. יתר על כן הוער שהמסגד נבנה על פחות מ- 5% מהחלקה וזאת לאחר הגשת התובענה ונטען כי התובע נמנע כלל מלהתייחס להיבט זה של עובדות המקרה.
5. נטען שאין מקום לביטול העסקאות של הנתבעים או הנתבעת 1 גם אם תתקבל הטענה שמדובר באדמת ווקף וזאת על סמך האמור בסעיף 14 לחוק הנאמנות כאשר נטען שהנתבעים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על הפרת חובת הנאמנות ובנוסף שהפעולות בוצעו בתמורה. נטען שהתובע מכוון את מרבית חיציו כלפי מוחמד אבו מוך למרות שההחלטה על מכירת חלקים מהחלקה התקבלה בעמותה שלא על ידו בלבד. נטען כמובן ששולמה תמורה מלאה בגין רכישת המגרשים עליהם נבנו הבתים. על כן התבקשה דחיית התביעה.

סיכומי הנתבע 13

1. ב"כ הנתבע 13 הצטרף לטיעוניהם של הנתבעים האחרים והוסיף שהוא הוסף לראשונה לתביעה בשנת 2012 לאחר תיקונה (הוא בנה של המנוחה רסמיה קעדאן). על פי הטענה שהוא רכש מהעמותה בשנת 1995 - 493 מ"ר מתוך החלקה ובתמורה בהסתמך על הרישום בלשכת רישום מקרקעין, הוצא על ידו היתר בניה והוקם בית מגורים. נטען להתיישנות ושיהוי. נטען לאי תחולת סעיפים 13(ה), 17(א) ו- 17(ג) לחוק הנאמנות. נטען לחוסר תום לב דיוני מטעם התובע. כמו כן הוספו טענות ביחס להשלכות עתירת התובע לקבלת פסק דין נגד פאטמה אבו מוך וזאת מבלי להסביר כיצד היא שונה מהרוכשים האחרים. נטען לתחולת סעיף 10 לחוק המקרקעין. נטען שהנתבע 13 רכש בתום לב ובתמורה את הזכויות הקנייניות וכי אין יסוד להעניק לתובע את הסעדים המבוקשים על ידו.

סיכומי תשובה מטעם התובע

1. התובע בסיכומי התשובה טען כי הצדדים השלישיים "מיישרים קו" באופן תמוה עם עמדת הנתבעת 1 ולא בכדי כיוון שמדובר באנשים בעלי קרבה משפחתית ותנועתית. נטען שהקרבה האמורה מדגימה וממחישה את הפגמים בהתנהלותם. נטען שבמקום להתמקד בטיעונים עניניים כלפי טענות התובע, נעשו נסיונות להכפישו ברמה האישית על ידי ייחוס מניעים אישיים נסתרים לפועלו - נטען שאין בכך רבותא. לעניין התביעה בבית הדין השרעי נטען שהעברה לבית המשפט המחוזי נעשתה לאחר הדיון בבג"צ בהסכמה ולא בהחלטה שיפוטית. נטען שהתובע לא הוגבל בטיעוניו לסעד על פי סעיף 17(ג) לחוק. נטען שלא חל כל פגם או תקלה בפניית התובע תחילה לבית הדין השרעי ונטען שמחמת שיקולים פרקטיים הועברה התובענה לבית המשפט המחוזי.
2. ביחס להסכם הפשרה עם הנתבעת פאטמה, נטען שהעיקר הוא שמדובר בהסכם פשרה שפורט בו שאין בו הודאה כלשהו ביחס לזכות העמותה למכור את החלקה או זכות להעבירה.
3. ביחס לטענה בדבר רישום בטאבו כראיה נטען שאפשרי שהרישום ישקף זכויות שהוחזקו בנאמנות למען אחר וכי אין מניעה שבית המשפט יאמץ טענה ביחס לקיומו של הקדש אף אם לא קיבל ביטוי ברישום.
4. ביחס להתיישנות והשיהוי נטען שלא היה מקום שהתובע יפנה לערכאות כאשר המסגד לא נבנה ונטען שוב שהפניה לערכאות נעשתה כאשר נודע לו שהקרקע הפסיקה להיות מוחזקת למטרת ההקדש. נטען עוד שמי שנגרם לו נזק ראייתי היה דווקא התובע והנתבעים ובראשם הנתבעת 1 היו אמורים לשמר את הראיות אודות התנהלותם.
5. ביחס להליכי הקמת ווקף, נטען שהנתבעת 1 העלתה טענות מטעות ללא בסיס בראיות בנוגע לאופן רישום ווקף.
6. נטען עוד שהקמת מסגד על חצי דונם בלבד שמה ללעג את תכלית ההקדש לאור הגודל המקורי של הקרקע.
7. לעניין התביעה שכנגד נטען שיש לדחותה על הסף כיוון שמדובר בתביעה מוקדמת שהוגשה טרם התגבשה עילה ונטען עוד שהתביעה מופנית כלפי סעדים משפטיים שניתנו על ידי בתי משפט. נטען עוד שהתובע שכנגד נכשל בניסיון להוכיח את תביעתו כי למעשה התביעה נזנחה כאשר ההתמקדות שלו היתה בתביעה העיקרית.
8. הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובע שכנגד (הנתבע חילמי אבו מוך). הוא העלה טענות פרוצדורליות שונות כנגד התובע.

דיון והכרעה

1. עוד טרם הדיון במישור המהותי יש מקום להעיר כי קיימת שאלה באשר לסוגיית ההתיישנות. המסמך עליו מבסס התובע את עילת תביעתו נערך בשנת 1989. המנוחה נפטרה בשנת 1993. התובע טען כי ידע מכלי ראשון אודות רצונה-כוונתה הנטענת של המנוחה כי יוקם ווקף במקרקעין שנתרמו על ידה לעמותה הנתבעת 1 זמן רב טרם פטירתה. אין גם מחלוקת כי עד לשנת 2000 לא ננקטו פעולות על ידי הנתבעת 1 להקמת ווקף במקרקעין. יתר על כן, חלקים מהמקרקעין נמכרו לצדדים שלישיים עוד בשנת 1995 ומתוך הראיות לא עלה כי ביצוע העסקאות והבניה הפרטית בשטח הוסתרו מכלל הציבור או מהתובע בפרט, ואם כבר ההיפך הוא הנכון, כאשר הנתבעים העלו טענה שלא נסתרה כי הרכישות היו ידועות ברבים (וחלקן הסתיימו ברישום). זאת, כאשר התובע טען באופן עקבי כי אסור למסור או למכור קרקע ווקף לשימושים פרטיים וכי החזיק תמיד בעמדה זו. התובע אמנם טען כי רק בשנת 2005 פנה אליו אדם המקורב לעמותה וטען בפניו לאי-סדרים בקשר להקמת הווקף. ברם, לא סופק הסבר על ידו אם ומדוע לא ידע אודות הימנעותה של העמותה לפעול להקמת ווקף כאשר תחת זאת היא מכרה חלק ניכר מתוך המקרקעין לגורמים פרטיים. מכל האמור עולה ספק כבד אם יש בטענות התובע כדי להוות בסיס להעמיד את מנין תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיפים 7 או 8 לחוק ההתיישנות. ואולם, לאור התוצאות אליהן הגעתי לגופו של עניין אין צורך להכריע בסוגיית ההתיישנות.
2. טענות התובע מבוססות על הפרשנות שלדעתו יש לייחס לתצהיר שנחתם על ידי המנוחה פאטמה קעדאן אשר תוכנו הובא לעיל. יוער כי לא היתה מחלוקת עובדתית באשר לכך שהמנוחה עצמה לא ידעה קרוא וכתוב וכי נוסח התצהיר נערך על ידי עו"ד פטימה. התובע טען כי כוונת המנוחה במתן המקרקעין לעמותה, הנתבעת 1, כעולה מהמסמך היתה ליצור ווקף או הקדש דתי או הקדש ציבורי, או לכל הפחות להוות בסיס להכרזה על קיום אחד המוסדות האמורים. מאידך, טענו הנתבעים ובראשם הנתבעת 1 כי המסמך נועד לבטא כוונה מצד המנוחה לתת את המקרקעין לעמותה במתנה ללא תנאים מגבילים באשר לשימוש או שימושים שיעשו בהם.
3. יוער כי מבחינת הסמכות העניינית, הסמכות להכריע בכל הנושאים הנתונים במחלוקת בין הצדדים נתונה לבית משפט זה על פי סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, זאת כאשר הדין המסדיר כיום את סוגיית ההקדשים ובכלל זה הקדשים דתיים, הוא חוק הנאמנות (ע"א 4232/10 עזבון המנוח פאוזי קעדאן ז"ל ואח' נ' מחמוד יחיא (16.6.2001)). על פי המערכת העובדתית שהוצגה על ידי הצדדים, אין זה אחד המקרים שנכנס בגדר החריגים בהם שייכת הסמכות העניינית לבית דין דתי (ע"א 11593/05 היועהמ"ש נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון (17.10.2006)).
4. בעניין יריעת המחלוקת ואפשרויות הסעד הפוטנציאליות השונות, עוד יוער כי אין מקום לקבל את טענות הנתבעים כי בעקבות ההסכמה שקבלה תוקף של פסק דין בפני בית המשפט הגבוה לצדק, מוגבל התובע לטענות המתייחסות לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. בעניין זה ניתנו כבר נימוקים על ידי כב' הש' גרוניס שאוזכרו לעיל ואני מאמצם. כך, שלמעט הכרזה על קיום ווקף או יצירת ווקף אין פסול א-פריורי בסעדים המבוקשים בתובענה.
5. בפני התובע ניצב אתגר לא פשוט – הוכחת הכוונה הנטענת של המנוחה במסמך שנערך לפני יותר מ-20 שנים כאשר חלק ניכר מהנפשות הפועלות שהיו מעורבות בעניין כבר אינם בין החיים. בעניין זה טען התובע במהלך ההליך, במסגרת תצהירו, כי ביכולתו ובכוונתו להעיד עדים רבים. ברם, בסופו של דבר הוא לא הזמין ולו עד אחד בנוסף לעדותו שלו. אי- הבאת העדים האמורים פועלת לחובתו. במקרה זה אי הבאתם תוך כדי הסתמכות על עדות יחידה שלו בלבד מותיר חסר משמעותי במארג הראיות הדרוש על מנת לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש מתובע במשפט אזרחי (ע"א 465/88 הבנק למימון ומסחר נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 653; ע"א 74/89 חסינים נ' שפירא, פ"ד מו(1) 845, 849).
6. במקרה הנדון לא הוכח ברמה מינימלית קיום אף אחד התנאים הדרושים כאמור בסעיף 17(א) לחוק הנאמנות לצורך יצירת הקדש: כתב חתום, צוואה, או הוראת תשלום לפי סעיף 147 לחוק הירושה. בעניין זה אין מקום להסיק מהשימוש במילה "מקדישה" בלבד, המופיעה בתצהיר המנוחה על כוונה מוגמרת ליצור הקדש כאשר אין זה כלל ברור כי מדובר היה במונח שהשתמשה מיוזמתה. בעניין זה מקובל עלי עדותו של עו"ד פטימה כי הוא נהג לעשות שימוש במונח כאמור במקרים של העברת נכסים למוסדות דת שלא על מנת ליצור הקדש אלא כדי להמחיש כי המתנה ניתנה על ידי נותנה ממניעים דתיים, כפי שאכן עולה מהמקרה האחר בו נעשה שימוש באותו אשר תואר על ידו בסעיפים 39 ו- 40 שלעיל (ראו גם סעיף 7 לתצהירו ונספחים ד'-ז' לתצהיר).
7. באשר לטענה לקיום הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, לא מצאתי כי המקרקעין משמשים בפועל כהקדש אלא היפוכו של דבר. כפי שהעידו הנתבעים אשר רכשו מגרשים במקרקעין, אשר עדויותיהם הובאו לעיל, חלק ניכר מהשטח נמכר לפני שנים רבות בהליכים גלויים שהסתיימו ברישום לצורך הקמת בתי מגורים פרטיים ובפועל גם נבנו עליהם מבני מגורים. מעבר להעדר שימוש כהקדש בפועל עובדה זו מצביעה על שיהוי משמעותי מצד התובע בהגשת תביעתו, כאשר התביעה בבית משפט זה הוגשה רק בשנת 2010 (ותביעה הוגשה לבית הדין השרעי רק בשנת 2005) בעוד שהקרקעות נמכרו החל משנת 1995 לצרכי הקמת בתי מגורים פרטיים.
8. לא הוכח כי המתנה ניתנה על ידי המנוחה לצורך הקמת נאמנות למטרה מסויימת כאמור בסעיף 1 לחוק הנאמנות, מהסיבה כי לא הובאו די ראיות להוכיח מטרה זו.
9. כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות, עדות יחידה של בעל דין מחייבת לכל הפחות סיוע על מנת לקבלה, או מתן נימוקים המצדיקים קבלתה. בהתחשב בחקירה הנגדית, לא מצאתי כי קיים הסיוע האמור, ויתר על כן התגלו סתירות רבות בדברי התובע בנושאים שונים, כך שלא מצאתי שניתן להסתמך על עדותו שלו בלבד. סתירה מהותית נמצאה בשוני בין תצהירים מוקדמים שמסר, בהם לא טען כי שמע אישית מהמנוחה אודות כוונותיה לעומת תצהיר עדות הראשית בו הוא טען אחרת. לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת בנוגע לפערים בתצהירים השונים ויש בכך כדי לפגוע במהימנות עדותו (ראו עמ' 49-50 לפרוטוקול הדיון). יוער עוד כי אין מקום להתחשב בתצהירים כגון זה של זיאד (יאסין) זאמל אבו מוך שהוגש בפני בית הדין השרעי (מיום 6.6.2005- נספח א' לתצהיר התובע) אשר אינו כלול במסגרת ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים וגם לא הובא לעדות. יוער עוד כי גם אם היה נחשב כחלק מהראיות היה מקום ליתן לו משקל מועט לאור המכתב של אותו אדם שנשלח לב"כ הקודם של התובע מיום 22.6.2005 (צורף גם הוא לתצהיר) כיוון שלא ניתן לדעת אם הוא עומד מאחורי הדברים המופיעים בתצהיר כאשר הוא התכחש להם בשלב מאוחר יותר.
10. חלוף השנים והעובדה כי נפטרו חלק ניכר מהדמויות הרלוונטיות, התובעת, השייח שאווכת, וכי בנותיה של התובעת לא יכלו כבר להעיד או נפטרו גם הן, מטילים צל כבד על האפשרות להוכיח כי המנוחה התכוונה כי יוקם ווקף או הקדש או אם היא התכוונה ליתן לעמותה מתנה ללא תנאים מתוך אמונתה הדתית. התובע נושא בנטל ההוכחה והיה רחוק מלעמוד בנטל האמור גם אם אתחשב בכך שהוא אחד מול רבים. התובע נמנע מלהביא עדים אשר הצהיר שיביא בשלבים שונים ובכך נמנעה שמיעת גירסתם בפני בית המשפט. כמו כן, הוצגו ראיות שמיעה רבות מאוד אשר משקלן נמוך ביותר ואין צריך לומר כי אין זו הדרך להוכיח עובדות בבית משפט.
11. כתוצאה, הנני קובע כי לא הוכח כי רצון המנוחה בתצהירה לא קויים. לא הוכח כי הכספים לא שימשו את העמותה לפעילותה (פרוטוקול אסיפת העמותה מיום 23.2.1994 – נספח 'ו' לקובץ המסמכים שהוגש על ידי התובע). יתר על כן, לא הוכח כי לא שולמה תמורה ריאלית בגין החלקות שנמכרו (עמ' 59 לפרוטוקול). באותה אסיפה נדונה במפורש אפשרות של מכירת חלק מהמקרקעין לצורך מימון פרוייקטים של העמותה. בנוסף אין להכחיש כי נבנו בפועל פרוייקטים ציבוריים הקשורים לעמותה במקרקעין (ראו תצהירו של ג'מיל אחמד קעדאן מיום 20.3.2010 והתמונות נ/10-נ/16) ופרוטוקולים של אסיפות העמותה (מסמכים 'ד' ו- 'ה' בקובץ המסמכים שהוגש על ידי התובע).
12. באשר לתביעה שכנגד, מתוך העילות שנטענו, לא קיימים היסודות של עוולת הנגישה. קיימת שאלה בנוגע לתום לבו של התובע כלפי הנתבע 2 והנזקים שנגרמו לו כתוצאה מההליכים השונים. קיימת יריבות קשה בין התובע לבין הנתבעים וביניהם הנתבע 2, יריבות אשר נוצרה כתוצאה מהפערים בין הצדדים ותפיסותיהם לגבי ייעוד המקרקעין. לא הוכח שהתובע הונע על ידי מטרות בלתי כשרות ואין מקום לסווג את העדר ההצלחה שנחל בנסיון להוכיח את תביעתו כנקיטה בהליכי סרק. עולה שאלה אם התנהלות התובע כלפי הנתבע 2 היתה נגועה ברשלנות. באשר לכך, עלי להעיר כי התנהלות התובע בהליך בפניי - בכל הנוגע לאי-הזמנת עדים אשר נטען שיוזמנו ונסיון להגיש מסמכים שלא בדרך מקובלת ועוד הנסיון שלא לקיים אחד מדיוני ההוכחות - מעוררת קשיים. ואולם ביסוד החזיק התובע בעמדה שאינה מופרכת וטען לפרשנות אפשרית של תצהירה של המנוחה. ניהול ההליך על ידו לא הגיע לרמה רשלנית כזו אשר מצדיקה פסיקת פיצויים לטובת הנתבע 2 בהתאם לנטען בתביעה שכנגד. המענה הנכון לכשלונו של התובע בהוכחת תביעתו יהיה בפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
13. מכל האמור, תובענת התובע נדחית על כל חלקיה. התביעה שכנגד נדחית גם היא.

התובע ישלם לצדדים האחרים שכ"ט עו"ד והוצאות כלדקמן:

1. הנתבעת 1 - שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ והוצאות בסך 1,000 ₪.
2. הנתבע 2 (התובע שכנגד) – שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות בסך 1,000 ₪.
3. הנתבעים 3 ו- 5 ביחד – שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ והוצאות בסך 1,000 ₪.
4. הנתבע 6 – שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ והוצאות בסך 1,000 ₪.
5. הנתבעים 4, 7 – 12 ו- 14 ביחד – שכ"ט עו"ד בסך 7,500₪ והוצאות בסך 1,000₪.
6. הנתבע 13 - שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ והוצאות בסך 1,000 ₪.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ו, 03 מאי 2016, בהעדר הצדדים.