עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה נזיקית וכן בתביעה למתן צו עשה – הריסה.

ואלה טענות התובע:

בחודש ינואר 2010  או בסמוך לכך, בנו הנתבעים סככות בשטח של כ- 300 מטר ללא היתר בניה ותוך הפרת חובה חקוקה על חלק מחלקות 7 ו- 23 בגוש 17217. סככות אלה משמשות אורוות סוסים.

התובע מחזיק עשרות שנים מטע זיתים בחלקה מס' 9 בגוש 17217, בסמוך לסככות הנ"ל שנבנו ע"י הנתבעים.

התובע טוען כי הסככות מהוות מטרד קשה למטע התובע ואף הסבו נזק, כתוצאה מזבל רב וקש ששפכו הנתבעים מהסככות הנ"ל לתוך מטע הזיתים. עוד הוא טוען, כי הסוסים אכלו חלק מענפי העצים ובכך הסבו להם נזק משמעותי לטווח ארוך.

התובע מעריך את נזקיו בסך של 50,000 ₪, כאשר לתביעה צירף חוות דעת ערוכה על ידו.

כן עתר להורות לנתבעים להרוס את הסככות.

ואלה טענות הנתבעים:

לתובענה אין כל בסיס משפטי או עובדתי, והתובע אינו זכאי לסעד המבוקש על ידו.

התובע אינו שותף, אינו מחזיק, אינו משתמש ואינו בעלים בחלקות 9, 7 או 23 בגוש 17217 או בחלקים הצמודים להם. נוכח האמור, אין לו כל זכות תביעה כנגד הנתבעים.

עוד נטען, כי לבית המשפט אין סמכות מבחינה עניינית ליתן צו הריסה.

כמו כן נטען, כי הנתבעים לא בנו את הסככה, כי מדובר בחווה מתפרקת ניידת אשר אינה מחויבת בקבלת היתר וכשלעצמה אינה מהווה כל מטרד, וכי למטע הזיתים לא נגרם כל נזק.

חוות הדעת לא נערכה כדין וממילא אינה קבילה, שכן מי שערך אותה הינו התובע, שהינו בעל אינטרס ברור בתיק.

דיון והכרעה

אדרש תחילה בקצרה לעניין הסמכות העניינית אף שטענה זו נזנחה בסיכומים ולאחר מכן לטענות הצדדים לגוף העניין.

יש לדחות את טענת הנתבעים להיעדר סמכות עניינית בתיק זה, וזאת מהטעם שעסקינן בתובענה אשר עניינה בעוולת מטרד ליחיד המצויה בסמכותו של בית משפט השלום (ראה רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי פ"ד נז (5) 556).

יתרה מכך, ככל שהנתבעים נסמכו בעניין זה על ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא , פ"ד יג (1) 834, הרי שמאז הוגשה התביעה שונתה ההלכה לעניין זה, ראה פסק דין רע"א 3749/12 ששון בר עוז נ' דניאל סטר (פורסם במאגרים המשפטיים) אשר קבע כי "סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בדבר "שימוש במקרקעין" נתונה כל כולה לבית משפט השלום; בין אם מדובר בתביעה שעניינה בשמירה על גוף הנכס, בין אם לאו".

ולגופו של עניין –

דעתי היא כי התביעה לא הוכחה, לא בעניין המטרד הנטען ולא ברכיב הנזק.

אפתח דווקא בעניין הנזקים -

התובע צירף לתביעתו מסמך אשר כותרתו "חוות דעת". מסמך זה ערוך על ידי התובע שהינו בעל בעל עניין בתיק ולפיכך מדובר בעדות שאינה עדות אובייקטיבית (ראה לעניין זה י. קדמי על הראיות חלק שני עמ' 784). אשר על כן וכבר מטעם זה בלבד, אין לייחס למסמך זה משקל רב.

זאת ועוד, מומחיותו של התובע בחקלאות ככלל לא הוכחה, ואף לא לעניין גידול זיתים. אציין בהקשר זה, כי אמנם התובע ציין שהוא בוגר בית ספר חקלאי משנת 1968, אך הכשרה נוספת פורמלית בתחום לא קיבל, ולא הוכח כי הוא עוסק בחקלאות באופן שוטף. אף אם היה מקום לקבל כי התובע הינו בעל ניסיון בגידול זיתים, אין הדבר בהכרח מעיד על מומחיותו בתחום.

וגם זאת, עיון במסמך עצמו מעלה כי הוא כולל תיאור של האמור בתביעה, לרבות הסבר כי הזבל והקש אשר הושלכו למטע הסבו נזק לשורשי העצים. התובע אינו מוסיף ומסביר מדוע וכיצד נגרם הנזק הנטען, ומסתפק במסקנה בלבד בדבר הנזק שנגרם. בכך לבד אין די.

חווה"ד חסרה תשתית עובדתית המתארת את היקף הנזק והסיבות לגרימתו, ומבהירה מהו הזבל שהושלך למטע ומדוע הסב נזק, מגדירה מהו שטח המטע שזוהם ומגובה בתמונות הנזק, על מנת לחזק את הטענה כפי שזו באה מפיו של התובע בלבד, ואשר ממילא מצויה במחלוקת.

בנוסף, התובע אינו מסביר כיצד העריך את הנזק שנגרם ומה עמד ביסוד התחשיב שערך.

האומדנה שביצע, כי עסקינן בנזק בשיעור של 50,000 ₪ נטענת בעלמא ואף התשובות שנתן התובע בחקירתו לא היו מספקות.

לעניין המטרד הנטען –

גם בעניין זה לא הוכח דבר.

הוראת סע' 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מורה כי :

"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."

בראש ובראשונה, לא הוכח כי עצם קיומן של סככות אלה מסב מטרד כלשהו לתובע ואף לעניין זה לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי. כל שנטען הינו כי הנתבעים השליכו פסולת מהסככות שהקימו למטע התובע.

הסככות כשלעצמן אינן קשורות להשלכת פסולת למטע התובע, ולא כתוצאה מהקמתן צריך שיגרם נזק.

למעלה מן הצורך אציין, כי התובע לא הוכיח כי הנתבעים הם שהקימו את הסככות בעצמם.

התובע ביקש להשתית תביעתו ברכיב זה על כתב אישום שהוגש על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל מזרחי (ולהלן: הוועדה), כנגד הנתבע  1 (מר אילן שבלי). אולם, כתב אישום זה אינו מהווה ראיה לדבר, אלא לעובדה כי במועד כלשהו סברה הרשות האחראית כי זה מצב הדברים מתוך ראיות שאספה. הוכח לפניי כי כתב האישום כנגד הנתבע נמחק על ידי כב' השופטת מרדכי ביום 1.2.11 (פסק הדין הוגש וסומן נ/1). מאז לא הוגש כתב אישום בשנית.

בהתחשב באמור, אין כל קביעה שיפוטית בהתייחס לבנייה הנטענת על ידי הנתבעים, והתובע לא הביא כל ראיה עצמאית אחרת בדבר הבנייה על ידם.

התובע זימן לעדות את נציג הוועדה, ואף מפיו ניתן היה ללמוד כי מה ששימש כראיה בפני הרשות לא הוצג במשפט. יתרה מכך, נציג הוועדה אישר בחקירתו הנגדית, כי אף שקשה ללמוד מהתמונות שנמצאו בתיק הוועדה על מועד בניית הסככות, הרי שהסככות אינן חדשות "סככה אחת נראית ישנה והשנייה גם לא חדשה. קשה לקבוע בוודאות...." (עמ' 12 ש' 3 לפרוטוקול).

כאמור, אין לפני כל עדות מתי ניבנו הסככות או מי בנה אותן.

אציין, כי הנתבעים טענו בעניין זה כי הסככות מצויות במקום מאז ילדותם וכי לא הם שבנו אותן.

לא הוכח גם שהושלכו קש או זבל למטע התובע, וגם לעניין זה לא הובאו ראיות.

עוד יש להוסיף, כי זכותו של התובע במקרקעין וכוחו על כן להגיש תביעה זו, אף הם לא הוכחו.

מנסח רישום מקרקעין עולה כי לכאורה הקרקע הינה גם בבעלות אביו המנוח ז"ל של התובע, ואולם לא הובאה כל ראיה כי הקרקע הועברה אליו או לחזקתו.

התובע לא העיד איש מאחיו או מבני משפחתו בכל הנוגע לחזקה ולא נתן כל סיבה לכך. למעט עדותו של התובע שהינה עדות יחידה של בעל דין כמשמעותה של זו בפקודת הראיות, לא הובאו ראיות נוספות.

על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט ב"כ בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום, י"א אייר תשע"ד, 11 מאי 2014, בהעדר הצדדים.