נתוני רקע

1. בתאריך 26.7.09 ארעה תאונת דרכים בה ניזוקה מונית מס' 78-437-25 (להלן – "המונית") של התובע. בתאונה הייתה מעורבת מכונית נוספת השייכת למרכז הבהאים ומבוטחת אצל הנתבעת. נטען כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותו של נהג מכונית זו, בשם דלתון אוברן וודן (להלן – "וודן"). נטען כי נזקי המונית בעקבות התאונה עלו לסך של 50,845 ₪. מכאן התביעה.

2. הנתבעת התגוננה בפני התביעה, אף הוכחשה החבות.

3. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. הונח בפניי תצהירו של התובע, וכן תצהירו של מר אברהים מנהאל, מי שהיה נהג המונית והפעילה, אף עובר לתאונה. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של וודן. בסמוך לכך הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה אשר נדונה והוכרעה בהחלטתי מיום 8.5.11. כאמור שם היתרתי הגשת כתב תביעה מתוקן מותנה בתשלום הוצאות.

4. בהמשך הדרך הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה על פיה החבות תוטל 80% על הנתבעת, בהתחשב באשם תורם של 20% מטעם נהג התובע. הנתבעת שיירה לעצמה את הזכות להגיש כתב הגנה מתוקן וראיות מטעמה בנושא הנזקים הנטענים. בסופה של דרך הודיע ב"כ הנתבעת כי נבצר ממנו להגיש חוות דעת ללא בדיקת המונית, ואף הדבר מהווה עבירה אתית לפי הוראות איגוד השמאים. על רקע זה הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. נהיר, לנוכח האמור מעלה, כי שומה עליי להידרש אך לשאלת גובה הנזק, אשר ככל שיוכח תחויב הנתבעת ב- 80% הימנו.

טענות מקדמיות

5. בגדר סיכום טענות ב"כ הנתבעת נטענות מספר טענות מקדמיות. וכך נטען כי לא הוכחה בעלותו של התובע על המונית שהרי לא הוכחש כי בעלת הרכב היא אחת, לדר יהודית. עוד נטען כי הסכם השכירות שהוצג בגין המונית הינו לא עם התובע אלא אם חב' י.ד.ינאי. ועוד נטען כי אף המחאה ששולמה ניתנה לחב' בשם ו.יובלים (2008) בע"מ, אשר לא ברורה זיקתה לעניין התובענה דנן.

6. הגם שהטענות האמורות, לכאורה, צריכות לפנים אין בדעתי להידרש להן כל עיקר. מלכתחילה, ככל שעסקינן ביהודית לדר, טען התובע כי הבעלות במונית שייכת לו ויהודית לדר היא אך בעלת הזכות הציבורית. הן עניין זה, ובעיקר יתר הטענות הנשמעות לראשונה בסיכום הטענות, לא בא זכרן בשום הזדמנות קודמת, ובעיקר לא בכתב ההגנה, הגם שלכאורה מכלול הנתונים האמורים גלויים לנגד עיני ב"כ הנתבעת, עוד מתחילת הדרך. מן הטעם האמור בדעתי לדחות את כל טענות הסף ולהכיר ביריבותו של התובע, לעניין התובענה שבפניי.

דוחות השמאים שבפניי וגילגולה של הפרשה

7. לכתב התביעה המקורי צירף התובע שתי חוות דעת שהונפקו על ידי השמאי דן וולף (להלן – "וולף"). בחוות הדעת הראשונה, כך נטען ועולה הימנה, נישומו נזקי המונית בסכום של 69,556 ₪. בזמנים הרלוונטיים המונית הייתה מבוטחת בביטוח מקיף אצל הכשרת היישוב, חברה לביטוח בע"מ (להלן – "הכשרת היישוב"). נטען על ידי התובע שבהתאם להוראות הפוליסה מחשבים את עלות הנזק ביחס לשווי הרכב כמונית. הכשרת היישוב הייתה זכאית, איפוא, להכריז על המונית כ"אובדן להלכה" או כ"אובדן גמור" ולשלם לתובע את שווי המונית. ואולם לנוכח רצונו של התובע לתקן את המונית, שיכולה הייתה לשמש גם כרכב פרטי, הסכימה הכשרת היישוב לפצות את התובע בתשלום סך של 29,307 ₪. ואולם לשם כך היה צורך בהנפקת חוות דעת שנייה של וולף. בחוות דעת שנייה זו נישומו נזקי המונית בסכום של 36,244 ₪. בהתאם לתנאי הפוליסה קיבל התובע מהכשרת היישוב סך של 29,307 ₪. הוא תבע, איפוא, את הפרש נזקי המונית בסכום של 40,249 ₪. עוד הוא תבע בגין אובדן שישה ימי שכירות המונית סך של 1,596 ₪. ועוד הוא טען לירידת ערך בסכום של 9,000 ₪, הגם שאותה עת הוא לא הצטייד בכל חוות דעת לעניין זה.

8. בהמשך הדרך, כאמור, הוגש כתב תביעה מתוקן. ביסודו הוא נשען על חוות דעת שלישית, הפעם של השמאי דני גורביץ (להלן – "גורביץ") מיום 20.12.12. גורביץ חולק על שתי חוות הדעת שניתנו על ידי וולף. הוא שם את עלות תיקון נזקי המונית בסכום של 72,452 ₪. נטען כי התובע נאלץ היה לתקן את המונית בכוחות עצמו, לאחר שנטל חלפים ממונית אחרת שהייתה בבעלותו ושאותה השבית. לנוכח זאת, כך טענתו המעודכנת, הפרש הנזקים עולה לסך של 43,145 ₪, לאחר שקיבל כאמור מהכשרת היישוב סכום של 29,307 ₪. נטען ל- 47 ימי השבתה של המונית בתקופת התיקונים, באופן שהתובע זכאי לסך של 12,502 ₪. עוד נטען, על יסוד חוות הדעת השלישית של גורביץ, שהתובע זכאי בגין ירידת ערך המונית לסכום של 10,000 ₪. ועוד נתבע תשלום שכרו של גורביץ בסך של 2,511 ₪. הילכך, סכום כתב התביעה המתוקן עולה לכדי 68,158 ₪.

9. על יסוד התשתית האמורה בדעתי להידרש לפגמים בהתנהלותם של שני בעלי הדין.

להתנהלות בעלי הדין

10. בסיכום טענות ב"כ התובע נטען כי במועדים הרלוונטיים, לאחר שניתנה חוות דעתו השנייה של וולף, "וכיוון שאז לא ידע את פרטי הנהג שפגע במכוניתו ואת פרטי חברת הביטוח שלו, כך שלא יכל באותו זמן לפנות לחב' הביטוח שביטחה את המכונית שפגעה במונית בדרישה שתפצה אותו בגין כל נזקיו עקב התאונה", ואף מכתב ב"כ התובע מיום 25.8.09 למרכז הבהאים לא נענה, "לפיכך נאלץ התובע לתקן את המונית בכוחות עצמו" (סעיף 9).

11. התשתית האמורה, כך עולה מן החומר שבפניי, הינה חסרת שחר. עיון במכתבו של ב"כ התובע מיום 25.8.09 הנ"ל מצביע על כך שהוא ייחס אחריות לוודן שהרי במכתבו הוא ציין כי "עותק הודעתו במשטרה רצ"ב". עיון בעדותו של וודן במשטרה, שצורף למכתב האמור, והוא מיום 26.7.09, מצביע בעליל על כך שנרשמו פרטי הביטוח של הנתבעת, וכן מספר הפוליסה. מלכתחילה, איפוא, לא הייתה כל סיבה שבמכתב זה ידרוש ב"כ התובע "להודיעני את שם חב' הביטוח".

משום כך כל סיפור המעשה אודות מצוקתו הלכאורית של התובע, שאינו מסוגל לנהל מו"מ אפקטיבי עם הנתבעת לנוכח העדר נתונים אודותיה, קורס מלכתחילה.

12. כך, ככל שעסקינן בתובע. כך, אף ככל שעסקינן בהתנהלותה של הנתבעת. אין לי אלא להניח שוודן מסר דיווח לנתבעת בתכוף לאחר אירוע התאונה. לימים מסתבר כי עיקר החבות בגין התאונה רובצת על כתפיו. במצב דברים זה הייתה זכאית הנתבעת, מכל מקום, לדרוש לבדוק את המונית, בזמן-אמת לאחר אירוע התאונה, על מנת לעמוד על שומת נזקיה, ולו לשיטתה. חוות הדעת הראשונה של וולף ניתנה ביום 29.7.09. יחד עם זאת המונית לא תוקנה עד לחוות הדעת השנייה שניתנה ביום 22.11.09. משמע לנתבעת היה זמן, רב למכביר, לבדוק את המונית, לשיטתה, כאשר ניתן לעשות כן לכל הדעות, וללא כל עבירה אתית נטענת.

13. גם כאשר הוריתי על הגשת תצהירי עדויות, תצהיר עדות הוגש אך על ידי וודן, ובסוגיית החבות בלבד. לא הונחה בפניי, איפוא, כל תשתית עובדתית לעניין גרסתה של הנתבעת באשר לגובה הנזק, לשיטתה.

14. ועוד: שעה שהנתבעת התנגדה לתיקון כתב התביעה היא דרשה ליתן לה ארכה "להגשת חוות דעת שמאי מטעמה" (סעיף 15). אותה עת, איפוא, לא טרדה את מנוחתה כל מניעה אתית צפויה, וזו נולדה לראשונה רק לאחר שהוגש כתב התביעה המתוקן.

15. לעניין המניעה האתית נסמכת הנתבעת על סעיף 10(ב) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב), תש"מ-1980 בו צוין כי "שמאי לא יתן חוות דעת על רכב אלא על סמך בדיקתו או לאחר שפיקח על מתמחה שנתן אותה". מבלי לקבוע מסמרות אינני סבור כי מכך משתמע שלא יכולה להיעשות בדיקה של רכב, אלא רק עובר לתיקונו. אכן, פרקטית, לא אחת מוגשת חוות דעת נוגדת של שמאי של מבטחת, המחווה את דעתו על יסוד ממצאים ותמונות שנעשו על ידי שמאי הניזוק. כך, כמבואר וקל וחומר, כאשר הנתבעת יכולה הייתה, מלכתחילה, להימנע מלהיכנס למיצר האמור של התלבטות אתית, לו הייתה בודקת את המונית, בזמן-אמת.

16. וחרף כל אלו, אין ערוך להתנהלות הנפסדת של התובע. אכן, בדרך העסקים הרגילה מוגשת חוות דעתו הראשונה של וולף. זו מצביעה על כך שלמונית נגרם נזק מוחלט. במצב דברים זה, הן דרך העסקים הרגילה והן הדרך השגורה של הקטנת הנזק, חייבה את התובע לקבל מהכשרת היישוב את תגמולי הביטוח המתחייבים עקב כך ולתבוע מן הנתבעת את ההפרשים המתחייבים, כתוצאה מכך.

ואולם בהמשך הדרך, בדרך הנחזית לכאורה להיות נפסדת הן מצד התובע, הן מצד וולף והן מצד הכשרת היישוב, מונפקת חוות הדעת השנייה. וולף, מבלי לנסות לנמק הכיצד משתנה חוות דעתו המקצועית, מוציא לאוויר העולם חוות דעת שאין כל דמיון בינה לבין זו הראשונה. אף הכשרת היישוב, לכאורה, עוצמת עיניה ומתעלמת מכך שמונחת בפניה חוות הדעת הראשונה. ודומה שעל כל אלו מנצח התובע, שמן הסתם נותן ידו ליצירת "מציאות כאילו", על מנת לפלס את הדרך לקבל פיצוי חלקי ולהשאיר את המונית תחת ידו.

17. גם הנתבעת אינה טומנת ידה בצלחת. ב"כ הנתבעת, בסיכום טענותיו, מבקש מכל חוות הדעת כי אאמץ דווקא את חוות דעתו השנייה של וולף, כחוות הדעת הנכונה (סעיף 32). נהיר לחלוטין שאין בדעתי אף לשקול לעשות כן. בדעתי לאמץ דווקא את חוות דעתו הראשונה של וולף, שערכיה דומים לחוות הדעת השלישית של גורביץ.

18. ומובן שאין בדעתי לאמץ את חוות הדעת השלישית של גורביץ. כך, משום שלכאורה הוא מתייחס בקלילות מדהימה לכך שלכל הדעות החליט התובע לפעול כאדם לא סביר, ככל שעסקינן בתיקון הנזקים של המונית.

19. התובע, כך נהיר לי, הוא הבעלים של המונית. הוא איננו בעל מוסך בכלל, ומורשה בפרט. אדם סביר, איפוא, לא מבצע תיקונים "פיראטיים" במונית שלו, בדרך-לא-דרך, שאינה מתועדת כל עיקר, ומן הסתם נעשית בצורה קלוקלת. אכן, קניינית, יכול שהתובע רשאי לעשות בקניינו כבשלו. ואולם נהיר שאני מצפה משמאי רכב שיפלח, ויפחית בהתאם, את העלויות שהיה מתחייב בהם הניזוק לו היה פועל באופן סביר, ומפנה את המונית לתיקון אצל מוסך מורשה, ולא יקבל, מעשה "תורה מסיני", את רצונו חסר הסבירות של התובע לתקן את המונית, ובעצמו.

20. כך, ככל שעסקינן בצורך לתקן את המונית. ואולם צורך זה אינו מתקבל על הדעת. שהרי אם הנזקים שנגרמו למונית, לשיטתו של גורביץ, עולים על אלו שנישומו בחוות דעתו הראשונה של וולף, דרך המלך היא לקבל מהכשרת היישוב את תגמולי הביטוח, למכור את השרידים, ולהגיש תביעה בגין הפרשי נזק בהתאם. ברי שאז אין מקום לפיצוי בגין ירידת ערך. ואולם, ככל שעסקינן במצב דברים זה, לכאורה יש מקום לשקול לדחות את התביעה. שהרי אין בפניי כל תשתית שמאית, ולכאורה מצפה הייתי שדווקא גורביץ בחוות דעתו השלישית יספק לי תשתית שמאית בסוגיות שונות. וחרף כל אלו, ושמא מעשה-חסד, אשתדל לאמוד את נזקיו של התובע, ולו בנתון לכל אלו.

21. כאמור התובע קיבל מהכשרת היישוב סכום של 29,307 ₪. כך, משום שמסכום חוות הדעת השנייה של וולף, נוכו סכומים בגין השתתפות עצמית, כינון ובלאי בסכום כולל של 6,937 ₪.

אניח, יחסית, על יסוד אותם נתונים כי ככל שהיו מתקבלים תגמולי ביטוח על יסוד חוות הדעת הראשונה של וולף בסכום של 69,556 ₪, הפסדי הביטוח האמורים היו עולים לכדי 16,464 ₪.

22. התובע טוען כי נגרמו לו הפסדים בגין אובדן ימי שכירות. התשתית העובדתית בעניין זה הוכחה להנחת דעתי, חרף השגות ב"כ הנתבעת. בכתב התביעה המקורי נטען להפסד של שישה ימים. בכתב התביעה המתוקן נטען ל- 47 ימים. ברי שאין בדעתי להכיר ב- 47 ימים אלא יש להכיר בסכום הסביר של אובדן דמי שכירות שהיו מתקבלים באורח סביר בין מועד השבתת המונית ובדיקתה, עד למועד קבלת תגמולי הביטוח. בעניין זה אין בפניי כל תשתית על מספר ימים העולה על שישה, הגם שנראה היה לי שיש לפסוק מעל שישה ימים. גם בעניין זה, מעשה-חסד, אכיר בשישה ימי ההשבתה, דהיינו בסכום של 1,596 ₪.

23. אילו היה התובע מקבל תגמולי ביטוח בגין אובדן מוחלט, הוא היה מקבל סכום עבור שרידי המונית. סכום זה, לכאורה, אמור להיות בר-ניכוי, מן הנזקים שנגרמו לתובע. ואולם הנטל להוכיח שמאית עניין זה מוטל על הנתבעת, וכאמור היא לא טרחה להרים נטל זה, לא בזמן- אמת לאחר התאונה ולא בחוות דעת שמאית נוגדת בעקבות התאונה.

24. התובע טוען כי הוא קיבל החלטה שקיבל שהרי הוא נמצא במצב כלכלי דחוק. אכן המונית גמאה 90,000 קילומטר, אך מנגד היא הייתה על הכביש מספר חודשים בלבד. התובע טוען כי הוא התקשה, איפוא, לשקול לקנות מונית חליפית.

25. אף הנתון האמור רחוק מלשכנע. לא קיבלתי כל תשתית להנחת דעתי על אודות דוחק כספי של התובע. מעבר לכך, אני יכול להעלות על דעתי שעל התובע, כאדם סביר, היה לרכוש מונית חילופית, שאם היא אינה זהה לכל דבר ועניין לנתוניה של המונית שניזוקה, הרי היא קרובה לכך. אם כתוצאה מכך היה רוכש מונית שיקרה במידת-מה מזו שניזוקה, צריך היה להתחשב בהפרש זה, לחובתו. אם כתוצאה מכך היה רוכש מונית שזולה במידת-מה מזו שניזוקה, צריך היה לזכות אותו בהפרש זה. שמא, רק לעניין הפרש זה, יכול שהיה מקום לשקול לזכות את התובע אף בעלויות מימון של הלוואה שהיה נדרש לה, אם בכלל.

26. כללם של דברים: ניתן היה להביא בפניי תשתית עובדתית מלאה שכתוצאה ממנה היה התובע מקבל סכום מדוד יותר וצודק יותר. שקלתי, כאמור, אף לדחות את התביעה מכל וכל, בהעדר נתונים. בסופה של דרך, וכמבואר, החלטתי להכיר בשני ראשי נזק העולים לסך של 18,060 ₪. התובע זכאי ל- 80% מן הסך הנ"ל לאור ההסכמה בשאלת החבות. הסכום, איפוא, עולה לסך של 14,448 ₪.

סוף דבר

27. לפיכך הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 14,448 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 26.7.09 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.5%.

הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

28. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ג, 14 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא