1. בפני שתי תביעות אשר הדיון בהן אוחד:

תביעה בת.א 167576/09 הינה תביעת פינוי וסילוק יד (להלן: "תביעת הפינוי")

תביעה בת.א 8042-03-10 הינה תביעה כספית על סך 108,000 ₪ (להלן: "התביעה הכספית").

רקע

2. התובעים הינם הבעלים של דירה ברח' חכמי ישראל 54, תל אביב הידועה כחלק מחלקה 4 בגוש 6971 (להלן: "הדירה").

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") שכר את הדירה על פי חוזה שכירות משנת 1961 אשר נחתם בינו לבין הורי התובעים (להלן: "חוזה השכירות"). לאחר תום תקופת השכירות על פי חוזה השכירות, המשיך הנתבע להחזיק בדירה כדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב– 1972 (להלן: "החוק").

ביום 25.3.12 הוכרז הנתבע פסול דין וחתנו, מר שלמה פרדו (להלן: "מר פרדו") מונה לו כאפוטרופוס (סעיף 5 לסיכומי הנתבע).

הנתבע 2 הינו נכדו של הנתבע (להלן: " הנתבע 2" או "יצחק").

הנתבעת 3 (להלן: "קארין") היתה בת זוגו של יצחק במועדים הרלוונטיים.

טענות התובעים

3. התובעים הינם בעלי הדירה אותה קיבלו בירושה מהוריהם. המדובר בדירה קטנה הכוללת חדר אחד והול.

הנתבע שכר את הדירה בדמי מפתח והפך לדייר מוגן בה.

מבדיקות שערכו התובעים, באמצעות חוקר פרטי, עלה כי הנתבע עזב את הדירה בשנת 2006 ועבר לגור עם בת זוגו בלוד. במקומו עברו לדירה נכדו יצחק ובת זוגו קארין. הווה אומר, הנתבע הן נטש את הדירה והן מסרה לשימוש אחרים ללא קבלת רשות התובעים.

במעשים אלה, טוענים התובעים, הפר הנתבע את חוזה השכירות ואת החוק, ומשכך קמה עילה לפינויו מהדירה וסילוק ידם של יצחק וקארין מהדירה.

בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעים, טוענים התובעים כי בנוסף לנטישה ולהעברת הזכויות בדירה, הסתבר להם כי הנתבע לא שמר ולא טיפח את הדירה, הזניח אותה בניגוד לאמור בחוזה השכירות וביצע בה שינויים ותוספות ללא קבלת רשות הבעלים.

לטענת התובעים, נוכח בטלות חוזה השכירות, זכאים התובעים לקבל מהנתבעים דמי שימוש ראויים ממועד ההפרה ועד למועד הפינוי בפועל, ועל כן הוגשה במקביל לתביעת הפינוי גם תביעה כספית.

בתביעה הכספית עותרים התובעים לחיוב הנתבעים בדמי שכירות חודשיים בסך של 3,000 ₪. ובסך הכל , עד למועד הגשת התביעה הכספית, בסך של 108,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

טענות הנתבעים 1-2

4. הנתבע מתגורר בדירה ומעולם לא נטש אותה ואילו יצחק (הנתבע 2) אינו מתגורר כלל בדירה.

בשנת 2005 נפטרה אשתו של הנתבע, דבר אשר גרם לכך שהנתבע שקע בדיכאון. בני משפחתו דאגו שלא יישאר לבד בדירה ועל כן נהג הנתבע להתארח אצל ילדיו. בנוסף, נהג יצחק ללון אצל הנתבע מפעם לפעם וזאת על מנת לסייע לו להתרגל למצב החדש.

בשנת 2008 הכיר הנתבע את הגב' רוזה ריינספלד, אלמנה אף היא, ובין השניים נוצר קשר זוגי. קשר זה נמשך כשנה במהלכה לן הנתבע בביתה אולם אין זה היה משכנו הקבוע. יצחק וקארין, שהיו במועדים אלה בני זוג, שהו בדירה והחזיקו אותה עבור הנתבע.

לאחר הגשת התביעה, הבין הנתבע כי התובעים חושבים שנטש את הדירה ועל כן מיהר לוותר על שהייה, ולו זמנית, במקומות אחרים והוא מתגורר בדירה 100% מהזמן.

כל התשלומים עבור הדירה משולמים במועדם והנתבע ואישתו המנוחה אף ביצעו על חשבונם תיקונים בדירה לעומת התובעים אשר מעולם לא השקיעו בדירה או בבניין.

למען הזהירות מתבקש עבור הנתבע סעד מן הצדק "ולאור גילו, נסיבות חייו ונסיבות המקרה, יותר לו להמשיך להתגורר ולהחזיק בדירה עד לאריכות ימיו". (סעיף 31 לכתב ההגנה בתביעת הפינוי).

באשר לתביעה הכספית, חוזרים הנתבעים 1-2 על האמור לעיל וטוענים כי הנתבע לא נטש את הדירה ולא הפר את חוזה השכירות, כך שאין בסיס לחיוב בדמי שימוש ראויים. עוד מוסיף הנתבע כי העביר לתובעים את כל תשלומי השכירות במועדם עד למועד בו סירבו התובעים לקבלם והחזירו לו את השיקים.

5. להשלמת התמונה, יוער כי הנתבעת 3 לא הגישה כתב הגנה, ולכך אתייחס בהמשך.

המסגרת הראייתית

6. מטעם התביעה העידו:

עת/1 – הנתבעת 3 (לעיל: "קארין")

עת/2 – מר משה אדרי

עת/3 – התובע 1

מטעם ההגנה העידו:

ענ/1 – הגב' אלונה גריפזיאנוב

ענ/2 – מר מרדכי אבן חן

ענ/3 – הגב' זיוה פרדו

ענ/4 – מר שלמה פרדו (לעיל: "מר פרדו")

ענ/5 – הנתבע 2 (לעיל: "הנתבע 2" או "יצחק")

דיון ומסקנות

7. במקורן, הוגשו התביעות כנגד שלושה נתבעים. בהמשך, חלו שינויים במעמדם של נתבעים 2 ו-3 ועל כן, ובטרם ידונו התביעות נגד נתבע 1, אדון בתביעות המתייחסות לנתבעים 2 ו-3.

הנתבעת 3

8. כאמור, קארין היתה בת זוגו של יצחק במועדים הרלוונטיים לתביעה.

בדיון מיום 12.4.10 הצהיר ב"כ התובעים כי:

"אני שחררתי את הנתבעת מס' 3 מהתייצבות. כרגע הנתבעת מס' 3 לא גרה בדירה. הגעתי איתה להסדר לפיו, לאחר עדותה אני אמחק אותה מכתב התביעה" (עמ' 1 שורות 14-17).

קארין אכן מסרה תצהיר מטעם התובעים ואף נחקרה על ידי הצד שכנגד.

לאור הצהרת ב"כ התובעים לעיל, ומאחר שהלכה למעשה לא התנהלו ההליכים כנגד הנתבעת, דין התביעות שהוגשו כנגדה- להימחק.

הנתבע 2

9. ביחס לתביעת הפינוי–

בכתב ההגנה נטען כי: "דין התביעה להידחות על הסף כנגד הנתבע 2, שכן כעניין שבעובדה, הנתבע 2 אינו מתגורר כלל בדירה..." (סעיף 2 לכתב ההגנה).

בדיון מיום 12.4.10 הצהירה ב"כ הנתבעים 1-2 דאז כי: "הנתבע מס' 2 אינו גר בדירה, ואין לו טענות לגבי זכויות בדירה." (עמ' 2 שורה 3).

דא עקא, מן הראיות עולה כי למצער, בתקופה מסוימת, התגורר הנתבע 2 בדירה. כך בתצהיר עדותו הראשית הצהיר כי: "לקראת סוף 2006 הפכה הדירה למקום מגורי שלי ושל הנתבעת 3 (להלן: "קארין") שהצטרפה אלי וזאת יחד עם סבי" (סעיף 12 לתצהיר נתבע 3).

נוכח האמור, יש לקבל את תביעת הפינוי כנגד הנתבע 2, תוך ציון הצהרותיו כי אינו מתגורר בדירה ואין לו טענות לזכויות בה.

10. ביחס לתביעה הכספית–

ביום 21.6.12 ניתן כנגד הנתבע 2 צו כינוס בבית המשפט המחוזי במסגרת תיק פש"ר 9846-02-12, במסגרתו ניתן צו עיכוב הליכים כאמור בסעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980.

בדיון מיום 9.12.13 הצהיר ב"כ התובעים כי: "אם נראה שקיים צו כינוס תקף, אנו לא נעמוד על התביעה הכספית נגדו".

ב"כ הנתבע צירף לסיכומים מטעמו אישור מאת האפוטרופוס הכללי לפיו כנגד הנתבע 2 ניתן צו כינוס נכסים מכוחו "מעוכבים כל ההליכים המתנהלים נגד החייב, וזאת בגין חובות שנוצרו עד יום מתן צו הכינוס בלבד" (נספח ב' לסיכומי הנתבע).

התובעים לא הגישו סיכומי תשובה ולא התייחסו לצו הכינוס. נוכח צו הכינוס ולאור הצהרת ב"כ התובעים כאמור לעיל, הריני מורה על מחיקת התביעה הכספית כנגד נתבע 2.

הנתבע 1

תביעת הפינוי

המסגרת המשפטית

11. דייר מוגן מכוחו של חוק הגנת הדייר (לעיל: "החוק") זכאי להחזיק ולהשתמש במושכר כל זמן שלא ניתן כנגדו פסק דין לפינויו מהמושכר.

אין חולק כי הנתבע הינו דייר מוגן בדירה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם קמה כנגד הנתבע עילת פינוי.

התובעים טוענים, כי בשנת 2006 עזב הנתבע את הדירה ואפשר לנתבעים 2-3 להתגורר בה במקומו במשך 3 שנים, עד לשנת 2009, עת הוגשה תביעת הפינוי.

מעשה זה, לשיטת התובעים, מקים שתי עילות פינוי: נטישה ואי קיום תנאי מחוזה השכירות.

12. עילת הנטישה נוספה על ידי בתי המשפט לרשימת עילות הפינוי המנויות בסעיף 131 לחוק.

הרציונל הטמון בחוק, בא להגן על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או את בית העסק שלהם, כל עוד הם עומדים בדרישות החוק. רציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו.

נטישה נקבעת לפי נסיבותיו העובדתיות של כל עניין, ונסיבות אלה נקבעות בתחומיו של מצב הדברים כפי שהתגבש בעת הגשת התביעה (ע"א 76/58 פרייאר נ' באומן, פד"י י"ג 316).

לעניין נטישת מושכר, הבחינו בתי המשפט בין מצבים שונים:

א. נטישה רגילה – מושכר שנעזב.

ב. נטישה "פלוס" – "מקרה מעורב. פלוני הדייר הסטטוטורי מפר את חוזה השכירות, מעביר חזקה במושכר לאלמוני, והוא עצמו חדל להתגורר במושכר" (ע"א 683/82 דויטש נ' עזבון א' פרל ז"ל, פ"ד לח(2) 729 (1984)).

בענייננו, טוענים התובעים לנטישת הדירה תוך העברתה לנתבעים 2-3, כך שמדובר ב"נטישה פלוס".

בנוסף, נטען כי העברת החזקה בדירה לנתבעים 2-3, מהווה הפרה של חוזה השכירות באופן המקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק, שעניינו אי קיום תנאי מתנאי השכירות.

13. סעיף 131(2) לחוק קובע כי עילת פינוי קמה אם:

"הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי".

בכדי לבסס את עילת הפינוי האמורה, על התובעים להוכיח שלושה יסודות מצטברים:

א. תנאי מפורש בחוזה השכירות האוסר פעולה מסוימת (להלן: "התנאי הראשון").

ב. הפרת התנאי על ידי הנתבע (להלן: "התנאי השני").

ג. סעיף הקובע, כי הפרת התנאי מקנה לבעלים את הזכות לתבוע את פינוי הנתבע מהמושכר (להלן: "התנאי השלישי").

(ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עדכון 5 עמ' 65, להלן: "בר אופיר", וכן ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין, פ"ד לב(2) 809 (1978)).

במבוא לחוזה השכירות צוין:

"לאיזו מטרה שכר את הדירה __לגור_______ "

סעיף א' לחוזה השכירות קובע:

" השוכר מתחייב לא להשכיר את הבית לאחר, לא את כלו ולא חלק ממנו ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשות המשכיר בכתב, ואם עבר השוכר על תנאי זה... הרי זו היא הפרת חוזה והרשות ביד המשכיר לדרוש את פנוי הדירה מיד..."

סעיף ח(1) לחוזה השכירות קובע:

"כל סעיפי החוזה עומדים בתקפם למשך זמן השכירות והפרת סעיף אחד או חלק ממנו נחשב כהפרת החוזה והרשות ביד המשכיר לבטל את החוזה ולדרוש פנוי הדירה."

בהינתן קיומם של התנאי הראשון והשלישי (דהיינו, קיומם של תנאים בחוזה השכירות, אשר הפרתם מקנה לבעל הבית זכות לדרוש פינוי), יש לבחון האם מתקיים התנאי השני- ההפרה הנטענת.

דיון והכרעה

14. האם הנתבע הפר את תנאי חוזה השכירות באופן המקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק והאם עומדת כנגדו גם עילת פינוי בשל נטישה?

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, תוך התייחסות לחוק ולפסיקה, הריני קובעת כי יש להשיב בחיוב על השאלות האמורות.

מן הפן העובדתי, הריני מעדיפה בבירור את גרסת התובעים, אשר לא נסתרה ונתמכה בעדויות מהימנות, על פני גרסת הנתבע כפי שהוצגה באמצעות עדיו.

יוער, כי אינני זוקפת לחובתו של הנתבע את הימנעותו מלהעיד בשים לב לכך שהוכרז כפסול דין ומונה לו אפוטרופוס.

15. עת/3, התובע 1, עו"ד גדעון אליאב (להלן: "מר אליאב"), הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעים.

מר אליאב העיד כי, לאחר שנעזר במשרד חקירות, התברר לו "כי הנתבע 1 עזב את הדירה בחודש פברואר 2006 אז הנתבעים 2-3 החלו להתגורר בה. כמו כן, בדיעבד הסתבר לי כי הנתבעים 2-3 התגוררו בדירה יחד במשך שלוש שנים ברצף, עד סוף פברואר 2009. אז הנתבעת 3 עזבה את הדירה והנתבע 2 המשיך להתגורר בה לבדו עוד מספר חודשים..." (סעיף 12 לתצהיר מר אליאב).

מר אליאב הצהיר כי חשדו התעורר בינואר 2009 עת התקשר לטלפון הקווי בדירה ויצחק ענה ומסר כי סבו, הנתבע, אינו בבית. דבר זה חזר על עצמו מספר פעמים. בנוסף, נזכר מר אליאב כי גם בשנת 2007 הוא ניסה ליצור קשר עם הנתבע דרך הטלפון בדירה וגם אז ענה לו יצחק ומסר שהנתבע "יצא וצריך לחזור עוד מעט" כמו כן, מסר לו יצחק באותה שיחה כי סבתו (אשתו של הנתבע) נפטרה (סעיף 7 לתצהיר מר אליאב). מר אליאב צירף לתצהירו תרשומת שערך לאחר השיחה ובה נכתב:

"18/4/07

1.התקשרתי לטוביה לטלפון... מאחר והשיק שנתן ... חזר ללא כיסוי.

2. ענה לי הנכד שלו איציק הבן של ביתו ואמר שסבא שלו יצא וצריך לחזור עוד מעט

3. ...

3. שאלתי אותו אם הוא גר עם הסבא – ענה לי שלא שהוא בא מידי פעם לעזור לו" (הטעות במספור במקור, ע.ב)

מר אליאב נחקר על תצהירו ודבריו לא נסתרו. הוא העיד בחקירתו כי כאשר התקשר בשנת 2009 ונכדו של הנתבע ענה לו שוב. הדבר "הדליק אצלו נורה אדומה" ולפי התכתובת בשנת 2007 ראה שגם אז, כאשר התקשר, "סיפרו לי את אותו סיפור שטוביה לא נמצא והוא יצא לכמה דקות ותכף יחזור והנכד אמר שהוא בא לעזור לו קצת." (עמ' 24 שורות 11-16)

לאור החשדות, פנו התובעים בינואר 2009 למשרד חקירות "אלמוג חקירות" וביקשו לחקור האם מתגורר הנתבע בדירה.

16. עת/2, מר משה אדרי (להלן: "מר אדרי"), הינו חוקר במשרד החקירות "אלמוג חקירות" והוא שביצע את החקירה לבקשת התובעים, בצוותא עם מר דרור אלמוג.

מר אדרי הגיש תצהיר אליו צורף דו"ח החקירה. בתצהירו העיד מר אדרי כי "נכון לינואר – תחילת חודש פברואר 2009 התגורר בדירה נכדו של טוביה זילברמן העונה לשם יצחק פרדו... יחד עם חברתו קארין סויסה..." וכי הם מתגוררים בדירה מספר שנים. (סעיף 3 לתצהיר מר אדרי).

מר אדרי הוסיף כי לאחר ששכנים בבניין מסרו לו שהנתבע אינו מתגורר במקום הוא פעל לאיתורו ומצא "כי הוא מתגורר ברחוב דעי יואב (נקרא גם רח' אחידוב) מספר 608א' דירה 3 שכונת גני אביב בלוד יחד עם הגב' העונה לשם ריינספלד רוזה... שהינה אלמנה, ילידת שנת 1929" (סעיף 7 לתצהיר מר אדרי).

מר אדרי נחקר בחקירה נגדית וחזר על הדברים שצוינו בדו"ח החקירה. מר אדרי ציין שעל דלת הדירה נשוא התביעה נתלה שלט עליו נכתב "טוביה קארין ואיציק" וכן סיפר שכאשר הגיע לדירה ברח' דעי יואב, שוחח עם הנתבע ועם הגב' רוזה ריינספלד באופן אישי (עמ' 21 שורות 1-2 ושורות 28-30).

17. עת/3 הינה הנתבעת 3, הגב' קארין סויסה (לעיל: "קארין").

קארין העידה כי היתה חברה של יצחק במשך 9 שנים וכי בחודש פברואר 2006 עברה להתגורר עימו בדירה נשוא התביעה. הם גרו יחדיו במשך 3 שנים ולאחר עזיבתה את הדירה המשיך יצחק להתגורר בה בגפו.

קארין ציינה בתצהירה כי: "באותה תקופה שהתגוררנו בדירה גרנו רק שנינו אני ויצחק. כל אותה תקופה לא התגורר בדירה מר טוביה זילברמן. לידיעתי מר זילברמן טוביה התגורר כל אותה תקופה שאני התגוררתי בדירה בשפירא עם יצחק, אצל הבת שלו וזיוה (הטעות במקור, ע.ב) ובעלה בחדר שאני ויצחק התגוררנו בו קודם לכן בדירת הוריו. כמו כן ידוע לי, שהיתה למר זילברמן גם ידידה בלוד אשר גם אצלה היה מתגורר" (סעיפים 7-11 לתצהיר קארין).

בחקירתה הנגדית העידה קארין כי פנתה אל התובעים לאחר שקיבלה "כמה מסמכים בנוגע לדירה בחכמי ישראל ת"א" (עמ' 14 שורה 12). ב"כ הנתבע טוען בסיכומים כי אין להסתמך על דבריה של קארין, שכן לא היתה מיוצגת "והייתה כחומר ביד היוצר של התובעים..." (סעיף 61 לסיכומי התובעים).

אין בידי לקבל את טענות הנתבע. עדותה של קארין היתה מהימנה עלי ומצאתי לנכון להסתמך עליה. עדותה של קארין היתה רצופה וברורה. היא ידעה לתאר את הדירה ונקבה במועדים ספציפיים לגבי אירועים שקרו. גם אם השיבה קארין, ביחס למספר שאלות, כי אינה זוכרת, אין לזקוף זאת לחובתה, שכן מדובר באירועים שאירעו למעלה מ- 4 שנים קודם למועד עדותה.

קארין העידה כי עברה להתגורר עם יצחק בדירה בינואר-פברואר 2006 וכי בדירה "לא נשארו חפצים של טוביה". היא תיארה את הדירה כ"2.5 חדרים. סלון קטן, מטבח קטן, חדר שינה גדול, ועוד חצי מרפסת/חדר" בהמשך הסבירה כי הפכו את חצי החדר לחדר ארונות. (עמ' 16 לפרוטוקול).

קארין הדגישה בחקירתה כי הנתבע "לא לן, לא גר, לא חי בדירה". (עמ' 18 שורה 5) ובתצהירה הסבירה כי "לו היה מר זילברמן טוביה היה מתגורר יחד איתנו בדירה בשכ' שפירא לא הייתי ממשיכה להתגורר בה ולו יום אחד" (סעיף 12 לתצהיר קארין). דברים אלה עולים בקנה אחד עם תיאור הדירה, שכן לפי דבריה בדירה רק חדר שינה אחד ואת חצי החדר הפכו לחדר ארונות, כך שמעשית לא יכול היה הנתבע להתגורר בדירה, ביחד עם קארין ויצחק.

18. מתוך כתב ההגנה, ועדויות עדי ההגנה, עולה כי גרסת ההגנה הינה: ביום 27.10.05 נפטרה אשתו של הנתבע באופן פתאומי. לאחר פטירתה, שקע הנתבע בדיכאון ופחד להיות לבדו. לאחר סיום השבעה על אשתו, חשש הנתבע לישון לבד בדירה ועל כן הוא היה מגיע בערבים ללון בדירת בתו וחתנו (זיוה ושלמה פרדו) ולמחרת בבוקר היה חוזר לדירתו. בד בבד, ניסתה משפחתו של הנתבע להחזירו "לשגרת החיים הרגילה (ללון בביתו) אולם הנושא היה כרוך בקושי רב לאור הדיכאון שהיה שרוי בו" (סעיף 7 לתצהיר יצחק, סעיף 10 לתצהיר הגב' זיוה פרדו, להלן: "הגב' פרדו" או), וסעיף 10 לתצהיר מר פרדו).

לאור מצבו הנפשי הקשה של הנתבע, ביקשה הגב' פרדו מבנה יצחק שינסה להיות כמה שיותר בדירה כך שכאשר הנתבע מגיע לדירה, לא ישהה בה לבד (סעיף 9 לתצהיר יצחק). גרסת ההגנה מדגישה כי הנתבע השאיר את כל חפציו בדירה, אשר היתה ונשארה מרכז חייו. בהמשך עלתה התדירות בה ביקר יצחק בדירה והוא העיד כי: "לאור הנסיבות, ולאור בקשות הורי, לקראת סוף 2006 הפכה הדירה למקום מגורי שלי ושל הנתבעת 3... שהצטרפה אלי וזאת יחד עם סבי" (סעיף 12 לתצהיר יצחק).

במקביל, על מנת להפיג את בדידותו של הנתבע, הכיר לו בנו, מרדכי אבן חן (להלן: "מר אבן חן") את גב' רוזה ריינספלד (להלן: "הגב' ריינספלד"). בני משפחתו של הנתבע מדגישים כי הנתבע מעולם לא עבר לגור בביתה של הגב' ריינספלד וההיכרות ביניהם נמשכה 5 חודשים בלבד.

בהמשך, התדרדר מצבו הרפואי של הנתבע והוא אובחן כחולה אלצהיימר בשנת 2009. בנסיבות אלה, ולאור רצונו של יצחק "לבנות את חייו במיוחד לאחר פרדתו מחברתו" (סעיף 24 לתצהיר הגב' פרדו) החליטו גב' ומר פרדו לעבור לגור עם הנתבע בדירה וזאת החל מיום 11.11.09.

הגב' פרדו, בתו של הנתבע, מדגישה בתצהירה כי הנתבע מעולם לא נטש את הדירה, לא במובן הפיזי, ולא במובן הכוונה לעזוב את הדירה מבלי לשוב אליה.

מטעם הנתבע העידו 5 עדים: שכנה, בנו, בתו, חתנו ונכדו יצחק (הנתבע 2).

19. ענ/1, הגב' אלונה גרפזיאנוב (להלן: "הגב' גרפזיאנוב"), מתגוררת ברח' חכמי ישראל 54 משנת 2007. הגב' גרפזיאנוב העידה בתצהירה כי הכירה את הנתבע כשכן וכי היא זוכרת שראתה "את מר זילברמן בתדירות פעם פעמים בשבוע עולה לדירתו במדרגות ויורד ומוציא דואר מהתיבה ולפעמים אף תולה כביסה במרפסתו" (סעיף 7 לתצהיר הגב' גרפזיאנוב).

יחד עם זאת, בחקירתה הנגדית לא ידעה הגב' גרפזיאנוב לתאר מקרה אחד ספציפי בו ראתה את הנתבע. בנוסף, כאשר נשאלה את מי עוד ראתה עולה ויורד במדרגות, הצביעה הגב' גרפזיאנוב על יצחק והוסיפה "היתה בחורה גרה שם, ראיתי אותה עולה במדרגות" (עמ' 25 שורה 5). הווה אומר, גרסתה של הגב' גרפזיאנוב מתיישבת עם עדותה של קארין בדבר מגוריה עם יצחק בדירה.

20. יתר ארבעת העדים מטעם הנתבע, הם קרובי משפחתו, בעלי עניין בתוצאות ההליכים.

בעדויותיהם של קרובי משפחתו של הנתבע, נתגלו פריכות ואי התאמות המערערות את אמינותן.

מר אבן חן והגב' פרדו לא ידעו פרטים מהותיים בנוגע לקשר בינן אביהם לבין הגב' ריינספלד, על אף שהעידו כי מר אבן חן הוא שהכיר ביניהם. כך לא יכלו לציין באיזה שנה הכירו, האם היה לן בביתה באופן קבוע ומתי הקשר ביניהם הסתיים.

מר פרדו העיד בחקירתו הנגדית כי לאחר פטירת אשתו של הנתבע, היה הנתבע בדיכאון:

"ש. נכון שהוא היה יושב הרבה בבית?

ת. כן.

...

ש. ...אתה אומר שהוא היה בדיכאון, אני שואל אותך האם אז היה נפגש עם אנשים או ישב בבית כל הזמן?

ת. לא היה נפגש עם אף אחד.

...

ש. היית עוזר להוציא אותו מהבית?

ת. אם הוא לא רצה אני יכול להוציא אותו בכוח? הוא לא רצה לצאת. הוא לא יצא." (עמ' 34-35 לפרוטוקול).

עדות זו אינה מתיישבת עם עדותה של הגב' פרדו לפיה הנתבע רק פחד ללון לבדו בדירה ועל כן היה ישן בביתה ובבקרים "היה נוסע לקופת חולים, למספרה ומטאטא את החצר, מסדר את המרפסת." (עמ' 30 שורות 29-30).

עדותו של מר פרדו אף אינה מתיישבת עם עדותו של בנו יצחק לפיה "היה סבי מגיע בערבים ללון בדירת הורי ולמחרת בבוקר היה חוזר לדירתו שבשד' חכמי ישראל 54 תל אביב למהלך שגרת חייו הכוללת לאכול ארוחת בוקר, צהריים, ביקורים בקופת חולים, ביקור אצל הספר ובמכולת/סופר השכונתית, כיבוס כבסים, נקיון הדירה והחצר, השקיית העציצים..." (סעיף 6 לתצהיר יצחק).

21. זאת ועוד. עדי ההגנה העידו כי הנתבע לן בקביעות אצל בתו וחתנו, הזוג פרדו, וזאת מכיוון שפחד ללון לבדו בדירה. עוד העידו כי בשלב מסוים עברו יצחק וקארין לגור בדירה וזאת על מנת שהנתבע לא ישהה בה לבדו. וכך העידו העדים:

יצחק העיד כי: "לאור הצורך כי סבי לא ישהה לבדו בדירה, התגברה התדירות אשר ביקרתי את סבי בדירתו, עד אשר לבסוף... הפכה הדירה למקום מגורי שלי ושל הנתבעת 3... יחד עם סבי" (סעיף 12 לתצהיר יצחק).

הגב' פרדו העידה כי: "לאור הצורך כי אבי לא ישהה לבדו בדירה... הפכה הדירה למקום מגוריהם הקבוע של בני והנתבעת 3... יחד עם אבי" (סעיף 15 לתצהיר הגב' פרדו).

מר פרדו העיד: "לבסוף לאור הנסיבות הפכה הדירה למקום מגוריהם הקבוע של בני והנתבעת 3 שהצטרפה אליו יחד עם טוביה" (סעיף 14 לתצהיר מר פרדו).

ואולם, מן הראיות עלה כי גם לאחר המעבר של יצחק וקארין לדירה, נהג הנתבע ללון בביתה של בתו. אף אחד מהעדים לא סיפק הסבר מדוע הנתבע המשיך בנסיעותיו היומיומיות לבית של הזוג פרדו כאשר לכאורה כבר לא היה לבד בדירה, שכן יצחק וקארין עברו לגור עימו. במילים אחרות, אם הסיבה למגורים של יצחק וקארין בדירה הינה דאגה לנתבע ומתן סיוע על מנת שלא יוותר לבד בלילות, מדוע המשיך הנתבע לישון אצל בתו ולא נשאר ללון בדירה יחד עם יצחק וקארין? הנתבע ועדיו לא נתנו הסבר לתמיהות אלה.

המסקנה המתבקשת היא, כי הנתבע למעשה עזב את הדירה והעביר את החזקה בה ליצחק וקארין, אשר התגוררו בה בלעדיו.

22. על יסוד כלל הראיות שבפני, הריני קובעת כי בין השנים 2006 ל-2009 עזב הנתבע את הדירה והעביר את החזקה בה ליצחק וקארין (נתבעים 2-3), אשר התגוררו בה בלעדיו.

23. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי בענייננו, בהתאם לחוזה השכירות, המגבלות היחידות על הנתבע הן שלא להשכיר את הדירה לאחר ושלא להעביר את החוזה על שם אחר. לשיטתו, לא נטען ולא הוכח שנעשה מי מהדברים הללו. עוד טוען ב"כ הנתבע כי לא קיים איסור בחוזה השכירות המונע מהנתבע לאפשר לנכדו להתגורר בדירה יחד איתו ועל כן הנתבע לא הפר את חוזה השכירות (סעיפים 93-96 לסיכומי הנתבע).

אין בידי לקבל את עמדת ב"כ הנתבע.

חוזה השכירות קובע כי אסור לנתבע להשכיר את הדירה לאחר או להעביר את החוזה על שם אחר.

לאיסורים האמורים יש ליתן פרשנות מרחיבה, תוך התאמתם לתכליתו של חוק הגנת הדייר- מתן קורת גג לדייר המוגן, לו ולא לאחרים.

פרשנות זו מוצדקת על רקע ההלכה הפסוקה הקובעת כי יש ליתן לחוק הגנת הדייר פרשנות אשר תמזער את הפגיעה בקניינו של בעל הבית. (רע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה) (19.2.13)).

על כן, יש לראות את האיסורים הקבועים בחוזה השכירות כטומנים בחובם את האיסור להעביר את הזכויות במושכר לאחרים.

כאמור, וכפי שקבעתי לעיל, אין מדובר במקרה שבו נתן הדייר המוגן רשות לאחרים לגור עימו, אלא בדייר שעזב את הדירה, תוך שאפשר לאחרים להתגורר בה בלעדיו. השימוש הבלעדי שעשו קארין ויצחק בדירה, מנע את מגורי הנתבע בדירה.

בנסיבות אלה, יש לראות את הנתבע כמי שעבר על האיסורים הקבועים בחוזה השכירות.

זאת ועוד. מטרת המושכר כפי שצוינה בכותרתו היא: "לגור", דהיינו, למגורי הנתבע עצמו. משעזב הנתבע את הדירה, נמנע מלגור בה בעצמו ואיפשר לאחרים לגור בה בלעדיו, הפר בכך את התנאי בחוזה המתייחס למטרת השכירות.

24. בנוסף, מצב דברים זה, כאשר הנתבע חדל להתגורר בדירה, תוך שאיפשר לאחרים לגור בה בלעדיו, עולה כדי נטישה.

לעניין זה נקבע עוד מקדמת דנא, כי דייר מוגן אשר עזב את דירת מגוריו, מסרה למי מטעמו ועקר את מגוריו למקום אחר, יאבד את הגנת החוק מכיוון שאינו גר במושכר בפועל (בר אופיר בעמ' 132(3)-132(4) וכן: ע"א 446/63 גוטמן נ' שן, פ"ד יח(1) 371(1964)).

25. באשר לטענת הנתבע כי בפועל שב לדירה לאחר הגשת התביעה –

בכתב ההגנה צוין כי:

"לאחר הגשת התביעה, כאשר הבין מר זילברמן שמישהו מעלה בדעתו כי הוא נטש את הדירה, מיהר לוותר על שהיה – ולו זמנית – במקומות אחרים, והוא מתגורר בדירה 100% מהזמן..." (סעיף 6 לכתב ההגנה).

אין בהסבר זה כדי להועיל לנתבע. לאור הקביעה כי הנתבע חדל לגור בדירה ומסר את החזקה בה ליצחק וקארין למשך תקופה לא מבוטלת של מעל 3 שנים, אין "בחזרה" לדירה, לאחר הגשת התביעה, כדי לרפא את ההפרה.

ההלכה לענין זה היא:

"דייר נוטש אשר חזר אל הדירה והוסיף להתגורר בה, אין רואים אותו כמי שממשיך להחזיק בדירה, אלא כפי שמנסה לרכוש את החזקה מחדש. הכלל הוא כי עם הנטישה חזרה הזכות לחזקה בדירה אל המשכיר..." (בר אופיר, בעמ' 133).

נוכח האמור ובשים לב לכך שנטישה נקבעת לפי הנסיבות העובדתיות כפי שהתגבשו בעת הגשת התביעה (ע"א 76/58 פרייאר נ' באומן, פד"י י"ג 316), אין בחזרתו של הנתבע לדירה, לאחר הגשת התביעה, כדי להדוף את התביעה.

סיכום ביניים

26. כנגד הנתבע קמו עילות פינוי הן מכוח סעיף 131(2) לחוק והן מחמת נטישת הדירה.

כעת יש להמשיך ולבדוק האם יש מקום להעניק לנתבע סעד מן הצדק.

סעד מן הצדק

27. סעיף 132(א) לחוק קובע לאמור:

"(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו.

סעיף 132 לחוק בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. החוק מקנה בידי בית המשפט את הסמכות לסרב ליתן פסק דין לפינוי אם הדבר אינו צודק בנסיבות העניין.

בין השיקולים, יש לשקול את גודל "החטא", טיבו ואופיו, וכן את התנהגות הדייר ושאלת תיקון ההפרה (בר אופיר, בעמ' 168 - 163), תוך שימת לב לכך שבמשטר החוקתי השורר במדינה המכיר בזכות הקניין כזכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר.

במסגרת הדיון בשאלה האם יש הצדקה לנהוג לפנים משורת הדין וליתן סעד מן הצדק, יש לבחון את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרת המעשה או המחדל מצד הדייר. בחינה זו תיעשה על פי כל הנסיבות המתייחסות הן לתוצאת הפינוי והן למידת ההפרה.

הסעד יינתן כאשר משתכנע בית המשפט כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה. סעד מן הצדק, הוא תרופה יוצאת דופן שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגעים בדבר והיא נועדה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים אשר יכולים לנבוע מן היישום הפורמאלי והאוטומטי של הדין (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן, (2.11.92)).

באשר לטיבו של הסעד מן הצדק, ראוי להביא את תיאורו הציורי של כב' השופט בייסקי:

"שטח הפסיקה בסוגית סעד מן הצדק משול לגן ורדים גדול ובו הרבה זנים, וכל דיכפין יבוא ויבחר לעצמו הזן המתאים לו ביותר אותה עת. ואין תימה לדבר: אמנם במשך השנים נתגבשו בפסיקה מספר כללים מנחים (שאין צורך כאן לפרטם), אולם בעיקרו של דבר אין הסעד מן הצדק סעד סטנדרטי אלא אינדיווידואלי ומתחשב בכל תנאיו וצרכיו של הדייר מחד ושל המשכיר מאידך והנסיבות הספציפיות הכוללות של כל מקרה." (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208, 213-212 (1979)).

שיקול הדעת לבחירת "הזן המתאים" של הסעד מן הצדק מוקנה לבית המשפט, אשר רשאי לבחור בפתרון המתאים והצודק ביותר בהתאם לנסיבות המקרה.

28. לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, מצאתי כי יש ליתן לנתבע סעד מן הצדק.

הנתבע, כבן 87, רכש את זכויות הדיירות המוגנת בדירה בשנת 1961, לאחר ששילם דמי מפתח לבעלים (הורי התובעים). לדברי ביתו הוא סובל ממחלת האלצהיימר ומצבו מתדרדר. קשה לו ללכת והוא תשוש פיזית ונפשית. עוד העידה ביתו כי לפעמים הוא הוזה בלילות ולא תמיד הוא מזהה את כל נכדיו.

נוכח גילו, ומצבו הבריאותי והנפשי של הנתבע, קיימת סבירות ממשית כי פינויו מדירתו, בשלב זה של חייו, יגרום לו נזק ממשי, באופן העלול לסכן את בריאותו. בכך יש כדי להצדיק ליתן לו סעד מן הצדק.

בדיון מיום 9.12.13 הודיע ב"כ התובעים כי:

"לשאלת בית המשפט, אני מצהיר בשם מרשיי לפרוטוקול, כי גם אם יינתן פסק דין לפינוי נגד מר טוביה זילברמן, אנו נסכים שימשיך להתגורר בדירה ככל שיתגורר שם בפועל, אך לא כדייר מוגן..." (עמ' 41 שורות20-23).

הריני סבורה, כי בנסיבות העניין יהיה זה צודק ונכון להעניק לנתבע סעד מן הצדק באופן שהנתבע יהיה רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה כל עוד יתגורר בה בפועל, וזאת כשוכר בשכירות חופשית אשר יחויב לשלם דמי שכירות בשיעור התואם דמי שכירות המשולמים על פי חוק הגנת הדייר ותקנותיו.

התביעה הכספית

29. בהתאם להלכה, פסק דין של פינוי דייר מוגן הינו קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי, במובן זה שרק בעקבותיו מגיעה לקיצה זכות השכירות של הדייר המוגן (ע"א 264/76 מרקוס נ' "שלף" שותפות מוגבלת, פ"ד לא(2) 622 (1977)).

לאור האמור, אין מקום לדרוש מהנתבע תשלום דמי שכירות ראויים עבור התקופה שקדמה למתן פסק הדין.

אשר על כן, דינה של התביעה הכספית כנגד הנתבע 1 – להידחות.

סוף דבר

30. באשר לנתבע 1

תביעת הפינוי – מתקבלת.

על הנתבע לפנות את הדירה ולהשיבה לתובעים נקייה מכל אדם וחפץ.

על אף האמור, ניתן לנתבע סעד מן הצדק באופן שהנתבע רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה כל עוד הוא מתגורר בה בפועל, וזאת כשוכר בשכירות חופשית אשר מחויב לשלם דמי שכירות בשיעור התואם דמי שכירות המשולמים על פי חוק הגנת הדייר ותקנותיו.

התביעה הכספית – נדחית.

הנתבע יישא בהוצאות התובעים בסך 2,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 14,160 ₪.

31. באשר לנתבע 2

תביעת הפינוי כנגד הנתבע 2 מתקבלת, תוך שנרשמו הצהרותיו כי אינו מתגורר בדירה ואין לו טענות לזכויות בה.

התביעה הכספית כנגד הנתבע 2 – נמחקת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות כנגד הנתבע 2.

32. באשר לנתבעת 3

תביעת הפינוי והתביעה הכספית –נמחקות ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ד, 12 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.