לפניי תביעה כספית, אשר ראשיתה בבקשה לביצוע שטר שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בעפולה, במסגרת תיק הוצל"פ 09-00636-10-05 כנגד הנתבעת 1 (ולהלן: הנתבעת).

רקע כללי והליכים קודמים:

עסקינן בשיק, משוך מחשבונה של הנתבעת, ערוך לפקודת התובעת על סך של 11,533.50 ₪ ומועד פירעונו 1.1.10 (להלן: השיק). 

אין חולק כי השיק נמסר לתובעת על ידי מר אחמד ג'מיל, שלימים צורף להליך זה כנתבע 2.

השיק חולל בעקבות הוראת ביטול.

הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר ובהסכמה ניתנה לה רשות להתגונן.

בהסכמת הצדדים, הוגש כתב תביעה מתוקן, אליו צורף גם מר אחמד ג'מיל (הנתבע 2 ולהלן: הנתבע).

הנתבע לא הגיש כתב הגנה וביום 5.5.11, ניתן כנגדו פסק דין על יסוד התביעה.

טענות התובעת:

התובעת הינה חברה לאספקת חומרי בניין, קרמיקה, כלים סניטריים, צבעים ודלתות.

במועדים הרלוונטיים להליך זה, הזמין הנתבע מהתובעת מוצרים שונים עבור הנתבעת 1 בסכום כולל של 12,232 ₪.

הנתבע התחייב כי התמורה תשולם ישירות לתובעת בשיק של הנתבעת, ואכן מסר שיק שלה בתמורה לסחורה שסופקה.

הנתבעים קיבלו את הסחורה ואת חשבונית המס שהוצאה בגינה, והנתבעת אף הגישה אותה לרשויות המס כדי להתקזז על סכומי המע"מ, אך חרף פניות חוזרות ונשנות סירבו לשלם את חובם לתובעת.

נוכח האמור, עתרה התובעת לחייבם בסך כולל של החשבונית בצירוף ריבית והפרשי הצמדה של 13,236 ₪.

טענות הנתבעת:

בכתב הגנתה לא הכחישה הנתבעת כי הנתבע הזמין סחורה מאת התובעת, וזאת מחוסר ידיעה. אולם לטענתה, היא עצמה לא קיבלה ממנה סחורה כלשהי. הנתבעת מפנה לתצהיר מנהלה אשר צורף להתנגדות, והוסיפה כי הוטעתה מהנתבע לחשוב שהוא נציג של התובעת.

בתצהיר התומך בהתנגדות טענה הנתבעת, כי במועדים הרלוונטיים עסקה הנתבעת בביצוע עבודות בינוי עבור אחד מלקוחותיה, בין היתר עבודת חיפוי אבן של גדר.

לצורך ביצוע עבודת החיפוי, התקשרה בעסקה עם הנתבע, שהתחייב הן לספק לה את האבן (מסוג טובזה) לצורך חיפוי הגדר והן לבצע את עבודת החיפוי.

הנתבעת, אשר סברה כי הנתבע הינו נציגה של התובעת, רשמת לפקודת התובעת את השיק שתאריך פירעונו דחוי למועד שלאחר סיום העבודה. בספח השיק צוין במפורש, כי הסכום ישולם רק אם העבודה תבוצע, והנתבע חתם על הספח כמסכים לתנאי.

לדברי הנתבעת, לאחר שהנתבע לא הגיע לביצוע העבודה, שוחחה ביום 24.11.09 טלפונית עם התובעת, שפרטיה היו על החשבונית.

התובעת הבהירה לנתבעת כי הנתבע אינו נציג שלה וכי הגיע אליה עם השיק על מנת לפדותו במזומן, וכי לה אין שום כוונה לבצע את העבודה. משכך, הודיעה הנתבעת לתובעת על כוונתה לבטל את השיק ואף דרשה חשבונית זיכוי, אותה לא קיבלה כלל.

לטענת הנתבעת, החשבונית שהופקה ע"י התובעת הינה חשבונית פיקטיבית.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הובאו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנמק.

בפתח הדברים יצוין, כי אין חולק על טענת התובעת לפיה הנתבע לא עבד אצלה ולא שימש כנציגה.

לדברי הנתבעת, כאשר מסרה את השיק לנתבע, סברה, לאור הדמיון שבין השמות, כי המדובר בחברה אשר נמצאת בבעלות הנתבע, שאף מסר לה חשבונית מס.

לכאורה, ניתן לקבל את הטענה, אך אין בקבלתה כדי להועיל לנתבעת.

העובדה שנציג הנתבעת נמנע מלערוך בירור יסודי בדבר זהות החברה לפקודתה רשם את השיק וכן בדבר הקשר בינה לבין הנתבע, נזקפת לחובתה.

לטענת הנתבעת, היא לא קיבלה לידיה כל מוצר מהתובעת ולא הוכח כי הסחורה שניטלה מאת התובעת הגיעה לידיה.

נוכח האמור, תמוהה התנהגותה כאשר הסכימה לקבל מידי הנתבע חשבונית שערוכה על שמה ושרשומים בה פריטים שלא קשורים לשירות שהזמינה (במקום אבן טובזה מופיעים "שליכט צבעוני, מלט שחור וחומרי בניין).

מעיון בספח השיק (אשר סכומו נמוך במעט מסכום החשבונית) עולה כי בניגוד לטענת מנהל הנתבעת, כבר במעמד מסירת השיק הייתה  החשבונית בידי הנתבעת, שכן מספרה (119) מצוין על הספח.

בקבלה את החשבונית ובעשותה בה שימוש לאחר מכן בפני רשויות המס חרף האמור לעיל, אישרה למעשה הנתבעת את נכונותה לכבדה למצער בסכום ששילמה.

כאמור, השאלה המרכזית בעניינינו הינה, האם הנתבעת חבה לתובעת את הסכום הנקוב בשיק אשר נעשה לפקודתה של התובעת.

טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת הינה כאמור טענת כשלון התמורה. טענה זו אין כוחה יפה כלפי התובעת שכן חרף חזות השטר, דינה כדין אוחזת כשורה.

בע"א 1886/97 יהודה נ' זלמה פ"ד נג (1) 132 קובע בית המשפט כי : "אחיזה כשורה דומה היא לקנייה בשוק פתוח. היא דורשת ריחוק בין הקונה בשוק הפתוח (האוחז כשורה) לבין הבעלים שנכס משלו ניטל ממנו שלא כדין (העושה או המושך). מטעם זה מוצדק הוא, כרגיל, שלא להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. אך הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על-פי צורת השטר, אלא על-פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי. המבחן אינו צורני (ראו א' ברק מהותו של שטר [10], בעמ' 59). על-כן, עשויים המושך (או העושה) והנפרע להיות רחוקים זה מזה (ראו ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב [3], בעמ' 833). המקרה שלפנינו הוא דוגמה יפה לכך. בין המושך (המשיבה) לבין הנפרע (המערער) אין כל קשר משפטי (פרט לקשר השטרי). הקשר המשפטי הוא בין המושך (המשיבה) לבין צד שלישי (אריק), ובין אותו צד שלישי (אריק) לבין הנפרע. במצב דברים זה, המושך והנפרע הם צדדים רחוקים. אם "ננקה" את המקרה ממחלצותיו הפורמאליות, עניין לנו ביחס משפטי בין מושך לבין צד שלישי שהועבר לנפרע."

חזקה היא, כי אוחז בשטר הינו אוחז כשורה (סע' 29 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה)), שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו, נעשה אוחז לפני שעבר זמנו ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן (סע' 28 לפקודה).

אף שאיני מתעלמת מהקשיים שבעדות מנהל התובעת, מר חאזם, סבורני כי לא עלה בידי הנתבעת  להפריך את החזקה בדבר האחיזה כשורה.

השטר ערוך לפקודת התובעת ע"י מי שהנתבע ציין כי הוא עובד עבורו (וראה הכיתוב בכותרת החשבונית).

התובעת נעשתה צד לשטר לפני שהתמורה כשלה, ועובדה היא כי החשבונית נמסרה לידי הנתבעת ללא מחאה מצידה וכנגדה הפיקה את השיק.

בסיכומיה טענה הנתבעת, כי טענת התובעת לפיה מסרה את הסחורה והנפיקה את החשבונית רק לאחר קבלת השיק הינה שקרית, והפנתה לדבריו של חאזם לעניין זה אשר לא יכול היה להשיב לשאלה שנשאל, ושתק.

אמנם, מנהל התובעת לא השיב לשאלה, אך סבורני כי את הטענה יש לדחות. דעתי היא כי אין בכך יותר מאשר טעות גרידא בתאריכים, שכן הסברים לעניין זה ניתנו עוד קודם לכן בעדותו.

מנהל התובעת טען כי במקרה דנן ולאור היכרותו את הנתבע, מסר לו את החשבונית עובר למועד מסירת הסחורה וקבלת השיק:

"ש. נכון להגיד שקודם הוא משלם ואחר כך אתה מוציא לו חשבונית.

ת. לא. אני יכול לתת לו חשבונית בלי קבלה אם הוא מביא את השיק, בגלל שהוא מהכפר ואני מכיר אותו. נתתי לו חשבונית והביא לי את השיק, הכנתי לו את כל הסחורה שלו והוא לקח את כל הסחורה שלו. אחד שאני לא מכיר איך אתן לו חשבונית? נתתי לו כי הוא מאותו הכפר".

(עמ' 8, שורה 26, עמ' 9 שורות 1-3 ראה גם ש' 16 ואילך).

מהאמור עולה כי הסחורה הוזמנה, ניתנה חשבונית והשיק הובא לאחר מכן.

הדבר אף מתיישב עם הכיתוב על החשבונית המופנית לנתבעת, ועל ספח השיק שהוצא מאוחר לחשבונית, כאשר זו כבר הייתה בידי הנתבעת.

הנתבעת טענה כי מדובר בחשבונית מס פיקטיבית, אף כי בכתב ההגנה לא התכחשה לכך שהתובעת מסרה סחורה כנגדה. כאמור, הנתבעת עשתה בה שימוש, הוציאה את השיק על יסודה ולאחר מכן אף מסרה אותה לרשויות המס לצורך קבלת זיכוי במע"מ. משכך, דין טענה זו להידחות.

לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי ספח השיק עליו מופיעה ההתניה הבאה: "פרעון צ'ק זה מותנה בהספקת אבן טובזה וגמר ביצוע העבודות באתר בלבד", היה בידיעת התובעת טרם מתן הסחורה או הפקת החשבונית.

בנסיבות העניין, יש לחייב את הנתבעת לפרוע לתובעת את השיק שמשכה לטובתה.

לא מצאתי לחייב את הנתבעת במלוא סכום החשבונית, שכן חרף קבלתה את החשבונית לא שוכנעתי כי הנתבע רכש את הציוד במלואו או בחלקו עבורה.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת בחלקה.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 11,533.50 ₪ וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד הנקוב בשיק ועד למועד התשלום בפועל.

כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 2,000 ₪.

ניתן היום, ג' אייר תשע"ג, 13 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.