עסקינן בתביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בשל נקיטת הליכי סרק של גביית חוב במשך שנים רבות על ידי הנתבע, הוא בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק").

רקע

התובע הינו אדם פרטי אשר ביום מן הימים חתם על ערבות למתן הלוואה אשר ניתנה על ידי הבנק למנוח מר ליאון בן גידה ז"ל (להלן: "המנוח")

בסיס התביעה בהסכם למתן הלוואה אשר נחתם בין הבנק למנוח, (להלן: "ההלוואה") ואשר התובע שימש למנוח כערב. משלא עמד המנוח בתשלום החזרי ההלוואה, פתח הבנק כנגד המנוח בהליכי הוצאה לפועל. אחר זאת נחתם הסכם בין הבנק למנוח להסדר חוב (להלן: "ההסכם"). לטענת הבנק, חתם התובע על ערבות לטובת הבנק, באם המנוח לא יעמוד בתשלום ההסדר. משלא עמד המנוח מתשלום ההסדר, הגיש הבנק תביעה כנגד התובע ואדם נוסף, מר משה אדרי, במסגרת ת"א 15710/07 שלום ת"א, בטענה כי התובע הינו ערב לתשלום חובו של המנוח, באם זה לא יעמוד בתשלום החוב כפי שהוסכם. התובע טען כי החתימה המופיעה על ההסכם מזויפת וכי כלל לא חתם על ההסכם. הבנק ביקש למחוק את התביעה ללא צו להוצאות. התובע עמד על פסיקת הוצאות ובסופו של יום נמחקה התביעה ונפסקו הוצאות בסך 2,000 ₪ לטובת התובע.

התובע והבנק פתחו בהליכי הוצאה לפועל, כל אחד מסיבותיו, התובע ביקש לממש את ההוצאות אשר נפסקו לטובתו ואילו הבנק ביקש לממש את החוב בניכוי ההוצאות אשר נפסקו לטובת התובע. משטען התובע בפני ר' ההוצאה לפועל כי הבנק מתבסס על מסמך מזויף, הורה ר' ההוצל"פ להעביר את הדיון להכרעה של בימ"ש מחוזי בשל העדר סמכות. הסוגיה הגיעה להכרעתה של כב' השופטת שטופמן בבר"ע 1097/08 מחוזי ת"א אשר דחתה את הבקשה והורתה על הגשת תביעה למתן סעד הצהרתי.

התובע הגיש תביעה למתן סעד הצהרתי בת"א 2017-12-08 שלום נצרת. התובענה נדונה והוכרעה על ידי כב' השופט כנעאן אשר פסק כי החתימה מזויפת וכי כל ההליכים אשר נקט הבנק נגדו, לרבות הליכי הוצאה לפועל, בתל - אביב בטלים.

בהמשך, הגיש הבנק בקשה להחייאת התביעה שהוגשה לראשונה בת"א 15710/07 השלום בת"א, אולם הצדדים לא מסרו פרטים אודות הליך זה והתיק נחזה כסגור.

התובענה דנא הוגשה על ידי התובע בעילה נזיקית בשל ניהול הליכי סרק.

השאלה שהעמיד התובע במחלוקת היא שאלת סבירות פעולת הבנק לאורך השנים ומנגד, הועמדה טענת הבנק כי כל שאלת ההוצאות והעלויות ההליכים נדונו במסגרת ההליכים ובהתאם נפסקו הוצאות.

אחר שהוגשו סיכומים, ואחר שקראתי את כתבי הטענות בהליכים המשפטיים באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות. אסביר טעמיי לכך.

דיון והכרעה

השאלה בדבר אמיתות החתימה על הסכם הוכרעה זה מכבר בפסק דין חלוט. זאת ועוד, הבנק הגיש בקשה לדחיה על הסף בתובענה דנא, הבקשה נדונה על ידי המותב הקודם אשר קיבלה רק ככל שהדבר נוגע לעילת לשון הרע.

לטענת התובע, כבר ביום 31.5.2007 פנה אל ב"כ הבנק בכתב וטען כי המסמך אשר עליו הסתמך הבנק הינו מזויף והמליץ לבנק בטרם יפנה לערכאות, יבדוק את החתימות המופיעות על המסמך המדובר. הבנק, הסתמך על דבריה של נציגה מטעמו הגב' שרה דנינו, אשר הצהירה כי היא זוכרת שהחתימה את התובע על הסדר החוב שהוסכם עם המנוח ולפיכך עומדת לבנק זכות תביעה כדין ואילו ההליכים שפתח התובע כנגד הבנק לגביית ההוצאות שנפסקו לטובתו וכן ההוצאות שנשא בהם שלא לצורך, דינם להידחות. טוען התובע כי ההליכים אשר נקט כנגדו הבנק, היו הליכי סרק, אשר נבעו מסירוב הבנק לקבל את טענת התובע כי חתימתו זוייפה, כאשר לשיטתו, הבנק לא עשה די כדי לבדוק את טענתו מבעוד מועד ובחר לרוץ לערכאות ולגרום לתובע להוצאות רבות.

התובע הציג אסמכתאות להוצאות שנגרמו לו, בין היתר, עלות חוות הדעת הגרפולוגית אשר הוגשה על ידו לבנק ולאחר מכן במסגרת התביעה לסעד הצהרתי שהגיש וכן עלויות שכ"ט עו"ד בהליכים השונים, לרבות התחייבותו לשכ"ט עו"ד בהליך זה.

המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה זו, מצויה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984:

" 511. (א) בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו.

(ב) החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512.

(ג) בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות.

(ד) ניתן צו להוצאות בהליך פלוני, לא ייפגע הצו על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך של ערעור על הצו הראשון.

512. (א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז-1977 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.מיום 9.6.1990

תק' תש"ן-1990

ק"ת תש"ן מס' 5266 מיום 10.5.1990 עמ' 598

החלפת תקנת משנה 512(א)

הנוסח הקודם:

(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו בסכום כולל, הן לענין שכר טרחת עורך דין, הן לענין הוצאות המשפט והן לענין שניהם, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום ההוצאות מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן- התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, על תשלום סכום קטן יותר מהסכום האמור.

מיום 29.6.1996

תק' (מס' 2) תשנ"ו-1996

ק"ת תשנ"ו מס' 5756 מיום 30.5.1996 עמ' 932

(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו בסכום כולל, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן- התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

מיום 26.10.1997

תק' (מס' 2) תשנ"ז-1997

ק"ת תשנ"ז מס' 5855 מיום 1.10.1997 עמ' 1262

(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן- התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

(ב) בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

(ג) בית המשפט או הרשם יכלול בתוך הסכום האמור בתקנת משנה (א) לעניין שכר טרחת עורך דין, סכום השווה למס ערך מוסף מקום שבו הזוכה שילם או מחויב לשלם מס ערך מוסף לעורך דינו, זולת אם ראה בית המשפט או הרשם כי הזוכה רשאי לנכות את מס התשומות בשכר טרחת עורך דינו, ובלבד שלא יפסוק סכום כאמור כרכיב נפרד...

514. ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם. "

בהקשר זה, נאמר בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות ייבוא – משרד התעשייה והמסחר, (30.6.2005) כך:

" שיעור ההוצאות שיש לפסוק אפוא בכפוף לחובת הקטנת הנזק הנו הוצאות ריאליות, כלומר הוצאות שהוצאו בפועל על ידי בעל הדין שזכה בדין. . . כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוצאו בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הניתן לבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל, הן אפוא נתון רלוונטי במסגרת פסיקת ההוצאות, אולם לא נתון בלעדי. הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד שזוכה, אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך. לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל, אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר, של בעל הדין."

עיון במסכת ההליכים המשפטיים בין הצדדים מלמד כי אכן נגרמו לשני הצדדים הוצאות במהלך ניהול התיקים, הן הוצאות שכ"ט עו"ד והן בגין חוות דעת. מוכנה אני גם לקבל את טענות התובע כי מסכת ההליכים נגדו גרמה לו לחוסר נעימות. ואולם, במסגרת ההליכים אשר ניהלו הצדדים, נפסקו הוצאות על ידי היושבים בדין וערעור על כך לא הוגש על ידי מי מן הצדדים.

תביעתו של התובע כאן, הינה לתשלום בגין ראשי הנזק הבאים:

ראשית, שכ"ט עו"ד בהליכים השונים וריבית והפרשי הצמדה בגינו (ר' סעיפים 39(א)+(ב) לתצהיר התובע).

שנית, התחייבות התובע לתשלום שכ"ט עו"ד בהליך זה (ר' סעיף 40(ד) לתצהיר התובע).

שלישית, פיצוי בגין פגיעה נפשית ועגמת נפש (ר' סעיף 40(א) לתצהיר התובע).

אין מנוס מן המסקנה כי כל הסעדים הנתבעים כאן בהליך זה, יכול וצריך היה כי יידונו במסגרת אותם הליכים קודמים, בגינם נתבעים כאן כעת.

טענותיו של התובע כאן נוגעות באופן ישיר לאותם הליכים קודמים אשר כבר נדונו והוכרעו בערכאות. אותן הוצאות ואותה עגמת נפש, כנטען, נגרמו במסגרת אותם הליכים ולא במסגרת נפרדת כלשהי המקימה עילה נפרדת ועצמאית.

בית המשפט, שעה שהורה על מחיקת הליך זה או אחר, או שעה שהביא הליך לכדי סיום, שקל את הדברים נתן החלטתו, הנוטלת בחשבון את מכלול הטענות והשיקולים אשר הובאו בפניו. התובע הביא טענותיו, או לכל הפחות צריך היה להביאן במסגרת אותם הליכים בפני השופט הדן בהליך.

הגשת תביעה כעת, בגין הוצאות, שכ"ט ואף בגין עגמת נפש, אינה אפשרית, ולא הוכח כי מעבר לעגמת הנפש אשר על פי טענת התובע נגרמה לו במסגרת אותם הליכים, נגרמה עגמת נפש אחרת. פיצוי בגין עגמת נפש ניתן גם הוא במסגרת ההליך בגינו הוא נתבע ואין לפסוק פיצוי שכזה במסגרת הליך נפרד, מה גם שהתובע לא הציג כל טעם שהוא לכך.

אשר לפגיעה הנפשית לה טען התובע, אזי לא הובאה כל ראיה לפגיעה נפשית, אשר כידוע יש להוכיח בדרך של חוות דעת ומשכך, גם תביעתו לסעד זה, ראויה להדחות.

סוף דבר, אני מורה על דחיית התביעה.

לאחר ששקלתי בדבר ובשים לב לנסיבות ולהתנהלות הצדדים, איני עושה צו להוצאות.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ‏ו' טבת תשע"ג, ‏19 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.