מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1. בפניי תביעה בסדר דין מהיר, לפירעון שיק על סך של 15,000 ₪ אשר נמשך לפקודת מר אליהו ניסן (להלן- "התובע"), תביעה זו התבררה בפני לאחר שהנתבעת, הגב' מיכל בן אליעזר (להלן- "הנתבעת"), קיבלה רשות להתגונן ביום 7.2.2011.

תחילתה של תביעה זו הייתה בכך שהתובע הגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת, את השיק האמור לעיל, מס' 1670066, (מס' תיק הוצאה לפועל- 09-00624-06-5), ביום 12.7.2007 ניתן פסק דין הדוחה את הבקשה להארכת מועד וההתנגדות אשר הוגשה, בזמנו, על ידי הנתבעת בשל העדר התייצבות מצידה. כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 4.3.2010 הגישה הנתבעת בקשה דחופה לביטול החלטה ולעיכוב הליכי הוצאה לפועל וביום 6.10.2010 הורתה כב' הרשמת ג'מילה ג'אברין כליפה (כתוארה דאז) כי פסק הדין האמור מבוטל (בתנאים), ביום 7.2.2011,כאמור לעיל, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן על ידי כב' הרשמת כליפה.

1. לטענת התובע, הוא עבד כעצמאי להובלת חלב מהרפתות בחבל תענ"ך לתנובה מזה למעלה מ-20 שנה, כאשר החל מיולי בשנת 2005 ועד לאוקטובר 2005, עבד כקבלן משנה דרך הקואופרטיב. לטענתו בחודש אוקטובר בשנת 2005, בתקופת חג הסוכות, פנה אליו מר עומר בן אליעזר, בן זוגה של הנתבעת (להלן- "בן אליעזר") "וביקש להעביר לו את קו הובלת החלב שלי מהרפתות בישובים וזאת בתמורה כספית" (סע' 5 בתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1). לטענתו, לאחר משא ומתן בעל פה, הוסכם כי קו החלב יועבר בתמורה לסך של 15,000 ₪, אשר ישולם באמצעות שיק "דחוי" לחודש ימים.

התובע טוען כי העדים לכריתת ההסכם בין הצדדים (להלן- "ההסכם") היו הנתבעת, בן אליעזר, התובע ובת זוגו, הגב' אליהו תקווה (להלן- "תקווה") וכי זה נכרת בסוכתו של התובע. השיק היה ללא תנאי ולא היה בו משום "שיק ביטחון או עירבון" ומועד ביצוע העסקה היה מיידי (מוצג ת/1 סע' 8). לטענת התובע, בן אליעזר עבד על הקו שלו (נשוא העסקה) "כקבלן משנה דרך הקואופרטיבי". ברם, כשהגיע מועד פרעון השיק, לאחר שהופקד, חזר מסיבת אכ"מ (אי כיסוי מספיק). כתוצאה מכך, פנה התובע לבן אליעזר שאמר "לא לדאוג וכי ישלם את השיק בתשלומים" (מוצג ת/1 סע' 11), עוד מציין התובע שיחה שהתקיימה בין בן אליעזר לתקווה, לאחר שנפתחו הליכי הוצאה לפועל בקשר עם השיק, במסגרתה הוסכם כי הסכום ישולם ב-2 תשלומים, ברם גם בהסדר זה לא עמד בן אליעזר.

1. לטענת הנתבעת, השיק נמסר בחודש אפריל בשנת 2005, כשיק דחוי על תנאי לחודש נובמבר בשנת 2005 (תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, סע' 9; מוצג נ/1). הנתבעת טוענת כי התנאי לביצוע ההסכם בין הצדדים היה "כי לא תאושר הבקשה להסדר כובל שהגישה תנובה לפי סעיף 7 לחוק ההגבלים העסקיים והערעור על פסק הדין יתקבל בבית המשפט העליון" (מוצג נ/1 סע' 8). כאשר הערעור נדחה, לטענת הנתבעת בחודש יוני בשנת 2005 (מוצג נ/1 סע' 11). משאושר ההסדר הכובל על ידי בית המשפט העליון, התובע הפסיד את קו החלב שלו ולכן לא נתן לנתבעת ו/או לבן זוגה תמורה בעד השיק ומכאן ש- "קיים כשלון תמורה מלא" והתובע "היה אמור להחזיר לנו את השיק" (מוצג נ/1 סע' 15). תימוכין לכך שלתובע לא הייתה היכולת כלל למכור לבן אליעזר את קו החלב, מוצאת הנתבעת בעובדה לפיה התובע הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בת"א (ת"א 39432/06) במסגרתה תבע את תנובה ודרש סך של 900,000 ₪. לשיטתה, אם אכן היה נמכר קו החלב, הרי שהם, הנתבעים, היו אלו אשר מגישים את התביעה האמורה חלף התובע. למעשה, טענות הנתבעת מתמצות בכך שהעסקה הינה עסקה על תנאי שלא התקיים וכי במקרה דנן, קיים כשלון תמורה מלא.
2. בדיון הוכחות אשר התקיים בפניי ביום 6.9.2012 נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התובע העידו התובע בעצמו ותקווה, מטעם הנתבעת העידו, הנתבעת עצמה ובן אליעזר. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון:

1. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ושקלתי את כל טענותיהם עולה כי דין התביעה להתקבל במלואה. להלן אפרט.
2. ממכלול הראיות עולה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח טענותיו בעוד שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, בנסיבות המקרה דנן, להוכיח טענותיה היא, הכל כדלקמן:

בענייננו, אין מחלוקת כי עניין לנו בתביעה שטרית בין צדדים קרובים, כאלה אשר עסקת יסוד קיימת ביניהם. משכך ברי כי אין מניעה להתחשב בנסיבות חיצוניות לצורך הכרעות במקרה דנן. (ר' למשל ת"א 1783-07 מחלון נ' קבלו, עמ' 7 (2012) [פורסם בנבו]. והרי, "מטבע הדברים, טענות ההגנה העיקריות כנגד השטר נובעות מעסקת היסוד...הן עומדות גם נגד התביעה השטרית" (פרופ' פבלו לרנר, דיני שטרות, עמ' 327, הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין (1999) (להלן- "לרנר")).

1. למען הנוחות, יובאו להלן עיקרי הדברים בהם אין מחלוקת בין הצדדים:
2. קיומה של עסקת היסוד בין הצדדים - בנוגע לקו החלב.
3. תמורת העסקה הינה 15,000 ₪.
4. מועד ביצוע התשלום על פי תנאי העסקה.
5. האוחז בשיק הינו התובע.

מנגד, המחלוקת בין הצדדים הינה כדלקמן:

1. העסקה הייתה על תנאי.
2. כשלון תמורה.
3. העסקה הייתה למכירת קו החלב ולא להעברתו.
4. מועד כריתת העסקה,אפריל או אוקטובר, בשנת 2005.

כשלון תמורה:

1. הנתבעת טוענת לכישלון תמורה מלא. בתצהיר עדותה הראשית טענה: "הריני להצהיר כי המשאית שלנו לא עבדה אפילו יום אחד בהובלה בקו החלב של ניסן ועבדנו אך ורק דרך הקואופרטיב תבור שאן חרוד ולא קיבלנו ממנו תמורה כלשהי בגין השיק אותו מסרנו לו כאמור על תנאי" (מוצג נ/1 סע' 19), בן אליעזר הצהיר באופן זהה (מוצג נ/2 סע' 20).

בשל חזקת התמורה (סעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן- "הפקודה")) העומדת לאוחז השטר - התובע - על הנתבעת מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט בנכונות גרסתה (לרנר עמ' 332). עוד ר' את שפסק בית המשפט המחוזי חיפה בע"א 14584-05-11‏ רובי חושקובר נ' בנק הפועלים סניף נשר-תל חנן, עמ' 9 (2011) [פורסם בנבו]: "סעיף 29 (א) לפקודת השטרות עוסק בנטלי ההוכחה, וקובע חזקת תמורה ותום לב. שעה שעסקינן בשיק שאין לגביו טענת זיוף, מוטל נטל השכנוע להוכיח כשלון תמורה והעדר תום לב על מושך השיק, המבקש להיות מופטר מחבותו."

בענייננו, הגם שמדובר בטענה שלילית – העדר תמורה כנגד השיק – והרי במקרים מסוג זה, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניקילאר, פ"ד מ (3), 281, 301; ת"א 207193-09 בנק לאומי בע"מ נ' טל טריידינג קורפ, עמ' 4, (2012) [פורסם בנבו]). הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח טענתה בדבר כשלון התמורה.

1. הנתבעת העידה כי בן אליעזר והתובע: "...עבדו הרבה שנים ביחד" (פרוטוקול הדיון עמ' 10 ש' 26), בן אליעזר העיד: "אנו מכירים שנים היה בינינו אימון" (פרוטוקול הדיון עמ' 11 ש' 10 - 11). הנתבעת הצהירה כי בן אליעזר והתובע: "היו מובילים עצמאיים אשר הובילו חלב עבור תנובה, מרפתנים ויצרני חלב במשקים באזור חבל תענך..." (מוצג נ/1 סע' 3). חרף האמור לעיל, הנתבעת הסתפקה בעדותה ובעדות בן אליעזר בלבד ויוסבר- בעוד שהתובע צירף לתצהירו (מוצג ת/1) מסמכים הנושאים כותרת "חשבון זיכוי למובילי משנה", במסמכים אלו, מופיעים, בין היתר, שמותיהם של רפתנים, היישוב בו הם נמצאים, בענייננו, חרף שתצהיר זה היה מצוי אצל ב"כ הנתבעת כבר ביום 27.10.2011 (ר' הודעה על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת מיום 15.11.2011), הנתבעת אף לא טענה כאילו פנתה לרפתנים על מנת שיעידו מטעמה ובוודאי שלא זימנה אותם לעשות כן. לא יכול להיות חולק כי בעדותם, היה כדי לשפוך אור על טענותיה של הנתבעת בדבר כשלון התמורה, זאת נוכח יריעת המחלוקת הרחבה בין הצדדים בהקשר זה. הנתבעת אף נמנעה מלהציג ראיות אחרות בפני בית המשפט, בעדותה ובעדות בן אליעזר לא היה די, בנסיבות המקרה דנן, כדי להוכיח כשלון התמורה.

טענת הנתבעת כאילו בחודש מאי 2010 "קו החלב לא היה שייך לניסן אלא לקואופרטיב תבור שאן חרוד ולניסן לא היה מה למכור באותו מועד" (מוצג נ/1 סע' 23), אף עומדת בניגוד לראיות בכתב אשר הוצגו על ידי התובע, חשבוניות זיכוי, כאמור לעיל, אשר נכתב עליהן כי הן לתקופות הבאות: אוגוסט 2005, ספטמבר 2005, אוקטובר 2005 ו- נובמבר 2005 (מוצג ת/1). למען הסר ספק יצויין כי אין בעובדה לפיה החשבוניות האמורות מוענו לידי התובע כדי לחזק טענת הנתבעת בדבר העדר התמורה או כי לא הועבר אליה ו/או אל בן אליעזר דבר. ודוק- הנתבעת לא טרחה להביא כל אסמכתא או עד מטעם הקואופרטיב אשר יתמוך בטענתה זו, חרף שבן אליעזר, בעלה, עובד כקבלן משנה של הקואופרטיב עד היום (פרוטוקול הדיון עמ' 11 ש' 20).

בהקשר דברים אלו יוזכר כי "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ''ד מז(2) 605, עמ' 11 (1993)).

1. כאן המקום להוסיף שהתובע, טען בעקביות כי עסקת היסוד הייתה להעברת הקו ולא למכירתו: "הוסכם בינינו לאחר מו"מ בעל פה כי בן אליעזר עומר ישלם לי סכום של 15000 ₪ בשיק דחוי לחודש ימים, תמורת העברת הקו..." (מוצג ת/1 סע' 6), באופן דומה העידה תקוה: "הנתבעת מסרה שיק על סך של 15000 להעברת קו להובלת חלב..." (מוצג ת/2 סע' 9). בחקירתו הנגדית העיד התובע: "...שעשינו הסכם שאני מעביר לו את הקו של החלב..." (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 15), כאשר נשאל בשנית, "את השיק קיבלת עבור מה", השיב: "עבור העברת הקו" (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 16 - 17). התובע עוד הסביר את ההבדל בין מכירת הקו לבין העברת הקו בפן הכלכלי "...זה לא מכירה זה העברת קו. מכירה זה סדר גודל של 300,000 ₪ כאשר העברה זה 15,000 ₪ רק שלא תהיה לו בעיה" (פרוטוקול הדיון עמ' 9 ש' 1 - 2), טענה זו של התובע לא נסתרה.
2. זאת ועוד, בעדות הנתבעת אף עלו סתירות, כך לתצהיר עדות הראשית צורף צילום של השיק כאשר החתימה המתנוססת עליה הינה: "מיכל" (מוצג נ/1 נספח ב) והרי אין ולא הייתה כל טענה מהצדדים בדבר תקינות מראה השיק. ברם, בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת: "מי ערך את השיק", והשיבה: "אני, לא זוכרת זה היה לפני הרבה שנים אולי אני" (פרוטוקול הדיון עמ' 10 ש' 8 - 9), ובהמשך: "סביר להניח שאני רשמתי את השיק" (פרוטוקול הדיון עמ' 10 ש' 13).
3. מכל האמור עולה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כשלון התמורה, החזקה לפיה השיק ניתן בעד תמורה בת ערך לא נסתרה כמו גם החזקה כי התובע הינו אוחז כשורה.

עסקה על תנאי:

1. הנתבעת טוענת כי העסקה בגינה נמשך השיק הינה עסקה על תנאי, לפיו: "לא תאושר הבקשה לאישור הסדר כובל שהגישה תנובה לפי סעיף 7 לחוק ההגבלים העסקיים והערעור על פסק הדין יתקבל בבית המשפט העליון" (מוצג נ/1 סע' 8), במקום אחר התנאי הנטען "יזכו המובילים העצמאיים בזכות ההובלה "קו חלב" ולא יאושר ההסכם הכובל שהגישה תנובה לאישור ההסכם" (מוצג נ/ סע' 10), טענה זהה הועלתה על ידי בן אליעזר.

אף בהקשר טענה זו, הנטל להוכיח אותה מוטל לשכמה של הנתבעת, ר' למשל לרנר (בעמ' 351) וכן הוראות סע' 20(ג) לפקודה:

"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר."

בנסיבות המקרה דנן, על גבי השיק אין כל רמז היכול ללמד כי עסקינן בשיק שניתן על תנאי, טענה זו של הנתבעת נתמכת רק בעדותה ובעדות בן אליעזר. אין כל ראיה בכתב המחזקת אותה. מנגד, בעוד שלטענת הנתבעת, התנאי היה, בין היתר, תלוי בתוצאות פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר ניתן לפי תצהיר עדותה הראשית בחודש יוני בשנת 2005: "ערעור מובילי החלב נדחה בבית המשפט העליון בחודש 6.05 בתיק עא 223905" (מוצג נ/1 סע' 11) ובסיכומי הנתבעת נטען: "והתנאי הוא כי המובילים העצמאיים של החלב יזכו בערעור שיוגש בבית המשפט העליון על פסק הדין של בית הדין לעניינים עסקיים...השיק נמסר בחודש 4/05, פס"ד של בית המשפט העליון ניתן בסמוך לסוף חודש 5..." (פרוטוקול הדיון עמ' 12 ש' 10 - 11). בכך יש כשלעצמו, כדי למוטט יסוד הטענה בדבר עסקה על תנאי. שהרי, תאריך פירעון השיק היה 30.11.2005 - על כך אין מחלוקת - קרי: חודשים מספר לאחר שניתן פסק הדין האמור, הנתבעת כלל לא נתנה מענה לפער זה, לא הוצג בפני בית המשפט כל הסבר לעובדה לפיה כבר במהלך חודש יוני, לכל המאוחר, היה ידוע לנתבעת כי עסקת היסוד אינה יכולה לצאת אל הפועל (לשיטתה) אך השיק לא בוטל ו/או לא הודע על רצון לבטלו, אומנם כאשר בן אליעזר נשאל בחקירתו הנגדית: "האם התקשרת טלפונית לאשתו של ניסן לאחר שהשיק חזר" השיב: "ביקשתי מהם שיחזירו את השיק כי אין סיבה להפקיד את השיק, כי חבל על כל העניין" אך לא הייתה בעדותו כל שלילה לעובדה כי השיחה בוצעה לאחר שהשיק חזר מהסיבה אכ"מ (כפי שעולה ממוצג ת/1 בעמ' 3). מנגד, טענת התובע כאילו העסקה נכרתה רק בחודש אוקטובר ולא בחודש אפריל, מתיישבת דווקא עם מועד הפרעון הנקוב על השיק (30.11.2005) ועם מועד הינתן פסק דינו של בית המשפט העליון.

1. מכל האמור עולה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי העסקה הייתה על תנאי.

סיכום:

1. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה.
2. אשר על כן הנני מורה על חידוש הליכי ההוצאה לפועל בתיק מס' 09-00624-06-5 (להלן- "תיק הוצאה לפועל").
3. בנוסף תישא הנתבעת, בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪. מתוך סכום זה יקוזז הסכום המופקד בקופת בית המשפט, ככל שמופקד, אשר יועבר לידי ב"כ התובע על ידי מזכירות בית המשפט. יתר הסכום יתווסף לחוב הקיים בתיק ההוצאה לפועל.
4. מזכירות בית המשפט תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ב, 13 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.